בננות - בלוגים / אמיר אור / מלך לטור אחד (על ביקורת השירה – 2)
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

מלך לטור אחד (על ביקורת השירה – 2)

 

 

 

 

מלך לטור אחד

(על ביקורת השירה – 2)

לקריאה מההתחלה

 

ביקורת הביקורת עשויה להישמע לאחדים מאיתנו כפזמון חוזר סביב מיטתו של שכיב מרע, אבל האמת היא שמתחת לאותה אדרת, בכל זאת השתנתה הגברת. מאז שהדיבור הניו-ז'ורנליסטי והבוטות העכורה שצמחו במקומונים הפכו מצורה לתוכן, הם עברו זה כבר גם למוספי הספרות וגם זכו בהכשר פוסטמודרני.

עניינית, הכשר כזה אינו שווה הרבה, כי זהו הכשר תדמיתי שניתן להדביק על כל דבר. יותר מזה, בחשבון אחרון ההגות הפוסט­מודרנית העמידה מרצונה כל חמלה אנושית, כל שאיפה והישג רוחניים, וכל מוסר אישי בספק ניהיליסטי. "הגות" מסוג זה משרתת בסופו של דבר את חיית הקץ המנטאלית של תוהו רוחני, שבו פלורליזם הוא מסווה להשוואת ערך נלעגת בין שאר הרוח לשאריות הרוח. בקומוניזם החדש של המחשבות, בהבל של "כל הרעיונות שווים" מתאפשר גם החשבון הזעיר כסוג לגיטימי של שיח ביקורתי.

כולנו "ליברלים", כולנו "אינדיבידואליסטים", ואפילו גאים בכינויים מוליכי שולל אלה; אבל הרעיונות שמאחורי כינויים אלה חדלו מזמן לשרת שחרור משעבוד יתר לשיטה שלטת, לחברה או לתרבות שבה אנו חיים. "ליברליזם" ללא מוסר הומניסטי הקיים בכל יחיד כאתוס אישי, אינו אלא שם אחר לשוק פרוע של אדם לאדם זאב. "אינדיבידואליזם" שאין בו שיתוף גורל, שאין בו חסד אנושי, אינו אלא שם אחר  לאגואיזם, לניכור ולאפאתיה חברתית.

אמנם גם בעידן הפוסטמודרני, המפורר תרבותית, יש מעט מאוד משמעות לקביעות טעם נטולות דיון, אבל בהעדר מחויבות רעיונית – הן מתאפשרות יותר ויותר. בשדה הביקורת אנו נתקלים יותר מבעבר בקולם הצורמני של יחידים בעלי 'טעם אישי' מעורפל, המקיימים יחד מין פופוליטיקה של הספרות, שבה מושכים מבקרים בעטם לכיוונים מנוגדים ונטולי קשב.

בריק הזה שוחים כל מיני דגים.

 

לאורך שנים הוואקום שנפער בביקורת השירה שאב לתוכו מספר משוררים שהפכו לכתבני ביקורת כרוניים, כלומר, משוררים שמחלקים ציונים למשוררים אחרים. למרבית הצער, תחת עטם של אלה הפכה ביקורת הספרות לריקה ואלימה עוד יותר, עד שהיא נראית לא פעם כצל חולני של הדיבור הפוליטי: ככה אפשר לסגור חשבונות, להתחנף למי שצריך, לחבל בעבודתם של אחרים, ולהסתיר את התסכול הרותח מתחת למלל הרעיל. כאן האגו המאוים יכול לפחות להתחכך, להתנקם, לחלק ציונים בעיתון:   כמעט טוב – נכשל – לא ממש מגיע אל הרף הגבוה של טעמי הפואטי – לא רלבנטי – חסר כל איכות שירית – פטפוט בלי תוכן  

או שמא:   למה לא כותבים עליי – מיותר – גם הוא  לא פירגן לי – אני אראה לו מה זה – וכו'.

וכמובן, אם ב'התחככות וחנופה' עסקינן, פשוט הִפכו את הנ"ל לניגודיו. 

למקרא רשימותיהם אתה רוצה לעצור בהם לרגע, לומר שזו לא חובה, שאם השירה כשלעצמה איננה מעניינת אתכם, זה בסדר, אבל בבקשה, אל תבואו לבקר במקום שאין לכם עניין בו. אלא שאתה יודע היטב שלא מדובר כאן בבחירת תחביב, ואתה שותק.

 

בסיפורו "השוטה", מספר טורגנייב על ברנש עלוב ששבע כלימות ובוז, עד שנמלך בדעתו והפך למבקר פסלני ששום יצירה לא יכלה להשביע את דרישותיו האנינות. אותו "שוטה" מצא מידה של הגנה בפחד שהשליט סביבו, אבל איני חושב שהוא מצא בדרך זו גאולה או נחמה לפצעי נפשו; אדרבא, הוא למד להכאיב מכוח הכאב, וקיבע את עצמו בגבולות האגו המאוים תמיד.

איני בא לרמוז כאן שכל משוררי-הביקורת הללו הם בורים, ואיני חושב שגם הסיפור של טורגנייב התכוון לכך. מה שעושה את "השוטה" לשוטה הוא מאמציו להיחשב לחכם. השוטה הוא קודם כל שוטה מתוצרת עצמו: שוטה בכך שהוא מנסה לכבוש לו אי שם בחוץ הכרה שתעניק לו ערך פנימי משלו, ערך שהוא עצמו מעולם לא חדל להטיל ספק בקיומו. הוא מנהל אפוא מערכה אינסופית  בעולם סיוטים שבו הוא שב ומוצא סביבו "בעלי ברית" ו"אויבים" לאין מספר. אבל הבעיה שלו איננה שם בחוץ, ושום מידה של הכרה לא תשכך את פחדיו ולא תרסן את האלימות שלו.

אפשר שעם קצת יותר חוט שדרה מוסרי וקצת פחות עוויתות אגו, אותם משוררים-מבקרים יכלו לקחת על עצמם את תפקיד הביקורת עם האחריות המתבקשת, ובמקום למנות את עצמם לשופטי חבריהם ליצירה, לקיים דיאלוג של אמת עם הטקסט הנקרא. אבל ההתמכרות לסיוטיו של האני היא התמכרות שקשה לחדול ממנה. אותם משוררים אולי רצו ואף יכלו לומר משהו בעל ערך, אבל הם מכופפים את ראשם תחת רוח הזמן ומוכרים לנו את הסנסציה האלימה הבאה.

גם בממלכת הספרות אשליית הכוח משחיתה, ומי שנעשה מלך לטור אחד, משתדל למשטר סביבו את הממלכה כולה.

 

המשך: "מהקרקס אל השירה" -
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10346&blogID=182

 


באותו עניין:

הגעגוע למשמעות (פוסט פוסט מודרניזם)

הקורא עונה ליצירה

 

פורסם במוסף הספרות של "מעריב"

93 תגובות

  1. אמיר אמיר,
    כתוב בדם.

    ראה להלן קישור שאולי ישעשע אותך:
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=92&itemID=5817#post5817

    אוי, הגברת מלמד הזו, דואגת תמיד להכפישני… עוד מספרי הראשון עליו כתבה נחרצות: וקסמן – נכשל פעמיים!

    נו נו, ואחריה כעדר הלכו להם המכון לתרגום ספרות עברית והגברת דברה האריס ושאר מבינים שהחליטו כי אני איני ראוי להימנות על קטלוגיהם, בטח שלא להיות מתורגם…

    צחוק הגורל שהפרסים היחידים שבהם זכיתי היו כאלה שהם "בעילום שם" או של קרן הקולנוע שאינה קשורה לסצנה הספרותית בארצנו…

    שחררתי קצת קיטור… נו.

    ושלא תחשוב שאיני קורא את פוסטיך – קורא גם קורא! אבל כבר לא נעים לי להגיד על כל שיר שלך שהוא אדיר ומקסים ונפלא… שמא תחשוש שחוש הביקורת שלי ירוד…

    נו, כבר אמרתי לך שאני מאוהב בשיריך, לא?

    נשיקות רבות, יוסי

    • אני לא אריאנה מלמד

      אבל ספרך רע,מרושל,מפוטפט,פרוע,אבל לא משתחרר כוח בעקבות הכתיבה הפרועה והחצי אסוציאטיבית הזאת.סיפורת של מונולוג מעין וידויי נפוצה מאוד,
      וסופרים רבים סוברים על פי תומם שהוידוי משחרר אותם מביקורת מחמירה (של עצמם)
      במקום הזה מתייצב המבקר.
      אין זה אומר דבר לגבי ספריך האחרים (שלא קראתי ואם יש כאלה),והמעבר בין המציאות לבידיון ובחזרה דורש זהירות
      ושיקול דעת.חלק מהנפילה של הספר הזה
      קשור קשר עמוק לשיקוף המציאות הביגראפית מבעד לצעיף הבידיון – ולהיפך.
      ושוב,אין לי דבר עם הגב' מלמד,היא חלק
      מהבעייה של ביקורת הספרות בארץ (המסן הפרוע וחסר האחריות שלה – כמו מנחם בן,אבל הספר שלך לא מציב קשיי שיפוט חמורים אפילו לפני מבקרת גסה ונחותה כאריאנה – וכ א ן מ ק ו ר התקלה

      • אלמוני/ת יקרה, לא קראתי את הספר ואני אוהב את יוסי, אך דעתך דיעה לגיטימית ומנוסחת, ללא הערכות שאינן קונקרטיות – אם כי גם ללא הדגמות והוכחות שבוודאי אי אפשר להביא כאן – חוץ מהמלה המסכמת אותו על ראשו ועל כרעיו כ"רע".
        אשר למה ואיך שכתבו עליו – אכן ביקורת די גסה, ונקבת מאחורי מסכת העילום גם בשמות…

        • אבל אקרא, ואראה אם אני מסכים או לא… ברגע שיש דיבור קונקרטי, הרי אפשר לדון במשהו באופן מושכל.

        • אתה במידה

          רבה צודק.אין זה המקום להרחבה והדגמות טכסטואליות.
          ויכול להיות שחוות הדעת -(איני מבקר)
          פוגעת,אבל היא לא מעליבה את הסופר,הא עוסקת בגוף הספרת
          והרי זה המקרה שהסופר,דווקא משום
          שכתב ספר וידויי פרוע,ראוי היה שיפעיל ביקורת עצמית,יבקש כמה וכמה חוות דעת ל פ נ י שהוא מפרסם ונופל לידי האריאנות.
          ספרותגרועה נתקלת במבקרים גרועים-
          זה תהליך שמתרחש לעינינו.ולעניין משוררים שכותבים טורי ביקורת פה ושם –
          ברור שאינם מבקרים.הם נקלעו לכתיבת טור,ויעזבו ויודו וירוחמו.האם אלי או אילן הכותבים טורים הם מבקרים? הם מבקרים לשעה.האם יהיו מבקרים? נראה עוד שלוש,חמש שנים איפה הם יהיו.בינתיים הם לא כתבו דברים שיש להם משמעות כמו מירון או הירשפלד או נבות.הם לא קיימו שום מאבקים משמעותיים מול מגמות ספרותיות מרכזיות.הם מנקרים פה ושם פירורים.

          מה שצריך להישאר ברור לפי שעה: יצירות
          גרועות,מרושלות,לא בשלות,חצי אפויות
          ,- לא צריכות לעבור את הסף.זה המינימום.

    • יוסי יקירי
      הרבה רוע בעולם :) בסופו של דבר הדברים יורדים לטוהר כוונות ותרבות שיח; כלומר לשאלות אתיות.
      קשה לאנשים יוצרים לעמוד מול דיבורים פוגעניים, ויש ממש במה שכותבת סיגל להלן על הדרך להתייחס באופן מועיל, אוהד וישר.
      ואף על פי כן נוע תנוע :)

  2. אמיר !
    קראתי בשקיקה
    זמן רב אני מחכה לבקורת בקורת השירה
    מחכה להמשך….

  3. מי שמטיל את חיתו מונע מתוך הפחדים האישיים שלו ומעניין איך היה אותו אדם מגיב לו היו מפנים מולו את הפחד הזה שמכתיב לו דרך. (משפט שאול כי בדיוק סיימתי לראות את הסרט באטמן:0).
    מלך לטור אחד, כותרת מבריקה ומדוייקת בעיניי. קראתי את הקישור של יוסי שהגיב כאן וזה פשוט זוועה לקרוא איך האישה שם מרוצה מעצמה, מכורה לקטילה ומוחקת לאדם שנים של כתיבת ספר. "רבאק", חשבתי לעצמי…"אין לה ילדים"? לא הייתי רוצה לדמיין אפילו, שאחרי חודשי הריון מפרכים היו מביטים בתינוק שלי ואומרים לי:" מזל טוב אבל נולד לך קוף". לא יפה בעיניכם? אולי עדיף שתתרחקו.
    ונניח שהשפה שסועה, הרגליים עקומות, והאוזניים מגיעות עד לברכיים? זה בכל זאת התינוק היפיפה שלי, ואם ירצו להגיב זה כי ירצו לעזור אז… שיתאמצו קצת למצוא את הדרך להפנות אותי בעדינות למנתחים מתאימים, בטח לא יגידו:" הילד מכוער תורידי אותו עם המים באסלה".

    • אנא, עשו טובה: אל תשוו יצירת אמנות לילד!
      יצירת אמנות אפשר לערוך מחדש, להוציא מהדורה אחרת, לשרוף ומה לא.
      לא ניתן לנהוג כך בילד!
      יצירת אמנות גם עשויה לשרוד מאות ואלפי שנים. היא אף עשויה להיעלם למאה שנים או יותר ("מתיאוס פאסיון" של באך, למשל, או שירתו של ויליאם בלייק) ולהופיע מחדש.
      זה בלתי אפשרי לגבי ילד.
      על כן, הרפו נא מן ההשוואה הזאת ויהיה הרבה יותר נוח לערוך דיון ענייני.

    • סיגל, גם באטמן קשור לעניין, ועל כך בהמשך :)
      בקשר לקוף, מסכים אתך שדיבור עובדתי ודיאגנוזי משיג מטרה ראויה ואילו דיבור פוגעני ומפחית ערך בחלוקת ציונים הוא בעיה בפני עצמו.
      לגבי "המנתחים המתאימים" – להבדיל מילד, על יצירה אפשר לעבוד לפני פרסומה, והבנת הפגמים יכולה להשפיע על צורתו של "הילד" הבא.

  4. הרשימות מרתקות ונוגעות בליבו של העניין. אינני קוראת עיתונים, כמעט, ואינני מכירה את כל הבוטות המתוארת כאן. דבר אחד ברור, שהאוירה של מלחמת כל בכל והאינדיבידואליזם המוגזם משחיתים כל חלקה טובה.

    בתגובה לתגובתך על תגובתי בפוסט הקודם– אני כן אומרת לקוראים מה שאני חושבת . אם יש לי הסתייגות או חושבת שיש מקום לשיפור, אני אומרת את זה , ותאמין לי שבעדינות ובאופן מנומק, ובכל זאת איבדתי כבר כמה חברים.

    וכבר איבדתי כמה חברים.

    אכן נמנעת מלכתוב על ספר ש

    • סבינה, דומה שנקטעה תגובתך.
      כל עשייה הכרוכה באחרים עשויה ליצור לך אויבים. ואכן רבים מתנזרים מכך :)

      לגופו של נושא, ברור שמה שחברייך אולי מוכנים לשמוע בשלב הכנת הספר, אינו מה שהם מצפים לו בביקורת שתפקידה לתווך אותו לקהל ולתת לו תיבת תהודה. זהו שלב פגיע.

  5. חותמת על זה:"מה שעושה את "השוטה" לשוטה הוא מאמציו להיחשב לחכם"
    ובהחלט פחות אגו, בהרבה דברים יש להוריד במינון האגו.ולהשאיר את סגירת החשבונות.

  6. כן, תיאור ה"שוטה" שנתת מקביל פחות או יותר לרושם שמתקבל אצלי כשאני קוראת את הביקורות ההיסטריות ההן בעיתונות, וזה בהחלט לא רק ביקורות שירה: כאילו מי שכותב אותן מתאמץ להוכיח את יתרונו על אחרים על ידי כך שיראה שהאחרים אינם שווים כלום – ומה שעצוב בכך הוא שנדמה, שבראש ובראשונה הוא מנסה להוכיח את זה לעצמו. די עצוב, בעצם.

  7. אמיר, אני קוראת את החלק הזה של המאמר, ודיי מופתעת להבין שלמעשה הים גדול וזנים שונים של דגים שוחים בו.
    זה גדול עלי לחוות דעה,
    אבל אני לומדת מהאמר להבין מה ומי בנושא ועל כך תודה.

  8. אבל כולנו קוראים ביקורתים.

    אבל נתונים בידי עורכי הוצאות, עורכי כתבי עת, שפועלים בשם אמת משלהם.

    המבקר נותן פומבי לבקורת המובלעת.

    אולי מוטב שיכתוב רק על מה שהוא אוהב.

    פחות יכפיש.

    אני לא רואה פיתרון ממשי באופק.

    שבוע- טוב.

    • קראתי את מאמרך, ומסכימה איתך. אינדיוידואליזם קיצוני, שאין בו שיתוף גורל, שאין בו חסד ושהוא נזון מאגואיזם רומסני בלבד, מוליד בקורת רעה וריקה של פנקסנות צרה וחיסול חשבונות קטנוני. זה דוחה ומרפה ידיים. ביקורת צריכה לבוא מאהבה גם כשהיא מצביעה, וחובתה להצביע על חולשותיה של היצירה המבוקרת, אבל הדבר צריך להעשות מתוך דיאלוג וכבוד ליצירה ויוצרה. תודה על מאמריך המלאים מאותו החסד הנדרש מכל מבקר טוב. שבוע נהדר, אמיר, מחכה להמשך. זה חשוב!

      • תודה, חנה היקרה. מדהים, איך בפוסט הזה חלק מהתגובות האנונימיות והלא, מדגימות למעננו את הרוח הרעה שעליה אני מדבר.
        גם זה סוג של חסד ואני משאיר אותן הפעם למען נראה :)

    • אביטל,
      בין ביקורת להכפשה, בין ביקור לפלישה
      מתוחה תהום אתית עמוקה.
      ודאי שכולנו קוראים ביקורתיים וטוב שכך. אנחנו יצורים תבוניים, בעלי הבחנה כזו או אחרת.
      יותר מזה, כולנו קוראים יוצרים שגם משתתפים ביצירה שאנחנו קוראים.

  9. בעיקר תפס אותי הניעור שעשית למלה "מבקר". זה תמצית הדבר כולו.

    רבים מהדברים שכתבת, הגם שחשוב כנראה שיוזכרו מדי פעם, הם מובנים מאליהם; לזות השפתיים, הפנקסנות, הבורות, גבהות המצח, ההיאחזות בקרנות המזבח של ה"פלורליזם", כל אלה רעות חולות שצובעות את "השיח" באפור דלוח ומנוכר, רק שבעיני כל מאמר-ביקור שלך על שיר שקראתי עושה את העבודה פי אלף יותר טוב מהנוזפנות הצקצקנית של המאמר הזה, אפילו שאין לי ספק שהיא נובעת מלב כואב ואכפתי. במובן הזה אין למאמר שלך, שקראתי בשטף, משמעות אפקטיבית כמו כל נזיפה. השאלות (שאולי עוד יעלו בחלק השלישי?) שהן בעיני קריטיות לנושא הזה הן מחוץ לפנקסים, ונוגעות לעומק הדבר שנגעת בו בתחילת המסה – מה הוא דיאלוג. מה זו קריאה אינטימית, אילו כלים מעמיקים אותה ואילו מזירים אותה, מה המשמעות העמוקה של "ניכוס", מה המשקל של המובנות, אילו דוגמאות היסטוריות משמעותיות יש על שיח מבקרים, כמה שוקל "טעם אישי" בכל העסק הזה, ועוד שאלות שהן המפה האילמת של שדה המוקשים הזה שנקרא "דיאלוג" (במובן הבובריאני, אולי).

    • את צודקת, רחל. אלה הן השאלות החשובות באמת. אבל לפעמים יש גם להגן על הציבור :)
      ודבר לא השתנה, מלבד דחיקת העניין בשירה, זה שנים.
      אם הבחנת במצוין בשולי הטור, המאמר פורסם במקורו במוסף הספרות של מעריב, ולפני כמעט חמש עשרה שנה. שם לא עוסקים בעניינים כאלה :)
      מקווה שתמצאי משהו מהעניין הדיאלוגי (בעצם הכתיבה) בקישור שבתחתית הרשימה אל "הקורא עונה ליצירה".
      ניסיתי לערוך דיאלוג מבקר כזה בפועל בטור "קריאת שיר" שכתבתי בזמנו ב"הארץ", אך אכן מעולם לא הסברתי באופן שיטתי ומושכל מהו דיאלוג עם יצירה, מהי קריאה אינטימית (אולי לעומת פרשנות טפילית?) וכו'.

      • נ.ב.

        לסיכום, נכון שעיקר העיקרים הוא עניין ה'ביקור בטקסט'. מניח שכיום, ממקום אחר ולצורך אחר, הייתי חושב כמוך לגבי האתגרים הראויים לשאלה;
        ועם זאת מקווה שיש שורה תחתונה סוציולוגית בעלת ערך (לאו דווקא רק ספרותית) שכדאי להבין ולהטמיע – ואת זו אביא בחלקה הרביעי של הסדרה הזו עם "השוטה" של טורגנייב – חלק שלא פורסם בעיתון במקור.
        העניין עם בובר שמושג ה'אני' ו'אתה' שלו מתמקדים בהתייחסות ההדדית, אבל לא שואלים מי אני ומה הכלים המעשיים שיכולים לאפשר לי יותר הבנה של זולת. אבל זה באמת כבר עניין נכבד אחר.

        מחקתי כדי להוסיף ולמלא ומחקתי גם את תגובתך. מיד אשלוף ואכניס מהמייל.

        • רחל פרץ לאמיר אור

          תוכן: ואללה, לא הבחנתי שהוא פורסם לפני 15 שנה. אני תוהה מה זה אומר, האקטואליות שלו גם היום. או ששום דבר לא השתנה או שהדיבור הזה הוא מסוג האקטואלי-תמיד (והעדר הדוגמאות הקונקרטיות מסייע לזה).
          אתה יודע, בסופו של דבר, מתוך שאתה מנסה לנסח גבולות של דיאלוג, מה הגְריד שלו, אתה נמצא תמיד מתייחס, בעקיפין, ל"מצב", רק בלי נבוט :)
          ואקרא כמובן את המאמרים המקושרים.

          • זה לא שכלום לא השתנה, אבל הכל מגיע לשורה התחתונה, האתית של ההומו כותבוס:

            והאתיקה שלנו כנראה לא השתנתה הרבה, הנאמנות למלה, למחשבה ובסופו של דבר לאני.
            טוב שיש שירה שכן עושה את זה לא רע :)

      • (כתבתי לך תשובה, ומשום מה נעלמו גם חלקה השני של תשובתך וגם תגובתי)

  10. ואללה, לא הבחנתי שהוא פורסם לפני 15 שנה. אני תוהה מה זה אומר, האקטואליות שלו גם היום. או ששום דבר לא השתנה או שהדיבור הזה הוא מסוג האקטואלי-תמיד (והעדר הדוגמאות הקונקרטיות מסייע לזה).
    אתה יודע, בסופו של דבר, מתוך שאתה מנסה לנסח גבולות של דיאלוג, מה הגְריד שלו, אתה נמצא תמיד מתייחס, בעקיפין, ל"מצב", רק בלי נבוט :)
    ואקרא כמובן את המאמרים המקושרים.

  11. המאמר פורסם לפני חמש עשרה שנה ?
    גם אני לא הייתי ערה לכך
    ובכן לא ממש השתנו הדברים, אולי נעשה לבינו גס יותר ב"ניו ג'ורנליזם" על הציניות והסרקאזם הקבוע שלו, פשוט התרגלנו.
    אמשיך לעקוב מתוך עניין וככל הנקרא מתוך הסכמה

  12. אמיר,
    האם היתה ביקורת טובה בהרבה בעבר? אחראית יותר ואובייקטיבית יותר? האם לא היו בעיות חמורות גם בעבר? האם חלק ממשוררים וכותבים קנוניים של היום לא קיבלו מבול של ארס ביקורתי גם בעבר? האם הבנה לא הייתה גם אז מצרך נדיר?
    מבין את כאבך ואת לשונך המאופק.
    המסקנה שלי שקשה מאוד לקבוע גם כשרון וגם כשלון והצלחה של הביקורת לא גדולה יותר מהצלחה של הכתיבה בעצמה.
    לי יש רק דרישה אחת לביקורת – שתהיה בונה ולא הורסת. אין שום טעם בשום הרס, אתה יודע.

    • גרא, תמיד היו מבקרים מסוגים שונים, וגם כיום יש. משהו השתנה גם ברוחב היריעה המוקצית כיום לביקורת במוספי הספרות, שהצטמצם מאוד עם השנים.
      אבל אני עדיין עובד והגחתי לרגע. אענה על השאר ויותר מחר :)

    • האם היתה ביקורת טובה בהרבה בעבר?
      כן, בפירוש. כבר חזרתי במקומות שונים ומניתי מבקרים מתחילת המאה ה-20 עד שנות ה-80, ובהם אישים כברנר, פיכמן, שלונסקי, שלמה צמח, שלמה גרודז'נסקי, ב"י מיכלי, עזריאל אוכמני, גדען כצנלסון, נתן זך, נסים קלדרון, מאיר ויזלטיר, דן מירון, גרשון שקד ורבים אחרים.
      או-אז, לקראת שנות ה-80, התחילה העתונות לגרש את הביקורת והכניסה לביתה את הסיקורת, בצד אחד, ואת כתבות וראיונות החשיפה, מן הצד השני. אימוץ הרייטינג המזוהם שנקרא "רשימות רבי-מכר" חיסל סופית כל סיכוי לביקורת ספרות בעלת ערך.
      שכר הסופרים תמורת מאמר ביקורת רציני ירד פלאים, וכתבי-העט בכלל חדלו לשלם.
      חלק מן המבקרים פנה, בפשטות, לכתיבה אקדמית, וחלק מן המבקרים הלך הביתה כדי לעסוק בעניינים אחרים.
      יש לי בעייה עם הביטוי "ביקורת בונה". זו לקוחה מן המלון הקומוניסטי, ונודף ממנה, לעתים קרובות, ניחוח ורדים.
      ביקורת אינה "בנייה" ואינה "הרס". ביקורת היא סוגה ספרותית ששוקלת יצר יוצר ויצירה (ביחיד וברבים) ומנסה להגדיר את מהותם בתוך הספרות, התרבות והחברה.

  13. הי אמיר. אצתי-רצתי לראות מה כתבת, סקרן לגבי הפרספקטיבה שתבחר, אבל הדברים שאתה כותב כאן הם דברים כלליים ומאכזבים מבחינתי.
    גם אם אני מסכים עם טענותיך לגבי חלק מהמקרים, ההתייחסות ל"מבקרים" כשם כללי היא בעייתית ואפילו לא הגונה. פרדוקס המבקר קיים באמת מימי טורגנייב ואולי מהיום שאלוהים לא לקח את מנחת קין, אבל בסופו של דבר יש לאותם אוכלי-נבלות איזו חשיבות ותפקיד בהיסטוריה של השירה, תרצה או לא תרצה. לעתים אפילו בהיפוך – משורר ששירתו נקטלת מאוד, מתגלה כמשמעותי. תאר לך שמבקר כלשהו יתייחס ל"משוררים האלה" כשם כללי – הרי בוודאי אני ואתה היינו מרימים קול צעקה.
    המבקרים עושים את עבודתם, והם לא בהרבה יותר גרועים או טובים ממשוררי ארצנו. אני עצמי לא זכיתי לעדנה אצל אף אחד מהמבקרים (מנחם בן כתב פעם שהוא לקח את מעין וזרק אותו כמו שהוא לפח בלי לפתוח, ביקורת שאני אוהב). אבל שווה להתייחס למקרים ספציפיים, כיום מבקרי השירה המרכזיים הכותבים מדי שבוע הם אלי הירש, מנחם בן ואילן ברקוביץ', אולי גם יצחק לאור ורני יגיל, וסליחה אם מאן-דהו או מאן דהי נשכחו ממני בשל השעה.
    מעניין לראות איך כל אחד מהם חוטא או פועל, לצטט מביקורות. כל אחד מהם גם שונה מאוד. ההתנהלות האתית של כל אחד מהם שונה. הסגנון, הטעם, הגישה לשירה פוליטית ועוד. לא הגון לשים את כולם בסל אחד. אי אפשר לפסול את כולם על בסיס אישי של רדיפה אחרי אגו וחוסר כשרון.
    אני עצמי מבקר ספרי שירה וכתבי עת לשירה מדי פעם בבלוג שלי, אבל בעיקר אני מנסה למצוא את החיוב או לנסות להתייחס לקולות מהם המבקרים המרכזיים מתעלמים (כמו ספר הנונסנס של מאירה מרום).
    גם אם יש ספרים שאני כותב נגדם, זה מתוך הערכה לכך שצריך להתייחס אליהם ושהם מעניינים, לא פחות מהדברים שאני אוהב. על כל פנים, יהיה מעניין אם תרחיב את המאמר.

    • צ'יקי, שלום.
      צר לי שהתאכזבת מכך שלא נקבתי בשמות, אבל אילו הצצת בתגובתי לרחל פרץ, שמא היית דווקא מרים גבה על הרלבנטיות של הדברים גם כיום. מה שאת קורא כאן הוא מאמר שהתפרסם ב"מעריב" לפני כחמש עשרה שנה. אני חושב שממי שכתבו אז ביקורת שירה בעיתונות נותרו בשטח רק מנחם בן ואריאנה מלמד. אם אתה חושב שהדברים רלבנטיים במידה כזו או אחרת לדמויות דהיום אשמח לשמוע, ובלבד שהדברים יחרגו מקביעות ערך בעלמא.

      לביקורת השירה מן הסוג המחלק ציונים (או מוטב, אם להיות עכשוויים, ה"סיקורת") יש בעיקר ערך פוליטי, במשחק ה"רב מערכת" שאבן זהר מסביר באופן כה טוב שאפשר להוסיף רק הפניה. אין לה לטעמי שום ערך אלא אם כן המבקר אכן מגיע לביקור בטקסט ומצליח להעביר אל הקורא מפתחות מעניינים וחדשים כתוצאה של קריאתו.

      הביקורת שאינה באה לביקור אלא למטרות אחרות, היתה והינה רק כלי אחד בידיהם של אנשים מדכאים מן הסוג שאני מדבר עליו, ותוכל למצוא אותם מחר כעורכים, בעלי טור, גורואים, או השד יודע מה.

      אשר לי – כמובן, שבעתי גם אני בעבר לא מעט מרורים מ"קולגות" מחנאיים ומ"שוטים" מטעם עצמם, אבל לעומת זאת גם זכיתי לביקורות מאירות מחשבה של מבקרים שאכן ביקרו ביצירותיי והפתיעו בתובנותיהם אפילו אותי. ברור לי אפוא שאין יצור כזה כשלעצמו – ה"מבקר". יש תפקיד, ואני מנסה לתאר את האופן הנאות למלא אותו באופן לא נצלני, שגם יעשיר את הקוראים במשהו, ויראה בזה מטרה מספקת.

      אין לי מושג נגד מה כתבת, אבל לכתוב נגד דורש אחריות רבה, יותר מאשר לכתוב
      בעד. על רגל אחת, זה דורש אבחון מדויק ושקילה הגונה של מכלול המרכיבים החיוביים בעיניך, הצבעה קונקרטית על עובדות, הימנעות מהערכות מפחיתות או מכלילות, ובמקומן הזמנה לשיקול דעת בין אופציות אמנותיות.
      אם אתה כותב נגד משהו כי הוא דוגמה לעניין פסול בעיניך, הסבר את העניין היטב. וכמובן לא יזיק לבדוק גם את עצמך מה האינטרס שלך במשחק הכוחות הספרותו-פוליטי.

      בתגובתך אתה מעוניין בפוליטיקה של הדמויות, אבל אותי מעניינות הפרדיגמות.
      הרי יכולתי להצביע ולחשוף כאן כמה דמויות מדכאות וביקורות מסוג זה בעבר או בהווה, ואולי גם כדאי וחשוב לעשות זאת. אבל אני מקווה שבסוף הסדרה הזו יהיו בידי הקורא די כלים לעמוד על כך בעצמו.

      נכון שגם ביקורת פרדיגמטית בנויה על התבוננות במקרים נתונים, אבל כדי לכתוב על כך באופן רציני תידרש התמקדות מוחלטת בתחום זה כמחקר, ואני לא חושב שזה מעניין אותי מספיק. לעניין זה אני חושב שרחל פרץ מנתה פה את השאלות המעניינות אותי יותר.

      לסיכום, כן, דיון קונקרטי שווה אלף הכללות, אבל כנראה גם לא אפתח פה טור לביקורת הביקורת, למרות שבהתנהלות הראויה זה רעיון בכלל לא רע. כמובן, גם את מבקרי המבקרים אפשר יהיה לבקר וכן הלאה.
      הדיון האמיתי הוא על תרבות הדיון. בלי הסכמות בתחום הזה, אי אפשר לחשוף התנהלות פגומה או להלל תרומה של ממש לדיון, כפי שבלי דיון קונקרטי על אמות מידה פואטיות אין טעם בהערכות על ערכם של שירים.

  14. אילן ברקוביץ'

    שלום לכולם. אומרים לי תמיד: אל תכנס לכאן, אתה שורף את נפשך וכו'. אני משורר. משוררים אמורים לדעת לעמוד בעוצמת האש.

    אתם אוהבים ציטטות, אז בבקשה: א: פול ואלרי אמר פעם שבכל משורר חשוב יש גם מן המבקר החשוב. ב: לאה גולדברג אמרה פעם שאין מבקר שירה שישווה למשורר שמבקר שירה כי רק האחרון יודע מה נדרש לה לשורת השיר כדי להיכתב בעוד שהראשון מעולם לא היה שם. ג: כותב הרשימות כאן לא מזכיר ראיון שנטל בו חלק בשנת 1988 בעיתון "ידיעות אחרונות" ובו הסביר מדוע הוא לא רוצה להיות מבקר שירה. אם תקראו בראיון ההוא תבינו קצת יותר את עמדתו היום. מכיוון שלא נמצא ברשותכם ארכיון שמיש, אומר שהנ"ל דיבר על כך שמבקר שירה שהוא משורר עסוק מתישהוא גם בחשבונות אישיים. הצדק עמו. זו הדרך הקלה למבקרים שנפשם הופכת עם השנים למושחתת מבחינה מוסרית. ביום שבו אעסוק בדבר כזה אפרוש מכל תפקיד ציבורי שהוא.
    ד: כנ"ל לא נחשפו פרטים נוספים שלא אוכל להרחיב עליהם את הדיבור כאן. ה: שלא יובן מכך שאינני מכבד את פועלו של אמיר אור שהוא יקר ללבי. למעשה אני אפילו סבור בכל לב שכבר עתה הוא זכאי לקבל את הפרס הגדול ביותר האפשרי במדינה שלנו על מפעליה הברוכים של "הליקון" במהלך השנים האחרונות (משנות התשעים והלאה) וגם לעתיד לבוא.

    ועכשיו לאכזבה הרבתי לכולכן/ם: אני לא יכול להיות חלק מהדיון הזה כי אני לא מבקר שירה. אני משורר. לכן נקרא המדור שלי "משורר בשטח". אז אולי אני גם לא משורר חשוב (ראו סעיף א). הרווחתם.

    אגב, המדור של אלי הירש ב"ידיעות אחרונות" נפלא. אני ממליץ לכל אחת ואחד מכם לקוראו בתשומת לב.

    היו ברוכים והמשיכו בפועלכם החשוב. למי שרוצה להתחיל לנאץ אותי עכשיו: זכותכם המלאה. חפשו אצל ברטולד ברכט דברים בנושא הזה.

    ולגיורא לשם: הנוסטלגיה רחוקה מלהיות ורודה במקרה של השירה העברית החדשה של מאה השנים האחרונות. היא צבועה בצבעים קודרים ביותר לא רק בגלל גדלותם של האנשים שאתה מעריץ. אומרים שהיו שם גם רגעים קטנים יותר שאתה כנראה מבכר לשכוח. אגב, ישבתי מאחוריך בקפה תמר ביום שישי האחרון. הוזמנתי לשם על ידי משוררת מופלאה פלונית כלשהי. אני מרשה לך בפעם הבאה להגיד לי שלום גם אם חוכמתך גדולה משלי. זו מתנת אל להיות נדיב כלפי הזולת.

    בברכה רבה, אילן ברקוביץ', משורר ובעל מדור ה"משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ".

    • לאילן ברקוביץ',
      את מי מעניינים הרגעים הקטנים שהיו או לא היו במאה השנים האחרונות?!
      היא בי נוסטלגיה לשום דבר אך הבעייה היא שב-15 השנים האחרונות לא היו רגעים גדולים.
      ובאשר לישיבתך ב"תמר" ביום שישי, איש לא ערך בינינו היכרות. אם אראה אותך מחר ברחוב לא אזהה אותך. בוודאי שאין לי שום כוונה לעלוב בך. אני בפשטות מתקשה לדבר עם אנשים שאינני מכיר במתחם שבו אני יושב 50 שנה.

      • אילן ברקוביץ'

        גיורא היקר. היה ברוך. אני לא יכול לפרוס כאן את כל משנתי לשנים הקרובות אבל אני לחלוטין לא מסכים לגישתך על הפחתת הערך מהרגעים הקטנים. חשוב לעצמך שאולי בעטיים באו 15 השנים השחונות?

        דווקא ראיתי שבקפה "תמר" אתה יודע לדבר יפה מאוד עם מי שאתה רוצה אבל עזוב, אלה ענייני אגו שוליים בהרבה ממה שעומד כאן על הפרק. רבים וטובים נוספים מחבריך לא אומרים לי שלום. אז מה?

        ברשותך, אני אמרתי את דבריי ואשאיר עכשיו את הבמה לך ולחבריך. המשיכו בלהט שהוא חשוב בעיני עד מאוד ואל תוותרו.

        אילן.

      • לאילן ברקוביץ'.
        חזרתי ועיינתי בתגובתך והגעתי למסקנה שכנראה אינני בקי עוד בנימוסי הדור הצעיר.
        אם אינני טועה ישבתי בקפה ליד המשוררת בטרם באת. לוּ רצית לערוך אתי היכרות, הדבר הפשוט ביותר היה לגשת אלי, להושיט יד, לומר "שמי אילן ברקוביץ' (אל חשש, קראתי אותך ב"הארץ"), נעים מאוד."
        או-אז הייתי מושיט את ידי, אומר "שמי גיורא לשם, נעים מאוד, בוא שב אתנו."
        אולם יתכן, כמובן, שדברי מופרכים לחלוטין, וכי אני הוא זה שהיה צריך לקום ולומר בקול, "אני גיורא לשם! נעים מאוד! אנא, שב במקומי ליד המשוררת x ואני אלך לי ואשב במקום אחר."?
        שמא אלה פני הדברים ואני לא ידעתי??

        • אילן ברקוביץ'

          גיורא. חבל על עצביך. הייה בטוב והמשך בלהט היצירה. אם נתראה שנית נלחץ ידיים והכל יהיה בסדר.

          אילן.

          • נורא השיח הזה ביניכם , משוררים יקרים, אילן את גיורא,כולו יצרים והתחשבנות קטנונית של:"מי צריך לומר שלום ראשון זה שעולה או זה שיורד" אכן צדקו הגששים. די עם האינפנטיליות הזאת זה מביש ומביך!!!

          • סמוך לגיל 70 נוח לי מאוד להיות אינפנטילי.
            וברור: צריך לומר שלום זה שעולה!

          • הלו, ברקוביץ' מה נהיה? הבנאדם לא יודע איך אתה נראה. איכה יאמר לך שלום?

          • אילן ברקוביץ'

            חברים אמיצי הלבב ונעדרי השם. הניחו בבקשה לגיורא לשם. הדביקו לי את כל הכינויים שבעולם שאתם רוצים ושאו בטוב.

            להתראות, אילן.

          • ואם שניהם יורדים….

    • אילן,
      תודה, ובלי קשר לריאיון ההוא, אל תאמין לכל מה שכתוב בריאיונות. אמנות הסילוף לא פעם מגיעה שם לשיאים עוצרי נשימה :)

      לצר לי שאין לי הפנאי היום לענות פה בהרחבה לכולם, אבל יש גם מחר.

    • אילן, אתה כאן? עכשיו רווח לבי.

      • הנחבא אל הכלים

        לאילן,
        אני דוקא שמח שאתה מצטרף לדיונים פה. כל קול, גם אם אני לא מסכים אתו או משתגע אחר פועלו -רצוי בעיני.

        אבל שמתי לב,שבכל הזדמנות אתה מסיים עם איזה עניין אישי קטנוני שמוביל אותך למלכודת ומשחק לידיהם של אנשים שלא ממש משתגעים עליך. ומסיח את הדיון מהעיקר.

        בקיצור, אתה יורה לעצמך ברגליים.

        תתרכז ותביע את דעותיך הפואטיות ואולי תתרום לויכוח פה.

        ולרני יגיל, לא יפה.
        בסוף אחשוד שאתה לוקה באותן החולשות.
        שלכם
        הנחבא

        • אילן ברקוביץ'

          נחבא יקר. חולשה היא האנושיות בהתגלמותה. אני משוכנע שגם לך קצת ממנה.

          עיקר הדיון שלדעתך הוא עיקר הוא לא בהכרח עיקר לדעתי. מקווה שהבנת. מה שחשוב מבחינת הביקורת הוא שתינתן במה יותר גדולה ושהמוסר יהיה נר לרגליה. רשימתו האחרונה של רן יגיל ב"מעריב" על שירתם של יודית שחר; ליסה כ"ץ ואלחנן ניר, הייתה מרהיבה בעיני וחשובה מאוד, שונה מכל מה שנעשה עד אז מצדו וגם מצד המתמודד בבית האח הגדול כעת. הלוואי וזה יימשך.

          כל טוב, מאילן.

          • הנחבא אל הכלים

            לאילן,
            אני מלך חולשות האנוש.
            אולי קצת כואב לי כי אני מזהה משהו ממני אצלך.
            בקיצור,תשתדל לא להכניס את עניני "הוא הרביץ לי, הוא אמר לי, הוא קלל את אמא שלי". גם כך הם יגיעו, אז למה להגיש את הכדור לחבטה?
            שלך

          • אבל מי הרביץ?

            לא אמרו לאילן ברקוביץ הי כי לא הכירו
            אותו.
            אני עצמי הייתי שם,ואני שמח לשמוע שברקוביץ' גם,רק לא יכולתי בשום פנים לזהותו,בי נשבעתי!
            וגם לא היה לו כרטיס עם שם על הכותונת.
            הנחבא אל השמות

        • הנחבא אל הכלים היקר, אתה גלוי ללבי ולעיניי ולא יסתירו אותך שום סירים, צלחות כוסות, מיקסר או מקרר של "אמנה". תראה, הבנאדם בן 70, כתב מסות שבעיניי הן מופת בספרות העברית ואף כתבתי על כך. האמן לי, מבחינת ידע בשירה נטו, ברקוביץ' צ'יקי ואני יכולים ללכת לסדנה אצלו. איך זה? ונתתי על כך את דעתי גם בכתב, בא אחד, משורר-מבקר, משורר בשטח, משורר!!!! גיורא, לא מכיר אותו בכלל מבוגר ממנו פי שניים וזה רוצה שיקדים לו שלום ועוד מוכיח אותו בצורה צדקנית. זה נשמע לך הגיוני?

          בעניין ברקוביץ', זה באמת לא יפה. אבל אינני יכול להתאפק, פשוט יוצא לי. האמן לי. במועדון הקריאה של מפעל הפיס עליי להנחות מפגש על "אחרי החגים", הרומן הראשון של יהושע קנז. מה יש על העטיפה של הספר הזה? מה יש? הנחבא אל הכלים, אני מצפה לתשובה ממך.

          • הנחבא אל הכלים

            לרני
            אנחנו לא מכירים, אבל אני שמח שאתה קורא אותי.
            ראיתי את העטיפה.
            כמו שאמרתי, לא יפה, לא יפה!!
            אני חושב שזה מלמד שכולנו ילדים קטנים ופגועים ונהנים לשחק בקקי.

          • כאשר יהודה ויזן הביא את ספרו "מבוא לאסתטיקה קלה". (אני מתכוון לכתוב פוסט על ויזן כפי שכתבתי על יחזקאל נפשי) למשוררת אפרת מישורי(חברה כאן בבלוג), חילקה זו כדרכה הצורנית והמקורית את שם הספר להברות באופן אחר:

            "מבוא לאסתטי קָקַ לָּה". אין לי אלא להסכים עמך לפני שאתה ממריא מן הכלים ונחבא אל העננים. רני.

  15. אמיר, קראתי את הרשימה ואתה מבקר את משוררי הביקורת, כך אתה קורא להם. לגיטמי. מנומק היטב. אבל נשאלת השאלה אם כוחו של עורך לעיתים לא יותר הרסני מכוחם של משוררים כותבי טורים על שירה.
    נגיד שהיה משורר-מבקר שכזה בשם עֵץ מושקוביץ – שם מוזר לכל הדעות שכך סתם עלה במוחי הקודח – הלה היה מוזמן לסדנה מסוימת של איזה כתב עת בשם "פריפטאה" (אני חלש מאוד במושגים היוניים, אנא סלח לי) ואחר כך היה כותב דברי בֶּלַע על אותה סדנה. פגיעתו הייתה רעה? אולי. אינני בטוח.
    אבל מה באשר ליוצרים שנפגעו בסדנאות של משוררים ועורכים. מה באשר למשוררים צעירים שנערכו באגרסיביות? פעם אמר לי משורר צעיר שאני מעריך שהוא היה בסדנה או תחת השפעה של משורר אחר, מבוגר הימנו, והדבר שיתק אותו ולא כתב כשלוש שנים, ומשוררת צעירה אחרת שהשתתפת אצלי ב"עמדה", טענה שבסדנה של משוררת ידועה, שהיא פוצי-מוצי שכולם אוהבים, פגעה האחרונה בראשונה בפומבי. לדעתי, תקן אותי אם אני טועה, פגיעות מן הסוג הזה של עורכים נטו ומשוררים ברוטו חמורות שבעתיים מכל כותב טור כזה או אחר. מה דעתך? רני.

    • לי לא ברור מה יכול משורר מתחיל ללמוד בסדנאות.
      אני חושב שמשורר מתחיל צריך "לבלוע" בקריאה והטמעה את מירב השירה שקדמה לו ואת שירת בני דורו, ואולי להיות רֵעַ של משורר בן גילו או מבוגר יותר.
      דרך אגב, אינני מכיר סדנת שירה טובה יותר מאשר הניסיון לתרגם שירה של אחרים משפה זרה שאתה יודע. בעיני, פעולת התרגום דומה לגילוח על זקנם של אחרים.
      אין צורך לפרסם את התרגומים, אם חושבים שאין צורך לפרסם אותם. גם תרגומים בבוידעם מחנכים היטב את מתרגמם.

      • גיורא, אני מעביר כעת סדנת שירה ב"בית אריאלה" ומאוד נהנה. היום, למשל, אירחתי את רפי וייכרט והמשתתפים ליקקו את האצבעות. עם זאת, אני מסכים איתך שדרכי הלימוד שמנית הן הטובות ביותר. אם אין עבודה עצמית, אם אין דחף המוביל ל"סדנה עצמית" (תרגולי תרגום נשמעים לי רעיון מעולה) שום דבר לא יעזור. רני

      • מסכים אתך, גיורא, שאין תחליף לקריאה והיכרות אינטימית עם טקסטים. וגם לא לכשרון.
        עם זאת, אין סתירה בין זה לבין הכרת תיבת הכלים הפואטית באמצעות היכרות עם מערכת שיקולים לשימוש בכלים אלה (מטאפוריקה, פסיחות, משקל וכו'), תרגול, קריאה בקול, וכן, כמובן גם תרגום. שם המשורר יכול לעסוק בדיוק באותה מערכת שיקולים בלי שמדובר בשירו שלו, שם הרגשות עזים יותר וההזרה קשה יותר.

    • אילן ברקוביץ'

      שלום רן. עץ מושקוביץ? נפלא!!! אם כי אני מעדיף את ברקוקווץ' הנימוח והמתקתק. זה מתאים יותר לשירתי הקיטשית, הלא כן.

      למרות שדבריך כוונו לאמיר, אני מבקש להצטרף לרוחם. מידת הרגישות של משורר אמיתי היא עזה ואוי לו למי שמעז לחדור אותה. מכיוון שגם אני חוטא בכך לעתים, אני יודע על מה אני מדבר. מה שעשתה אותה מנחה בסדנת הכתיבה הוא חמור לא פחות מכל טור ביקורת שהוא.

      בדבר אחד אני מאמין: משורר גדול; משורר אמיתי; הוא משורר שהביקורת לא משנה לו, שאין לו ברירה. אין הרבה כאלה רן. אתה סופר. האמן לי שאינך יודע את כובד המסע והמשא המשוררי, למרות שיש לך רגישות גדולה ביותר לגבולותיו.

      בברכה, אילן.

      • ברקוביץ , יגילוביץ ושאר הוויצ'ים
        אתם לוקחים את עצמכם קצת יותר מדי ברצינות , תרגיעו

      • אילן, תודה לך על התגובה וברוך הבא. איני אומר זאת בציניות. כמובן, המארח שלנו כאן הוא אמיר והוא לא בשטח כרגע, שים לב שהשתמשתי בזה "משורר לא בשטח", אבל מה אתה עושה בקפה "תמר"? כמדומני כתבת בעבר משהו נגד משוררי בתי הקפה והנה נתפסת במצלמות הפפראצי שלי עם ח"ג – משוררת שכולה חגיגה, באמת משוררת טובה – יושב לך כך בבטלה בבית קפה? אני חשבתי לתומי שרק יהודה ויזן המשוקץ לוקה בחטאים שכאלה.

        מה קורה? אנא ענני, אוהבך – רני.

        • אילן ברקוביץ'

          רן היקר. בשמחה הייתי ממשיך איתך את הדיאלוג החשוב הזה אבל זמני דוחק. אני חושב שלא פירשת נכון את רשימתי על משוררי בתי הקפה. אני לא נגדם באופן גורף אלא נגד ההסתגרות; נגד הבועתיות שנוצרת מאליה. מצב השירה עדיין קשה ודורש תיקון יסודי. הוא לא ייעשה בדרך שזה נעשה עכשיו.

          המשך לכתוב על שירה. אתה כותב נפלא והרבה יותר מושחז ממה שכתבת בעבר. נדמה לי שרוח הזמן השפיעה עליך, המצב בשטח. שים לב: המצב בשטח.

          שמחתי. לילה טוב, מאילן.

          • מבקר לפי שעה

            אתה יודע,אילן ברקוביץ היקר,מה הבעיה?
            שאיש לא מאמין,לא לשבחים שלך ולא לאניות והתאניות שלך,אפילו לפגיעות שלך איש לא מאמין.
            ובאמת,מדוע לא יגיד ג. לשם שלום לאיש שאינו מכיר ולא ראה מעולם,רק בגלל שיכול
            להיות שזה אולי אילן ברקוביץ?
            ובהחלט יכול להיות שכולם יודעים מי זה אילן ברקוביץ,ולא מברכים אותו לשלום בכוונה תחילה,בגלל שהוא המגש הרגיש של בני ציפר.
            וכן הלאה וכן הלאה,זוטות.

        • אלתרמן ישב בבית-קפה איזה 40 שנה.
          שלונסקי ישב יותר מ-50 שנה.
          זך יושב יותר מ-55 שנה.
          אני לא רואה שהישיבה בבתי-קפה מזיקה למשוררים.

          • הרבה קפה לא בריא והרבה אלכוהול ממסטל ! לגבי כאדם מהחוץ השיח הזה של מאחורי הקלעים ממש מביש

          • בתי הקפה הם בתי הקיט שלי. תארו לכם אותי כל היום בבית… היו עפות צלחות באויר ואולי הייתי שורפת את הבית בסופו של דבר, אם לא הייתי קופצת מהמרפסת קודם. (סתם הערת אגב)

      • אילן,די עם ההתבוססות הזאת במיץ של רחמים עצמיים. אתה משורר ומבקר טוב(קוראים ואוהבים את רשימותיך ב"ארץ") אל תיפול לידי אלה הנהנים לראותך בחולשותיך.זה מביך! האמן בשירתך ,אם לא איך יאמינו בך?די עם הרצון לרצות. אני אורחת לרגע קפצתי לכאן ,ואבוי ראיתי כל פגע, חבל !אתם מייצרים יופי- שירה אמנות תשאירו אותה יפה ושלמה בשבילנו, הקוראים האנונימיים ,זה לא מוסיף לכם כבוד השיח הזה

    • רני, כל זה לא ממש שייך לנושא הביקורת, אלא לסוג אחר של חשבונאות די מיותרת, אבל מעניינים מאוד השמות שעלו במוחך הקודח. במקומך הייתי פונה מייד לרופא :)
      גם לעץ הנח נא.

      בוודאי שחיים ומוות ביד העורך, ובעצם בידי כל בעל סמכות, וההתנהלות בעריכה דורשת פיתוח מתודה וכללי אתיקה.

      אתה מוזמן לקרוא מעט על כך בשני הפוסטים שהוקדשו לעניין זה:
      "הדוגמן, העורך והמורה" –
      http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4011&blogID=182

      ו"איך אוכלים מלפפון" –
      http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4012&blogID=182

      • תודה על ההפניות. אקרא. אני מבטיח לעבור באחד מימי השבוע בבית "הליקון" ובידי ספרו של אשר ברש. אחר הכול, יש משהו קצת סינתטי ביחסים וירטואליים. רני

    • זה לא סותר עדין את פגיעתם של עורכים מגלומנים. אין סתירה בין נזקיהם של עורכים לבין נזקיהם של משוררים יהירים זו טרפה וזו נבלה !!!!

      • התגובה למעלה לרן יגיל על נזקיהם של סדנאות משוררים

        • אני בהחלט סבור שהנזק הפנימי שנגרם ליוצר כמו גם התועלת במקרה הפוך, עוצמתי יותר מפי עורך ומפי משורר נערץ. אני אומר זאת תוך הסתייגות כי תלוי כמובן באופן ספציפי, מיהו העורך, המבקר, או המשורר. אני יכול להעיד על עצמי בעניין זה, כי אמירה ביקורתית קלה מפי גבריאל מוקד, למשל, הייתה מזעזעת אותי יותר מביקורת רעה ואפילו במקום צנטרלי כמו עיתון "הארץ".

          אגב, מוקד, שנטען כאן שהוא מפיץ רעל יכול להיות בהחלט ציני וקטלני, אבל לא בזה עיקר כוחו. יש לו חוש סאטירי, אז-מה. הכוח העיקרי שלו היה בגילוי משוררים צעירים גל אחר גל וכתיבה עליהם. פעמים רבות הוציא את ספרי הביכורים שלהם. איך אפשר לבטל תרומה זו שלו לספרות?

          אתן עוד דוגמה, דמות שמוקד מעריץ – המשורר נתן זך. אני לא מבין את הקסם הסמכותי שעובד על משוררי שנות השישים והשבעים בהציבם את נתן זך כפוסק בענייני שירה. הכבוד הזה שמוקד, ויזלטיר, שימל וגם משוררים מעולים שכבר אינם עימנו רחשו ורוחשים לו, לא הגיע עדיי. אני רואה המון מגבלות בתפיסותיו הפואטיות, ולא רק אני. אבל אני יודע יפה שמילה של נתן זך יכולה להיות הרסנית אם מישהו בא אליו מתוך נקודת מבט של מי שמעריץ את שיריו. וכבר היו דברים מעולם.

          • נוראה התפיסה ההגמונית הזאת שיש לכמה משוררים מגלומנים על השירה אי אפשר לשכוח את ההשתלחות של זך באלתרמן ונמצחיק שאחר כך הוא עצמו הולחן וזומזם הכיעור הזה של מלחמת היצרים בספרות דוחה הוא כה רחוק מההזרימה הטהורה שהולידה את יצירת הספרות איך יתעודד יוצר המדדה את צעדיו הראשונים בשדה הספרות כשהוא נתקל וקורא כל זה?

          • השירים של נתן זך המולחנים מבין המשוררים החיים כיום, מה שאומר שנוכחת בשירתו מה שאין שירה בלעדיה—-המוסיקה. זך שינה את פני השירה העברית בזמנו ויש לו מה לומר ולהציע לא מבין איך אתה יכול להתעלם מזה

          • אם אני מזהה את המגיב ונראה לי שכן, אז אני שמח שהוא פה בבלוג. אני, להבדיל ממך, לא רואה בפרמטרים של הלחנה סוג של הצלחה בהכרח אלא קליטוּת (לשון קליט). על הציר הזה שלמה ארצי ונתן אלתרמן שניהם טובים באותה מידה כי שניהם מולחנים. לפניי מונחים שלושת הכרכים של זך. משנה לשנה, מכרך לכרך זה הופך יותר חלש בעיניי. ודאי שזך שינה את פני השירה העברית, על זה אין ויכוח. שלושת הופכי הדף בשירה הם ביאליק ושני הנתנים. השאלה היא מה התוצאה של המהפכה, זו השאלה. יתרה מזאת, לא המהפכן עצמו אשם בתוצאת המהפכה, אלא אנחנו שמיהרנו בשתי ידיים מרירות ורומנטיות לאמצה. רני.

          • משוררי שנות ה-60 לא נפלו בקסמו של זך: יונה וולך, יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר. כל אחד מהם הלך בדרכו, ואצל ויזלטיר אף שומעים נימות של סרקזם כלפי שירתו של זך.
            המשיכה החלה בשנות ה-70 וה-80, ומשום מה מיוחסת לאחור, לשנות ה-60.
            כבר בשנות ה-60 פירסמו מבקרים בני דור שנות ה-60 מאמרי הסתיגות והתרעה מפנהי סכנות שירתו של זך, מגמות שהתחזקו בשנות ה-80 במאמרים נרחבים של משוררים ומבקרים כאהרן שבתאי, יוסף שרון ועבדך הנאמן.

          • גיורא, להורביץ ייחודו, אבל שיר כמו "בלדה למי שבין השורות" הוא מאוד זכי לדידי. יונה אכן שונה. לגבי ויזלטיר, הוא אולי סרקסטי בפראקסיס השירי שלו, אבל אני זוכר (אינני זוכר את שם המאמר, נדמה לי כי הוא פורסם ב"מאזנים") שבו הוא קובע כי "שירים שונים" הוא הספר לאורו נלך.
            אני מכיר את דבריך על זך המנומקים היטב וכמובן את "לקראת שינוי הנוסח", רק השם אומר הכול, של אהרן שבתאי, אבל צר לי. יוסף שרון מבחינתי הוא זכיסטי עד קצות אוזניו. כל תבניות ההקטנה בשירתו הפרוזאית, הפטיטיזציה, מניין שאבו את כוחם? האם לא הושפע מאורי ברנשטיין שהושפע מנתן זך? רני.

          • לרני,
            בהקשר זה מעניין לקרוא את מאמרו של יוסי שרון ב"סימן קריאה" 15. יתכן שתראה את הדבר באופן שונה.

          • גיורא, אין לי החוברת הזאת של "סימן קריאה", אך אני מבטיח לשים עליה יד ולקרוא. רני.

          • רני, אשריך. חכה לחלק הרביעי. אולי תמצא קשר.

  16. נו, נכנסתי לרגע והנה אש אש מדורה, תחתונים של בחורה.

  17. דן, עם כל הכבוד, עכשיו אני גם העורך דין של אמיר אור? אני לא מבין את זה. אני אוהב את יודית שחר ואת שיריה, יצא שגם ברקוביץ' אוהב אותה. סופסוף אנחנו אוהבים יחד עוד משוררת מלבד חגית גרוסמן, למה להרוס את החתונה השברירית הזאת? כבר תפרתי טוקסידו ויש לי עניבת פרפר. עכשיו אתה רוצה להטיח בי את עוגת הקומות המקוצפת? רני.

  18. ולהעמיד את דעתי על דיוקה –
    יודית שחר בחורה פגיעה ופוגענית משהו, אבל משוררת טובה.

    • רנה פישביין

      מה אתה מצפה ממשוררת חברתית, בשביל לראות את כל מה שהיא רואה, ויש בספר שלה כל כך הרבה דמויות שוליים, היא חייבת להיות רגישה עד כדי פגיעות.
      ומי שפגיע גם פוגע כשנפגע. היא משוררת בדמה.
      אני הייתי מציעה שתשלימו משום שהיא חסרה כאן והפסד לבלוגיה הזאת. תהיה גבר אמיר, ותזמין אותה בחזרה, הרי אתה אחראי להליכתה מכאן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור