בננות - בלוגים / / מסע לאפיגוניה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

מסע לאפיגוניה

 

 


מסע לאפיגוניה

 

 

חופש הציטוט שהתיר לנו הפוסטמודרניזם נראה לנו עדיין חשוד. כבוגרי המודרניזם אנחנו רגילים לשינויים חריפים שעומדים דום למשמע הפקודה "חדֵש!" כשהיא ננבחת בתוך גולגולתנו בנימה פרוסית חותכת. גם אם לא במוצהר, רוח המהפכה המודרניסטית דרשה מן השירה את החידוש הגמור כתנאי מקדים, וגלגוליהם של טורי שיר, מטאפורות ומוטיבים הפכו למוקצים מחמת ציטוט. אמנם אנחנו יודעים שיצירות רבות הן וריאציות על נושא נתון שכבר שימש יצירות קודמות, אבל ממש ציטוט?

גם אם הרפלקס המהפכני כבר הפך לחלק ממערכת העצבים הפואטית של המאה הקודמת, מבט היסטורי  על תרבות המערב יגלה לנו שהאפיזודה החולפת היא ההיבריס של רצח האב המודרניסטי ואילו מסורת הדיאלוג והגלגול, ימיה כימי שירת המערב.

המסע ל"ממלכת אפיגוניה" מתחיל עוד לפני הולדת הכתב. כמו זמרי החתונות שלנו, ולמעשה כמו זמרים עממיים בכל מקום, ששרו רפרטואר משותף של שירים, השתמשו במוטיבים חוזרים, ואלתרו איש על שיריו של זה, גם משוררי העת העתיקה נדרשו לשלוט במכלול של מסורת שירית, ציטטו ממנה לא פעם, יצרו וריאציות משירי קודמיהם ופיתחו מוטיב או מטאפורה של משורר עמית. צורה חדשה, משקל חדש או הקשר חדש הספיקו על מנת להיחשב כיצירה חדשה ואף לזכות את המשורר בתהילה, ואילו המשכיות הדיאלוג של אסכולות משוררים ושל התרבות בכלל נתפסה כערך מן המעלה הראשונה – ערך שהשמירה עליו התאפשרה מתוך אותן השפעות ושיתוף נושאים פואטיים.

ככל המשוער קדמו לשירי העלילה המיתיים סיפורי סבתות קדומות, אך עם ראשית התיעוד הכתוב גלגולים פואטיים יצאו מגדר ההשערה. ידוע ומוצהר שהטרגיקונים ומשוררי ההימנונות השתמשו בסיפורי הגיבורים והאלים של שירי העלילה, ופיתחו מחדש מוטיב זה או אחר. אפשר ששימוש כזה נראה לנו עדיין הגון דיו, אבל אם נבחן את שרשרת הציטוט והגלגול מסופה אחורה, אנו עלולים לזקוף גבה מודרניסטית לא פעם ולא פעמיים. כמובן,  "סוף ציטוט" כזה בכל נקודה היסטורית שהיא יהיה שרירותי למדי, אבל לצורך ההדגמה , אסתפק בתקופה אחת – סוף העת העתיקה  – ובקצה חוט אחד.  נתחיל מהמאה ה-1 לספ', מהמשורר הרומי המפורסם קטולוס.  

מה למשל נגיד על קָטוּלוּס (שיר 51) שמשתמש בשירה הנודע של סאפְּפוֹ מלסבוס "נראה לי שווה לאלים" ואפילו משתמש בו? הוא מתרגם ללטינית את שלושת בתיו הראשונים של השיר, מוסיף עליו בית משלו, ומפנה אותו לאהובתו  קְלוֹדְיָה (היא "לֶסְבִּיָה"). פיתוח עלילתי חדש, 'תרגום שתלטני' וגם סתם ציטוטים וגלגולי מוטיבים הם דבר רגיל אצלו. קטולוס, שמתייסר באהבתו ללסביה, כותב: 

"דְּבַר אִשָּה לִמְאַהֵב עַל מַיִם מְהִירִים רָאוּי לְהִכָּתֵב"[1].
 

נהמת הלב היא אותנטית, אבל טורי השיר לא: 
"שְׁבוּעוֹת אִשָּׁה אֲנִי כּוֹתֵב אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם" אומר אוריפידס, כחמש מאות שנה לפניו, ואין ספק שקטולוס שהיה מלומד בכתבים הקלסיים הכיר את הטור של אוריפידס. יכולנו לעצור כאן למשפט משוררים ולהוקיע את קטולוס כפלגיאטור, אבל לפסק דין כזה לא תהיה משמעות רבה, אלא אם כן נהיה מוכנים לחרוץ אותו על דורות שלמים של שירה קלאסית והלניסטית. המעקב אחר גלגולים כאלה עלול לחשוף שרשרת ארוכה למדי של  טורים, מטאפורות ומוטיבים.

נמשיך רגע עם קטולוס בשיר מפורסם אחר שלו (שיר 5):

 

נִחְיֶה גַּם נֹאהַב, לֶסְבִּיָּה שֶׁלִּי,

וְעַל רִכְלֵי זְקֵנִים קְשֵׁי סֵבֶר

לֹא נָשִׂים פְּרוּטָה.

שְׁמָשׁוֹת תּוּכַלְנָה לִשְׁקֹעַ וְלָשׁוּב,

אַךְ לָנוּ, בִּשְׁקֹעַ אוֹר קָצָר

הַלַּיְלָה הוּא שֵׁנָה אַחַת מַתְמֶדֶת.

 

מוטיב ה'אכול ושתֹה כי מחר נמות' בשירות הפיתוי והשידול רווח דיו כבר מראשית השירה ההלניסטית, אבל היופי הלירי שבו הוא מובע כאן הוא התופס את ליבנו. קטולוס הכיר כאמור את כתבי קודמיו, למשל את אַסְקְלֶפִּיאָדֶס, שבמאה ה-4 לפנה"ס משדל נערה בטיעון הבא (האנתולוגיה הפלטינית ה' 85):

 

אֶת בְּתוּלַיִךְ שׁוֹמֶרֶת? מָה הַתּוֹעֶלֶת?

הֵן בְּבוֹאֵךְ, נַעֲרָה, אֶל הַשְּׁאוֹל

לֹא תִּמְצְאִי שָׁם אוֹהֵב לְךָ;

תַּעֲנוּגוֹת אַפְרוֹדִיטֵה בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים הֵם!

 

אבל לא רק המוטיב חוזר אלא כל שלוש השורות האחרונות בקטע הנ"ל מתוך שיר מס' 5 של קטולוס מפתחות מטאפורה משיר אחר של אותו אסקלפיאדס (האנתולוגיה הפלטינית י"ב 50):

  

שְׁתֵה, אַסְקְלֶפִּיאָדֶס! מָה הַדֶּמַע הַזֶּה? מַה הַסֵּבֶל?

לֹא הִכְבִּידָה אַפְרוֹדִיטֵה עֻלָּהּ רַק עָלֶיךָ,

לֹא נֶגְדְּךָ לְבַדְּךָ קָם אֶרוֹס מַר-עֹקֶץ בְּקֶשֶׁת וְחֵץ.

עוֹדְךָ חַי, וְלָמָּה תִּשְׁכֹּן בְּתוֹךְ אֵפֶר?

הָבָה נִשְׁתֶּה לֹא-מָהוּל אֶת שְׁתִי בַּקְכוֹס!

אוֹר הַיּוֹם כְּדֵי אֶצְבַּע; הֲנַמְתִּין לְנֵר לַיְלָה?

נִשְׁתֶּה נָא, אוֹהֵב מְיֻסָּר! כִּי עוֹד רֶגַע, אֻמְלָל,

מֶשֶׁךְ לַיְלָה אָרֹךְ הֵן נָנוּחַ.

                                                 

קורא בן ימינו אולי ירחם על  אסקלפיאדס הנשדד, אבל אם גנבה היא, הרי הגונב מגנב פטור, שכן אסקלפיאדס עצמו חייב את ראשית החיווי לאחר. במאה ה-6 לפנה"ס כותב אַלְקָיוֹס שיר משתה (קטע 346) הפותח בזו הלשון:

 

הָבָה נִשְׁתֶּה! מַה נַּמְתִּין לַמְּנוֹרוֹת? אוֹר הַיּוֹם כְּדֵי אֶצְבַּע!

הוֹרֵד נָא רֵעִי אֶת הַגְּבִיעִים הַסַּסְגּוֹנִיִּים הַגְּדוֹלִים!

הֵן בֶּן זֶאוּס וְסֶמֵלֵה נָתַן לִבְנֵי אָדָם

יַיִן לִמְחוֹת דְּאָגָה. צַק אֶחָד בִּשְׁנַיִם,

מַלֵּא עַד שָׂפָה, וְתִדְחַק נָא הַכּוֹס הָאַחַת

בָּאַחֶרֶת…

 

האם הגענו סוף סוף אל 'המקור המוחלט'? אין לדעת. אלקיוס עצמו הרחיק לכת אף מתרגומו הנ"ל של קטולוס לספפו, ולא חשש "לתרגם" באחד משיריו (שיר 347) קטע שלם של הסיודוס (מעשים וימים 587-582) למשקל לירי. מקורותיו של הסיודוס כבר לוטים בערפל של המסורת שבעל פה, אבל אין בידינו שום הוכחה שאכן הסיודוס שאב את שירתו רק ממוזות בנות שמיים.

בכל מקרה, כל דיבור על פלגיאט ביחס לקלאסיקונים הנ"ל יהיה אנכרוניסטי ולא הגון: כולם הכירו היטב את כולם. קוראיו של אלקיוס הכירו את שירת הסיודוס, קוראיו של אסקלפיאדס הכירו את שירת אלקיוס, ובני זמנו של קטולוס הכירו את אסקלפיאדס. לתשומת ליבנו המודרניסטית ייאמר, שקוראים אלה העדיפו במפורש 'יין ישן בכלי חדש' ואיש מהם לא הוטרד מדי כששמע גרסה חדשה למוטיב או מטאפורה שהכיר.

  


[1] השירים מובאים כאן בתרגומי מיוונית ומלטינית.

40 תגובות

  1. אמיר, תודה על המסע לאפיגוניה. נהניתי מקטעי השירה הקצרים.
    וכמה טוב שחרב החידוש כבר לא מונחת על צווראנו

    • בעונג, דבי. אבל מודרניסטים רושפים עדיין מסתובבים בקרבנו,
      ולפוסט-מודרנים מחלות משלהם, אולי חמורות הרבה יותר… אם מעניין לך לשמוע יותר על זה – יש ב"הגעגוע למשמעות"
      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2978&blogID=182

      • כל אמן ויוצר צריך לעשות את מה שהוא מאמין ובדרך הנכונה לו. המאמץ להשתייך לאסכולה, זרם מסוים ולמצוא חן בעיני ברי-סמכא הוא הרסני ליצירה.
        במשך שנים א הצלחתי לסיים יצירה רק מתוך המחשבה שאני לא מספיק עכשווית.
        היום לא אכפת לי להקרא אנכרוניסטית.
        אני עושה את הדברים הכי"אמתיים" לי.

        תודה על המאמרים המרתקים.

        • דבי, את מעלה פה בעיה נוספת מעבר לעניין הציטוט (שדווקא חוצה אסכולות, ומחדש סגנון).
          הפוסטמודרניות לפחות פתחה אל העכשיו כל סגנון אפשרי, ככה שאת יכולה גם להציץ שוב החוצה 🙂

  2. סיגל בן יאיר

    אהה,כרמינה קטולי. איזה תענוג לקרוא אותו. מהר אני שולחת אלף נשיקות(ותודות על התרגום)לבל יכשפוני הזקנים צרי העין.

    • אה תודה, סיגל. אבל זה לא נגמר אצלו באלף… :))
      , Da mi basia mille, deinde centum
      mille alera, dein secunda centum

      • סיגל בן יאיר

        אני יודעת. באלף זה רק מתחיל. ללא ספק הוא היה פנטזיונר עסוק מאוד.

        • גם אני מת עליו. היה בחור גאוני, וחוץ מהסיפור עם לסביה לקח את החיים די בטיול. אבל איזו אהבה מטורפת וכואבת. odi et amo!
          פשוט גמרה עליו.
          אולי אביא עוד ממנו, לחוד.

  3. אמיר, השירים לכשעצמם כולם וכל אחד בפני עצמו מאוד יפים, חושפים את עולם המושגים של אותה תקופה.
    השאלה על זכויות יוצרים, קניין רוחני, גנבת עין הן שאלות עתיקות אני מבינה.
    כיום נראה לי שישנם תשובות משפטיות לחלק מכל זה. השאלה איפה ומתי מתחילה ונגמרת ההשפעה של יוצרים האחד על השני היא שאלה חשובה. לא?

    • הי תאליה, תודה רבה.
      עם שם כזה תהיתי אם את רצינית או תוקעת מרפק משפטי בצלעותינו הטרגיקומיות.
      אני לא בקיא בזה, אבל כן, בהחלט יש היבט משפטי – וגם מפני שבזמן המודרני יש לאמנות היבט כלכלי.
      פוסטמודרניזם או לא – כיום בארה"ב גם אם את כוללת הפניה, או מצטטת קטע של מישהו במירכאות בתוך שיר או מאמר – את צפויה לתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים. זה כבר שובר את השיח לדעתי וממסחר מנשוא את כיכר הרעיונות.
      ועוד –
      החבר"ה הקלאסיים חיו בעולם אמנותי הרבה יותר קטן בהיקפו האנושי. כיום, בכפר הגלובלי שלנו זה אולי קצת אחרת.
      מאוחר יותר קראו לגלגולי המוטיבים האלה "וריאציות" או "הומאז"ים" לפי העניין.

      • אמיר, דווקא אני לא עוסקת בתקיעת מרפקים. לא ולא. מקסימום מדגדגת.
        זה נכון שההסדרים החברתיים האלו באו כדי לענות על צורך כלכלי.
        הייתי שמחה לו חייתי אז עם החבר"ה ההם, היה שם משהו בראשיתי, בתולי בכל העשייה האינטלקטואלית. לא?

        • דווקא נחמד תאליה. התכוונתי לתקיעת מרפק בצלעות בדרך צחוק, כיאה למוזה הקומית.
          משהו בראשיתי – כן, אולי בזמן ארכילוכוס, סאפפו, אלקיוס, פינדרוס וכו". אבל מדובר פה בעידן של אלף שנה, והיה בו הכל. התקופה ההלניסטית (שבה כתב אסקלפיאדס) הייתה מבחינות רבות ההופעה הראשונה של רעיונות פוסטמודרניים אחדים – עם הספקנות הניהיליסטית, הצטטנות וכו". ואכן הייתה לה עדנה במחקר בעשרים השנים האחרונות.

          • אמיר, הבן שלי הצעיר כותב מוסיקה בתוכנה מיוחדת במחשב. הוא כל הזמן מופתע שעם כך וכך תווים, עדיין יש ווריאציות חדשות לכתיבת מוסיקה חדשה. במשמעות הזו אני חושבת שלמזלי ישנן המון מילים שניתן לקבץ אותן לשירה חדשה..:)
            כשאמרתי על הבראשתיות של אבות אבותינו התכוונתי למכלול החיים אז. ואולי הייתי שם ואני רק נזכרת.

          • אולי, תמי. ואז זה כמו חיק שמוכר וחוזרים אליו. המאה ה-6 וה-5 לפנה"ס ביוון הייתה בלי ספק חסרת תקדים מבחינת התסיסה התרבותית וניפצה את רוב השיאים הידועים של יצירה/זמן ועוד.
            וכן, אולי היה בכל זה משהו הרבה פחות מורכב מבחינת ההתנהלות.

  4. למדתי שוב דברים חדשים בהנאה.

  5. תרגומים יפים. לא פעם עסקתי בשאלה מה עוד אפשר לומר על נושא שלא נאמר בשביל ה"חידוש". מידי פעם אני מממציאה פטנטים רק בשביל לגלות שחשבו אותם קודם. לכן, כשרעיון חוזר בשירה זה לא נחשב בעיניי אי-חידוש, יודעת שיתכן מאוד שהרעיון גם אם קיים בעבר הרי כי הוא לא בהכרח גניבת רעיון. הבעיה כמו שאני רואה אותה היא הכותב עם עצמו. היכולת להתחדש.(זה נושא שמציק לי בימים אלו כשצריכה מילה והיא לא מסכימה לחזור). אין לי בעיה עם יין ישן בכוס חדשה,השאלה היא מה עושה הכוס. הכוסות המתורגמות שכאן בהחלט עומדות על רגלן היפה וכל עוד אין זכות יוצרים על רעיון זה מאפשר קיומם של שירים חדשים מקסימים.

    • סיגל, תודה. מסכים אתך שלפעמים (כמו שקרה לא פעם בעולם הטכנולוגיה והמדע) יש הברקות דומות. לפני כעשר שנים נתקלתי במשפט של מישהי שכתבתי בעצמי לפני כשלושים שנה. והיא לא קראה אותי, כי את השיר ההוא לא פרסמתי.
      ומסכים אתך גם בקשר לכוס. אז כן, לפעמים Great minds think alike אבל לא פעם גם little minds.
      מה שתפס את עיני הוא שהעמדת את הכוס על רגל (לכוסות של היוונים לא הייתה) והנה כבר יצקת תוכן חדש בפתגם ישן.

      • הזכרת לי דוגמא-פעם כתבתי שיר על עיניים עצומות לרווחה. לא חיפשתי לכתוב שיר ולא חיפשתי נושאים לכוסות פשוט העיניים שלי הרגישו כך. לימים יצא סרט, עם תום קרוז נדמה לי, שזהו שם הסרט. התפלאתי איך בהוליווד מכירים את המשפט הזה ובסוף הבנתי שיתכן מאוד שהמשפט נכתב גם הרבה לפניי, הלוא כל מי שמרגיש עיניים עצומות לרווחה יוולד לו המשפט הזה.
        מה שהתכוונתי לומר בהמשך משם, הבעיה היא לא עם "עיניים עצומות לרווחה" אלא לכל אחד שכבר השתמש במשפט…בפעם הבאה שהוא מרגיש שעיניו עצומות לרווחה הוא לא יכול לחזור על המשפט הזה. מילא הרעיון אם הוא נגנב או נולד, המשכו של הכותב מכאן הוא המשמעותי לגודלו.

  6. עדנה גור אריה

    קודם כל תודה על המאמר ועל התרגומים. האם השפעה אומנותית אינה יכולה להתפרש כפלגיאט?
    כיוצרים אנחנו מושפעים, מהסביבה, מהחברה ומיצירות של אחרים. לעיתים אפילו איננו מודעים ליצירות שהשפיעו עלינו ורק כשמישהו מזכיר את הדימיון או את הקווים המשותפים אנחנו מתחילים להיות מודעים לכך.
    אם איננו רוצים להיות מושפעים אנחנו חייבים ליצור בבידוד מוחלט, אך האם אז תהיה לנו אמירה משמעותית?

    • עדנה, אנחנו כמובן לא חיים בריק, ואבסולוטית אי אפשר לא להיות מושפע או לפחות להגיב לסביבה – גם זו התרבותית והאמנותית.
      האם ניטשה הושפע משופנהאואר? רפאל ממיכלאנג"לו? שיקספיר ממרלו? אבידן מאלתרמן?
      השפעות קיימות תמיד, ובארץ ישנם כמה מבקרים קטנים שמתמחים בחיפושן במקום לדבר על הכישרון והיכולת להניף סגנון או רעיון לגבהים חדשים.
      אבל אם מדובר בחיקוי ובשאילה בלבד ללא יכולת וללא התייחסות, זהו עניין קצת אחר.

  7. תודה אמיר על משקה משובח שעבר גלגולים ועד לשפתנו הגיע בזכותך.
    תנו לי אחר צהרים אחד עם מאמר כזה ומאמר של אילנה גרף ואנשום אף אני נשימה רחבה ופתוחה לעולם האמנות ואף השירה העתיקה בעברית. בזכות הרשת גם יש לציין.רשת האינטרנט ואנשים משובחים בה שנותנים ואנחנו נהנים. לא מובן מאליו.שבח משותף אמנם לך ולאילנה אבל אנא ראה אותו גם כאישי.

    • מירי, בעונג, והמשוב המשותף – לכבוד לי. כיף שאפשר לחלוק רעיונות ויצירות באופן אינטרנטי אבל עדיין גם אישי, ותענוג שיש עם מי.

  8. לפעמים באמת נדמה שאין מנוס מן השימוש בחומרים שכבר קיימים. אם בגלל הערכה והערצה לקיים, כפי שתיארת בפוסט, ואם בשל תהליך הפוך – הדרישה המתמדת לשנות ולחדש מביאה אנשים בהיסח הדעת, לפעמים שלא ביודעין, חזרה למשהו שכבר נאמר ונעשה במקום אחר(קצת כמו אופנות משתנות בביגוד, שיש להן נטייה לחזור ולהופיע אחרי כך וכך שנים).
    מה שהכי מטריד אותי בהקשר הזה הוא שלפעמים יוצא שמשתמשים במשהו שנתקלנו בו בעבר ואפילו איננו זוכרים שקראנו אותו אצל מישהו אחר, עד כדי כך הוא הפך לחלק מהמלאי שקיים אצלנו במערכת. זו בוודאי אינה גניבה, אבל כשזה קורה לי, וכשאני מגלה את זה פתאום, זה מאד מביך.

    • כן, ולפעמים זה מצחיק. פעם העיר לי מבקר ידוע על הצירוף "עלה בחלונותינו" שהופיע באיזו שורת שיר שלי, על כך שהייתי צריך לציין שזה מלאה גולדברג.
      הפניתי אותו בעדינות לתנ"ך (שממנו "מותר") לפסוק "מוות עלה בחלונינו".

  9. משהו אישי: שואלת את עצמי מהו חופש הציטוט שיכול אדם לתת לעצמו. בתקופה רבת כתיבה שלי נכנסתי לשטח בתול וכתבתי את כל המילים שיש לי בעולם. כל מילה שנכתבה על הדף הופיעה בו בפעם הראשונה , כל רעיון וכל מטאפורה או דימוי. זה היה מחזה צבעוני בו חשתי מלכת העולם נוגעת בכל המילים ועושה בהן כרצוני עד ש…זהו. היום כשכותבת ,כאילו שאין לי יותר מילים לגעת בהן. הן גם לא מוכנות להתמחזר ולא מתחברות עם משמעות. לי יש בעיה להיות פלגיאט של עצמי.

    • מחשב לא מתחשב…כן,שוב, הבלתי היא אני.

    • נכון, סיגל, זה כמו לגלות שפה חדשה פתאום וכל מלה נראית מאגית, אוצרת משמעות אין קץ. אבל נדמה לי שהן דורשות הזרה וקריאה כאילו מבחוץ כדי שלא יאצרו את מה שלא נאמר בהן כתקשורת פתוחה לקורא.
      האם אחר כך הן דוהות משהו? אולי. בנסיוני הן לא דוהות, אבל לפעמים יש תקופות בחיים שהנפש דוהה עד למירוק ולצריפת משמעות מחודשת. לפעמים גם הערכות שליליות והפחתות גורמות לכותב למאוס בהן – ועליו לשוב למקום פנימי, נטול צנזורה כדי להביט במחשבותיו ורגשותיו ולתת להם מבע – ולו גם הגולמי ביותר.
      וקורה גם שצירוף מלים מן העבר משמש לשיר ראי להתבוננות מחדש או מפתח לשער שכאילו ננעל. מה רע בזה?

      • אתה מדבר איתי על קוראים אני לא בשלב הזה בכלל. לי יש עסק עם עצמי ואם המילים דורשות הזרה אז זה בדיוק מה שהן מקבלות. מהרגע שהשתמשתי בהן הן שייכות לשם. לפעמים המחשבה הזאת גורמת לי להצמדות לתקופות כי בעצם מה שקשה לי זה להפרד מהמילים יותר מאשר מהשאר. אכן ,אולי זו הסיבה שמשוררים לוקחים פסק זמן בכתיבה, עליהם לחדש את המלאי ואצלכם המעיין נובע באינסוף.
        כיף לך. בימים אלו אני כנראה בגולמי אבל אינני בהפחתה כי בכל זחל יש פוטנציאל לפרפר.
        נחמד פה באפיגוניה…אלך לבדוק מה שלום המלפפון.

        • הקורא יכול להיות בפנים או בחוץ, אבל לדעתי הוא צריך להיות נוכח. אמנות היא דיאלוג גם אם איש אינו קורא. בכל מקרה אחר, אני חושב שזה יומן אבל לא אמנות. אם תרצי, יש יותר על זה בפוסט "הקורא עונה ליצירה"
          http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182
          פה באפיגוניה זורחת שמש עתיקה שנצבעה במיוחד להזדמנות זו ביד אמן בצבעי זריחה אקלקטיים.

          • הקורא הפנימי שלי נוכח וגם נוכחת אבל הוא חמוד כזה ומאוד אוהב את מה שאני כותבת ולכן עושה לי הנחות. הוא חווה איתי את "מצוקת המילים" ותשובות הוא לא נותן.

          • סיגל, אני לא חושב שהקורא שלך מוכרח לתת תשובות דווקא. הקורא הזה הוא מין הזרה מעצמך – קריאה של היצירה שלך כאילו היית אדם זר שאין לו שום "מידע פנימי" על מה את כותבת, ושמסוגל לראות את השיר בנקודת זמן חדשה.

          • יודעת. מבינה. מרגישה. אבל פשוט…אצלי דברים לפעמים הפוכים. במקום לכתוב שאחרים יבינו אני בוחרת לי מבינים ואחר כך כותבת ואז אין לי צורך בהזרה פנימית. אבל לקחתי לתשומת ליבי את המידע החשוב הזה ואכן אולי לפני ש"מדברת עם זרים" אמצא לעצמי איזו זרה פנימית.

  10. תודה תודה על המנסע לציר הצפוני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור