בננות - בלוגים / אמיר אור / הצורה? התוכן? – מה שביניהם
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הצורה? התוכן? – מה שביניהם

 

 

הצורה? התוכן? – מה שביניהם

 

הצורה השירית איננה סדר המלים והפסוקים. הצורה איננה מספר ההברות וההטעמות. אין זו הצורה אלא רק תוויה החיצוניים, קווי המיתאר שלה.

תקבולת, סונט או מרובע הם סדר לוגי, אבל עוד קודם לכן הם תווי נשימה, קווי מיתאר של מזג הדיבור. 

כשאנחנו פוחדים אנחנו נושמים באופן אחד; כשאנחנו אוהבים אנחנו נושמים באופן אחר. לכל מזג מנטלי נשימה משלו – התבוננות, כעס, קשב, עצב. הצורה והתוכן, הנשימה והמזג – אינם ניתנים להפרדה.

אילו היינו מונים את מספר השאיפות והנשיפות ומודדים את קִצבן ואת אורכן, אפשר שהיינו מגלים את תווי הפחד, האהבה, ההתבוננות או הכעס; אבל הצורה איננה תוויה, אלא הנשימה והמזג עצמם. 

אנחנו חשים בכך גם בלי שום הסבר: לכל שיר שנוצר מבפנים החוצה יש צורה פנימית כזו. אבל שיר שנוצר במלאכת מלים הוא חסר צורה. הוא מעורר חוסר אמון שקשה להצביע על מקורו: הדימויים אולי מתקבלים על הדמיון, הרעיונות אמינים, ובכל זאת השיר קלוש ודהוי: מישהו טבע עקבות של נמר על פני שביל היער. מיתאר הכַּפּה, שֶקע טביעתה בעפר, הזרדים השבורים. הכל שם, אבל לא ריחו של נמר ולא רוחו של נמר. אנחנו מרוּמים – ולא מרומים: אין שם אלא רישום צורה, מראית של מיתאר, הֶעדר.

רב-אוּמן יכול להשלות, אבל בסופו של דבר אי-אפשר

לשתות מים של פאטה מורגנה.

בכל אמנות, הצורה היא התנועה הפנימית.

מחוות גופו של הרקדן איננה "ידיים פרושות" או "גֵו מתוח", אלא הרמת הדחף שמֵרים את הידיים, מתיחת הרגש שמותח את הגו.

צורה איננה קווי המיתאר אלא התנועה שיצרה אותם.

באותו אופן למשל, הייקו איננו תלת-טור של חמש הברות, שבע ושוב חמש; אלה הם תוויו.

הייקו הוא דינמיקה של הכרה:    הבחנה     התרחשות  –   תובנה.

הו, אגם עתיק / צפרדע קופץ פנימה / קול המים.

 

אמיר אור
פורסם בהליקון 60

52 תגובות

  1. מירי פליישר

    כתוב נהדר בנשימה אחת…:)מעניין לנסות לפרש את אמנות השיר במלים. לא לגמרי יצליח לעולם אבל הנסיון משביח את ההבנה וההנאה .

  2. הי אמיר, קראתי בעניין רב ופתאום הצלחתי להבין יותר את כל העניין הזה עם ההיקו. נזכרת שלפני כמעט שנתיים בדיוק הצטרפתי לבלוגיה והיה לך פוסט על הייקו ותמי ואני ניסינו את כוחנו ובאמת בלי להבין זה יוצר נורא טכני. 5 7 5 משהו מהטבע עונה ומשהו חכם או מתחכם לומר. כך כיוונתי אז. עכשיו הפוקוס עבר למה שביניהם.
    ובעת קריאת הפוסט עלה בי זכרון ממכרה וירטואלית שכינתה את עצמה נשימה.
    היא…הייתה…כותבת…כך…וכותבת…מקסים…והנקודות…האלה…לא…היו…קשקוש…היתה…לה…מחלה…שבמציאות…היא…נאבקה…על…כל נשימה…על…כל…מילה…שיצאה…מפיה…וכל…מה…שהיא…היתה…כותבת…היה…מופלא…מרגש…נוגע
    האם יתכן שהמודעות והמאבק שלה בנשימה יצרו את ייחוד כתיבתה? כי למרות שמה ולמרות כשרונה מה שאני תמיד מצאתי בכתיבתה הוא האור הזה שזרח מהמילים שלה למרות מאבקיה בכאב וסבלה הרב שאיכשהו היא תמיד העלימה בין אותן שלוש נקודות קטנות.

    • זוכר את ההייקו ההם. ונכון, זה הרבה יותר כיף כשנעים גוף ונפש, כלומר צורה ותוכן – יחד.

      ובקשר ל'נשימה', לא יודע – אבל נשימה קרוב גם לנשמה (וכך בשפות שונות ולא קרובות). מאחל לה נשימה יתרה…

      • כמו שיעור ממש. זה מדהים איך שהסבת את תשומת הכתיבה מהצורה והתוכן אל הנשימה. אפילו כשמשתמשים בבטויים כמו עוצר נשימה או בנשימה אחת מעולם לא עצרתי באמת להתבונן בנשימות. אוהבת איך שהמאמרים שלך בונים כאן מיני סדנה. רק שבתוכם הם אוצרים עוד כל כך הרבה כך שאני כבר יכולה לדמיין אחד השיעורים שבהם התלמידים עומדים על הראש, נושמים ביד אחת וכותבים בשניה…בטוח מעניין אצלך בשיעורים. (זה מתוך ספר או שאתה באמת מלמד את הדברים האלו שכתובים כאן?)

        • סיגל,
          גם הנפש (כמו נשמה-נשימה) היא בעצם המקום שנושפים בו (הצואר) ומכאן 'ציפור הנפש' (=הגרוגרת) או נפש המאזנים'. השפה עצמה בונה את מושגיה המופשטים על אלה הקונקרטיים.

          ו… עומדים על הראש? מקוה שזו ירידה לצורך עלייה. אז לא, אין עדיין ספר, אבל מוכן לחשוב על שילוב של פראנאיאם עם לימוד צורות מודרך :)

  3. חני ליבנה

    אמיר,קראתי בנשימה אחת, כל אומנות היא כך, הגדרה נכונה כל כך "התנועה שיצרה אותם" תנועת יד הצייר, המכחול ביד הקליגרף שהתאמן מילדות, תנועת נשימת הנושף בחליל, וגם העושה אהבה , זו אומנות

  4. שגיא אלנקוה

    שתמיד תהיה זו השירה , חסרת יומרה ,
    פשוטה ולא בלשון סגי נהור

    כמו בציטוט שבסוף :

    הו אגם עתיק , צפרדע קופץ פנימה , קול המים

    כמה אנושי , כמה מלא רגש ,
    כמה פשוט

  5. יעל ישראל

    "כשאנחנו פוחדים אנחנו נושמים באופן אחד; כשאנחנו אוהבים אנחנו נושמים באופן אחר. לכל מזג מנטלי נשימה משלו – התבוננות, כעס, קשב, עצב. הצורה והתוכן, הנשימה והמזג – אינם ניתנים להפרדה".

    כמה יפה.

  6. סן פרנסיסקו על המים

    שני עניינים:
    1. חתולים שלא תמיד נופלים על ארבע
    לא ריחו ולא רוחו של נמר… אבל כמה פעמים הפנתר שלך במרתף וכמה פעמים הוא יוצא כמו הפנתר של רילקה? לא תמיד אנחנו משלים את עצמנו או את אחרים, אבל גם לרילקה בכבודו ובעצמו בטח יצאו כמה חתולים מושפלי זנב, אולי אפילו רבים יותר מנמרים ופנתרים.
    2. על לימוד שירה
    לא הזדמן לי (לצערי) להיות בסדנה שאתה מעביר, אבל מה אפשר ללמד? אולי רק את הטכניקה. וגם זה קשה. להפתעתי לכמה וכמה אפילו לספור הברות כדי לעמוד בכללי הייקו זה קשה. ליאת קפלן אמרה לי פעם ששירה זה כמו ללמוד להיות שף: אתה שנים רק הסו-שף וחותך את הדגים לפני שייתנו לך להתקרב לאש. וגם אז אף אחד לא מבטיח שהתבשיל לא ייקדח.

    נ.ב. אני מנסה נואשות לכתוב לך אימייל וזה חוזר אלי כמו יונה-מוכת-מבול. אנה הנחני-נא!

    ארז.

    • לסן פרנציסקו על המים,

      השם יצא לך אחלה, מה לעשות שבקצה המזרחי של ארה"ב מעולם לא הייתי. אני רק יודעת מה זה על גדות הירקון יושבת על המים, וגם המקום הזה נהיה מפחיד לאללה עם אנסים, רוצחים וגופות ושאר מרעין בישין. מקווה ששם על המים עוד נשאר איזה פיוט לשיר.

      רציתי רק להגיד לך שבזמן האחרון אנחנו מוצפים תכניות בישול. אם היית אומר לי פעם סו-שף לא הייתי יודעת אפילו מה זה.

      אז ככה בלית ברירה, ועוד כאישה, למרות שהשיפים כמעט תמיד גברים, אני צופה בתכניות האלו ואחר – כך, כאשר אני כבר לא מתעצלת לעבור מן הסלון החם, גיחה לבין השמיכות, ועוברת בדרך למטבח, חודרים הרעיונות שלהם לבישול שלי. נכון שהיין הוא לא תמיד אותו היין, וגם הכמויות של השמן, רחמא לצלן, וקוניאק מה לעשות אין לי בבית, אבל אני יודעת מה טימין, ושזה הולך עם בשר, וגם התחלתי לקנות טונות של עלי בזיליקום ורוטב לפסטה הופך להיות משימה של מרקחות, על גבי צמצומים.

      אגב, באמריקה הם יודעים לעשות מרינדות לסטיקים שאחר-כך צולים אותם על האש, חבל לך על הזמן. גם את החכמה הזאת קשה ליישם – הסטקים אינם אותם סטיקים ופשוט ישראל עדיין אינה אמריקה עם העצים ועם הבתים, ועם כל השאר, אני מתה על הדובדנים שלכן בדרך מלאסו ווגאס אל יוטה ואריזונה, אגב, האוקיאנוס שלהם מלבב רק לצפיה ואפשר לראות שרימפסים ענקיים וסרטנים במים, שאחר – כך צולים אותם בתבלינים והמון שום, ואחר-כך אם מזדמן מעשנים גם משהו שעושה טוב לראש ואפשר להתחרמן ולהתגלגל מצחוק והכל ביחד.

      אז המרקחת אף פעם לא מצליחה. כלומר היא מצליחה ויש ניחוחות נהדרים בבית, אבל לא הצלחתי לעולם לעכל אותה והיא מסתיימת על-פי רוב באסלה.

      אוהו, היכן הבישול הפשוט של פעם אפילו בקפה בתיה ואצל אמא בבית. ואולי הקיבה שלי פשוט הצטצמה. אז כל הנסיונות במטבח נשארים בגדר שעשוע ונסיון להסתכל. אוכל טוב, זורקים עוף בתוך שקית עם המון בצל, אפשר זיתים ופטריות, מטבלים טוב וזורקים גם המון תפוחי אדמה וככה זה די מצליח בלי התערובות החדשות.

      מה שמזכיר לי שפעם ידעתי להכין אפילו סופלה ובשר בשזיפים, מוסקה בטחינה, שניצל פשוט, פשטידות ועוד דברים טעימים.

      דווקא ערב לפני החתונה שלי, או שניים בחרנו בעלי לשעבר לאכול במסעדה צרפתית שממקומת היום היכן שהיה פעם בית קולנוע, (אפילו שכחתי את שמו) המקום היה מלא פסאדה ופוזה ורושם, אבל עד היום לא הבנו מה אכלנו שם. זה פשוט היה בלתי ניתן לפיענוח. אכלנו די הרבה ב- 206 ועוד מסעדות שהיום נסגרו לפני שארומה וקפה ג'ו וקפהקפה התחילו להיות גם מסעדות. הימים הטובים של תל-אביב הקטנה והפאבים של פעם – איזה ימים אלו היו ולאן נעלמו המסעדות האלו.

      אפילו שה-סימון בירושלים נסגר עם כל הממולאים שלו. אז מה עושים נוסעים לאבו גוש בשבת אחרי-הצהרים אם נשאר שם משהו ומרימים כוס אמרלד ריזלינג, כן, לא מרלו ולא הר חרמון ולא רקנטי ולא קברנה סוביניון – לא סובלת בגלל היובש – חמוץ לי מידי.

      ולאמיר, אין לי ברדלסים בבית, אין לי פחדרון בארון, יש המון חתולים ברחובות יפים, אבל עדיין אלו רק חתולים ולגבי הצורה והתוכן, שהרי בוודאי שהצורה אינה התוכן,

      כבר אמרת על זה שצריך מגבהת מעוף לצורה שתהיה גם התוכן ולכן,
      כאמרה לי נערתי לך, הייתי הולך ומסתבך,

      נדמה לי שהוא גם ירד למטה ואחר-כך
      הולך ומסתבך ומסתבך והולך והולך ומסתבך ולזה אפשר לחבר איזה שיר של שלמה ארצי שמחכה מתחת לחלון, כדי לנגב לך את הדמעות, אחרי שהוא לקח את אבא שלו לרומניה, ואז למטה בגשם במעיל הוא חושב שאם הוא היה לידה היא היתה אומרת לו תרקוד, כל עוד אתה יכול והוא היה מנגב לה את הדמעות, ואולי נותן לה איזה חצי כדור הרגעה, כדי להיות בשניים, כאשר הם מייללים אל הירח.

      טוב, אז איך היה הערב על עם נתן זך: "כי הייתי רוצה שגם בי תפגע, מה אני אומר תכה כמו ברק
      "אהבה של שני אנשים"

      שלכם
      חוה

    • לסן פרנציסקו על המים,

      השם יצא לך אחלה, מה לעשות שבקצה המזרחי של ארה"ב מעולם לא הייתי. אני רק יודעת מה זה על גדות הירקון יושבת על המים, וגם המקום הזה נהיה מפחיד לאללה עם אנסים, רוצחים וגופות ושאר מרעין בישין. מקווה ששם על המים עוד נשאר איזה פיוט לשיר.

      רציתי רק להגיד לך שבזמן האחרון אנחנו מוצפים תכניות בישול. אם היית אומר לי פעם סו-שף לא הייתי יודעת אפילו מה זה.

      אז ככה בלית ברירה, ועוד כאישה, למרות שהשיפים כמעט תמיד גברים, אני צופה בתכניות האלו ואחר – כך, כאשר אני כבר לא מתעצלת לעבור מן הסלון החם, גיחה לבין השמיכות, ועוברת בדרך למטבח, חודרים הרעיונות שלהם לבישול שלי. נכון שהיין הוא לא תמיד אותו היין, וגם הכמויות של השמן, רחמא לצלן, וקוניאק מה לעשות אין לי בבית, אבל אני יודעת מה טימין, ושזה הולך עם בשר, וגם התחלתי לקנות טונות של עלי בזיליקום ורוטב לפסטה הופך להיות משימה של מרקחות, על גבי צמצומים.

      אגב, באמריקה הם יודעים לעשות מרינדות לסטיקים שאחר-כך צולים אותם על האש, חבל לך על הזמן. גם את החכמה הזאת קשה ליישם – הסטקים אינם אותם סטיקים ופשוט ישראל עדיין אינה אמריקה עם העצים ועם הבתים, ועם כל השאר, אני מתה על הדובדנים שלכן בדרך מלאסו ווגאס אל יוטה ואריזונה, אגב, האוקיאנוס שלהם מלבב רק לצפיה ואפשר לראות שרימפסים ענקיים וסרטנים במים, שאחר – כך צולים אותם בתבלינים והמון שום, ואחר-כך אם מזדמן מעשנים גם משהו שעושה טוב לראש ואפשר להתחרמן ולהתגלגל מצחוק והכל ביחד.

      אז המרקחת אף פעם לא מצליחה. כלומר היא מצליחה ויש ניחוחות נהדרים בבית, אבל לא הצלחתי לעולם לעכל אותה והיא מסתיימת על-פי רוב באסלה.

      אוהו, היכן הבישול הפשוט של פעם אפילו בקפה בתיה ואצל אמא בבית. ואולי הקיבה שלי פשוט הצטצמה. אז כל הנסיונות במטבח נשארים בגדר שעשוע ונסיון להסתכל. אוכל טוב, זורקים עוף בתוך שקית עם המון בצל, אפשר זיתים ופטריות, מטבלים טוב וזורקים גם המון תפוחי אדמה וככה זה די מצליח בלי התערובות החדשות.

      מה שמזכיר לי שפעם ידעתי להכין אפילו סופלה ובשר בשזיפים, מוסקה בטחינה, שניצל פשוט, פשטידות ועוד דברים טעימים.

      דווקא ערב לפני החתונה שלי, או שניים בחרנו בעלי לשעבר לאכול במסעדה צרפתית שממקומת היום היכן שהיה פעם בית קולנוע, (אפילו שכחתי את שמו) המקום היה מלא פסאדה ופוזה ורושם, אבל עד היום לא הבנו מה אכלנו שם. זה פשוט היה בלתי ניתן לפיענוח. אכלנו די הרבה ב- 206 ועוד מסעדות שהיום נסגרו לפני שארומה וקפה ג'ו וקפהקפה התחילו להיות גם מסעדות. הימים הטובים של תל-אביב הקטנה והפאבים של פעם – איזה ימים אלו היו ולאן נעלמו המסעדות האלו.

      אפילו שה-סימון בירושלים נסגר עם כל הממולאים שלו. אז מה עושים נוסעים לאבו גוש בשבת אחרי-הצהרים אם נשאר שם משהו ומרימים כוס אמרלד ריזלינג, כן, לא מרלו ולא הר חרמון ולא רקנטי ולא קברנה סוביניון – לא סובלת בגלל היובש – חמוץ לי מידי.

      ולאמיר, אין לי ברדלסים בבית, אין לי פחדרון בארון, יש המון חתולים ברחובות יפים, אבל עדיין אלו רק חתולים ולגבי הצורה והתוכן, שהרי בוודאי שהצורה אינה התוכן,

      כבר אמרת על זה שצריך מגבהת מעוף לצורה שתהיה גם התוכן ולכן,
      כאמרה לי נערתי לך, הייתי הולך ומסתבך,

      נדמה לי שהוא גם ירד למטה ואחר-כך
      הולך ומסתבך ומסתבך והולך והולך ומסתבך ולזה אפשר לחבר איזה שיר של שלמה ארצי שמחכה מתחת לחלון, כדי לנגב לך את הדמעות, אחרי שהוא לקח את אבא שלו לרומניה, ואז למטה בגשם במעיל הוא חושב שאם הוא היה לידה היא היתה אומרת לו תרקוד, כל עוד אתה יכול והוא היה מנגב לה את הדמעות, ואולי נותן לה איזה חצי כדור הרגעה, כדי להיות בשניים, כאשר הם מייללים אל הירח.

      טוב, אז איך היה הערב על עם נתן זך: "כי הייתי רוצה שגם בי תפגע, מה אני אומר תכה כמו ברק
      "אהבה של שני אנשים"

      שלכם
      חוה

    • ארז, דווקא קיבלתי ממך מייל – הכל בסדר.
      עונה בקיצור כרגע – אתה צודק שעיקר מה שנרכש בלימודי שירה הוא ארגז כלים מעולה, כי את הכישרון לא ניתן לרכוש.
      היכולות המשתחררות כאן הן בפירוש לא רק צורניות. לא פעם התוצאה היא טרנספורמטיבית.
      זאת משום ש"הארגז" הזה מגיע עם מרכיב נוסף שאי אפשר להגזים בחשיבותו: מודעות. השילוב של האינטואיציה הפואטית עם מודעות שיש לה כלים יעילים לבחון שיקולי עריכה מייצר יכולת חדשה לגמרי.

      אשר לחתול – לא מדובר בכשלונות אלא בסיבתם. אם ארגז הכלים מושלם, יש יופי אפילו בנמר מזויף, ואילו נמר אמיתי לא יצלע אלא יטרוף.

      אתה מוזמן לקרוא עוד בקישורים שצירפתי בסוף "אמנות או אומנות?"
      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14387&blogID=182

  7. כתיבתך יפה ופיוטית והצורה מאירת עיניים אמיר יקר

  8. לבנה מושון

    הארה נבונה לשירה – התנופה, לא הצורה. נהניתי לקרוא, אמיר.

  9. אהבתי את דימוי הנמר, ואני עוד זוכרת את ההייקו ההוא של הצפרדע (וגם את ה"פלופ", נדמה לי).
    ואכן, הצורה היא רק התווים החיצוניים. אם כי יש עוד משהו: התחביר. תחביר השירה שונה מזה של הפרוזה – ויש משהו בתחביר בכלל שקרוב בעיניי לנשמת-השפה הרבה יותר מחלקים אחרים שלה.

    • צודקת עדה, התחביר ייחודי לשירה לא פחות ואולי אף יותר מן המילון שלה,
      אבל אפשר שמה שייחודי יותר משניהם הוא תמונת המחשבה שעוברת במלות השיר.
      ורצוי שיהיה שם גם נמר של ממש :)

  10. רות בלומרט

    כמה יפה, כמה מרגיע!
    אגב, אמיר, האם הייקו עוסקים גם במאבקים ובחוסר שלווה?

    • "המחסן נשרף
      דבר אינו מסתיר עוד
      את הירח".

      • ."יכול הוא בהחלט
        לדאוג לעצמו
        האבטיח"

        כפי שאת רואה, רות, הייקו מחפש בדרך כלל את ההרמוניה גם במצבי משבר, ואפילו במוות:

        "תודה, שבעתי.
        אני מניח
        את מקלות האכילה"

  11. כמה יפה – ככה נכון !

  12. איריס אליה

    אמיר, כתוב נפלא וחכם ושוב, שיעור לחיים. ואולי הנשימה הפנימית הזאת היא שממלאת את התיבה הרביעית. אני עדיין מחפשת אותה אצלי.

    • אגב,
      מאז נסיגת מרקורי, יש לי המון תקלות בבית, הרבה גניבות, ואני אישה קטנה ולבד בבית, ואזי אני נושמת כמעט רק פחד וחרדה.

      התקשרתי לעתון 77 היה מאוחר אחרי הצהרים ולא תפסתי אף אחד, אבל ידי עוד איתנה.

      זה פשוט בינתיים עד לסיום הנסיגה שאני ככה מסתובבת בבית בפחד, ורק מקווה שכל יום יעבור בשלום. אבל קראתי את ואלה תולדות המילים. מוזר אמיר מוזר התפיסה שלך את המילים לטוב אני מתכוונת. אולי תעלה חלק מן הרשימה כאן. בעיני זהו אחד החיבורים הכי יפים שלך. הוא שירת חייך.

      בינתיים הקובץ נסגר והוא מופיע בהמשכים נדמה לי בבלוג תפוז או שמא דה מרקר. אני גורסת שהחיבור הזה מתמצת ומאיר על כל הארס-פואטיקה של הכתיבה שלך ועל הכתיבה שלך עצמה ובכך הוא מטונימי לכל השירים שלך.

      אמשיך לנסות להתקשר בשבוע הבא.

      שלך חוה.

      • לאמיר,

        קודם לכן, אבקש למחוק תגובה שהתגלגלה לה פעמיים.

        עתה לילה. בשעת רצון, אני חוזרת ומעיינת בשירך. כל אשר תאמר על צורה על תוכן על גוף שקרם מילים. כל אשר תדבר ושיריך עולים על כולנו.

        לא אמיר, אני לא יכולה להגיד נהדר, מצמרר, אלוהי, וכו' – אני תדיר יכולה להישאר עם השירים שלך.

        השיר אפיטף משום מה כל כך שובה את ליבי, ואני שואלת איך הוא יכול. נדמה לי שהצורה היא סונט, אבל באמת מה זה משנה.

        למן ההלך של אלתרמן, ששר שירה של סימבוליזם, בספר כוכבים בחוץ על ההלך, ההלך גומע מרחקים, אבל הרוח תטוס בטיסת נדנדות, הוא רואה כבשה ואיילת בדרך והוא חפשי ומאושר והכל רק בכאילו, כי הכל הוא תמיד בכאילו. והכל הוא רק לכאורה, הוא אינו קשור ההלך, הנופים הם בארץ, אבל הם אינם בארץ.

        אבל לא על זה רציתי לדבר, ואחר – כך אני קוראת את אפיטף, והוא מכה ישר בבטן. פני השיש – ההלך חולף על תקופות אינסופיות של היסטוריה אנושית מורכבת, מגוונת, עשירה שהונצחה במעשה האמנות המיתי של כל הזמנים. אבל

        גם אני לא הרחקתי לכת.
        לא אפרש, יפרשו אחרים משפט כל כך טעון.

        ואחר – כך אני קוראת על המזבחות ועל הנשים הזקנות, על הבשר ועל המילים ועל הפנים. ושוב בהפלגה שלוש אימהות.

        אבל – דברת על גובה המעוף אמיר. אנחנו בשר ודם וידינו מלאו דם ואולי ידיו של היושב במרומים הם ששפכו את הדם עלינו. תנופה כזאת תרבותית, חוויה כזאת, כאילו אין כאן סבל, ואין כאן כאב, והמוח הקודח, היד המרפה מן העט, מדליק עוד סיגריה, לוגם מן הבירה – המילים הם מלוא חופניים לפניו ואצלי בחוץ ובפנים והאקסטזה – איך אני רושם שרטוט הכי מדוייק היכן אני להיכן אני יוצא ומתי אני נכנס, אבל אלפיים שנים של סיפורים, מיתוסים, אמנות, אגדות, מעשיות מעשה מרכבה של מילים אשר מגירות שנים של תרבויות, של ציוויליזציות.

        האם האני הכותב סובל עבור אחרים. האם האני הכותב סובל כי הוא מחפש את המילים, או כי כל הידע מונח לפניו ואיך הוא פורש אותו אל תוך צורה שתכיל ותביע את הכל, את השכל, את הרגש, את האני הפנימי המתבונן, יש לו דיעה, והיא משתנה ואיך הוא מעביר אחת אמירה.

        קשה לומר שהסבל הוא קיומי במובן של האני הסובל, החרד, זהו סבל הרבה יותר רחב תרבותי-חברתי,

        אפילו אי אפשר להגיד אוי לי אימי כי ילידתני, מכיוון שהמשורר אמון על מלאכת הכתיבה, היא היעוד שלו והוא שלה – של השירה עולמות, שלל עולמות במרחב בזמן, כמו בתלת מימד נפרשים בשיריך.

        עתה לילה. נחה עלי קצת המוזה ועדיין לא אמרתי מאומה. אמיר. כאשר עומדים מול יצירות אמנות גדולות. אני על כל פנים (לא אומרת נפעמת) נאחזת תזזית שאין בה מנוח. ואני מחוייבת להגיב.

        אז במלוא הצניעות,
        אני ממש מתנצלת – אבל – אצלך התוכן נשפך ונגדש אל מעבר לצורה עצמה. שעדיין בקושי מצליחה לאחוז את המילים שהפליגו לנו בדמיון ממנה והלאה ועדיין הן לפנינו המילים מדברות, רוחשות, חיות……..

        חוה
        ואני מתנצלת,,,,,,,,

        • חוה, נכון שלפעמים התוכן נגדש בצורה באופן שיוצר אינטנסיביות יתרה. לא יודע אם זה טוב או רע, אבל ככה זה.

          אשר לסבל – חושב שכולנו חווינו אותו, ובכולנו הוא חתום עד לרמת התאים שבגוף. אבל כדי לחיות איננו ערים לו רוב הזמן. המשורר מחובר לעצמו ולאחרים באופן שמאפשר לו לומר, אם כי לאו דווקא "לשאת חטאי עולם" באופן המשחזר מציאות.

          • לאמיר,

            לאור הפוסט החדש מצטערת שכעסתי. לא היה לי שמץ של מושג וטוב שמחקת. אגב, יש כאן תגובה שנפלה פעמיים, אם תוכל למחוק. בבקשה.

            טוב, אז הזמנים מאוד לא קלים לי, אמנם אין לי אבל של מוות אבל תקלות על גבי תקלות.

            לגבי הסבל, תרשה לי רק להסביר בדיוק למה אני מתכוונת. משוררים רבים וגם אנשים רבים יש להם משיכה את הסבל, סבל שהוא אישי ואפילו קיומי במובן האקזיסטנציאליסטי. בביקורת על השירים של אורי כתבתי שהסבל שהוא מתאר מלווה ברחמים עצמיים. זה התפרסם ולכן איני עוברת על כל לאו אתי כאשר אני מעלה דברים אלו. בשעתו התנצלתי ואורי טען שזה בסדר ואני צודקת.

            אני מתכוונת לסבל האישי, לכאב הקיומי בעצם היותנו חיים בגוף של חומר ובחיי יום-יום מה שאתה מכנה שגרה. ולא אפרט כאן זמנים שאתה נקרא אליהם והנפש בוכה והידיים מגרדות באופן כלה את הקירות ומאומה אינו ניזוק ועדיין הסבל הוא סבל שעולה על גדותיו.

            אז לא לסבל הזה התכוונתי בשירים שלך, לא לשמרצוולד הזה. הסבל שאתה מתאר בשירים שלך הוא מזן אחר. הוא על מה שרוחש בנו ובוחש בנו ורוצה להפליג מעל ומעבר אל הקיום. לפרוש כנפיים ולחצות עיניים והשאר כבר כתבתי בשעת רצון ואין צורך לחזור.

            אם זה טוב – כן.
            תשאל למה, מכיוון שכך השירה יוצאת מן האישי, ועדיין נשארת בגבולות של האני – מודעות קראת לזה, יש בזה אולי אפילו משהו קוסמי-מיסטי ולא במובן הזול של המילה אלא מעין חושים שחוצים את חמשת החושים הרגילים.
            אם זה חדשני – גם כן, מכיוון שזה יוצא, אני מתכוונת, לא במובן של ההתרכזות באני האישי שלך, ועדין יוצא מן הפנים שבך אל עבר סוג של סבל שנמצא בעולם החומר כולו. (אולי זה קצת קבליסטי). אבל החומר כולא וכאן יש משהו טראנסדנטלי.

            מקווה שהבהרתי את עצמי.

            ועוד משהו אמיר, אני שמה לב שישבת כבר ליד חברים גוססים ומתים, אבל, אני מעולם לא נתקלתי במוות באופן אישי. תתפלא. לא שיכלתי, לא קברתי, הורי חיים, ילדי חיים, חברותי חיות, לא היה לי חבר ולא בעל שנספה באיזו מלחמה. ולכן, כמה שזה ישמע ציני – לא ראיתי מוות במו עיני ולא חוויתי חוויה של אבל על מות. ולכן, זהו הדבר האחרון שתמיד אני חושבת אליו.

            באשר לקינה בפוסט למעלה. מה אומר ומה אדבר. החיים מזמנים לי כל כך הרבה תקלות וקשיים שאין זה המקום לפרט שזה הדבר האחרון שעליו אני חושבת תמיד בשעת כעס.

            חוה
            ואני באמת שמחה שהגבת, כי קראתי המון משיריך בזמן האחרון. ולא רק משיריך. והכעס הוא גם על הקשיים שהארץ הזאת מזמנת לנו על כל צעד ושעל, ועל זה כבר אמרתי
            לפעמים כשאומרים דיינו אלוהים מעניש אותנו על השמחה הגדולה.

          • חוה, החבר הראשון מת לי כבר בגיל 13, אבל לא מתרגלים.
            אני באמת לא סובל קיטורים. זה מחליש ומקעקע את השליטה שלנו בחיינו. לטעמי, כדי לעמוד מול החיים באופן ראוי, הסבל צריך להילמד ממקום שמעמת אותו, לא שמקונן עליו.

      • חוה, דווקא העליתי כאן פרקים אבל "ואלה תולדות המלים" בשלמותו ארוך מדי לבלוג. כל החפץ ימצא באתרי.

    • נראה לי שאת מוצאת לא רע :) הנשימה הזו היא צורה, אבל צורה חיה, מלאה בתוכן.
      התיבה הרביעית היא תיבת הזיקות, קפיצת הדרך של הדמיון, בריאת העולמות.

      • כבר כתבתי לך בעבר, שמה שהשירים שלך נתנו לי הוא את התחושה שאולי יגיעו ימים שבאמצעות חשיבה נוכל לעצום עיניים להיות בתל-אביב, בטבריה, או בכל מקום אחר ללא כל אמצעי תחבורה מייגע כזה או או אחר.

        למה אני עונה כאן, רציתי להסביר משהו. מגיל מאוד צעיר אני לבד. לא בדידות במובן הסובל – גם את זה עברתי, אבל לבד. איני יכולה לצפות לעזרה מאיש. היחסים במשפחה המצומצמת והמורחבת מאוד רעועים. (אשכנזים, מה לעשות ועוד כאלה שמקדשים את הכסף).

        במשך שנים חרקתי שיניים וכל דבר עשיתי לבד. אם נתקו לי חשמל או מיים לא היה לי למי לפנות. אם נזרקתי לארבע שנים לרחובות בגלל החוקים הדפוקים כאן (תפיסת חזקה על דירה) מעולם לא פתחו לי דלת. לא אמא, לא אבא. אצלנו כל אחד דואג לעצמו.

        וככה התרגלתי שאין אף אחד, וכל בעיה אני צריכה לפתור לבד. אני לא מבקשת הלוואה מחברים, ולא טובות מאנשים – הלכתי למקומות אחרים. לחנוק הכל פנימה. אבל זהו דבר שאנשים אחרים אינם מבינים אותו. חושבים שאפשר לפנות לאחרים לעזרה ולא כך הוא.

        הסיפור הזה מלווה אותי מגיל מאוד צעיר. אפשר להגיד שהוא חישל אותי, מכיוון שכל מה שהשגתי השגתי לבד ובכוחות עצמי. ועוד יותר, לא נעשיתי מרירה ולא הפכתי למסכנה, וגם איני סובלת מבדידות ולא מזה שאני לבד, כי הלבד הוא מבחירה.

        השבוע האחרון היה רצוף בניתוקי חשמל, במקרר שהתקלקל, במים חמים שהבויילר נשרף – וככה זה כל החודש. ואני כבר שפופה לחלוטין, ושוברת את הראש איך אני יוצאת מזה.

        לא, אני לא מבקשת עזרה, אבל לפעמים כבר אין כוח, ובאמת רוצים את השקט. אז בין לבין, כי לא יכלתי להתרכז בכלום, קראתי את השירים שלך, ושל אחרים, ואת הדברים שכתבת – לא היה לי ראש לשום דבר אחר, אבל הספרות תמיד עזרה לי.

        למה אני כותבת את זה. רציתי שתדע. פשוט ככה. עכשיו בחיפה זה עוד יותר קשה, כי בכלל התנתקתי והרבה קשרים נותקו. לא שזה אכפת לי כל כך. אבל, באמת קצת שקט.

        ועוד משהו, אם אני מרירה – לא, מסכנה גם לא. אם אני עדיין יכולה לפרגן ולתת – כן. בהפוך על הפוך.

        אז אני יודעת שהוידוי הזה הוא מוזר – אבל המצב הזה די הפריע לי כל החיים, כי לפעמים פשוט נגמר הכוח. זהו

        • הי חוה, לאחרונה פחות כאן, מתרחקת מתקשורת כתובה ומעדיפה רביצה זומבית מול המסך. חשבתי על זה שכאן בעצם ממש משוחחים גם אם לא מכירים בעוד שמול המסך בוהים ומקבלים כל מידע גם אם זבל, בלי מחשבה ובלי מאמץ ולכרגע זה מתאים לי. אבל נכנסתי הבוקר (לא מזמן התעוררתי, בוקר טוב:) וקראתי את הפוסט שוב ואת התגובות ובזו שלך התעוררתי מהנמנמת התגובתית שבי והחלטתי לומר משהו גם אני. אלייך.
          את מוערכת בעיניי מאוד מתוך סיפורי המצוקות שלך ודרכי ההתמודדות שלך. היכולת שלך להיות לבד ללא לחוש בתוכה בדידות. הלא מבקשת עזרה המוכר לי כל כך ובתוך זאת היכולת שלך לכתוב על כל אלה. יודעת שאם הייתי כותבת על מצוקות שלי הייתי נשמעת מסכנה וכבר הייתי מתחילה אפילו בעצמי לרחם עלי ויתרה מכך הייתי נכנסת להיסטריה תוך כדי כתיבה. אני לא מסוגלת לכך. מחניקה בי את כל מה שכואב, את כל מה שמטריד, את כל מה שמפחיד ואת כל מה שלא חושבת שהאחר מסוגל להבין ולכן לא כותבת או אומרת החוצה אפילו לא אל עצמי. את כותבת שהספרות עושה לך טוב. חושבת שזה נפלא, ממש עדיף על בהיה בטלויזיה, אני מלמדת את עצמי לראות הכל כולל התכנית האידיוטית שצפיתי בה אתמול שנקראת הרווק ששמתי לב שאני מאמנת את עצמי להתמכר לה כי הטמטום שבה מוציא ממני את יכולת הבהיה הזומבית האופטימלית:) וספרות? פעם כשהייתי ילדה הייתי קוראת בטוב וברע. היום בטוב אין לי זמן וברע אין לי יכולת. שריר הקריאה היסודית שלי לא מאומן והכי הרבה שאני יכולה ומצליחה לקרוא זה פוסט ולפעמים גם תגובות.
          נו מילא, רציתי רק לומר לך שאני חושבת שאת אישה חזקה ומיוחדת בעיניי שעברה ועוברת חיים לא פשוטים, ויש שיגידו שהאגו הוא שמונע מאדם לבקש עזרה ואני יודעת להגיד לך שזה לא נכון. כשאדם נמצא במצוקה הוא צריך את כל כוחות הנפש שלו להתמודד איתה ובקשת עזרה הלוא עלולה להתקל גם בשלילה ואין דבר מחליש יותר ממצב שכזה. הוריי נוטים לעשות לי שכזאת וכמה שאני יודעת את זה אני תמיד שוכחת ומאפשרת להם להחליש אותי בסרוב העזרה הקבוע שלהם. ומדהים כמה שילדים עם זה שהם נטל ענק בה בעת הם הכוח הכי גדול שהחיים העניקו לנו ומוזר שהוריי לא חושבים כמוני.
          טוב. זהו. נאום הבוקר שלי בא אל קיצו ואלך לחפש לי איזו חברה לשתות אצלה קפה ולדבר על כלומים רבים:)

          • סיגל יקירתי,

            אוי למי שיש לו הורים כאלו. ולכן אני כבר למדתי מזמן לא לבקש. נהפוך הוא התרחקתי מאות אלפי שנות אור.

            בעצם זה התחיל מן הילדות. שלא תטעי יש להם המון כסף. אבל בגיל 17 הייתי מן ציפור פצועה כזאת ומפרפרת. גם היה לי פסנתר אזי בשעת מרירות הלב גם ניגנתי מצחיק, אבל בהמון פאתוס.

            את יודעת,אז עוד לא ידעתי מי הם ההורים שלי. במיוחד אימי, שהיתה צריכה תשומת לב אינסופית. מזל עקרב, מה לעשות. היה משהו מוזר מאוד בבית, כאשר קבלתי זה היה בכמויות. בגדים – אני מתכוונת, נסיעות לחול ועוד. אבל מתמיד הייתי חוה הרעה.

            בספר שכתבתי נרשם מה שעשיתי לטוב ולרע תמיד היה מתפרש לרע. אחי כמובן היה הילד הטוב, וגם גורלו לא שפר. היה קם בבוקר בעינים עצומות היה אוכל עוגיות עם הקפה, אחר – כך יוצא החוצה לכל היום לשחק כדורגל וחוזר בשעות מאוד מאוחרות של הערב.

            כשהייתי בת 20 הורי התגרשו, אימי צנחה לרגשי נחיתות היסטריים שאותם הלבישה עלי. ניסיתי לעזור לה ככל יכלתי, אבל זה היה סתם בזבוז אנרגיה.

            את יודעת סיגל, כנראה שאני מרדנית, הייתי באמת מסכנה, בודדה עד גיל מסויים. מזל שזה לא היה עם גברים.
            יום אחד החלטתי, זהו שיקפצו לי.

            מה אומר לך, זה כל כך מביש שאת מגיעה להורים כל כך אינפנטיליים והם עוד שופטים אותך ועוד מעיזים להטיף מוסר. אז שיקפצו לי, ויתפזרו לכל חלקי השמים. אני אמרתי לא!!!

            לא לאבי, לא לאימי. לא שמה עליכם, לא רוצה להיות בקשר. אז כבר הייתי די משכילה ואפילו לימים אחרי הדוקטורט. סיגל חביבתי, אם הייתי צריכה ביביסיטר הייתי משלמת, הופכת עולמות ומשיגה. לא אמא, לא טובות מאבא, לא מחברות ולא שום כלום.
            והכי חשוב לא ליחצן תדמית של מסכנה, של צריכה, של נו באמת תעשו לי טובה.

            את יודעת זה נראה שאני מספרת, אבל זה עוד כלום. יחסית למה שאני מסתירה וגם את בוודאי. אז הם לא קיימים. ואין בזה נפילות. לא רגעי חולשה והם יודעים היום שאני הבת המוכשרת פשוט לא מתייחסת.

            אמיר דבר על מודעות. להורי אין מודעות למה אני נעלמתי למה אני איננה והם יודעים גם בסתר ליבם שאני כבר דלגתי מעליהם שנות אור.

            את יודעת לבקש מהורים והם אומרים לא. זה כמו שאת מתארת – ככה הם מענישים אותך, או זה נקרא סחיטה רגשית. את צריכה אותנו ואנחנו מסרבים אז האגו שלנו עולה, והיא נשארת למטה. את המצבים האלה צריך לזהות וללמוד לא לבקש. פשוט לא לבקש.

            אז טוב שהקפצתי אותך לקפה עם חברות. על ריכולים כאלו ואחרים ואת צודקת התכנית הרווק היא מטומטמת ברמות על. אבל אל תטעי, גם אני חוטאת בצפייה השבוע פשוט הייתי מסוייטת חברת החשמל התלבשה עלי וכל יום נתקה לי את החשמל. נראה מה יהיה עם זה בעתיד.

            באמת יצא לי שם של אישה חזקה. אבל זה לא ככה. אני מתכוונת. כי אין בי סליחה לא להורי, ולא למשפחתי. וכל פעם זה צץ ומתסכל. כאילו למה דווקא לי זה היה צריך לקרות. ותתפלאי יש אנשים שמקבלים עזרה, שיש משפחות תומכות, ואפילו שיש שם אהבה.

            אצלי זה איננו. מה נשאר להיאבק כמה שאפשר, למצוא את מה שאוהבים, ועוד סוד, תתפלאי, אף פעם לא משעמם לי. לגביך, נראה שאת עובדת קשה, ומנסה לתת לילדיך, את מה שאת לא קבלתי.
            זה הלקח שאנו מקבלים מן ההורים שלנו – לא להיות כמוהם.

            רק להגיד לך, בעיני את מאוד מיוחדת, מלאה לחלוחיות למיניהם של הומור, של כושר תיאטרלי, של יכולת ביטוי, יכולת לנהל דו-שיח מלבלב ומחדש מידי פעם, יכולת אמפטיה ויכולת עמידה על שלך. אז זה המון, ובינינו סיגל מי יודע מה ילד יום

            שלך חוה

          • משפחות תומכות חוה אני מכירה. מגיל צעיר יש לי נטיה להתארח בחיים של משפחות של אחרים. זה תמיד הכעיס את הוריי ולמרות שהוריי הם אנשים טובים וזוגיותם יכולה לשמש מופת לספרים, גם אני מרדנית בטבעי ולכן מתעקשת שלא להעתיק מהם כלום (למרות שהם יצוקים בי), ואילו אצל אחרים גם אם אני נזקקת לזכוכית מגדלת בשביל לראות את מיוחדותם, הרבה יותר קל לי לראות כיוון שאני מבחוץ צופה פנימה, ללא משקעי עבר.
            מה שיוצא זה שאני לא אוהבת אנשים טובים מידי, אנשים תמימים מידי, אנשים מתחברים מידי, אנשים אוהבים מידי. אמי תמיד רצתה להיות חברתי הטובה ולימדה אותי שאין שם בחוץ חברויות אמת ושאני מבזבזת את הזמן שלי על חברים שאינם חברים. מכך גדלתי מלאה חברים וחברות ולעולם לא קרובה באמת. האם היא הרוויחה מזה את החברות שרצתה ממני? נהפוך הוא. ממנה הכי התרחקתי. על כך למעשה אני משלמת היום וזה בסדר. לאט לאט אני לומדת את הפרק בנושא חברים. לאט לאט אני מעלה את הרף של מי כן ומי לא חבר. לאט לאט אני נשארת לבד עם הפחד הגדול ביותר של חיי: להשאר לבד.
            ואילו בתי. בתי שנולדה לי כמתנת נס חיי, היא כנראה התגשמות החלום של אמי. ילדה שיודעת להיות החברה הכי טובה של אמא שלה ושל כל אדם במשפחתי או בחברתה. היא יכולה ללמד אותי פרק בחברות אמת. ואני משתדלת להיות רק אמא. אוהבת, תומכת, עוזרת , מלמדת, מייעצת, אבל לא שוברת את מרחק הבת-אם, מנסה לתת לה את חופש הבחירה המוחלט בדרכיה ובבחירות חייה. מנסה לאפשר לה להיות הילדה המושלמת שיכולתי להיות אני לולא הבעיות של אמי. וכל כך פוחדת שאני עושה את אותו הדבר רק מהכיוון ההפוך שלו.
            ובהקשר לנושא הפוסט:) גם אם לכתיבה שלי אין צורה והתוכן לא ממש קשור לנושא שכאן, יכולה להעיד על מה שביניהם שבדיוק כמו המילים כך גם הנשימות החושבות על בתי. מלאות באהבה ובפחד, באהבה ובחשש, באהבה ובדאגה ובהמון רצון שגם אם לא אתרום לאושרם של ילדיי חלילה שלא אהיה הגורם הגורע.
            ולסיום, כמובן, תודה על המחמאות שלא בכולן אני מוצאת את עצמי, אבל תודה על המחשבה:)

          • לסיגל, מחמל נפשי,

            אין לי מושג, איך אמיר רואה את הדיאלוגים האישיים ביני לבינך כאן. ובכל אופן כל זמן שאינו מוחק, אני מניחה שזה בסדר.

            יש דבר שאני מסכימה איתך, אבל בענק – והוא העובדה שהורינו, נמרוד או לא – יצוקים בנו. הם בעצם הביוגראפיה האישית שלנו, וממנה בכלל אין כל אפשרות להיפטר. אנחנו לא יכולים להמציא הורים חדשים או אחרים, ואין לנו כל אפשרות לשנות את מהלך הילדות שלנו, ונדיר בכלל שאפשר לשנות את ההורים שלנו. אולי זה קורה רק בספרים. במציאות, לדאבוני, זה לא עובד ככה.

            אומר לך דבר יותר חמור – אני מתביישת בשביל ההורים שלי, שכאלה הם. אבל את יודעת מה. אם מתבוננים היטב רואים שהחיים בעצם גומלים מעצמם על התנהגות של אנשים.
            הבנתי מזמן שאם משליכים אל העולם רוע – העולם יקום גומל ברוע,
            אם משליכים לעולם טוב – העולם גומל בטוב. זה לא מן המקרא, לא מן הקבלה, זוהי איזו תובנה שהגעתי אליה. אבל גם בכך יש נחמה פורטא, אלא מאי עם התקופות הקשות – מעולם לא התבזיתי כמו הורי – מכיוון שלא נהגתי כמותם.

            אבל הדבר החשוב יותר שאת מעלה הוא נושא הפחד. ר' נחמן מברסלב אמר כבר "כי העולם הוא גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל".

            בעניין של החברות אני מסכימה איתך. גם את זה למדתי על בשרי, חברות תמיד בעירבון מוגבל, בעצם אולי כל העולם הוא בעירבון מוגבל – אז מה
            אדם צריך להיות קרוב אצל עצמו וללמוד לא לפחד, אבל לא לפחד בכלל. גם לא להישאר לבד.

            לפעמים, כשקשה, אני אומרת אולי אכניס איזה דביל לתוך החיים שלי, שישלם את החשבונות, שיסיע אותי ממקום למקום, שילך להכין קפה, שיעשה קניון בסופר. בכוונה אני מציגה את זה כפארסה ואיך שאני חושבת על זה הרי שזה הרבה יותר גרוע. מה יש לתפוס איזה טמבל, להוריד את העול, ואם צריך אז גם להזדיין מן הצד.

            אבל, יקירתי, זה לא עובד ככה. יש לזה מחיר אדיר. רוצה לקום בבוקר לבד, לעשות מה בראש שלי, ואפילו רגעי האינטימיות שאמיר מתאר, נשארים לבסוף רק רגעים. היו לי המון קשרים ואינטימיים ואהבות. בסוף זה מתמוסס.

            למה, מכיוון שאיני יודעת מה זה הזוגיות הטובה של הוריך, ולמה אם כן אמך צריכה להציק לך, מה עוד שאת ילדה גדולה.

            חברות טובה עם הבת שלך זה דבר נהדר. דווקא הפחד שדחף אותי להתחתן כדי לברוח מן המשפחה, להיות מסודרת, המשיך את ההרס של הורי.

            אז לנפץ מיתוס – אני לא חזקה. באמת הייתי רוצה להיות יותר רגשית כלפי חוצה, אני מתכוונת, מה שמחזיק אותי אלו התובנות שאם אין אני לי – מי לי. קודם כל וראשית לכל.

            באשר למחמאות, כל מילה בסלע. למדתי את הריתמוס הפנימי של הכתיבה שלך, בתגובה על שירים או בדיאלוגים עם אנשים – ואם תרצי גם בזה תצליחי.

            חשבתי אחר – כך על המחמאות שחלקתי לך ואמרתי לעצמי, ועוד לא אמרתי לה הכל. לידך, לפעמים אני די מרגישה יובשנית. התיאורים שלך פשוט מקסימים.

            חוה

          • חוה יקרה, כשהגעתי לבלוגיה בכלל ולבלוג של אמיר בפרט, ממש השתכרתי מהעניין וההנאה שבשיח שנוצר כאן שאיננו הופך את הבלוגיה הזו לשדה ציד. כשהגעתי הנה הייתי רוויה מכל מיני מתאהבים עזי שפתיים שמה שמניע אותם להקליד מילים זה הדחף להשיג בשר לארוחה הבאה:) בבלוגיה שכאן המניע לכתיבה של האנשים נראה לי שהוא הפרסום והחברותא שיש או ששואפת להתהוות בין יוצרים, ומכיוון שאינני נמנית על המשפחה הזו, אני מתארחת במשפחתם וכפי שכתבתי אני טובה בהלהתארח אצל אחרים, והדבר הראשון שאני עושה זה ללמוד את אורחותיהם. אז למדתי. למדתי את האנשים הכותבים, את צלילי קולם, את דעתם עם ההתארחות הזו שלי, ובכל מקום שבו אני מרגישה רצויה אני כותבת. (משתדלת שלא מעבר למידה שהם רוצים או יכולים להכיל אותי). לציין שמאמיר כבר ביקשתי רשות להתנחל…וקיבלתי:) מעולם לא ננזפתי על ידו ולא נפגעתי ממנו ותמיד יש לי כאן הרגשה של בית שיכולה ללכת ולבוא לשוחח ולהתבטא בחופשיות, הגעתי לבלוג של משורר אהוב עלי ומצאתי בן אדם רגיש ומרתק, ולולא הקצרים המוחיים שלי סביר להניח שבו הייתי בוחרת למורה, לו הייתי מסוגלת להתחייב עם עצמי לכתיבה. קראתי את מה שכתבת למטה בתגובה היפה שלך לאמיר, ורוצה להוסיף שראיתי תוכנית על עוצמה נשית ואמרה שם מורה ליוגה קונדליני (או קנדליני יוגה) שהמאסטר שלה אמר : "אתה רוצה לדעת, תקרא, אתה רוצה להבין, תכתוב, אבל אם אתה רוצה ללמוד, תְּלַמֵּד" ואם מישהו השלים את הסבב הזה זה אמיר, שאפשר לראות על פי הידע שלו שהוא קורא, שאפשר לראות על פי ההבנה שלו שהוא כותב, והנה הוא אדם שלמד ולומד שכן הוא מלמד.
            נדמה לי שהמסלול הזה מתאים גם לך. בעוד שאני יכולה להבין, אוהבת ללמד אבל הקטע הזה עם הקריאה והידע זולגים מחורי המוח שלי. אז אין מה להשוות בין שתינו לדעתי, היכולת שלך ללמוד, לזכור ואפילו לנהל שיחה על נושאים אלו מקסימה אותי, כי כשאני מסיימת לקרוא ספר אינני מצליחה לכתוב עליו אפילו לא סכום בן חמש שורות ואחרי שבוע אני כבר יכולה לקרוא אותו כמו היה חדש:)

  13. אמיר יקר,
    קשה לשתות מים של פאטה מורגנה,
    אך מי שיש לו נשמה יתרה
    יכול לשתות אפילו חצץ…
    כלומר: הלוואי וריחפו להן עוד נשמות יתרות במרחב, כדי שהנשימה של כולנו תישתפר.
    מסקרן אותי לבחון את עצמי בסוגי הנשימה…זה רעיון מופלא ללמוד דבר מה על הנשמה שלא תמיד ברורה ל"עצמי" שלנו…
    אתה מסביר את ה"מה שביניהם" שזה נושא מופשט באופן מרתק שמאפשר כלי עבודה להתפתחות אישית ואומנותית- תודה על כל הטיפים המשמעותיים הללו.

    • תמי, מה שביניהם הוא רצף אחד שרק המלים נותנות בו אבחנות.

      וכן, גם נמר של נייר נמר הוא, אבל מנייר :)

  14. הסתיגות עורקים

    שני דברים…

    1. אתה אומר: 'כשאנחנו פוחדים אנחנו נושמים באופן אחד; כשאנחנו אוהבים אנחנו נושמים באופן אחר'.
    האמנם?
    לדעתי אנחנו נוטים לבלבל בין פחד לאהבה, וברווח שבין המילים נמצאת שתיקה, שבתוכה נמצאת אמת, אפילו בלי קשר לנשימה.
    יש הנוטים לחשוב שבשתיקה בכלל נמצאת האמת, אבל אם אין בשני צידיה מילים, זוהי אשליה של שקט, וכבר אמרת:'בסופו של דבר אי אפשר לשתות מים של פאטה מורגנה'
    לכן אין לזלזל במלאכת המילים ולכנותה 'חסרת צורה'. כשאנשים כותבים צריך להקשיב להם וכשהם כותבים לא טוב אז אולי צריך להתאמץ יותר. אולי הם לא משכנעים, אבל לפחות יש להם מה להגיד, וזה עדיף על לא להגיד בכלל.

    2. כשכותבים מהנשמה, משנה אם ההנעה היא הנאה או צורך? משנה הצורה? משנה התוכן? משנה אם כותבים בנשימה אחת, בלי נשימה בכלל, או עם אלף נשימות?ואם כן אז למי?

    • לאמיר,

      לגופו של עניין. לא כל כך מבינה את הצורך לתייג צורה ותוכן. ומה עוד סונט. הרי כבר זך התמרד נגד אלתרמן בשל החריזה וההכללה. ואתה הרי הפלגת לכת גם מזך, אלתרמן, מאיה בז'ראנו, לגבי אינטנסיביות – לילי רתוק אמרה פעם בשיעור, שהכירה את יונה וולך. היא רתוק היתה עוף מוזר ביותר, אבל מה שספרה על וולך שהיתה בה אינטנסיביות, שכמעט אי אפשר היה לעמוד בה אדם מן הצד. גם בהקלטות שהקליטה אותה זה. עבר. אולי וולך היא הסמל לאינטנסיביות.

      ובאמת שי לה שירים שמאוד שומרים על הצורה. ודווקא הצורה מסדרת את האמירה בצורה המדוייקת ביותר. כמו לכל העצים יש סרטים בשערות וכל הסדרה כשתבוא לשכב איתי תבוא כמו…. וגם קורדליה.

      אבל לוולך יש שירים, שהופכים להיות סיפורים על בנות מלכים ואחרים והם חוצים לחלוטין את גבולות השירה. אין בהם תיבה אחת, שתים, שלוש וארבע. והם בכלל לא נראים כמו שירה. אולי יש בהם נשימה אבל די נעצרתי בהם.

      אז גם לוולך אתה לא דומה. ובכלל אם היית דומה למישהו אלק "רתוש" באירוניה לא היית כותב כמו אמיר אור.

      כל זה היה בבחינת פתיח. כאשר קראתי את הדברים נזכרתי בסיפור אמן התענית של קאמי.

      מקווה שאתה מכיר. אדם בקרקס, לבוש שחורים בתוך כלוב. והוא צם. מיום ליום הוא מרזה ונעשה לו קשה. ככל שנעשה לו קשה, יותר ויותר אנשים מתחילים לבוא ולראות איך הו א גוסס.

      לבסוף הצורה הזאת – האדם לבוש שחורים, דרמטי משהו נופח את נפשו לאיטו עד שהוא מת וקהל האנשים הולך ומתגבר לחזות ולראות.

      זהו משל על האמנות. לא אכנס כאן לפרשנויות. אבל זהו אחד הסיפורים המרהיבים ביותר שנכתבו אי-פעם. זה לא שיר, זה סיפור המציג את הצורה ואת התוכן באותו הבל פה של נשימה על מעשה האמנות.

      לא הייתי בהודו, לא יודעת מה זה הייקו, לא תמיד בטוחה שצריך ללמוד. להתאמן כן, ותוך כדי האימון באה גם ההשתכללות.

      לא באתי לפגוע בתהליכי ההוראה שלך של השירה. אני חושבת שעצם העובדה שאנשים יושבים יחד ויש פידבק, וגם ביקורת הוא כלי שמאוד עוזר.

      אבל, אפשר לעבור מליוני סדנאות שירה. או שיש לך רגישות, מודעות, ואפילו יעוד – או שאין לך את זה.

      מי שלא יועד להיות משורר או סופר. לא יהיה. אתה קורא לזה נשימה. אני חושבת שזה חלק מאישיות, סקרנות – מקומות שהלב נמשך אליהם. אולי בשל כך תהליך הבחירה שספרת עליו הוא כל כך חשוב.

      חוה

      • וולך כתבה שירים סטיכיים, אבל גם לאלה במיטבם יש צורה פנימית.
        הסונט נוצר כצורה לאותו מהלך אנושי שכולנו מכירים כרצף קוגניטיבי. בדיוק כמו המרובע, רק בהרחבה רבה יותר: הבחנה (אירוע), התפתחות, ניגוד או שבירה, ולבסוף תובנה והכללה לאמת אוניברסלית.

        אני לא מתפעל מן האסתטיזציה של הסבל ומקידוש הסבל – לא אצל וולך ולא אצל קאמי. אמנם התרבות כולה ולא רק האמן אשמים בסינדרום הדי חולני הזה, אבל מה זה משנה?

        ובקשר לייעוד ובחירה – את בוודאי צודקת. אבל ברגע שיש מחויבות והחלטה, תתפלאי כמה אדם יכול לפתח את יכולתו.

        • לאמיר,
          וגם לסיגל

          צורת הניסוח שלך, באותו הרגע שהיא מתעלה לניסוחים שאוצרים בתוכם ידע מאלצת אותי לקרוא את דבריך כמה פעמים כדי להבין מה אתה אומר.

          מסתבר, שכאשר אתה בוחר ללמד, או לכתוב תיאורטית יש לך מספר משלבים, רפים של הבעה ושל כתיבה. האם זכיתי שאתה מדבר אלי בשפה כל כך גבוהה.

          לסיגל, תגובתי אמנם יפה, אבל אמיר הגדיל לעשות ממני בניסוח דבריו ובידע שלו על צורות שיריות וסיפרותיות.

          אגב, כך זה מדבר אלי הרבה יותר מאשר, כאשר אתה יוצר קופסאות ומכניס צורות, מבנים, מבעים, סטרוקטורות, רמות דייגטיות, מודלים סמיוטיים ומה עוד לתוכם.

          ענית לי למעשה גאופן כפול, שאין לקדש את הסבל – איך קראת לזה קיטורים. גם כאן התקשייתי להבין אם אני המקטרת, או הכותבים מקטרים על כאבי הלב שלהם.

          נצא מתוך הנחה שהסיפא הוא נכון. שהסבל לנוכח רעידות אדמה גלובליות תופסות את ליבך יותר מאשר מישהו שיושב בבית יש לו הכל והוא מרגיש סובל ולו רק לצורך הזיהוי של עצמו כאמן.

          לגבי אמן התענית. ראשית מן הקזיסטציאליסטים הכותב האהוב עלי ביותר הוא קאמי. לפי לימודי – ספרות הזרם החל בקירקגור, המשיך לשנות ה- 42 בצרפת וכלל את סארטר ואת קאמי.

          אתה אולי תעדיף את סארטר – מכיוון שאני מתחילה לזהות חשיבה מאוד מתמטית אצלך ועל זה כבר נאמר – הלוואי עלי.

          אני תדיר אהבתי את קאמי. הספר המיתוס של סיזיפוס תפס את ליבי בצורה שאין לתאר. ואחר -כך האדם המורד.

          לגבי הסיפור "אמן התענית" סבורתני שהאירוניה היא דווקא מוטחת בקהל הצופים, אשר בא לראות את הצום שמביא לבסוף למוות. הסקרנות של בני האדם האטימות שלהם לנוכח האמן שגוסס למוות בתוך כלוב, אליבא ד'פוסטמודרניזם – האמנות עוטה לבוש קרנבליסטי משהו. כאשר המציאות מתעוות לחלוטין והאנשים צופים בהנאה.

          מכאן ועד לקרנפים של יונסקו המרחק אינו רב. ומכאן ועד לאטימות האנושית המרחק הוא באמת קצר.

          לסיגל, לא נולדתי עם ידע. למדתי כל הזמן. התאמנתי כל הזמן. המאמר הראשון שכתבתי היה על הפנים. הכתיבה עצמה, ועוד פעם הכתיבה. לשבת ולכתוב, ולהתאמן, ועוד ללמוד, ושוב להתאמן. יש בזה משהו של המון משמעת עצמית. כמו גם רצון להשתפר.

          באשר למגיבים, את נבחרת בעיני, מהרבה מגיבים אחרים, ואני חושבת שיש בך הרבה יותר ממה שאת יודעת. ואכן אמיר הוא מורה מעולה. ומסתבר שהוא יודע יותר ממה שאנחנו משערים.

          ולאמיר, באמת לא ידעתי שיש לך סוג כזה של חשיבה מתמטית שאני נעדרת אותו. אולי בין היתר כי לא התאמנתי.
          ואולי בגלל שאני אישה, אז מלכתחילה וויתרתי – בדור שאני למדתי בתיכון, אני מתכוונת.

          ולפתח כשרונות, איני מתפלאה – אני מסכימה איתך לכל מילה ומילה.

          ועדין…. גם אני לא הרחקתי לכת.

          טוב, יש לי צבע על השיער ואני חייבת לשטוף אותו.

          אחזור אחר כך.

          • חווה, חווה.
            בגלל שאת אישה לדברייך, את נעדרת חשיבה מתימטית, ובגלל שאת אוהבת להנמיך את עצמך, ובעיקר מול אמיר, את כותבת את כל הדברים האלה. לא חבל ?

          • כפרה,

            הצחקת אותי!!!

            אולי אתה זה, שאמיר אמר עליו שהוא מזהה אותך מקילומטרים.

            עניין הנשיות והמתמטיקה מעוגן במחקרים.

            ועוד, למה נטפלת דווקא אלי. לאמיר יש כל כך הרבה מעריצות על הסף.

            אני רואה עצמי כמישהי שמנסה לנהל דיאלוג עם המשורר ועם השירה שלו.

            וזה שאני חושבת, ששירתו אכן די יחידה ודי נדירה במחוזותינו ובזמנינו נובעת מן העובדה, שאני מכירה כל כך הרבה גרפומנים שפרסמו ספרים עבי כרס. כאשר אני מגיעה לחנות ספרים איני מתקרבת אליהם, כי אין בהם משהו מעניין, חרף העובדה שערוץ שמונה מקדיש להם סרטים.

            אגב, סופרת שדי אהובה עלי היא אורלי קסטל בלום. יש לך אולי משהו להגיד על זה?

            ואני מנמיכה את עצמי? ממש הצחקת.
            אתה כנראה לא מזהה גם תסכול של תקופת יובש יצירתי.
            אמיר עבורי הוא מקור השראה לחשוב ולהרגיש. הוא גורם לי להתעלות על עצמי. להתעמת עם עצמי. יש גם אחרים, אבל באמת בדורינו העקר סיפרותית, אין הרבה כמו אמיר אור – אם בכלל.

            ואם יש מישהי שיכולה לזהות את זה – זאת אני!!!

            אז איפה אתה רואה כאן הנמכה
            הדיוט

            חוה

          • חוה, הבנת אותי לגמרי נכון בעניין הסבל.
            למרטיריות ולהשלכתה על האמנים דווקא יש היסטוריה של עיצוב דתי במערב, בעיקר דרך הפרוטסטנטיות. כיום העיוות המחשבתי הזה מתקיים גם לאחר שאירופה הפכה לחילונית. ה-ARTIST MAUDIT המודרני הוא אמנם הכלאה של מרטיר, מורד ומותג, אבל עודנו חי ובועט – בעצמו.

          • לאמיר,

            רוצה להסביר:
            בתשובתך הקודמת הזכרת את המילה סטיכיים בהקשר של יונה וולך
            וגם את הצורה השירית סונט.
            לא ידעתי מה זה סטיכיים (מצטערת, אני אמנם גאון, אבל לא הכל אני יודעת (ובאמת מוסגר אני אומרת את זה בהקשר למישהו שאכן הגדיר עצמו ככזה)
            אירוניה, אלק.

            אז הלכתי לחפש, וההקשר הראשון שמצאתי נבע דווקא מן הדיאלקטיקה של מרקס, שאלו הן התוצאות שאינן ידועות מראש של הפעולות האנושיות. (ככה לפי מה שאני זוכרת) לא משנה, בסיכומו של דבר הגעתי להבנה מה זה סטיכי.

            בדרך נתקלתי במאמר מאלף של עדי צמח שהתפרסם בהליקון – הוא מתחיל באפלטון – ומסיים בדמותו של המשורר, כנראה, די כפי שאתה תופס אותו.
            זה די מסביר מה שכתבתי למעלה.

            לגבי סונט, הצורה בתחילתה היתה די פשוטה, רק לאחר מכן היא הוטענה במטענים אידאולוגיים, כאלו ואחרים והחלה במאה ה- 14.

            לא שלא ידעתי מה זה סונט, או איך מגדירים בלדה, או מה זה גלישה או פסיחה, או איך שתקרא לזה. רציתי רק לרדת לסוף דעתך.

            עכשיו עוד פעם ברח לי הסטיכי.

            לא משנה, לגבי דמות המשורר כמרטיר, ובכן כאן יש לעשות הבחנות. המשורר נתפס פעם כגאון, וורדסוורד, למשל, ונכון, שתקופה ארוכה לאחר – מכן הוא נתפס כמרטיר, גם כאן בארץ עוזר רבין הסובל את סבל הארץ יש בו משהו מרטירי.

            קפקא, למשל, בסיפור מטמורפוזיס בהחלט מציג את גיבור הדמות כסובל – עם כל המסרים הכרוכים בזה. וכנ"ל לגבי קאמי. הרעיון היה שהיצירה נובעת מסבל, שהיחיד סובל מעצמו, הוא מתבודד וכך הוא מעביר את הסבל שלו הלאה בכתיבה שלו. סבל חייו של קפקא טבועים בכל יצירתו. ואגב, אצל תומס מאן מופיעה כבר ההבחנה בין הבהירים, החזקים, הבריאים לבין דמות האמן, הכחושה, החלשה, ששערו שחור והוא אפוף חולי – זוהי דיכוטומיה שמופיעה במוות בוונציה ועוברת בעוד סיפורים קצרים שלו. כך אולי גם נוצרה דמות האמן הסובל, הכחוש, המסכן.

            ואולי זה אפילו קיים בספלין אצל בודלייר.ובשירים אחרים זאת בד בבד עם כל הדנדיות וכו' וכו'.

            אגב, לאחרונה יצא לי לראות את הסרט "דוריאן גריי" של אוסקר ויילד ואפשר בהחלט לזהות שם את הסבל – כעונש על השחתת המידות שסובל הגיבור במהלך הספר ובמיוחד לקראת תומו.

            אבל יש סבל אחר, והוא הנוראי בעיני בשירה. הסבל של היחיד, שמלווה ברחמים עצמיים. שיר שמקורו בסבל כזה מן הסתם שלעולם בצורה המשוכללת ביותר לא יוכל להיות שיר, מכיון שאפשר יהיה לזהות בו את ההתרכזות בעצמי, את האגוצנטריות, ובסיכומו של דבר בוסר וחוסר בגרות אישיים, ואישיותיים.

            בכך חטאו משוררים, ולכן גם אמרתי שלא אל כולם אני מתקרבת. ובכך חוטאים כאלו שאינם משוררים ומשימים עצמם כמשוררים.

            דברי אלו באו להסביר גם מה שכתבתי למעלה. ואני שמיחה על תגובתך. יחד עם זאת פתחת בפני צוהר חדש להבנה.
            אגב, מדוע אתה מזהה את זה דווקא עם פרוטסטנטיות. האם תופעת הנזירות שהחלה במאה ה- 5 לספירה אינה מרטיריות לשמה – הפרישות. נדמה לי שלמנזר קראו מונטה קזינו. והוא היה הראשון שהוקם.

            ובהקשר לפוסט החדש שלך, הרי כבר ישו אמר לקחת את הצלב וללכת אחרי, מה לעשות שהנוצרים תרגמו את זה לויה דולורוזה ומאז סברו שסבל בעולם הזה יביא להם חיי נצח ומלכות שמים בעולם הבא.

            והנזירים שלבשו גלימות חומות וחגורות והיכו עצמם בחוצות העיר במגלבים מופיע בסרטיו של ברגמן – האם אין זו מרטיריות.

            טוב, אני סתם מנסה לעשות רושם. אבל ההבחנה שעשיתי כאן היא הרלוונטית ודברי אלו היו בבחינת מבוא לפוסט החדש שהעלית.

            חוה,

            ויש כאן הרבה חומר למחשבה ואפילו להגיג כתוב.

  15. תַּלְמָה פרויד

    מאמר מעניין, אמיר. ציורי ורב תובנות ("אי אפשר לשתות מים של פאטה מורגנה").
    לא יודעת אם לכך התכוונת (בין היתר?) אך בעיניי, אותה נשימה שהזכרת – על השאיפה והנשיפה – יוצרת ריתמוס. קשה לי לחשוב על יצירה טובה ללא ריתמוס נכון. לא רק שירה, כמובן, גם פרוזה. אפילו מאמר, כתבה עיתונאית, נאום, או 'סתם' מכתב. כשהם טובים, אני חשה בפעימותיהם המדויקות. ואם הרתמוס נשבר 'במקומות הנכונים', זה תורם. ואם הוא נשבר במקומות הלא נכונים, זה גורע.
    ושבוע טוב :)

    • תלמה, אם תרצי, בערך 'מקצב' מקופלת הפואטיקה כולה. כי מקצב יש בכל, לא רק בטבע – בעונות, בימים ובחודשים וכו', לא רק בנשימה ובמחזור הדם,
      לא רק במצלול, אלא גם במחשבה. יש גם מקצב של רעיונות ומחשבות.
      שבוע נפלא.

  16. ד"ר גל סביון

    מסכים אני עם כל מה שרשמת, מילה מילה… הירהוריך נכונים מבחינת תורת היופי. דו שיח בין "תוכן לצורה: הוא מלאכותי וחסר תועלת לחלוטין ומובא לראשונה מידו של הפילוסוף הגרמני אמנואל קאנט מהמאה XVIII כאחד היסודות הלוגיזיסם הכרוך בתורות גרמניות, לא אמפיריות, בכללן…גם לקאנט אנחנו חייב לו עוד ניגוד מלאכותי וחסר תועלת: "שכל" כנגד "רגש", שעיקב ב-300 שנה ההתפתחות המדעית של הפסיכולגיה החדישה. אין מה שבניהם כי צורה ותוכן, שכל ורגש הם חד.ב""טרקטטוס לוגי מטמאטי" מאת לודוויג ווינגשטיין מתחיל כך: …"העולם הוא אוסף של עובדות"…

    כל נכבוד אמיר…אתה אדם מהרהר ובזה, אתה יוצא דופן באופק האנושי שלנו. זאת התעסקות פורה והבהרת את הנושא בפשטות וקולע…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור