בננות - בלוגים / / השוטה ואמנות הדיכוי (על ביקורת השירה – 4 ואחרון)
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

השוטה ואמנות הדיכוי (על ביקורת השירה – 4 ואחרון)

 

 

אמנות הדיכוי

 (על ביקורת השירה – 4)

לקריאה מההתחלה

 

השוטה

 

היֹה היָה  פעם שוטה. זמן רב חי לו שליו ושבע רצון; אך אט אט הגיעה לאוזניו השמועה שכל יודעיו ראו בו שוטה מצוי.

השוטה בוש ונכלם, ושקע במחשבות קודרות: כיצד יוכל לשים קץ לאותן שמועות לא  נעימות? לבסוף האיר לפתע רעיון את מוחו הקט והקהה, ובלי לאבד רגע פנה להגשימו בפועל.

חבר פגש בו ברחוב, והחל לשבח באוזניו צייר נודע.

"על דברתי", קרא השוטה, "כבר שנים שהצייר הזה – עבר זמנו! לא ידעת? ממך לא הייתי מצפה לזה. אתה ממש לא בעניינים."

החבר נבהל, ומיהר להסכים עם השוטה.

איזה ספר מקסים קראתי אתמול!", סח לו חבר אחר.

"על דברתי", קרא השוטה, "אינך מתבייש? הספר אינו שווה דבר; הכל מאסו בו מזמן. אינך יודע זאת? אתה ממש לא בעניינים."

גם החבר הזה נבהל, והסכים עם השוטה.

"איזה איש נפלא הוא חברי נ'!" סח חבר שלישי לשוטה. "הרי לך אדם של ממש!"

"על דברתי", קרא השוטה, "נ', הנוכל הידוע לשמצה! הלא הוא רימה את קרוביו. כל אחד יודע זאת! אתה ממש לא בעניינים!"

החבר השלישי נבהל, הסכים עם השוטה, ונטש את חברו.

בכל פעם שדיברו בשבחו של מישהו או משהו בנוכחות השוטה, היה בפיו תמיד אותו מענה על הכל.  לפעמים היה מוסיף בתוכחה, "ועדיין הנך מאמין לבני-סמכא?"

"מרושע! זדוני!" החלו חבריו של השוטה לומר עליו. "אבל איזה מוח! ואיזו לשון!" ואחרים היו מוסיפים "כן, הוא מוכשר ביותר".

הדברים הגיעו לידי כך שעורך עיתון הציע לשוטה טור ביקורת בעיתונו. השוטה החל לבקר כל דבר וכל אדם, בלי לשנות כהוא זה מסגנונו או מהצהרותיו.

מעתה הוא, שהטיף כנגד בני-סמכא, הפך בעצמו לבר-סמכא, והצעירים חילו את פניו ברעדה. וכי מה כבר יכלו לעשות, אותם צעירים מסכנים?  אמנם ככלל אדם אינו אמור להעריץ אף אחד, אך במקרה זה, אם מישהו לא כיבד והעריץ אותו, הרי היה מוצא עצמו מחוץ לעניינים!

שוטים מצליחים היטב בין פחדנים.

 

(איוון טורגנייב, מתוך "שירים בפרוזה")

 

 

הסיפור "השוטה" תורגם לעברית וקראתי אותו אי אז, אך איני זוכר איפה, ומי תרגם. שבתי אפוא ותרגמתיו (מאנגלית), והוא מובא כאן בהמשך לפוסטים על ביקורת השירה

אך האמת היא ש"השוטה" הוא דוגמה לאנשים מדכאים בכל שדרות האמנות והחברה בכלל. בעולם האמיתי לא חסרים אנשים שנופלים קורבן לטיפוסים מסוג הזה. ואני לא מדבר רק על "אויביהם" של אלה, אלא דווקא על נפגעיהם הסמויים יותר, הלא הם חסידיהם ובעלי בריתם. אלה נתונים ליותר דיכוי והשחתה מהראשונים. 


לכן, כדאי גם לשים לב ממה הדברים עשויים: פה בין מגיבני הרשת, בין ה"מבקרים", ובכלל בחיים. טיפוסים כאלה תמצאו בשפע גם בפוליטיקה ובמינהל, אבל בגדול –  בכל תחומי החברה, כולל בארגוני סעד וטיפול נפשי.  
אבל כדי להבין עד אנה טיפוסים כאלה יכולים להגיע לא די ב"השוטה" של
 טורגנייב. הוא דמות למתחילים. הרשו לי להוסיף לו הרחק מעליו בסקאלה את דמותו של אלסוורת' טוהי מ"כמעיין המתגבר" של איין ראנד, ואפשר שבזה תושלם התמונה (ומי שלא קרא או לא זוכר – שווה קריאה חוזרת, ולא כספרות בעלמא). 
הנה סיכום ההתנהלות המאפיינת את גיבורנו, וקצת תוספת:

 

1. קביעות ערך שרירותיות, הכללות, ודיבור משמיץ או מחניף לפי הצורך.

2. סילוף והוצאת דברים מהקשרם – בכיוון הפוגעני, המאיים, והמבשר רעות.

3. הפצת שמועות ומניפולציה של דיעות בסגנון "ידוע ש", "אומרים ש" (מי למשל?)

4. הפצה של חדשות רעות, הערות פוגעניות, רכילות, והפחתות ישירות או עקיפות בערכם של אחרים (ולא פעם זה נעשה במסווה של "עזרה").

5. חזרה אינסופית על הנ"ל.

6. תמיכה אך ורק ביחידים, בקבוצות, ובמעשים שהם פרובוקטיביים, אלימים והרסניים.

 

כשאדם מדכא כזה הוא במגננה בסיסית אפשר שיבוא על סיפוקו בדיכוי משפחתו או בביקורת ספרות או מסעדות,  אבל אם הוא כריזמטי דיו, תמצאו סביבו עדת חסידים ו"חברים" שרובם מאמינים כנועים, רבים מהם נוטים לחלות בגוף או בנפש ונתונים לעליות וירידות במצב רוחם; חלקם פועלים גם הם בחיקוי לאופן המפורט למעלה, ורובם ככולם נכשלים ומוכשלים בכל אשר יעשו.

 

כמובן, אין צורך להביט בראי בפאראנויה או להתחיל בציד מכשפות. רובנו נופלים בעניין זה או אחר מן הרשימה שלעיל בנקודה זו או אחרת בחיינו. פרסונאלית, מדובר באנשים שפועלים במכלול הנ"ל באופן גורף ושיטתי.

הביטו סביב בעולם בלי פחד וראו.

 

 

באותו עניין:

לא לשווא חיכינו לברברים

הגעגוע למשמעות (פוסט פוסט מודרניזם)

הקורא עונה ליצירה 

59 תגובות

  1. אמנות הדכוי לדכוי האמנות. אמנם התרחקתי מנושא הבקורת כי מסכימה איתך בכל הנכתב ויודעת שיותר קל כאן לאנשי הבלוגיה להתבטא מתוך הבנה עד לדקויותיו של הנושא.
    אולם רציתי רק לומר, בעקבות החלק האחרון של המאמר, שאין כמו הסיפור של טורגנייב בשביל לגרום לכל אדם ולא רק לאמנים להבין את המקום שממנו צומחים עשבים שוטים, שממלאים כל חלקה טובה ומטשטשים את חושי האדם לזהות ולהנות מיופי ואיכות.

    • אכן, סיגל, כל מה שאמרת. אבל לא מדובר רק על יופי ואיכות, אלא ממש על מלחמת טוב ורע. האדם האנטי חברתי פועל כנגד כל מה שאוהד, קונסטרוקטיבי, משחרר וממשי.

  2. סיפור נהדר לקחת כצידה לדרך, לא רק בעניין הביקורת, אלא בכלל על דעה, ועל טרנדים, ועל טעם טוב או רע.
    בגלל זה תמיד טוב לנמק ביקורת, טובה או ראה, ולהביא דוגמה אחת או שתיים.לציין למה אהבתי ולמה לא אהבתי.

    • לוסי, את מוזמנת מאוד לקחת…
      ובהחלט, לא רק בעניין ביקורת ספרות, אלא כפי שכתבת, טרנדים, דעה עצמאית וכו'. הנושא האמיתי כאן הוא מעבר לנפשות הפועלות בשדה הספרות.
      מה מאפשר אותה הוא הקושי שלנו לעמת רוע. ואפילו בתגובות לפוסט הזה עם כל המשתמע ממנו 🙂

  3. תַּלְמָה פרויד

    די נכלולי השוטה הזה, אמיר. שיטיון ביחד עם נכלוליות – צירוף שאינו מבשר טובות.
    חוצמזה, נדמה לי שכדי לשבח, מבקר צריך הרבה יותר ביטחון עצמי וביטחון בכושר הבחנתו ובידע שלו, מאשר כדי לקטול. ולא שאין יצירות הראויות לביקורת קשה.

    • חנה טואג

      משתמע מכאן שכל ביקורת רעה ודורסנית נובעת מרגשי נחיתות של כותבה מתוך נקמה על שהתיחסו אליו בחוסר הערכה. זה מה שנאמר הפוסל במומו פוסל. לא לדעת לפרגן ולחלוק שבחים כשצריך – זה סוג של נכות! דרוש לו מיידית אימון של שרירי הלב. אני מרחמת על מבקר שוטה שכזה הוא הפלונטר של עצמו.

      • חנה, קראי נא גם את הסיפא.
        בסופו של דבר לא בביקורת ספרות בלבד עסקינן, ואף לא בעולם האמנות לבדו, אלא ביכולת לזהות אנשים, אסטרטגיות וטקטיקות, ולעמת רוע בפעולה בכל תחומי החיים.

    • תלמה, אני סבור שהנקודה היא לא בשבח ולא בגנאי, אלא ביכולת לבקר בטקסט ולהציע מתוכו מפתחות להבנת סוגיה תרבותית ולהעשרת הקריאה או אופן ההסתכלות של קוראי הביקורת הזו.
      כדי לחלק ציונים באמת אין צורך להשקיע הרבה מחשבה.

      השוטה הזה, בוודאי שהוא נכלולי, אבל אני חושב שטורגנייב ברר יפה את מלותיו.
      השוטה הוא קודם כל שוטה בהתנהלותו ביחס אל העולם ואל עצמו.
      הוספתי פה את דמותו של אלסוורת' טוהי, כדי להזכיר עד כמה עלול להזיק פצע הפעור בנפשו של אדם, עד כמה עלולה להיות דסטרוקטיבית אימתו מפני הזולת ובטחונו שהישרדותו תלויה באובדנם של אחרים ובפגיעה בכל מי שהנו בעל יכולת.
      וזה כמובן חורג לגמרי מגבולות הספרות והתרבות ועניינו הבנת הטבע האנושי והחברה בכלל.

      • תַּלְמָה פרויד

        אמיר, במצב האוטופי שאתה מציע, יהיה מקום לציונים ('כוכבים') לסרטים, הצגות, תערוכות, מוזיקה, מסעדות ושאר ירקות, או שרק נבקר במתחם (או בתחום) ונציע מפתחות להבנת היצירה? שהרי עצם מתן הציונים הוא בעצם שבח או גנאי.
        אני שואלת ברצינות.

        • תלמה, עצם ההתייחסות לסרט זה או אחר או היעדר ההתייחסות מבטאים כבר סוג של הערכה, לא?
          ה"כוכבים" הם בשמי ההיירארכיה שיוצר המבקר בין הצופה לבין שמיו.

  4. אהוד פדרמן (רחיפאי)

    אמיר, קראתי בענין את מאמריך בענין הביקורת . הנושא בעייתי ומעסיק את כל מי שיוצר . תיקח למשל את עמוס עוז, סופר שהפך בחייו לאייקון ספרותי ותרבותי והיית מצפה אולי שיתעלה ויתעלם מעניין הביקורת. אך לא, גם לו הענין מציק ובתוך ספרו החשוב ולטעמי אחד הטובים שקראתי, סיפור על אהבה וחושך, הוא מקדיש פרק לביקורת כלפי כתיבתו ועושה אבחנות בין המבקר הטוב למבקר הרע.
    ביקורת אומנות מעצם הגדרתה היא פעולה שלילית שאינה יוצרת דבר אך בכוחה להרוס. ובמה המבקר המצוי מסתכן? במאומה. להפך, בני אדם מטבעם אוהבים לשמוע על זולתם דברים רעים, לגלות חולשות וטעויות שכן הנמכת הזולת ויצירתו מאדירה אותם.
    בעולם האוטופי היה צריך לקבוע כללי אתיקה לביקורת כמו, להתיחס ליצירה ולא ליוצר, לאפשר רק ליוצרים באותו תחום לבקר את עמיתיהם, מה שיהפוך את המבקר לפגיע ויגרום לו לחשוב מאה פעמים איך לנסח את דבריו, לדרוש ממבקר לנמק את ביקורתו לטוב ולרע ולהביא דוגמאות ואולי להחיל את חוק לשון הרע גם על עולם הביקורת האומנותית. אך זו כמובן אוטופיה.
    והדרך הנכונה לדעתי שנשארת לנו כיוצרים נפגעי ביקורת לא הוגנת היא בודהיסטית במהותה: להתבונן בכאב ובעלבון ולתת להם להעלם. היצירה הטובה סופה לצוף ולחיות וביקורת שאינה הוגנת ואינה מנומקת סופה להישכח או להישמר בדברי ימי התרבות כדראון לכותבה.

    • אהוד, כוונותיך בלי ספק לטובה, אך איני מסכים עם הדרך שהן מובילות כאן.
      ראשית, אני לא חושב שביקורת אמנות היא פעולה שלילית שיכולה רק להרוס ואינה יכולה ליצור דבר. ביקורת שאכן באה לבקר בטקסט או בתערוכה אינה יוצרת דבר. להפך, במיטבה היא יצירה פרשנית כשלעצמה.

      שנית, האם בתמונת העולם האוטופית שלך כתיבת הביקורת עוברת בתורנות מיוצר ליוצר? אם לא, הרי אין פה "הרתעה הדדית" וגם אם כן, לא בטוח שפחד צריך להיות הבסיס לביקורת כזו.
      מה גם שלא כל יוצר מוכשר באותה מידה לראות, להבחין ולתקשר תובנות. זהו כישרון בפני עצמו. אפשר להיות משורר טוב ומורה שירה, עורך, או מבקר רע.

      ושלישית, העצה הבודהיסטית היא טובה בעיניי, אבל זו רק כנף אחת, ולא די בה כדי להמריא לשום מקום. עולם היצירה הוא גם עולם דיאלוגי, ובמובן זה עולם של עשייה שם בחוץ.
      ביקורת היא כלי בין כלים פוליטיים, שקובעים אופנות, כיוונים, טעם, ומפתחות איכות. גם אם דור אחר כך כל הקביעות הללו תיראינה תמוהות ביותר, הכיוון כבר נקבע. בעניין זה אני ממליץ מאוד לקרוא את תיאוריית הרב-מערכת של איתמר אבן זוהר.

      • אופס, השתבש משהו.
        בפסקה הראשונה צ"ל:

        'ביקורת שאכן באה לבקר בטקסט או בתערוכה היא במיטבה יצירה פרשנית כשלעצמה'.

  5. תמי קאלי

    אמיר זה מאוד נכון "האדם המדכא" או "האישיות האנטי חברתית" שכל מה שמניע אותה הוא פחד ועויינות סמוייה או גלוייה כלפי האחר. כל רצונו למנוע את הסביבה מלהגיע אל היעדים שהציבה לעצמה- מבחינתו הצלחה של אדם אחר היא כישלון שלו. כישלון שלו כי לא הצליח לעצור את ההצלחה הזו של האחר.
    בסעיף 2 זה לא רק סילוף והוצאת דברים מהקשרם אלא גם רצון להפריע בתקשורת כדי להסב את תשומת הלב להיתעסקות בו ובדבריו ההרסניים. והכי מוזר, או לא, שהאישיות הזו נדבקת לאמנים, בעיקר.
    באמת מדכא האדם הזה. אבל הקורבנות של אדם כזה לעיתים נוהגים בדיוק אותו הדבר ולכן קשה לזהות האם הקרבן הוא המקור או רק קורבן.

    • תמי, מקבל את התוספות שלך, ואשר להבחנה בין אדם כזה לקורבנותיו – את צודקת. כמו בסיפור, לא פעם הקורבנות רואים בסוג ההתנהגות הזה סוג של עוצמה.
      התוצאה היא שהם מנסים לחקות אותה, והיא מתפשטת כמין וירוס מנטלי.
      העצוב הוא שהאדם המדכא עצמו חי ברמות פאראנויה שמעבר לכל עזרה. לא נותר אלא להתגונן מפגיעתו.
      מה שכן, טבע האדם כנראה טוב מנעוריו, כי לרוב המדכא מרשיע את עצמו בסופו של דבר, ומגן בכך על הציבור מפני עצמו. אדם כזה סופו לחשוף בעצמו את פשעיו ועבירותיו, וגם אם לכאורה הדברים נחשפים במעידה מטופשת, וגם אם הוא ממשיך בכל ההתנהלות הנ"ל, יש דברים בגו. יש לזה דוגמאות גם בעולם הספרות, אבל לעניין זה הספרות כולה, על הנפשות הפועלות בה ועל דמויותיה (אלסוורת' טוהי, השוטה וכו') רק ראי, דוגמה ומשל היא.

      • ותמי, יש אולי להוסיף ולומר שאת תמרור האזהרה כדאי לקרוא גם באופן קולקטיבי:
        זה יכול לקרות ליחידים וגם לחברות שלמות. ככה למשל רואים איך הקונגולזים והרואנדים שמו להם לדגם את מדכאיהם הבלגים, ודור אחד מאוחר יותר אף עולים עליהם בזוועות ובהרג. זה קורה בהרבה מדינות שהיו קודם קורבן לאויבים או כובשים אכזריים מבחוץ.

        • לא הוגן…:)
          עכשיו מתבקש שאוסיף, וזה נכון, שלמדינת ישראל ולחברה בה יש הכרח לפשפש בהלך הרוח המאפיין אותה…
          בכלל פולחן הקורבן המקרבֵּן הוא חולי-רע…

          בהיסטוריה נחשב גם נפולאון, סטלין, היטלר לאישיות כזו.

  6. טורגנייב ידע.

  7. הוי אמיר דברייך דברי טעם
    נכון אתה אומר שאין מי מאיתנו שלא יכול למצוא עצמו מתאים לעיתים לאחת מן ההבחנות שהעלית , ולא אחת אנו עדים להתרחשותה בזמן אמת.
    אבל כשלטיפשות מתלווה רשעה זה מצמית ומשתק . עם הטיפשות נסתדר איכשהו אבל הרשעה :
    הלוואי כעשן תכלה !!!
    תכלה ???

    • לא, לא תכלה כמו במין נס, אבל תזיק פחות אם נראה אותה במערומיה ונעמת אותה כפי שהיא בלי ללכת שולל מול נכליה.

  8. השוטה מצוי בכולנו בדרך זאת או אחרת.

    צריך להזהר ממנו כי למרות שהוא שוטה הוא מלטף אותנו המקומות הכי פצועים.
    העניין הוא שהבנאדם יעבוד קודם כל על השוטה שלו וזה המון.
    כמו בכל תיקון. איפה אני בכל הפגיעות הזאת .

    הסיפור שהבאת נפלא.

    שבוע- טוב.

    • הסיפור שתרגמת בא לבטא מימד אחד משלל המימדים שקיימים בכל אחד מאיתנו. אף אחד מאיתנו לא אוהב להיות מבוקר לשלילה ורבים מאיתנו יודעים לרוב לבקר לשלילה אחרים. גם בפירגון זה אותו דבר. כל אחד מאיתנו אוהב לקבל מחמאות אך מעטים מאיתנו במהלך השנים יודעים שמחמאות אמיתיות הולכות ונאמרות מעט מדיי עם השנים וכשהן כבר נאמרות הן כן מעידות על ביטוי אמיתי. בסך הכל כולנו קורצנו מאותם החומרים, ומה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואהבת לרעיך כמוך , ביטויים שאנו משננים לעצמנו רוב הזמן וחוטאים בשנאת חינם רוב הזמן. לגבי הביקורת
      אין קשר בין הסיפור הזה לביקורת שירה
      אולי חוץ ממנחם בן שנראה לקוח מהסיפור הזה ישירות, וכדאי לשלוח אליו את הקטע המדובר הזה.

      מה שהכי פוגע בכולנו זאת דווקא הצביעות. ביקורת טובה ופירגונים שניתנים למקורבים מועדפים שלרוב כותבים בסגנון פופוליסטי ונמוך וביקורת שלילית שניתנת למי שכותב כתיבה יפה, לא מוכרת,
      שונה, שמתנסחת ברמה גבוהה.

      היום האופנה היא לפרגן למי שמכניס את מילים בוטות ושפת רחוב לתוך השירה שלו.

      • אתה צודק, ותודה. הדברים חורגים בהרבה הן מביקורת שירה והן מדמותו של "השוטה". אני מוסיף לו אפוא את אלסוורת' טוהי מ"כמעיין המתגבר" של איין ראנד. אפשר שתמצא לו בלי קושי מיוחד מקבילות ראויות גם בעולם הספרות שלנו…
        לפני שנתיים שלוש שבתי וקראתי את הספר. זו אינה רק ספרות אלא גם שיעור מציאותי לגמרי.
        ישנם דברים שגרועים בהרבה מצביעות סתם.

        אשר לאופנות וזילות הספרות, גם זה קשור. אי אפשר לעשות זאת במקום נושם תרבות, אלא רק במקום ש'תרבות' אינה חלק מן האקלים המנטלי הטבעי, וש"בני סמכא" מצליחים לבלבל את הקהל, עד שהוא זקוק שיגידו לו מה טוב בלי לסמוך על עצמו. אתה מוזמן לעיין בדברים בנושא זה בשני הקישורים האחרונים שבשולי הפוסט.

    • אביטל, כל אחד מאתנו עלול למעוד פה או שם, וכל אחד מאתנו, ראוי שישאף לבדוק ולתקן את עצמו תמיד.
      אבל לא חושב שרמות הפאראנויה ומכלול הפעולות שתיארתי טמונות בכל אחד מאתנו.
      זאת בדיוק הבעיה: אנחנו מתקשים לעמוד מול התופעה ולקבל את קיומה, לא כסמל, לא כסיפור, אלא כממשות. הרתיעה הזאת מלעמת רוע, שמתבטאת אפילו בתגובות לרשומה שכאן, היא בדיוק מה שמאפשר לאדם המדכא לפעול בינינו.

      • האם יש להוקיא אותו?
        אבל גם תוכניות כמו" האח הגדול" שאיני רואה, מציצנות בפרוטה,יש בהן רוע ובקורת סמויה.תסתכלו עליו, כמה הוא מגוחך, ואנו השופטים הקטנים שלו. זה המבקר הקטן שמתרומם מהפצע המוזנח של ילדותינו.
        וכמו שכתוב: מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה.
        הכל סביבנו חשוף לשיח מבקר ולא נעים, שאנו נהנים ממנו כשאינו ממוקד בנו.
        אני מאמינה שחוסר רגישות לזולת, הוא תוצאה של קהות ואז מגיע הרוע .
        כשהשיח זה לא עלינו, זה כאילו לגיטימי.

        לשנות שיח , בדברים הקטנים, אולי יתרום למגזימים לחדול ולפגוע, כי לא יהיה להם קהל.
        זאת אוטופיה , אבל כולנו זקוקים לה.

  9. אתה בעצמך מגלם את דמות השוטה. אולי יום אחד תבין את שגיאותיך ותתחיל לבקר
    באופן יותר מקצועי. בהצלחה וגם החלמה מהירה!

    • שירית קופה

      אילני היקר-המשפט שכתבת נשמע ממקום פגוע משהו.
      אם אתה סבור שמר אמיר אור פגע בך באיזשהו אופן,
      אתה מוזמן לדבר איתו על כך ישירות. לפי מה שהתרשמתי עד היום בבלןג של אמיר, הוא לא חסם מסר כלשהו אליו שהיה ענייני.בדיוק אחת המטרות של אנשים שהם מדכאים באופיים הינה מניעה של דיבור בין אנשים ולפעמים הם אף מצליחים בזאת. חבל.אני לא בענין של הטפה פשוט עצה שאולי תסכים לקבל ?
      מה יש לך להפסיד אם תנסה לשחרר מה שעל ליבך באופן כנה ובלי העלבות פוגעות?כולנו נצא נשכרים.

  10. איך מיצה טורגנייב את האמירה, אלא שבמקום שוטה (שהרי לא בחסר דעת תמים מדובר)הייתי מציבה את הנוכל מר הנפש.

    • לא, לבנה. חושב שטורגנייב הבין פה משהו עמוק. זו לא נוכלות אלא אסטרטגיה אינסטינקטיבית של פרנואיד שמפחית עד האפס בערך עצמו ולכן רואה בהצלחה של כל אחד אחר איום עליו.

  11. חן קלינמן

    היי אמיר,
    קראתי את כל ארבעת החלקים של מאמרך החשוב והאקטואלי. בייחוד אני מוצא את עצמי מזדהה עם שתי נקודות מרכזיות שהעלית:
    1. הצורך בשיח ענייני, דק, עדין, בניגוד למה שאני מכנה שיח של פסילה שכל עניינו כיבוש אחר ונכסיו והנכחת האני ונכסיו. במקרה זה נכסים או מרחבים רוחניים.
    2. הצורך בשיח כזה נחוץ עשרת מונים בשירה שהיא מלכתחילה מבנים הדורשים התכווננות ייחודית, קשובה. שירה דורשת יותר מכל שיח של אימוץ, הכלה, מישוש. שירה, כפי שציינת, היא דבר שמתרחש וצריך לתת לה את מקומה הראוי שגם כך נדחק בקלות רבה כל כך מן התרבות הפעילה בזמן נתון.
    משל השוטה של טורגנייב שהבאת כאן ממחיש יפה עד כמה קל לפסול, להחריב ולצאת מכך ממליך מלכים. אבל ערום מכל מלוכה.
    מן המבקרים של היום אני מצפה למידת האמת, ומידת האמת לא יכולה להתקיים באדם שתשתית ראייתו נגועה באגו פגוע/מתגונן/אטום. בכלל נקיות מאגו אגוצנטרי מאפשרת גם נקיות וקלילות הדעת בעת הצורך. מה שנקרא פרופורציות.
    אמנם דבר זה מסור ללב, אבל מוטל עלינו למסור זאת לליבו של אדם שאינו רואה זאת בעצמו, כשאין ברירה. בהקשר זה, הדרך, צורת האמירה, לא פעם חשובה הרבה יותר מן התוכן. חן

    • שיח ענייני תובע לעתים חיוב דברים מסויימים ופסילת דברים אחרים.
      בביקורת כהלכתה התוכן והצורה, כלומר האמירה ואופן כתיבתה, חייבים להיות בשר אחד. אם לא כן, איננו מדברים בכתיבה של דבר ספרות.

      • חן קלינמן

        גיורא, לדעתי צריך לחלק כאן שני חילוקים:
        1. גם בפסילה – יש פסילה ויש פסילה. דהיינו – מידת הרזולוציה. ביקורת טובה איננה פוסלת ברגל גסה, אלא תוך כדי חידוד ענייני.
        2. דבר שני – במיוחד כשמדובר בנפשות העומדות מאחורי מושא הביקורת, אני מאמין שמידת החסד ראויה יותר ממידת הדין, שכן בכוחה לומר את הדבר אבל במלבוש שגם ייכנס ללב קשוב. ואכן יש מבקרים שמידת הדין מרכזית בהם יותר ויש כאלה שהחסד הוא הרכיב המוביל. כל הנראה, עדיין צריך את שניהם.

        • לחן קלינמן,
          נא לא לטעות, מבקר ספרות אינו כומר.
          פסילה היא פסילה, אם היא הכרחית.
          רצוננו לשאת חן בעיני רבים והשתלטות הפוליטיקלי קורקט על החיים והשיח השחיתו כמעט כל חלקה טובה, אפילו בפוליטיקה.
          בהתנהגות ציבורית כהלכתה, אהוד אולמרט היה חייב להתפטר מתפקידו ברגע שהודה בשידור טלוויזיה שקיבל לידיו מעטפות כסף ומסרן למישהו אחר.
          במדינה כתיקונה אדם שנחשד באונס היה חייב לשבת במעצר בית (לפחות!) מן הרגע שהוטל בו חשד כזה.
          אולם אצלנו הכל מותר, הכל רופף, וכולם רחמנים על חשבון הציבור.

          • מסכימה לגמרי עם החלק השני של תשובתך אך לא רואה את הקשר לחלק הראשון.
            לא רואה את הבעיה ברצון לשאת חן או לשמור על כללי הפוליטקלי קורקט, הלוואי זו היתה הבעיה.
            זו תרבות גסות הרוח וחוסר ההתחשבות בזולת ובכבוד לזולת.
            למבקר חובה תרבותית ומוסרית להגיד את האמת שלו , (אם יש לו כזו) וחובתו הנוספת להגיד אותה באופן הגון ואנושי .איך אומר הצרפתי הטון הוא שעושה את המוסיקה

          • לריקי,
            החלק הראשון והשני מתחברים יחד בחשיפת הנטייה הציבורית "למרוח" את כל מה שאינו נוח.
            ואם לחזור לביקורת הספרות, מרבית הנכתב היום הוא "מריחה", בגלל אופיים של המוספים וכתבי-העת, וקשרי ההון והספרות — מן העתון, אל המו"ל, אל המפיץ, אל השיווק, וחוזר חלילה ביחצ"נות ובפרסום.
            כל המערכת הזאת הקיאה מתוכה את ביקורת הספרות וביקורת החיים ואין לה בן עוד חפץ.
            על כן לא העז איש מן העתונאים להציג מחדש בטלוויזיה את הקטע שבו אולמרט הודה בלקיחת מעטפות כסף ועל כן לא היה עתונאי אחד שתבע את מעצרו של קצב.

          • גיורא, אני לא חושב שאני מבין את הקשר בין אישי ציבור עבריינים לבין מי שכתב ספר שאינו פאר היצירה בעיני מעטים או רבים.

            תקינות פוליטית היא לא פעם שיח צבוע, אבל לא כדאי לבלבל בינה לבין דיבור שאינו מנסה לבלוט בבוטות, רוע, וגסות.

          • בשני המקרים, הפוליטיקאים הסורחים והסופרים הקלושים (שלא לומר הגרפומנים) מסתמכים במודע או שלא במודע על "מריחת" הביקורתות.
            למה הדבר דומה? לא העכבר גונב אלא החור גונב.
            חוסר הרצון להתיצב בכל מקרה ומקרה ולבקר אותו כראוי, מתחילים לגמגם, לרכך, למרוח קצת קרם, לפזר מי ורדים,
            ולרפד את השוט במשי ובצמר.
            מי שאינו מבין שספרים רעים משחיתים את הטעם הציבורי אינם מבין שפווליטיקאים רעים משחיתים את האווירה הציבורית.
            הדבר הם היינו הך משום שהם צומחים בתרבות אחת, בלשון אחת, בעם אחת.
            העובדה, למשל, שמרבית הספרות מזוהה עם שמאל, שללה מן העם כולו דעה שמסוגת להביע את רוח האומה, ולאו דווקא את רוחה של גזרה מסויימת, גדולה או קטנה.
            אני הצבעתי על כך בעבר: הריסת המרכז הפוליטי ב-1931 על-ידי קואליציה של השמאל (בן גוריון) והימין (ז'בוטינסקי), לרבות ההתקפה המרוכזת על שירת ביאליק, גרמה לידי כך שעד היום אין אצלנו מרכז אידיאולוגי רציני.

          • גיורא, לדעתי, ספרים רעים אינם משחיתים את הטעם הציבורי, אלא חינוך רע והשכלה לקויה.
            לרוב, הביקורת השופטת (מטעם עצמה) אינה משפרת את טעם הקורא, אלא להפך, שוללת ממנו את היכולת לגבש טעם ודיעה עצמאיים, ומערערת את בטחונו בחושיו הטבעיים במידה שנותר בו ביטחון מה לסמוך עליהם.

          • ולעניין הסיפא של תגובתך, האם אין משהו אנכרוניסטי בניתוח פוליטי כזה של הספרות כיום?

            "המרכז" של הספרות, האמנות, ואפילו הקומדיה העכשויות הוא א-פוליטי (באופן שאפשר לפרש גם אותו כפוליטי, אם תרצה).
            וזה לא שלילי. השביל שכולו ספרות בלתי מזדהה עם ימין או שמאל הוא שאפשר לנו בהליקון את כיתת השירה העברית ערבית למשל (מעשה פוליטי ביסודו!) שבה על בסיס של שוויון אנושי ואמנותי ולא שוויון פוליטי, נוצר שיח קיומי אמיתי מעבר לתחום הצר של קופסאות ימין ושמאל.

          • אמיר,
            יש פה מכשלת מלים. ברגע שאומרים "לא ימין ולא שמאל" אומרים משהו פוליטי.
            לדעתי, הבעייה איננה העדר תודעה פוליטית, אלא העדר תודעה היסטורית.
            באופן מובהק למדי, המרכז הספרותי הארצישראלי עד תחילת שנות ה-30 היה בעל תודעה היסטורית עמוקה ביותר.
            כאשר משמיטים מן השירה תודעה היסטורית ופוליטית כאחת, התוצאה היא שירה בעל ערך קלורי נמוך למדי.
            ומכיוון שקשה לשכנע באמצעות דוגמאות מקומיות, אשתמש בכמה דוגמאות זרות: שקספיר (בלא תודעה היסטורית אנגלית???!), ייטס (בלא תודעה היסטורית אירית???!), אחמטובה (בלא תודעה היסטורית רוסית???!), אליוט (בלא תודעה היסטורית אמריקנית-אנגלית-קתולית???!)
            אפשר לומר במלה פשוטה אחת כי שירה בלא תודעה היסטורית היא שירה נטולת זמן, כלומר נטולת זמן ממש. מכיוון שכך, ממד משמעות אחד, לפחות, מושטח בה.
            והבה נתיחס ללשון עצמה. האם רק לשון היום היא הלשון המתפקדת? המלה "סֶגֶר" מבטאת מצב תודעתי אחד והמלה "עֹצֶר" מבטאת מצב תודעתי אחר. באיזו להשתמש? מתי?
            והמלה "שכונה"? בילדותנו פירושה היה מסויים, כיום פירושה שונה. וכו' וכו'.
            ואֹמר: אינני מתכוון לכך שמישהו ינהג באופן כזה או אחר. כל רצוני הוא שכל האופציות יוכרו והבחירה בהן תנבע מידיעה ולא מאי-ידיעה.

          • גיורא, עכשיו ירדתי לסוף דעתך. מסכים בכל לב.
            הוא הדין במשוררים היודעים לכתוב רק באופן אחד ופוסלים את האחר (למשל כתיבה סטיכית לעומת סטרופית, חריזה ומשקל לעומת כתיבה "חופשית" וכו').
            בחירה בסגנון צריכה לטעמי להיות מתוך עושר ולא מתוך כורח העוני.
            וזה אולי עונה גם על תמיהתך במקום אחר בעניין בתי ספר לשירה. תיבת כלים מלאה היא בת לוויה נאמנה לכישרון.

          • חן קלינמן

            גיורא, מבקר ספרות הוא אדם שמחוייב לעצם העניין. אבל האם בכל מחיר? פסילה היא פסילה זו אמירה גורפת שיכולה להוביל לפגיעה מיותרת, או, לחילופין, להחטאת העניין עצמו.
            ואני חוזר ואומר – יש רזולוציה של שיח, וכך גם בפסילה. וכך גם ביחס למשפט כמו "פסילה היא פסילה"…
            אני לא רואה קשר בין הרצון למצוא חן או בין שיח הפוליטלי קורקט לבין נקיטת עמדה של חסד. אלו הן מוטיבציות שונות לחלוטין.
            אבל, כאמור, נדמה שיש כאן אי-הסכמה של מזג ביקורתי, ולא אי-הסכמה עקרונית.

          • אנחנו מבלבלים דברים בשאלת החסד.
            ניקח, לדוגמה, הליך משפטי שעיקרו מושתת על הצדק.
            מאזני המשפט הם צדק. מאזני הענישה עשויים לשקלל את החסד.
            וכך בביקורת. השיפוט הוא הצדק. הניסוח עשוי להתחשב במואזני חסד.
            אני יכול להעיד על עצמי בעבר הרחוק כי כתבתי מאמר ביקורת מקיף על משוררת שנטתה למות. היו בשירתה נקודות זכות רבות בצד חולשות ניכרות מאוד. מאחר שהמשוררת נטתה למות, המעטתי בתיאור נקודות החולשה והטעמתי יותר את נקודות הזכות.
            נותר בקרבי טעם טוב בעקבות כתיבת הביקורת הזאת ואני זוכרת אותה עד עצם היום הזה, אם כי חלפו קרוב ל-30 שנה.
            ובכל זאת, לא אקבץ את רשימת הביקורת הזאת במבחר של מאמרי ומסותי, שכן קו המאזניים של הביקורת הוטו לחיוב מנימוקים שאינם שייכים לספרות.
            והיה, אם מישהו ירצה, ביום מן הימים לקבת את המאמר באוסף שהוא סוברו לראוי, לא אתנגד, אולם בקובץ שלי לא אוכל למצוא למאמר הזה מקום.
            דומני שזאת כל התורה כולה על רגל וחצי.

    • חן, נגעת פה בשאלת השאלות. כי "האמת" מהי?

      האמנות היא טרף קל לפריצי הרוח, כי היא תחום שבו יש אלפי סברות ומאות "בני סמכא", אבל מעולם לא נוסחה לו שום מערכת כללים ואמות מידה מניחה את הדעת.
      הבעיה הראשונית היא שהדיון אינו באמת מושכל, אלא סמכותולוגי וריטורי. על כך בקישורים.

      מצד שני, מסכים אתך שדרכים טובות ומזג אויר מנטלי נוח עשויות להשאיר את השיח במקומו הענייני – הרבה יותר מכל פסילה נזעפת, אפילו כשהיא מגובה ברצף מחשבה ענייני.

      וכללו של דבר – לענייני דיכוי ואסטרטגיות הכשלה והפחדה הספרות והנפשות הפועלות בה רק דוגמה היא.

      • חן קלינמן

        אמיר, אני מסכים איתך שתחום הרוח פרוץ. הפתיחות הזו שלו היא לטוב ולמוטב, כיוון שהיא מאפשרת מצד אחד שיטוטים רטוריים כלשונך וסתם הפרחת סברות כמיטב מצב רוחו וכוונתו של המפריח, אבל מצד שני החופש הזה מחוייב המציאות, חלק ממבנה הקיום, וגם מאפשר מרחב מחשבה שאין כדוגמתו.
        למיטב הבנתי, השיח הפוסטמודרני הזיר את הדיון מערך האמת לערך היחס וממילא זו האמת שלו – תיאוריוּת, מנגנוניזציה, נרטיבים וכדומה, אבל לא תוקף ולא אמת. רק מערכות יחסים במקרה הטוב, ריחוף בחלל ללא שם וללא מקום.
        אנו, שכמדומני אמונים על שיח אחר, משתמשים במושג "אמת" מתוך תחושה שיש אחת כזו, גם אם היא חמקמקה, סתורה, ועל פי רוב נסתרת מאיתנו. משום כך אנו מדברים על דיבור ענייני, טוענים טענות, בונים סכמות או שוברים אותן ומנסים לעשות סדר. הכל במטרה לומר משהו בעל תוקף ערכי, קיומי, אפיסטמולוגי ואונטולוגי ועוד.
        זו הציפייה שלי ממבקר ספרות, ובכלל בעיניי זו ציפייה מכל שיח, בין אם הוא אקדמי, פרטי, ציבורי, אומנותי, מדעי, על ספר ומספרים או על קפה וסיגריה.

        • חן, לא חושב שבלבול ומיסטיפקציה מכוונת ראויים למלה "חופש". להפך, חושב שהשימוש הזה במלה הוא כשלעצמו ביטוי לבלבול ומיסטיפיקציה.
          ואם הבנתי נכון, בעצם גם אתה חושב ככה. אם לדעתך (ואני מסכים אתך בזה) יש מקום לאמירות בעלות תוקף ערכי, הרי שיש גם מקום לאמות מידה אמנותיות בעלות תוקף כזה, כללים שאדם יכול להבין במישרין בשכלו הישר אם רק יניחו לו.
          גם על כוס קפה וסיגריה אפשר לבנות תלי תלים, אבל אפשר גם לחתור לבהירות. אולי ננסה פעם 🙂

          • חן קלינמן

            אמיר, בוודאי – איני דוגל במיסטיפיקציה מכוונת, על אף שאני מבין את המוטיבציה לפעולה כזו.
            בסופו של דבר אני סבור שישנה מחוייבות מתבקשת לכל הנקרה על דרכנו – ויש לשקול כל דבר ודבר כראוי לו ולבחור. ערך ה"אמת" לדידי הוא ביטוי של משהו שאכן מתרחש – כי עובדה שאני מגיב לו. רק הבחירה שלי מתבטאת בין רבדים שונים של אותה אמת, או שמא אכנה זאת ממשות.
            אין לי כל התנגדות לאמות מידה אמנותיות, אבל בתנאי שהן לא מצרות את העולם במיטת סדום, או לכל הפחות מודעות למוגבלות שלהן.
            וכשיושבים ואומרים כל זאת בבית קפה, בהרחבת הדעת, אין ספק שהכל נראה בהיר מתמיד… אז רק תגיד איפה ומתי 🙂

          • חן, כללים ואמות מידה הם עניין של שכל ישר, לא של איך ראוי לחתוך שורות ועל מה ראוי לכתוב. כמו שאי אפשר לבנות בית ראוי למגורים מצמר גפן וצ'יפס.
            אלה כללי אוּמנות, וכשיש מאסטר של הכללים האלה עם שאר רוח ואמירה, הוא אמן. מעבר לקונבנציות ושפה פואטית של דור, יש סיבות למה משהו נוגע בנו ודבר אחר לא. ועל הקפה – נקבע במייל הפרטי 🙂

  12. ספור נהדר השוטה, מתאים לכל תחום בחיים, ברשותך אקרא אותו לילדים בפגישות סופר שלי, אני מדי פעם מביאה משהו אחר שיקחו איתם לחיים, והספור מתאים לילדים הבוגרים יותר.תודה

    • בעונג, חני. עם סיפור כזה ושיחה בצידו – שירות גדול תעשי להם.
      לפעמים אצל ילדים המעבר מן הספרות אל המציאות הרבה יותר פשוט וטבעי. ה"ספרות" עדיין לא הפכה לחלק מפעמון הזכוכית המנטלי שאופף לא פעם את תפיסות המציאות של מבוגרים.

  13. אותי הסיפור הזה לקח
    לבסיס כל חברה

    החל מחברת ילדים ותהליך הסוציאליזציה
    אשר בה.
    ואחרי מי ייטה לבם?
    אחרי זה אשר בו הכוח להובילם.

    במקרה הטוב יהיה זה איש /ילד עדין וחכם
    במקרה הפחות טוב יהיה זה איש /ילד שאם לא ישלול אחרים יתגלה החסר אשר בו עצמו.

    ובין מנהיג שלילי למנהיג חיובי
    חברת ילדים מתפתחת ולא מעוצבת-
    לרוב נוטה אחר הכוח
    ולא אחר המוח.

    • זיוה, דיכוי אינו כוח של בעליה אלא חולשה, פאראנויה על גבול הפסיכוטיות.
      עוצמה אמיתית מכוונת לשפר את עצמנו ואחרים.

      • הייתי אמורה לכתוב:

        חברת ילדים מתפתחת ולא מעוצבת נוטה אחר מה שנראה לה ה-כוח

        ואינה נוטה אחר המוח

        וכן, כמובן כוח במרכאות…

        🙂

        • הבנתי. אם ככה אנחנו מסכימים.
          וכמובן, גם אצל ילדים יש הבדלים בין זה לזה ביושרה, בשמחת החיים, ביצירתיות וברצון להעניק ולהיטיב.

  14. מירי פליישר

    סיפור יפה ומלמד . לשמחתי אינני מן הנהנים מכוח מזוייף . השאלה מה עושים עם כוח אמיתי של יידע ויכולת . מה תפקידו אז? לדעתי הוא משתלב עם הכוח לתת שמנחם ומרגיע רבות את בעל הכוח שמוסריותו חשובה לו.

    • מסכים אתך, מירי. זהו כוח יוצר ויצירתי: כוח המוציא יכולת אנושית מן הכוח אל הפועל בכל תחום של ידע, תרבות ופעולה בונה.
      כוח אמיתי של ידע ויכולת הוא כוח מעניק. לבעליו ולזולתו, למשפחתו ולחברה, למדינתו, למין האנושי ולכל אשר על פני הארץ הזאת.

השאר תגובה ל אביטל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור