בננות - בלוגים / / מי בא לבקר? (על ביקורת השירה -1)
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

מי בא לבקר? (על ביקורת השירה -1)

 

 

 

מי בא לבקר?

(על ביקורת השירה – 1)

                                         

הדיבור השירי, דיבור שטוען במקסימום המשמעות את מינימום המלים, מתקיים כיום בתוך שיח מצטמצם והולך. דווקא ככל שהדיבור טעון יותר, כך הוא דורש הקשר דיאלוגי אינטנסיבי יותר, אלא שלא תמיד דיאלוג כזה מצליח להתקיים הלכה למעשה.

בדרך כלל דומה שניתן להציץ בשירה כבמצפן-תרבות זמין. דוגמאות אקראיות מן המעבדה השירית ימחישו זאת בקלות: ויכוחים על לשון רזה מול 'עשירה' עדיין ניטשו פה לפני עשר שנים בממלכת הפרוזה בעוד השירה עסקה בדיונים דומים לאלה לפני שלושים שנה ויותר. בורחס או פאונד היו "פוסט-מודרניסטים" בשירתם במובן הסקרני וחובק-התרבות של המושג הרבה לפני שהפוסט-מודרניות הוכרזה מעל קתדרות הפילוסופיה.  שירה מקדימה לרוב את התודעה החברתית ואת הבון-טון האמנותי של זמנה. היא רוחשת לעיתים בתחתיות התודעה כמין תת-מודע דחוי, ועדיין מסמנת כיוון תרבותי של חברות שלמות. אבל אולי דווקא משום כך, ושלא בטובתה, שירה עדיין נתפסת כמין דבר-אורקל בלתי נשלט, השורה במשורר כמעט בעל כורחו.

המשורר מדבר דיבור מוזר, שאינו מתייחס לרגע האקטואלי הבוהק מולנו באורו המסנוור של הרגע; אבל ככל האדם, המשורר מדבר אל זולת. האם הדיבור הזה מובן? האם זה נוגע? האם יש אדמה מתחת לנפילה? האם יש שמיים מסביב למעוף? האם יש לי בני שיח, יש הקשר, יש תרבות? אפילו כדי שתוכל לדבר עם עצמה, שירה זקוקה למענה תרבותי, או לפחות להד.

כמעגל ראשון של תהודה כזו אמורה לשמש הביקורת המתפרסמת במדורי הספרות, אבל  להוציא כמה רגעים של חסד, כל המעיין בביקורת השירה העכשווית מתרשם שבעצם אין על מה לדבר. משום מה, מי שעדיין מקשיב לשירה, בדרך כלל איננו מי שתפקידו המוצהר הוא להקשיב לה: הביקורת. במקרה הרע ספר שירה חדש נתקל באלימות, במקרה הטוב הוא מקבל ציון 'עובר', ואם הספיק לקנות לו חברים או אויבים, הביקורת תשמש לעניינים זרים לספרות למרות שתדבר בז'רגון ספרותולוגי. בסופו של דבר, השבח והגנאי זולים באותה מידה.  רק במקרה הנדיר באמת הוא זוכה לרפלקסיה של קורא-מגיב, לביקור של מבקר.

 

התבוננו רגע מסביב, ושאלו את עצמכם כקוראים או ככותבים, מה הוא "מבקר ספרותי": האם הוא מין קונדוקטור? האם הוא שוטר? האם הוא גנב? או שמא  דווקא רושם הפרוטוקול, מנהל החשבונות או נביא הזעם של הטעם הראוי?

התשובה תהיה תלויה לא מעט במידת המשמעות שנהיה מוכנים לייחס לחיי התרבות שלנו. משום כך, הייתי רוצה להציע כאן דמות "מבקר" משמעותית יותר מהנ"ל: המבקר כבן-שיח:  מבקר הוא מי שאכן בא לבקר בטקסט, שמקיים דיאלוג קרוב עם הכתוב, ובעקבותיו – אומר אמירה עניינית בעלת תוכן משלה. דיאלוג כזה הוא ביקורת במובנה הבלתי מסולף, דיאלוג שמטרתו היא להעשיר את הקורא בתובנות וזוויות ראייה מעניינות שנולדו מתוך הקריאה. במלים אחרות, דיון משמעותי דורש עיון משמעותי, המלווה במחשבה מקיפה ומחויבת, או כלשונו של בודליר, "הביקורת השואפת להיות הגונה, כלומר, להצדיק את קיומה, חייבת להיות בעלת העדפות, להתרגש, להיות פוליטית. במלים אחרות, עליה לבחור בנקודת מבט חד משמעית, אבל נקודת מבט הפותחת אופקים רבים ככל הניתן."

דיאלוג ביקורתי אינו אפשרי בלי מחויבות תרבותית וחיפוש אחרי כיווני התפתחות חדשים בתרבות.

אולם מעבר לכך (מה שכביכול היה צריך להיות מובן מאליו) דרוש למבקר גם טוהר כוונות. באחת ממסותיו הסביר אודן שהוא כותב כמבקר רק על מה שהוא אוהב, שאינו כותב מתוך צורך כלשהו, ושאין לו כל עניין בביקורת שלילית. בדברים אלה יש משום הצהרה של היגיינה אישית, אבל גם עדות על שבר השיח. ביקורת שיש עמה ויכוח ועוקץ אינה פסולה כל זמן שהיא נקיית כפיים ומחויבת לעצם קיומו של הדיאלוג התרבותי; כל זמן שהדיון הוא פנס לתודעה ולא גיליוטינה של מאבקי טעם; כל זמן שהדיבור מזמין דיאלוג על עקרונות ודרכים, גם יוצרים חשים בכך ומוצאים בו גירוי יצירתי.

מבקר המחויב לדיאלוג כזה הוא קטליזטור של רעיונות וכיווני מחשבה; הוא בן שיח שאין לו תחליף, המחדד את משמעותה התרבותית של היצירה, או במלותיו של אבן עזרא, "המבקר צריך שיהא כאבן שחיזה: משחיז ואינו חותך". אלא שביקורת כזו, ששליחותה עמה, נעשית יותר ויותר נדירה כאן, והסיבות לכך עגומות לא פחות מן הסימפטום.

 

המשך:  "מלך לטור אחד"
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10292&blogID=182

באותו עניין:

הגעגוע למשמעות (פוסט פוסט מודרניזם)

הקורא עונה ליצירה

 

פורסם לראשונה במוסף הספרות של "מעריב" 

105 תגובות

  1. אהבתי, משום שאנו שוכחים את משמעותו הראשונית (דנוטאטיבית של הפועל) מבקר הוא איש הבא להתארח ותפקידו קודם כל לראות ולדווח על מה שהוא רואה. הנטיה הטבעית ,שהיא בלתי טבעית היא לערוך מעשה של שיפוט או הערכה. ואלה, שיפוט והערכה, לעולם הם תלויי קודם כל מה שעולה מתוך הטקסט ואחר מבוססי ידע עולם שלנו ועוד…. הדברים במאמרך דבר דבור על אופ….

    • תודה, לאה. האמת, שמבקר שאינו טורח להתארח, כלומר לתקשר מתוך אהדה עם הטקסט במטרה להבינו, גם אינו יכול להצביע באופן מעניין על נקודות לשיפורו. זו היא אי-קריאה או קריאה חלקית ולקויה של הטקסט.
      לא חסרים מבקרי שירה שאינם מסוגלים להבין איך בכלל נכתבת שורת שיר, אבל עבורם השיר הוא רק מזון, טרף לפרשנות מתחכמת או להעברת ביקורת למדנית.

      • מסכימה ,אמיר, המבקר הטוב צריך לקיים דיאלוג עם היצירה והיוצר, להשחיז ולא לחתוך .מעטים המבקרים היודעים לבקר מתוך כוונה טהורה ומתוך רצון אמיתי לפתוח את תודעת היוצר לתכנים ורעיונות אחרים, וחבל שכך הדבר במקום להפרות הם מסרסים

        • חנה, כן, סירוס הוא השורה התחתונה. ואם יורשה לי לצטט את עצמי –
          תחום ידע שיכולות להתקיים בו אלף אסכולות שונות מפולגות בדעותיהן, ושמקשיבים בו בפה פעור לדיעות במקום לשיקולים שכל אדם ואדם יוכל להגיע דרכם למסקנות, הוא תחום תְלוּי-סמכות בלבד.
          למרבית הצער, שדה השירה והאמנות בכלל משופע במיוחד בחוקרים, במבקרים ובסברות כרס מסוג זה. לא בחינה בקורתית ואקספרימנטלית של קני מידה אלא קביעות טעם שרירותיות מתחת למיסטיפיקציה של הדיבור עצמו; לא שכנוע אלא הטלת אימה באמצעות סמכות.

          התוצאה של התנהלות כזו היא חד משמעית: דיכוי האמן והקורא או הצופה גם יחד.

  2. "המבקר צריך שיהא כאבן שחיזה: משחיז ואינו חותך". איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא ?
    דברים של טעם ותבונה כתבת
    מחכה להמשך

    • ברוך גדעון

      אתה כל כך צודק,שמה שמתבקש הוא שתיקח על עצמך באורח מיידי עיסוק שוטף ומלא בביקורת שירה.
      מעניין כמה זמן תחזיק מעמד לפני שיטרפוך חיים,ואני מדבר מתוך ניסיון.
      אין מתוק מתיאוריות וכללי התנהגות שלא נוסו במציאות.
      כל מילה – זהב.

      • ברוך, פרק הביקורת הוא לפניי אלא מאחוריי. נדמה לי שמיציתי. כתבתי ביקורות ומאמרים בכל המוספים הספרותיים, במגזינים לתרבות, ובטור אישי בשם "קריאת שיר" במוסף לתרבות וספרות של 'הארץ'.
        בכל כתיבתי נקטתי את הכלל הפשוט של אודן הנזכר כאן: כתבתי כדי להוסיף כמה מפתחות קריאה, וכתבתי רק על מה שמצאתי בו עניין.
        ברור שגם אז שונאים אותך ותוקפים אותך, אבל ידיך נקיות וכתמי דיו עכורים אינך מכתימים את לבך 🙂

        ו…ברוך גדעון? זה מזכיר לי שיר על המכה במדייני, אבל אם אין זה פסודונים אתך הסליחה 🙂

        • צ"ל לא לפניי אלא מאחוריי.

        • אם ביקורת ספרות קונסטרוקטיבית היא כל כך קריטית,מדוע לא המשכת? התשובה היא,שאתה מעדיף מעמד הרבה יותר נוח
          של ארביטר אלגנטיה מעודן
          בשטח השירה,ואהבת הספרות שלך היא כדי כך שתשים את עצמך בחזית הדיון על טעם,ערך או רמת הספרות.אכן,קל הרבה יותר להתחפש למעודד חביב של כל דבר בוסר ופיגול פרי היעדר כישרון (כדרך התנהגותך כאן בבלוג!!!)מאשר לעטות את כתר הקוצים של המבקר.צר לי שאני פורץ לתחומך בתגובה חריפה ואישית,אבל יקר מאפלטון – האמת.

          • ידידי הלא צעיר, אני רואה שאתה גם שואל וגם עונה, ועם זאת ברשותך אסביר את עמדתי כאן.
            אמנם בתחילה, מחמת הרגל עינו של עורך, הצעתי פה לא פעם הצעות עריכה לכותבים, אך מהר הבנתי שרבים אינם מעוניינים בהן, וזו כמובן זכותם: אלה טורים אישיים, ולא קורס עריכה בהתכתבות. כיום, אם אני עושה זאת, זה כשאני יודע שהכותב מעוניין, ורק כשיש לי פנאי וחשק. לפעמים אני טועה, אבל איני מנסה פעמיים.

            גם לי עצמי, אם יורשה, אין רצון להמשיך פה בעבודה ספרותית שאני עושה בלאו הכי. מבחינתי זהו טור אישי שנועד ליצירה ודיאלוג כפי החשק והעניין.

            עם זאת מעולם לא היללתי כאן שירים שאינם ראויים לזה בעיניי. היכולת להתפעל בכנות מיופי או עומק ביצירתו של אחר אינה פגם. נהפוך הוא. ובכל זאת בדרך כלל אני משתדל לומר פה משהו ענייני במקום לחלק לחבריי לבלוגייה ציונים חסרי תוכן.
            אין זה אומר שאין לי דיעה, אבל למרבית הצער נראה שאזנך אינה שומעת כל מה שהוא פחות מצעקה, ושעינך אינה חדה דיה להבחין במה שלא נאמר, בשעשוע, באירוניה, או בעניין האנושי שעליו נסבו הדברים.
            מעט אהדה אנושית לא הורסת את כוח האבחנה. להפך.

        • מי יכול להסביר את החלוקה הזו של תחומים ב'הארץ' ל'תרבות וספרות'? האין ספרות תרבות?

    • ריקי, אבן עזרא יש אחד בדורותיו, אם בכלל. ר' למטה את תגובתה של רות בלומרט שבה סיפרה קצת עליו ועל תקופתו. ועוד אשוב לזה גם אני.
      וההמשך – היום / מחר…

  3. אכן. ביקורת היא נושא כאוב. אגב, לא רק ביקורת של שירה. אני כבר כמעט לא קוראת ביקורות – תמיד מפריעה לי עצמת הביטחון העצמי של כותביהן: הם כל כך יודעים בדיוק הכל, יש להם מתכון בשביל כל דבר, ואיכשהו הם שוכחים לקחת בחשבון את העובדה שזמנים ונטיות וקונבנציות משתנים כל הזמן.
    ומצאו חן בעיני מלותיו של אבן עזרא.

    • נכון, עדה, לא רק ביקורת שירה. הביקורת היא לעתים קרובות מדי כלי כוחני.
      ככל שקביעותיהם של "בני סמכא" כאלה מובנות פחות לשוחרי האמנות, ככל שהן שרירותיות או מבוססות על תיאוריות איזוטריות יותר, מתחזק מעמדם של אלה כקובעי טעם, אבל לא מכוחה של הסכמה מושכלת.
      מה שהכי עצוב הוא שהקהל לומד מהמבקרים הוא שאמנות היא עניין מסובך שאינך יכול להבין בכוחות עצמך, אלא רק בהסתמך על קביעותיו של בר-סמכא זה או אחר.

      • מה שהכי עצוב בעיני הוא שביקורות תוקפניות מהסוג שכולנו מכירים מהעיתונות תורמות את תרומתן המאד-בעייתית לשיח הצעקני ששולט בכל מקום גם בלעדיהן – והן איכשהו נותנות חותמת-של-אישור לשיח כזה, כי הרי הן נכתבות בשם התרבות, לפחות לכאורה.

        יש משהו תמים במחשבה שהביקורת היא כלב השמירה של התרבות (וזה מקביל במידה מסויימת לתמימות של התקשורת, המאמינה שהיא מחרפת נפשה למות למען השמירה על הדמוקרטיה, בעוד שבפועל היא מספקת בעיקר רכילות). ביקורת נבונה יכולה להועיל לכל תחום של החיים, לא רק לאמנות, אבל אני בטוחה שאמנות יכולה להתקיים גם בלעדיה.

        גם ההשוואה של ביקורת עם מערכת המשפט נראית לי בעייתית, כי שופטים פועלים בתןך מסגרת החוק שנקבע על ידי רשות אחרת – המחוקקת – בעוד שהביקורת, באין חקיקה מוסכמת על הכל, מקבלת על עצמה גם את תפקיד המחוקק, גם את תפקיד השופט.

        אשר לביקורת שמקומה בתוך חקר הספרות (מה שהזכרתי אי-שם במורד התגובות, וראיתי את תגובתך) – זה כמובן עניין אחר, ולמיטב ידיעתי מקובל לראות אותה כתחום מדעי בפני עצמו.

        • עדה, מסכים אתך, והייתי מוסיף שפני התקשורת כפני הדור. היא בסך הכל מנסה למכור, להשיג רייטינג, ולנשב בכיוונים הנכונים. הוא הדין בביקורת, תחום זניח מבחינת עורכי העיתונים ובעליהם, שממלא ביודעין או שלא ביודעין את מכל הגז של אותה רכבת כלכלית משומנת, המכוונת תמיד ליעד כלכלי אחד: המכנה המשותף הרחב והנמוך ביותר בכל תחום ותחום. מה הן מטרות התקשורת? בידור, עיצוב דעת קהל, ויצירת סדר יום ציבורי. מה הם כלי התקשורת? פרובוקציה, סחיטה רגשית, דיכוי חשיבה אינדיבידואלית, ובית חרושת ליצירת אופנות ותדמיות.
          אשר לביקורת, איני מסכים אתך. זה איננו תחום מחקר גרידא, אלא שליחות דיאלוגית לשם למידה בצוותא והקניית מבט מעודן ומורכב יותר לכלל ציבור שוחרי התרבות. תפקידו של המבקר להקנות מפתחות חדשים לטקסט דרך רשמי קורא מעמיקים יותר.
          זה שונה מתחום המחקר שמתאים למומחים בלבד ודובר לרוב ז'רגון מקצועי ולא דיאלוגי.

  4. המדים שלובש המבקר נותנים לו את הכוח. כנראה שאין מה לעשות, הנזק התרבותי הוא רב, כאשר אנשים קטנים נכנסים לתפקיד גדול,שלדעתי הינו רב בחשיבותו לתרבות, ואבוי לה כשאינם מתאימים.
    ואז השאלה מיהו האיש המתאים לתפקיד?כשמדובר במורה, חשובה לנו נפש התלמיד, כשמדובר במבקר, חשובה לנו נפש התרבות. ומי שאיננו רגיש לזולת, הוא אולי סתם אדם פגיע ומסכן, העוטה עליו שריון גס, ובחוסר מודעות משווע מזריק גראפיטי להמונים, ומספר להם שהוא יצירת אמנות. אני קוראת ביקורת, ורואה את הנפש המיוסרת המשחקת את ההורה המתעלל תחת מסווה אינטלגנטי שקוף.
    אני קוראת ביקורת, ורואה את הריקוד מוצץ הדם של ערפדי הביקורת חסרי השיניים, שמדי התותבות שלהם הם הריגוש המרכזי בחייהם.
    זה עצוב.
    זאת הסיבה שאינני קוראת ביקורת.
    אז…אני הקוראת, אני המבקרת בתוך היצירה, ואני הבוחרת אם להגיב כשיש לי משהו טוב לומר או לשתוק כשאין לי מה לתרום שיניע את היוצר לכיוון מפרה וקדימה.
    כאן אני כן מעבירה ביקורת שאיננה נעימה לקריאה ולא לי לכתיבה. זה נובע בי מתוך חוסר האונים המצטבר מול התובנה, שלכל שאלה בנושא "לאן פנינו מועדות" בכל התחומים החשובים בעיניי, תמיד התשובה היא: אל עברי פי פחת.
    יפה לקרוא שיש מי שהשקיע מחשבה והעלה אל הכתובים את תפקידו של המבקר, אולם אינני מהאופטימיים בתחום, כמו שאינני מאמינה שסמינר למורים יכול לחדור לנבכי המורים לעתיד ולהסיר מתוכם את הגידול שנקרא: "לא מתאים".

    • אני מכים אתך.אין צורך בביקורת ספרות,כמו שאין צורך בספרות.זה באמת מיותר,ורק מטריד כמו יתוש במוח.

      • הסיבה שאני לא קורא לא רק ביקורת ספרות,אלא גם ספרות.
        לא רק רמת הדיון הביקורתי בספרות מיאשת,אלא גם הספרות עצמה,בעיקר היא.
        הביקורת רודפת אחריה כמו כלב זקן,כושל,משולח לשון.

        • צריך ספרות. צריך ביקורת ספרות. בלעדיהם העולם בעיניי הרבה יותר גרוע. הוא כמעט סוג של גיהינום אישי. אמר פעם אורציון ברתנא השייך גם הוא למבקרים הקטסטרופלים המעולים מבית מדרשו של קורצווייל גם מוקד שייך לשם, גם נבות, גם ברמה במעט ובאיכותי שכתב. ברתנא אמר: "אם הספרות חולה הביקורת מתה". זה טוב ויפה ואולי נכון, אבל אי אפשר להיות דקונסטרוקטיביים כל הזמן. גאולה יש רק בעשייה.

          • נחש מי בא לסעוד

            רני,לא צריך ביקורת,זה מיותר,בעיקר למבקרים עצמם.מי שרוצה לרעוב,להפסיד את שארית כספו ורכושו,ולבסוף להגיע
            לעת זקנתו ל"אח הגדול" בעבור פת לחם ואגורת כסף,ולהפוך להיות שם שוטה הכפר
            הגלובאלי,לקבל ביקורי בית קבועים פחות או יותר מההוצאה לפועל,מוזמן
            להיות מבקר.הוא יתקבל בצהלה לקורפוס לא קיים,וישב תוהה ובוהה מול 'בננות'
            וישאל את עצמו על מה אתם בדיוק מדברים.כה נעים לכתוב על דבר לא קיים!
            חלק מה'שיח' הדמיוני והאוטומאטי של
            כל מי שמתחיל לכתוב ספרות.חלק מהשיסוי
            הדמיוני.אני שואל: מישהו פה פגש מבקר
            ספרות פעיל?לא כתב צרכנות שנזרק למדור
            הספרות,לא סוקר ספרים קסוקר שמצטט את הכריכה האחורית,וגם לא מבקר לשעבר,מבקר ספרות בעל תחושת יעוד,שזה
            המעש הכמעט בלעדי שלו.תבדקו,ויסתבר לכם שאתם מחליפים את הפרסונה הזאת בטוקבקיסטים תוקפניים שפגשתם פה ושם על הדרך,שזה אתם,כי כמעט כל אחד יהפוך,בסיטואציה מסויימת,טוקבקיסט תוקפן.רובכם לא באמת אוהבים את החזות הזאת,ונוהגים לזהות אותה עם ביקורת.
            לא! אין שום קשר.בקיצור,בתרמיל של כל אחד מסתתר מנחם בן קטן,אבל זו לא ביקורת,זה איש קטן וזקן שחייו המתוקים של המבקר הביאוהו עד פי פחת
            ולמצב ביזארי של פריק תיקשורתי.הלא אתה רני יגיל,יודע מה באמת המצב.בואו נחדל כולנו להעמיד פנים.ק.הג.

          • אני מסכים שהמצב גרוע ביותר. אני חוזר על זה עם אריק א. ועמוס אדלהייט בכל חוברת פרוגרמטית של "עמדה", אבל לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה (חז"ל, איזו עברית). מה יותר טוב שלא נעסוק בספרות ונקבל כיב פֶּפְּטִי? אני למשל, פעם, לפני שנים, קראתי מאמר בשם "גנסין אופציה זנוחה מראש". זה השפיע עליי. אז עכשיו שאני אתכחש לזה וארים ידיים בשם איזו אמת קטסטרופלית? לא ולא. רני.

          • פקיד בית המשפט

            ברשרוש של יבושת
            יסמר אל הדלת את צו העיקול.

            כך נכסי הבשר,כך וכך נכסי רוח,
            כך וכך אשליות,חלומות,הון פיתוח,
            מעפל לי שיקול,חלומות בלי דם
            ודמי צער,ושבת,ובושת.

            ניחרות,אש צולבת,תטחנה עיניים:
            הותר בדל,הותר קורט,למען השם

            למען לחישת ה'אינני אשם'
            הלילות הכבדים,מבוקעי השפתיים

            הי הי ,אשמדאי,
            עד בלי שחר,עד בלי די,
            ראש ארי ומותן פר
            סובבה הלונה פארק.

            יפתי,מה עגולים שדייך וחמים!
            בגיאך יקורא,'אל מלא רחמים'

            וחוזר חלילה:
            פקיד בית המשפט,ברשרוש של יבושת
            יסמר אל הדלת את צו העיקול…
            (משה דור,שנות ה60

            הגזמות יש לזקוף על חשבון שלונסקי
            מ'אבני בוהו'
            מבקר ספרות לפי שעה,
            תרתי משמע!)
            מוקדש לרני יגיל,בין שחוק לדמע

          • חלומות בקור דם

          • אגב, גיורא מארח את משה דור מדי פעם בבלוג שלו וטוב הדבר. ב"עמדה" 19 פרסמתי מאמר מקיף על שירתו של דור מאת גיורא לשם. הלוואי שלשם יפרסם אותה כאן בבלוג שלו. "קרן היובל – גלות ומולדת בשירתו של משה דור". הכותרת אומרת הרבה על תוכן המאמר. רני

          • "צו עיקול", ספר של משה דור, 1960. מכיר את הספר. אגב, התכתבתי עם משה לאחרונה. הוא למשל אדם (משורר-מתרגם) שהייתי שמח לראות אותו ב"בננות". זה היה מוסיף לבלוגייה המון. יש לו שירים שונים מתקופות שונות. ודאי יש לו מה לומר מבחינה פואטית על הספרות הישראלית. הספר הזה אכן מושפע משלונסקי ומתכתב גם עם הקצב המוכני הנפלא של אבידן. מי שהעתיק כאן את השיר הזה, בינינו, רחוק מהיות מבקר ספרות לפי שעה. הוא מבקר ספרות בכל רמ"ח ושס"ה. רני.

          • לרני יגיל:
            משה דור מתקשה במחשב.
            עם זאת, כאשר הוא מבקש להציג משהו בבלוגיית "בננות", בימת-האורח שלו היא אצלי וכותרת הפרסום מציינת את שמו כדי שכל קורא יוכל להיות מודע לשמו של הכותב.
            כך נהגתי פעמים לא מעטות מאז פתחתי את בלוגי בחברתכם.
            משה דור ואנוכי בקשר כמעט יומיומי ואין לי שום קושי לפנות לו את במתי.
            דרך אגב, גם אמנון נבות המתקשה במחשב, מצא בבלוגי בימה לפירסום דבריו.

          • מסכים אתך, רני,
            וגיורא, שכנע את משה שזה לא מסובך. גם לי הייתה מין פוביה שכזו, ולקח ליעל ושירלי כמה חודשים לשכנע אותי שזה בסך הכל די פשוט 🙂
            משה הרי שולח דוא"ל בלי בעיות. ובלוג זה לא מסובך יותר, לא?

          • לאמיר,
            למרות כל שכנועי, משה ביקש ממני להיות ה"סנדק". באופן כזה אני גם מסוגל לדאוג לחומר צילומי שהוא מתקשה להשיג ולעתים אף לפרטים ביבליוגרפים שהם מעבר להשגתו.
            בעשותי את המצווה הזאת אני גם מחזיר חוב לאדם שלמדתי רבות משירתו ומאופן התנהלותו בספרות העברית, וזו אף מחווה גמורה של ידידות.
            קח בחשבון שהוא היה עמי בין מייסדי "קשב".

          • מוקד? נבות? רני, האנשים האלה אינם חלק מהפתרון אלא חלק מהבעיה. הבל פה רעיל של סברות כרס ספרותופוליטיות מעיקרן יכול לשמש את בעליהן לדיכוי ושליטה, אך קשה לבנות בו משהו מועיל.
            מסכים אתך שגאולה יש רק בעשייה.

          • אמיר,
            אתה טועה בדבר מוקד ונבות.
            די במעשה אחד של מוקד, כאשר פירסם ב"עכשיו" את מאמרו של נתן זך על שירת אלתרמן, כדי להבין את חלקו בעיצוב התודעה של הספרות העברית כעורך וכמבקר.
            פעולתו של נבות מראשית שנות ה-80 היתה נגד תהליך הזילות של הספרות, חוזק ידם של היחצ"נים ונמיכות קומתםשל יוצרים שנחשבו בעיני רבים ליוצרים חשובים בעוד שאין הם אלא יוצרים בינוניים.
            בכל השאר, דומה שאין לי ויכוח עמך.

          • גיורא, זו דוגמה לא רעה לאלימות מוקצנת ורעה. האופן שבו יצא בזמנו זך נגד אלתרמן (ולאה גולדברג) היה מוקצן והרסני. אחרי זך וממשיכי דרכו קם דור שלא ידע עוד מימינו ומשמאלו, סבר שפסיחות שרירותיות עושה טקסט לשיר, התחרש למוסיקה של המשקל, וחשב באופן של "האמת בידינו" על טענותיו הפואטיות של זך. זך עצמו, דומה שחזר בתשובה רפה מדבריו אז בשירתו המאוחרת.
            למוקד זה דווקא לא הפריע לגנדר את הטיש שלו בממשיכו המובהק של אלתרמן בשירה העברית, דוד אבידן.
            פוליטיקה במסוה של חשיבה ספרותית.

          • לאמיר אור:
            לדעתי, אבידן היה ממשיכו של שלונסקי ולא של אלתרמן. אבל זה, בדיוק, הוא ויכוח שצריכה לנהל הביקורת!

          • גיורא, מבחינת החדשנות הלשונית אתה בוודאי צודק. אבל מבחינת הפואטיקה –

            טוב, אתה צודק גם בזה שזהו בדיוק הדיון הספרותי שהביקורת צריכה לנהל.

          • אבל אם כך, הביקורת היא לא ההתקפות שמוצאים לעיתים בעיתונים היומיים ובמוספי סוף השבוע ובאינטרנט, אלא מה שקשור לחקר הספרות, שזה עניין שונה לגמרי. יש כאן שתי פרשנויות מאד שונות לאותו מושג.

          • עדה, בזה בדיוק העניין. אמנם כאן דיברנו על משורר שנפטר זה כבר, אבל סוג הדיון והעיון – גוני החידוש, יסודות ההשפעה וההמשכה, ייחודו של המשורר וסוד תרומתו וחזונו – כולם רלבנטיים גם לביקורת העכשווית.
            ביקורת היא למידה ודיאלוג. ההתקפות שאת מדברת עליהן אינן ביקורת אלא אנטי-ביקורת.

          • נ.ב.
            נבות הוא באמת מקרה שונה.

      • הסיבה שאני לא קורא לא רק ביקורת ספרות,אלא גם ספרות.
        לא רק רמת הדיון הביקורתי בספרות מיאשת,אלא גם הספרות עצמה,בעיקר היא.
        הביקורת רודפת אחריה כמו כלב זקן,כושל,משולח לשון.

        • אין לי שמץ של מושג מדוע אתם מתייחסים לביקורת בצורה כל כך גרועה, מגנים אותה, משתלחים בה, מדמים אותה לכלב רע וחולה.

          הביקורת, באנלוגיה ליצירה לא רק שהיא מקיימת דו – שיח עם היצירה.

          כאשר יש זמן נתון לכתיבת ביקורת, כך וכך מילים, כאשר המבקר אין לו מספיק ידע להתמודד עם הכתיבה – כך תיראה גם הביקורת.

          בעיני תפקידה של הביקורת היא להאיר, כמו זרקור, להבליט, את התמצית של הכתיבה היצירתית.

          יש ספרים שנכתבים גרוע, ואזי יש צורך להדגיש את הפגמים.

          יש ספרים שנכתבים טוב, שמאירים זוויות שונות של החיים על מורכבותם. יש ספרי עיון, יש סיפורים קצרים, יש שירה והרשימה עוד ארוכה.

          מה שנדרש מן המבקר הוא האומץ להגיד את מה שהוא חושב, יושר אינטלקואלי אף הוא מצרך נדיר, ועוד המבקר נדרש לסוג מסויים של פרשנות להביא בפני הקורא פעמים מסויימות מסרים שנעלמו מפניו.

          המבקר נמצא בגובה העיניים של היצירה.

          כתבתי מאמר ביקורת בהארץ על רימונד קארבר "סיפורים אחרונים" כמעט שלושה חודשים ישבתי ופלחתי כל סיפור וסיפור. עד אשר ניסיתי להגיע לאמירה שלו, לטקטיקות הכתיבה, אשר השתמשו בהומור פן יבלע לקורא – מפני המסרים הקשים שהאירו בסך הכל על התקופה.

          18 עמודים העברתי בשעתו להנדלזלץ עד אשר נבהל. בסיכומו של דבר הגעתי לשלושה וחצי עמודים שפורסמו. בטלפון ישבתי והתעקשתי על כל מילה ומילה.

          אם עובדים נכון על ביקורת, ברצינות הראויה, אין סיבה שלא יהיה לה ערך, ואין סיבה שלא לקבל שבחים גם על כתיבת ביקורת.

          ולכן, לפני שממהרים לגנות את הביקורת. אני מסכימה עם אמיר שעל המבקר לקיים דו שיח עם היצירה, עם המחבר המובלע ועם המחבר הממשי – שהם שתי ישויות נפרדות.

          בסך הכל אהבתי לכתוב ביקורת. ברבות הזמן קבלתי רק שבחים.

          אלא מאי – הביקורת לעולם לא תהייה שוות ערך ליצירה. אני אישית חשתי שהמבקר הוא טפילי על היצירה עצמה – ואז בעצם זה הפך קשה יותר ויותר.

          ככל שכותבים ביקורת, כך רוצים גם ליצור. היבט נוס, הינו שפעמים רבות הכותבים הם אנשים בעלי שיעור קומה ואז המאמר הופך להיות מלמד ומאלף.

          כתב העת אלפיים הוא דוגמא טובה לכך. לא רק לביקורת אלא למאמרים מלומדים בפני עצמם.

          לדאבוני, המוספים אינם מה שהיו פעם, כתבי העת כמעט אזלו, ולכן צריך לייסד כתבי עת איכותיים לביקורת. ולא כאלו של סטודנטים, שהחלב עוד לא נוגב להם מן השפתיים והם מקבלים גיבוי מכל מיני קנאי שטח כאלו ואחרים.

          ובכן אמרת שהשירה הצטמצמה, כך גם הביקורת וגם הכתיבה המקורית אצלנו שנשחקה עד דק והפכה משעממת בטירוף.

          אז מה לעשות? האם אפשר להרים את הכפפה וליצור דורות חדשים של כתיבה ושל ביקורת?

          לזמן פתרונים.

          חוה
          מצטערת שהגבתי באיחור.

        • אין לי שמץ של מושג מדוע אתם מתייחסים לביקורת בצורה כל כך גרועה, מגנים אותה, משתלחים בה, מדמים אותה לכלב רע וחולה.

          הביקורת, באנלוגיה ליצירה לא רק שהיא מקיימת דו – שיח עם היצירה.

          כאשר יש זמן נתון לכתיבת ביקורת, כך וכך מילים, כאשר המבקר אין לו מספיק ידע להתמודד עם הכתיבה – כך תיראה גם הביקורת.

          בעיני תפקידה של הביקורת היא להאיר, כמו זרקור, להבליט, את התמצית של הכתיבה היצירתית.

          יש ספרים שנכתבים גרוע, ואזי יש צורך להדגיש את הפגמים.

          יש ספרים שנכתבים טוב, שמאירים זוויות שונות של החיים על מורכבותם. יש ספרי עיון, יש סיפורים קצרים, יש שירה והרשימה עוד ארוכה.

          מה שנדרש מן המבקר הוא האומץ להגיד את מה שהוא חושב, יושר אינטלקואלי אף הוא מצרך נדיר, ועוד המבקר נדרש לסוג מסויים של פרשנות להביא בפני הקורא פעמים מסויימות מסרים שנעלמו מפניו.

          המבקר נמצא בגובה העיניים של היצירה.

          כתבתי מאמר ביקורת בהארץ על רימונד קארבר "סיפורים אחרונים" כמעט שלושה חודשים ישבתי ופלחתי כל סיפור וסיפור. עד אשר ניסיתי להגיע לאמירה שלו, לטקטיקות הכתיבה, אשר השתמשו בהומור פן יבלע לקורא – מפני המסרים הקשים שהאירו בסך הכל על התקופה.

          18 עמודים העברתי בשעתו להנדלזלץ עד אשר נבהל. בסיכומו של דבר הגעתי לשלושה וחצי עמודים שפורסמו. בטלפון ישבתי והתעקשתי על כל מילה ומילה.

          אם עובדים נכון על ביקורת, ברצינות הראויה, אין סיבה שלא יהיה לה ערך, ואין סיבה שלא לקבל שבחים גם על כתיבת ביקורת.

          ולכן, לפני שממהרים לגנות את הביקורת. אני מסכימה עם אמיר שעל המבקר לקיים דו שיח עם היצירה, עם המחבר המובלע ועם המחבר הממשי – שהם שתי ישויות נפרדות.

          בסך הכל אהבתי לכתוב ביקורת. ברבות הזמן קבלתי רק שבחים.

          אלא מאי – הביקורת לעולם לא תהייה שוות ערך ליצירה. אני אישית חשתי שהמבקר הוא טפילי על היצירה עצמה – ואז בעצם זה הפך קשה יותר ויותר.

          ככל שכותבים ביקורת, כך רוצים גם ליצור. היבט נוס, הינו שפעמים רבות הכותבים הם אנשים בעלי שיעור קומה ואז המאמר הופך להיות מלמד ומאלף.

          כתב העת אלפיים הוא דוגמא טובה לכך. לא רק לביקורת אלא למאמרים מלומדים בפני עצמם.

          לדאבוני, המוספים אינם מה שהיו פעם, כתבי העת כמעט אזלו, ולכן צריך לייסד כתבי עת איכותיים לביקורת. ולא כאלו של סטודנטים, שהחלב עוד לא נוגב להם מן השפתיים והם מקבלים גיבוי מכל מיני קנאי שטח כאלו ואחרים.

          ובכן אמרת שהשירה הצטמצמה, כך גם הביקורת וגם הכתיבה המקורית אצלנו שנשחקה עד דק והפכה משעממת בטירוף.

          אז מה לעשות? האם אפשר להרים את הכפפה וליצור דורות חדשים של כתיבה ושל ביקורת?

          לזמן פתרונים.

          חוה
          מצטערת שהגבתי באיחור.

    • סיגל, יפה ההשוואה בין המורה והמחנך לבין המבקר. אלה תפקידים ציבוריים כבדי אחריות, שלא פעם מופקרים בקלות דעת בידי הבלתי מתאימים.
      החינוך הוא החברה של מחר, אבל גם התרבות. חברה שאינה מבינה שהיצירה האמנותית היא החלום וכוח ההתחדשות של החברה, חיפוש דרכי התמודדות חדשות עם העולם ויצירה של המחר המנטאלי – היא חברה שנדונה לכליה.
      לכן לא רק "נפש התרבות" אלא גם נפשותיהם של יוצריה ראויים ליחס זהיר ואמפתי. חברה שמדכאת אותם היא חברה מתאבדת. למרבית הצער לא מעט מבקרים הם סוכני הדיכוי הזה, אך בעולם מתוקן נכון מאוד להשוות את תפקידם לתפקיד המחנך (ולא רס"ר המשמעת או הסוהר, למשל). קל להרוס, קל לפלוט רעל. קשה ולוקח זמן לבנות משהו.

  5. תמי קאלי

    זו משימה קשה להיות "מבקר אמנות". האם הוא אמור להיות בדומה, נניח, למבקר המדינה, כלומר להצביע על ליקויים או גם להציע פתרונות. ומי מאפשר צמיחה תרבותית?, הקהל, צרכן האמנות, או "המבקר" ששולח את קהל הצרכנים?, זה נורא מסובך.

    • תמי, אני חושב שבעולם שכולו טוב אכן תפקיד המבקר קרוב במשהו לזה של המורה.
      הוא אמור לבקר ביצירה ולכתוב רשמי קורא שישמשו מפתחות לקוראים רבים.
      כשבמקום זה מדובר בפוליטיקת טעם כוחנית ומנחיתה, למבקר אין שום אינטרס שהקהל יבין באמנות או שיבין את היצירה. להפך, סמכותו כקובע טעם היא סמכות שרירותית שנסמכת על הרס הביטחון העצמי של הקהל, בלבול ומיסטיפיקציה.

      • מבקר טוב שמסוגל לתת מפתחות להבנה- זה נראה לי מפתח בפני עצמו. תודה!.

  6. אכן, צריך להתארח ביצירה לפני שמתעורר משהו ששווה לומר.אני נוהגת גם לארח את הספרים החדשים. לקחת אותם לקריאה , לפעמים בקול לחבר או חברה, באחד 'המקומות שלי': ים, נחל, מעיין… העיקר שזה יהיה עם הרגליים במים.
    אבל יש בעיה באמירת האמת, כשמדובר באנשים שמכירים, ולכן אני תמיד מנסה למצוא משהו טוב לומר, לפתוח פתח לקורא להיכנס משם.

    • סבינה, יפה שאת מחפשת גם את היפה במה שנראה לך בעייתי. אבל אם את מסויגת מיצירה של אדם שאת מכירה, ויש לך בעיה עם הצבעה על נקודות החולשה שאת מוצאת בטקסט, אין הכרח לכתוב. הרי גם לקוראים את מחויבת כמבקרת, לא?

  7. מי שרוצה לדעת מה ההשפעה הכי בולטת של המבקרים על האמנות, לא צריך ללכת רחוק, מספיק לראות את הטוקבקיסטים ברשת, את מי הם מחקים? היום כל מי שעבר עליו יום מזופת הופך לו לפתע למבקר בקיא ולא משנה באיזה תחום ומה כמות הידע שלו…תמיד יהיה לו משהו לומר, שלאחריו הוא ירגיש כוכב עליון.
    פעם התכתבנו כאן איפשהו, אמיר, על ביקורת ועניתי לך שהמבקרים יבקרו את עצמם. אני עדיין חושבת כך ויכולה להוסיף שאם הם חייבים מגע עם אנשים אז שילכו להיות מבקרי כרטיסים ברכבת.

    • מספיק להציץ בכמה מהמבקרים (גם פה בבלוגייה), כדי להבין באיזה סוג של אנשים מדובר בדרך כלל. מה שעומד לנגד עיניהם הוא קידומם האישי או קידום חבריהם או קידום ה"אג'נדה" שלהם, או סתם בריונות, להראות מי הבוס של הספרות. יש פה ושם גם אחרים, אבל מעט מאוד. צדיקים גמורים. היום אפילו על "הגילוי הנאות" מוותרים. ואצל אלה שלא מוותרים, זה נשמע כמו הלצה. אפשר לשמוע את הגיחוך מתחת לשפם (גם אצל המבקרות) אם מתאמצים.

      אהבת שירה?

      כמו אצל חלק מהפוליטיקאים שעבירות השוחד הן עניין משני לאהבת המולדת עבורם.

      • אבל למה כותבים כאן כל כך הרבה על מה שלא צריך (ביקורת) ומיותר,וממילא אין?
        ברנר,איפה ראית מבקר פעם אחרונה בחייך? בחלום? בהזיה?

    • תגובה מופרכת

      בערך כמו הטענה שאני קורא משהו שאת כותבת ביום רע,ואז,אני,הקורא התמים,
      צריך לסבול.
      כרטיסן באוטובוס? מישהו ראה פרסונה כזאת בעשר השנים האחרונות?! הרי את,אתם,חוזרים באופן אוטומאטי על פיגורות לא קיימות.קונפיגורציות הזויות מהעבר הרחוק.היום מוכרים כרטיסים באוטומאט שמדפיס,כמו מה שאתם מדפיסים פה,בבלוג,טקסטים כמעט אוטומאטיים.הבעיה היא לא המבקרים,אל הכותבים חסרי עולם אוטונומי,שחוזרים על מה שכותבים כולם ונהוג לכתוב,בלי להרהר פעמיים.

    • סיגל, המגיבנות מן הסוג שאת מדברת עליו, זה המפריח הערכות פוגעניות וסיסמאות רעל במקום להצביע על נקודה לדיון ולהדיין לגופו של עניין, זה המוצא פורקן למצבורי כעס לא פרוקים בנפש הכותב, אינה רק מצערת, אלא גם סימפטומטית למצב התרבות במובן העמוק והכולל של המלה.
      קל למשוך תשומת לב באלימות, אבל גם די זול בסופו של דבר. והמחיר? נפש הכותב יודעת אותו.

      • הי אמיר, אגיב קודם למגיב האלמוני שאינו מבחין בין מכירת כרטיסים לבין מבקר כרטיסים שתפקידו להתהלך ברכבת ולבדוק שיש בידי הנוסע כרטיס. והללו מבקרים וממשיכים לבקר. ואשתמש במילותיו של הידען: "הבעיה היא הכותבים חסרי עולם שכותבים, בלי להרהר פעמיים".
        ומסכימה איתך אמיר, שלעיתים תגובה היא לא יותר מסתם אלימות, אולם מספיק להבין שלמגיב יש מניע הנע בין טיפשות לבין רשע, כמו גם כל תחנות הביניים, בשביל לקרוא , לחייך ןלהמשיך הלאה.
        צר לי על נפשו של הכותב הנותרת עם האיכס הזה שבתוכו, אולם מבחינתי אני אחראית רק על עצמי ועל עוד שניים וחצי אנשים וכבשה, כך שאותם כותבים נותרים לבד, בים של עצמם, ואם רע להם, שיעשו מעשה בנידון, ויפתרו לעצמם את הבעיות …לא על גבי ולא אל ליבי.
        האם סופר או משורר יכול לנקוט בגישה שכזו אל מול המבקר? אני מקווה שכן. אולם שוב, אינני בקיאה בתחום…למדתי לבחור לעצמי את מה שנחשב בעיניי, ויודעת שלו היו ביקורות שהתרבות הייתה יכולה להתפתח בזכותם, הייתי נהנית לקרוא אותן, וללמוד גם מהן.

        • סיגל, טוב שאת מתייחסת לזה כך, אבל בעולם האמיתי לא חסרים אנשים שנופלים קורבן לטיפוסים מדכאים מן הסוג הזה. ואני לא מדבר רק על "אויביהם" של אלה, אלא דווקא על נפגעיהם הסמויים, חסידיהם ובעלי בריתם. אלה נתונים לרוב ליותר דיכוי והשחתה מהראשונים. לכן, כדאי גם לשים לב ממה הדברים עשויים, הן במגיבנות הרשת, עוד יותר מזה הן ב"ביקורות" מסוג זה, ובכלל בחיים. טיפוסים כאלה תמצאי לרוב בפוליטיקה, במינהל, אבל בגדול – בכל תחומי החברה, כולל ארגוני סעד וטיפול נפשי. הנה כמה אפיונים שלהם לדוגמה:

          1. הערכות טעם שרירותיות, הכללות, ודיבור משמיץ או מחניף ללא דוגמאות קונקרטיות
          2. סילוף והוצאת דברים מהקשרם – בכיוון הפוגעני, המאיים, והמבשר רעות.
          3. הפצת שמועות ומניפולציה של דיעות בסגנון "ידוע ש", "אומרים ש" (מי למשל?)
          4. הפצה של חדשות רעות, הערות פוגעניות, רכילות, והפחתות ישירות או עקיפות בערכם של אחרים.
          5. חזרה אינסופית על הנ"ל.
          6. תמיכה אך ורק ביחידים, בקבוצות, ובמעשים שהם פרובוקטיביים, אלימים והרסניים. (ולא פעם זה נעשה במסווה של "עזרה").

          כשאישיות מדכאת כזו היא כריזמטית דיה, תמצאי סביבה עדת "חברים" שרובם מאמינים כנועים, רבים מהם חולים בגוף או בנפש, ונכשלים ומוכשלים בכל אשר יעשו.

          • אכן. לכל גורו תקום עדת מאמינים וניצול חולשתם של הפגיעים תמיד חרה לי. ובתחום התרבות אסור שזה יקרה כי כמו שאמרת, התרבות כמו גם החינוך, הם העתיד של כולנו.
            מה הפיתרון?

          • אה, שאלת מיליון הדולר. תיקון הנפש, ולא רק ברמת היחיד, אני מניח.
            יודע שזו לא ממש תשובה או פתרון זמין, אבל אין לי משהו טוב מזה לענות.
            אשר אזניים לו לשמוע, ישמע נא.

          • "ישמע" זה יעזור? לא מאמינה.
            הכל לדעתי, יפתר ב"ואהבת לרעך" ו"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". אלו שני הפסים, שעליהם כל רכבת תנוע ותגיע במהירות למחוז חפצה הנכון והמדוייק.

  8. חני לבנה

    כמה חסרה בספרות העברית בקורת נקיית כפיים,בספרי הנוער שלי העורך שלי הוא גם המבקר, מעיר ומעצים בו בעת, בעיני זה המבקר המועדף לא כזה שגורם לך לא לכתוב, אלא כזה שמאפשר לך לראות את הטעון תיקון ולימוד, אהבתי מאוד את "משחיז ואינו חותך" מחכה להמשך זהו שיח נחוץ וחשוב

    • לכל המתווכחים

      בעוד אתם פה מתבחבשים מתקיים,במקביל,
      בבלוג של ירון אביטוב שיח מקפיא דם בין הומלס לשעבר לבין סופר שכתב ספר על הומלסים.המבקר,הומלס לשעבר,אינו מבקר בשם הספרות,אלא בשם המציאות הניתנת לאימות ולכימות ממנה בא.השיח הזה מתחדש פעם שניה,וילמד אותכם הרבה יותר מהפטפוטים כאן.שימו לב איך תפקידים מתהפכים שם – ואיך הסופר נהיה טוקבקיסט תוקפן עמוס קללות,ואיך ההומלס עונה לו באלגנטיות מפתיעה.

      • סמדר (עוד סמדר)

        כל-כך נכונה התגובה הזו שלך. כל-כך במקום.

        כיוון שהשיח שם כה מקומם עקבתי אחריו חלקית בלבד.

        ספרות וסופרים לא מצאתי בשיח ההוא אבל אדם אנושי טוען טענות צודקות (בעיני), אינטיליגנטי, מעורר אמון ואהדה. בן-אדם. זה שהיה "הומלס" מצאתי גם מצאתי.

    • אני חדש בעסק

      לחני, זה ההבדל בין עורך למבקר.

      מכיוון שאני"חדש בעסק" ורק בזמן האחרון התחלתי להתעניין בנושא הביקורת אני יכול לספר לכם על איך זה נראה מבחוץ לקהל התמים המתעניין בספרות על גווניה:
      במשך שנים (עוד לפני שהתחלתי לכתב) קראתי בעיון כמו יתר חברי את מאמרי הסקירה והביקורת כפי שהם מתפרסמים בעיתונות היומית.
      בתמימותי (וכך אני מניח גם רוב הקוראים) הייתי משוכנע שהמבקרים כולם משכילים מופלגים וחסרי פניות (זו הסיבה שהם מבקרים, כך חשבתי)

      היום, כשאני מתחיל לפענח את הקשרים, מסתבר לי שיש ממש גילויי עריות בקשרים בין המבקרים והמבוקרים כלומר:הם למדו ביחד, עובדים ביחד, פעילים באותה תנועה פוליטית. וכו..

      לקהל "הפשוט" אין שמץ של מושג מקשרים אלו והוא בטוח שהכל נכתב בלי פניות.

      יתכן ואין ברירה בשלולית כל כך קטנה. הרי גם כאן "בבננות" יש סוג של הכרות וירטואלית, האם גם היא מונעת ביקורת אמיתית?
      אני לא יודע.
      אין לי מושג מה הדינמיקה במערכות העיתונים במינוי מבקרים ספרותיים ,אבל הייתי רוצה שיהיה קצת יותר "גילוי נאות" על הקשרים בין המבקר והמבוקר. ובמידה והקרבה היא ממש "לוחצת" גם עם גילוי נאות ,צריך המבקר לא לכתוב על חברו. עם כל הצער בדבר.
      בתחילה חתמתי על התגובה הזו בשמי האמיתי. אבל התחרטתי, מי יודע איזה נזק אני עשוי להביא על עצמי?

      • מכיון שאני קצת יודעת על עניני כתוב לי ואכתוב לך כתבתי מה שכתבתי, ואני יודעת שעורך זה לא מבקר, שמעתי על זה פעם

      • לא יגרם לך,חביבי.תהיה רגוע כמו צ'יפס,להפך,אתה תהפוך לגיבור הבלוגייה הזאת.הכי קל לצאת חוצץ מול דבר לא קיים,אפילו לא בעולם הוירטואלי!מבקר ספרות זה פאסה בלי קומפוזה,זה אוויר,זה חלום ביעותים,
        זה זיכרון עמום מהעבר,זה אימה קולקטיבית,ושום דבר מחוץ לזה.

        • אני חדש בעסק

          דוקא ממבקרי ספרות שזה עסוקם הבלעדי אני לא חושש.
          כמו שציינתי, אלו הכותבים ביקורות בעיתונים היומיים קוראים גם את ה"בננות".

          למרות התדמית הרעה והמבוזה של "הבננות" ,הסתבר לי מפליטות פה או מקלדת, שהמגדפים הכי גדולים של האתר לא מחמיצים אף מסיבה כאן.

          • איזה עיסוק בלעדי?

            שמעת על מישהו שזה עיסוקו הבלעדי?
            זה לא קיים בספרות כאן חמישים שנה לפחות,מחוץ למנחם בן,שהכתיבה על ספרות היא חלק קטן ממשרתו (ותראו לאן הוא הגיע).אפילו קורצוויל לא התקיים מביקורת ספרות (הוא היה מורה בתיכון
            עד אמצע שנות החמישים).כולכם מדברים מדמיונכם הוירטואלי,רבותיי.

      • גם תופעות כלו קיימות במקומותינו בארץ ובחול חבל

      • לאני חדש בעסק היה נא טוב אלינו וחשוף את כל גילויי העריות שישנם
        בתחום ביקורת הספרות בשלולית הקטנה והדלוחה שלנו קדימה אני חדש בעסק

      • במרבית הספרויות בעולם תמיד היה קשר בין המבקרים הגדולים ליוצרים הגדולים. היה זה פאונד שכתב על ג'ויס, והיה זה אליוט שכתב על פאונד, והיה זה ברדיצ'בסקי שכתב על ברנר, והיה זה זך שכתב על אלתרמן, והיה זה קורצוויל שכתב על עגנון.
        השאלה איננה טיב הקשרים אלא טיב הכתיבה הביקורתית.

    • תודה, חני. בוא יבוא.

  9. כל הדיון הזה מזכיר לי את האנטישמיות הפולנית.במשאל שנערךלפני שנים אחדות
    בפולניה הסתבר שהיהודים הם השנואים ביותר ,לפני הגרמנים שהרסו את פולין
    ,לפני הרוסים ולפני הצוענים.זאת כאשר
    רק פוני אחד מאלף ראה יהודי אי פעם בחייו,ובכל פולין (יותר מארבעים מיליון נפש!) חייים כמה אלפי יהודים.
    ככה בדיוק זה אתם וה'מבקרים'

  10. אני לא עניתי ליוגב או למי שלא יהיה, אבל אתה יכול גם לחרף אותי

  11. אמיר, אני מגיב כאן, אבל עוד לא אמרתי את דעתי על הרשימה. אני חושב שהיא מאוד מעניינת וכתובה יפה. אני גם מאוד אוהב את הציטוט המקורי בסוף של אבן עזרא. לאורו אכן נלך. את השם המקורי העומד בראשה "מי בא לבקר?", גם אוהב אני. אתה כעורך משנות ה-90 בסופו של דבר קבעת טעם. זה כמובן סוג של ביקורת שיפוטית. יתרונו של העורך על המבקר הוא בכך שהוא בדרך כלל שיפוטי, כמו המבקר, אך קונסטרוקטיבי. הוא בונה משהו שעומד לראות אור, למשל חוברות "הליקון" או הסדרה "רשות היחיד". רני.

    • ועל כל השקלא והטריא הזאת ראוי לצטט את מה שאמר השטן ב'השטן במוסקווה'
      של מיכאיל בולגאקוב על העורך הספרותי ברליוז:
      "הוא הוציא אותי מדעתי בנסותו להוכיח לי אישית שאני לא קיים"

    • רות בלומרט

      משה אבן עזרא, כשאר המשוררים הגדולים בתקופתו גילה את ר' יהודה הלוי. בתחרות שירה שנערכה בין פרחי משוררים, בתנאים הקשים של שירה שקולה בטעם הימים ההם. אבל היה עוד משהו ששוכחים לציין, המשוררים שהתכנסו לקרוא ולהאזין לשירה ישבו בקבוצות קטנות, לרוב פחות מ10 אנשים, השמיצו "אנשים כבדים" כלומר משוררים גרועים שלא ירדו לעומק הדקויות והתחכום בשירה המסובכת במיוחד של אותה תקופה בעברית ובערבית. הם התרחקו מהם. זו היתה אריסטוקרטיה של נותני טון ומשורר ותיק לא התבייש לחזר אחר צעיר מוכשר ולקבל ממנו מכתב [שיר] תגובה. ישנם כמה וכמה שירים אפיסטולריים [אחד אני זיהיתי…] בין משה אבן עזרא לריה"ל [נוסף על אלה שחשף דן פגיס ז"ל.
      בניגוד לבלוג הדמוקרטי ולרוב הרחמני, השירה היתה עניין חשוב מכדי שתופקר בידי חובבים רשלנים או לא מיומנים. ידועה רק משוררת אחת, אשתו של דונש בן לברט הנחשב לאבי השירה השקולה בעברית [עזרא פליישר טוען שהוא "אימץ רעיונות של רב סעדיה גאון מבבל…
      כך או כך, משורר שלח את שירו לידידו והיו כאלה שליקטו את שירי המשוררים האהובים עליהם לקובץ, וכך למזלנו נותרו הדוואנים של ריה"ל אבן עזרא, השניים, אבן גבירול ורבים אחרים.
      בקיצור, השירה העברית, בעקבות הערבית היתה אליטיסטית. ואם כתבתי לך שיר בן 50 שורות והשבת לי ב10, היתה זו פגיעה ממשית.
      כמו כו היו המשורים מלומדים בתורת השירה הערבית והעברית. שפת ההתכתבות בין מלומדים היתה מחורזת ונשגבה [בערבית: אָדָבּ וצמודה למקורות, תנך או קוראן.
      מלבד זאת, היו כללי כתיבה שניסח משה אבן עזרא עפ"י השירה הערבית שנחשבה נשגבה במיוחד.
      ועכשיו אליך אמיר, אתה מגיב בהבנה, בחביבות ואם ישנה אירוניה היא מעודנת.
      כך נוכחתי לדעת מקריאה בכמה תגובות שלך לשירי ולאחרים.זהו.אם משתמע משהו על הבלוג ומשתתפיו, זה רק בדמיונכם הפורה והדמוקרטי.

      • רות היקרה, מיד ספרתי ומצאתי שכתבת לי בעשרים ושמונה שורות, והריני מונה ברעדה 🙂

        תודה שהעשרת אותנו בהווי תור הזהב, ומי ייתן לנו תרבות כזו! התמונה שאת מציירת פה דומה מאוד למסורת השירה היוונית, היפנית ועוד, אבל דומני שהדמוקרטיה ואיתה הרייטינג ומקדמי המכירה חיסלו כל אפשרות תרבותית כזו בעידן המודרני.

        לא תאמיני, רות, אבל "ספר העיונים והדיונים" של משה אבן עזרא לא רק שוכן אחר כבוד על מדפי, אלא אף משמש אותי להוראה גם בימינו אלה.
        טוב לי אלף מונים חקר הספרות מבית מדרשו, מאשר ביקורת חדודה כמעידת עטו של אבן עזרא האחר, אברהם (בשיר אל רבנו תם): "וּמי הבִיא לצרפתי בבית שיר,/ ועבד זָר מקום קֹדש נרמס! / ולוּ שיר יעקב ימתק כמו מן, / אני שמש וחם שמשי ונמס".
        ואומר לנו משה אבן עזרא בענייני גנאי ושבח שכך כמובן גם להפך:
        "המשורר, כשהוא מפזר שבחים יאמר: פני האיש המשובח מאירים יותר מן השמש, וידיו מרוות יותר מן הגשם הסוחף, והוא אמיץ יותר מן הכפיר, ולבו רחב מן הים…וכולו כזב מבחינת האמת, שצורך החיבור דוחף אליו".

        בניגוד לנ"ל, תודה על דברייך החמים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, וכמובן, בדמיוני הפורה והדמוקרטי נערכות בחירות לשיר הטוב של השנה: ככה נדע סוף סוף.

    • תודה, רני. נראה מה תחשוב על ההמשך 🙂
      וכן, בעשייה יש קביעת טעם. הרי גם אתה יודע זאת מנסיון.
      אני חושב שעשייה מצליחה להיות קונסטרוקטיבית לאורך שנים רק כשהיא מין המשך של היצירה האמנותית וכשיש חזון שקודם לה ומשמש לה בסיס.
      בסופו של דבר גם מפעלות ספרותיים דורשים מצע רעיוני שמבוסס על אמות מידה אמנותיות בהירות ולא רק על שיתוף אינטרסים.

  12. הי אמיר, אתמול כשפרסמת את המאמר חשבתי שזה עצוב שיש מבקרים שאינם מתאימים לתפקיד החשוב הזה. וכעת לאור התגובות האנונימיות אני נעצבת כפליים, כי מבינה שיש אנשים ש"מלקקים" בשמם ומכסחים בעילום שם.
    כל כך הרבה פחדנות, ואולי ישנם שם עוד מניעים שאני לא מכירה.

  13. מאמר מעניין, אמיר, תמונה עצובה.
    מאוד אוהבת את הביטוי "פנס לתודעה".

  14. איפה אילן ברקוביץ'? איפה אילן ברקוביץ'? אני מרגיש מיותם ולבי דואב. רני.

  15. רשימה עניינית ומאירה – בן שיח משחיז אך אינו חותך. מסכימה איתך, אמיר, בתפירת הכובע הנכון למבקר.

  16. אני מודה שזה כ-25 שנה שאני כותב מדי פעם על תהליכי הדה-לגיטימיציה של הביקורת בתרבות הישראלית.
    זה מהלך אופנתי, שבו הבינוני, בכסות רלטיביסטית, שואף להיחשב כפסגת היצירה. דרך אגב, התהליכים האלה מקבילים, למשל, לתהליכי הדה-לגיטימציה של מערכת השיפוט הישראלית.
    כמובן שהתהליכים האלה זוכים לעידוד יחצ"נים ומשווקים.
    ובעיני, מהו תפקיד המבקר?
    לבחון את מקומה של היצירה, או היצירות, או היוצר, או היוצרים במרקם החיים והתרבות.
    יתר על כן, אני סבור שמבקר ספרות של ממש מתחייב בכך שסגנונו יהיה בעל ערך כסגנונה של כל יצירה של ממש.
    אני מודע לכך שאני מציב רף גבוה מאוד לביקורת ספרות, ואכן זאת כוונתי.
    יתר על כן, רף גבוה יאפשר הבחנה בין דיבור ביקורתי של ממש לבין פטפוט.
    אני בהחלט סבור שהדברים שכתבתי כאן אינם חורגים מכוונתו של אמיר אור. מצאתי לנחוץ להביע את דעתי כדי למנוע אי-הבנה באשר לעמדתו של אמיר אור ועמדתי.

    • גיורא, מסכים אתך עקרונית, ובוודאי לגבי הניהיליזם הרלטיביסטי. עם זאת הייתי מבדיל בין מחקר לביקורת. לביקורת יש בעיניי ערך מעשיר, פוטנציאל של קירוב קהלים לספרות, ויכולת להאיר את הטקסט.
      צריך להיות לה גם ערך…(כמעט מהסס לומר את המלה) מחנך. אבל לא דרך הנחתת "מפות" הירארכיות אלא דרך דיבור מושכל שמנחיל אמות מידה ברורות לכל.

      • אני לא מכיר מבקר חשוב כלשהו שהנחית "מפות". בוא נסקור לרגע את המבקרים הגדולים של הספרות העברית לדורותיה (אינני כולל בזה חוקרי ספרות שהם זן אחר או חקר ספרות שהוא ז'אנר אחר) ונראה:
        ביאליק, ברנר, פיכמן, שלונסקי, שלמה צמח, קורצוויל, מירון, שקד, זך, מוקד, אהרן שבתאי ועוד.
        לכולם היתה דרך. כולם הצביעו על הישגים ובעיות. לכולם חלק בעיצוב תרבות הכתיבה והקריאה. לכולם תמונה חדה של היהודי-העברי-הישראלי לפני קום המדינה ואחריה. וכו' וכו'.
        זאת כוונתי לביקורת שיש בה חשיבות לדורות.

        • גיורא, אתה מיתמם משהו.
          מוקד אפילו השתמש במלה הזו, אבל גם שלונסקי ומירון עשו זאת בדרכם.
          ואהרן שבתאי? מבקר? איפה?

          • וכמובן גם שקד, שאף התהלל עם בן זוגו לשעה מירון, שהם יחד ממליכי הסופרים פה ועל פיהם יישק דבר.
            וזך? עניין אחר. חכה לחלק הבא.

  17. תלמה פרויד

    נאה משנתך, אמיר. והאם יכול להיות שמשום מה דווקא המבקרים 'החותכים' הם אלו הזוכים לתהילה ואף לפועל על שמם ("לגמוז")?? או שמא חלמתי חלום. נא לא להבין מזה שאני בעד החיתוך, אך העניין בהחלט מורכב מכדי להכריע על רגל אחת.
    ואם מותר, אני משגרת לך שי צנוע:
    רוח ג' ב'פונדק הרוחות' של אלתרמן אומר(ת):
    "….או בדומה למה שאני חש
    כשאני לוקח, למשל, בפואמה
    "ההוא הזה וההוא ההוא" את צמד השורות, בהן
    נשבר פתאום הפסבדו-ימב במקצב דמוי אנפסט
    וחזיזי הסָמך מתבקעים פתאום
    בשתי זניקות הקמץ והצירה
    המביאות בכונה-תחילה חורבן
    לא רק על אותן שתי שורות בלבד
    כי גם על שתי האחרות, כלומר, למעשה,
    חורבן הבית כולו"
    רוח א':
    "כוונתך הבית הראשון?"
    רוח ג':
    "חורבן הבית השני
    זה כבר עניין אחר"
    ……..

    ובבניין ציון ננוחם, אמיר

    • :))))))) לא נס ליחה של רוח ג' (ולעד יעמוד גם הפונדק)! תודה, תלמה.

      ובאשר לגומזים – היא הנותנת. על כך בהמשך, ואת מוזמנת לקרוא גם בקישורים שבתחתית הפוסט את ההגיון הכוחני והאנטי תרבותי ביסודו של הביקורת האלימה. או מוטב בעצם לקרוא את איתמר אבן זוהר שמסביר את כל תהליכי הקנוניזציה על בסיס זה באופן מעמיק הרבה יותר ממני.

  18. נו, ורק לך לבדך לא סיפקתי מחסה?

    נדמה לי שדווקא בממלכתך מלחכי פנכה המתבטלים בפני רבם מוצאים מחסה לכתבנותם.

    מצטער, שירה אינה דמוקרטיה, אבל גם לא דיקטטורה של כוחנות שמנצלת שירה ומשוררים.

    מיד תימחק. את סוג הוויכוח הזה, שמפליט תעמולה שחורה וסיסמאות ריקות ומורעלות קח אתך בבקשה למקום אחר.

  19. אני חושב שגסות רוח מעין זו אין לה מקום. אדלהייט רחוק מלהיות בינוני ואפס ורני יגיל אינו אלטע זאכן.
    ולמי שמתקרא "הזמיר" כדאי לקרוא את כל חוברות "עמדה", ואת ספריהם של אדלהייט, אריק א' ורני יגיל, ורק אחרי זה לזמר זמרה כלשהי.
    לעת עתה, שתיקה של הזמיר תיטיב עכם כולנו.

    • גיורא רעי אני תמיד הענקתי כבוד לדור הקודם הדור הקודם של העניק זכויות לנשים ושהיה שובניסט הדור הקודם שלא העניק זכויות לזרים ושהיה פשיסט אני תמיד הענקתי כבוד לדור הקודם העיוור האומלל הדפוק הטפש והלא נורמאלי שאומר להשתיק זמירים גיורא אולי תצחצח את השינים הטוטבות שלך לפני שאתה מדבר להבדיל ממך אני לא אומר לך לשתוק

    • כן, גיורא, אלה הן תגובות מן הסוג הרעיל שנדון למעלה. מיד תימחקנה.

  20. אחת הבעיות שלי בהבנת שירה היא שאינדיבידואליות היא ערך כזה גבוה ו"קדוש" שלפעמים אני כבר לא מבינה על מה מדברים. לא מבינה את הקודים הפנימיים של המשורר, וזה מפסיק להיות קומוניקטיבי.
    על המבקר להיות כזה שיוכל לפרש לי, להנחות בקריאה. לא בהכרח לגבי כוונת המשורר.
    אהבתי את המחשבה של המבקר כאבן שחיזה.

    • לוסי היקרה, אל תתני לאף אחד לבלבל אותך 🙂

      ייחוד אינדיבידואלי בונה את הייחוד של האמירה השירית, אבל הוא אינו ערך עליון וקדוש, ויכול גם לחבל לגמרי ביצירה. כשהאינדיבידואליות היא כה פרפקציוניסטית עד שהיא הופכת את היצירה ללא-דיאלוגית, זו לא אמנות אלא יומן פרטי או ריפוי בעיסוק.

      חשבת על זה שיצירת אמנות שאינה יוצרת אתך דיאלוג, אמפתיה, השתתפות ותגובה מעולמך שלך, היא אולי יצירה גרועה?…

      דיון על עניין זה בדיוק תמצאי ב"הקורא עונה ליצירה", ודומה שהדיון הזה חל על כל סוגי האמנות:

      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

  21. איריס אליה

    אמיר יקר, לא יכולה בכלל להסביר לך כמה אני מתפעלת מהגישה הערכית שהיא גם תמיד כל כך מלומדת אצלך. הדברים שכתבת הם תאומים למחשבות הלא מנוסחות שלי לתחושות שאין להן שם וכבר זמן מה נובטות אצלי, בבטן..
    כל חיי קראתי, אבל מיעטתי מאד לקרוא מאמרי ביקורת, לא מפאת איזשהי תפיסה עקרונית, אלא סתם, מבורות או חוסר עניין, אני חושבת. אולי בגלל שאף פעם לא ראיתי עצמי במקומם, במקומם של היוצרים שאת יצירתם מעלים אל הגרדום. ולא בכדי, אני משתמשת במילה גרדום.
    ואני חושבת שיש כאן עוד עניין, שנוגע לא נוגע במאמר ובתגובות אליו (שקראתי!) והיא העובדה שיש המון המון קוראים כמוני, הרוב, אפילו. אנשים שהם לא מלומדים גדולים ולא חכמים גדולים, ובכל זאת הם אוהבים לקרוא והם לא מחפשים בכל רגע נתון את היצירות הקאנוניות הבאות. אני לא רוצה לכתוב ספרות פופולארית, כי זה מונח שגוי. אבל לא פעם, המבקרים, מכתיבי הטעם, שלשמחתי, כמובן, ברור כי קולם הולך ונחלש, שוכחים שיש גם קוראים כאלה, או גרוע מזה, מבטלים קוראים מהסוג הזה.
    לא יודעת אם הצלחתי להסביר את עצמי אבל אני מרגישה שהייתי צריכה לפגוש אותך בשלב הרבה יותר מוקדם של החיים שלי.נראה לי שהיית מצליח לארגן לי את המחשבות המסוכסכות שלי, אולי גם את הנפש. אני כל כך שמחה שאתה כאן.

    • איריס, שמח שמחשבותינו בעניין מתחברות. האם קראת את כל הסידרה?
      ואשר ליצירות קאנוניות – מי אמר שהאינטרס של המבקר הוא בהכרח לשבח את מה שראוי לשבח? ככה לא יגיע רחוק :))
      למה אני מתכוון? –
      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2978&blogID=182.co.il/showPost.php?itemID=2638&bl

      • העניין האמיתי בביקורת הוא בסופו של דבר לימודי.
        הרבה יותר קל להלביש איזה רעיון על היצירה ולשפוט אותה לפיו ממקום של כוח.
        מבקר שבאמת בא לבקר ביצירה יכול להעשיר את הקורא, אבל זו מלאכה שמצריכה מחשבה בהירה, יצירתיות (ספרותית!)ורצון ללמד.

      • אמיר יקר. לא, לא קראתי. בתגובה הקודמת שאלתי אותך אם יש את זה בספר שאפשר להשיג. זה קשה לי מול המחשב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור