בננות - בלוגים / / השיגעון האלוהי
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

השיגעון האלוהי

 

 

 

 

השיגעון האלוהי

 

מי שמגיע אל פתחי השירה בלי שגעון המוסות, ומאמין שיוכל להיעשות משורר הגון מכוחה של אמנות,  לא יתקדש בסודהּ, ושירתו – שירת המיושב בדעתו – תחשך לפני אור שירתם של אחוזי השיגעון.   [אפלטון, פידרוס 244-245, תרגום י. ליבס]

 

"טובות שאין למעלה מהן מביא לנו השיגעון", טוען אפלטון, ומזכיר בין הנהנים מחסדו של הטירוף את החוזה, את המשורר, את האוהב, ואת הבא בסוד המיסטריות. אילו נשמעה דיעה כזו מפיו של דובר מהזמן שלנו, סביר שהיינו מתייחסים אליה כמניירה רומנטית; אבל גם אילו קיבלנו אותה ברצינות, היינו רואים בה פרדוקס ריטורי מכוּון: שהרי איש לא יעדיף את השיגעון על השפיות. אבל אפלטון ומבדיל בין טירוף לטירוף ומגביל את הטובות האלה רק לאותו שיגעון "שאינו אלא מתנת האל". 

האמת היא שהוא חוזר על דיעה שהיה לה בזמנו בסיס תרבותי, חברתי ודתי רחב. בדת היוונית, ולא רק בה, מקורו של הטירוף אכן נתפס כאלוהי  – אם לחיוב ואם לשלילה: במיתוס היו אלה בעיקר האלים הֶרה ודיוניסוס, שהתפרסמו ביכולת שלהם לשלוח טירוף בבני האדם; אבל בעוד שהֶרה היתה אלה שפויה ששלטה בשיגעון כמו בנשק מנטלי – דיוניסוס היה אל "מטורף", שהיה שולט-נשלט בשגעון שלו. הוא העניק לחסידיו את הטירוף לא רק כעונש אלא גם כחסד משחרר. התייחסות סותרת כזו יוחסה גם ל"טירוף הארוטי", ואילו מצבי-תודעה אקסטטיים של נבואה ושירה נתפסו בחיוב גמור, וכתוצאה של השראה אלוהית. 

אבל באותו זמן נוצרה כבר ביוון הקלאסית גם אופוזיציה רציונליסטית לתפיסות האלו, וחוקרים יווניים (הרודוטוס, אמפדוקלס ואחרים) הציעו גם הסברים אחרים לשיגעון, וטענו שהוא הפרעה ביוכימית ו/או הפרה של האיזון בין אנרגיות מנטליות. ככה, למשל, כשאבי מדע הרפואה, היפוקרטס, מדבר על 'המחלה הקדושה' – האפילפסיה – הוא אומר שלדעתו "אין היא אלוהית יותר או קדושה יותר מכל מחלה אחרת, שכן יש לה סיבות טבעיות. אנשים מייחסים לה תכונות אלוהיות בגלל חוסר נסיונם, ובגלל התפעמותם מאופיה המיוחד" (על המחלה הקדושה 1).

על רקע זה, הדתי והמדעי גם יחד, ובמיוחד מפיו של פילוסוף כאפלטון שכפר באמיתות של המיתוס, יש לא מעט צניעות בתפיסה שלו את הטירוף. אפלטון הבין אולי את מגבלותיה של השפיות, דווקא משום שחקר את גבולות ההיגיון. לדעת את גבולות ההבנה הלוגית, הוא לדעת את גבולות שליטתנו המנטלית, וגם את מחירה. 

המושג הזה של "השיגעון המשוררי" המשיך מאפלטון הלאה לאורך הדורות, לדמוקריטוס, הורציוס וקיקרו, וזכה לתחייה אדירה ברנסנס. אז גם נטבע במפורש המונח "שיגעון משוררי" (furor poeticus) והמשורר תואר כ"משוגע איש הרוח": מין חוזה מיוסר שנדחה בגלל החזון שלו. המושג הזה הוטבע מאז לא פעם ולא פעמיים כתווית על מצחם של אמנים. אבל אולי בגלל זה אמנים גם התבוננו בַּטירוף כאחוזי קסם, והוא עדיין מעורר ברבים מהם סקרנות עצומה.

גם בלי מודעות בהירה לאפשרויות ולסכנות שיש בחריגה מן הנורמה התודעתית, השיגעון נתפס על ידי יוצרים כמרחב התנסות אפשרי, כארץ לא נודעת – ובמיוחד בצעירותם, כשהרוח מורדת באותו הסכם כללי על טִבעה של ה"מציאות" – וכשגבולות ה"מציאות" טרם נבדקו, ועל כן טרם סומנו. מדעת או שלא, האמן עוסק במניפולציה של עצם הממשות, בבדיקה חוזרת של המדיום הזה, שבו תודעה הופכת לסביבה, ותכניה הופכים להיות עולם.

בהתבוננות כזו גם בטירוף וגם בשירה ניתן למצוא הרבה מן המשותף ביניהם, ולא במובן ה"קליני" וההתנהגותי דווקא, אלא במובן העמוק יותר, הקיומי. המבט שמתבונן בשירה ו/או בטירוף פוגש באותו מקום מופלא ונורא-הוד – המקום שבו קווי המיתאר של התודעה הופכים להיות "מציאות". 

המטורף בוחר לגור במחוזות-תודעה שרובנו כלל לא ביקרנו בהם, אבל מרוב שפיות אנחנו גם לא חושבים עליהם, אלא מגינים על המציאות שאליה הורגלנו בתהליכי חינוך וחִברוּת ארוכים. לכן אנחנו גם בוחנים את העניין כולו במבט "תרפויטי-הומאני" די מתנשא. 
אנחנו יכולים לומר לעצמנו, שההבדל בין השיגעון לשפיות הוא קודם כל במידת הסבל הכרוכה בבחירה ה"מטורפת" – ובו-בזמן נעדיף לשכוח, שהסבל הזה נגרם בחלקו מהחרדה של השפויים מפני טירופם שלהם, ומרצונם לכפות על ה"מטורף" להגר מיד אל מחוזות התודעה המקובלים עליהם.

יותר מזה, בקיטוב כזה של טירוף ושפיות כדאי לזכור שבפועל, האיכויות האלו הן לא איכויות מוחלטות: ב"שפוי" קיים חלק מטורף, ולהפך – ב"מטורף" קיימת אופוזיציה של שפיות. השפוי מצליח לשלוט במטורף שבתוכו גם הודות לכוחו ולתמיכתו של קונצנזוס חברתי; לעומת זאת, אולי כשאותו קונצנזוס מחזק את החלק ה"שפוי" שבמטורף, הוא גורם לו ליתר סבל – להחרפה של מלחמה פנימית בין מציאויות. זה לא אומר שאין יתרונות, או שאין לפחות אסטרטגיה מוצלחת של הישרדות ושל בנייה בתוך "הבחירה השפויה" – באותה בחירה כללית, שהעדיפה גבולות תודעה ומציאות ברורים, ודָאגה להנחיל אותם מדור לדור באמצעות תהליכי חינוך וחִבְרוּת. אבל לפני כל הערכה או העדפה גורפת, די אם נכיר בזה שאולי הבחירה של השפוי היא סוג של הרגל תודעתי, לא פחות מזו של המטורף.

 

מתוך קונצנזוס כל כך שוללני וכל כך גורף, קשה לראות אֵילו "טובות שאין למעלה מהן" מביאה לנו הבחירה בשיגעון כזה או אחר. גורלם של מי שחרגו מההסכמה המנטלית הכללית לא מעורר קנאה. מאז שהוקמו בתי-משוגעים כמוסד חברתי, לא מניחים עוד ל"מטורפים" לנפשם. גם אם הם לא פוגעים לרעה בעצמם או באחרים, הם נכלאים מבודדים מכלל החברה וזוכים לתנאֵי קיום וביטוי לגמרי משפילים.

מנקודת המבט שלנו, מול שלילה חברתית מוחלטת ומתנשאת כל-כך, באמת קשה לראות איזה טוב מצא אפלטון בשיגעון ובמשוגעים. אבל גם אם המשוגעים נראים לנו נלעגים, יש לרבים מהם אותו כישרון לנדוד בין מציאויות. ככל שנתעלם מהכשרון  הזה, ככה גם פחות נראה את הפוטנציאל האנושי הזה, שנמצא בכולנו כמין זרע של אפשרות. בכשרון הנדודים שלהם בין מצבי-תודעה ומציאויות, המטורפים מתקרבים יותר ויותר לגיבורי התרבות של החברה, לבעלי "הטירוף האלוהי" – המשוררים והאמנים.

ההסכמה הכללית לאורך דורות – שהשירה כרוכה במצב-תודעה מועצם שמשותף לטירוף, ליצירה אמנותית ולהתאהבות – מצביעה דווקא על המיעוט של החקירה והידיעה במערב ביחס למצבי-תודעה חליפיים ולגבי המשמעות שלהם. 
תנופת הדמיון, הספונטניות והמקוריות שמייחדות את היוצר, נראות כ"לא-נורמליות". וכמוהן, כל מה שלא כלול בנורמה משויך במפורש או במובלע לקטגוריה המעומעמת של ה"לא-נורמלי", ללא הבחנה בהירה והבנה של ממש. לעומת המיתוס, הפסיכולוגיה המודרנית לא חידשה הרבה בתפיסותיה, אלא רק במסקנות הטיפוליות שהסיקה מהן: לפי פרויד היצירתיות נתפסה כפעולתו של שֵד חדש – האִיד, ואילו לפי יונג – כפעולתו של אֵל חדש – הלא-מודע הקולקטיבי. 


מנקודת המבט הנ"ל היה זה רק טבעי שיוצרים כמו לוקרציוס, מרלו, קולינס, פאונד ורבים אחרים היו טרף לשיניהם של שֵדֵי האִיד. ההבדל בין המטורף לגאון היוצר סוּמן מחדש כגבול דק ביותר. עם כל הסכנה האפשרית שבדבר טען גם בלייק, שהכיר אותה מבשרו, ש"מי שהציצו מעבר לטירוף בלי פגע, רק הם השפויים ביותר". 

ייתכן שכל העניין הוא גם סמנטי, שהאשמה היא גם במילון שלנו, שכל כך דל בהבחנותיו ביחס למצבי התודעה. כשלעצמו, "הטירוף המשוררי" עשוי להיות חף מכל היבט פתולוגי. אדרבה, ייתכן שבמיטבו הוא מייצג יתר חופש ביחסו של ה'אני' אל עצמו – אף שלעיתים קרובות רק הפתולוגי נראה כבן-דוד קרוב (ומאיים) לעולמו של אדם בעל טבע רוחני מסוג זה. נראה שב"טירוף המשוררי" יש בנוסף ליכולת הנדידה בין מציאויות גם יכולת ודחף למניפולציה של התודעה: כלומר, היכולת לעבור באותה קלות ממצב לניגודו – מהזדהות עמוקה עם ממשות תודעתית מסוימת אל ההתנתקות ממנה. המשורר נודד בין ממשויות אבל הוא לא לכוד וכפוי בהן, אלא אם כן בחר בזה.

במניין הנ"ל של אפלטון, המשורר הוא לא היחיד שנודד לתחנות זרוֹת על מַקלֵט התודעה, אבל העיקרון דומה. "השיגעון שאינו אלא מתת האל" מתבטא בהתגלות, בהשראה, באקסטזה ובהתאהבות – מצבים שהמשותף ביניהם הוא שכולם חוויות הכרה פארא-נורמליות, שאוחזות באדם בציצית תודעתו ומטלטלות אותו  ממקומו המנטלי הרגיל והלאה. "השגעונות המבורכים" האלה שונים במידות הכפייה והשליטה שכרוכים בהם, כמו שנרמז גם במקורם המיתולוגי: המשורר והחוזה נתפסו כמי שזכו למתנה כזו מידיו של אפולון, ובכך הם נבדלים קטגורית מן המתקדש לדיוניסוס ומן האוהב שנפל ברשתה של אפרודיטה. בעוד שהשניים האחרונים פורעים בהיתר את הנוהג הרגיל, הרי המשורר והחוזה חייבים לשמור על נאמנות למציאות וגם לשפה, שאליה בסופו של דבר תתורגם ההתנסות שלהם – למלים וסימנים שמוסכמים על הכלל.

במונחים פסיכולוגיים, ייתכן שאפלטון מתאר אופציה "משוררית-סכיזואידית" של האישיות, שאינה מפוררת את ה'אני' אלא מוכלת על-ידיו. "המטורף המבורך" ניחן במין כשרון או ביטחון, שמאפשר לו להפסיק להפעיל את השליטה המנטלית המבקרת של ה'אני'.

אצל מי שמסוגל להרפות מן הרסן המנטלי שלו באופן כזה, האנרגיה שמושקעת בשליטה מנטלית משתחררת כפרץ תודעתי שאינו מצוי לאדם במצבו הרגיל. ולכן, 'המיושב בדעתו' אינו יכול להגיע למחוזות התודעה שמהם בוקע "אור שירתם של אחוזי השיגעון". 

אבל, אם הרסן הותר, איך קורה שהשיגעון הזה פורץ במשקלים מדודים של "שירות מני קדם"? מה הוּתר ומה נשמר כאן? סוף-סוף הרי לא מדובר בפרץ פראי חסר עכבות או גדרות ולא במסר חסר ועיצוב. נראה שאותו "טירוף" מתקיים רק בתוך אזור מתח מסוים ביותר שבין סדר לבין כאוס, ובין שליטה לאיבוד שליטה.

דחפי הנפש והאסטרטגיות שהיא נוקטת ביחס אליהם עומדים לא פעם בניגוד מאזֵן: היכולת לאיבוד שליטה עשויה להצביע דווקא על איזשהו בטחון-קיום בסיסי, ואילו שליטה וסדר מוגזמים עשויים להצביע על האיוּם שבאיבוד שליטה. במלים אחרות, איום מתמיד של איבוד מגע עם הממשות ושל התפוררות האישיות הוא שעשוי לדחוף את ה'אני' המאוּים להיאחז ב"ממש" באמצעות תבניות-שליטה בטוחות. דווקא מתחים סכיזופרניים עשויים להוליד יעילות ודבקות פדנטית בסדר ובמשמעת עצמית. פטישיזם כזה של סמלי ה"ממשות" בא להבטיח את קיומה של הממשות, אבל למעשה זוהי אסטרטגיה נפשית שנובעת מהעובדה שבעליה מטיל בספק כזה את המציאות. 

ייתכן שכשהתודעה שרויה בין הקטבים האלה, כשהרסן מותר אבל לא נעזב, נוצר אותו מתחם מיוחד, אותו אזור של מתח יצירתי. ייתכן שדווקא אותם משקלים מדודים, אותה מציאות מילולית שבה אילוצים מוסיקליים וצורניים אינם חשובים פחות מאילוצי ההיגיון, הם אסטרטגיה תודעתית שמאפשרת יותר חופש. 

"הטירוף האלוהי" הזה הוא אולי מין אובדן שליטה מבוּקר של ה'אני' – היתר שמתאפשר כשבטחון-הקיום של ה'אני' מספיק על-מנת להתיר את אחיזתו ב"מציאות", אבל באותו זמן הוא מעוּגן במקומו בעוגן של דחף הישרדות סביר, כקוטב נגדי להיתר כזה. בתוך "הטירוף המבורך" התודעה לא מתפרקת מתבניות אלא רק "פורמת" אותן, ומייצרת כלֵי קיבול מנטליים חדשים במהירות ובגמישות בלתי רגילות.

דינמיקה נפשית כזאת עלולה להיתפס כמסוכנת או כמערערת, ולפעמים באמת עלולה להיות בה גם מידה של איום על שלמותו המנטלית של היחיד. בין ה"משוגע" לבין "איש הרוח" מפרידה אולי רק המיומנות האחת והקריטית הזו, אבל ההבדל הזה הוא לא רק עניין של מידה. קו המתח הזה, שפרוּשׂ בין שחרור לשליטה, רחוק מלהיות ערימה של צמר-גפן נפשי. להפך, כדי ללכת עליו דרושה מיומנות של לוליין.

 

בסופו של דבר, מעֵבר לכל אמביציה ופיצוי נפשי שמשוררים מוצאים בשירה שלהם, מעבר לכל מיומנות או כשרון רטורי – אפשר ש"הטירוף האלוהי" של אפלטון הוא עניין שבבחירה רק ברמה התיאורטית. אולי ההרפתקה התודעתית הזאת, שמאפשרת שירה, אכן נכפית על המשורר מעצם קיומה של אותה יכולת מנטלית, שדוחקת לצאת בו מן הכוח אל הפועל, בין אם יקבל אותה בברכה ובין אם לא.

משורר שיוצר מתוך "שגעון המוסות", ולא רק "מכוחה של האמנות", עומד תמיד ליד הדלת הזאת; הוא יכול לפתוח אותה או לא לפתוח, לשמן לה את הצירים או לנעול אותה; הוא יכול לראות אותה או רק לזכור אותה – אבל הדלת נמצאת שם, מולו, כאפשרות מתמדת.

 

פורסם בהליקון "עִוְעים"

ואי אז גם בבננות 🙂

 

 ארבע ההסכמות

74 תגובות

  1. תַּלְמָה פרויד

    אז מי בוחר במי, האדם בשיגעון או השיגעון באדם, אמיר? 🙂
    מאמר רהוט ומנומק. דבר דבור על אופניו. מזכיר לי ששאלתי פעם פסיכיאטר מה היה קורה לו חי ואן גוך כיום. היו נותנים לו תרופות "לאזן אותו" והורגים לו את היצירתיות. 'ליל כוכבים' אולי לא היה בא לעולם… הפסיכיאטר אמר שאכן יש בעיה. במילים אחרות: יש מחיר ל'נורמליות'.

    • אמיר, מה שכתבת כאן הזכיר לי זמן משוגע,
      שבו הייתי כרוכה אחר דיוניסוס.
      כתבת מאד יפה.
      אתמול הייתי בבית ביאליק "כולם יודעים מה היה
      אתמול בערב בבית ביאליק."
      הרבה תבונה הייתה שם – לי חשובה מאד התבונה.
      אבל היה חסר לי גם מעט מין השיגעון שאמור להיות
      טבוע בנפשה של כל שירה, ואפילו אם היא מאד חכמה.

      דִיוֹניסוּס

      דִיוֹטִימַה וֵאִיזוֹדוֹרַה
      תְּאוֹמוֹת הַאָרֵשֶׁת
      נִפְגָּשׁוֹת בְּמַסָּע הַדִּמְיוֹן
      דִיוֹטִימַּה מְבַקֶּשֶׁת מֵאִיזוֹדוֹרָה
      לִרְקֹד בַּמִּשְׁתֶּה שֶׁל דִיוֹנִיסוּס
      אָהוּב נַפְשָׁה
      אַךְ אִיזוֹדוֹרָה עֲיֵפָה מִמַּסָּעוֹת
      לֹא מְמַהֶרֶת לָבוֹא
      כִּי
      הִגִּיעָה שְׁמוּעָה לְאָזְנָהּ
      שֶׁהוּא מְשֻׁגָּע
      מְשַׁנֶּה דְּמוּת בְּכֹל עוֹנָה
      וְלִהַקְתְּ נָשִׂים
      פְרוּעוּת שֵׂעָר אַחֲרָיו
      אוֹחֶזֶת בָּהֶן תְּזָזִית הָאַהֲבָה
      דִיוֹנִיסוּס
      שֶׁרֵיחוֹת שֶׁכַּר אָפְפוּ אוֹתוֹ
      כָּאִכָּר בַּפֻּנְדָּק דְּרָכִים
      הִתְעַלְּסוּת חַד פַּעֲמִית
      הִסְפִּיקָה
      וְסִמְּנָה לָהּ אֶת אוֹפְיוֹ הָרוֹפֵס.

      • מאמר יפה ורהוט ,אמיר, ולגבי השגעון אומרים שבבית משוגעים נמצא רק האקסמפלר ,כל היתר נמצא בחוץ. אהבתי את המושג שגעון מבורך או שגעון משוררי היודע לנדוד בין ממשויות שונות מבלי להיות כפות אליהן. אני לא חושבת שמשורר או כל אמן יכול ליצור מתוך רק כוח האמנות בלבד או רק מתוך השראת המוזות . היצירה היא פרי חיבור של השניים , האמנות עצמה וההשראה ,שאני מעדיפה לקרוא לה השראה אלוהית. תודה על המאמר ,אמיר

        • צ"ל: רק מתוך כוח האמנות -תיקון טעות

        • רק האקזמפלר :))) כנראה שכך, חנה…
          ומסכים איתך שאמנות עשויה לא רק מהשראה ומסר ייחודי אלא גם מאוּמנות וניסיון.

      • כרוכה אחרי דיוניסוס, טימה? כלומר?
        מהשיר אני מבין שמאחורי כל השיגעון והמיינאדות חיכתה אכזבה גדולה.
        מה לדיוטימה ואיזידורה במיטתו?

        • אמיר, הצירוף של דיוניסוס, דיוטימה , ואיזודורה.
          מפגש הדמויות הזה, שכל דמות באה מזמן אחר.
          בהנחה – 'שאין אזיקים לדמיון.'
          ברור שאין כאן הגיון.
          אבל מעט שיגעון יש.

    • תלמה, זה ניסוח די ספרותי, אבל את בוודאי מתכוונת לתהות אם זהו עניין שבבחירה.
      ואשר לפסיכיאטרים, אלה אכן מכבים לא פעם את שאר הרוח אם הוא לא מתנהג יפה. תרופה אחת והמכשירים מתנהגים אחרת. שום שיר לא יצמח שם.

  2. אמיר, מאמר יפה. מה שנקרא "תולדות השיגעון בעידן התבונה" של אמיר אור, כשהדגש כמובן על מעשה האמנות. אפשר לומר כך. ייתכן כי כל אמן טוטאלי הוא משוגע, אבל לא כל משוגע הוא אומן טוטאלי. "השיגעון האלוהי" הוא מונח מאוד חזק בעיניי. ובכלל, אם להיזהר ולהסיק מסקנה, אפשר לומר כי פעם העדפתי משוררים ארציים עד גסים מאוד, ישירים; וככל שחולפות השנים אני מעדיף משוררים שהשיגעון האלוהי צף ועולה מתוך הפואטיקה שלהם כיונה וולך. אגב, נח שטרן המשורר העלום והאבוד עליו כתבתי לא מעט, היה לפי ההגדרות הפסיכיאטריות סכיזופרן. הוא ראה מראות ושמע קולות. לקולות קרא "נקישות" ולמראות קרא "רמזי אור". על פיהם חי וגם כתב, והם גם אלה שהביאו אותו אל אובדנו. מאמר פתיחה בהחלט מעורר מחשבה וגם הסקירה ההיסטורית מורה לנו יפה היכן אנחנו עומדים. אבל שאלה רצינית לי אליך. האם אפלטון מוכן לקבל את המשורר האלוהי אל מדינתו או שגם אותו הוא מבקש לגרש ממנה? או שמא כל עניין גירוש המשוררים הוא פיתוח מאוחר ואינטרפרטטיבי? רני.

    • רני הרי אין בין "השיגעון האלוהי" לבין עניינים קליניים אלא שיתוף השם בלבד, והעובדה שהתחנות האלה אינן משדרות על התדרים המוכרים כ'שפיות'. לא פעם מאשפזים אנשים ששרויים במצבים גבוהים מן הנורמה – בהתרוממות רוח והתלהבות. יונה וולך חוסלה על ידי פסיכיאטרים, אבל מה שאתה מספר על נוח שטרן מעניין מאוד, ועל פניו לא יודע אם התוית "סכיזופרניה" אומרת משהו.

      אשר לאפלטון – הוויכוח הוא על סמכות הידיעה. המוזה ביוון לא נתנה למשורר את הכישרון או ההשראה אלא דווקא את הידיעה, את העובדות. כבר במאה ה-7 לפנה"ס בפתיחה של "תיאוגוניה" עניין זה מובהר. אבל אפלטון לא כיבד את סמכותם של משוררים כ"הומרוס" או הסיודוס, כי לדעתו המשוררים מרבים לכזב והפילוסוף הוא הראוי לתואר הזה. לכן… מבחינתו אכן משוררים קישתא מהמדינה האידיאלית שלו.

  3. יוסי וקסמן

    השתגעתי.
    🙂
    מאמר מצויין!

  4. גיורא פישר

    " איך קורה שהשיגעון הזה פורץ במשקלים מדודים של "שירות מני קדם"? מה הוּתר ומה נשמר כאן? סוף-סוף הרי לא מדובר בפרץ פראי חסר עכבות או גדרות ולא במסר חסר ועיצוב."

    המאמר הזה חשוב לי גם כאחד הבודק היכן הוא נמצא בסקאלת "המשוררות". אך גם כאיש מקרא שנושא הנבואה נראה לי היום כשונה לחלוטין מאותה תפיסה רומנטית שהלעיטו אותה בנו בבית הספר וגם באוניברסיטאות ,אותה תפיסה הרואה את הנביא עומד בכיכר העיר ורוח הקודש שלולחת אליו את דבריה במשקלים מדודוים ,בתקבולת נרדפת וכיאסטית.

    היום תפיסתי שונה, ואני מקווה לנצל את החופש הגדול ולהעלות סכום של תפיסתי לטובת קוראי ה"בננות".
    תודה על המאמר
    גיורא

    • גיורא, עניין הנבואה כידוע לך מורכב, ואם קוראים על מנהגי בני הנביאים או משווים את ירמיהו א' עם מעשי נביאים ממארי, מבינים שכל העניין חורג מהתנ"ך אל מסורת ארוכה של האיזור כולו.
      אבל כמובן זה לא סותר את מה שאתה אומר על שירת הנביאים, על אותן תקבולות סדורות, ואף נוסחאות שיר חוזרות. שם מוזר יהיה ביותר לדבר על איש הרוח כמשוגע או אחוז דיבוק. השראה? למה לא, אבל לא עיוועי הוזה. מחכה לקרוא.

      ובכלל אולי תכריז על "פרויקט התנ"ך" ונקבל פה כל מיני זוויות לעניינים האלה. מבטיח לתרום.

      • גיורא פישר

        לאמיר
        נעשה ונשמע.
        גיורא

      • מצטרפת אליכם גיורא ואמיר לרעיון של ניתוח נושא הנבואה כי באמת מסקרן אותי אם הדברים היו נאמרים בחלום והנביא היה מקבל השראת ביטוי ומשם בקעו ממנו שירי נבואה, או שהוא השקיע בה (בנבואה) מאמץ משוררי של טיוטה ובדיקה ועריכה ומחשבה וכד'.

  5. שירית קופה

    מאמר משגע 🙂

    • שירית קופה

      לדעתי מה שאתה מתאר במאמר יפה ונכון ומה שאתה מתאר די חופף להגדרה של דימיון אלוהי או דימיון יצירתי והוא מסתכם בעובדה שהאדם לא מרוצה רק מלהכיר במציאות- האדם גורם למציאות להכיר בו.הדימיון האלוהי הוא רמה מעל לדימיון הסנדרטי. וזוהי יכולת מאד רחבה וחסרת מימדים אשר משתנה מאד מאדם לאדם, ויש כאלה שהתברכו בכמויות עצומות שלה.הדימיון היצירתי הוא הנכס שאיתו יוצרים יצירות אמנות, בונים מדינות ומעשירים את האדם.המידה שבה הוא קיים אצל אדם מסויים אינה תלוייה בדרגת השפיות או אי השפיות של אותו האדם.הדימיון האלוהי הזה אפשר לכנותו גם התודעה האסתטית.מצערת מאד העובדה שבגלל אי הבנה הצליחו לשכנע אמנים שכדי להיות אמנים בחסד הם צריכים לחוות אי שפיות.וכיום זו כבר משימה קשה לשכנע אותם הפוך.אבל מנסים.

      • שירית, תיארת במלים פשוטות תופעה שאינה פשוטה כלל. מסכים אתך שאולי המונח "שיגעון" אצל אפלטון הוא בחירה אומללה למתת הרוח שהוא מדבר עליה, אבל הקדמונים כמו המודרניים לא הבדילו בין מחלת נפש לבין מצבי תודעה מועצמים שגם הם נראו להם מעבר לספקטרום של הנורמה.
        ומסכים אתך גם שטשטוש הגבולות הזה גרם נזק ועוול לאמנים, שבדקו את הגבולות, לפעמים שלא בטובתם או בחוסר אחריות, כי חשבו שזהו השער ל'מועדון'. גם אני פעם חשבתי ככה.
        אבל האמת, כמו שאת אומרת היא הרבה יותר מדהימה: אדם מעצב מציאות בדימיונו, כלומר, הוא מין בורא קטן, ויוצר מסוגל ליותר, הוא מסוגל להעביר את זה הלאה.

  6. חני ליבנה

    מרתק, ובמידת מה גם מנחם ומאמר שלך אמיר

  7. כשהייתי מאוד צעירה, אולי בת 5 אני זוכרת שגיליתי שכשלא נחמד לי במציאות המיידית, אני יכולה להיכנס אל הדמיון ולראות עולמות מפוארים ומנחמים. המעבר בין העולמות היה קל ותלוי ברצון שלי, כאילו וזה כפתור סודי ומיוחד שמאפשר לי לחוות עוד עולמות צבעניים וקסומים.
    היכולת לנוע בגמישות לוליינית בין העולמות הפכה לספורט חביב…:)
    נראה לי שמי שנתקע באחד מהעולמות החלופיים הופך "למשוגע". מי שמוותר על תיפקוד יומיומי כדי לשקוע בעולם החלופי הוא "המשוגע" שזקוק לעזרה חיצונית כדי להחלץ משם ולחזור לאותה נקודה ממנה קפץ אל העולם האחר. ז"א זו שאלה של תיפקוד בין השאר.
    נראה לי שתודעה של "המטורף המבורך" נעה בסקלה רבת צבעים רגשיים ויכולת למתוח את הגבולות מאושר עילאי לעצבות תהומית, מיכולת היבדלות להחברות עד כדי שיכפול מוחלט של הוויה אנושית כזו או אחרת…
    "המטורף המבורך" לא פוחד לאבד שליטה כי הוא מכיר ביכולת שלו לחצות גבולות ולחזור. הוא לא זקוק לאמצעים מלאכותיים כדי לאבד שליטה, לא לאלכוהול ולא לסמים כי זו שאלה של בחירה לגביו לא יותר…
    המאמר מציף אותי בהמון מחשבות…

    • תמי, אני חושב שיש אנשים שניחנו יותר ביכולת הזו, אבל כילד כל אחד טעם ממנה. ולרוב ילדים שטים להם באופן מושלם בין מציאויות.
      במבוא לשיר טאהירה סיפרתי קצת איך הייתי משוטט בעולמות חליפיים גם בתוך העולם שאנחנו חולקים פה –
      http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2934&blogID=182
      אבל היו גם חוויות מפליגות הרבה יותר.
      מצד שני יפה דייקה אותי שירית ביחס לטרמינולוגיה של אפלטון. לא ראוי לקרוא למצב הזה שיגעון בשום מובן קליני.

      ולנדוד, או להניח נוכחות ל"אניים" נוספים אינו לאבד שליטה בהכרח. איבוד שליטה כמצב מתמשך הוא מחלה, אבל הנ"ל יכולים להיחוות בהחלטה ולגמרי בהכלה של הממשות "המתפקדת".

      • קראתי שוב וחייכתי אל הצייד בדרך לבית הספר…מדהימה הבחירה שלך בלוחם בעל לב אמיץ, ומחוזות ההפלגה שם.
        אבדן שליטה כמו שאתה כותב. לזאת התכוונתי.
        "הטירוף האלוהי" הזה הוא אולי מין אובדן שליטה מבוּקר של ה'אני' – היתר שמתאפשר כשבטחון-הקיום של ה'אני' מספיק על-מנת להתיר את אחיזתו ב"מציאות", אבל באותו זמן הוא מעוּגן במקומו בעוגן של דחף הישרדות סביר, כקוטב נגדי להיתר כזה. בתוך "הטירוף המבורך" התודעה לא מתפרקת מתבניות אלא רק "פורמת"

        • תמי, זה היה בגיל שבע שמונה וישנו עד היום, אבל מאז ביקרתי בהרבה מקומות אחרים 🙂

  8. הדברים כאן מאתגרים ומעוררים לחשיבה, במיוחד עכשיו אחרי שיגעון של בירה. אחת השאלות המתעוררות בעקבות האמירה של אפלטון על השיגעון כמתנת האל, האם יכולה להיות 'מתנה' ללא קיומו של נותן המתנה, אולי חיסולו של האל יצר שיגעון שאין בו שום מתת ושום ברכה? חלוקה מעניינת נוספת ניתן ללמוד מהמדרש על ארבעה שנכנסו לפרדס. אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע נפשםוגופם לא יכלו להכיל את מה שמעבר לגבולות התודעה. רק אולי המשוררים האמיתיים הם בני דמותם של ר' עקיבא ושל אלישע בן אבויה, אחד הופך מנהיג ובכוחו זה מתיר את הכנסת 'שיר השירים' לקנון, ואלישע בן אבויה שמקצץ בנטיעות שניים שמצליחים לחיות בשני מצבי תודעה בשתי מציאויות, אבל שניהם מניחים את היש האלוהי ולכן יכולים לזכות בשיגעון מבורך. תבורך גם אתה אמיר, לחיים!!

    • לסוקרטס של אפלטון, לפחות לפי הכתוב, לא היה ספק בקיומם של האלים. אבל די אם נכיר באינסופיותה של התודעה, במרחביה שמעבר לאני הקטן של היומיום, וביכולתנו לגעת בה – כדי שהדברים יתיישבו. ובעצם – אף אם לא נכיר – אף על פי כן נוע תנוע.
      ולגבי באי הפרדס, לא בטוח עד כמה עקיבא ששגה בחלומות מדיניים משיחיים חסרי שחר לא נפגע. אולי בן אבויה שהיה ל"אחר" ולא הובן עוד, דווקא הבין משהו 🙂
      ומכל מקום, מוישלה, לפרד"ס ולחיים!

  9. היכולת לעבור למצבי מודעות איטנסיביים ועמוקים כנראה טבועה בכלם, אלא שהחברה אינה מעריכה התנסויות שכאלה ולכן אין להן "ביקוש".

    בתאוריה של האקולוגיה מחשיבים חוויות אקסטטיות , התגלותיות, בטבע– כרצויות והכרחיות כדי לשנות את איש- העיר והניכור לאיש- הבריאה וההתקדשות.

    • סבינה, זה נשמע קצת סיסמתי – "איש העיר והניכור" לעומת "איש הטבע וההתקדשות". אני לא בטוח שאפילו בתוך הדיכוטומיה הזו יש חיבור הכרחי בין עיר לניכור או בין טבע להתקדשות.
      להפך, רוב החיבורים היותר מודרניים על חוויות אקסטטיות נכתבו בערים.
      אולי דווקא הגעגוע הוא תבלין די חשוב לחוויה.
      בכל מקרה, חושב שמבין למה את מתכוונת, אבל גם חושב שהתודעה (ולא הסביבה הפיזית שלה)היא היכולה לחוות חוויות מסוג זה – יותר או פחות, בעיר או בכפר, בבוקר או בערב 🙂

  10. יש "טירוף משוררי", בזמן העבודה ההרגשה שהכל נפרם, אולי היא הטירוף, ובחזרה צריך לסרוג הכל מחדש.נכנסים, יוצרים, יוצאים…

  11. הי אמיר, מאמר מרתק ומעורר מחשבה. השגעון והשפיות מזכירים לי מילים משיר של מאיר בנאי: "וביניהם, וביניהם, אני הולך ואז חוזר
    יש בי מזה, וגם מזה, יש בי שניהם."
    אכן הגיוני שאדם מייצר לעצמו עוגנים לשפיות, אם זה חברה או משפחה, וכן יש גיל שחוקרים בו יותר את הקצוות, אך בכל זאת המשוגעים שנמצאים בבתי המשוגעים, אין להם ממש קשר עם השגעון האלוהי, שכן לדעתי הם פשוט מתנתקים מהמציאות ולא יוצרים כלום, בטח שלא בשביל אלה שנמצאים שם במציאות השפויה להתענג על יצירותיהם.
    אבל השגעון האלוהי, אם הוא כמו שגעון ההתאהבות, כלומר, אם בכזה מצב צריכים להיות בשביל ליצור, לדעתי עדיף שלא תהיה יצירה בעולם, ועדיף ללא התקדשות בסודה, כי בשיגעון הזה יש יותר מידי סבל. מכירה את המתג הזה שלאדם שפוי יש את היכולת ללחוץ עליו לכיוון שיגעון, זה שקראת לו אלוהי, אבל שם בתוך האינשליטה איך ניתן ללחוץ על המתג חזרה?

    • מסכים אתך שאותם חולי נפש, בין שמאושפזים ובין שלא, אינם סובלים משיגעון זה שאפלטון קורא לו "האלוהי", שהוא מין מתנה של יצירה, אהבה או חזון. אבל ברור שאפלטון מכליל, וייתכנו גם מצבי ביניים. מצבים של חוסר שליטה אינם כלולים בזה בעיניי, אלא בדיוק מצב הביניים הזה, של "שליטה באין שליטה", היכולת לשחרר את השליטה מתוך ידיעה שמעבר להתרת הרצועה יש בך עוד מי שיכול לקרוא לך חזרה.

      • נכון בערך…כי אם יש שם מישהו שיכול לקחת את המושכות הרי שזה לא איבוד שליטה מוחלט אלא נשלט לחלוטין על ידי אותו מישהו, וזה כנראה העברת שליטה מהמרכז הפנימי אל איזה אחד צדדי שמקבל תפקיד וצריך לדעת טוב טוב על מי סומכים שיחזיר את השפיות ברגע הנכון. למי בתוכנו יש אחד כזה שאיננו מרכזי שיעשה זאת בשבילנו? אפשר שימצאו כאלה שיטענו שיש, אולם אני חושבת שזה סתם התחזות של המרכזי לצדדי, כי נדמה לי שרק במרכז יש שליטה. ואולי התגובה הזו נשמעת טרללה בפני עצמה. אז ה"מרכזית" שלי תשמח לחזור ולהסביר:)

        • הלו, הלו, מרכזיה?!
          סיגל, אני חושב שהאני הוא רפובליקה אבל במקרים מתוקנים יש לה "הנהגה". כשאדם מסתכל על עצמו מהצד הוא מאבד שליטה? להפך. כשיוצר שרוי בהתלהבות יצירה, האם הגבולות של התבונה מושמים הצידה? לאו דווקא. יש מצב שהוא מעבר לחשיבה, מצב של ידיעה, יצירה, ודמיון אבל גם הוא אינו מצב של התפוררות תודעתית או איבוד שליטה "פסיכי". להפך.(חושב שלזה התכוונה שירית שעדיין לא הספקתי לענות לה בהסבר הפשוט והיפה שלה).
          אולי הבחירה של אפלטון לקרוא למצבים אלה "שיגעון" – ולו גם אלוהי – היא בחשבון אחרון בחירה אומללה.

          • אכן, אם נורד את המילה שיגעון שבעיניי הוא תקלה בחיבורים ובמקומו נקרא לזה ניצוץ שהוא איזשהו זרם פלאי שיחידי סגולה כשרוניים מסוגלים להתחבר אליו אז יותר קל להניח לשליטה ורק את נושא ההתאהבות קשה לי לחבר לשם כי הוא (הנושא) לא נראה לי כזה זץ חיובי.

          • תלוי למה קוראים "התאהבות". מה שאת מתכוונת אליו נתפס באמת כ"מאניה" – מין התקף חוזר של טירוף ארוטי וכך מדברת עליו גם סאפפו, לא פעם גם בהומור –
            http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2918&blogID=182

            כמו שכתוב בפתח המאמר, ה'שגעונות' שבאים מדיוניסוס ואפרודיטה אינם כה חיוביים ויש בהם סבל או דלוזיה, לא עלינו.

          • איזה יופי, חשבתי שרק אני ערה בשעות האלה והנה אתה ורונית כאן אז הכנתי לי קפה של לפני השינה ואגיב בנושא שאיכשהו אני תמיד חוזרת אליו גם אם לא היה הנושא המרכזי:)
            אז ספפו כותבת:"כי רק אבּיט בךְ לרגע
            לא אוּכל לדבֵּר עוד,
            קָפאה לשוני וּכְרֶגע
            אש דקה פושטת מתחת עורי", ובקוראי נפרמות לי המילים לדיוק מחשבתי שיצירה היא מעין קסם והתאהבות היא מעין כישוף. ומעניין שהשבוע שני נושאים מונחים בבלוגיה זה לצד זה…השיגעון והקסם.

          • רונית בר-לביא

            את עוד עלולה להצטער שאנחנו ערים, מאמי 🙂
            ומזתומרת קפה של לפני שינה ?
            נטול קפאין או קפה של חנאנות ?

            ובואי לשטיחים 🙂
            אנשים שם חושבים שהוא חתול או אלוהים או הטבע רחמנא ליצלן ..

            וגם: כשלא היית, אז ילדים רעים אמרו לי להגיד תודה שאמיר בכלל קורא את השירים שלי ושאני סתומה..
            משהו כזה.

            אני עדיין בוכיה כערבה 🙂

          • רונית, מילא בוכיה, אבל כערבה? את זה תשאירי לאלמונית ההיא. ובכלל זה נשמע לי קצת ערבי רחמנא ליצלן. הסתכלתי ולא ראיתי. מחקת, מה?

          • האמת, סיגל, היא שאני חושב שהן מאותה משפחה, כמו שטוענת דיוטימה ב"המשתה" של אפלטון. אותה אנרגיה, אבל מתועלת למקומות אחרים.
            אבל אולי זה מפני שאני לוגם פה יין ולא קפה 🙂

            בכל מקרה, יצירה יכולה גם היא להיות כישוף די אפל. אדונית לא קלה הגברת מוזה, והיא דורשת דווקא כן לדבר – בניגוד למה שקורה לספפו המסכנה בהתקף הארוטי החוזר שעובר עליה בשיר.

          • ויי שמח לכם, לפחות רונית לא הסכמת לעשות קולות של שטיח ואנחנו כבר בהתקדמות, ויצירה עכשיו הגיעה למחוזות של כישוף אפל שאני ממש מנותקת למרות שהחיבור לאינטרנט טפו טפו שום בצל מחובר.
            והקפה לידיעתכם מגורען כדת וכדין מלא קפאין ויש גם ניקוטין לצידו ובכל זאת החום בבטן והנשימות המסודרות משכנעות אותי שעת לישון הוא אחלה רעיון.
            אמיר, יצירה ככישוף אפל? אפשר פיענוח ודוגמאות?

          • סיגל, כישוף אפל? זה דורש שלושה עטלפים, מאה גרם אבקת לטאות, חצי קילו דודאים, כף מלח… מישהו הולך לסופר במקרה? בשעת לילה זו זה נראה לי קצת מוגזם.

  12. רונית בר-לביא

    הי אמיר.

    יש כאן הרבה יחס הירואי לשגעון המשוררי, ולשגעון בכלל,

    התייחסות אוהדת שמצביעה על אדם שנמצא במקום בטוח ולכן יכול להציץ אל מעבר לוילון כי הוא יודע שיש לו לאן לחזור אחר כך.

    יש גם אמנים שהם לחלוטין משוגעים,
    ויש משוגעים שהם אמנים,
    ואני לא חושבת שיש הפרדה ביניהם בהכרח, או שמהות ההפרדה היא איזשהו קו.

    המשוגעים שאני ראיתי היו במצב מאד קשה וסיפקו לי הצצה אל הגיהנום, ממש שום שום רצון להיות חלק מזה.
    אפילו צורך עז ללכת לראות חדשות או לקרוא אפילו עיתון ….

    אני חושבת עם זאת שאתה צודק לגבי הסבל, לא בהכרח משוגעים סובלים יותר, לפעמים דווקא המאמצים להישאר שפויים בעולם הפסיכי הזה, הם הסבל הגדול.

    והגדרה שהכי מתאימה בעיני לשגעון (של מורה רוחני שאני מאד מוקירה ומכירה):
    כשאדם מוותר על עצמו.
    אדם שוויתר על עצמו, נעשה "משוגע".

    • רונית, כמו שכתבתי לרני, אין בין "השיגעון האלהי" לשיגעון קליני אלא שיתוף השם, וכן העובדה שהתחנות האלה אינן משדרות על התדרים המוכרים כ'שפיות'. לא פעם מאשפזים אנשים ששרויים במצבים גבוהים מן הנורמה – בהתרוממות רוח והתלהבות.
      ומקבל לגמרי שחולי הנפש ויתרו על עצמם באיזשהו מובן. זהו המקום שאדם מפסיק לקחת אחריות על עצמו.

      • רונית בר-לביא

        דכאון …

        אני מכירה בחור שלכאורה לא ויתר על עצמו, טוען שהוא אוהב את עצמו,
        ושתוך שנייה הוא יכול להיעשות מאושר.

        הוא ויתר על כל שאר העולם.
        שונא את העולם ואת כולם כמעט.

        כמה שנאי מסבירה לו שזה אומר שנאה עצמי, אין מי ששומע.

        מה שנחמד שהוא קרוב מאד כל הזמן לאושר בעיניו, הוא מאד מאושר ומלאך,
        אממה…..

        שהוא כל הזמן בדכאון נוראי.

        אני אומר:
        חלאס עם השגעון כבר !!
        נמאס לי משריטות, חריטות, שגעון ופסיכיות !!
        רוצה נורמליות, רואי חשבון מרובעים ומעונבים,
        אנשים משעממים עד מוות, קונפורמיזם,
        רוצה נורמליות לאלף עזאזל.

        • רונית, איך מי ששונא את כולם יכול לאהוב את עצמו?
          מי שהציץ פעם לתוך קן הקוקייה איבד כל מחשבה רומנטית ביחס לטירוף ומשוגעים.
          אבל נכון, יש סבל בין כותלי בית המשוגעים, ויש גם מחוצה לו. גם אצל מי שאיבד שליטה, וגם אצל מי שמחזיק אותה בשיניים. וכמובן יש המון מצבי ביניים – האדם אינו מיקשה אחת.
          תיקון הנפש הוא עבודה בכיוון ההפוך מהטירוף.

          אבל את השיגעון האלוהי אפשר אולי לכנות היפר שפיות.

          • רונית בר-לביא

            בדיוק מה שאני מסבירה לו.

            אגב, זה לא ההוא מהשיר על השטיחים 🙂

            כשאנשים לא רוצים לשמוע משהו אחר,
            זה מפחיד אותי, כי א ני רואה איך הם תקועים בלופ, ונחרדת לחשוב מה המציאות תמציא בכדי להוציאם מהלופ.

          • לפעמים המציאות דווקא ממציאה דרכים נפלאות ליציאה מלופ, אבל אלו הן תמיד דרכים. אין הוקוס פוקוס.

          • הרבה זמן לא הייתי ואיני יודעת גם אם תגיב לי. בינתיים הספקתי לקרוא הרבה משיריך ויש לי תחושה שאנשים רבים אינם מכירים את המחוזות מהם אתה כותב. אולי יש בכך התנצלות, מרחק אסתטי, ואולי יום אחד אנשים יתהו על הדברים שאתה שואל בכתיבתך. משורר לפעמים מקדים את זמנו.

            אבל לא על כך רציתי לכתוב. הבן שלי חולה. אין לו את השגעון האלו אלא את זה הממשי. המלווה בהתקפים פסיכוטים קשים מאוד, שקשה מאוד לראות אותם. בהתקפים האלה נראה שהוא חווה הרבה כעס, והרבה מרד נגד העולם. אגב הוא מקבל כוחות כמעט על אנושיים הוא הולך מרחקים ברגל, הוא מנסה להתאבד בכל מיני צורות, הוא מתפשט ערום (לא ברחוב). אני לא יודעת מה זה שגעון אלוהי ולאפלטון אני אף פעם לא התחברתי. אני יודעת שאנשים מפחדים מן המשוגע בהתנהגויות מעין אלו. – אבל זה לא מדבק. יש לכך תרופות פסיכיאטריות שהאפקט שלהן מאוד חזק. אני גם לא יודעת איך הגוף שלו מצליח לספוח את התרופות האלו שמשנות את כל הכימיה בגוף זה לא אסיוול, ולא כל תרופה אחרת. זה חזק ברמות נוראיות.

            אבל השאלה היא מה קורה להורים שיש להם בן כזה. מה קורה לי שהבאתי בן שאני כל כך אוהבהת, אגב הוא מאוד אינטיליגנטי ונאה, והוא חולה. והוא יהיה חולה כל החיים. על זה אי אפשר לפתוח בלוג. לא כאן ואי אפשר לדבר על זה בפומבי, כי מספיק קשה לחוות את זה גם כך. זה עצוב זה כל כך עצוב, שאי אפשר לחיות את זה כל כך.

            השגעון האנושי אינו רומנטי, הוא ממש אינו רומנטי. הוא מפחיד, הוא עצוב, הוא דורש התמודדות ולאמא זה תמיד קשה, כי הטענה היא שזה מלווה ברגשי אשמה. מה שקשה עוד יותר שהוא אף פעם לא יחלים. אז כמה אפשר לבכות? וכמה אפשר לקונן. אגב, כל פיסת נייר שהוא כותב אני שומרת. וכן יש לו צורך בכתיבה. הוא יותר מצייר קומיקס.

            זהו – אני יודעת למה התכוונת ואולי לא. הבעיה היא שזה גובל בבכי פנימי אין סופי. אני קמה עם זה ואני הולכת לישון עם זה ואני חיה עם זה. ואני לא מאחלת לאיש שזה יקרה לו. לכתוב על זה, נבצר ממני – אלו מקומות שלא הגעתי אליהם בעיקר מכיוון שאני מפחדת. כן אני מפחדת אולי מן הגורל, אולי מן האכזריות שבחיים עצמם. שלסקלי ביטא אותה בצורה כזו או אחרת.

            זהו. אין לי מה להגיד יותר. אם מישהו יצחק עלי הרי שהוא עדיין לא התבגר.

          • הנחבא אל הכלים

            אף אחד לא יצחק, חוה.
            אין מי שלא יבין ללבך.
            אתך
            הנחבא

          • תודה לך, אני יודעת שמזה זמן אתה דווקא מגונן עלי. תודה לאלו שהשתתפו איתי. זה עוזר – אבל זה פעם נוספת מעלה את הבכי.

            את איתן אהבתי עוד כאשר היה אצלי ברחם – אהבתי אותו אהבה אינסופית וידעתי שיש לי בן. תמיד היה ביננו קשר מיוחד. אני מוכנה לתת לאיתן כל מה שיש לי בלי כל תנאי. אפילו נתתי לו שם איתן, כדי שיהיה חזק – וראו מהו צחוק הגורל.

            לראות אותו בהתקף, לפחד ולעמוד בזה, לרוץ לבתי החולים כל יום, כאשר הבן שלי הוא זומבי והוא אומר לי אני שונא אותך. ולהמשיך ולרוץ לבתי החולים חודש ויותר עד שהתרופות הופכות להיות אפקטיביות. והוא מתחיל לקחת את התרופות בהכנעה. ואני יושבת לידו על המיטה והוא מבקש "אמא, תספרי לי סיפורים מצחיקים" ואני מספרת, והרופאים כבר מכירים אותי ונותנים לי להשאר עוד קצת. והוא מבקשש "אמא תעשי לי מסאג'" וזה מוזר לאמא לגעת בבן שלה. ואני מטפלת בו. אבל הכי חשוב. מתמיד אבל מתמיד נתתי לו אהבה אינסופית, אפילו כאשר בחמת זעם היכה אותי התפללתי בלב שאם אני צריכה למות שיהיה זה מידיו של בני. ואם הייתי יכולה לעשות משהו, כדי להחזיר לו את החיים הייתי עושה.

            זה נשמע מזעזע – זה לא. אלו הם החיים. ותמיד כשאיתן מצלצל אלי, בא אלי אני מצטמצמת, אני מבשלת, אני מנסה לפצות אותו על הכל. ואיתן תמיד שואל. "אמא את אוהבת אותי?" ואני עונה כן.
            ולא, לא כולם יכולים להתמודד עם המחלה שלו – אחותו, למשל, לא.
            איתן הוא בן 24 היום והמצב שלו מתדרדר, ואני רואה מן הצד ואיני יכולה לעשות כלום. זהו מן חוסר אונים שכזה נוראי. רק להבטיח לו שתמיד ללא כל תנאי אני אוהב אותו. וכן הלב שלי מלא בכי. אני קמה עם זה, ואני הולכת לישון עם זה. ואני לא יכולה לכתוב בגלל זה, וזה מקנן בפנים ורוחש כל הזמן.

            אני לא כתבתי סיפור. אני כן זקוקה לתמיכה. ואני חושבת שהדור הצעיר שלנו הרבה יותר פגיע מאשר פעם. עכשיו הרגליים רועדות לי ואני כבר לא יכולה לכתוב יותר. רק תחשבו מה הקדמה עשתה לנו – מה הניתוק מן הטבע עשה לנו.

            ובכלל, אנשים מגלים עניין ובעיקר יוצרים וחוקרים בקשר שבין השגעון לבין היצירה. אמיר מדבר על סוג של שגעון אולי שיש בו משהו רוחני. אני כבר לא יודעת כלום… תודה על המילים החמות.

          • מי יצחק, חוה? חוליי הנפש, לא פחות מחוליי הגוף, והסבל שהם יכולים לגרום לחולה ולקרוביו – כלומר לך – הם איומים. מזלו שאינו מאושפז באותם קיני קוקיה המצויים לרוב גם בארץ והמציאות שם באמת עולה על כל דמיון, אלא יש לו אותך ואת אהבתך.

          • לאמיר ולכל השאר
            הוא מתאשפז ויוצא, מתאשפז ויוצא.
            אבל אני לא רוצה לדבר על זה יותר, כי זה מאוד מעציב.

            אם יש בי את השגעון האלוהי שאתה מדבר עליו. לא. אבל בעקבות מה שכתבתי גיליתי מה היתה עבורי תמיד הספרות – בריחה אל מחוזות של מילים שאין בהם אלא רק מילים ויצירה מחדש.

            ואגב, אתה שמתמצא כל כך בדתות – אולי תוכל להגיד לי איזו מן האלוהויות אחראית על זה?

          • חוה, כמה מצער. לא טובים המוסדות האלה, והפסיכיאטרים מעולם לא ריפאו איש, רק כיבו ואלחשו קצת את האנשים.

            אשר לספרות – אילו יצירה היתה בשבילי רק מלים היא ממש הייתה לא מעניינת מבחינתי. חושב שיצירה במיטבה יוצרת עולם וחוויות ומזמינה את הקורא להיכנס אליה באופן חווייתי.

            והשאלה האחרונה נענית בראשית המאמר, אבל אני מניח שהיא ריטורית.

          • רציתי להסביר לך למה התכוונתי ברישא. לפסק זמן, חשתי שהגזמתי והייתי רעה בטירוף, כי כל הזמן נלחמתי ונאבקתי על הידע הטהור, להראות כמה אני יודעת. אז הפסקתי. וערכתי מסע אחריך. קראתי חלק די ניכר מן השירים שכתבת, מעט ביקורות ואחר – כך התחלתי לסייר במחוזות שאולי מהן אתה ניזון, ביקרתי את אובידיוס, הגעתי לסאפפו, אל וירגיליוס, אל דעותיך על הדת היהודית ועשיתי הכל בשקט בשקט בדרך שלי. נסעתי בתודעה ליוון הקדומה, אל עולם המיתולוגיות, המשתקף אם איני טועה בקלסיקה הרומאית. חלק מן הדתות ההינדיות קצת היכרתי, כי מיכל גוברין כתבה על טיבט. עם הסינים, וההודים היה יותר קשה לי.

            אחרי כל אלו חזרתי אל נתן זך, אל אבידן, אל רביקוביץ ואל אלו שאני מכירה וקראתי גם קצת מלסקלי וראיתי שאתה מכיר הרבה מאוד מחוזות של משוררים שלי הם אינם ידועים.

            עזבתי את כל הפוסט -ס. מ. למיניהם והלכתי לשוטט אולי בעיקבותיך אל מחוזות אחרים לחלוטין. ואזי התחוור לי למה למינסטרים קשה כל כך לקבל אותך. והבנתי שאתה ניזון מתרבויות אחרות, היום זה נקרא "גלובליזציה" הסיור הזה היה מעניין ואמרתי לעצמי אולי הוא יודע דברים שאני לא יודעת, אולי יש לו תשובות לדברים שאחרים לא נתנו את דעתם עליהם מכיוון שהלכו בדרך הליניארית אחרי ההתפתחות הכרונולוגית של הפילוסופיה המערבית בכלל.

            ואני, האל היהודי היה בשבילי תמיד האחד והיחידי והרחקתי גם אל הקבלה היהודית במהלך לימודי – ואזי פאגניות התערבה לי במונותיאיזם והכל נהיה מקשה אחת.

            לכן, כתבתי שאתה אולי מקדים את זמנך. פתאום הפוסט סטר. לא נראה לי כל כך חשוב. כי מה אנחנו מבקשים תמיד – תשובות על חידת קיומנו, על השאלה אם יש השגחה או לא. תשובות על האהבה ועל השנאה (הטנטרה) וקראתי את 4 ההסכמות שלך ועשיתי הכל בשקט בשקט, לעצמי. הכל התערבב לי הפסיכולוגיה של פרויד ויונג (לא לקאן) הפילוסופיה, ומה שנשאר מן השירים שלך היא חידת המילה ואיך היא לוכדת את הרגע ואם היא מתארת. ולא הייתי חוזרת לכתוב, אלמלא העלית את נושא השגעון האלוהי.

            השראה אני רוצה להגיד השראה. ואז זה התפרץ אצלי. זה לא דומה למה שמתואר באקווס בכלל. ההתערבות של הפסיכיאטרים. אם שאלת מה זה סכיזופרניה – אכן איתן שומע קולות. פעם הוא חושב שהוא המשיח, ואחר- כך הוא כתב (לפי מה שקראתי שהוא חשב שהוא היטלר ואז הוא נאחז רגשות אשמה איומים והוא התחיל לברוח, כי הוא חשב שהוא רצח ששה מליון יהודים.

            מה אומר לך לגבי הפסיכיאטרים – הם חושבים שהם האלוהות בהתגלמותה שירדה למטה לטפל באנשים האלו. כאמא, היחס שזכיתי מהם היה תמיד התנשאות. לא כולם כאלה – אבל רובם הגדול.

            ואני רוצה לשאול אותך אמיר ואני לא רוצה לבכות באמת שלא, הרי הזריקות שהוא מקבל מצליחות קצת לאזן אותו. האם ראית פעם התקף פסיכוטי. אתה יודע איך זה נראה. שבירה של דברים, זריקה של חפצים, בתל-אביב בקפה סקואלה בקינג ג'ורג איתן הכניס את האצבע שלו לכוסות שתיה של אנשים ורדף אחרי לכל מקום. מה יכלתי לעשות. הוא נשכב על הרצפה ואני רק רציתי לברוח, והוא רדף אחרי עד החדר שלי שהיה אז ברחוב העליה. שם הוא התפשט ערום וישב מולי, כאשר הוא בן 23. אתה מודע לזה שזה סוג של גילוי אריות. היה לי מפתח של עוד חדר וברחתי בבהלכה וסגרתי אחרי את הדלת. התעוררתי בארבע לפנות בוקר איתן לא היה על הדיסקים שלי היו שבורים וזרוקים החוצה.

            שלושה ימים אחרי זה שמעתי אותו קורא אמא, אמא ואני ישבתי ופחדתי. אחרי כמה זמן התעשתתי פניתי למשטרה והם חיפשו אותו בתל-השומר. רק מירב הבת שלי אמרה לי שנמאס לה ושהוא נמצא בגהה. וטרקה לי את הטלפון ואז בא התיאור שתיארתי.

            זאת סכיזופרניה אמיר. ככה היא נראית ועם זה צריך להתמודד. איתן מודע לזה, שהוא חולה ושהחיים שלו אף פעם לא יהיו בסדר ואז מתחיל הלופ של הדיכאון. כל החלומות שלו להתאהב, להביא ילדים ירדו לטמיון.

            ולכן, בכל ההקשרים האלו שאלתי איפה אלהים. בכל מה שאני כותבת יש תשובות לדברים שעלו – למה אני רוצה להיות לבד ובשקט.

            לפני שנים התקשרתי לדליה רביקוביץ בהתקף של יאוש, היה לה סיפור עם הבן שלה עידו. והיא אמרה לי שאני צריכה לחיות בשביל הבן שלי. אני חושבת שיש לנו תפקידים בחיים, שאנחנו מגלים אותם על ציר הזמן. אז עכשיו אני כותבת ממקום של ההערכה אליך, כי אולי יש לך תשובות במקום שלי אין על אלוהים ולמה זה קרה דווקא לי ודווקא לאיתן. ואני יודעת שאם יקרה לו משהו….. כי במצב הנוכחי הוא הולך ומאבד שליטה, ולי באמת כבר נגמרים כל הכוחות ועוד פעם אני בוכה.
            אל תגיד לי לפתוח בלוג, כי אין לי כל אנרגיות לכתוב על זה, זה לחיות הכל מחדדדדדדש וזה לראות את הילד הזה שלי בלי שום תקוה בורח לשינה. עכשיו כבר חודש שלם אני לא יודעת איפה הוא. הוא הבטיח שיחזור ולא חזר. ואין לי כוח לחפש, הוא יופיע ואז הוא יגיד שהוא מאושפז כאן או שם. התרופות למניעת תופעות הלוואי גורמות לו ליפול להתעלף, לשבור רגלים וידיים. הטלפון האחרון שקבלתי היה מאיכילוב. בפעם האחרונה שהיה כאן הוא שבר את השפה.

            די, נסחפתי – אבל לזה ולשיגעון האלוהי אין מאומה. מה היו עושים עם מצבים כאלו בהודו למשל? או ביוון למשל, לא העתיקה שם היו זורקים אותו מן הצוק לים. וביהדות – העיוורים והפסחים היו שנואי נפש דוד.

            מה היו עושים איתו בדתות יותר סובלניות של המזרח. י ש לך תשובות בשבילי אמיר. או אחרים. למה זה היה צריך לקרות דווקא לי?
            ואיך משפחות שכולות מתמודדות עם מוות של ילד. למישהו יש תשובות. כי לי כבר אין.

            בהרבה הערכה. חוה
            ואני מצטערת מעומק לב על כל המלחמה שהיתה ועל דברים שאמרתי. יש לך שיר על מלחמה כמדומתני. הוא יפיפה… כדאי אולי להביא אותו.. זהו כי הכל הוא בכי.

          • גיורא פישר

            לחוה
            שמי גיורא ואני אב שכול (איך אני שונא את הביטוי הזה). אני מתאר לעצמי שכל משפחה מתמודדת עם השכול בדרכה. הציבור אינו מודע לכך, אך הרבה משפחות מתפרקות כאשר מות הבן או הבת משמש כקטליזטור לקרעים קודמים.

            אבל, למרבה האירוניה אני חושב שמצבך קשה יותר והורס חיים יותר. מכיוון שאת ומשפחתך עסוקים כל הזמן במרדף אחר הבן וההשלכות של התנהגותו על כל בני המשפחה. כשאדם חי, תמיד יש תקוה שאולי "הכל יסתדר", התקווה הזו ורגעי השקט המעטים שיש הם גם אלו היוצרים עוד סדק בחיים שלכם כל הזמן.

            הורים שכולים נוהגים לומר שהילד כל הזמן אתם. זה נכון במידה מסוימת. אבל זו לא כל האמת, קשה להודות בכך ,אך יש שעות ארוכות ולפעמים גם ימים של שקט ומקום פנוי לחיים האמיתיים.
            לפי מה שאת מתארת , את כל הזמן דרוכה לדעת מה קורה או מה עולל הבן האהוב.
            צר לי
            גיורא

            גיורא

          • לגיורא, תודה
            אני קוראת ואני בוכה. אני כותבת ואני בוכה.
            נכנסתי לאתר, כדי להתנצל בפני אמיר ואחרים על שנסחפתי ועל התיאורים האיומים, אבל אמיר שאל מה זה סכיזופרניה, ועניתי כדי להציג שככה זה נראה. ככה נראית המחלה האיומה הזאת, שאין לה תרופה ואין לה מרפא.

            ובאותו הקשר, מה שרציתי להגיד לך גיורא וגם לכל השאר שזו התוצאה של משפחה שהתפרקה כבר מזמן, על ריבעים ועל שילשים – מדור ההורים עד אלי. ועל הסיבות אני לא מדברת, למה זה קרה, כי הסיבות המוח האנושי אינו יכול להכיל אותם בכלל. זה כבר שנים שאני מתגעגעת לאיתן, זה כמעט כל החיים. וזה אולי מה שהופך אותי לאותה חוה התוקפנית, שהרי הכל מנגנוני הגנה של הדחקה והכחשה, כי צריך לתפקד בעולם הזה והס מלדבר, או להזכיר או לגלות איזו חולשה.

            בשנים שהייתי מתהלכת כמו פצע פתוח, כל אחד יכול היה לרכל עלי, הייתי מאוד פגיעה, ומאוד חסרת אונים. עד שיום אחד החלטתי שזהו. אני מה שיש לי בפנים לא מראה החוצה ולא מספרת. בחוץ אני מציגה את הדימוי של זאת שיש לה הכל, שהיא מוצלחת ומצליחה וזה עבד. אלוהים, כמה שזה עבד, עד שהרגש שהיה לי רחש רק בפנים ורק לעצמי, שאף אחד בחוץ לא ידע כלום, אבל זה מתפרץ אמיר, כמו שאתה ראית את זה ואחרים, בלעשות רושם, בלהיות תוקפנית, או בכל מיני צורות אחרות….

            גיורא, אין לי מושג איך זה לאבד ילד בעיני זה הנורא מכל. אבל דבר אחד אני יכולה להגיד לך שאין כאן כל משפחה. זה רק אני. המשפחה המורחבת מזמן התפרקה (בגלל כסף) איך לא והיו שנים שהיו חגים והייתי יורדת עם איתן כשהיה עוד קטן לגן הציבורי ולא היתה ארוחת חג ולא היה כלום. זה היה אני ואיתן. וויתרתי גם על נישואים שניים, כי איתן תמיד היה בסדר עדיפויות ראשון ולחזור הביתה מבילוי ולראות שהילד שלי כועס שאמא לא בבית, אז לעזאזל הקשר או גבר כזה או אחר. איתן צריך אמא. ואיתן חזר רק בגיל שש עשרה אחרי שנים של געגועים שלי אליו. ואני הייתי כל כך מאושרת. וככה זה עד היום. אין כאן אבא גיורא, וגם האחות אינה יכולה להתמודד עם זה ואין כאן משפחה. וכאן אני קצת מתחברת אל לסקלי, שנראה לי מן השירים שהיה לו כעס על המשפחה. מיתוס המשפחתיות אצל בעיני הוא מנותץ. אפילו יש איזו שמחה לאיד שאיתן מודע לה, כאילו אני פסיכי והם השפויים – אבל זה לא ככה. כי איתן הוא מאוד אינטיליגנטי, יותר ממני והוא גם יפה. והוא היה מתקשר אלי בשעות מוזרות ושואל "אמא, מי אני" ושעות על גבי שעות הייתי צריכה לחזק אותו וזו רק אני על השאר אני לא יכולה לדבר.

            גיורא, אני רק יכולה להגיד לך שאני כל הזמן בורחת, לא לחשוב, כי אם אני אחשוב רק על זה, אני לא אוכל לעמוד על הרגלים בכלל.

            אז אני מתנצלת מראש. זהו השגעון האנושי הוא מחלה – פשוט מחלה ובין הנוראות ביותר שיש.

          • דיוניסוס, או בכחוס נתפסים כאל היין, כאל הבכנליות, האורגיות, השתחררות היצרים (לאו דווקא במובן הפרויידני), או אפילו לפניו ההתנהגות האנושית מתוך אובדן מעצורים (שליטה) הוצגה בהרבה סרטים דווקא (עם מסיכות, או בלי,)אין ספק שזה גם צד מסויים באדם – במובן המיתי אולי (לא הפסיכולוגיה) – הצד שבו הוא מאבד שליטה בהשפעת היין, תוך תהליכי חברות של אחרים שמשתתפים באותו התהליך. נלווה לכך פן אירוטי ומיסתורי כמובן, שגם הוא חלק בנפש במצב תודעתי מסויים כמו שאתה מכנה אותו – ואי אפשר לדכא אותו, או להכחיש את קיומו. היין מאפשר גם חוויות אכסטטיות למיניהן שמובילות אולי ליצירה של אמנות כל אלו בניגוד לאפוליני. ביצירות של תומס מאן הטיפוס האפוליני בניגוד לדיוניסי הוא די בולט, ואפשר להבחין בו עד היום. הדיוניסי מזוהה עם האדום ועם השחור – אלו הם צבעי הענבים, התשוקה, הסוד, האופל ומה לא. האפוליני מזוהה עם הכחול ועם התבונה. לזאת שרצתה את רואי החשבון למיניהם. מה מושך בהם? המרובעות או הכסף שהם עושים, ואגב, בטוח, אבל בטוח שגם ביניהם יש סרוטים, שהרי כולנו ניירוטים.

            למה אני מעלה את כל אלו, כי אני לא רוצה לבכות יותר חלאס. ועוד, כן – פעם ידעתי לשתות והיום הפסקתי. עם הוצאת הגברים מחיי יצא גם האלכוהול, או שמא התהליך היה הפוך. כך או כך אני בכלל לא שותה ואני כל הזמן בשליטה וזה נורא. גם אם הייתי רוצה לדפוק ראש אני כבר לא יכולה.

            אז איפוא הימים של הטירוף, של השתיה, של האורגיות – פרחו דרך החלון. אבל רגע, אני מבקשת עוד רגע "על-ידי השגעון המפסיק אותה פותחת יצירת האמנות חלל ריק, רגע של שתיקה, שאלה בלא מענה, היא מחוללת קרע בלי פיוס שבו העולם נאלץ לפקפק בעצמו. דבר שביצירת-אמנות הוא בהכרח חילול-קודש חוזר אל הנקודה ההיא, ובזמן של אותה יצירה השוקעת בשיגעון, העולם הוא המכיר באשמתו. מכאן והלאה ובאמצעות השגעון. העולם הוא שנעשה אשם (זו פעם ראשונה בעולם המערבי) ביחס ליצירת האמנות:.. הרגע שבו יצירת האמנות והשגעון נולדים ומוגשמים, יחדיו הוא ראשית הזמן שבו העולם מוצא שאותה יצירת אמנות מאשימה אותו ושהוא אחראי לפניה על מה שהינו. ערמה וניצחון חדש לשגעון: העולם שחשב למוד ולצדיק את עצמו באמצעות הפסיכולוגיה חייב להצדיק עצמו לפני השיגעון"

            שכן, אי אפשר כל שיגעון לזרוק אל הפתולוגיה, אלא העולם הוא שצריך לפתוח את גבולתיו הכל כך סדורים לכאורה גם אל האקסטזה של היצירה ואפילו היא נעשית בגבולותיו של הטירוף.

            זה השיגעון המשוררי או חלק ממנו, אליו התכוונה המסה – הלא כן, ואת הציטוט הזה אני מאוד מאוד אוהבת בעיני הוא פיוט אמיתי.

  13. "נולדנו אבוּרים וּכְנוּפים לצלֹח התִכְלוֹת והסופים" (ש' שלום)

    אני קופצת למים.
    פותחת דלת.

    על נדנדת שיווי משקל עומדת,
    חוקרת לב תכלות,
    בתנוחת צלוב, לא ערה למשמעות
    של עמידה במרכז הטלטלה.
    מתחתי ממלכת אספרגוס ורב רגל
    מספר את סיפורו בשפת חיות
    לרוח שטות צוהלת שהפכה להלם (אלם?)
    אצה דמות מוכרת, כמו על מים, לאסוף
    שאריות.

    בבית מרפא גיליתי, שידי עדיין כאן,
    ודמות מוכרת בה בהיתי, הפכה בשר ודם
    למשהו נסבל במעבר הזמן, כשלחשה:
    הכל חולף,
    פיתתה משם מלאך
    ואותי שבורת כנף.

    חוה, בעוד אני כותבת את תגובתי, העלת את שלך. החיים (ובכללם השיגעון-הלא-אלוהי) תמיד יהיו רבי עוצמה מכל. מאחלת לך לצלוח בכמה שפחות כאב ועצב.

    • רות בלומרט

      מדבריך מסתבר כי השגעון היוצר הוא מין מתת בעוד ששגעון קליני הוא טרגדיה. תמיד חשבתי כך, אבל אין חכם כבעל נסיון. יש להתפלל שסבלך יוקל, והשירה והשגעון היצירתי יתהדרו באיצטלות כמו חלומות בהקיץ, השראה, רעיון פתאומי וכיו"ב.
      יש גם גם הרבה "פינוק" בהתהדרות בשגעון שאין לו מחיר אנושי כבד.אין לי מושג אם מלה ממה שכתבתי לעיל מועילה. צר לי.

  14. מסע מרתק במחוזות (הגדרת) השיגעון!

    נשאלת השאלה, האם זה כל-כך פשוט. שהרי אם 'הטירוף המשוררי' הוא בעצם 'שליטה בטירוף' או 'היגיון בשיגעון' או 'מסע מרצון בעולמות הנפש', יש סכנה של דה-מיסטיפיקציה, של הפיכת מחוזות הטירוף הללו למקומות מוכרים להפליא, שאין בהם אותה עוצמה 'בחסד האל' שאפלטון דיבר עליה. נראה לי שמי שבא אל הסנה הבוער עם משנה סדורה, לא ישמע דבר דרך הלהבות.
    עם זאת, שמת אצבע על משהו מעניין כשהזכרת את הצורות הסדורות וחוקיות המצלול וכו' כמי שמחזיקים את העוגן, את המבצר, את החוט לאדמה. נדמה שמעבר לצורה או לסגנון זה או אחר, חובתו של המשורר לתקשורת – דהיינו, חובתו לתרגם את עולמות השיגעון לעולם של לא-משוגעים – היא שמחזיקה ומחייבת עוגן ומונעת ממנו להחליק אל הטוטאליות של עולם המציאות המוכחשת (שכן עליו מתישהו לחזור אל שולחן הכתיבה המוצק ולעצב את חוויותיו באופן שיעביר משהו הלאה). זה מעורר הרבה מחשבות על חשיבותו של הקהל (לפחות המדומיין) בשמירה על שפיותם של משוררים ואמנים.

    • באזניי דווקא צלצלה הפיסקה האחרונה.
      אני מאמינה, שמעבר למיומנות או הכשרון הרטורי, ההרפתקה התודעתית נכפת על המשורר והיא דוחקת..

      בהמשך לתהייה לגבי תפקיד השירה החותרת לתקשורת כשומרת על שפיות – ראה סילביה פלאת – משוררת רהוטה במיוחד.

      • הי נוני, אני לא ממש מתמצאת בסלביה פלאת אבל האם את בטוחה שהשירה שמרה בשבילה על השפיות או שמא להפך? לדעתי היא כאילו התמכרה לשירה באופן שנתן לה הכשר לאבד שפיות. בוודאי תשכילי אותי בהקשרה אולם בתוכי קיימת אמונה כזו שאותם יוצרים שברגע של התחלת אבדן השפיות גילו שהיצירה מסוגלת לגדול ולשפוע מהם ברגעים כאלה, פשוט שיחררו לעצמם לגמרי את החוטים. ואלו שונים בעיניי ממי שהחוטים פשוט משתחררים להם וללא קשר ליצירתיות, פשוט מחלה, ולפעמים אולי תורשה. אבל משהו בתוכי יודע שגם אני (ואולי כולנו) יכולה לרופף את החוטים ולפרוץ פתאום יוצרת בלי גבולות למילים ולתמונות, משהו בתוכי אף סקרן לפעמים לבדוק מה "יצא ממני", אבל לשמחתי החלטתי שלא משנה מה ניתן להפיק מהשחרור הזה, את המחיר אינני מוכנה לשלם. ולכן, נדמה לי שאותם "נגועים" בשיגעון האלוהי" כן היו מוכנים לשלם את המחיר כולל אישפוזים, נסויים רפואים, שעשו בהם ועד להתרסקות המובטחת בסוף המסלול: התאבדות.

        • גיורא לשם

          אנא, הפסיקו ל"הרקיד" כל מיני תיאוריות על קברה של סילביה פלאת.
          המסכנה הנ"ל נולדה עם מחלת נפש אובדנית ונסיבות חייה השונות — מות אביה, אופייה של אמה, בחירת הבעל וכו' — היו הטריגרים השונים.
          גם מצער מאוד לחשוב שבנה ירש את מחלת אמו ואיבד את עצמו לדעת לפני חודשים אחדים.
          דיברתי על העניין עם חבריה של סילביה פלאת, עם בעלה, עם רופאים מומחים וכו', ואף כתבתי על העניין חזור וכתוב.

      • נוני, מסכים אתך שדוחקת, במובן זה שכל פוטנציאל (חיובי או שלילי) דוחק אל מימושו.

    • רונן, חושב שמיסטיפיקציה של כל דבר היא בעצם רעה חולה, מעין מסך שמגן עלינו מלחוות במישרין. מחוזות הרוח הם מסעירים כשהם מחוזות חדשים ולא מוכרים, והם כאלה לא בגלל הדרקונים שמעופפים באופק, אלא בגלל אופי המבט.
      המצב התודעתי, והביטחון ביכולת להיות בכל מצב (הרי המציאויות האלה ממש מעבר לסיפו של כל אדם) – הם שמאפשרים את החוויה ולא מה שאתה יודע או לא מנסיונך.
      וכן, הצורך לתקשר את החוויה הוא עוגן, או שמא צורך ויכולת, שאותו לוקח יוצר לכל הפלגה 🙂

  15. מירי פליישר

    ניתוח יפה מאוד.
    קשה לי לקרוא לתהליך האמנותי-שירי שגעון ויפה כתבת שזוהי יכולת לפרק מציאות ולבנות חדשה במהירות ובמיומנות. היכולת ליצור דורשת סוג של שקט ובטחון כפי שכתבת ואני מהרהרת האם ההגדרה "שגעון אלוהי" או "מבורך" מתאימים ליצירתיות שביטוייה האמיתי הוא ביצירת האמנות או בשיר. לדעתי היכולת הזו לא הוגדרה כראוי,כפי שכתבת, במערב, היא נמצאת במחוזות מעט מיסטיים ולא ברורים ולאנשים לא יוצרים נראית מעט מפחידה. ייתכן אפילו שזהו משחק על הקצוות,שמפחיד את הלא יוצרים ואולי אף את היוצרים עצמם, שלא מעט השתגעו בסופו של דבר.(האם יש לך ידיעה על התייחסות ליצירה גם במזרח למשל? האם שם לא חשבו שזה קשור לשגעון גם? או בשבטים נידחים?
    הטענה היא שיצירה ראוייה יכולה להיווצר בזמן של שליטה ולא איבוד שליטה, כפי שנטען לגבי ואן גוך למשל שבטעות נחשבה אמנותו פרי שגעון. הוא יצר כשהיה בשליטה, ואף על פי כן צורת היצירה המקורית , האקספרסיבית, ה"מתנועעת" משדרת אולי, לעניות דעתי,זכרון חוויות "משוגעות". היצירה הרי היא שחזורו של מסע כפי שטען חכם כלשהו נדמה לי שילר. אם כך,ואן גוך אולי שיחזר את תעתועיו דוקא בזמן שהיכולת ההרמונית , בערבות מוגבל יחסית לאמנות תקופתו, שלטה בו, הווה אומר בזמני רגיעה.

    • תודה, מירי, ובעצם את מחזקת במה שאת מספרת את מה שנאמר כאן. אני מוצא את עצמי שב ואומר שהשימוש של אפלטון במונח "שיגעון" (ולו גם אלוהי) מטעה. המלה באה לתאר מצבי תודעה פארא-נורמליים כמו גם מצבי מחלה תת-נורמליים, למרות שאין ביניהם שום דבר משותף חוץ מזה שהם שונים מן הנורמה.

      הרומנטיזציה של השיגעון היתה רק בעוכריהם של האמנים, לא מעט בגלל הנצרות, ובעיקר זו מהזן הפרוטסטנטי הקיצוני (והיא אכן מערבית למהדרין, כמו עצם תפיסתנו את 'השיגעון').
      התייחסתי לזה בזמנו ברשומה על העישון, ושירית כאן למעלה אומרת דברים דומים.

      עם זאת זה לא תמיד שקט כל כך. מניסיון. לעיתים זהו מצב של התלהבות, התרחבות האני, ומתן חופש לקולות אחרים בתוכנו עד כדי תחושה של 'דיבוק'. עם החינוך המערבי "הנאור" שלנו זה עלול להיות די מפחיד.

      • מירי פליישר

        הפחד יש לו כוח רב בהרבה תחומים. בזה היוצרים דומים ללא יוצרים . הגוף למשל קולט התרגשות, שמחה , התעלות , אדרנלין מואץ, משיכה מרזרבות האנרגיה והוא יחד עם המוח שיש בו תאים מתאים שונים עלול לזהות איבוד שפיות. טוב קצת נסחפתיבנחרצות הניתוח. אני רק יודעת שיצירת אמנות אצלי לפחות מרגשת מאוד, אבל דורשת חיתוך של מנתח. ככל שהצלילות השיפוטית גדולה יותר גדולים סיכויי היצירה הנוצרת בו זמנית ממחוזות הכאוס הלא ידועים-להיות טובה. כך אני מאמינה. ומתפללת שיינתן לי השקט הזה מתוך הבלגן האנושי המבולבל שאני שרוייה בו,תוצר תורשה גנים והשפעות סביבתיות.
        אישה קטנה ולה מתנה גדולה ממנה.

        • מירי, "אשה קטנה ולה מתנה גדולה ממנה"? 🙂 גודל המתנה הוא תמיד הגודל שבו אנחנו יכולים להיות, ולו לרגע.
          ולא מן הכאוס היא…

          ועם כל השאר אני כמובן מסכים. לא מדובר בסגירת כל יכולותינו המנטליות בקופסה לכבוד "השיגעון האלוהי". אדרבא, כולן מועצמות כמו כל מה שיש בנו באותו זמן.

        • מירי, "אשה קטנה ולה מתנה גדולה ממנה"? 🙂 גודל המתנה הוא תמיד הגודל שבו אנחנו יכולים להיות, ולו לרגע.
          ולא מן הכאוס היא…

          ועם כל השאר אני כמובן מסכים. לא מדובר בסגירת כל יכולותינו המנטליות בקופסה לכבוד "השיגעון האלוהי". אדרבא, כולן מועצמות כמו כל מה שיש בנו באותו זמן.

          • מירי פליישר

            הגודל שבו אנו יכולים להיות ולו רק לרגע
            נוחמתי מעט
            תודה
            אני תמיד צריכה להזכיר לעצמי את עצמי ולהשכיח אמות מידה "אובייקטיביות"

  16. אמל אבו זידאן

    שלום ידידי
    מאמר איכותי ומעולה מבית מדרשו של השיגעון הכדאי" . נדמה, שכדאי לגעת בשיגעון-איש איש בדרכו- כי מרוב נורמאלויות "כביכול" שכחנו מהנרמאלי- ומהו הנורמאלי, נפנה את השאלה לשגעון שבתוכנו אחרי שנעניק לו הכרה קבל עם ועדה

    אמל

    • נגעת בשאלת השאלות, אמל. מהו השיגעון הזה שבתוכנו, ואיך נכיר בעץ הדעת טוב מרע?

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור