אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
שפה שקרמה גוף
4: גֹּמֶר, מֶשֶך וְתִירָס
דיבור הוא תמיד פרטי.
כשהגוף מנגן את המלה, כשאני שומע אותה, אין ספק שהיא איננה רק סימן: הקול נושא אל העולם את היחיד במינו, את האופן שמעולם לא היה כמוהו, שלעולם לא יהיה.
מלים נאמרות הן גופניות יותר, פגיעות יותר.
מלים נאמרות הן בנות הרגע החולף, אבל אל הרגע הזה הן מתלקחות בכל תפארתן.
בצליל, בקצב, בּנימה – גל התודעה לובש את מובנו הפנימי, החד פעמי, ועולה כדיבור אל העולם.
מלים של דיבור נושאות את הכוונה כמו אש במים.
אני חש ברצון להביע, והמלים מופיעות בתוכו יש מאין. קולי נושא אותן אל העולם, אבל הן קלות מן העולם: הן עולות בעולם כמו בועות במים, לשוב ולהיות אויר, לשוב ולהשתחרר מצורתן.
מלים מתלקחות אל הדיבור, אוחזות בנשימה ובקול, בוערות בך – ואינן.
אבל יש גם מלים שבוערות וישנן, מלים שהמחשבה לוהבת בהן כמו בסנה: מלים שמנהיגות מלים אחרות, מלים שצלילן הוא מקום, עלילה, חיים.
המאגיוּת של המלים מתגלה בצליליהן. הקול הוא הרגש והאנרגיה שעליהם נחה המשמעות.
לילה אחד שמעתי בחלום שמות: 'גֹּמֶר, מֶשֶך וְתִירָס'.
השמות נֶהגו בתשובה למשהו, ולמרות שלכאורה לא היה בהם שום הסבר או חיווי, קיבלתי אותם כמענה מלא, מספק עד תום. משמעותם של השמות היתה גלומה בעצם צליליהם, והצלילים הדהדו טמירים, מלאי עוצמה.
אחרי זמן מה נזכרתי שהשמות מופיעים ברשימת בני יפת ב'בראשית', ופתחתי את הספר. אבל השמות נחו שם ללא צליליהם, כתֵיבות תהודה ריקות, דהויות משמעות; הם היו רק אותיות בצד אותיות, תוים ללא ניגון שלא רעדו עוד על פני העולם.
הדיבור המאגי הוא דיבור ששומע את עצמו עד קצה גבול היכולת. הוא איננו כלי מעביר אלא הוא תכלית עצמו.
הצליל הנושא את הפשר נחתם בנו בטרם פשר: עוצמתו של הרעיון באה לפני תוכנו.
הדיבור המאגי אינו מבקש להבין אלא לברוא.
שיחת היֶתר של הבריות היא שמפוגגת את כוח הדיבור, ומסתירה את טבען המאגי של מלים. טבע המלים אינו מתגלה אלא מתוך הריק שבו עולה הקול, מתוך רגע היבראן.
אני רושם:
זכור את הדממה.
לא תשחית דברך לשווא.
הקודם: לקרוא לדברים בשמם
הבא: ציירי המחשבה http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11122&blogID=182
מההתחלה
נהדר אמיר
וכל המוסיף מילים, גורע
אחרי הסיומת קשה להגיב…
היום יש התכתבויות ארוכות בדוא"ל ואנחנו מפסידים את ההדהוד ואת המוסיקה האישית.
כך גם בהפיכת התורה שבעל-פה לתורה שבכתב – כמה הפסדנו!
כשצפיתי בפרויקט התנ"ך של רינה ירושלמי כמעט ולא נשמתי – כמה חזקות המילים נהיו כשהגו אותן – לחלקן מעולם לא ייחסתי חשיבות לפני ההצגה.
מעניין אמיר,
גם אני הוזה מלים כביכול מן האין, מלים יחידאיות שנתקלתי בם במקורות או בשיחה אקראית, והן קורמות עור וגידים, הופכות למחשבות המובילות לכיוון מפתיע לרוב. זה ייתכן כשהגוף והמוח מאוזנים [אצלי לפחות] בחלום בהקיץ. חלום ללא תמונות. חלום שמכתיב את עצמו, מסקרן.
כמה פעמים החיפוש משבש את הקשר ועוצר את הקסם. הלא כן?
את צודקת, רות, בהרבה מקרים החיפוש המושכל הוא הסטה ממקור המשמעות האמיתי. וזו לא מיסטיפיקציה.
המקום הזה, "המאגי" בא משפה של תמונות מחשבה, שקרובה יותר לחלום. גם הכתב היה פעם כזה, לפני שהמציאו את האלפבי"ת (ועל כך אתחיל לדבר בפרק הבא).
יש משוררים שלא פעם שומעים ככה מלים, והחיפוש אחריהם חושף בקצה החוט דברים שלא תמיד היינו משערים.
מיכל, וכי מי עומד בציווי העצמי הזה שבו מסתיים הפרק הזה? אשר לי, אני רק יכול להזכיר לעצמי את המקום הזה – ולהשתדל.
מאוד צודקת שבלי נימת הקול והנוכחות המלים משתנות מאוד. זו הסיבה שבתרבויות ואסכולות רבות לא העלו על הכתב מסורות בע"פ שנים רבות.
אפלטון למשל מדבר על הזיק הקופץ ממורה לתלמיד, זיק שאינו חי עוד במלה הכתובה.
תודה, אהוד. והמלים לא תמיד כאלה, העיקר שנשמור עליהן קצת ונדע להבחין, לא?
דיבור מאגי מהד-הד להפליא!!
מקסים, אמיר.
מילים של דיבור נושאות את הכוונה
כמו אש במים.
אני רושמת:
זכרי את הדממה
לא תשחיתי דברייך לשווא.
יפה מאוד התאור ,אמיר, הדיבור כהתלקחות חד פעמית ,יש והיא נעלמת אל האוויר ויש והיא בוערת ומזינה סיפורי חיים ומנהיגה אותם ו,אכן יש לזכור את השתיקה, כדי שהמגיה הנפלאה של הדיבור תתגלה במלוא יופיה . תודה אמיר על השירה הזאת ,שירת האש והמים- שני יסודות המתקימים בהרמוניה רק בבריאה
תודה, חנה.
ואולי הבריאה בדיבור מעולם לא פסקה?…
ותגובה מספר 2:
מאגי, כבר אמרנו? הלילה התעוררתי מחלום נעלם שרק מילותיו האחרונות נשארו לי, והן: "להישבע בנקיטת חפץ", נו, ומה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו?
(נא לא לענות לי: להישבע בנקיטת חפץ 🙂
תלמה, רק את באמת יכולה לדעת את צריכה לעשות בזה 🙂
דרך שאפשר לנסות היא להעצים את השאלה הזו עד שתבוא תשובה בחלום או בהקיץ.
בעונג, תלמה. הד אל הד יביע אומר 🙂
לא הכל הבנתי, אבל מצאה חן בעיני המסקנה בשורות האחרונות. גם הניסוח שלה, וגם תוכנה.
תודה, עדה. זוהי הכוונה עצמית, שלא קל לעמוד בה. הלוואי ולא נשחית את כוח המלה בדברי שווא.
מעניין.
ואני קמתי מחלום עם המילים
"פוגת סוכר"
והן עדיין מהדהדות.
שולמית, אם פוגת הסוכר לא תרפה ממך עד מחר, שפכי אותה בתבנית בינונית תני לה לתפוח במגירה כמה זמן ואז תחזרי אליה ותבררי אם היא רוצה להאפות כשיר
שולמית, המבקש ימצא והדופק ייפתח לו 🙂
רשומה יפהפיה ומרגשת, אמיר
אני חושבת על מסע אחר של המילים, כאלו שעדיין בעומק הגרון ולא נהגות או נהגות בקושי ומתרסקות, כי הקול לא בוקע, והמילים המתישבות בקדמת הראש וקודחות וחותרות תחת המילים הנאמרות
כי לא כל מה שיוצא החוצה הוא שבפנים.
משהו טבעי כל כך, נכון כל כך בתיאורך את המילים המתלקחות ופורחות
נדרש לכך גוף שהנשימה עוברת בו ללא הפרעה והוא חופשי ופתוח אל העולם.
אשוב לקרוא את דבריך, להבין מהו הדיבור המאגי
בינתיים מקווה שלא חטאתי בדיבור יתר.
סמדר, תודה, וכן, שם בערך המפתח. גם למחשבות ולנשימה יש טונים משלהן. אבל מה שטוען הוא בכל זאת אדם, ברמת נוכחות ועוצמה משלו.
כלומר מה שטוען אותן – את המחשבה והנשימה.
שלום אמיר
המאמר נגע בי בכמה מקומות. קודם כל ברגש הקנאה במשוררים שהמילה וצלילהּ מפעילה אותם. שמחורמנים מתיבת התהודה שלה. לצערי הרב אני "מתחרמן" קודם כל מהמין האנושי ומעשיו. אני מרגיש בחיסרון הזה כשאני משוחח עם ידידתי המשוררת ורואה איך מילה מסוימת בשיחה "עושה לה את זה" ומפעילה אצלה את הגלגלים.
אבל, אולי גם אני אזכה בכך פעם.
אם כי המופע הזה של המילים לא לגמרי זר לי. כתבתי שיר בשם "פיסות שירים"
שנפתח כך:
"פִּסּוֹת שִׁירִים צָפוֹת אֶצְלִי
כְּשִׁבְרֵי סְפִינוֹת בַּחֲלוֹמוֹת הַבֹּקֶר."
בתור איש תנ"ך מרתקת אותי השאלה מאיפה נתקעו השמות האלה בזכרונך, שהרי לוח העמים בבראשית פרק ' אינו חלק משום תכנית לימודים.
במקרה עשיתי עליו עבודה סמינריונית בתואר הראשון ,ניסיתי לראות מתי נכתב אותו לוח של בני יפת. המסקנה שהגעתי אליה הייתה שכל העמים (הניתנים לזיהוי ודאי) נפגשו הסטורית במאה השביעית לפני הספירה.
משך מוזכר מספר פעמים בנבואת גוג ומגוג של יחזקאל. אולי הגעת אל הרשימה בעקבות נבואה מפורסמת זו?
שבת שלום
גיורא
לגיורא פישר,
אכן, לוח העמים ב"בראשית" היה פעם-פעם, בהותי תלמיד יסודי ותיכון, חלק מתוכנית הלימודים.
גיורא, מדבריך עולה שגם אתה נגוע בזה, ואולי שברי ספינות עוד יפליגו אצלך על מים רבים 🙂
האמת שאני לא מדבר רק על יופי של צליל, אלא על עוצמת הנוכחות של תמונת המחשבה בצליל.
אשר לגומר, משך ותירס – נכון, לא למדנו את הרשימות האלה בבית הספר, אבל קראתי תנ"ך להנאתי מגיל צעיר, ואף למדתי מה שאהבתי בעל פה. אין לי זיכרון בהיר של קריאת הרשימה הזו, אבל סביר לגמרי שקראתיה. מה שעניין אותי כאן הוא איך השמות בקעו אחרי שנים טעוני משמעות שספק אם מישהו ימצא בהן, בזיהוי העמים או בגלגולן האטימולוגי.
כמה פואטית הרשימה, מנופה ונקיה.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל ואולי הכל יראה מישמש. המשפט הראשון: "דיבור הוא תמיד פרטי". מעורר בי שאלה האם "תמיד"?. האם יכול להיות שדברי נבואה הם דיבור פרטי?, או אולי הפרט הוא כלי למעבר של הדיבור שבא לא ממקור פרטי. שירה לעיתים נכתבת ממקור לא פרטי, אלא ממקור חיצוני לכותב כאילו והוכתבה.
שלשת המלים: גומר, נשך ותירס הטרידו אותי. מה שהצלחתי להבין שאלו שמות של עמים, שהתפזרו לאחר המבול, באסיה הקטנה, באיים באזור יוון וטורקיה.
השם "נשך" מפורש כבני יפת שהפכו לסוחרי עבדים. הגעתי עד ל"ספר היובלים", ויוסף בן מתיתיהו ועזבתי כי הסתבכתי. חשבתי אולי זה "מסר" כלשהו ולא בהכרח מסר אישי….
"מלים של דיבור נושאות את הכוונה כמו אש במים", אהבתי את המשפט הזה שחוצב, משתולל באגם מים מאגי, שנוצר בין הדובר למאזין. נראה לי שלדבור יש כיוון מהעצמי החוצה ושם מתווספים קולות וצלילים ועולמות נבראים…כל הכוונות של המדבר פורצות החוצה בגופן הערום. הדיבור ערום ומגלה את נפשו של הדובר מתוך הכרה בעולמו של המאזין. נזכרתי שתמיד סקרן אותי להבין אנשים שמדברים לעצמם בקול. מה קורה להם שם…
בשני המשפטים האחרונים הדבור הופך לעול כבד על הדממה המבורכת.
"לא תשחית דברך לשווא"- זו גם אמירה שדורשת הסבר, אולי בהמשך?
אוי.. הצילו, התבלגנתי כאן.
תמי, לא התבלגנת כלל.
"דיבור הוא תמיד פרטי" להבדיל מן הכתב. הצליל, הנימה, העוצמה, המֶשך, הנשימה – נבדלים כמו טביעת אצבעות. אפילו דיבור באותו עניין, של אותו אדם, אך בזמנים שונים.
את גומר, משך ותירס זיהו חוקרים עם הקימרים, המוסְכים והאטרוסקים. דא עקא שהמובן הלקסיקלי שונה ממה שהוטענו בו המלים הללו בחלומי.
את "מלים של דיבור נושאות את הכוונה כמו אש במים" פירשת יפה לדרכך. המלים הן צליל שנוזל אל העולם אבל הן גרעיני אנרגיה ותודעה בוערים.
ואשר ל"לא תשחית דברך לשווא" – זהו ציווי עצמי, הכוונה עצמית, לא להשחית את כוח המלה בדברים של כלום.
אבל יש כאן עוד כמובן: המשפט עצמו הוא הרכבה של "לא תישא את שם יהוה אלהיך לשוא" ו"לא תשחית זרעך לשווא".
דיבורים בוערים כגרעיני אנרגיה אך ורק כשיש להם משמעות שכן אם אין- עדיף ליצור פאוזות שתיקה לוגמות אוויר…:)
וזה באמת כמו שאתה אומר שדיבור בקול הוא פרטי, ואפשר לאבחן אותו. אבל זה מוזר שאין בעברית הבדל בין דיבור פנימי לדיבור חיצוני…זו אותה מילה.
דיבורים פנימיים הם מחשבות, לא?
לא.
לא תמיד זו מחשבה, לפעמים זה דיבור. כמו בת קול…:)
יותר קל להסביר את זה כשמלחין יוצר, הוא שומע את כלי ההקשה ואת הכינורות עם הקלידים יחד אבל יכול גם לפרק ולשמוע כל כלי בנפרד, בראשו, ולכתוב את התווים. כך גם בת קול יכולה לדבר…:)
נכון, זו מין תמונת מחשבה.
מה שאנחנו קוראים "מחשבה" הוא הרבה דברים שונים, עם עוצמה חושית משתנה.
"תמונת מחשבה" היא תמונת חושים מנטלית (לא רק ראייה – גם שמיעה, ריח, מישוש, כובד, חום וכו')
יש פחד, כנראה, להגיד שזו לא תמונת מחשבה אלא ממש קול, ממש דיבור. וזאת בגלל הגדרות פסיכאטריות לפסיכוזה או כל מיני מחלות נפשיות.
כדי לרכך ולא להישמע חולנית, חס וחלילה, אסכים איתך שאלו הן תמונות מחשבה מנטליות. אבל לריח או למישוש אין דיבור. ולבת קול יש.
לא פחד, להפך, זה נשמע כאילו יש פחות ממשות ב"תמונת מחשבה" אבל ההבדל אינו גדול.
אפשר לשמוע קול מבפנים או מבחוץ. והאמת שאפשרית גם תמונת מחשבה שבה שומעים את הקול בא מבחוץ, למרות שאין שם איש.
ההבדל הוא כנראה קודם כל בפעולה הנלווית ובאינטרקציה עם העולם.
קשה לי להסביר. יותר קל אם אחזור למלחין. הוא מסוגל לשמוע את התזמורת כולה בראשו כקולות חיים של הכלים השונים. הצלילים לא באים מבחוץ הם בפנים, בתוך הראש מתנגנים. באותם רגעים המלחין שלנו לא שומע במכשיר שנקרא אוזן. הוא גם לא שומע כשמצלצלים בדלת..הוא רק שומע את היצירה שמתנגנת לו בראש.
תמי, לזה אני מתכוון ב"תמונת מחשבה" במיטבה.
זו שאת מתארת היא מורכבת, חיה, עוצמתית וחדה במיוחד.
תמונת המחשבה כזו יכולה לקחת חלק בחיים, רק כאשר אדם מפנה את עצמו מעצמו ומאפשר לתזמורת לנגן בלעדיו…:)
זה דיי מפחיד לתת לתזמורת לנגן בלעדינו, אבל רק כך זה יכול לקרות.
מפנה את עצמו מעצמו, תמי? זה נשמע די מיסטי. אבל בעצם יש בזה פעולות מנטליות מובחנות: יצירה, מיקוד, העצמה.
גם תמונת שיר נולדת כך. קודם רואים ושומעים אותה, ומשם מתארים.
כדי לפנות את "העצמי" מהעצמי יש צורך בתירגול רב. אבל זה לא מיקוד, זה הפוך. יש צורך בוויתור על מיקוד, וויתור על שליטה. וויתור על החשיבה הפרטית. וויתור על חמשת חושי הגוף הפיזי וכניסה לחושים הפנימיים.
וכן בטח שמשם נולדת יצירה. אבל כדי שתהפוך ליצירה שיכולה לתקשר עם אחר כבר יש צורך בכלים של הממד שאיתו מתעסקים, אם זה ציור או פואטיקה.
תמי, אם את מתכוונת ללהיות בזמן הווה – אפשר לקחת את זה להוויה או לעשיה.
לא אוהב את המלים "לפנות את העצמי". מה בדיוק מפנים? קשקשת מסיחת דעת. לא את העצמי.
מי שנמצא שם, התודעה החווה, היא התודעה היוצרת.
צליל נפלא עברי ומאגי למילות החלום שלך, גם אני חולמת לפעמים מילים ואלו החלומות האהובים עלי ביותר, מסכימה עם הפטפוט יתר שמפריח המוני מילים באויר ומגמד אותן, הקשיבו לדממה, להברה, למילה
נו, טוב.
יפה
מקודשותן של המילים והשפה כמו מה שהאמנות היתה פעם.
הדיבר האחד עשרה
לא תישא את מיליך … לשוא
אמיר, מעניין מאוד.
אני לפעמים בעד, ללכת אל הקרוב אליך, לא אל הזר ממך, לפעמים זה מצטלב.
כל אחד ופרשנותו אבל הדהוד השתיקה נכון למילים ללא פירוש, לא למילים עם פירוש. (בעיניי)
כשמילים בוקעות מהתת מודע, הן דומות לחלום (אותו הזכרת בפוסט). האם את החלום צריך לזכור, האם החלום נזכר או לא, האם צריך או אפשר לעסוק בתוכנו או לא, זו שאלה מהדהדת למדי.
מילים בוקעות מהתת מודע כגמר, משך ותירס, יש להן כמה פרשנויות,
הפרשנות שלהן על פי המקרא : צאצאי עמים, בני יפת.
אולי לזה התכוונת המאגיות של התרבויות
הזרות נפלאה כל זמן שאין בה את הצד המערבי של התובנות, כל זמן שנשארת בלי התערבות עין מערבית.
מיכל, לא הבנתי למה התכוונת ב"הדהוד השתיקה נכון למילים ללא פירוש, לא למילים עם פירוש". גם לא ממש הבנתי את 'הקרוב' וה'רחוק' וה'עין המערבית'. אולי תסבירי?
העניין עם "גומר משך ותירס" שהמשמעות בחלום לא היתה קשורה בשום צורה למובנן הלקסיקלי, אבל המלים עמדו טעונות משמעות ופוטנציה כמענה למשהו קיומי בתוכי. זו היתה בעצם רק דוגמה לכוח שבו טעון הדיבור, כשמניחים לו להיטען בעוצמה ונוכחות.
יש שגם אם 'ישחיתו' לא יהיה לשווא ויש שגם כשלא ישחיתו יהיה לשווא
את הדממה כדאי לזכור בכל מקרה
נוני, את "ישחיתו" יש לשים על סקאלה אישית. במיוחד לאדם שרוצה לצמוח דרך הדיבור (בכתיבה למשל) מיטבו של אדם צריך להיות קנה המידה שלו. ביקורת עצמית יתרה מדכאת את היצירה, לא פחות מחוסר ביקורת עצמית. זהו מחול שאפשרי כשאדם מכוונן את מיתרי הנפש במתח הדורש ממנו מאמץ אפשרי.
אהה ולא אהה
מיטבו של אדם ? איך ידע אדם מהו מיטבו? וגם, מאמץ אפשרי הוא משתנה בלתי ידוע. עד כאב שרירים? זה קשור ל- באיזה כושר נמצאים.
אני מסכימה איתך: "ביקורת עצמית יתרה מדכאת את היצירה, לא פחות מחוסר ביקורת עצמית". זהו אכן מחול. השאלה אם מחול שדים או מחול הרוח.
בענין ה"ישחיתו" התכוונתי שיש אנשים שללא כיוונון יתר יגעו ויגיעו, כי עולמם הפנימי כבר מכוונן.
אחרים שישתדלו עד מחר – אם עולמם הפנימי 'ריק' סביר שלא יגעו, גם אם מאוד ישתדלו.
זו בכל מקרה אמירה קיצונית. אני מאמינה שבכל אחד יש משהו. אז נכנסת לתפקיד הסקאלה האישית.
נוני, הכושר המנטלי הוא תוצאה של אימון. לומר ששרירי הנפש אינם בכושר הוא להשתמש בכאב שרירים אפשרי כתירוץ להימנעות ממאמץ, לא?
הפתרון להיסוס בין יתר ביקורת לחסרונה הוא קודם כל ביצירה, במיקוד הכוחות למיצוי הפוטנציאל היצירתי. אי הקשבה לצנזורה הפנימית נחוצה לא פעם כדי ליצור בכלל.
זה לא אומר שבחינת התוצאות ועבודה נוספת עליהם אינה נחוצה. אבל כשאנחנו בוחנים את עצמנו עלינו ללמוד להיות המורה של עצמנו, כלומר לדבר עם עצמנו במידת החסד ובאופן בונה כאילו דיברנו עם תלמיד אהוב.
אפילו נימת ה"אהה" היא באחריותנו.
אמיר, כולם, אם לא קראת(ם)את ב"באמצע הקו" – שיחות עם אביגדור אריכא במלאות לו 80, ב"גלריה", רוצו לעיתון.
בין היתר "יצחק איזידור אשנהיים… אך, איזה מורה נפלא!…הוא אמר לי משפט שאני זוכר אותו עד היום: 'שים לב, כשאתה עושה קו צריך לחשוב שאולי תמות באמצע ולכן הקו חייב להיות מושלם'
המוות הוא יועץ מושלם, נוני, אם רק מקשיבים לו.
מאידך, הוא ערמומי, המוות. הוא עלול/עשוי להתגלות לקשב ביותר מצורה אחת ולדבר בקולות שונים.
נוני, ב'מסע לאיכטלאן' אומר דון חואן לקרלוס שהמוות יושב על כתפו השמאלית תמיד, וכל מה שהוא צריך לעשות הוא להביט עליו ולשאול מה הדבר שבאמת ראוי שיעשה כעת לנוכח המוות.
המוות הוא שם אחר לאחריות שלנו על עצמנו ועל זולתנו.
(") לסגור מרכאות על הציטוט כמובן.
ויש שם עוד הרבה פנינים מכל מני סוגים.
אני רואה התנשאות בסוף הטקסט הזה ולא
סובל התנשאות, גם לא מגיבים מקשקשים על
"דממה" שלא יודעים לסתום את הלוע.
וכדי שלא ילקח המשפט שציטטתי לכיוון המייאש, אני מוסיפה ציטוט מספר הרישומים של אביגדור אריכא- משיחה בין מרדכי עומר ואביגדור אריכא:
"…אלברטי כבר הגדיר זאת בראשית המאה ה-16. הוא אמר שאמנות היא הצמיחה הכללית, שהולכת ומתפתחת עד שאי-אפשר עוד להוסיף, לגרוע או לשנות מבלי לקלקל"
זה תהליך
זו שאיפה
כתב על זה משה בן שאול מזמן, שר את זה שלמה ארצי, מאסטר פיס נהדר, מושלם.
לא צריך לכתוב יותר כלום על השתיקה, השיר כתוב ככה שמכבד כל מי שכותב, וזה סוד הקסם הכי חשוב שלו.
הנה:
מה הן המילים
שלמה ארצי
מילים: משה בן שאול
לחן: שלמה ארצי
מה הן המילים, אם לא שתיקה,
תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה,
מגדל נופל, הגשר הוא חבר,
לעוד גשרים, אותם אתה עובר לשוא
מה הן המילים, אם לא שתיקה,
תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה,
מגדל נופל, הגשר הוא חבר,
לעוד גשרים, אותם אתה עובר לשוא
מה הם הגשרים, אם לא עכשיו,
עכשיו ועוד עכשיו הוא זמן הולך ושב על עקבותיו,
מה הם הגשרים, אם לא עכשיו,
עכשיו ועוד עכשיו הוא זמן הולך ושב על עקבותיו
מה הוא הסיפור, בילקוטך,
מעט מחר מעט היום וילדותך,
אני מביט, עפר ויהלום,
זה מתפורר וזה מבריק פתאום באור
מה הן המילים אם לא לזכור,
אתמול ועוד אתמול הזמן שיעבור איתך
מה הן המילים אם לא לזכור,
תמיד הולכת לפניך, שתיקתך
מה הן המילים, אם לא שתיקה,
תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה…..
מה הן המילים אם לא שתיקה.
בהחלט ובהחלט.
כי בלי השתיקה אין מילים. השתיקה מובילה למילים
והמילים מובילות לשתיקה ומה שחשוב זה האיזון שבין השניים.
אוהבת את המילים ואוהבת את השתיקות ומה שבינהן.
יפה אמיר אמרת על שניים – לא יודעת למה דווקא
המילם שבחרת- הן מצלצלות יפה וממשיכות אחת את השניה באופן שמצא חן בעיניי- בלי לחפש נתוחים מדוע.בייחוד המילה האמצעית.
כייף לקבל את דברים היפים שאתה כותב אודות השפה. איזה כייף לה..
שירית, זהו עונג הדדי ביני לבינה אני מקוה. בלי ספק יש לשפה צדדים לא מושכלים – אסתטיים, אנרגטיים, חושיים.
תודה, ובייחוד על המלה האמצעית 🙂
שיר יפה לך, אבנר.
נוני, זו אינה תשובה אלא שאלה:
איך יודע האמן שאי-אפשר עוד להוסיף, לגרוע או לשנות מבלי לקלקל?
רשימה כל כך יפה אמיר
עלתה בי המחשבה בעקבות דברייך שקול הוא אישי ובלתי ניתן לחיקוי בדיוק כמו טביעת אצבע
תודה, ריקי, ונכון. אבל בניגוד לטביעת האצבע הקול אינו רק חתימה ייחודית לכל אדם, אלא שגם אצל אותו אדם כל דיבור משתנה במבחר המלים, בנימה, בקצב, באינטונציה וכו' – והוא חד פעמי לגמרי.
מעתיקה לדף הרעיונות שאהבתי, ואחזור לחשוב עליהם:
1-עוצמתו של הרעיון באה לפני תוכנו.
הדיבור המאגי אינו מבקש להבין אלא לברוא.
2-שיחת היֶתר של הבריות היא שמפוגגת את כוח הדיבור, ומסתירה את טבען המאגי של מלים. טבע המלים אינו מתגלה אלא מתוך הריק שבו עולה הקול, מתוך רגע היבראן.
מתקשר לי לדבריו של
LUDWIG NIES VAN DER ROHE האדריכל שאמר
LESS IS MORE
ומזכיר את חשיבות השקט (בתוים יש לזה סימן מיוחד) במוזיקה או החלל הריק בציור.
לוסי, כבר אמרו 'סייג לחכמה שתיקה' ומצד שני 'גם אויל מחריש חכם ייחשב'. ברור שבין מלים יש שתיקה, ושהיה בדיבור או בקריאה בקול יכולה להיות מלה שלמה.
אבל כמו שהבנת, השתיקה אינה רק הימנעות מדיבור אלא היא המקום שממנו עולה הדיבור, המקום שממנו עולה העוצמה שבדיבור.
אמיר, קטע יפה מאוד. בעיקר תיאור המילים בחלום. עמדת יפה ובאופן לא דרמטי ומלודרמטי לטעמי על כוחה המאגי של המילה. ויש לה כוח כזה. רני.
שמח שנעם לך, רני, ובוודאי יש לה כוח כזה. מי יידע זאת אם לא אנחנו, מכשפי השבט.
הי אמיר, יפה בעיניי הדרך שבחרת להעביר דרכה את הקורא מהשפה שמאחורי השפה אל שפת הדיבור כשבאמצע השפה הופכת לצליל ורק לאחריה למילה שחובקת בתוכה את המשמעות של מה שרוצים לומר. לפני שהמילה מופיעה היא כאילו חוש, נעים את הצליל שלה, מחפשים את הריח שלה, את הטעם שלה על הלשון, את הצליל שלה ואז היא מתגלה וכשהיא הנכונה פשוט יודעים. ההתחברות למילים היא בהחלט אישית, ואת זה אני מכירה ממילים אהובות עלי שאני יכולה להתלהב ולומר לאנשים סביבי "נכון שהמילה מלמלה מטריפה?" וברור לי שלכל אחד יש מילים משלו ולכל אחד יגיעו מילים שידברו אליו ובשמו, ונפלא לקרוא הבהרה למחשבה שלי, שפשוט הדיבור הוא פרטי. ואני חושבת על יפת שבחר לקרוא לילדיו בשמות הללו ומבינה שבעיניו אלו שלוש המילים הכי יפות בעולם כי אותן הוא בחר לשמות ילדיו.
התגובה היא שלי, סיגל.
סיגל, שוב כיף גדול הצליל והטיול.
הי נוני, תודה על הכיף הגדול, לפעמים אני לא בטוחה שזה בסדר לתאר איך הקריאה מתפענחת אצלי, כי היא אולי מכוונת לכיוון העיניים שלי, ועלולה לקלקל לאחרים את הטיול.(שלא לדבר על קריאה שעלולה להיות פספוס גמור של כוונת הכותב, ואז ממש לא נעים). התגובה שלך מחממת את ליבי. האם לדעתך זה באמת לא פוגם במאמר או בשיר כשיש מעין תרגום של הקורא הפשוט בתוך חלון תגובה?
השאלה שלי נשאלת גם אליך אמיר, האין זה פוגם בעיניך? הדיבור הזה…שהוא כל כך אישי באמת, כשאתה כותב ומפרסם ומזכיר לזכור את הדממה האם אינך מוצא שמילים של תגובות "חודרניות" משהו, משחיתות את הריקוד הפרטי שהיה לך עם המילים?
מבחינתי גם אם רק קיבלת השראה מדברי המשורר/הכותב, ואני קיבלתי במתנה משפט מחמם לב כמו "נכון שהמילה מלמלה מטריפה?" זה מספק ומהנה. מכיוון שמדובר בדיאלוג, אמיר תמיד שם כדי לחדד לך את כוונתו כך שגם לפקשש לא סיפור. הפיקשוש עצמו יכול לפתוח דיון חדש במחוזות לא צפויים. אני משערת שמטרתו של בלוג היא גם בחינה – "האם דברי מובנים ועד כמה" כך שהטיולים שלך – בדרך הביטוי/התבטאות המקסימה שלך – מצטיירים בעיניי כ"חלומו הרטוב" של בעל בלוג.
מבינה נני את הסברך מאיר הפנים והמרגיע, אולם לפעמים עולה בי מעין ספק שכנראה קשור בקולות פנימיים שבתוכי. לפעמים אני חושבת שעדיף רק לקרוא בשקט בשקט שלא להפריע או לקלקל, ובכל זאת תמיד אני נכנעת לאיזה משהו שיש לי להגיד, ומודה שהיחס מצד האנשים בבלוגיה, ומצד מגיבים חמים ונעימים כמוך, פשוט מסיט הצידה את הספקות, וממכר אותי להמשיך להגיב.
במיוחד כאן שכיף להכנס עמוק ומעבר ולגלוש ולסטות, והכל תמיד בחיוך ובחן.
אויש, נוני נפלה לי וו, נגיד שכתבתי נֹנִי:)
לפי התגובה של אמיר בהמשך, הניסוח המדייק את כוונתי הוא
מבחינתי גם אם היית מקבלת רק השראה …..ואני הייתי מקבלת במתנה משפט כמו…. זה היה מספק ומהנה..
כמובן שהנחת המוצא שלי הייתה שהדברים שאת כותבת הם לעניין ומביני עניין..
אבל את הבנת את (צליל) כוונתי לשמחתי.
אכן נוני, מאוד מדוייק לדעתי שרשמת את המילה 'צליל', כיוון שלפני שאני קוראת משמעות במילים, אני מנסה לשמוע את הקול של מי שמדבר איתי, ואת צלילי הכוונה, ורק לאחר מכן את התוכן והמשמעות. זו דרכי כנראה לדייק באופן שאני קוראת, אולם את זה לא מצליחה לעשות בסוגי אמנויות אחרים:)
סיגל,
זה נכון לגמרי. התודעה יודעת את המובן, ותרה אחרי המלה שתביע אותו בצליל ובמשמעות הכי מתאימים. אבל ברורה שהחורים ברשת של השפה גדולים יותר מרבים מדגי המשמעות.
כאן לא פעם מקומה של השירה, שבאה ללכוד את הבלתי נלכד.
ותודה על המלמלה 🙂 באמת כיף למולל ולמלל אותה.
קצת השתבש לי:
ברור שחוריה של רשת השפה גדולים לרבים מדגי המשמעות שחומקים דרכה.
ברורה, ברור, ברוריה…העיקר שכל מילה עולה ונתפסת ברשת היא ברבור (כי לפעמים אצלי היא בירבור או במקרה הטוב שיבוטא).
לגבי התודעה במצב ערות זה כנראה למצוא אותן בתנועה על גלי אלפא, שקרובים למצב חלימה, באותו אופן שעלו בך המילים במצב חלום.
נזכרת בפוסט של תמי על חלומות שנותנים תשובה לשאלות ותוהה האם זה לא בעצם קצת דומה? כלומר, לתור אחרי מילים שהן לא רק בשביל לדבר אותן, אלא גם בשביל לשמוע מה שיש להן לענות.
לאחרונה מצאתי בי קול חדש שאימצתי לי לחבר צעיר ועוד לא מצאתי לו מילים שיהיו שלו למרות שבתודעה הוא כבר קרם עור וגידים, צבע, צורה, ריח וטעם. אולי זה נשמע קצת הזוי או מצחיק אבל אני ברצינות, וחשבתי לשתף כי זה בעיניי מאותו נושא, וכמה שאני נעה אותו ומחבקת אותו, הוא עוד לא חיבר אותי למילים שלו. מה עושים? 🙂
סיגל, זה נשמע כמו תרגול מצוין למה שהצעת, כלומר לתת לעצמך להקשיב (כמו שהמלחין של תמי הקשיב לתזמורת) ובמקרה הזה למלים של החבר שלך, שנשמע קצת מהסס או ביישן. אני חושב שככה, בתוך התודעה, מתחיל למשל רומן או סרט.
חושבת אמיר שזה קצת שונה. כמו אמא שרוצה שהילדים שלה יוולדו לעולם מושלם, כך אני רוצה שהמילים הכתובות הראשונות של ה'קול' תהיינה מורכבות מחווית הבראשית. האם אני יכולה לקבוע בשביל קול? הדבור הוא אישי, כלומר, עלי לזוז הצידה כשמתחיל דיבור פנימי? האם התערבות של כוונות מצידי, משתיקה את הקול? ואז עולה עוד תהיה, ואם אני 'מוצאת' את המילים ואחר קורא אותן, האם הן יעבירו גם אותו את התחושה, או שבשבילו הן ינוחו כמו מילים בספר? הלא המילים 'גמר, משך ותירס' שעבורך הם תשובה, מלבד היותם שמות בני יפת, עבורי הם פאזל מסקרן שנותר חתום בפוסט.
טוב, חוזרת להקשיב, לפני שהכל מתחיל זאת חוויה בפני עצמה, קצת כמו ההתרגשות של לפני מימוש ראשון של אהבה.
סיגל, ברור שצריך שקודם כל יהיה לו עולם – חוויות, רגשות, רצונות, מחשבות. ואחר כך – מלותיו כמו מלותינו כולנו לפעמים יצליחו להעביר יותר מן הכוונה ולפעמים פחות. ניסוי וטעייה…
והדוגמה שלך הצחיקה אותי. פתאום שמתי לב שגם את "גמר משך ותירס" אפשר לפרש בפירוש ארוטי.
🙂 פתאום? ואני התאפקתי בלי הרף לא לספר מה חשבתי כשקראתי את הכותרת.
גמני לא מגלה מה עלה בדעתי…:)
נו נו נו, שובבות 🙂
באיזה סדר קראתן את המלים?
…:)
אני הוספתי פיסוק..ונקו-דה..
ללללא הבנתי…
עכשיו אתה השובב…:))
נקודה לזכותך, תמי.
"דגדג בנקודה
כופף את המער
לארות
נטיפים
על שפוד האסון…" 🙂
המחשב שלי תמיד נבהל בסיטואציות מביכות ופולט אותי אל היבשה. אני מכבה. מדליקה אותו כדי שיעבוד, לפעמים אפילו רוקדת ריקוד ציפורים שיהיה לו מצב רוח טוב..:)
הוא כבר מבין ששיפודי אסון נוטפים פה ושם…:))
נו לא כזה אסון 🙂
מלים הן לפעמים משחקים מסוכנים, אבל מי יגיד לא למשחק?
מצטער אם הבכתי.
ואני ללללללא מגלה :))
(רמז: זה בטח כמו שהבנת פתאום, כי אין הרבה לאן לברוח מתמונת אותה מחשבה).
המשמעות היא קודם בצלילים ואחר כך במשמעות. אהבתי ..
אהבתי את שלוש המילים שהופיעו לך בחלום כתשובה.
גם לי זכורים חלומות עם מילים שבחלום המשמעות לא היתה ברורה ולא שינתה.
ובמציאות כששחזרתי, יכולתי להבין לבסוף מהיכן הן נשאבו.
לפעמים זה מביא למקומות תת הכרתיים מבהילים.
קודם שתיקה, אחר כך קול, אחר כך מלה עם משמעות.
ובסוף שוב שתיקה.
רונית, בלי השתיקה המלה היא סימן ולא עולם, כפי שהנה באמת.
קראת את נועם חומסקי פעם ?
כן. איך זה מתקשר לך לרשומה הזאת?
*
לָקַחְתִּי
דְּלִי מִלִּים
וְשָׁטַפְתִּי אוֹתָן
בַּכִּנֶּרֶת
שֶׁתִּהְיֶינָה רַעֲנַנּוֹת וּמְצֻחְצְחוֹת —
חֲרָבוֹת לַדּוּ -קְרָב
הַצָּפוּי
בֵּינָן לְבֵין הַמּוּבָן .
סבינה שיר שפה וטבע נפלא ביותר!
מה רעננות ומצוחצחות מלותייך "לדוקרב הצפוי /בינן לבין המובן".