שליחותה הקדושה של האמנות

"שליחותה הקדושה של האמנות"

 
אמנות, במלוא מובנה, היא גם חקר האדם וכל עולמותיו האפשריים: געגוע למשמעות עד קצה גבול היכולת. משורר יושב בחדרו ואינו נראה כאילו הוא עושה משהו, אבל הוא יוצר בחומר של חיים ועולמות: הוא בורא פינה חדשה של ממשות, מעצב מחדש את משמעותו של העולם, ומתווה קווי מִתאר למציאות חיים עתידית או חלופית.

אבל הספרות הפנטסטית השתמשה ביכולת הזו באופן כה רדיקלי, עד שהפכה לבשר התותחים של מבקרים, בעיקר מן הזרם הרֵדוקטיבי-פוליטי, שהוקיעו אותה כ"אסקפיסטית" וכבלתי שייכת לשיח התרבות הראוי. "מה שהם אינם מבינים", ענתה למבקריה דוריס לסינג, כלת פרס נובל לשנת 2007, "הוא שבכמה מספרי המדע הבדיוני אפשר למצוא את הספרות החברתית הכי טובה של ימינו".

הפנטסיה, המדע הבדיוני ובאופן עקיף גם הסוריאליזם, הציעו עולמות של מציאות חלופית לזו המוכרת לנו, מציאות מקבילה או משיקה לעולמנו – אך לאו דווקא בלתי רלוונטית. את השער לאותם עולמות ירשנו מהדת, מהמיתוס ומהאגדה, שליוו אותנו זה עידנים, ככל שזכרונה של האנושות מגיע. אלה איכלסו את היקום בגני עדן וגיהינומים, בעולמות של אלים וגיבורים, שטנים, ענקים, פיות, ערפדים ושאר יצורי פלא. כל אלה נותרו דיירים לגיטימיים של ספרות הפנטסיה, אך לעומת זאת המדע הבדיוני עשה שימוש גם בתובנות המדע ובייחוד הפיזיקה, האסטרופיזיקה והביולוגיה הגנטית. "גן השבילים המתפצלים" של התודעה האנושית מוליך אותנו מעתה לא רק לעולמות בעלי חוקיות מקבילה לשלנו, אלא  גם לבריאת מציאויות על פני כל כוכב אפשרי ביקום-התודעה האנושי.

חלק ניכר מהקסם בסיפוריהם של לואיס קרול, ק.ס. לואיס, ג'.ר.ר. טולקין, ה.ג'. ווילס, רוברט היינלין, דוריס לסינג או רוג'ר זילזני הוא בדיוק אותה יכולת לברוא תמונות מחשבה בקנה מידה של עולם. אליס בארץ הפלאות, מכונת הזמן, שר הטבעות, הארי פוטר, סיפורי נרניה, שיקאסטה או סיפורי אמבר הם עולמות מסדר אחר, אך לא פעם גם חופפים זה לזה: עולמות פיזיים ועולמות מחשבה, עולמות מראָה ועולמות עתיד או עבר. בכל מקרה, אלה הם עולמות החורגים מחוקי המשחק של הטבע והטכנולוגיה המוכרים לנו, עולמות שגם אם הם בעלי היגיון ולכידות פנימיים, הם מבחינתנו עולמות קסם. ולא רק בכך קרובים הפנטסיה והמדע הבדיוני לעולם המיתוס והאגדה, אלא גם באופיָם: לעיתים קרובות אלה הם גם סיפורים בעלי מימד אֶפּי, סאגות הירואיות של מלחמה בין הטוב לרע.

הסוריאליסטים, בשכנות די בעייתית ל"פנטסיה", היו מעוניינים בעולם ה'ממשי' דווקא – אבל זה הנסתר, הסור-ריאליסטי (העל מציאותי). קליטות חושיות מועצמות, המתעוררות במצבים של חלימה, משיכה מינית ומשחק חופשי של המחשבה, טען ברטון, מסוגלות לפתוח לאמנות ערוצים חדשים ו"לפתור את הבעיות העיקריות של החיים". לשיטתו, קליטות אלה מובילות בסופו של דבר לרמת קיום אחרת, לאותו מצב סוריאליסטי, שבו "חיים ומוות, מציאות ודמיון, עבר ועתיד, המובע והבלתי ניתן לביטוי, הגבוה והנמוך – אינם נתפסים עוד כהפכים" (המניפסט השני, 1929). לקטבים האלה אפשר להוסיף גם את הטוב והרע, השיגעון והשפיות, הגברי והנשי וכו'. את הדגמים לאותו מצב 'על-מציאותי' של התודעה הם מצאו בחלום, בחוויות סמים, בתורות הנסתר, במיתוס ובתפיסות עולם חליפיות של תרבויות 'פרימיטיביות' שונות.

הדגמים האלה הם שהונחלו הלאה דרך שנות השישים של המאה הקודמת ועד למחשבה של העידן החדש בת זמננו. הם שימשו גם כיווני מחשבה ניהיליסטיים שראו בטשטוש הגבולות דגם אתי. זה לא הבדל שולי, וה'מפלט' לנפש שעליו מדבר טולקין במאמרו המכונן "על סיפורי פיות" (שרובו מובא בחוברת "פנטסיה") שונה בבירור מסוג השחרור שביקשו הסוריאליסטים.

השאלות העולות מן הפרקטיקה הסוריאליסטית ומן המחשבה הפנטסטית הן פילוסופיות ונפשיות: איפה עובר הגבול בין המיתוס לפנטסיה, או בין עלילת חלום לבין 'בדיון' בהקיץ? האם אפשר או כדאי לקטלג מציאויות נפשיות אלה תחת הזכוכית המגדלת של מבחן עובדתי? והאם ניתן בבירור להבחין ביניהן? תולדות התעופה המודרנית, למשל, מתחילות בחלום אנושי שהמריא לראשונה עם המיתוס של איקרוס.

 בסופו של עניין, ההיסטוריה האנושית היא היסטוריה של רעיונות, וגבולותיו של עולמנו הם גבולות הרוח. שליחותה הקדושה של האמנות" כניסוחו של ברטון, היא ליצור באותו חומר היולי של חיים ועולמות: לברוא.

"אָדוֹן יָקָר", אָמַרְתִּי – "אָדָם הָפַךְ לְזָר

אַךְ לֹא אָבַד כָּלִיל, טִבְעוֹ עוֹד לֹא הוּמַר.

גַּם אִם נִדַּח מֵחֶסֶד, מִכֵּס הֵן לֹא הֻדַּח –

עוֹדוֹ שׁוֹמֵר בְּלוֹיֵי מַלְכוּת שֶׁפַּעַם בָּהּ מָלַךְ.

אָדָם – בּוֹרֵא-מִשְׁנֶה הוּא: הֲרֵיהוּ אוֹר חוֹזֵר

שֶׁמִּתְפַּצֵּל בּוֹ מֵאֶחָד, מֵאוֹר לָבָן זוֹהֵר,

לִשְׁלַל גּוֹנֵי גְּוָנִים, אֵין-סוֹף שֶׁל תִּרְכּוֹבוֹת,

שֶׁבִּדְמֻיּוֹת חַיּוֹת עוֹבְרִים בֵּין כָּל הַתּוֹדָעוֹת.

אַף כִּי מִלֵּאנוּ בָּעוֹלָם סְדָקִים וּנְקִיקִים

בִּבְנֵי שֵׁדִים וְיַעַר, וְהֵעַזְנוּ לְהָקִים

אֵלִים וּמִשְׁכְּנוֹת שָׁמַיִם מֵאוֹר וַעֲלָטָה,

וְזֶרַע דְּרָקוֹנִים זָרַעְנוּ – זְכוּתֵנוּ הִיא הָיְתָה.

זְכוּתֵנוּ זוֹ (לְטוֹב אוֹ רַע) עֲדַיִן לֹא הוּפְרָה:

בַּחֹק שֶׁמִּכֹּחוֹ נִבְרֵאנוּ, נַמְשִׁיךְ עוֹד וְנִבְרָא.

(ג'.ר.ר. טולקין בתשובה לאדם שטען כי מיתוסים וסיפורי פיות הם "שקרים".

מאנגלית: אמיר אור). 

 פרנקנשטיין מפנטז עליך, (אבל לא רק הוא). 
לאירוע פנטסיה בשבת הקרובה:

 http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=4370#post4370