בננות - בלוגים / אמיר אור / הזרה אינטימית
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הזרה אינטימית

 

  
 

הַזָּרָה אינטימית

תפנית בשירה הבריטית?

על שירתה של פיונה סמפסון

 

שירתה של פיונה סמפסון עלולה להטעות קורא שאינו אמון על צופני האנדרסטייטמנט הבריטי. סמפסון, שהיא כיום מן הקולות הנשמעים ביותר בדור החדש של השירה הבריטית, מסמנת למעשה מרד אינטלקטואלי שסגנונו המדוד הוא סוג של עמדה נחרצת: שירתה מבטאת תפנית ואולי אף דחייה של השירה החברתית־מעמדית שאפיינה את הדור הקודם בשירה הבריטית, שנציגיו המובהקים הם קרול אן דָפִי וסיימון אַרְמִיטַג'. על רקע מסורת השירה הבריטית המודרנית סימנו ספריה כיווּן מקורי ויוצא דופן. לאחר שבשנות התשעים גויס בבריטניה הקול השירי לשיח הסוציאלי, סמפסון תבעה מחדש את כבודה ההגותי של הפואטיקה בלי לעקר אותה מן האישי, וחיפשה בשירתה תובנות רחבות ומעודנות יותר.

סמפסון לא באה מרקע בריטי אופייני: היא נולדה ב-1963 בוויילס כבת מאומצת להורים יהודים, והחלה את דרכה המקצועית בתחומי העבודה הסוציאלית והמוזיקה. היא נטשה קריירה של נגנית כינור קלאסית, למדה באוקספורד ובנימיגן, וכתבה את עבודת המחקר שלה בתחום הפילוסופיה של הלשון. אל הספרות הגיעה מאוחר יותר כאורחת "אחרת": היא לא חששה להפנות עורף לבון טון הפואטי של שנות השמונים והתשעים, אך כבר עם הופעת ספרה הראשון לפני יותר מעשור (אנשי פיקסו 1994) זכתה שירתה לתגובות נלהבות. השירים תורגמו לשמונה שפות, ואנשי פיקסו שזיכה אותה בפרסים רבים, בריטיים ואירופיים, סימן ציוּן דרך של אלטרנטיבה פואטית.

מעֵבר להרפתקה הלשונית שיוצרת סמפסון בשיריה, אפשר לראות בדרך ההזרה שהם מפעילים על הקורא את אחת מתרומותיה העיקריות לשירה העכשווית. לאורך דרכה הלא ארוכה עדיין סמפסון שבה ויוצרת הזרה אף בסגנונה שלה: נדמה שהדחף הזה לסובב פעם ועוד פעם את הקוביה ההונגרית של החיים והשפה לצירוף־משמעות חדש – ולוּ רק על מנת לחוש אותם בעוצמה חדשה – אינו מרפה ממנה.

רבים משיריה נכתבו מתוך סיטואציה של הזרה גיאוגרפית ותרבותית, במסעות למחוזות זרים (בעיקר במזרח אירופה) שדווקא בהם, לאחר שנוצר המרווח הדרוש בין הנפש לסביבתה, נמצאת האינטימיות. בעמדה זו טמון אולי המפתח לקסם האקזוטי של שיריה המביאים את הדיבור האנגלי אל מקומות שהוא "מתארח" בהם כזָר, ולחשיפה של אמת קיומית שהתרבות השולטת בחיינו מצליחה לרוב להסתירה: ההזרה הסמפסונית היא סוג של מתח בין הפרספקטיבה התרבותית על החיים ובין העולם החושני והרגשי של החיים עצמם. מתח זה שב ונוצר משילוב החיבורים האישיים המפתיעים של סמפסון עם נטייתה האינטלקטואלית המובהקת. המבקרת והחוקרת זואה סקלדינג היטיבה להצביע על האופן שבּוֹ מבצעת סמפסון את ה"ריקוד" הפואטי שלה מעל הפער המודרני שבין התבוני לקיומי: "רעיונותיה הם לעתים קרובות מופשטים באופן מרתק, וחקירותיה עשויות לכלול במבט אחד את היחס שבין האני ובין הקול, את האופן שבּוֹ רָהיטים תופסים חלל, ואת מהותו של הטור השירי".

תובנותיה של סמפסון הן לא פעם מזעזעות בעדינותן לא פחות מאשר בכח חדירתן האינטלקטואלי. דומה שבספריה האחרונים (תעודת לידה 2003, המרחק בינינו 2005) ההזרה הסמפסונית רותמת אליה ביתר שׂאת גם את הצורה: היא אינה מהססת לשבור אף את המבנה התחבירי של המשפט על מנת להתעכב על הרגע המרגיש והקולט; בדרך זו היא מצליחה להשתהות בנגיעות מכחול לשוניות על התחושות הדקות ביותר של הלשון והמציאוּת, ועל תהליכי חוויה החומקים לא פעם גם מן המבט הרגיש יותר של מסורת השירה המוּכּרת.

בביקורת שהתפרסמה ב"גרדיאן" על המרחק בינינו (27.5.06) כותבת שרה קְרָאוּן:

 

"ההשפעה החזותית של מרחבי הנייר הלבן הנדיבים אצל סמפסון, שמילים והיגדים יחידים תלויים בהם כאבני חן, מוסיפה לתחושה האימפרסיוניסטית הנוצרת מן השימוש הבלתי עצור בשפה, ומתגלה בשירים כמו 'מלון קזינו' שמתחיל בסגנון דמוי קאמינגס:

   הַכֹּל כּוֹתֵב עַצְמוֹ לְתוֹךְ

   הַסֵּפֶר לְתוֹךְ עוֹרוֹ שֶׁל הַדַּף, לְתוֹךְ הַלָּבָן

הקובץ שלה מציע קשר חזק בין רגעים של התפרקות לשונית כזו ובין רגעים שבהם רגשותיהן של דמויותיה נמתחים עד לנקודת שבירה. צער על יחסים במשבר מובע בנהי חסר מילים ("אַי־אַי־אַי־אַי / הִנֵּה הוּא"); מצוקה שנובעת מאיום באלימות מובעת בטשטוש של שני קווי מחשבה נפרדים ("אֲבָל כָּל הַזְּמַן מִלּוֹתָיו הַשְּׁקֵטוֹת / הוּא מַבִּיט / הֵן כְּמוֹ נִתְזֵי גֶּשֶׁם שֶׁל מֶרְץ / הוּא מַבִּיט בִּי".) ב'פרחים סודיים' שבּוֹ האוהבים מתעלסים בפירוט זוהֵר המדומיין מחדש כפרחים עם גרונות "של עלי כותרת" ועיניים של "שושנים אדומות", השפה מתמוססת לגמרי. מילים ומשפטים מתנתקים זה מזה והופכים לצפים בפני עצמם, חושניים. השיר מסתכם בתחושות מתנגשות:

 

שָׁמַיִם מֵעַל וּמִתַּחַת חִוְרִים כְּמוֹ עֶצֶם כְּמוֹ אֵפֶר כְּמוֹ שֶׁלֶג

צֶבַע אוֹזֵל מִפִּיךָ

 

וּ

לְתוֹךְ הַחֶדֶר הַמִּתְמוֹטֵט הַשּׁוֹאֵג פְּנִימָה

וְ

 

דֶּרֶךְ קִירוֹת מִטּוֹת חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים אוֹ סְגוּרִים

דֶּרֶךְ יָמִים נִפְתָּחִים נִסְגָּרִים כְּמוֹ חוֹלוֹת

 

סמפסון יוצרת כאן בשוּלֶיהָ החיצוניים ביותר של השפה, תרה אחר האמיתוֹת הבוקעות ברגע שבּוֹ התחביר, מבחר המילים ואפילו צורתן על הדף מתמוססים. רומן־השיר שלה מספק חיפוש מרתק אחר הנקודות שבהן שפה ואהבה משתלבות, ומגיע בדרכו למסקנה, ניסיונית כבשאר הקובץ, כשהיא מצהירה שזוהי האהבה, לא השפה, "הֵיכָן שֶׁמַּשְׁמָעוּת / מַגִּיעָה לִמְנוּחָתָהּ".

 

סמפסון היתה פעילה גם כאינטלקטואלית, חוקרת ועורכת. היא שימשה יועצת בינלאומית להשׂמה שימושית של כתיבה יוצרת, ופרסמה ספרים בתחומי הפילוסופיה של הלשון, תהליכי כתיבה, ויישומה של כתיבה טיפולית בתחומי הסעד והתרפיה. ספרהּ האני על הדף (1998) תורגם לעברית וראה אור בארץ (הוצאת אח, 2001). גם כמגלת ארצות פואטית סמפסון נמנית עם מיעוט "חתרני" הקורא תיגר על ההסתגרות השירית הבריטית. כחלק בלתי נפרד מגישתה הדיאלוגית והחקרנית הרבתה לנסוע אל מחוזות פואטיים שהם "אקזוטיים" בקנה מידה בריטי, ערכה את Orient Express (כתב־עת לספרות מזרח אירופה), תרגמה, והביאה הביתה גם בשירתה ממה שגילתה במסעותיה הפיזיים והמנטליים.

מעֵבר לדגמים שהיא מַציבה בכתיבתה שלה היא טובעת את חותמה כיום גם כעורכת כתב־העת המרכזי Poetry Review, ומקדמת "שירה חושבת" אל מרכז הבמה של הספרות הבריטית. ב"שירה חושבת" כוונתי למכלול הרחב של שירה שעניינה המרכזי בחיפוש דרכי ראייה ותובנה דרך היצירה עצמה. המסורת האמריקנית, שממשיכה להניב שירה מסוג זה בשפע (ס.ק. ויליאמס, לואיז גלוק, ג'ורי גרהם, ג'ניפר אטקינסון) נתפסה ועדיין נתפסת בעיניים בריטיות כאינטלקטואלית מדי, מדברת מדי, עסוקה מדי באני, לא מהוקצעת דייהּ, ובקני המידה של קוד האנדרסטייטמנט הבריטי – לא פעם גם סנטימנטלית מדי. אולם, בהכללה, קשה לומר שמשוררים בריטיים אכן הוטרדו בהשוואות מסוג זה – אדרבה, זה זמן רב הם הסתגרו בשלהם, בחוסר עניין מופגן לכל שירה אחרת. הם שִׁכללו את התיאור, דיברו מתוך פרסונות חברתיות, והסתירו את האני. על רקע זה, מה שסמפסון ואחרים (פיטר פורטר, ג'ון ברנסייד, רובין רוברטסון) מדגימים כיום באופן שונה ועם רגישויות פואטיות בריטיות, הוא שלמעשה מדובר במוקד שונה שסביבו מתעצב השיר החושב: מוקד חתרני שבא להציב את חייו הפנימיים של היחיד כמשקל־נגד לדיכוי המנטלי שמופעל עליו על ידי שטיפת המוח של תרבות הבידור והרייטינג, המטַפּחת בּוּרוּת פשטנות וקסנופוביה משני עברי האוקיינוס. כפי שניתן לראות במידות שונות אצל כל הנזכרים למעלה ובאופן גלוי לגמרי בשיריה של סמפסון, השיר מתעצב סביב התהליכים המנטליים של כתיבתו, של האני החוקר את קיומו.

אמיר אור


מ'המרחק בינינו' בבלוג:

כל עצם היא גביע
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4351&blogID=182

קפיצה למים
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4040&blogID=182

הציִד
 
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=4488#post4488

שירים מן הטוכארית
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4574&blogID=182

http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4574&blogID=182

85 תגובות

  1. אמיר, "הזרה אינטימית" איזה אוקסימורון יפה, מאמץ ברשותך את הצירוף.
    ממשיך לקרוא ומתענג

  2. גם התיאור שאתה נותן לשירה של אחרים היא שירה בפני עצמה. ולראיה: "בדרך זו היא מצליחה להשתהות בנגיעות מכחול לשוניות על התחושות הדקות ביותר של הלשון והמציאוּת"

    תמיד אתה לומד כך לעומק את שירתו של משורר שאתה מתרגם, את ההשפעות עליו ואת הרקע שלו?

    • תודה, הדס.
      יש בין מתורגמיי משוררים כאלה, אבל לא כולם. סאפפו, פאונד או טניקאווה למשל. לפעמים זה מתמצה רק בשיר או בכמה.
      כשהשירים באמת מעניינים אותי, גם האדם והמקום שהוא בא ממנו (קשה להפריד) הם נושא לסקרנות וחקירה. איך לא?

  3. אמיר, כמו לוליין על חבל דק היא מהלכת באינטימיות מנטאלית. בשפה היא חודרת לאינטלקט ויוצרת עולם חדש של רגשות. כקוראת אני יודעת שהיא שומרת עלי כשהיא מובילה לתובנות לעיתים לא פשוטות.
    זה מעניין שהיא חקרה את הפילוסופיה של הלשון- נדמה לי שהרגשתי בזאת…

    • תמי, את שתי ההערות האחרונות לא בטוח שהבנתי.
      איך היא שומרת עלייך?
      ואיך זה מתקשר לפילוסופיה של הלשון?

      • אנסה להסביר, למרות הקושי שהשירים לא מונחים מולי, ואני מדפדפת כאן..
        "המרחק בינינו 1- שני המשפטים הראשונים הם כמו אקסיומה. היא יוצאת מכאן כדי לדבר מה היה לנו ומדוע "ראיתי את הרעב שלך והתיבשתי" אין לי פחד לחקור עימה מה קרה שם כי הרע מכל כבר קרה בהתחלה. לא יהיה פה רצח, יהיה בהמשך הסבר מעמיק, חוויתי.
        ב"הציד" שוב בפתיחה: "בְּעַל כָּרְחֵנוּ אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים הַכֹּל." ואז אני נותנת לה יד והיא מסבירה לי מה אנחנו שומעים. מה זה ה"הכל" הזה.
        "קפיצה למים" – "צְעָקָה אַחֲרוֹנָה פּוֹרֶצֶת כְּמַכַּת כָּנָף" מיטת בית חולים… אני בטוחה שהיא תסביר מה קרה, קורה. בדרך היא מפזרת משפטי היגיון בריאים כך שאני נמסה ומתמסרת למסע.

  4. אתה כל כך חי ומסביר אותה.
    מיוחד במינך
    להתראות טובה

  5. התרתקתי בקריאה, אצטרך לקרוא שוב, כיוון שכשהרבה מידע שמעניין אותי אני קוראת באופן מסויים מאוד.
    בינתיים המחשבה שעברה בי בעת הקריאה (ומכיוון שחשדתי בשירים שאין פיונה), הייתה שיש בכם מהמשותף, ולכן כנראה ההתחברות המיוחדת שלך לתרגום באופן כה מבין.

  6. הציטוטים עושים חשק להתאמץ לראות מה יש בשירה הזאת.

  7. אכן מרשים. לא הייתי מודע למהלך ה"חברתי" הזה בשירה הבריטית (אולי בגלל שאני מכיר יותר את האמריקנית) אבל פיונה באמת כותבת היטב את הגבול (יותר פער, שטח הפקר) בין המחשבה למוחשות (ואולי זה "המרחק בינינו"?)

    • רונן, יפה שהבחנת בזה. כי האמת שזה מתבטא יותר בשירים הארוכים שלה (וזה הרוב). גם רובין רוברטסון מאוד מומלץ. והמרחק בינינו הוא כנראה עצום. לפעמים נדמה שאנחנו תקועים בשירה וידויית סטייל וולך (ששייכת בסך הכל לתחום ההשפעות של דור הביט) ולפעמים שאנחנו מחקים שירה אורבנית אמריקאית עכשווית יותר. יש משהו מאוד פרובינציאלי בישראל, מאוד מתבטל, ולא רק בשירה.

    • והאמת, שלא נראה לי שדיונים מסוג זה על גישות וכיוונים בפואטיקה מעניינים פה הרבה אנשים. התלם שלי טוב, התלם שלך טוב – למה שלא נמשיך פשוט לחרוש לנו?

      • האמת שלא התכוונתי ל"בינינו" במובן של אנחנו (ישראל) והם (בריטניה) אלא בינינו – שני אנשים; שהרי אם יש כזה פער בין מחשבה למוחשות, הרי שפער בין שתי מחשבות הוא מטבעו גדול פי שניים (כי הן מתקשרות רק דרך המוחשות).

        • רונן, עוד הבחנה מעניינת. אבל לא בטוח שתמונות מחשבה צריכות תיווך כזה בשיר. מקורן ב"מוחש" אבל יש לנו כבר בנקים שלמים מהן, לא?

  8. והכותרת…לקחה אותי למחוזות מאוד אינטימיים במחשבה, וקראתי את מה שנכתב כאן כמו שיר. ה"שיר" מספר לנו על סימפסון ובתוכו חבוי סוד מערכת היחסים האינטימית בין אנשים:
    "רבים משיריה נכתבו מתוך סיטואציה של הזרה גיאוגרפית ותרבותית, במסעות למחוזות זרים (בעיקר במזרח אירופה) שדווקא בהם, לאחר שנוצר המרווח הדרוש בין הנפש לסביבתה, נמצאת האינטימיות",

    עוד קיבלתי תשובה לתופעת ההזרה המתקיימת בין בני אדם קרובים החווים מרחק:
    "ההזרה הסמפסונית היא סוג של מתח בין הפרספקטיבה התרבותית על החיים ובין העולם החושני והרגשי של החיים עצמם"

    והציטוט הבא כבר נמצא בשלב המגע עם התובנות , סוף ההזרה ותחילת האינטימיות:
    "תובנותיה של סמפסון הן לא פעם מזעזעות בעדינותן לא פחות מאשר בכח חדירתן האינטלקטואלי".

    בהמשך, ה"חיבור" כבר מגיע לשיא:
    "הקובץ שלה מציע קשר חזק בין רגעים של התפרקות לשונית כזו ובין רגעים שבהם רגשותיהן של דמויותיה נמתחים עד לנקודת שבירה"

    ובמקום בו השפה מתמוססת לגמרי, כבר נמסתי בעצמי:
    "ב"פרחים סודיים" שבּוֹ האוהבים מתעלסים בפירוט זוהֵר המדומיין מחדש כפרחים עם גרונות "של עלי כותרת" ועיניים של "שושנים אדומות", השפה מתמוססת לגמרי".

    בעיני הקוראת שלי מצאתי "רומן אהבה" שיכול לה רק אוהב שפה שבשבילו גם "כתיבה על" היא "כתיבה מתוך מעיין".
    אחרי זה לא המשכתי לקרוא.
    :0)

    • שם המגיבה הבלתי מזוהה, ברור. לא?

    • סיגל, אני מסכים איתך שהזרה היא גם מתכון לאינטימיות – גם בחיים וגם בכתיבה, ולא אינטימיות לא כמו זו שבין אחים אלא בין אוהבים. אני חושב שהציטוטים שהבאת מן הביקורת של שרה קראון מיטיבים להמחיש כמה זה באמת מצליח לסמפסון.
      מצד שני צריך להבין שעל רקע שירה שעברה הזרה מן האני הכותב עצמו, ושירה שהיא לא פעם פשטנית יותר בתובנותיה ובמשושיה החשים שלה, קראון פקחה לא מעט עיניים לראות את הדינמיקה הזאת אצל סמפסון.

      • אכן, מחצית מהציטוטים שבחרתי לתגובה הם של קראון ,ושוב נוצר מצב שתירגמת אישה ונוצרה זרימה בין הכתיבה שלך לבין התרגום שלך. נשגבת מהבנתי יכולת שכזו ומתנצלת על כל ההתלהבות (לא מתכוונת חלילה להביך), פשוט מנסיון אני יודעת כמה שזה לא פשוט וגם יניב תרגם שיר של סוזאן וגה והצליח לו. (כשאני מנסה לתרגם שיר , למשל של פיטר גבריאל, מיד יוצא לי שיר של גבריאלה).

        • סיגל, ההתלהבות בסך הכל במקומה, ותודה. גם הזרימה בין הדברים – הרי היא מחמאה. ועדיין לא ענית בעצם על השאלה.
          נדמה לי שזה רונן תרגם את וגה.

          • אכן רונן. לא התבלבלתי בשמות, אלא בכתיבת השמות ויסלח לי רונן.
            (כעת אלך לחפש שאלה שלא עניתי עליה).

          • לא מצאתי שאלה. לפחות לא כזו שהיו מפנים אלי , וזו שמצאתי לו היו מפנים אלי ,הייתי מפנה אליך.
            :0)

          • היתה שאלה אבל בלי סימן שאלה. אולי לזה התכוונת?
            כתבת שאנחנו דומים, עד כדי כך שחשבת שאין פיונה. עניתי שדי הפליא אותי שחשבת ככה, כי בסופו של דבר החוויות ואפילו הרפלקסיה עליהן עוברות אצלה בחשיבה מאוד נשית. וגם – זה לא בדיוק הסגנון שלה שדומה, לא?

          • אין לי מושג למה התכוונתי. זה אתה שכתבת "ועדיין לא ענית לי על השאלה".
            אבל זה נחמד, אתה הופך את משפטיך לשאלות וגם נחמד לי לענות.
            אז לגבי הסגנון של סמפסון , זה נכון שיש לה סגנון משלה ולא הייתי חושדת בשיריך האחרים, שהיא כתבה אותם. לדעתי,זה אתה שיש לו סגנונות משתנים בין ספרים ובין תקופות ולדעתי זה משהו נדיר בכתיבה, ובאופן אישי, יש לי תחושה, שלו רצית לכתוב "פיונה" לא הייתה לך בעיה.

          • :))) אני צריך לנסות משהו כזה…
            האמת שלא בטוח בכלל שהייתי יכול. השינויים בסגנון מספר לספר נובעים מהשינוי בנושא, באופן המחשבה, בהרגשה.
            מבחינתי התוכן צריך ללבוש את הצורה המתאימה לו (זה בעצם חלק בלתי נפרד מהתוכן) ורק ככה הוא קולח לו החוצה בלי שצריך למשוך אותו

          • אבל גם בתרגום נדמה לי, שהתוכן צריך ללבוש עבורך צורה שאתה יכול להתחבר אליו על מנת שיצא שיר קולח. מנסיון תרגום עבודות עבור סטודנטים, אני יכולה לשתף אותך בכך ,שכשהנושא הוא צפנת פענח, ניתן לראות את המאבק בשפה שתיתרגם למשהו קריא והגיוני (למי שיצליח להבין), לעומת נושא שמתחבר למתרגם וקולח לשפה החדשה. (בי אי אפשר לחשוד שכתבתי מאמר כי אין לי את הידע המחקרי ,בעוד שלכתוב שיר דרך עיני פיונה לא צריך מחקר אלא דמיון…לא?)

          • במובן הזה את לגמרי צודקת. כדי לתרגם את מרלו צריך להיות קצת מרלו, כדי לתרגם את סאפפו צריך להיות קצת סאפפו וכדי לתרגם את פיונה – להיות קצת פיונה. זה בדיוק מה שמרתק בתרגום – לדבר מתוך עולם שאתה לובש לרגע, בקצב נשימה ודיבור אחר משלך, ולהיות את זה.
            אפילו לשבת ליד עץ אין שום טעם אם אינך יכולה להיות קצת העץ.
            אפשר גם אחרת, אבל אז זהו לטעמי תרגום-אונס. אתה קורא משוררים שונים בתרגומו של מתרגם כזה ובקושי מבדיל ביניהם.

          • לא הבנתי. אם אתה בקושי מבדיל ביניהם זה תרגום אונס? תרגום אונס נשמע לי יותר כמו מלחמה עם התרגום ואי-הצלחה לזרום איתו בשפה אחרת.

          • אם המתרגם לא לובש במידה זו או אחרת את הדיבור המיוחד של המתורגם, אלא כופה את סגנונו שלו על כל שיר שיתרגם, הוא "אונס" אותו – הופך אותו לשיר שלו. זה לגיטימי, אבל לא מעניין בדרך כלל. זה מתאים יותר לווריאציה על הנושא או להומאז", אבל לא לתרגום שאמור לנסות להביא את הדיבור והרוח של המשורר.
            לרקוד ריקוד חדש וזר – לרדת לרגע מהשביל, לתת למשורר/ת להוביל, זה בעיניי האתגר.

          • הבנתי. אם כן זה הפוך ממה שחשבתי שהבנתי. בכל אופן הסתבר לי כאן שמתרגם צריך להיות רקדן ואולי לפני שאלמד משהו בתחום ,אקח לי שיעורי ריקוד.
            ליל מנוחה (ותודה על הסבלנות).

        • גם אני חושבת שלעבור הזרה בין הכותב לבין עצמו מאפשר הזדמנות לאינטימיות, שמתוכה הוא יכול לכתוב את עצמו , ומתוך אותו מרחב של הזרה, כל קורא יכול להמצא באינטימיות משלו עם השיר.

          • וככה גם בחיים, לא? ביחסים בין אנשים למקומות, בין אנשים לאנשים. כמעט חוק טבע (אנושי).

          • יופי, שאלה קלה.
            בראשית אומר שאל המילה הזו התוודעתי רק בבלוג שלך במאמר אחר שכתבת (אולי הקורא עונה ליצירה), והיא מצאה חן בעיניי כמילה ועם הזמן היא קיבלה גם משמעות ושיא ההבנה שלי בינתיים נוצר כשחיברת בין הזרה לבין אינטימיות.
            וכעת אני יכולה לדלג במחשבתי בין הזרה אינטימית של כותב עם עצמו וקורא עם יצירה ,לבין הזרה אינטימית בין אנשים למקומות או אנשים לאנשים. ואכן זה נראה לי בדיוק אותו "מרחק שבינינו" ,הרווח שנוצר מאפשר געגוע והגעגוע מוצא את דרכיו להקטין את המרחק. לדעתי, אם "משחק ההזרה" יוצר זרות וניתוק , דבר שלפעמים מקרוב לא יכולים לראות הרי שהקשר בין אדם למקום, או בין אדם לחברו או בין כותב ליצירה או לקורא אינם נכונים.

          • סיגל, זה בדיוק ההבדל בין זרות להזרה.
            זרות היא מצב של ניתוק יחסי. חוסר קשר, ולעתים גם תחושות שליליות כרוכות בזה (פחד, עוינות, אדישות או דחייה).
            אבל הזרה אפשר לעשות רק למשהו קרוב, מוכר, שרוצים לתפוס ממנו מרחק, לראות אותו כקצת זר, קצת מחדש – כדי להעריך אותו ולרצות להתקרב שוב. הזרה יכולה להיות אינטימית.

          • אכן לדעתי,הזרה במרחב המרחק מאפשרת אינטימיות , בעוד שזרות מגדילה את המרחק אפילו בין קרובים מאוד.

          • האם אין הזרה במרחב הזמן, עלולה לההפך לזרות? מדמה אני את המרחק שבינינו למרחק שלוקח קורא מהשיר בעת הקריאה. בתחילה הוא קורא ומיד מתחבר אליו דרך חוויה אישית כלשהי. לאחר מכן הוא מתרחק ועל מנת להבין את השיר כשיר, הוא יוצר בינו לבין השיר הזרה שמתוכה נוצרת אינטימיות כלשהי בינו לבין הכותב ולאחר מכן הוא יכול לחזור אל השיר ולקרוא אותו הכי קרוב שאפשר לדרך בה נכתב. לעומת זאת, אם הקורא לא חוזר אל השיר ברגע הנכון, עלולה להיווצר התרחקות וזרות שהקורא לא יחזור לקרוא את השיר.
            מעניין לראות את השיר האחרון שבספר. האם נשמרה האינטימיות המופלאה ,או שמא המרחק ניצח את התשוקה שמתוכה כתבה סמפסון.

          • סיגל, את מטילה עליי אחריות כבדה :)זהו ספר של שירים שקובצו מכמה ספרים, כך שלעריכה הפנימית ולסדר אני אחראי…

          • נ.ב.
            לאורך זמן, זה נכון גם בין אנשים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור