בננות - בלוגים / / שַׂהֲבָה פִּתְעוֹדִית מִשְׁתַּלְחֶנֶת בְּעֵיוֹנַיִךְ
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

שַׂהֲבָה פִּתְעוֹדִית מִשְׁתַּלְחֶנֶת בְּעֵיוֹנַיִךְ

 

 

אמיר אור

שַׂהֲבָה פִּתְעוֹדִית מִשְׁתַּלְחֶנֶת בְּעֵיוֹנַיִךְ

[1]

 

 

האם שירה היא אמנות בלתי מובנת? האם היא מקודדת? 
חידות מצויות כמעט בכל מסורת שירית, ורווחו גם בתרבויות של אזורנו, החל בהצפנות, אקרוסטיכונים ומשחקי לשון, וכלה בחידות ובפרדוקסים הגותיים ומטאפיזיים. 
בחידות מושגיות ולשוניות יש כמובן עונג משחקי, אך בה בעת הן עשויות להיות גם רציניות. הוא הדין גם בשירה עצמה. שירה נחשבת בעיני רבים לעניין לוט במסתורין, במובן הפשוט שהיא נתפסת לא פעם כקשה להבנה או אף מוצפנת במתכוון. טענה זו אינה מתייחסת רק לסוגות פואטיות של הסתר וגילוי כמו האלגוריה, החידה או המשל, אלא לדיבור הפיגורטיבי כשלעצמו. אחד ממאפייניה המובהקים יותר של השירה הוא השימוש הרדיקלי שהיא עושה במסמני השפה והיצירה של משמעים והבחנות חדשות באמצעותה.

שיר עשוי לתקשר ביעילות, אך בו בזמן להשתמש בשימושים לשוניים שמעולם לא נתקלנו בהם קודם לכן, ולסמן ממשות שאינה קיימת בעולמנו הרגיל. כשהמשורר אומר, למשל, "עינייך יונים", האם הוא באמת מבקש שנראה לנגד עינינו מין "עֵיוֹנַיִם" שכאלה, כלומר הכלאה של עיניים ויונים? מהו המסומן של דיבור כזה? האם בשפה גדושת מטאפורות המשורר אינו יוצר שפה פרטית או אידיוסינקרטית? 
זוהי מעין חידה, ואנו פותרים את חידת הזיהוי שהמשורר מציב לנו במהלך של "חפש את המשותף": אנו מבינים שהמשורר מתייחס רק לרכותן של היונים, ואולי גם לרפרוף כנפיהן, אך לא לצבען או ללשלשת שהן מטילות.

אבל האם תמיד הפתרון כה פשוט?

כל שפה משותפת מכלילה גם את המלים וגם את המצבים בעולם. אם יופיע בחלומי צבע שלא ראיתיו מעולם, ייתכן מצד אחד שגיליתי לראשונה תחושה שמוכרת לרבים; אבל במקרה שלא, כל שם מוכר שאשתמש בו יהיה בבחינת הטעיה. אם לחלופין אנקוט לשון מטאפורית, הרי שכל סדרת מלים אחרת שתתאר אותו צבע תשמש ציוני דרך ורמיזות לחוויה זו שחוויתי, או במקרה הרע – תישאר בגדר שפה פרטית.

אפשר לטעון שזהו למעשה מצב העניינים בכל חיווי שהוא; שהתנאי היחידי לשיתוף השפה הוא הסכמה על הצלילים המסמנים בה מצבים במציאות. אם החלטתי מהיום והלאה לקרוא לעגבניה 'פּוּחָנית', אי-אפשר למנוע בעדי, אבל כדי שהמלה תשמש אותי לשם תקשורת, עלי ללמד אחרים את פשר הצליל החדש שבחרתי.

אלא שגם בזה לא תמיד די. מלה כזו היא סימן חדש ואולי גם הוראה חדשה למצב מוכר. אבל אני יכול להכיר את המלה ולטעות בהוראתה, או להיות בספק הן לגבי המלה והן לגבי הוראתה.

אם כותבים לי "גאולה קרובה" ומתכוונים למישהי בעלת תושייה ששמה גאולה, אני עלול לטעות בהוראת המלה. דרושים לי מידע והקשר כדי להבין את הכוונה. עלי לתפוס את ההצבעה הכפולה על המסומנים השונים ולשייכם זה לזה: גאולה עומדת להגיע, ובואה יציל את המצב.

במקרים אחרים אפשר שיהיה עלי 'לפתור את החידה' הן מצד המלה והן מצד הוראתה. זהו האתגר בשירי שטות למשל. ב-Jubberwoky של לואיס קרול אני יכול להסיק מן השיר שמדובר בטורף בעל מלתעות וציפורניים, אבל עדיין עלי להשלים בדמיוני את החסר: הפעלים המתארים את תנועתו ואת קולו הם שפה פרטית שעלי לפענח. מלכתחילה, אנחנו מבינים בשיר כזה רק חלק מן ההיגד – מלים אנגליות, סימוני יידוע וריבוי, סימוני השם ותואר השם – ומשלימים את החסר:

 "T'was Brillig and the slithy toves" הוא היגד חידתי פתוח לספקולציות, אבל גם תבנית לשון בהירה דיה.

אם נשמיט כל מלה מוכרת וכל סימון דקדוקי, נקבל "brillig slith tove" שהוא היגד בלתי מובן לחלוטין.

 

הדיבור שאני מדבר הוא אידיוסינקרטי כשרק אני מכיר את המסומן.

השפה שאני משתמש בה היא פרטית כשרק אני מכיר את הסימן.

 

אם אני מכנה את חוויותי בהודו "הוֹדִיָאדָה", זוהי שפה פרטית, אבל אם אני מוסר לקורא את פירוש הכינוי, הוא יצרף את המלה למילונו. ה'הודיאדה' שלי תהפוך לשפה משותפת, ועם זאת, ללא מידע נוסף יהיה זה עדיין דיבור אידיוסינקרטי: כל זמן שהקורא לא התוודע לחוויותי בהודו, מובנה של המלה לגביו יהיה דל ביותר.

באופן אחר, המלים המשמשות באוקסימורונים ובמטאפורות מסתכנות בסיכון דומה. המלים הן לרוב מוּכרות, אך לא כך צירופן זו לזו. הסימן עצמו עלול להיראות כחסר פשר, כל שכן מובנו.

האם כשקטולוס אומר "אני שונא ואוהב" אנחנו מבינים אותו? סביר להניח שכן, שהרי אנו מכירים מבשרנו את הרגש הזה, האמביוולנטי או אף המנוגד. צירוף ההפכים אינו אבסורדי בעינינו, ואין בו סתירה מושגית. 
לעומת זאת, כשאלתרמן אומר "פִּתְאוֹמִית לָעַד, עֵינַי בָּךְ הֲלוּמוֹת", האם יש למלים מובן? 
מה מוכלל אל מילון התקשורת המשותף שלנו ומה לא?

 

להמשך  > הקש כאן

 

***

 

 

 

 

מאמרים נוספים שלי © על כתיבה ועריכה:

 

"הקורא עונה ליצירה" –

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

"השיר שהוא דרך, השיר שהוא מקום"

http://www.amiror.co.il/PDF/HEBREW/essays_heb/Poetry/Poetry_5.pdf

 

"הדוגמן, העורך והמורה"

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4011&blogID=182

 

"איך אוכלים מלפפון?"

 http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4012&blogID=182

 

"פוסט ניהיליזם – הגעגוע למשמעות"

http://www.amiror.co.il/PDF/HEBREW/essays_heb/Poetry/Poetry_6.pdf

  

28 תגובות

  1. תודה על התגובות לתרגום אחמטובה. אמנם נזכרו בו השירים השמחים הזכורים לטוב ובכ"ז, עם כל חדוות המשחק איני יכול לעמוד ברצינות מאחורי תרגום שנעשה באופן כזה(= בתיווך שפה שלישית וללא מידע מלא על הפרוזודיה, המצלול, הרקע ההיסטורי, התרבותי והאישי, וכו' וכו').

    • 1. נכון, חשבתי שירדת מהפסים.
      2. אני לא הצעתי שום משחק. הצעתי ליצור אנתולוגיית שירה של משוררי "דור הכסף" על ידי מאמץ משותף של כל הבננות/בננים שכותבים שירה (כל אחד שניים שלושה שירים, בלי ידע מוקדם של רוסית, אבל בעזרת כל האמצעים העומדים לרשותם.
      3. לך אישית אני מציע לקחת את השיר הנפלא של בוריס פסטרנק (1929) "לאנה אחמטובה", להשתמש בכל מה שנחוץ לשיטתך, ערכת תרגום וכדומה. תבקש מפרופ. פינקלברג, שתענוג לעבוד איתה, לעזור לך. היא אישה יקרה ומבריקה, שהשתלמה בספרות רוסית ומכירה אותה על בוריה, ויש לה רגישות פואטית. בהצלחה!
      בברכה.

      • ידידי היקר, על מה ולמה הסרקזם ?

        כנגד נסיוני המקצועי הרמתי את הכפפה שזרקת, אבל רק כדי להיווכח שוב במה שאני יודע, שתרגום הוא מעשה אמן מורכב, ודורש מה שדורש. לא פחות.
        למרות ההתגייסות של ענת שראויה לכל שבח, תרגום באופן שהצעת אינו יכול להיות מספק.

        תרגמתי את אחמטובה 'ברוח ספורטיבית', אבל בלי התפעמות כלשהי. אישית, לפחות מבעד לאנגלית לבדה, לא השיר של אחמטובה ולא שירו של פסטרנק נוגעים בי או נראים לי מעניינים. מה שאני קורא בשני השירים הספציפיים האלה הוא הרבה התפנקות ועניין עצמי בלי אמירה של ממש.

        מדוע חשבת ש'ירדתי מהפסים'?

        • " "לא השיר של אחמטובה ולא שירו של פסטרנק נוגעים בי …מדוע חשבת ש'ירדתי מהפסים'? "

          זאת היתה אי הבנה. אם פגעתי בך בצורה כלשהי, עמך הסליחה.
          בברכה.

  2. מאמר מחכים , אמיר,השם סדר בדברים לחירות שירית יש משמעות רק אם תוואי הסימנים והמסומנים מקוריים ככל שיהיו , יוצר תקשורת ,אחרת זה ג'יבריש
    ומאמצת בחום את ה"הודיאדה" כשם כולל לכל חוויות הודו (די מדליק הכינוי הזה)
    הכותרת מקסימה וממחישה היטב איך קידוד מילולי אישי ואיזוטרי אינו תקשורתי ,אף שהוא מקורי מאוד בעיני
    מחכה להמשך

    • חנה, שמח שמצאת בו עניין ובהירות. התקשורתיות (עניין שבו הרחבתי ב"הקורא עונה ליצירה") היא הבהירות המחשבתית המאפשרת לנו להיכנס דווקא לאזור הדמדומים של המציאות הלא נודעת (זו שנחוותה כמעט בלי משים רק משום שטרם נקראה בשם), ולתת בה שמות.
      והמשך? בוא יבוא

      • גיורא פישר

        חוזר ואומר מה שכתבתי לך פעמים רבות: המאמרים שלך מנסחים בבהירות את מה שאני מרגיש.
        מה שיפה הוא, שלמרות שיש בינינו (ובטח עם עוד רבים אחרים) הסכמה. לכל אחד יש עדיין את הקול האישי שלו.
        גמר חתימה טובה
        גיורא

        • תודה גיורא, ואשר להסכמה ולייחוד של הקול האישי – אין זה פלא. אדרבא, כשיש הסכמה על תקשורת הקולות השונים מובחנים וצלולים יותר.
          ב"קול אישי" אפשר להתכוון לעולמות הנפש והחוויה השונים כל כך מאדם לאדם, אבל אני מניח שאתה מתכוון לאופן ולא לתוכן, כלומר ל'סגנון' בשירה. זהו ייחוד שלא פעם הכותב מזדהה איתו במידה כזו שהוא למעשה מוגבל בו. זה מורגש רק לאחר שנים, אבל האופן גם תוחם את התוכן.

          • לאמיר
            התכוונתי לכל מה שכתבת.
            אני בהחלט מודע ל"סכנה" אותה ציינת. למצב בו האופן עשוי להגביל את התוכן.

  3. בוקר טוב אמיר.
    על קצה המזלג ומתוך הפרט אל הכלל. וגם אם את המובן מאליו אציין, הרי שלא פעם נדמה לי כי יש טעם להזכירו (לפני ימים אחדים היה עוד מישהו שהטיל מעל גבי אחד הפוסטים ספק בסגוליותו החד פעמית של אלתרמן המצוין בסיום חלק זה של מסתך). שפת השירה במהותה היא שפת הנפש – חידתית בדיוק כמותה. זאת גם כאשר יש בה מן התבונה הטהורה. אני אוהב ושונא, למדנו שנינו, עורך דיפרנציאציה בין שני סוגי רגש מן הבסיסיים שמניעים אותנו כבני אדם. פתאומית לעד הוא מפתח לאוקיינוס רגשי. וגדולתו של אלתרמן, כחנוך לוין למשל, שהם לא היו "סתם" משורר או מחזאי. שניהם יצרו מפתחות חדשים לתפיסתנו את קיומנו/עולמנו הפנימי/סביבותינו – תפיסה שהיא מעבר לשיר ועוד שיר, מחזה כזה או אחר. חשוב פחות או יותר. שיר מעצם טבעו חותר בדיוק לכך – להרחיב את גבולות יכולותינו בשגרת ימינו להכיר את מעמקינו החסומים ו/או החסויים ברגיל. להעניק לאותם מעמקים שפה לכידה, גם אם לכאורה החידה נותרת חידה. סקרנית גם אני כחנה להמשך שלך.

    • ענת, האזכור של 'פתאומית לעד עיניי בך הלומות' כמשהו פחות מיידי מ'שונא אוהב' (שמילולית מסמן את המישור החווייתי בפשטות), לא בא להפחית בערכו של אלתרמן או להטיל ספק ב'סגוליותו' כדברייך. להפך -ועל כך בהמשך.
      מסכים איתך שהשירה מאפשרת לא פעם להכיר את מעמקינו ואת 'האוקינוס הרגשי' שלנו כפי שכינית זאת, אבל כשהיא עושה זאת, פעולתה חדה ומכוונת, וכדי להבין איך זה קורה, ולהכיר אותם מעמקים, אל לנו לכסות את העניין במיסטיפיקציות. לכן בהמשך אנסה בין השאר להבין ולהבהיר מה בדיוק הוא אומר באוקסימורונים מסוג זה, מה האפקט, ולמה.

      • ההמשך אכן מסקרן ביותר.
        ולא אליך, אמיר, התכוונתי בדברי בלעז האחרון שיצא על אלתרמן. רק שאם אזכיר מיהו ואצטט את דבריו שצוטטו במטע לפני ימים ספורים, אקים בכך לתחיה את עליבות דבריו חסרי השחר. אז נדלג לשלב הבא… להמשך מסתך. ושהכוכבים הכבויים יישארו בחוץ!

        • איני יודע במה הדברים אמורים, אבל בעיניי גאונותו של אלתרמן אינה מוטלת בשום ספק…

          • בשנת 1959 יצא אחד משורר בשם נתן זך במאמר מכונן, שעיקרו כיסוח שירת אלתרמן כדי להעניק לגיטימציה לשירתו שלו. ולהבדיל – בשנת 2010 יצא קצפו של אחד משורר מואיז בן הרוש על אותו משורר דגול מרבבות בטענה הפרוזאית שעברית מאלתרמן הוא לא ילמד. שיהיה. להראותך אמיר, ששום יוצר, בחייו ובמותו, אינו מוגן ברוחו גם אם הוא גאון. שמחה שאתה ואני באותו צד של הכוכב.

          • על זה היו אומרים לפני שני דורות "אמר ונשאר בחיים" 🙂 לא חושב שאלתרמן זקוק להגנה מפני מואיז בן הראש… בפרספקטיבה של השנים קשה לטעות בגודל ובגאוניות גם כשמשווים את נתן לנתן.

      • "פתאומית לעד" אחד האוקסימורונים המדהימים בעיני
        כמו פגישה לאין קץ
        הוא וירטואוז בזה אלתרמן

        • מסכים איתך , חנה. גם ללאה גולדברג יש כמה יפים, אבל אין ספק שאלתרמן הוא הווירטואוזו הגדול של האוקסימורון.

          • tcbr atrtux אבנר שטראוס

            אם אני מכנה את חוויותי בהודו "הוֹדִיָאדָה", זוהי שפה פרטית, אבל אם אני מוסר לקורא את פירוש הכינוי, הוא יצרף את המלה למילונו. ה'הודיאדה' שלי תהפוך לשפה משותפת,

            הודו לה' כי טוב
            http://cafe.themarker.com/post/1770905/
            מרתק אמיר
            ולשנה חדשה ניכתבה.

          • שנה טובה מאוד, אבנר.

  4. אבנר שטרול , אוף כל פעם שוכח את שמי :-)

    אמיר מאמר משובח וכך גם הניספחים לגבי נספח 1
    הזכיר לי את מכתבו של הרמן הסה למשורר צעיר ( A MUST )מתוך ספרו
    MY BELIEF
    במאמר עצמו אולי היה מקום להזכיר גם את הוגו באל http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%AAואחרים מתנועת השירה הפונטית והדאדא ( שגם ולגש 🙂 זוכר ?
    הצטרף למילון 🙂
    בהחלט ניתן להניח שגם אלתרמן הכיר .

    • זוכר גם זוכר את שגם עם לגש,
      ולהבדיל, אני לא חסיד של דאדא… מה שאני מנסה להראות כאן הוא כמעט ההפך מן הניהיליזם הלשוני שלהם: הפיגורה בנויה על צירוף תמונות מחשבה בהירות דיין, ולא על תיפופי לשון ונהמות 🙂

      • אבנר שטראוס

        אני לא רוצה להתווכח אבל רציתי להסביר לך למה אני צודק:-),
        אין פה עיניין של נחרצות הומוגנית במסכה של הטרוגניות פלורליזם לשוני מן השפה לחוץ אלא עיניין של רגש ומן השפה לפנים
        שם האותיות וההברות הופכות למשמעות ומעוררות רגש, לעיתים מדוייק כאילו אי מי הקיש על קליד מסויים בפסנתר.

        (אגב אין קשר בין שגם ולגש ודאדא ששום צורה למעט הרימוז במלה המומצאת לגש)
        אבל הרעיוניות מאחורי הדרך כפיתוח של שירת האי-גיון לאומנות פורצת גבולות אז ב 1910,
        1920 גם באומנות ומוזיקה היה מרתק, ראה שיר העלות המדרגות הנעות אצלי, משהו בתמונה הידועה של אשה יורדת במדרגות מזכיר לי מילה, הברה, ואת ההד הפנימי החוזר שלה.
        לסיכומו של עיניין יפה ומאיר כתבת וזו רק עוד זוית, מהזוית האוהבת. 🙂
        אבנר שטראוס
        חתימה טובה

        • :)))
          אבנר, יש כמובן כוח ואפקט במוסיקה של השפה, אבל אני חושב שבהרבה מקרים ה"משמעות" וה"רגש" שאתה מדבר עליהם מאוד אינדיבידואליים.
          לגבי לגש אתה צודק כמובן.
          המופע של הוגו באל, כך מצאתי, היה ב-1916. מכל מקום הדאדא מאוד שונה משירי איגיון ובדוק את כריסטיאן מורגנשטרן או אדוארד ליר. הם משתמשים ככל שיר ביסודות מצלוליים, אבל מדברים לגמרי דרך המילון והתחביר (וזה כולל גם את הג'אברווקי שכאן)הם מחוללים על הרווח שבין התהום המילונית למשמעות.

  5. "המלים הן לרוב מוּכרות, אך לא כך צירופן זו לזו"
    משאילה לאמנות הפלסטית גם.
    אני מחפשת את שפתי הפרטית אך חייבת להשתמש באותיות ובמילים המוכרות. כך שבאיזה אופן הצופה ירגיש שהדבר מובן ואפילו מתקבל על הדעת. ככל שהצופה יהיה מיומן יותר בהסתכלות כן תרבה ההבנה שלו במעשה האמנותי.
    בחלק ממה שכתבת צחקתי. ילדים עושים דברים כאלה נהדר.
    מהיום העגבנייה היא פוחנית והמלפפון קורבבן.

    • קורבבן או קורקבן? 🙂
      חשבתי על 'פוחנית' כי היא נפוחה כזאת (מכאן גם 'תפוח')- אולי גם במובן האישיותי…
      ונכון, זה רלבנטי לגמרי לכל אמנות: הצירופים הם יצורים חדשים של השפה ההכרתית שלנו.

      • אכן "קורבבן" כי זה מצלצל לי ירוק כמו שם של צמח)וזה מזכיר לי
        קוקומבר
        cucumber

        "הצירופים הם יצורים חדשים של השפה ההכרתית שלנו"
        אמיר, הגדרת את העבודה שלי
        תודה

        • נדמה לי שהדאדאיזם צמח כתנועת מחאה, שביקשה לפרק את השפה, כדי להראות על אי-מובנותם של החיים. זו היתה תחושה של ניהליזם שלוותה גם בציור משוטט של מילות השיר אולי כדי להראות שאם המילים אינם מתחברות לכלל מובנות, כך גם החיים.
          באותו הקשר היו גם מופעים על הבמה. בתקופה זו צמח בניימין וולטר עם השעתוק שלו – שהצביע על אובדן המקור והפניה להמונים. בשעה שהאמנות עדיין בקשה להיות איליטיסטית – ידועה ליודעי חן בלבד.

          בהמשך, צמח גם האקזיס. למעשה ראשיתו בקירקגור שפעל באותה תקופה עצמה. ראה תפיסת האמונה שלו במיתוס הקורבן של יצחק על-ידי אברהם.

          למה אני כותבת את כל אלו.
          המאמר שאתה מביא, כמדומתני מדבר על תופעה אחרת לגמרי. גם על מגוון "הטכסיסים" של תפיסת השפה ורישומה. והקישורים והצירופים שאנו עושים מחדש וכל פעם מחדש כדי לעבות את האמירה.

          גם את נושא ההזרה, המודגם על-ידי יצירת מילים חדשות. ככה הוא השיר המתבקש באמצעות שפה שגורה לחדש מידי פעם מחדש גם בפואטיקה וגם באמירה.

          מעניינת בעיני ההבחנה בין השפה השטותית, שאפשר לצרף לה מבאר או לחזור עליה בהקשרים מסויימים עד שהקורא מתרגל אליהם ומעניק להם משמעות על פי מקומם במשפט (מילוי פערים)

          דווקא בהקשר של רחש הגלים, יעל רנן כתבה מאמר "לשמוע את רחש הגלים" שמשמעותו שכאשר מתרגלים לרחש מפסיקים לשמוע אותו
          ולכן, טיסת נדנדות, פתאומית לעד החכמה לחדש, לצרף מחדש ועוד פעם מחדש עד שהעינים וגם האזניים יהיו הלומות – יתעוררו לתחייה.

          ומה עם האקדמיה ללשון – ירום הודה?

          חוה

השאר תגובה ל ענת לויט ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור