בננות - בלוגים / אמיר אור / להוציא את האחר מן הראי
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

להוציא את האחר מן הראי

 

 

 

להוציא את האחר מן הראי        

 

ההתבצרות במי שאנחנו, ובדומים לנו – במעגל החברתי שלנו, הדתי, הלאומי או התרבותי – היא זו שמעניקה לאני את הביטחון בגבולותיו – אבל גם כולאת את ההבנה והרגש שלנו באותם מעגלים. בדרך כלל החיכוך שלנו במציאות היום-יום רק מקשיח את גבולותינו ומותיר את "האחר" לסוגיו מחוץ לגדר ומחוץ להבנה.

 

אבל ליוצר, האתגר לראות ב"אחר" ראי הוא אתגר מתבקש ואפשרי; התודעה השירית מורגלת להזדהות עם מה שמחוץ לה ומסוגלת להביט לרגע מעיניו של האחר. ה"אחר" עשוי להיות קרוב גם אם בלתי מובן, או להפך – להיות רחוק, דוחה, מאיים או אפילו מפלצתי.

 

אבל במובן חשוב האחר הוא גם אופציה של האני שלא בחרנו בה, שנראית בלתי אפשרית להשגה או מאיימת ודמונית. למעשה חוסר היכולת לגעת במציאותו של האחר מגבילה קודם כל את האני, אותנו.

 

מאזן הכוחות הנפשי – גם הפרטי וגם החברתי – הוא בין הסקרנות והשאיפה להבנה – לבין פחד, דחייה והתבצרות בתוך מה שמוכר לנו.

ליוצר, שמקבל את התובנה ש"שום דבר אנושי איננו זר לי" נתונה האפשרות להחזיר את האחר לתחומי האני לרגע, להביט ולהבין. גם הפחד מפני הזדהות כזו ראוי כשלעצמו למבט, ראוי להזמנה פנימה אל המודע והמובן.

 

אני חושב, שלרוב היוצרים הרצון והיכולת האלה, לראות את האחר מתוך עצמנו ולא מבחוץ, כמעט מובנים מאליהם. זהו האופן הבסיסי שבו התודעה השירית מסוגלת לגשר על עידנים היסטוריים, תרבויות ואופני חשיבה ורגש.

בתחילה קיבלתי את הרצון והיכולת האלה כמובנים מאליהם. אבל בשלב מסוים כשהתחלתי לכוון את מבטי ל"אחר" הקשה, הקרוב, המייצג עבורי את מה שמעבר לגבולות הטוב, הנכון, או השפוי – העניין נעשה הרבה פחות פשוט. הדחף להבין את האחר הזה ולכוון דווקא אליו את העדשה האמפאתית – הוא שהנחה אותי  ובעיקר בספר "ככה" (הקיבוץ המאוחד 1995). זהו ספר שנקרא כספר של שירה "חברתית" בוטה במתכוון. אבל מהצד השני, הצד של שולחן הכתיבה, הספר מאוכלס בגלריה של טיפוסים שפגשתי במציאות, בהיסטוריה או באמנות, ומשך שנים נשאו משמעות בלתי נמחית – לעיתים מעבר להבנה, לעיתים גם מעבר לסליחה: נערה שמתאבדת, נער דיסקוטקים שדוקר נער אחר, סקס מניאק, זונה נרקומנית, קצין אס-אס בדימוס, שוטר מג"ב שמתעלל בעציר וכו'.

 

הדברים לא יישארו מופשטים, אביא כאן דוגמאות – בחרתי את שני האחרונים – המג"בניק והנאצי, אבל מבחינתי, בכל השירים המהלך היה אותו מהלך תודעתי: מעבר לריחוק, לרומנטיזציה, לזעם, לחמלה או לבוז – רציתי להיכנס ולהבין "ככה" – להבין עד כדי יכולת לתת פתחון פה חופשי לכל דמות כזו, להניח לה לרגע לדבר את עצמה מפי. אם "שום דבר אנושי איננו זר לי", אמרתי לעצמי, הרי האנושות על כל גילוייה היא מסך הקולנוע של כל אני – לאו דווקא כאופציה רצויה למימוש בחיי הפיסיים או הרוחניים, כמובן – אבל כן כיצור מרגיש, חושב ומודע, כיצור השרוי בעולמו ומגיב עליו.

 

ובכן, השירים. אתחיל בשיר המג"בניק, ולמי שלא מכיר את הווי הכדורגל – אקדים ואומר מלה לגבי הכותרת שלו: "יש אלוהים" היא קריאת הניצחון של אוהדי בית"ר ירושלים.    

 

יֵשׁ אֱלֹהִים

 

 

                   "בּוֹא, בּוֹא הֵנָּה, בּוֹא, חָמוּד.

                        תָ'מֹד יָשָׁר שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ.

תְּעוּדָה.

אַה.

מָתַי, יָא חַתְכַת חָרָא

מָתַי הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ עָשׂוּ תַּ'טָּעוּת?"

 

הוּא הָיָה בֶּן תְּשַׁע עֶשְׂרֵה וָחֵצִי

וְכָל הַזְּמַן חִיֵּךְ וְלָבַשׁ בְּלֵיזֶר.

שָׁארֶע-אֶל-גָזָאלִי, שוּעָפָט.

סְטוּדֶנְט לְכַלְכָּלָה אוֹ מַשֶּׁהוּ.

אוּלַי מִשְׁפָּטִים.

מִקְרֶה בָּרוּר.

הִכְנַסְתִּי לוֹ בֶּרֶךְ

בַּבֵּיצִים.

 

הוּא הִתְקַפֵּל וְהִתְחִיל לְהָקִיא.

הִכְנַסְתִּי לוֹ עוֹד אַחַת

בַּפַּרְצוּף.

אַחֲרֵי זֶה עִם הַקַּת.

 

הִדְלַקְתִּי סִיגַרְיָה,

וּטְרַנְזִיסְטוֹר.

הוּא שָׁכַב בַּשִּׂיחִים וְהָיוּ לוֹ רְעִידוֹת;

הַקָּנֶה הִזְדַּקֵּף לִי מֵעַצְמוֹ.

 

דִּוַּחְתִּי בַּקֶּשֶׁר

 

כַּדוּר מְדֻיָּק, בֵּין הַחִבּוּרִים

0-1.

                                                                   

ה"מדיטציה" הזאת לתוככי נפשו של המג"בניק הנ"ל לא נעשתה על ידי ניתוח אישיות מדוקדק ואף לא בצמידות קפדנית לדמות כלשהי במציאות. פשוט, לא תיעלתי את המעורבות הרגשית שהנחתה אותי אל הדמות הזאת לשום הגדרה, לשום הערכה מוסרית אפריורי, ובוודאי לא לשום "case study" מחקרי. במקום זאת, הנחתי לתודעתי משחק חופשי, ובדומה למתרחש בחלום – הנחתי לאני החווה להתמקם בכל דמות שתמשוך אותו אליה. התוצאה הייתה מבחינתי מפתיעה לא רק כהרפתקה נפשית ורגשית, אלא גם מבחינה פואטית – בלתי צפויה לחלוטין. מצאתי את עצמי כותב בסגנון שלא כתבתי בו קודם לכן, ונדמה היה שכל דובר שירי מצא לעצמו את דרכי המבע שלו לא רק מתוכי כיוצר, אלא גם באיזשהו אופן, מתוך "עצמו".

 

במציאות, אכן הייתי עד למעצרו של סטודנט ערבי על ידי שני שוטרי מג"ב בגן העצמאות בירושלים, והמוטו של השיר הוא כמעט ציטוט ישיר של אחד מהם.

 

ההתעללות הנפשית והפיסית שהייתי עד לה זעזעה אותי מעבר לכל הקשר "פוליטי"; מבחינה אנושית, סצנה דומה של השפלה עם מכות ובעיטות יכלה אולי להתרחש גם בניו יורק  או בטהרן – אבל כמובן ההקשר והמובן היו מיידיים יותר במציאות החברתית הזו, שאני חלק ממנה. ישבתי שם וכתבתי משהו, אבל כשכל זה החל להתרחש מולי, קמתי כמו מכושף, בעודי כותב, והתחלתי ללכת אחריהם. קראתי להם להפסיק. הם עצרו, והתיישבו על ספסל. ישבתי מולם. המג"בניק חדל ממעשיו, הביט בי, ושאל בטון מלא בוז  אם אני עיתונאי. לא עניתי לו, ושבתי לכתוב. המג"בניק נראה מבולבל, אבל אחרי רגע של היסוס מצא מוצא של כבוד, ושלח את העצור לשבת לידי: "לך, לך תשב ליד החבר שלך, יא מלוכלך"…

 

השיר אינו דיווח עובדתי. במציאות, איש לא נורה, ולא היו דיווחים בקשר בסגנון מגרשי הכדורגל. אבל השיר הוא הדיווח על הנפש שמאחורי העובדות, על העובדות הסמויות מן העין. כמו תודעת החלום, התודעה היוצרת היא שהמשיכה את הסצנריו עד קצה הפסיכולוגיה שיצרה אותו. הפאליות האלימה של הרובה כמו גם פסיכולוגיית הכדורגל, התייצבו מעצמן כדימוי, כמקבילה מעודנת יותר של אותו עולם רגשי.

 

אותה "תודעת חלום" היא גם זו שבחרה בדמות הדובר שבשיר. דווקא משום ההזדהות המיידית עם הקורבן, לא היה לי כנראה צורך בשום גישור שמעבר למה שקרה בפועל. העצור ישב לידי, רועד. לא דיברנו, אבל יכולתי לחוש בפחד שלו, בתחינה האילמת, בעלבון. הוא היה מובן וקרוב. הוא לא היה זקוק למלים. בדקות הארוכות והמתוחות האלה ישבנו יחד מול הבלתי מובן, מול מי שהיה שם "אחר" באמת. רציתי לשמוע את קולו של האחר.

 

הייתי יכול לכתוב דו"ח על המהלך האמפתי הזה, יכולתי לנתח איך חשתי בתוך עורו של המג"בניק הזה את אותם רגשות השפלה ועלבון שגרם לקורבנו, את צריבתו של רגש נחיתות עדתית וחברתית, את הרצון נטול הכתובת לנקמה, או את העונג הארוטי הסדיסטי המלווה את השגתה. אבל כל ניתוח כזה אינו אלא צל רחוק מחוויה, צל של הדיבור הישיר, הנוכח – כפי ששמעתי אותו מתוכי-תוכו.

הנה השיר השני:

 

בִּירָה                                                              

 

לָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם אֵין סִבּוֹת, אָמַר,

לָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם דָּרוּשׁ אוֹבְּיֶקְט מֻשְׁלָם,

כְּמוֹ שֶׁהָיָה אָז בְּאַוְּשְׁוִיץ.

לֹא הַמִּשְׂרָפוֹת, כַּמּוּבָן, אֶלָּא כְּמוֹ

אַחַר כָּךְ, מִחוּץ לִשְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה, אָמַר

וְהִשְׁתַּתֵּק

מַבִּיט בַּקֶּצֶף

וְלוֹגֵם.

 

הָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם הוּא אַהֲבָה, אָמַר.

הָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם לֹא מְבַקֵּשׁ דָּבָר מֻשְׁלָם,

רַק לָתֵת

כְּפִי יְכָלְתְּךָ.

אֲפִלּוּ בְּזִכְרוֹן הַלְּפִיתָה, הַחַיִּים עֲדַיִן

נֶצַח. אֲפִלּוּ הַיְלָלוֹת שֶׁעִרְסְלוּ אֶת הַיָּד,

אֲפִלּוּ הַשֶּׁתֶן שֶׁנָּפַל כְּמוֹ חֶסֶד עַל הַבָּשָׂר הַקַּר,

אֲפִלּוּ הֶעָקֵב שֶׁהֵעִיר עוֹד אֵינְסוֹף,

אֲפִלּוּ הַשֶּׁקֶט,

אָמַר.

מַבִּיט בַּקֶּצֶף.

 

נָכוֹן, עֲבוֹדָה הֲגוּנָה

מְשַׁחְרֶרֶת הַרְבֵּה, אֲבָל

רֶצַח מֻשְׁלָם אֵינוֹ מְאַבֵּד

אֲפִלּוּ טִפָּה אַחַת.

כְּמוֹ שְׂפָתַיִם שֶׁל יֶלֶד, הִסְבִּיר,

כְּמוֹ חוֹל וָקֶצֶף,

כְּמוֹ שֶׁאַתָּה

שׁוֹמֵעַ,

שׁוֹתֶה וְשׁוֹמֵעַ. 

 

בשיר השני רשות הדיבור ניתנת לנאצי בדימוס, שכל כולו נוסטאלגיה לימים הטובים ההם, שבהם נשלח הסופר-אגו לחופשה ארוכה, וההיפוך הערכי הנאצי הפך את הסדיזם לנורמה – כביכול בשירות אידיאל לאומי.

 

כישראלי, חונכתי לראות בנאצים מפלצות שאין להן דומה בהיסטוריה של האנושות; משהו שמעבר להבנה, מעבר לפרספקטיבה אנושית.

יצורים שמסוגלים לעשות אהילים וסבון מבני אדם, אינם אנושיים.

 

אבל ההרחקה הזאת היא מסוכנת. מחנות ההשמדה הם עובדה שאי אפשר, שאסור, להתעלם ממנה כאפשרות של התנהגות אנושית. לא, האחר לעולם איננו בחוץ. הקשיבו לו, ראו אותו, הכירו אותו – לבל יתגנב אל המציאות שכאן בחוץ מבלי שנוכל לזהות אותו.

 

בחרתי  בשירים האלה, שה"אחר" שלהם הוא כל כך מוקצן, כל כך "לא אני", דווקא בגלל הרצון המיידי להרחקה. הכוח האוחז של האחרוּת הזו, של האהבה-שנאה הרצחנית ביותר, הוא בסופו של דבר כמידת אנוש, הוא "כמו שאתה \ שומע \ שותה ושומע".

 

הפרספקטיבה המעוותת של הרצח כמעשה של אדנות טוטאלית – כמין האלהה עצמית לרגע של שליטה מוחלטת – אינו מתגלה בהיסטוריה המדינית, אלא בגיאוגרפיה של הנפש האנושית.

 

המחוזות שאליהם מוזמן הקורא כשהוא מקשיב לדברים האלה, אינם מחוזות פוליטיים במובן הפשוט של המלה. מה שמגלה המהלך האמפתי הוא  דווקא את הבלתי-פוליטי, האישי – שהוא בו בזמן אוניברסלי לגמרי, מעבר לזמן ומקום: יחסי הניצול ההדדי שמתאפשרים בין היחיד לבין מצב פוליטי נתון הם דראמה המתרחשת בתוך עולם אנושי פרטי אחד, אבל שאפשרי לכל מעצם היותו אפשרות אנושית.

 

האני, ואולי במיוחד האני המשוררי, הוא מין נווד של תודעה. הוא יכול להיכנס לכל דבר, להיות לרגע מה או מי שהוא כותב עליו. הוא יכול להתבונן בעץ ולהיות העץ: לחוש את הכובד והתנוחה של העץ, להתנודד בו מעט ברוח, לרשרש. וזה כמובן הרבה יותר נעים מלהיכנס לתוך הטיפוסים הנ"ל.

 

אבל להיכנס אליהם הוא שיעור שקשה להפריז בערכו. הזהות הדמונית הזו היא כוח עצוּר, שמחכה לווידוע, להכרה, ולשחרור. ובמקום שבו יש פחד, יש גם הרבה כוח – הרבה עוצמה שאנחנו יכולים לתבוע מחדש אלינו מרגע שנשחרר ממנה את הרגשות הקשים שבהם היא מאופיינת כרגע ושמפרידים אותנו ממנה.

 

לכן, שווה מאוד להזמין את האחר מתוכנו החוצה. את האחר החברתי, הלאומי, המיני, הדתי. אדרבא, אמרו לו " בוא, שב, שתה קפה, דבר איתי. " הזמינו לקפה דמיוני את הפושע ואת המטורף, והקשיבו להם. הקשיבו לאחר מבפנים – גם לאחר הדמוני ביותר – כדי שלא ניצור אותו בחוץ כמוקצה או כפולש.

 

עובדות הן רק סופה של הדראמה הנפשית של האני. "עובדות" הן סימפטומים של המציאות שמאחורי המציאות, של שפה שמאחורי השפה, של ירכתי התודעה.

הביטו וראו.                                                                                  

 

 

 

 

 

107 תגובות

  1. כדי להכנס אל האחר צריך המון אהבה. בלי זה זה לא ילך.

    אני חיבת לומר שאיריס אליה היא לדעתי דמות שמאד רגישה למה שכתבת. אני כל פעם מתפעמת ממנה מחדש. אם כי עתה נקבתי בשמה וכמובן שקימים עוד הרבה אחרים.

    אולם היא תמיד מנסה לראות את האחר מבעד לסבך חילוקי הדעות.

    מה שמלמד שרק מידת האהבה יכולה להכריע את הכף.

    ההבנה השכלתנית היא רק ההתחלה.
    הרבה אור תמיד מכסה את החושך.

    בקשר ליתר מה שכתבת אתיחס בנפרד.
    שבת- שלום.

    • אביטל, מסכים איתך לגבי איריס וגם לגבי האהבה. צריך מידה של אהדה או לפחות הסכמה כדי להיות הדמונים האלה. השכל אינו מנוגד לזה, להפך, בלעדיו מסוכן באמת ללכת למחוזות האלה.
      ובקשר ל'יתר' (מהו בדיוק?) את מוזמנת כמובן להסביר את עצמך.

  2. הי אמיר,
    מעניין שלאחר הקריאה, אביטל חשבה על איריס וניסיתי לא לחשוב על אף אחד אלא להבין את מה שאמיר, הוא אחר, כתב, ולהבין את מה כתבת דרך אחר זהה בתוכי שמבין יותר עמוק ממני, ואז סכמתי לעצמי, שאליענה אלמוג ניחנה ביכולת כזו ואמיר צעיר מ"ככה" ניחן ביכולת כזו, אבל האם ההבגרות ואבדן התמימות לא פוגעים בזו? לא יודעת, זו שאלה לאמיר של ימים אלה. מבחינת סיגל, לא חושבת שיש בי יכולת כזאת להיות עד יצירתי למקרים הקשים של אותם אחרים שקיימים. בעבר הרחוק אולי הייתי יכולה להעביר ערבי מוכה או ילד רעב דרך עצמי וזה היה מכאיב והכתיבה היתה של כאב, היום אני בכלל כבר קהה ושומרת מרחק מהכאב, והנה בשום שלב לא הייתי יכולה להוציא את אותו אחר מן הראי ולכתוב דרכו. לא יודעת אם זו סגולה של כל משורר, אבל היא בטוח שלך. מאוד נהניתי לקרוא ולהגיב. עבר כבר זמן מאז שהייתי כאן ושמחתי לקפוץ ולבקר.

    • הי סיגל, שלום רב שובך. לא בטוח שהצלחתי להסביר – זו לא סימפתיה, גם לא בהכרח רגש סוחף. זו חדירה מנטלית, אמפתית לתוך זולת, וחוויית המציאות דרכו, לזמן מה.

      ואשר למשוררים – אני חושב שלכותבי פרוזה זה מובן מאליו (בגלל הדמויות שבסיפור) אבל זו אותה יכולת.

      • לא רב עדיין שובי אולם במעט שכן שמחה לנסות להבין איך מוציאים מישהו מן הראי ואם עוד ניתן להשתמש בכלי הזה לשיפור כתיבה אז עוד יותר מצויין.
        אז חושבת שהצלחת להסביר מצויין ורק כשל קריאתי גרם לי לחשוב דרך כל הרגש והשיפוט, אם הבנתי נכון הפעם אז זה כמו באותו סיפור שבאחד הפוסטים סיפרת…על ההבדל בין לכתוב על במבוק (או לצייר), לבין להיות במבוק ולהשאיר את הרשמים עצמם לפרשנות הקורא, כך בעצם מגנבניק קורא שירה יוכל לחוות אחד מהשניים, או חווית אחים עם אותם חבר'ה מהשיר או לחלון הזדמנות לראות את דמותו יוצאת אליו מהמראה ואולי אף להבין בזכות השיר גם את הצד האחר. על הרצח המושלם אני לא מתעכבת מכיוון שאין מצב שאני מתקרבת למראות שבצד האחר שלהם נמצא איזה נאצי מושלם.

        • סיגל, חושב שהבנת נכון עד כמה שהצלחתי לעקוב אחרי ניסוי המחשבה שלך. רק שהמהלך כאן הוא למצוא את הקול המגבניקי דרכו, בתוכך, מעבר לשיפוט; כלומר, זו לא תרפיה למג"בניקים, אבל אולי אם יקראו שירה…:)
          אשר לנאצי בדימוס, זה לא דומה למג"בניק במובן זה שהוא לא 'שם בחוץ' אלא 'שם בפנים'; הוא אחר היפותטי, או לפחות לא כזה שנוכח בפועל מולך כדי שתוכלי להשרות את עצמך בו. שם האני שרוי בבריה שמעולם היצירה.

  3. גיורא פישר

    לאמיר
    אני לא יודע מתי כתבת את הרשימה הזו ,אבל אני רואה בה המשך ישיר לשיחה שניהלנו באחד הפוסטים האחרונים שלך.
    שבת שלום
    גיורא

  4. אמפתיה (וגם הקשבה) זו יכולת חיונית ונדירה. מתנה אמיתית לכל מי שהתברך בה. אני מסכימה אתך שהקשבה כזאת יכולה להגן מפני התגנבות של "האחר" המסוכן "אל המציאות שכאן בחוץ מבלי שנוכל לזהות אותו" – וחושבת שבמקרים מסויימים היא גם יכולה לנטרל חלק מן הרוע של ה"אחר".

    • עדה, מסכים איתך. למקומות האפלים האלה יש כוח עלינו בדיוק כל זמן שאנחנו ל א מעמתים אותם. המקום הבלתי מעומת הזה הוא כמו אנרגיה כלואה שלנו, בתוכנו. לכן כשכן מזמינים את הדמונים לקפה ובהצלחה, יש לזה אינדיקציה ברורה: חווים ככלות הכל חוויה של שחרור ושמחה.

  5. אנחנו הרבה דמויות
    כולנו נוודים של תודעה(לא רק משוררים) האדם הוא עולם קטן המכיל בתוכו הכל: אנחנו המגבניק והנערה המתאבדת והקלגס בדימוס
    וכדי שלא ניצור את האחר בחוץ כמוקצה ופולש עלינו לדבר איתו ,לדובב אותו להזמין אותו לשיחה דמיונית ,רק כשנבין ונכיל אותו מבפנים נוכל להכיל אותו גם בחוץ

    • ומסכימה עם רונית בענין דע את עצמך
      מודעות עצמית והכלה עצמית היא תנאי להכלת האחר

      • גיורא לשם

        מאיפה מוצאים את כל הביטויים האלה "מודעות עצמית" ו"הכלה עצמית" ו"הכלת האחר"?
        האם מודעוּת אינה עצמית?
        האם העצמי אינו מכיל את עצמו?
        למה צריך "להכיל את האחר"? מהו האדם, אגרטל? פריזר?

        • גיורא, אין ספק שלפעמים האדם הוא אגרטל, ולפעמים גם פריזר. אלה מצבים נפוצים, ולא פעם גם משאת נפש ודרך חיים :).

          אני חושב ש"מודעות עצמית" באה להבחין בין מודעות לאחר לבין מודעות לעצמך. אתה יכול להיות מודע במידות משתנות לזה שמישהו נכנס לחדר, או גם מודע למה זה עושה לך, שוב, במידות משתנות.

          אשר ל'הכלה' (עצמית או של זולת)- נוטה להסכים איתך. זו מטפורה שבאה להחליף את התיאור הקונקרטי יותר 'קבלה' (של עצמך או של זולת) ושאינה מבהירה דבר, אלא מטשטשת ויוצרת מיסטיפיקציה מיותרת.

    • נכון, חנה, רק שהמפגש הזה לא כל כך דמיוני. זו מציאות מסדר פנימי יותר.

      • כל הדמויות נמצאות בתוכנו ברמה האידאית השאלה היא היכן נמתח הקו האדום, מתי ניתן לדמות מסוימת להגיח ומתי את האחרת נרסן ונאפק , ונבחר לבטא רק את הטוב באישיותינו אחרת זה כאוס
        מזכיר לי את הספור על הנכד והסבא:
        הסבא מספר לנכדו על שתי החיות הנמצאות בתוכנו הטובה והרעה כששואל הנכד מי מהן מנצחת משיב לו הסבא: את מי שמאכילים ילדי
        וזה רלוונטי לחיינו איזו דמות תגיח ממאגר התחפושות הפנימי שלנו טובה או רעה קלגס נאצי או מגבניק קרבן או מקרבן תלוי או תלין
        הכל תלוי בנו את מי שנזין יותר
        ועדיף באמת שנזין בהן את יצירות הספרות שלנו

        • אמיר,

          תגיד, איפה אתה בכלל.

          אינני חושבת שיש בתוכי איזשהו קלגס בדימוס, בשום פנים ואופן – הסוג הזה של האחר אינו נמצא בתוכי.

          על דור האבות בגרמניה נכתבו תילי תילים של פרשנויות וספרים בין היתר של אילנה המרמן ועוד אחרים, כאשר נשאלו שאלות, האם צייתנות לסמכות טבועה בתוך האופי הגרמני, על הפער בין דור האבות לדור הבנים, על קבוצת ה- 47, האם בכלל גרמניה אבדה תהליך של אבל,

          ובכלל אמיר, לנוכח הכחשת השואה היום, או ההכרה בה, מכחישי השואה נקראים רוויזיוניסטים ונכתבו על התופעה הזאת תילי תילים של מאמרים – בסוגיה האם מחנות ההשמדה היו אכן רק מחנות ריכוז, אם השתמשו בגז או לא.

          הקלגס הנאצי אינו אחר שנמצא בי, והשואה במלחמת השואה נבדלת מכל רצח עם אחר באשר הפיתרון הסופי היה שיטתי, אינטנסיבי נהגה על ידי מוחות כביכול אנושיים. מי שמתגעגע לכך מתגעגע אולי לדברים אחרים לגמרי – לתחושה של כוח, לתחושה שיש מרות גורפת וכו'.

          ואגב, הבה ואומר לך, מכיוון שהדברים כאן נכתבים בדיעבד. ב"ככה" יש עוד שירים אחרים ובוטים בעניינים שונים. זה מאוד אופנתי לדבר היום על האחר. האוכלוסיה הערבית עוד קמעה תהיה חלק די נכבד דמוגרפית מכל העם הזה.

          ובכלל הקובץ ככה אינו זקוק לאפולוגטיקה כזאת או אחרת. הוא נדבך אינטגרלי מכל מה שכתבת עד היום ועד כה.

          השורות האחרונות הן העיקר בתגובתי זו.

          חוה

          ויי, אמיר, אתה באמת גדול מן החיים:)!!!

        • חנה, כתבתי למטה לאיריס, רונית וחוה יותר על התהליך. המציאות היא יצירה.
          שימי לב, שהמג"בניק היה "שם בחוץ" ואילו הנאצי מועלה באוב מ"שם בפנים". אבל האני לובש את שניהם בשווה, ולא כדי לאבד את עצמו, אלא כדי להשתחרר מאחיזתם.

  6. רונית בר-לביא

    אמיר, אני מסכימה לחלוטין
    לגבי כל עניין ה"אחר" שלא נכון להרחיקו, אלא נכון לראות את עצמנו בנעליו, ולהבין שמה שהוא לא עושה, הוא בן אנוש.

    זו נקודת המוצא היחידה לאיזושהי התקדמות בעולם ההפרדות שלנו,
    וזה מצריך עבודת מודעות בלתי פוסקת.

    העבודה הזו יכולה להיעשות באלפי דרכים שונות, וכתיבת שירה היא רק אחת מהן, לדעתי בכלל, רוב מי שנקרא "משורר" דווקא לא עושה אותה, בדיוק כמו שרוב האנשים בעולם מתחמקים ממנה בדרכיהם האחרות.

    כל הדרכים הרוחניות/פסיכולוגיות/אמנותיות,
    ואולי בכלל, כל חיים של כל אדם מכוונים לכך, עבודת המודעות.

    "דע את עצמך".

    ואגב, קראתי בשקיקה את שני השירים שלך,
    וחשבתי על מה שכתבת,
    "לא היה לי כנראה צורך בשום גישור שמעבר למה שקרה בפועל" – יכול להיות שלעצור היה צורך במשהו מעשי יותר מצידך, למרות שעבורך התקיימה הרמוניה בינך לבין העצור ולא היה צורך בשום אמצעי מגשר, כל זה מבחינה לירית אולי
    אבל לפעמים במציאות הדברים יותר טעוני הוכחה. מה שנקרא רכות.

    מצד שני, יכול להיות שנוכחות שקטה בספסל לידו עשתה את העבודה.
    אני לא תמיד מבינה גברים בקטע הזה..

    • רוניתוש, מסכים אתך. התשובה האולטימטיבית לשאלה "מי אתה?" היא "אתה".

      אשר לעצור – זו לא בדיוק היתה הסיטואציה להחזיק ידיים, להרגיש אנרגיות או לנחם אותו. ההגנה היחידה שיכולתי לספק לו באותו רגע היתה להמשיך ולהתחזות לעיתונאי, כלומר להסתכל ולכתוב בכוונה יתרה :)
      אגב זה, פירושו המקורי של 'דע את עצמך' במובן שהיוונים הבינו אותו היה 'דע את גבולותיך"

      • רונית בר-לביא

        :)) להחזיק ידיים ולשתף אנרגיות עם העצור.

        מצד שני, זה בכל זאת היה גן העצמאות :))
        (שמעודד מגעים ..)

        ובאמת לא ידעתי מאיפה הכרתי את האמירה, תודה שהרחבת בנושא.

        קרה לי מקרה פחות קשה בחומרתו, אבל עדיין מעורר גועל: במסעדה ליד העבודה שלי ישבתי והיה שם עובד ערבי שטאטא את הרצפה, עובד אחר מאד התעמר בו ואמר לו כמה דברים מעליבים, כולל הדגיש בפניו שהוא לא כשיר לשום דבר אחר..
        אני די נצמתתי מרוב הלם, וכל מה שהצלחתי לעשות הוא לנעוץ מבט ממש נוקב, אבל ממש ממש נוקב בעובד הדוחה.
        זה עזר. הוא קלט משהו והפסיק.
        זה היה קרב מבטים וגם העובד הערבי הבין את המבט האמפטי והחיוך שנתתי לו.

        ובאמת, מעבר לכך, לא הצלחתי לגייס מתוכי באותו רגע.

        כנ"ל הערב למשל, משהו אחר:
        סופר פארם, עובדת חדשה, ערבייה במקרה או שלא, לחוצה פחד וכל פעולה עם כל אדם לקחה לה יותר מידי זמן, ממש ניג'וס.
        אחרי שהיא טיפלה בי הסתבר שמדובר היה בטעות שלה שהעובד השני תיקן, היא היתה מבואסת ולחוצה.
        שאלתי אותה אם היא חדשה בעבודה, והיא אמרה שכן.
        אמרתי לה: "וואו, שיהיה בהצלחה. בטח זה ממש קשה לזכור את כל המבצעים וה1+1 וה 2+3 וכל זה, מחר יהיה קל יותר בטח".

        והיא חייכה ושמחה מאד.

        דברים קטנים כאלה.
        ויש כמובן דוגמאות בהן לא הספקתי להתנער משרעפיי ולעשות משהו טוב.
        ויש מקרים שגם הייתי מעט גסת רוח.

        אבל המודעות.

  7. שירה בינונית זה כמעט שירה. וזה כמו כמעט אהבה. כלומר, כלום.

    • צודק, באמת לא משנה. חשיבה בינונית זו כמעט חשיבה, וזה כמו כמעט חוט שדרה. כלומר, לא כלום.

  8. איריס אליה

    אמיר יקר,
    קראתי כמה וכמה פעמים את הדברים שכתבת. מאד מאד דיברו אלי.
    השיר הראשון הוא אחד החזקים שקראתי לאחרונה. וגם אחד המייאשים. יש לי דז'ה וו חזק. כאילו הייתי כבר בסרט הזה. והרי כולנו היינו בסרט הזה. וכרגע זה סרט בלי סוף. נורא מייאש.

    כתבת,
    "לכן, שווה מאוד להזמין את האחר מתוכנו החוצה. את האחר החברתי, הלאומי, המיני, הדתי. אדרבא, אמרו לו " בוא, שב, שתה קפה, דבר איתי. " הזמינו לקפה דמיוני את הפושע ואת המטורף, והקשיבו להם. הקשיבו לאחר מבפנים – גם לאחר הדמוני ביותר – כדי שלא ניצור אותו בחוץ כמוקצה או כפולש"
    ועל זה חייבת להגיד שלא בטוחה שזה בריא לכל אחד. לא לי, בכל אופן. עלול להיות מפרק, לאורך זמן, או אם זה אינטנסיבי מאד. אני חושבת שצריך להיות מאד חזק מבחינה רגשית כדי לעשות את זה, ואולי אפילו צריך שיהיה איתך מישהו. מישהו שיוכל לעזור לך לעבד את החוויה הזאת.
    זה קצת דומה ללטפל בעצמך בלי פסיכולוג. לא?

    והכי מחכה שתביא לנו עוד כאלה. מרתק ביותר.
    נשיקות.

    • לא מתוך השיר, אלא דווקא מתוך הדברים שכתבת – אולי השיר בירה מתאים לספר "השיעור בגרמנית" של זיגפריד לנץ.

      ובהקשר זה "בחדרו", "בחדרה" מוזיאון הזמן.

    • רונית בר-לביא

      (תרשו לי להידחק לרגע..)
      איריסקה,
      אני חושבת שמדובר במודעות ויכולת אמפטית,
      וכן יכולת בדיקה עצמית.

      לך יש אותה במידה אחת הגדולות שאני מכירה, בוודאי כאן בבלוגייה,
      בין אמנים …

      בגלל זה אני חולקת על אמיר בענין היכולת המוגברת הזו בעיניו אצל משוררים.
      בעיני, ההיפך הוא נכון, כי רוב האמנים הם אנשים נרקסיסטים מאד ונעדרי יכולת להרגיש ב-א-מ-ת מישהו אחר, כלומר, מעבר לצרכים שלהם עצמם ממנו (צרכי יצירה למשל).
      יש יכולות מנטליות אצל משוררים להזדהות עם אובייקטים, אבל מה שהאמפטיה שאמיר מדבר עליה דורשת הוא יכולות נפשיות שנובעות בפשטות מתוך עבודת פרך עצמית.

      לכן – אל תמעיטי מערכך בעניין הזה, כי את כבר שם. בעיני.

      (תודה על הבמה, אמיר :))

      • איריס אליה

        רוניתה מתוקתי, קודם כל תודה. קיבלתי היום מחמאות בשביל שנתיים. אז יאללה. חייבים להפסיק עם זה. אני עלולה להתרגל:)

        אבל ברצינות. אני חושבת שהמפגש עם "האחר" בהחלט קשור ליכולת הכלה ואמפתיה. אבל גם ליכולת של הבן אדם להתמודד עם צדדים באישיות שלו כפי שהם באים לידי ביטוי ב"אחר", והם לא טריוויאלים. זה לא לשיחה בפורום הזה, אבל אני מצאתי אצלי הרבה דברים חדשים, מצאתי את "האחר" שלי, אבל הם היו לי מאד קשים לגילוי, ואני חושבת שגם אחרי שגיליתי אותם, נשארה מלאכה ארוכה וקשה של ההתמודדות איתם. וזה מה שכתבתי לאמיר. ז"א, אולי זה לא מה שכתבתי, אבל זה מה שהתכוונתי. אני מאמינה שההתמודדות צריכה להיות תחת עיניים נוספות, שעוזרות לעבד את הגילוי.

        תודה רוניתה. וכבר אמרתי לך. מאד אוהבת לקרוא את התגובות שלך.את הראשונה שלך לאמיר אהבתי מאד, ואני גם מסכימה עם דברייך לגבי היוצרים בפרוזה ובשירה. בלי שום הבדל, לדעתי.

        • איריס יקרה, זה יכול להיות אינטנסיבי, נכון, אבל גם בזה אפשר ללכת מן הקל אל הכבד.
          קודם כל היכולת להשרות את התודעה שלך במשהו אחר: אפשר ורצוי להתחיל לא מבני אדם ולא מדברים מאיימים, אלא מענגים.
          למשל להיות עץ, או הר או בית. להיות ולהרגיש את הכובד, את התנוחה, את הצורה, את החום או הקור וכו'. להיות.
          עם בני אדם זה פחות קל, וכדאי להתחיל במה שמסקרן או נעים לך, מה שלא יהיה. נער שעובר בטווסות של גיל שש עשרה, זקנה יושבת ומתחממת בשמש. את תדעי כבר.
          גם ליותר קשים יש הדרגה.
          ולא חושב שצריך מישהו בהכרח, אבל צריך לדעת איך. פסיכולוגים ממש לא עושים את העבודה הזו. הם מנסים לנתח ולהבין מבחוץ, במקרה הטוב באהדה, אבל זה משהו אחר.
          זכרי שלא מדובר בעצם בזולת אלא במה שהנפש מגיבה לו מתוך הכרותה עם עצמה. מה שאנחנו דוחים בתוכנו אנחנו גם דוחים מחוץ לנו בעוצמה מיוחדת.

          כשקשה, או ה'מישהו' הזה לא נאמר עדיין כל צורכו, צריך לחזור אל השיחה שוב ושוב – עד שהמטען מתפרק לגמרי ואת מתחילה לצחוק או שסתם נופלת עלייך שמחה. זו חוויה של שחרור.

          השיר מייאש? אולי. הוא מתבונן לתוך האנושי, ולא במיטבו. לתוך מה שמייצר את המצב בין שני אנשים ובסופו של דבר בין שתי קבוצות או עמים. הפסיכולוגיה הקשה הזו אינה מיוחדת לאחד הצדדים, צריך שניים לטנגו הזה – ויש..

          • איריס אליה

            אמיר יקר יקר. מרתקים הדברים שכתבת, ומורכבים לי מאד. את החלק הראשון אני חושבת שהבנתי טוב יותר, אבל אני מסכימה עם הדברים במידה חלקית. אבל זה דומה בעיני לאמרה, הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות.ואוסיף ואומר, שכשאתה בגהנום, אתה לא ממש פנוי לזכור את הדרך היפה שעברת. מה אני רוצה להגיד? שאני מסופקת אם להיות עץ, או פרח או לחוות מבפנים את הנער המתבגר או את האישה הזקנה, יעזור לנו בבואנו לפגוש את החיה שבתוכנו. אלה שני דברים שונים בתכלית, לטעמי. וכמובן שלא לזה כיוונתי כשאמרתי שזה מפחיד ודורש כוחות שאני חושבת שאין לכל אחד. אגב, אני מנסה לכתוב את זה עכשיו, וכל הזמן מוצאת את עצמי בורחת.

            לגבי החלק השני, כתבת, "ולא חושב שצריך מישהו בהכרח, אבל צריך לדעת איך."
            זה היינו הך בשבילי. ז"א, אם אתה לא יודע איך, אז אתה בצרה. רוב האנשים, אני חושבת, לא יודעים לייצר את ה"איך". ובכלל, זה לא משנה אם זה פסיכולוג או חבר או עורך. אבל זה צריך להיות מישהו שיודע ומכיר ומזהה תהליכים. אני פשוט מאד מאמינה שעדיף להיות בשניים. אם השני הוא לא שיקוף של "האחר" שלך. מה שקורה לפעמים במערכות יחסים זוגית הרסנית. (אני באופן אישי לא הייתי רוצה להיות עם "האחר" שלי. אני אומרת לך, זה לא ייגמר טוב.)

            את זה, "כשקשה, או ה'מישהו' הזה לא נאמר עדיין כל צורכו, צריך לחזור אל השיחה שוב ושוב – עד שהמטען מתפרק לגמרי ואת מתחילה לצחוק או שסתם נופלת עלייך שמחה. זו חוויה של שחרור." לא הבנתי.

            המון תודה על התשובה. ויום הכי טוב שיהיה לך.

          • איריס יקרה, את צודקת ש"אלה דברים שונים בתכלית", אבל הטכניקה של להשרות בהם את האני, זהה, ובלי ללמוד קודם כל אותה, אי אפשר.

            את גם צודקת בזה שהדרכה תמיד עוזרת כשהולכים למקומות קשים, וזה כמובן יותר קל מאשר לבד. חייב לומר שאופיי הוא כזה, שהמדריכה העיקרית שלי בחיים הייתה הסקרנות שלי, וזו לא מדריכה שחוסכת לך גם נפילות :)

            לגבי הסוף, התכוונתי לומר ש"אישיויות" פנימיות (להבדיל מחיצוניות, כמו המג'בניק שבשיר הראשון) הן כמו פקק אנרגטי. כשאת נותנת להם ביטוי את נותנת להם זרימה. זה לא תמיד נפתח ממש במכה אחת, ולכן צריך לא פעם לחזור ולהמשיך בזה. בסופו של דבר האנרגיה משתחררת והיא שוב שלך, חלק מכוח החיים שלך. זה מתבטא בתחושת שחרור – שמחה או צחוק.

      • נדמה לי ששני הקצוות שהובעו כאן הם בבחינת הגזמה פראית.

        אין לי מושג בקשר ליוצרים שהם נרקסיסטים. נדמה לי שמדובר כאן בהכללה גורפת. מתוך שהתבוננתי באנשים שקוראים שירה הם אולי משתמשים במיתוס של נרקיס, אבל בכל אופן יש להם רגישות פואטית קצת שונה מאנשים אחרים.

        מאידך גיסא, להזמין את הפושעים לכוס קפה ולשבת איתם ולנסות להבין אותם. אולי אצל הפושעים יש משהו שבאמת מאוד מרוכז בעצמם בבחינת חוסר היכולת לדחות סיפוקים. עם אנשים כאלו מאוד, אבל מאוד קשה לדבר.

        והרי לא זו הסצינה שהועלתה באף אחד מן השירים.

        אני דווקא קוראת את השיר בירה אחרת. נדמה לי שבשיר אחד די בודד ומרוכז, נוסטלגיה או לא נוסטליה זהו שיר מאוד מרכזי ומרוכז בבחינת מיצוי כל נושא השואה. בשירים אחרים יש אולי זיקות אבל השיר הזה הוא תמציתי והוא מחבר את אמיר אל ההיסטוריה של השואה בבחינת ישראלי, ובבחינת מחאה, ובבחינת מחוייבות.

        השיר השני הוא אולי המהופך. מה קרה לנו כאשר הפכנו קהי חושים. דווקא הדוגמא על הערביה שעבדה בסופר פארם היא הקצה ההפוך. ואולם לא מדובר כאן על פושע אלא על קורבן..

        טוב, השירים עצמם הם מאוד טעונים וכדאי היה באמת לראות מאיזו נקודת תצפית הם נכתבו.

        • חוה, נכון, לא מדובר על להזמין את הפושע שבחוץ לכוס קפה, אלא להזמין את הדמונים שבתוכנו, את היכולת שלנו להיות הפושע לרגע, את "האני הפושע" שבפנים.

          מה שאני מספר פה לא עומד בסתירה לאיך שאת או כל אחד אחר יקרא את השירים, אבל חושף את תהליך היצירה שאינו מיועד רק לייצר שיר. שירה יכולה להפוך למורה, לדרך חיים.

          באשר לשיר "יש אלוהים" אני חושב שהוא חושף בעיקר את הפושע ולא את הקורבן. נכון, הקורבן מתואר בו לא פחות, אבל נראה לי שדרך הדרמטיזציה שנותן השיר לרגשות ולדחפים (= הופך אותם למעשים בהקצנה) לא המתרחש בנפשו נחשף כאן, אלא בנפשו של האחר.

          • לאמיר,

            שאלתי איפה אתה?

            טוענים עלי שאני חושפת פרטים אישיים, ואנשים פשוט אינם יודעים מה הם שחים.

            אז ככה, מן המציאות, מכרתי דירה ונתתי מפתח לדייר, מבלי ששילם תמורת הדירה. לפי החוק הישראלי נדרשים שנתיים משפטים לצורך פינוי. בשעה שהתקיימו הליכים משפטיים, בבית המשפט שלא היו לו סמכויות אכיפה, הלך הלז והתלונן במשטרה שאני משיגת גבול. עורך הדין שלי לא יידע את השופטת, שאני נעצרת ושאני ישנה ברחובות.

            תלונה של גבר אולי יותר נחשבת במשטרה, וכך משטרת ישראל רדפה אותי על כל צעד, הכתה בי מכות רצח, לא פעם ולא פעמיים עד אשר הגעתי למעצר לאחר שאני אישית עברתי אונס. גם שם יש חוות דעת ברורות על מכות יבשות בצלעות מידי המשטרה, על שפשופיפ בגפיים ובידיים. ארבע שנים התעללו בי ככה, המשטרה.

            אבל, לכל אלו שמגנים אותי ואין לי ספק שאין להם כל יכולת להיזדהות עימי.
            לומר לך משהו אני אותו ה"אחר", ולכן אין לי מה להזמין אותו לקפה, הייתי במקומות האלה. אינני צריכה להיות ערבי במחסום גם אותי אפשר להכות ומשטרת ישראל יכולה להעלים כל חוות דעת ולעשות ככל העולה על דעתה.

            לא שלחתי כל אני פואטי, זה לא היה פואטי, אבל הידע שהיה לי הם היו אלו שהחזיקו אותי. אני לא פחדתי לרגע, להיפך התגריתי בשוטרים, קללתי אותם, מה כבר יכלו לעשות לי, ממילא עשו בי ככל העולה על רוחם.

            בימים אלו ממש מוגשות תביעות כנגד הקונה, וגם כנגד עורך הדין. כל אלו באמצעות בעלי לשעבר.

            הלקח שלי מבירה, לתקופה מסויימת אפשר להיות קורבן, אבל אפשר להחזיר גם מלחמה שערה.

            המצבים שאתה מתאר לא חווית אותם, ראית אותם מהצד, נשאלת השאלה מה אתה באמת היית עושה – והאם היית עוזר?

            אגב, זאת הסיבה שבלוג בבננות לי אישית אינו מתאים. אני אוצרת סיפור שבאמת צריך קרביים מאוד חזקים להכיל אותו והוא מיועד לא ליפי הנפש כאן.

            אמרתי לך, ולא הגבת – "ככה" אינו זקוק לכל אפולוגטיקה, לבוא בדיעבד אחרי שמונה שנים להכניס את המושג אחר – כי זה ככה אתה יודע באופנה.

            האם אתה מודע לכך שבכל נקודת זמן אתה בעצמך יכול להיפך מיני וביה לאותו אחר. האם אתה חושב שלמישהו מאיתנו יש חסינות בפני החיים.

            לא אביא עוד דוגמאות. אין לי צורך להזמין כל אחר פנימה אלי, אני הייתי זאת שחטפתי את המכות, והאמת – זה היה משפיל וזה היה כואב.

            אבל לא נשברתי, נלחמתי, נאבקתי למרות שבנקל יכלתי לעבור לעולם הבא.

            אמיר, המשורר שאצלך אינו זקוק לכל תיאוריות של בדיעבד, או לאחר מכן. השירים חזקים דיים ומספיק והנח לקורא לעכל אותם.

            אלא אם דו-השיח כאן טוב בעיניך.

            אבל אתה יודע מה?
            מה אתה יודע בכלל?

            חוה

          • חוה, אני לא רואה פה אפולוגטיקה. יש פה דיון, אולי גילוי סוד, על תהליכי כתיבה שהם גם תהליכים של פרקטיקה רוחנית. את זה אין בשירים עצמם.

            ברור שאיש אינו חסין מן החיים, ואני יודע זאת לא רע על בשרי שלי. בדיוק בגלל זה נחוץ לתת קול לחיים, ועד כמה שאני מצליח, אני מנסה לעשות זאת וללמד גם אחרים מה שאני יודע.

          • לאמיר,

            זה מה שיש לך לענות לי?

            מכיוון שאני מכירה את "ככה" את כל הספר, מה עשית הבאת דוגמיות? שבעצם אינם משקפים את תוכן הספר כולו.

            האם הפכת קהה חושים או משהו כזה? אני קוראת את התגובות שלך כאן ואיני מאמינה למראה עיני.

            אתמול, כאשר כתבתי את תגובתי מאוד כעסתי.

            ואני אומרת לך עכשיו – נראה לי שאם תראה אחר כזה ברחוב תרחץ ידיך המטופחות ואנינות הטעם וכנראה תמשיך ללכת.

            אולי בבית תכתוב על זה איזה שיר.

            אמיר, אני תמהה, אתה נראה כל כך טוב, מה לך ולשירה. אם בהערצת המונים חשקת – בתור דוגמן- על היית מצליח הרבה יותר.

            תנסה כבר היום – אני בטוחה שימחאו לך כפיים קבל עם ועדה.

            אגב, איני רואה כאן כל דיון. אני רואה גבר שנהנה מחיזור של שתי עלמות חן.

            בוא נראה אותך גבר, גבר ומשאיר את התגובה שלי כאן.

            אבל זה לא מפתיע אותי. צריך באמת קרביים חזקות להכיל את הסיפורים ולהיות הצד המוכה פיזית. זהו אותו האחר שנמצא אצלך בדמיון ולפי מה שהבנתי אתה מתקפל, באמת מתאים לך ליסט ומחיאות כפיים.

          • טעות בידיך חוה אמנו.
            אמיר מצטיין יותר בכתיבת שירה מאשר במראותיו ..

          • למה לא? :) הנה, השארתי גם השארתי את תגובתך עם שאר התגובות,
            שאם גם תקראי אותן בעיון אולי יתעורר בליבך ספק אם מה שכתבת ממש שייך הנה. כי מה אני אומר פה לדעתך, שאני אמא תרזה? מדובר בפרקטיקה שונה למדי, ועל תחום ביצירה שרק היוצר עצמו מכיר מכלי ראשון.
            אמנם נכנסנו כאן בדיון לשטח שאינו בתחום העניין וההתמחות הרגילים שלך, אבל שווה להקשיב, לא רק בגלל הספרות אלא גם בגלל החיים:)

          • למה לא? :) הנה, השארתי גם השארתי את תגובתך עם שאר התגובות,
            שאם גם תקראי אותן בעיון אולי יתעורר בליבך ספק אם מה שכתבת ממש שייך הנה. כי מה אני אומר פה לדעתך, שאני אמא תרזה? מדובר בפרקטיקה שונה למדי, ועל תחום ביצירה שרק היוצר עצמו מכיר מכלי ראשון.
            אמנם נכנסנו כאן בדיון לשטח שאינו בתחום העניין וההתמחות הרגילים שלך, אבל שווה להקשיב, לא רק בגלל הספרות אלא גם בגלל החיים:)

          • איריס אליה

            חוה יקרה. די לעמדה הפטרונית, השטחית הזאת. לא כל מי שכותבת לאמיר מחזרת אחריו.(אף כי הוא ראוי ביותר לחזור, לטעמי:))אני חושבת שיש די והותר דרכים אחרות, למי שחפצה בכך, דרכים שאינן פומביות.

            בביקורת, דיון, חקירה וסתם שאלות שנובעות מסקרנות ועניין, גם אם הן באות אולי ממקומות אחרים ושונים משלך, אין פגם, ולמעשה אני חושבת שזאת בדיוק המטרה של הפירסום האינטרנטי.

            אני חייבת להגיד, וכבר אמרתי לך בעבר, אני מאד נהנית לקרוא את תגובותייך/ פרשנויותייך. אני חושבת שאת נהנית ממרחב ידע ויכולת אנליטית ברוכה, אבל נסי, בבקשה, לשפר את בוחן המציאות שלך.

          • לאיריס יקירתי,

            קראתי גם קראתי את תגובותיך ואכן יש בך יושרה פנימית לומר שאולי את לא היית יכולה להתמודד עם מצבים כאלה.

            מה אמרתי בסך הכל האם קראתם.
            אותי, אותו המגבניק הכה, בי התעללו, אותי אזקו. ארבע שנים תמימות.

            האמת, אמיר וגם איריס זהו פן שאינכם יודעים עלי. אני אזרחית תמימה.

            אני הוא האחר, האישה, שכל כך היה קל להכות אותה פעם אחר פעם על השגת גבול לבית שלי. בשעה שמישהו אחר ישב בבית ולא שילם את תמורתו.

            תגידו אתם בכלל מכירים את החוק של הגנת הדייר.

            זה לא היה משהו אסטתי בכלל. איריס את שומעת. את חושבת שהיית יכולה לעמוד במצב שגוררים אותך על הרצפה, כאשר את צורחת אבל'ה מכניסים לך אגרוף, כופתים לך את הידיים מאחורה בחדר אחורי שאף אחד לא ישמע את צעקות הכאב.

            איריס – זהו בוחן המציאות שלי. את מה שאמיר כותב אני עברתי על בשרי.

            והתגובות. אנשים אינם יכולים להכיל את הסיפור הזה ולכן הם מתרחקים מרוב פחד, וגם אתם אולי קראתם ברפרוף ואמרתם אה, אולי זה האני הפואטי.

            אתה יודע אמיר מתי הייתי מעריכה את הסברך לשירים, אם אכן היית כותב על דברים שעברת, לא ראית מן הצד.

            כאשר ישנתי במשך שבועות ויותר על מדרגות הבית שלי, האם הייתם מכניסים אותי הביתה – התשובה היא לא. נתקלתי בתגובות האלה. אנשים מפחדים נוח להם יותר לראות את הרגיל ולא וירוסים חריגים. אבל, היו מעטי מעט והם היו רק מעטים שכן עזרו.

            אבל, הבה ונודה במציאות, ישראל מלאה נוכלים, עוד מעט מבחינה דמוגרפית יהיו כאן ערבים וחרדים שהם נעדרי תעסוקה.

            צר לי אמיר, איני מסכימה עימך כאן. יצא לי פעם לשבת עם נתן זך, והוא באמת ניחן באותה רגישות בלתי רגילה.

            ומה אתה יודע על זנות, האם פעם מכרת את גופך תמורת 50 ש"ח כדי שיהיה לך כסף להעביר את היום? הה? אחרי שתעשה את זה תכתוב על הזונה הנרקומית. אני בוטה, אני יודעת, אבל עם השאלות האלו אתה מתמודד, מכיוון שמתגובותיך עולה שעמדת מן הצד ולא עשית שומכלום מאומה.

            אלו השאלות, אבל, תמיד העדפתי את השירים שלך על הסברך לשיריך.

            ולך איריס, שמרגישה אולי גם קצת אחרת, תודה על האמפטיה האמיני לי שבוחן המציאות שלי תקין, ואם שתינו מסכימות שאמיר נראה לגמרי לא רע
            מה קרה אמיר, דוגמנות עדיפה על זנות. גם לשם אפשר לשלוח אני פואטי תודעתי, לפחות תספר לנו איך זה ללבוש מותגים וכולם נועצים בך עינים בבחינת גוף ללא נשמה, תודעה או נפש?

            אני לא חושבת שבאמת שלמת את המחיר שבודליר או באמת יוצרים סובלים משלמים. כולה כמה פרשיות אהבים שלא צלחו.

            הה?

            ואתה יודע מה, אתה יכול לכעוס על תמיהותי כאוות נפשך, ואם תגובות הבנות הן לטעמך – כפרה, שיהיה לך לבריאות.

            רק תמהת, לא אשבית את שמחותיך!

          • חוה יקרה, ראשית תודה על המחמאות – גם על השירה וגם על היופי שלדעתך ניחנתי בו. למרות שאני זוכה לתשבחות מפיך, איני מניח שהדיון שאת מנהלת כאן אינו דיון אלא חיזור. אדרבא, כל דיון ראוי לשמו מתנהל בין אנשים שיש ביניהם הערכה ואהדה.

            לגופו – למרות הסיפור הקשה שלך, שכבר סיפרת פה, הרי לא כתבת מתוך זה שירים?
            בכל אופן הצלחת להצחיק אותי פעמיים.

            פעם אחת עם " אתה יודע מתי הייתי מעריכה את הסברך לשירים, אם אכן היית כותב על דברים שעברת" (בערך כמו שהומרוס נסע עם אודיסאוס או שיקספיר היה המלך ליר?) זו חשיבה רומנטית שמיד מעוררת בי הזדהות ואפילו געגוע, אבל למרבית המזל אין לה כל שחר.
            אין הכרח להיות זונה נרקומנית או לשכב עם אחת כדי לכתוב עליה. ועוד – שירה טובה לא צומחת אוטומטית באיזורים מוכי אסון, או במשפחות הרוסות. ולעומת זאת, משוררים שחיו חיים שלווים לגמרי יכלו לכתוב שירה גדולה. אוריפידס או פסואה חיו מתוך האני אל תוך האמנות, ואת החיים העשירים האלה אנחנו קוראים עד היום.

            ופעם שניה הצחקת אותי עם זה שנתן זך אדם רגיש…

          • איריס אליה

            חווה ואמיר יקרים, זה תרגיל פסיכומטרי מורכב וקשה מידי עבורי, לעקוב אחר שרשרת התגובות שלכם שלא בזמן אמת. אני מרימה ידיים. (באמת שיש לי קושי בפיצול קשב)אבל רק רציתי להגיד לך, חוה יקרה, שכאשר דיברתי על קושי בכניסה אל האחר שלי, דיברתי בדיוק על הקושי שלי עם סיפורים כאלה, כמו אלה שלך. אני יכולה לדמיין את עצמי, בקלות, בנעלייך, וזה מפחיד אותי פחד מוות. גם מפחידה אותי ההתעסקות הפומבית בזה, בשיא הכנות. אני ממש מפחדת להגיע למקום הזה, שדומני שאת מרגישה בו נוח, אבל עבורי האינטנסיביות והמוחצנות הזאת הוא סוג של קושי בבוחן המציאות.

          • לאיריס

            קראתי את תגובתך זאת וגם את התגובה השנייה.
            בוחן מציאות הינו מושג בפסיכיאטריה וטוב תודה לכל אמות מידה – בוחן המציאות שלי תקין.

            אין בי יהירות, ולא כל עמדה פטרונית, נדמה לי שאלו דברים שאת רואה מעיני רוחך, והם שייכים לפוסט אחר.

            נפלתי בפח אצלך וחשבתי שאת יכולה להתעלות על עצמך אבל לא. את אולי רוצה ליצור איזו תזזית של פרובוקציה.

            את אינך מכירה אותי, לא את היושר שלי, ולא את טוב הלב שלי וגם לא את הנטייה שלי כאשר אני רואה תופעות שאינן יאות בעיני להגיב.

            את רוצה, תקראי לזה פמיניזם.

            אז אשיב לך כך, אם אני מוחצנת ופומבית. את באמת לא היית עומדת במאומה ממסכת חיי בכללותה. אם לקרוא דברים שקרו במציאות ויכולים היו באותה המידה להיות מועלים על הכתב כסיפור זוהי מוחצנות בעיניך.

            באותה המידה, אני לא הייתי מעלה תמונות של ילדי בכל פוסט ומחכה למחמאות, על הגידול שלהם ועליהם.

            והאמיני לי איריס אליה שיש לי שני ילדים מאוד נאים וגם מאוד מוצלחים אבל אני אינני חוגגת להם יום הולדת בבלוגיה של בננות – אני משחררת וגאה בהם בדרכי שלי. לשמחתי הרבה בעלי לשעבר משתף עימי פעולה בדאגתנו המשותפת אליהם.

            אז אולי כפרה, במקום לקבל רק חיזוקים תלמדי להתמודד עם החיים ועם המציאות שם בחוץ. אינך היחידה שפלשו לפוסט שלה, ולא צריך לשתף ביסורייך את כולם ולחכות לתמיכה.

            אז מי המוחצנת? טוב, אולי את עדיין צעירה. ובכל אופן לי זה נראה קצת פטאתי, חוסר היכולת שלך להרטיב את רגליך במה שנקרא "החיים".

            נשיקות
            חוה

            ככה את מגיבה.

          • איריס אליה

            חווה יקרה, מקבלת לגמרי את דברייך. זה מצב הגיוני וסביר מאד להניח שאני עצמי מוחצנת ופומבית. אני חושבת שבכל בלוגר יש מידה לא מבוטלת של מוחצנות, על אחת כמה וכמה בבלוגר שהוא גם יוצר. וגם אם לא, זה בדיוק מחזק את מה שכתבתי, על החשש שלי להגיע למקום הזה, שלך, שהוא מבחינתי הליכה כברת דרך מהמקום בו אני נמצאת כרגע. ז"א, תמונות ילדי לא אקוויולנטיות, ככה לטעמי, לסיפורים מחדר המיטות.
            ולא הייתה לי שום כוונה לעורר פרובוקציה. כתבתי את הדברים כתגובה לדברייך שלך, על ההתעלמות שלי/ שלנו מהסיפורים שכתבת. בעיקר בבלוג של אמיר.

          • איריס יקרה

            להאשים אותי בשטחיות, נו באמת?
            טוב באמת, אם זה מה שאת חושבת – שיהיה.

            אבל מאיפה את מעלה את סיפורי המין. את מתייחסת לדברים שכתבתי אולי לפני שנתיים?

            ואולי שמא כאן? תעברי על רוב דברי ואולי תראה יותר דברי פרשנות. ואם היית קוראת את ככה היית רואה שאכן מוזכרים שם שירים שמציינים מין.

            ואולי את מתכוונת לחיי הפרטיים.

            בואי אגלה לך סוד. כאדם שכותב אני יכולה לכתוב או לדבר על כל נושא ובכלל זה מין. זה עדיין לא אומר שאני באמת נמצאת שם. אין לי בעיה עם תיאורי מין ובאותו הקשר עם תיאורי טבע.

            אני יכולה לדבר ולכתוב שעות על מין, מבלי שבכלל הייתי שם או עשיתי את זה. זוהי הספרות הלא כן?

            אכן ד.ה. לורנס עורר סערה כאשר עסק בתיאורי מין. גם וולך כתבה הרבה על מין. שלי יחימוביץ הוציאה ספר שבו היא מתארת אישה בהיריון שיש לה שני מאהבים ותיאורים מפורטים מה עשתה איתם.

            גם צרויה שלו ברומן "חיי אהבה" מתארת מין של אישה צעירה שבוגדת בבעלה עם גבר מבוגר – הספר הפך להיות רב מכר.

            היום ספרות מוכרת בין היתר גם מין, וגם אירוטיקה לפעמים זה מה שמעודד את הקהל לצרוך את הספר.

            עוד לא הבנת? אין לי איזה צורך לכתוב על מין באופן מיוחד ורוב תגובותי אינן עוסקות במין.

            אבל, מין מוכר היום, אנשים היום צורכים מין בכל מיני אופנים.

            מן המקום הזה אני כותבת ומזכירה גם מין.

            חבל לי מאוד שאת זה לא השכלת להבין או לראות.

            נדמה לי שגם בספרך החדש יש איזכורים למין? הלא כן?

            אז מה את מיתממת איריס יקירתי?

            תמהתני. אני לפחות אולי איני מתחסדת?

            שלך,
            נשיקות
            חוה

      • רונית יקרה, תודה – מה שכתבת מאוד עוזר לי לראות מה אני צריך לחדד פה אם אפרסם את המאמר הזה בכתובים.

        כתבתי קצת יותר על התהליך לאיריס, ומה שיש לי להוסיף על זה בהקשר של מה שכתבת, הוא שהיכולת להיות משהו או מישהו אחר , בין אם זה נעים ובין אם זה נורא, מותנית באופן הכרחי בחוסר שיפוטיות. זה לא אומר שאחר כך לא ננקוט עמדה, אבל לא כשאנחנו רוצים לחוות דרכו את המציאות.

        דבר נוסף: יש רגעים שקוראים לפעולה, והיו לא מעט כאלה בחיי, אבל זה לא אותו דבר. פעם, למשל, הייתי עד למכות רצח שספג נער מעזה שהעז להיכנס למועדון באלנבי. השאירו אותו שוכב על הביוב, והמעשה שנדרש היה קודם כל עזרה רפואית, לא נפשית. נשאתי אותו כל הדרך לבי"ח מאז"ה כמו פייטה, אבל מזה לא יצא שיר, וכל התהליך שאני מדבר עליו כלל לא קרה.

        הרי לא מדובר ב'יכולת הכלה ואמפתיה' במובן שנחבק כל פסיכופט לחיקנו, או נבין אותו ונסלח לו.
        את מדברת אולי על רגישות ועל להשתתף ברגשות, אבל זה באמת משהו אחר לגמרי. אלה הן מתנות רוח נפלאות ביותר, שאכן אינן קשורות ביצירה, ואשרי מי שבורך בהן.

        לעומת זאת השריית האני באחר (ולא השתתפות רגשית וכו') בהחלט קשורה ביצירה, לפחות ברמה המנטלית, ואף מלמדת אותנו סוד חשוב ביחס למקורה: ההפחתה שהפחתת במעשה היצירה אינה במקומה גם משום שאין דבר כזה, השריית האני באחר "רק לצרכי יצירה". או שאת עוברת את התהליך הזה או שלא. אי אפשר לזייף. היצירה והיכולת ליצור חשובות ביותר גם בהקשר הזה. היצירה יוצרת מציאות מנטלית חדשה וחולקת אותה עם אחרים. היא נותנת את התוקף לדברים שהיא מביאה ועושה אותם לחלק מהעתיד המנטלי שבו נחיה כולנו.

        • רונית בר-לביא

          אמיר,

          קראתי את דבריך ממש ונתתי להם להדהד אצלי קצת לפני שאני כותבת.

          אני האדם האחרון שיפחית ממעשה היצירה,
          יצירה או יצירתיות היא אחד המרכיבים הכי דומיננטיים באישיותי,

          אני פשוט חושבת שהבלעדיות שאתה מנסה לתת למשוררים על עניין "השריית האני באחר" קצת תמוהה.

          גם ההערה שכתבת אי שם על פסיכולוגים, תמוהה לי.
          יש ויש,
          ואחד האנשים עם יכולות "השריית האני באחר" הכי גבוהות שאני מכירה הן של שרינקית אחת, צנועה להפליא ועובדת קשה מאד.
          וגם של בודהיסטית אחת, גם היא לעולם לא תנפנף ביכולת הזו, אתה תצליח לראות אותה לפעמים כשתבצבץ בין השיחים ..

          אני לא יודעת להגדיר בדיוק, משהו מפריע לי בחוסר הבדיקה העצמית הזו ובמוחלטות בה אתה כותב את הדברים.
          זה לא שאי אפשר להיות מוחלטים, אני הרבה פעמים מוחלטת, אבל באותה אבחה תמיד אומר ואדע שהדרך עוד ארוכה.
          כי הדרך עוד ארוכה.

          ולגבי המילה אמפטיה – בשבילי, סיבת הסיבות להיכנס לנעליו של מישהו, היא אמפטיה, התקדמות, ויצירת עוד טוב בעולם.

          יצירה או אמנות כמטרה הם לא הקאפ אוף טי שלי, הם רק אמצעי.

          ואני מרגישה שאפשר לפספס הרבה אמת כשרואים יצירה או אמנות כמטרה, במקרה כזה ניתן לראות בקלות עד כמה אנשים נאחזים בה כבספינה טובעת, ונעשים אומללים או מאושרים בעטיה.

          בעולם הכל זורם וזז, וגם אמנות, יום אחד היא הכלי ויום אחר לא, או שמלמדים אותנו בדרך הקשה שלא – עדיין אי אפשר לנוח על זרי הדפנה.

          • הי רונית, למרות ההדהודים, לא נראה לי שהצלחתי להעביר את כוונתי, והתוצאה היא שזכיתי פה מצדך במשפט מהיר ונחרץ עם האשמה בחוסר בדיקה עצמית :) כנראה עלי לנסות יותר, אז אנסה להצביע על הנקודות שלא עברו:

            ראשית, לא דיברתי על בלעדיות של היוצרים על היכולת הזו של השריית האני באחר, אלא על כך שעצם מעשה היצירה האמנותית דורש מהם לפתח את היכולת הזו.

            שנית, פרקטיקה היא פרקטיקה, וצריך לדייק במה שכרוך בה. היכולת הזו היא משהו שדורש אי-שיפוטיות (כפי שכתבתי ביתר פירוט לאיריס) אבל לאו דווקא אמפתיה – (אם כי זה אף פעם לא מזיק). בסופו של דבר לא דובר כאן באיזשהו טיפול שאת עושה לאותו אחר, אלא במקרה הטוב, אם מדובר בטיפול, זהו טיפול לעצמך. עם זאת יש בזה תיקון והתפתחות רוחנית בעצם זה שאת זוכה בנקודת מבט חדשה שאינה האני המורגל שלך,עם תגובותיו המורגלות. באמצעות יצירה את יכולה להעביר את נקודת המבט הזו גם לאחרים.

            ושלישית, לא דיברתי על יצירה כמטרה לעצמה במובן האסתטי. להפך, כתבתי ש"שאין דבר כזה, השריית האני באחר "רק לצרכי יצירה". לא הייתי ממהר לשפוט יוצרים, שאינם סבורים כך, אבל אישית אני יודע שיצירה יכולה להפוך לדרך החיים ולמורה לרוח.

          • רונית בר-לביא

            אמיר, רציתי לומר שהבנתי את מה שאמרת על השריית האני באחר, לא "רק לצרכי יצירה", אלא לכשעצמו. תרגול הפעלת המודעות לעבר אובייקט אחר.

            אני נותנת לדברים לשקוע בינתיים,
            לפעמים אני אומרת מה דעתי המיידית ולפעמים אני צריכה לחכות.

            תודה על השיח הזה :)

            ואגב, תרגיל מקסים שתרגלנו במדיטציה לפני שבועיים:
            קרבו את האגודל והאצבע והפגישו ביניהן :)
            תנו פעם אחת את מלוא תשומת הלב לאצבע, היו היא, ופעם אחרת לאגודל, היו הוא.
            ראו איך בכל פעם ההרגשה אחרת. פעם האצבע כאילו מתקרבת לאגודל, היא פועלת את הפעולה ובפעם השנייה, ההיפך.

          • הי רונית, זהו בדיוק תרגיל בלהשרות את התודעה – ובנקודות מבט (בעצם נקודות חוויה) שונות.
            ניסיתי את התרגיל והוא באמת כיף.

          • רונית בר-לביא

            נכון שכייף ?

            זו הבודהיסטית מבין השיחים שתיארתי לך קודם..

            ועכשיו כל החכמולוגים: חברו אגודל לאצבע וסתמו ת'פה באמאשלכם !!!
            :)))
            :)))

            תיכף אשוב.

      • גיורא לשם

        רונית,
        למה את צריכה להשתטות בפומבי?
        רוב האמנים נעדרי יכולת להרגיש ב-א-מ-ת מישהו אחר?
        שקספיר לא הרגיש את המלט, מקבת, אופליה, קלאודיוס, לנקסטר, ריצ'רד השלישי והנרי ה-5?
        הנדל לא הרגיש את המשיח ועוד עשרות דמויות באופרות שלו?
        רפאל לא הרגיש את מריה, את האמגושים ואת רוח הקודש?
        דה וינצ'י לא הרגיש את מונה ליזה?
        תגידי לי, י"ס באך היה נרקיסיסט או שמא לא היה אמן?
        אני בכוונה לא משתמש בשמות של אמנים ישראלים כדי לא לעורר מהומת אלוהים.

        • רונית בר-לביא

          ואני חושבת שאתה משתטה בפומבי הרבה יותר מאשר אני, גיורא לשם.
          ואני עוד כותבת הומור !!!
          שער בנפשך ..

          זה כתשובה לסגנונך האנין כלפי (וזה מהווה עוד תשובה למה אני לרוב נמנעת מלהיכנס לדיונים איתך, כי אני מרגישה שיש בך איזה רתח מבפנים, משהו שמקבל סיפוק מ: לנסות להתנשא על אנשים, ומלכתוב בסגנון כביכול משוחרר ממוסכמות. אותי זה לא קונה. בעיני מדובר בהרבה מילים ובמעט חדשנות. זהו, אמרתי את זה. למרות שאני לא אוהבת להגיד את זה. אני יכולה גם לחבב אותך בחלק מהסיטואציות, אז למה לי להרוס את זה בינינו ?)

          אשר לתוכן של מה שכתבת – אני לא יודעת אם באמת התכוונתי שרוב האמנים, רציתי לתת קצת קונטרה למה שאמיר ייחס בכתיבתו למשוררים, מסתבר שהוא לא מייחס את זה רק למשוררים.
          ואני עדיין טוענת ואומרת שחלק לא מבוטל מהאמנים, או מהמשוררים ומהסופרים, ניחנו בסוג של אישיות נרקסיסטית.
          אני כוללת בהן גם אותי כמובן, למרות שאני לא מכריזה על עצמי כאמנית.

          אני יודעת לזהות נרקסיזם ממאה קילומטר, וזו לא תכונה שיש להתביש בה, היא תכונה שנמצאת ברמות שונות אצל רוב בני האדם.
          ככה גודלנו.
          וכשאתה נרקסיסט אבל נעשה מודע לתכונה הזו, מה טוב (ומה נעים).

          והדוגמאות של האמנים הנעלים שהבאת, מה בדיוק הן מפריכות ?
          כלום אתה לא מכיר אנשים נרקסיסטים שיצירתם היא אחד הדברים המשובחים שקיימים ?

          וכן, הם יצליחו להיכנס לנעלי האובייקט שלהם ולדבר מעורו, או להרגיש את המשיח,
          ואיך בדיוק זה נוגד נרקסיזם ?

          טוב, את זה אשאיר לך לתרגיל בית.

          אתה יכול להתחיל בלקרוא את "הדרמה של הילד המחונן" לאליס מילר.

          בכבוד, ערב טוב באמת שיהיה.

          • גיורא לשם

            ואני חוזר וטוען שליחס ליוצרים (אפילו לחלקם) נרקיסיזם זאת הבלותה גמורה.
            הדוגמאות שהבאתי הן של היוצרים הגדולים ביותר בתולדות האנושות. אכן, לא דיברתי על יוצרים מליגה ו'.
            מכיוון שקראתי בימי חיי מאות ביוגרפיות מוסמכות על מאות יוצרים, אני מבסס את דברי על מבחנים מוסמכים וידועים למי שבקי בנושא.
            אחת האפשרויות של אי-התאמה בין דברינו יכולה להיות טמונה במינוחים השונים: אני מדבר על יוצרים ואת מדברת על אמנים. זה לא בהכרח אותו הדבר.
            השאלה איננה אם נרקיסיזם היא תכונה טובה או רעה. אני טוען שנרקיסיזם הוא בדיוק הדבר שמונע מן האדם להיות יוצר.
            יתכן שאמם מבצע יכול להרשות לעצמו להיות נרקיסיסט, ויתכן שאני מכיר שחקני תיאטרון אחדים כאלה. יוצר של ממש, אם בספרות, ואם במוזיקה, ואם בציור, אינו יכול להיות נרקיסיסט — על-פי הגדרתי הוא תמיד בורא עולם חלופי בכלי אמנותו,
            ועניין הבריאה של עולם חלופי אינו יכול להיות נרקיסיסטי.

          • להעמיד מונחים על דיוקם, כדאי גם להוסיף את ההגדרה לנרקיסיזם: 'עיסוק מוגזם של האדם בעצמו, המלווה בצורך שיעריצו אותו ובחוסר יכולת אמפתית לזולת'.
            חוסר יכולת אמפתית במידה קיצונית ועיסוק של אדם רק בעצמו באמת עומדים בסתירה ליכולת לברוא עולם מנטלי או לחדור להוויות אחרות.
            חושב שיוצר נרקיסיסט יהיה אכן יוצר מוגבל מאוד, אבל כדי להיות יוצר פעיל שיצירתו בעלת ערך, צריך לגמרי לפני ענייני נרקיסיזם ואמפתיה פשוט כישרון ורצון.

          • הערת שוליים,

            בהקשר של האמנות אפשר להבחין בין נרקסיזם כתכונה אישיות או נפשית

            לבין המיתוס של נרקיס, עליו כתבו משוררים רבים ביניהם אתה בשיר
            "טובע, הוא נושם מיים חיים"

            ועוד דליה רביקוביץ כותבת
            נרקיס כל כך אהב את עצמו
            טיפש מי שלא מבין שהוא אהב
            גם הנחל….

            ככלל, קיימות דמויות מיתולוגיות שהכתיבה על אודותיהן מתפתחת בהתאם לרוח הדור ביניהן פרומתיאוס, אורפיאוס, אוורידיקה, דיוניסוס או בכחוס ועוד אחרים.

            הסיפור המיתוגי בעצם מסמן פעולה בעולם המציאות אורפיאוס למשל, את תהליך היצירה, פרומתיאוס – הבאת הידע חרף מצוות האלים.
            קאמי כתב על סיזיפוס

            ועוד….

            סליחה, האם ציטטתי כאן איזו תיאוריה או השתמשתי בידע אישי?

          • השאלה האם אכן נברא עולם חלופי או שזו השתקפות של אחר פנימי שהוא חלק מהאני.

          • גיורא לשם

            רונית,
            את אפילו לא מבחינה מתי דבריך מכילים את הסתיגותי, בה בעת שאת תוקפת אותה.
            מטבע הדברים, נרקיסיסט יכול להיכנס רק אל עורו שלו ולא אל עורו של אחר, משום שזה נוגד את טבעו הבסיסי!
            זה כל כך מובן שאינני מבין על מה סובב הוויכוח.
            גם המלה אמפטיה לא עוזרת. שום, דוגמא זרה: האם שקספיר הרגיש אמפטיה עם קלאודיוס, דודו של המלט?
            בדבר אחד את טועה בלא ספק. הרתיחה התמידית שלי היא אכן היותה של הנפש ב"טורים גבוהים".
            אין לי שום צורך לנסות ולהתנשא על אנשים: רובם כותבים ואומרים כל-כך הרבה שטויות שאין שום צורך בהתנשאות — הם פשוט מכשילים את עצמם.
            אפילו אותך בעוד גזרה: השאלה אם מחבבים אותי או לא כלל אינה עומדת על הפרק. מעולם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. קיימת רק עובדת יסוד אחת — בגיל 70, עדיין, יש לי חברים מן הגן, מן היסודי, מן התנועה, מן התיכון ומן האוניברסיטה.
            כנראה שחיבה היא דבר שמעבר למה שמקובל לחשוב כאן כ"חיבה".
            מרבית האנשים שאני מכיר עשרות שנים יודעים שאהיה להם כחומה בצורה במקרה של צורך.

          • רונית בר-לביא

            …..

            ומה הפלא שאתה לא מבין את המושג "מודעות עצמית" ?

            אנחנו לא מדברים באותם מישורים, ואני מפסיקה כאן. כי הדרך שלך לדיון לא נעימה. ואני (מקווה) שאני לא מזוכיסטית.

            (זוכרת לילות שלמים בהם פוסטים שלך התמלאו במאות ואלפי תגובות נזעמות, עכשיו אני מצליחה להבין למה, על בשרי).

          • גיורא לשם

            אי-אפשר להבין את המונח "מודעות עצמית".
            מה זה?
            המודעוּת מכילה את עצמה והעצמי כולו מודעוּת.
            יתכן שפסיכולוגים שמתפרנסים מגלגול מונחי כישוף זקוקים לביטויים מפוצצים, אולם אנחנו בני-אדם פשוטים.
            אנחנו קיימים – אנחנו מודעים; איננו מודעים – איננו קיימים.
            זה פשוט עד כדי כך.

          • גיורא לשם

            רונית,
            לא התכוונתי להעליב אותך.
            לגבי דידי, דיון צריך להיות נכון ואמיתי, ולא "ממורק" מבחינת "תקינות פוליטית".
            בשנים האחרונות אני מאבחן בחברה הישראלית נטייה "מרחנית" לא נעימה, משום שעניינים חשובים מתכסים לפתע בשפע של "מלים מכובסות".
            מלים כמו "מידתיות", "שיפוטיות", "מודעות עצמית" "התחזקות" (במובן התחרדות) וכו' מצלצלות אצלי באוזן כעיוות מכוון של הלשון כדי להימנע מדיונים אמיתיים.
            בין השאר, לפורעים ממש (פושעים) אנחנו קוראים "נוער גבעות"!

  9. שירית-לאמיר

    היי אמיר, מאמר שבהחלט פותח למחשבה.חשבתי עליו רבות בימים האחרונים.ונהנית מאד לעקוב אחרי שלל התגובות המעשירות של כולם פה. בשבוע האחרון הייתי עסוקה בלהוציא את האחר מן הראי בכל מיני מישורים.אתחיל בזאת שישבתי אחרי שנים רבות לצפות במשחק כדורגל מתחילתו ועד סופו(גמר המונדיאל- קצת הייתי הולנד אבל יותר ספרד)- היה כייף לשאוג עם כולם בעולם..גול.
    זה המשיך בצפיה בערב שנסונים שתורגמו רובם ככולם לעברית – טעמים וריחות של פריז עם מבחר דמויות. המשכתי אתמול בהצגה "אדיפוס" בתיאטרון הסימטה ביפו היפה- היה קשה- קשה מאד!!! איזה "אחר" סבוך וממולכד!!- הסצנה הכי כואבת היתה כשאדיפוס עוקר את עיני עצמו כדי לא לראות את פשעיו!!
    אחר-כך להעביר את מבחר ה"אחרים" מן הסוג הזה לתוך המדיום של שירה או פרוזה זו עבודת קודש הייתי אומרת.מדרג של עץ הוא מדרג טוב בעיניי,ומשמש בעצמו תרפיה לא רעה.אני באופן אישי מתחברת לפרחים מאד יפה עד כדי שלמות.
    כשאני פוגשת אדם ומצליחה באמת להיות הוא ,גם אם רק במידה, זהו אושר גדול ותאמין לי , אני מתאמנת בזאת כבר כמה שנים טובות.( זוהי דרך מצויינת להיות הם ולהצליח להתחבר אליהם על ידי כך שאני מקשיבה להם שעות רבות בטוב וברע).בסופו של דבר ולקיצורו של ענין, אני גם האחר,אני גם אני ואני בעיקר הראי שמשקף את כל האניים ואת כל האחרים.בימים כאלה שבהם אני ראי -הם הימים שבהם אני ממש שמחה. כי בימים כאלה אני ממש ממש האחר- גם אם זו פשטידה טעימהמהמה.זה כמובן יחסי גם לעד כמה אני נמצאת בהווה-מה שמעצים את עוצמת החוויה.טוב, אפשר להמשיך ולהסחף ככה עוד שעות בנושא זה.אני יכולה לתמצת זאת אולי במשפט אחד שאני מאד אוהבת- אדם הוא גדול במידה שבה הוא הוא יכול להיות נקודות מבט.

    • שירית, הספקת די הרבה! נראה שהוצאת מן הראי אפילו את המונדיאל :)
      וזה באמת עונג טהור. להיות האחר הוא במידה רבה להיות חופשי ממי שאתה רגיל להיות.
      לוקח את המשפט הזה אתי – "אדם הוא גדול במדה שבה הוא יכול להיות נקודות מבט".

  10. גיורא לשם

    יצירת אמנות אינה אמצעי ואינה מטרה.
    היא כורח פנימי של יוצר לברוא עולם חלופי בכליו: מלה, צבע, צליל, תנועה וכו'.

    • נכון שהדחף ליצור הכרחי, גיורא, אבל:
      1. האם אפשר לזהות אותו עם היצירה? לא בטוח.

      2. האם לא ייתכן שהיוצר שם לו למטרה ליצור את היצירה, גם כשיש לו דחף?

      3. ולבסוף, אם אני מתעורר בבוקר אביב אחד, ויש לי כורח פנימי לברוא למה שאני חש עולם חלופי בכליי, ואני שולף את עטי וכותב : אכלשדחהףךשהנחש,ךחשש,!!!
      האם זו אמנות?

      • אגב
        בקשר לזונה הנרקומנית, אז ככה. לנרקומניות יש נטייה להירדם באמצע המציצה. ובכלל נראה לי שהסמים מרדימים אותן, אחר כך יש גם הקאות ועוד דברים של פיחס ואיחס.

        איך אני יודעת, וזה בכלל לא דומה למה שאתה כתבת. אמרתי לך שצריך להתנסות לא כן. גרתי שנה ברחוב ידידיה פרנק ל בתל-אביב, צד אחד נושק לצ'לנוב והצד השני מסתיים בברים ופאבים החדשים של שכונת פלורנטין שם הצעירים עושים תחרות למי יש כלב יותר יפה. ויש כאלה שיש להם שניים ורוקדים עם די ג'י "אליס לא גרה כאן יותר" באנגלית.

        אז ככה, בצד השני שיותר קרוב לתחנה המרכזית החדשה שהפכה להיות פחד אימים מרוב העובדים הזרים וכו/. היינו יושבים ביחד כמה חברה מן הביבים והם היו מספרים באמת על הזונות הנרקומניות וזה בכלל לא כמו בשיר שלך. היא מוצצת כמה שניות ואחר-כך נרדמת וצריך להעיר אותה ככה על הזין. וזה די מבאס כל העסק הזה.

        כמוני כמוך גם לי יש משיכה אל הביבים ואל ההתנסויות ואפילו נסעתי לבורסה ברמת-גן לפני שגרשו אותן לתל-ברוך, ויש כאלה שהן טובות ומביאים להן פרחים, והרבה מאוד מהן הן נרקומניות ויש להן שפה משלהם. להגיד לך משהו היום בכלל עברנו אל הביזאר. זה מה שהכי אין.

        ובכלל מה כבר אמרתי
        כול….ה מילים:} !!!!

      • גיורא לשם

        אמיר,
        לא כתבתי "דחף".
        כתבתי "כורח פנימי", ואתה עצמך אישרת את עובדת הכורח הפנימי.
        באשר לסעיף 3 מדובר, בפשטות, ביצירה מחורבנת, חסרת משמעות. אל המקום הזה נכנסת הביקורת (הרצינית, הרצינית!) ומבהירה מדוע הזבל שנוצר מזהם את הספרות, את התרבות ואת החברה!

        • גיורא, גם דחף הוא סוג של כורח פנימי, אבל לא בזה העניין. כי בוודאי, אני מסכים עם טענתך לגבי קיומו של כורח פנימי כזה.
          זהו תנאי הכרחי ליצירה בעיניי, אך לא תנאי מספיק.

          הנה לדוגמה עוד כמה תנאים שעולים בדעתי עכשיו (ובוודאי יש עוד):
          יצירת אמנות ראויה לשמה היא 1. תערובת מאוזנת של תקשורתיות וייחודיות סגנונית; 2. יש בה גם מיומנות וגם מעוף; ו-3. היא מנהלת דיאלוג עם הקהל שלה.

          • גיורא לשם

            אמיר,
            הכורח (ביחד עם הכלים שנטועים באדם) הוא הדבר היחיד ההכרחי ליצירה.
            שלושת הסעיפים האחרים שציינת הם מתודות של הגדרה (מבחוץ!) ולא כורח של היצירה עצמה.
            מה איכפת ליוצר אם זה קומוניקטיבי או לא?
            המיומנות היא חלק ממערכת העצבים שעמה נולדים+חינוך+לימוד (גם הם מותנים בכורח פנימי).
            הדיאלוג עם הקהל לא שייך ליוצר. זאת כבר בעייתו של הקהל.

          • גיורא, תלוי למה אתה מתכוון ב'יצירה'. אם כוונתך לשם הפעולה ולא לתוצאה המוגמרת, ואם כוונתך לכל מעשה יצירה בלי קשר לערכו האמנותי – אתה צודק.

            גם אז מהו ה"מבפנים" הזה? האם זה שיש כורח לצחוק מגדיר את הצחוק? האם דרוש כישרון? במה מתבטא הכישרון הזה? מה הוא מוכשר לעשות בדיוק? ההגדרה שלך היא עדיין יותר מיסטיפיקציה ממשהו שנותן כללים בהירים.

            הדיאלוג עם הקהל לגמרי שייך ליוצר, לדעתי, וכל יוצר ראוי לשמו הפנים את ההבנה הזו עוד בטרם יצר יצירה אחת. זהו מיסודותיה של האמנות. על כל שלוש הנקודות האלה כמאפיינים בסיסיים של האמנות הרחבתי ב"הקורא עונה ליצירה" ואתה מוזמן –
            http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

          • גיורא לשם

            הכורח לצחוק יכול ליצור את הליצן, אם יש לו די כישרון לעשות זאת.
            לגבי דידי, ואולי רק אני מרגיש כך (מעולם לא ערכתי משאל), הכורח ליצור עולם במלים מתבטא ביצירה ספרותית, אם כשיר אם כמסה. תרגום (ותירמתי הרבה) תמיד נראה לי כמין לימוד והתחנכות על בשרו של מישהו אחר.
            באמת אינני יודע כיצד נכתב סיפור ומעודי לא היה לי כורח לספר סיפור (לאחר נסיונות כושלים אחדים ליצור סיפורים בכוח הרצון בלבד, נסיונות שזנחתי לפני יותר מ-40 שנה).
            מעודי לא היה לי עניין בשאלה אם מישהו קורא או לא קורא את מה שכתבתי. הצורך לפרסם בספר או בכתב-עת או בעתון (או בבלוג) נבע מרצון לקבע את היצירה ולא לעסוק בה עוד.
            בשנים שהיה לי כורח ליצור מערכות "מופשטות" בשפה בינארית (תוכנה, 15 שנה) שבת אצלי הכורח ליצור ספרות.
            כנראה שאפשר לדבר רק על התנסות יחידים ואין באמת כללים נרחבים ומקיפים.

          • גיורא, אין לי ספק שדבריך משקפים את התנסותך בפועל, וגם איני חולק על קיומו של הכורח הזה. בדידי הוה עובדה. זהו תנאי הכרחי, אבל זה אינו תנאי מספיק. אם תציץ בקישור, תראה שאני מדבר על הדיאלוגיות בעצם הכתיבה ולא בפרסום. אני חושב שיותר במודע או פחות – כל יוצר עומד מול השאלה הזו בשניה שבה הוא נוטל לידו את העט או המכחול.
            ללא דיאלוגיות מהסוג שאני מדבר עליו אין השיר בבחינת אמנות אלא בבחינת יומן פרטי.

  11. לאיריס חוה וכל מלחחות הפנכה

    אמיר לא באמת יפה חיצונית. הוא די כפוף ונמוך ויש לו שיניים שחורות מסיגריות.
    כנראה שפעם הוא היה,אחרת אי אפשר להסביר את ההערצה האדירה שלו לעמצמו.

    • זה נכון, אני גמד גיבן עם שיניים מלוכלכות. מתי אמרתי אחרת?

      • יאללה, נוציא את השדים מן הבקבוק.

        בהתחלה באמת כעסתי, אבל אחר כך חשבתי על הזונה הנרקומנית ואני די קראתי את השיר והחלטתי לתאר קצת, איך זה קורה.

        כנראה שבאמת הצלחתי להצחיק אותך. תראה יש לך כאן תשובות שונות משונות ומגוונות, אתה מדריך את איריס אליה להתנסות בדרך הזן כמדומתני? תגיד אפלטון גם ניסה להיות עץ.

        לידיעת כולם, מכיוון שראיתי אותך לא מכבר, אני סוברת ככה: אתה גבוה למדי 185 לפחות (או שאני נמוכה). התספורת האחרונה הולמת אותך, לפחות אתה לא נראה בה ילד טוב ירושלים, וגם לא כמו ארס. ככה אתה בדרך כלל נע בין התמונות השונות שלך שרצות ברשת.

        אתה רזה – מה שבהחלט מקנה לך את האפשרות לדגמן, אני מניחה שאתה גם שרירי למדי, מכיוון שהיה לך מכון למה? תזכיר לי בירושלים. משהו בנוסח יוגה ועוד הרי היית רועה עיזים כבשים, השד יודע מה. טוב על טנטרה אני לא רוצה לדבר.

        ושוב, מכיוון שנתקלתי בתל-אביב בלא מעט ג'יגולויים, שניסו לסחור את גופם, לכן שאלתי היתה רצינית. ואגלה כאן עוד סוד.

        עם אחד באמת התנסיתי. היה לי אז כסף נדמה לי 200 ש"ח לשעה והוא בא אלי לחדר במלון. זה מחוץ לזולא של איתמר. אז זה נורא נחמד אם גבר שואל אותי אם אני רוצה שהוא יתקלח, זה היה גם מוזר.
        נדמה לי שרציתי לראות אם אצליח להתיש אותו.

        למה אני מספרת את כל זה. כי שאלתי אותך שאלה ולא ענית לי במקום זה בחרת לצחוק. אבל לא צחקת מן הטעמים הנכונים.

        בעניין החיזור – לא אכחיש שאתה מכניס לי פלפל לחיים בגלל האינטיליגנציה יותר, אבל לא, איני מחזרת אחריך, ואני די בטוחה שגם אתה לא. למרות וחרף שאתה בעיני היית חתיך ונשארת חתיך בצורה אחרת.

        אז ברוח תשובתך, תגיד עם כל חתיך מתחילים, ועל כך ענית, הרי ברוח תשובתך: לא! חלק מן הגברים שהכרתי בחיי היו חתיכים אבל אלו שהערכתי היו צריכים משהו קצת יותר מזה. ואולי הרבה מעבר לזה – בין היתר שלבסוף גם יעריכו אותי. טוב זה מסובך נעזוב את זה.

        אז ככה, מכיוון שפגשתי את זך אישית וגם למדתי אצלו שנה תמימה אכן יש לו שני פנים. אגב, אמיר, אתה צוחק עלי הייתי מאוהבת בו שנה תמימה. ועוד הייתי נשואה אז. בסוף הקורס נאספנו בדירה בחיפה, השמש סנוורה אותי בעיניים וניסיתי נורא להסתיר שאני מה זה שרופה עליו חבל"ז, ואז הוא הסתכל עלי ואמר לי "תגידי, השמש לא מסנוורת אותך בעיניים, היא לא מפריעה לך" זה היה משהו שרק אדם שיש בו רגישות יכול לראות מן הצד, באמת את קרני השמש. אתה צוחק, אבל יש לי את כל הספרים שלו ואני מאוד מעריכה את שירתו.

        אז תצחק.

        תסתכל אתה מתעסק כאן בלהטטנות שאינה יאה לך. כל פעם אתה מתאים את תשובתך בהתאם לכותב. תשמע, זה לא יעזור לך – השיר על הזונה הנרקומנית אינו אוטנטי והוא נזקק לשדרוג.

        עכשיו תראה, אי אפשר להשיג אותך, אבל נכנסה לי לפייס בוק איזו שושנה צימרמן היא הוציאה מחקרים על העיקרון המכונן בשירת נתן אלתרמן וגם ביאליק ובקשה שאכתוב עליה ביקורת ספרותית.

        כתבתי לה שזה עתה סיימתי מאמר עליך ואזי היא ענתה שהיא מכירה את שירתך והיא מאוד שמחה שאני זו שכותבת את המאמר (חנפנית).

        טוב, היא שלחה לי קישור לברי סחרוף עם הסימפונית, מבצע את השיר" עוד חוזר הניגון". הביצוע מדהים – רציתי להעביר אותו לכאן אבל איני יודעת ליצור לינקים.
        תחפש אותו.

        אוקצור, טענתה היתה שדודו של אלתרמן מצד אימו היה הרב שניאור מלאדי והוא ניסה להסתיר את הקשר הזה.

        כאשר שומעים את השיר מודגשות המילים דרך, רוח, חורשה ירוקה – אם רצית שמישהי מאיתנו תהיה עץ….

        בלה, בלה…. ניסיתי להשיג אותך וקבלתי תשובה אוטומטית מהליקון. אז כנראה אתה בחופש.

        ואת ההסברים שלך – אני רואה בהם יותר התאמות של בדיעבד.

        ככה הוא ספר חצוף, בוטה, מפתיע, מצחיק,
        תביא את השיר "סקסי" אחלה שיר שבעולם.

        טוב, אתה יודע שאני מסוגלת לכתוב גסויות לא קטנות, מסתבר שבשנינות שלך יש הרבה חן שמוצא חן בעיני כאשר הוא נשלף. לא תמיד זה יוצא לך ככה. בפוסט הזה אתה במיטבך.

        ומכיוון שאלתרמן ליטף כבשה ואיילת על הציטוט שלך "גם אני לא הרחקתי לכת" כתבה הד"ר צימרמן, שהיא החכימה והשכילה והלכה לשווק את ספרה ברוח שטויות העידן החדש במקום אחר.

        אגב, העיפו אותה מן האקדמיה בגלל העיסוק בפסיבדו קבלה, אבל לא צריך לדאוג לה היא מקיימת סדנאות שבהן כולם בוכים ומתרגשים ומגלים את הגלגל ומי הם ומה הם, והיא גם מקבלת לטיפול באופן אישי והיא אפילו לא פסיכולוגית.

        ברר……

        אה, מה לקחתי, עוד לא הספיקו להכיר את הצדדים האלה אצלי? באמת חשבתם שאני רק רצינית תהומית?

        לשאלתך, כן, אני חושבת שאתה נראה טוב, אתה מאתגר אבל אתה גם סכנות נפשות.

        חוה

        • חוה, תודה על האהדה, אבל פטורה בלא תשובה אי אפשר…
          אם ככה, חוה, אז לשיטתך יוצא שאת לא ממש יודעת איך זה להיות זונה נרקומנית, כי אף פעם "לא מכרת את גופך תמורת 50 ש"ח כדי שיהיה לך כסף להעביר את היום". רק עמדת והסתכלת או הקשבת לכאלה שהתנסו.

          למרות התוכחות הפסקניות שאת מפזרת פה חופשי, אין לך כמובן שום מושג איפה כן התגלגלתי ומה ראיתי וחוויתי, ואילו לי אין לי שום כוונה להתחיל לכתוב פה אוטוביוגרפיה כהערות שוליים לכל שיר. אבל תנוח דעתך – הכרתי אנשים כאלה, גם בארץ וגם בעולם, מקרוב ועל בסיס שכונתי יומיומי.

          מצד שני, אם פשוט רצית לומר שאת מכירה את הנושא, לספר קצת על התנסויותייך, ולהוסיף לנו קצת מידע, זה כמובן בסדר גמור. אהלאן וסהלאן.

          טוב, לשאר לא אכנס מחמת סכנת נפשות :)ואת "סקסי" עוד אביא.

          • יש לי שלה שהעומדת לי על קצה הלשון והנה אני חייבת לשחררה
            לאור מה שכתבת בחכמה רבה במאמר ניגש עתה לחלק המדגים והיישומי האם לדעתך בקרנבל התחפושות שמשתולל אצלנו בבלוג מזה חודשים נחצה קו אדום ,או שמא טוב שהמשחק הזה ישחרר שדים מרבצם וירופף את אחיזתם במתחפשים למינהם ? האם יש קו אדום? או שכל העולם במה והבה נשחקה?
            או שהדיאלוג הזה עם השד בתוכי צריך להיות ברמה הוירטואלית
            הרי יבוא אדם שלא יבין נכון וימצא כאן לגטימציה למשוגותיו כמו כפילו הנכפה של איוואן באחים קראמזוב לגבי תאורית האדם העליון ורצח האב לא?
            מענינת אותי דעתך לאור המאמר הזה, אמיר היקר
            מאמרך העלה אצלי שאלות ערכיות חשובות לגבימה שאסור ומותר ומה שביניהם.
            טוב שהבאת ,זמן מתאים.

          • צ"ל שאלה – תיקון מלמעלה

          • חנה יקרה, מה שקורה בבלוגיה אינו דומה למה שאני מדבר עליו. השריית האני באחר אינה טיפול באחר, ואפילו לא אינטרקציה שהאחר שותף לה.

            בבלוגיה יש אינטרקציה בין זולתים, ובחסות עילום השם או לא, יש מי שמשחררים פה רעלים, מצוקות ותסכולים.
            מהו קו אדום? העלבות? לשון הרע? יש הבדל. "העלבות" הן גם סוג של הזדמנות להתמודד עם דברים שבתוכנו. עם הפאסון שלנו, עם מקומות טעונים(ועל כן רגישים)אצלנו, ולתרגל את היכולת להתבונן בדבריו של אחר כזה כ…דבריו ותו לא.

            לעומת זאת לשון הרע הוא כבר עניין שונה, שדורש מענה או מחיקה. אלה הם דברים שדורשים הוכחה ש'אין לך אחות' :)
            לדוגמה, רק אתמול התעניין מר עזיז (ואני מקוה שאת לא נבהלת ממלותיו) מה עשיתי בגן העצמאות בירושלים – האם חיפשתי "השראה או זין"? ובכן, יכולתי להסביר שגרתי אז ברח' אבידע מול נוף מקסים, ממש מעל קצהו הצפון מערבי של הגן, והלכתי יום יום לעבודה וממנה דרך הגן. בפועל מחקתי את התגובה, ולא משום שאני נבהל ממנה, אלא מפני שאיני מוכן לנהל דיון אד הומינם עם האדון. אולי אין לי מספיק חמלה וסבלנות כרגע, אז כן, הנה הגבול, אם כי הוא ממש לא אדום :)

          • לאמיר,

            את העיקר החמצת.

            למרות שהצחקתי אותך, בגלל שטענתי שנתן זך רגיש, אני כותבת בריש גלי שאני מאוד מעריכה את נתן זך.

            ביקשתי ממך לחפש ביוטיוב את השיר של אלתרמן "עוד חוזר הניגון" בביצוע של ברי סחרוף עם התזמורת הסימפונית.

            ועוד, וגם אתה אינך יודע במה התנסיתי ובמה לא. שומכלום. וגם מה שאתה חושב שאתה יודע הוא בדיוק כמו הביוגראפיה המצונזרת שלך.

            חשבת שאני לא מצנזרת?

            ולגבי התנסויותי? עכשיו אתה הצחקת אותי.

            לעניין ככה, אוסיף ואומר פעם נוספת. הרשימה למעלה נראית לי כהסבר בדיעבד. ולא יעזרו כמויות הידע שיש לך בתורות בודהיסטיות, פרסיות, סיניות, יפניות, יווניות, מצריות ואחרות וגם כמובן את מושג האחר שנטבע דרך התיאוריה של לקאן והדקונסטרוקציה של דרידה.

            נכון שבובר גם הוא התייחס לאני/לז אבל ההיררכיה מרכז מול שוליים ומושג האחר מתקשר גם ישירות להדרה של פוקו בספר "תולדות המיניות".

            אבל, כאשר כתבת את השירים לא בדיוק הכרת את התיאוריות האלה וגם מושג "האחר" לא הדהד אז בדיוק.
            אז זהו. הרשימה הרי נכתבה שמונה שנים לאחר הוצאת הספר.

            באופן כללי, כאשר כתבתי על אלתרמן התייחסתי לזיקות שיש לך אל השירה העברית.

            ולכן השיר "בירה" אינו עומד בפני עצמו, הוא מתקשר גם לשירי השיירה שלך, אבל מבחינת זיקה לשירה העברית הוא מייצג את ההתייחסות שלך כמשורר אל נושא השואה. הייצוג הוא באמת חדשני, ולכן גם הוזכר במאמר שפורסם בחו"ל והבאת אותו כאן.

            איני רואה בו את האחר, אלא אני רואה בו את המחוייבות שלך אל הנושא בצורה העמוקה ביותר. ואולי גם חדשנית משהו, שוב זוהי נקודת ראות די חדשה בשירה העברית להתייחס לנושא השואה ולכן גם הזכרתי את "בחדרו" וב"חדרה" מכיוון שגם בהם יש הצגה מאוד מפתיעה ומעוררת מחשבה אל הזונות של הנאצים. ואני רצינית.

            הספר ככה הוא חלק אינטגרלי מכלל יצירתך, לא מכיוון שהוא מייצג את האחר, אלא לעניות דעתי שהיא באמת ענייה לנוכח נזיפותך, אלא מכיוון שיש לך ספרים מאוד כבדים מבחינה יצירתית.

            הספר הזה מייצג פן נוסף של המשורר שבך, זה באמת שהתנסה, זה באמת שיכול לאמץ את השפה "יאללה, תרדי לי תמצצי לי את הזין ואל תעיזי להזיז את הראש שלך, עד שאני יגיד חלאס עופי לי מן העיניים" בפארפרזה. משהו בנוסח הזה. גם השפה הזאת היא בהחלט חלק מן ההוויה שלנו.

            אולי היא אינה מתאימה לאמיר של "יום", או של "מוזיאון הזמן", אבל היא בהחלט קיימת, והדברים עוד מסלימים.

            לי נראה, ש"ככה" דווקא בגלל הבוטות שלו נדרש על-ידך להסברים. אין בו שירי אהבה, נהפוך הוא, אין בו שירי התרסה כנגד האמונה הגלותית, או העברית, או הישראלית עם הרבה תמיהות כנגד קיום האל, כאשר הוא מצטייר אחר לחלוטין.

            ככה, מתאר שלל עולמות אפשריים אחרים (יש תיאוריות שמדברות על שלל עולמות ביצירה הספרותית של פאבל ואחרים, ולכן אני משתמשת בו כאן כמושג) לחלוטין, יותר יומיומיים, יותר אפלים, יותר נמוכים, ויותר אולי מתקשרים אל התנסויות אחרות שעברת. כל אלו הם המכלול של הכתיבה שלך.

            הוא אינו צריך הצדקה של האחר – כי אין הוא אחר. הוא קיים בתוכנו, הוא רוחש והוא בועט ואולי אפילו משירים אחרים.

            אלא מאי, לעומת תיאורי טבע מלאי יפעה – ככה יורד אל האשפתות ואל הביבים.

            אלו הם חלק מתובנותי. אינך יכול לקחת אותן ממני, אינך יכול לשנות אותם על ידי הסבר כזה או אחר.

            ואם אתה רוצה – אתה רק יכול לכעוס עלי וזו זכותך. אבל אני איני יכולה לתת לך את מה שממילא שייך לך, גם את האפשרות לנזוף בי, או כל תחושה אחרת.

            ועוד משהו, כאשר אני כותבת, וכתבתי ספר שלם, שגם הוא נזרק לפח, אני די נשענית על התנסויות שלי, אלא שאני נותנת להם לבוש פואטי כזה או אחר, ובוחרת נקודות שיר, מקצב ועוד.

            מה רציתי לומר לך, אתה יכול להרגיש מה שאתה רוצה, הרשות נתונה לך מלכתחילה ולא מידי – זהו חופש הבחירה שלנו.

            אבל, גם דיעותיי הן בבחינת דעותיי.

            הצעתי לך לדגמן, או כל עיסוק נלווה אחר
            והיא בעינה עומדת. מה קרה לך – זו מחמאה. עוד משהו, הכרתי עורך דין שבלילות היה עובד כג'יגולו והוא באמת גבה הרבה כסף, מכיוון שהחלטנו לצנזר לא מספרת מה היה.

            אבל להרבה מידידיי אני מציעה את העיסוק. לכאלה שמיומנים וגם נראים טוב יש בו הרבה כסף. והם די צוחקים ואפילו סקרניים.

            וברוח איריס אליה
            היה בטוב, אמיר היקר.

          • LOLLLLLLLL "לכאלה שמיומנים". את חד פעמית, חוה.בסוף תהיי סרסורה.

          • אתה כל הזמן יורד עלי,

            אולי שאני לא מבינה את החיים?

            אולי שאני לא מבינה את השירים?

            או אולי את ההסבר.

            אבל תופעה אחת אני לא מבינה אצלך,

            מה הדחף הזה להסביר את השירים שאתה בעצמך כותב. בעניין הזה אתה באמת אחד יחיד ומיוחד.

            ועוד משהו, על אלו שחיו חיים שלווים וכתבו יצירות גדולות – אני יכולה להביא לך פי שניים דוגמאות על כאלו שחייהם היו גהינום עלי אדמות והם בכל אופן כתבו יצירות גדולות, ואולי אפילו גדולות יותר. בלשונו של גיורא לשם. בטהובן לא היה חירש באחרית ימיו ולא שמע מה הוא כותב. ואן גוך לא צרע את אזנו, בודליר לא חי חיי ביבין עם פרוצות, לוסיאן פרוייד לא גר בעליית הגג וצייר דמויות שמנות וכושיות (כן הנכד של פרויד, אסכולת לונדון). ואפילו ידידך חזי לקסקלי, ואפילו דליה רביקוביץ

            לא כולם היו אנדי וורהול, או במקרה פיקאסו. וגם פולוק מרוב שההצלחה עלתה לו למוח מצא את מותו בתאונת דרכים שיכור ונואף על ימין ועל שמאל.
            אני חושבת שהיצירה ככל שהיא יותר עדכנית צריכה לבוא ממקום של כואב, שמשהו כואב לנו, שאנחנו רוצים להגיד משהו על עולם לא מספק שבו אנחנו בעצמנו כבולים בתוך גורלנו ולכן – קשה לנו מאוד להרחיק לכת.

            אבל אתה לפחות בנסיעותך מרחיק לכת – אז מה לך כי תלין. באשר לגורלך – עדיף שאשתוק.

            ובכלל, תבין משהו אחד, אמיר אור לא המציא את השירה. אם היית ממציא את השירה לא היתה כל דרך לשייך אותה להסביר אותה, ולפעמים גם להבין אותה.

            סליחה, ואני ממש מצטערת מעמקי ליבי ונפשי החוטאים באי-הבנת החיים, והתבצרות בענייני הספרות ושמא תאמר תיאוריות.

            אחת האפשרויות דווקא להגביה את שירתך, היא בכל אופן ועל אפך ועל חמתך ליצור זיקה את מסורות ארוכות יותר וגדולות יותר ומהם להסביר מה החדשנות אצלך.

            שאם לא כן, אפשר באמת לכתוב איזה רצנזיה כזו או אחרת מרצרצת על שירתו של איזמישהו אמיר אור. יותר טובה, פחות טובה.

            רק להראות את ההמשכיות ואת החדשנות של מה שכתבת יתנו תוקף למשורר שבך, ולטענתך שהשירה היא שפה ואולי אפילו בינלאומית.

            באם אין הבנה כזאת, אז או שאתה גאון, שהמציא את השפה בכלל מחדש, ואת השירה באופן החד-פעמי, או שאתה נטול שורשים, תלוש, בוהמיין הזוי וכו'….

            טוב, בכל אופן, אשתתף איתך, אני מי אני בכלל. אני לכודה באיזו טירה ומחכה לאביר הלבן שיבוא ויגאל אותי אל תוך תרבות הפלפונים, המחשבים, הכבלים, הטלפונים הרגילים, המים הזורמים מן הברז.

            תרגיל בלימוד החיים עם הדרכה.

            חוה

          • חוה, אני חושב שהסכמתי אתך יותר מאשר להפך, אבל כשמסכימים די להנהן, ואילו הדיון הוא סוג של בירור המקומות שאינם מוסכמים.
            לא חושב שפירשתי פה את שיריי. לא.
            מה שכן עשיתי הוא להכניס את הקורא אל מאחורי המסך של תהליך היצירה, ולשם מטרה מוצהרת.

            רק טוב,
            אמיר

          • גיורא לשם

            חוה,
            לא אמרתי אף מלה על בטהובן, אז מה את מכניסה מלים לפי?
            את חושבת שהיצירה צריכה לבוא כואב?
            שיבושם לך. גם הרומנטיקה הזאת בא יומה ואפילו את השחפת הצליחו לרפא.
            אספר לך חידוש שלא השמיעו באוניברסיטה.
            יצירה באה ליוצר ברגע שיש בו כורח לברוא עולם באמצעים טבעיים לו, כלשון, צלילים, צבע וכו'.
            ואן גוך קטע את אוזנו, נו שוין. כמה ציירים חיו בנועם חיים שפויים ואפילו הרוויחו הרבה כסף?
            לא שמעתי עד היום שפיקסו סבל נורא.
            יכול להיות שבודליר התגולל בין זונות אבל גיתה חי חיים בורגניים להפליא והיה "יועץ סתרים", כפי שנקרא הג'וב בימים ההם.

          • תגיד,
            אני אמרתי שהזכרת את בטהובן. תגיד אתה חושב שאתה היחידי שיודע כאן משהו.

            תעשה לי טובה, כבר התכתשת כאן עם כולם, אז אנחנו יודעים שקראת אלפי ביוגראפיות ושאתה יודע יותר טוב מכולם מי משתטה ומי לא ואיך יוצרים ואיך לא.

            קיימת תורה שמתפתחת והיא האסתטיקה. כל דור ודור טבע לעצמו מונחים אחרים של יופי ושל כיעור ומה מקובל ומה לא.

            אתה יודע מה, אני אומרת לך פעם אחת ולתמיד. קשישא,

            אין לי סבלנות אליך, כולנו כבר הבחנו שאתה הכי הכי כאן והסכמנו על זה. וכאשר אתה רואה תגובות שלי

            אני מבקשת בכל לשון של בקשה – איתי אל תתעסק, מכיוון שאם תעלה הג'אננה למוח, אנחנו פעם אחת ולתמיד נבוא חשבון עם התגובות שלך ועם מדושנות העונג העצמית שלך.

            תניח לי, פשוט הנח – אני איני נמצאת בהישג טווח החשיבה שלך בכלל.

            זהו, מקווה שהובנתי
            ועזוב אותי, כי נמאס, באמת הטרחנות שלך נמאסה!!!

          • חוה, ודאי שהכרתי את בובר כשכתבתי את 'ככה', אבל "השריית האני באחר" היא פרקטיקה של הרוח ולא פילוספיה, ובוודאי לא משהו שלמדתי אצל בובר.
            ההסבר הוא מאוחר מהספר, אבל לא הסבר בדיעבד אלא תיאור מדויק ביחס למה שעשיתי בספר.
            ההתיחסות ל'אחר' אינה צריכה להיקרא באופן רדוקטיבי. זה לא אומר שאין בספר כל מה שכתבת, ויפה כתבת, וגם עוד.
            אין פה הגנה על הספר – את כנראה מושפעת ממה שקראת ב"מאין נחלתי את שירי" – ואין צורך לומר לי שהמשלב של העברית פה הוא בן משפחה תקין. הכל מקובל עליי, הרי אני כתבתי :)

            ולבסוף, תודה על ההצעות העסקיות, אבל לא תודה :)

          • לאמיר,

            איני מושפעת מהיכן נחלתי את שירי. כבר שכחתי אפילו מה כתוב שם.

            מכיוון שאולי לא שמת לב לסיפור עם שושנה צימרמן, הרי שהתיזה שלי כמו שאתה קורא, שאמיר אור הוא קודם לכן משורר, וככזה הוא ממשיך מסורת ארוכה של שירה.
            אציין דווקא כאן את השיר אלמה מאטר כמדומתני שזה השם.

            תתפלא, בעיני זהו מן השירים החשובים שמופיעים אצלך, מכיוון שהוא מסמן אם קוראים אותו היטב, הוא דווקא מסמן התפרקות טוטאלית של הקולקטיב.

            אז ככה בינתיים רכשתי את שירי טשרניחובסקי ובדקתי שמופיע שם "לנוכח פסל אפולו", גם את כוכבים בחוץ ושמחת עניים של אלתרמן, ושירי אהבה של אצ"ג. כל אלו במחיר של 90 ש"ח טבין וטקילין.
            אז אני ממשיכה להשקיע בשירתך, ואתה גם עולה לי כסף.

            ועל שום מה ולמה? תשאל, להמשיך את הזיקות שלך ואת ההתפלגויות שלך מן השירה העברית.
            ומתוך כך דווקא את חשיבתך.
            אלא מאי, באותה החנות דווקא נמצא מוכר שקשוב לרכילות שמדברים על אודותיך. וכאשר טענתי שאתה חשוב ושאין כתיבה של מחקר על דור ההממשך

            קפץ ואמר שהוא רואה את חשיבותך דווקא כמורה לשירה.

            כמובן שהתנגדתי נמרצות, אבל לא כולם כל כך מבינים את השירשור המחקרי אחר שירתך.

            טוב, אז אני לא מחזרת אחריך, כי אתה סכנת נפשות:) וגם לא תמיד אני מקבלת את הסבריך, כי קשה לי באמת קשה לי, כאשר יוצר מנסה להסביר את יצירתו.

            כמובן שאני יכולה לאבחן את התופעה ואת שורשיה, אבל הסכמנו על צנעת הפרט.
            ולכן, נשאר בצד החיובי של המתרס.
            מה שרציתי להגיד הוא שלקובץ ככה יש לגיטימציה והוא עומד בפני עצמו.

            גקוראת יש לי את אבחנותי? ואתה ככותב יש לך את תובנותיך. ההסבר אכן מספק איזה רקע.
            הוא גם אומר – זה לא אני, כתבתי על דמויות שוליים מן המרחב החברתי. טוב, זה בסדר וזה אכן די מוסיף, אבל גם אם היית אומר, אולי זה הייתי אני ואולי לא.

            אני יכול לכתוב גם ככה. ו"ככה" בלשונו של שייקה אופיר.

            תרשה לי להוסיף משהו – כל מי שמייחס לי איזו ראייה רומנטית אינו יודע מה הוא שח. איני נגועה בכך. נהפוך הוא.

            לגבי המקצוע, הגיע הזמן שתדע מתי אני מותחת גבולות, בבחינת כדבריך שום דבר אנושי לא זר לי.

            רק רציתי להרחיב את האופציות העומדות לפניך לפרנסה וגם לעניין. מה שנקרא – הלוואי עלי.

            היה בטוב:)))

          • ועוד משהו,

            לכל אלו שחושבים שהם באמת מכירים אותי, והרי התגוללה רכילות עליך מימים עברו, חלקה כמובן נבעה מקנאה ועצבים.

            אף פעם לא הבנתי את המהומה. גם לא התעניינתי במה אמרו לי עליך. שאתה ממלא אולמות בסינרמה, שאתה בורר את מי להכניס ואת מי לא, ואיך שרזית, ומה אתה לובש או שותה, אם אוכל או לא אוכל. עם מי אתה כן ועם מי אתה לא.

            ידעתי תמיד שאתה "טיפוס" וזהו – זה מה שידעתי, והשאר שידברו. אז בניגוד למה שחושבים או לא רכילות לא עניינה אותי. היא אולי בבחינת ידע ואפילו זניח.

            וגם כאן, לגבי התנסויותיך או לא, שלי או לא – אלו תמיד בעיני שייכים לצנעת הפרט.

            דבר אחד כאן לא מבינים, שהמקצוע והעיסוק שלי כרוך במילים. מעבר לידע. השימוש במילים יכול להיות מיועד לצרכים שונים, מכשירניים או פונקציונליים למיניהם. הם כלים במשחק אין סופי,

            אבל, מכיוון שאני ממין נקבה, נדמה לי אז יש ציפיות שהיא תתנהג ככה, או תכתוב ככה. במקום הזה אני בדיוק יוצרת את אותה הטאוטולוגיה, אפיסטמולוגיה חדשה לצורך אונטולוגיה בהירה יותר ואם כבר אקזיסטנציאליזם יוק, וכולה סמנטיקה.

            ולעניין השירה, לכל המתדיינים כאן, בעיני בראש ובראשונה אמנות אינה נוצרת לשם האמנות, או רק האסתטיקה. האמנות הגדולה באמת היא זו שמעבירה מסרים, משנה עמדות אצל הקורא, גורמת לו להתבונן כל פעם מחדש, בעצמו, במושא השיר, על החברה ללמוד דברים חדשים, ואולי מניעה אותו גם לשינוי. אמנות תמיד אמורה להיות מגוייסת לשנות את פני החברה. ולכך יש דוגמאות למכביר גם בתחום הפילוסופיה וגם בתחום האמנות עצמה.

            ואם יש או אין אלוהים במשוואות האינסוף את זה נשאיר לפיזיקאים, מכיוון שבמהירות האור האנרגיות הולכות וגדלות ולא יתכנו שהתופעה הזאת תתרחש אצל בני האדם – אלא אם כן לאלוהים דמינו.

            אז דיוניסוס של השירה ואני דווקא חושבת אפולו בשל בהירות וצלילות המחשבה, המחוייבים לכתיבה הטובה. זהו ההסבר שלי, דוגמאות לכך יש למכביר משחר ההיסטוריה.

            גיורא לשם, אל תגיב, ותשתוק למען השם ולשם שינוי.

            היה בטוב אמיר
            וכל אלו עמם התד( )יינת.

            צ'או.

        • גיורא לשם

          שתי פנים לזך?
          לפחות חמש!

          • גיורא לשם

            לחוה,
            יש דברים שאינני נוהג להוציא מן הפה אולם אתה אתן להם דרור:
            לא את תגידי לי מתי לשתוק ומתי לדבר.
            לא את תיתני לי ציונים מי אני ומה אני.
            את מוזמנת בזה לערוך משאל ברחבי הבלוג מי נמאס פה על הבלוגרים: את או אני.
            ועוד דבר אחד: פּוּסְתֵמָה מהסוג שאת מייצגת לא פגשתי מזמן!
            ועוד שאלה אחת: מי את בכלל?
            מה הישגיך הממשיים בחברה הישראלית?
            זה שעשית תואר קובע בכלל משהו?
            האם עלתה לך אי פעם בראש מחשבה מקורית אחת?
            האם יש מפעל ממשי שהקמת אותו?

          • חוה לגיורא

            הצחקת אותי!!!

            רק מגרדים קצת את הזרוע שלך ומיד יוצא המרצע מן השק.

            תחזור כפרה לדבר על מיכאל אנג'לו, והאמנים הגדולים וכל מה שכתבת וכל מה שאתה יודע ותקרא לי פוסטמה.

            אכן כך יאה לגדול הדור לנבל את הפה.

            מאמי, עד שהגעתי לכאן בכלל לא שמעתי עליך ולא ידעתי עליך שומכלום.

            פתאום קופץ לו מישהו וטוען שהוא מאור הגולה. ובאשר לשמירת הקשרים שלך מחברים מבית הספר היסודי והלאה – איך אפשר לא

            אתה נדבק כספחת ואינך מרפה

            ואני לעומתך, באמת מי אני, ומה אני.

            אז, מדוע אתה מתעקש להמשיך את השיח איתי?
            בכל מחיר גיורא?

            איך אומרים? ת'חפש את החברים שלך בסיבוב.
            אלוהים, כמה סבלנות צריך בשבילך.

            עוד לא הבנת שאתה לא יכול לגעת בי?

            שלך, בהערכה אולטימטיבית
            קצת מודעות עצמית, קצת, טיפה.

          • גיורא לשם

            לחוה,
            רק תשמעי מי קורא למי "ספחת".
            כן, כשמגרדים לי את הזרוע אין לי שום בעייה להנחית אגרוף.
            אמת, עד שהגעתי לכאן לא שמעת עלי אולם מן הרגע שהגעת לעולם ועד עתה הרי לא שמעת כלום, רק דיברת!
            אינני מנהל אתך שיח. בפשטות, על כל פרץ אלימות מלולי שלך כלפי, פרץ האלימות המלולי שלי יהיה חזק יותר.
            שלא יעלה על דעתך שיש לי כוונה לגעת בך, כפי שאת מנסה להזהיר אותי. לא, אפילו לא בקצה מקל!
            ובאשר ל"מודעות עצמית", כפי שאת קוראת לה, כבר הגדרתי היטב את העובדה שזו מליצה נפוחה שאין בה ממש, לבד מן השכר לפסיכיאטר.

          • כאחת שבדרך כלל קוראת בצמא ובשקיקה את מכתביכם המעודנים , אני שואלת:
            איך דברים התדרדרו עד כדי דיבורים כאלה ?

            בברכה
            אסתר

          • ככה זה שיש אחת כסילה ואחד חכם. נדרש החכם לרדת לרמת הכסילה כדי לתקשר עימה. מה אפשר לעשות.

          • הוא ממש לא חייב לתקשר אתה.
            ואזי היא תשמח מאוד.

            לקרוא לגיורא "חכם", נו שויין, שיהיה.

            ואין לי תמונה של אמיר אור. איזה באסה.
            איך אני ארדם אי – פעם בכלל.

            נחס אמיתי.
            לילה טוב, אני הולכת לראות איזה סרט טוב, או לרדת לים.

          • חוה למר גיורא לשם הנכבד

            קשישא
            תרגע, כבר אמרתי לך, שדבריך מעיינים אותי כקליפת השום?

            אלף אגרופים אתה מוזמן להנחית והם לא יגעו בי. אבל אתה חייב להגיב.

            תגיב,

            וכדברי אסתר, אתה יכול לכתוב תגובות כאוות נפשך, לאמיר אור יש סבלנות אליך, מסתבר שלי אין. ולגם לעוד אין.

            לא חבל על ההתלהמויות שלך בסו, עוד תקבל התקף לב?

            אני את כפי רוחצת ממך. תודה לעיל איני צריכה אישור על עצמי ולבטח שלא ממך.

            ודיעותך? סליחה?
            מה זה בכלל?

          • חוה יקרה,אציע לך בידידות להרדם עם תמונתו של אמיר אור, שהוא גבר נאה וחכם, ולישון לישון לישון ולא יותר, לילה טוב

  12. זה בסדר, כולנו בני האלוהים

    אדון משיח
    זה בסדר, תרגע. כולנו בני האלוהים.
    אמיר הוא לא הבעיה, הוא לא הסתתר. אם תקרא את סיפרו תראה שהוא מספר בגלוי על נסיונותיו עם גברים.
    הבעיה היא אתה ש"תוקע" את כולם מאחור ואת כל העולם אתה רואה דרך החור של התחת.
    אז תרגע, כמו שכתבתי ,כולנו בני האלוהים.
    גם אתה וזה בסדר להיות הומו, גם משיח יכול להיות הומו ,כך שאתה בהחלט יכול.
    אם יעמוד לך
    כוחך

    • אז יפה לדעת שאמיר אור הומו, זה מסביר למה בני ציפר ובני מר מספרות הארץ מתים על הישבן שלו. אולי גם יעל ישראל תצא מהארון ותכריז שהיא בעצם גבר והומו! אין לה אהבה, בן זוג, מאחלת מיתות לאייל שני ואחרים, מסתובבת כל היום עם אילן שיינפלד ויוסי וקסמן הגייז. תסתכלו על התמונה שלה-לא גבר בתחפושת דראג?

      • מביא גאולה לעולם

        בודאי שאתה הומו ,ולא נוח לי שזה יכול להתפרש כאילו זה משהו רע. ממש לא!
        אם הייתי מביא בעבודה סמינריונית את הציטוטים שלך ,היו פוסלים לי את העבודה כי היו אומרים ש"הם יותר מדי לפי הספר"
        ההומו פוביה שלך והתיאורים מקדימה ואחורה הם כל כך ברורים שהאפשרות היחידה שתצא זכאי היא לקרא את דבריך כהפוך על הפוך (אופס.. יצא לי משהו המתאים לך)
        בקיצור, אתה הומו ועוד הרבה דברים אחרים .אם יסקלו אותך זה לא בגלל שאתה הומו אלא בגלל הלבנת הפנים של האחר.

    • כדאי למחוק את דברי הנאצה האלה המטמאים את הבלוגיה כולה ומחללים ערכים קדושים יש גבול

      • ככככככככככככככככככ

        מי מטמא את הבלוגיה? מה הבלוגיה היא בית המקדש? מה בבלוגיה יעל ישראל היא רבי גיורא לשם חסיד, וענבל כהנסקי הבתולה מרייה? חחח, מפגרים

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור