אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
לגעת בַּדיבור
לפני כחמש עשרה שנה התבקשתי להרצות בהשתלמות מורות לספרות ביער ירושלים. הגעתי נמרץ וחדור שליחות, במטרה להעביר שם כמה מתודות חליפיות לדרכי קריאה בשירה החדשה. נדרשו לי כמה דקות כדי להבין ששמות כמו חזי לסקלי, אדמיאל קוסמן או גם סאפפו וקוואפיס עוררו אצל רובן תהיה רבתי, ואילו השירים העלו על פניהן מגוון הבעות שנע בין שעמום מופגן לסבל מאופק. המעוניינות שבהן שאלו אם אני יכול להעביר מערכי שיעור מסודרים, ואילו אחרות עסקו במרץ בתפריט שהוגש בצהרים ולא התכוונו כלל להשחית את מנעמי גמול ההשתלמות על הבחור המוזר הזה. לבסוף, ניסיתי לפנות אל הגאווה המקצועית שלהן. "למה חשוב לנו ללמד ספרות?" שאלתי, וזכיתי מייד בכמה מבטים שהרעיפו עליי רחמים אמיתיים.
פעם אחת כזו הספיקה לי כמובן, ולא חזרתי ללמד בהשתלמויות כאלה. בהופעותיי בבתי ספר ברחבי הארץ קרה שפגשתי פה ושם גם מורות ספרות מעוניינות, עם ניצוץ בעיניים. אבל היו אלה חוויות מתקנות לקלקול שממדיו רק הלכו והתבהרו לי עם השנים.
לימים ניסיתי שוב לעשות משהו בעניין במסגרת עבודה בקהילה שעמותת הליקון לקידום השירה בישראל לקחה על עצמה בניהולי. הבקשה באה דווקא מראש מינהל התרבות והספרות באחת הערים במרכז הארץ, שהייתה שותפה לחזון הזה; נענינו, והחלטנו להריץ פרויקט מבחן שיכלול סדנאות שירה בבתי הספר, אירועי שירה, פגישות עם משוררים צעירים ואירוע סיום שיביא לקהל את פירות העבודה הזו. אבל רק לאחר שנה אחת מוצלחת, במפגש שזומן עם כל רכזות הספרות בעיר, הבנו שהתפרצנו לדלת סגורה ונעולה: "אני באופן אישי לא אוהבת שירה", הסבירה לנו אחת מרכזות הספרות בפרץ של כנות, ואילו אחרת הסבירה לנו את עובדות החיים: "זה לא מעניין את התלמידים. רק מוסיקה מעניינת אותם".
למרות התלהבותן הנ"ל של הרכזות, גם בשנה ההיא הועברו בבתי הספר סדנאות שירה, ולא כחובה אלא כבחירה של משתתפיהן. בוגריו הצעירים של ביה"ס לשירה של הליקון הופיעו בפני כיתות ודיברו עם התלמידים בשפתם ובגובה העיניים והשירים. הכל הצליח באופן מעורר דאגה.
כבר בשנה הראשונה של המפעל הוזהרנו שרבים מתלמידי התיכון בעיר מסתדרים איכשהו בלי שירה, ומרגישים עם זה מצוין. לקראת אירוע הסיום, שאליו הוזמנו גם חניכי תנועות נוער וצעירים בתחילת שנות העשרים, הציעו לנו בדאגה להביא להקת רוק, או בעצם מוטב שתיים – אחת מקומית ואחת מפורסמת: "אחרת לא יבואו". קראנו לאירוע "לגעת בדיבור" והאולם התמלא עד אפס מקום בכארבע מאות בני נוער. האירוע נפתח בתיאטרון שירה, בקריאת שירים של תלמידים, ובהמשכו נערך פנל יוצרים שדיברו על הדיבור הספרותי, כל אחד מנקודת מבטו: קובי אוז, רוני סומק, שמעון אדף ואני.
די מהר השיחה עברה לפסים פילוסופיים. בתמצית, דומני שבין השאר אמרנו, שהדיבור הוא המחשבה, ושהמחשבה היא האופן שבו אנחנו חווים את עולמנו. שהדיבור הספרותי המרוכז והעשיר, הוא דיבור שבו לא חבל על זמן, אלא שבו הזמן מעמיק ומתעשר באמצעות מודעות מועצמת לחוויות שאנחנו חווים. ועוד הוספנו, שהקריאה והרגישות לשפה ברמותיה הפואטיות, המרוכזות והקשובות, היא כמו שרירים מנטליים, שאפשר לאמן ואפשר להזניח: אם לא מאמנים את החשיבה הלשונית הזו, השפה מוליכה את החוויה בדרך רופסת, שטוחה ודלת משמעות.
הדיון תוכנן לעשרים דקות, וכבר עברו כמעט ארבעים. המורות נופפו בידיהן בהיסטריה לעבר משתתפי הפנל להפסיק את השערוריה, בעוד הצעירים, להכעיס, ממשיכים ושואלים שאלות. לבסוף לא יכולנו לעמוד עוד בפני אותות המצוקה המורתיים, וסגרנו את הדיון. להקת הרוק הראשונה עלתה, והקהל החל לנהור החוצה. "תודה, העשרת אותנו" לחשו לי אחדים בדרכם אל היציאה, כאילו חלקו אתי איזשהו סוד אפל.
כמה דיכוי, חשבתי לעצמי, עברו הצעירים האלה. הם לא פחות סקרנים, לא פחות אינטיליגנטיים ולא פחות יצירתיים מהמבוגרים מנופפי האצבע שהפקירו אותם בידי מערכת משניאת תרבות של יותר מדי מורות מסוג זה: חסרות עניין, מדכאות עניין, ומאוימות על ידי כל זיק של מחשבה חופשית וסקרנות תרבותית אמיתית.
המשכנו בפרויקט כשלוש שנים, עד שבשנה שעברה הוא גווע מחוסר תקציבים.
פורסם בידיעות אחרונות
בודאי שהתלמידים מדוכאים. אין תקציבים לפרוייקטים נפלאים, אין גם תקציבים למורות טובות ולכן נשארות במערכת אלה שאינן יכולות למצוא עבודה במקום אחר. מגיעות למערכת גם מורות צעירות וסקרניות שמוכנות ללמוד להתחבט וללמד אחרת, אך הן מדוכאות על ידי המערכת. הן מדוכאות על ידי המורות הותיקות שאומרות להן יופי מה שאת רוצה, אך החיים בביה"ס הם שונים. כך מתחיל מעגל הקסמים. הטובות עוזבות והחלשות מסתגלות. התלמידים משועממים ומדוכאים ובדרך כלל מתחילים לפרוח אחרי בגמרו את הלימודים בבתי הספר.
זו המציאות והיא מאד עצובה.
נכון עדנה, מאוד עצוב. כי אין שום דבר שחשוב לעתיד שלנו יותר מהילדים האלה. לא צבא, לא בריאות לא כלום.
מה שיש לאנשים בראש ובלב הוא חוט השדרה המוסרי של העמידה שלנו כאן בתור חברה. מהדור שלי אני יכול רק לבכות בלב על מה שמעוללים לתלמידים ולמורות שבאות עם חזון בעיניים. לאן כל זה מוביל? לאבדון, לצערי. מה לעשות? לא יודע… אני יכול להגדיר את העבודה שלי בעשרים שנה האחרונות כטיפוח הניצולים. אבל מה על המערכת כולה?
כמורה לשעבר אני מאוד נבוכה לקרוא את הכתבה הזאת. עדיין מאמינה ומקווה שיש מורים נפלאים לספרות ושירה.
דבי, ודאי שיש. אלא שהן נדחקות הצידה על ידי המערכת הדורסנית.
לי עצמי היתה מורה מיתולוגית – מילכה אורינובסקי (בתו של החוקר בן-אור) שבשנה האחת שלימדה אותי קירבה אותי למקומות שכל התיכון התרחקתי מהם בגלל מורה-שונאת-ספרות.
עם מילכה נשארתי בקשר של ידידות עד מותה.
כשפרסמתי את הכתבה זכיתי לאינספור התקפות צדקניות, אבל כל עובדה שכתובה בה היא לצערי אמת, וגם זה בלשון המעטה.
המערכת אכן דורסנית! (בלשון המעטה)
טוב שהיו וישנם כאלה שמשאירים טעם טוב.
האמונה שלך עושה ותעשה שינוי בעולם. זה פרויקט מדהים, גם אם הסתיים, אני בטוחה שלפעמים באותו רגע אנשים דבלים, אבל הם נוצרים וזוכרים.
הרבה יותר מהמצופה
להתראות טובה
תודה, טובה. המדינה נתונה בידיהם של פוליטיקאים, אבל לפחות בקטן אם כל אחד מאתנו יעשה מה שהוא יכול – נדע שניסינו.
איזה פרוייקט נפלא אמיר ואיזה נושא טעון…מבחינתי.
תודה, סיגל. למה טעון?
כי אני מן ילדה לשעבר שמורים הרסו בה כל חלקה שבה נמצאת האהבה . היום הכל הפוך אצלי אם אני לא אוהבת אני לא לומדת. למזלי בלימודי האנגלית שלי באוניברסיטה לימדו שירה בריטית והמורה היה מלמד את צ"וסר עם דמעות של התרגשות בעיניים. גם אז לא ממש הבנתי מה קורה לאיש אבל והייתי מודאגת יותר מהעובי של הספר מאשר מהדמעות שלו אולם הימים ההם נטמעו בי והמילים הקסומות חדרו לתוכי ויום אחד נפתחתי לעולם הקסום הזה של השירה והיום תלמידיי מתחילים אצלי קורא וכתוב ישר מכתיבת שיר, דבר שפורץ מתוכם ולא בשום הכוונה מיוחדת ממני. (ואני לא מורה ואז באות מורות ומסבירות לי שאני אמורה לתקן להם שגיאות כתיב ואני מתנגדת בתוקף כי אתמול הילדים האלו היו בגן והיום הם כותבים שירים על שדות ופרחים וילדות מאושרות…נפש חופשיה תתקן את השגיאות שלה בזמן הנכון). לשמחתי קיבלתי הזדמנות לגעת בעשרה ילדים בשנה, לצערי יש עוד המון ילדים בעולם שהם הילדה שהייתי.
סיגל, אפלטון ידע מה הוא אומר כשכתב שהמלים הן ריקות בלי הזיק שמזנק מנשמתו של המורה לנשמתו של התלמיד.
כתבתי למעלה לדבי על מורה כזאת שזכיתי ללמוד אצלה. היא הייתה חולמת בלילות על כלבים שחורים שחוסמים את דרכנו לבחינה, ומספרת לנו בבוקר. היא פשוט חיתה את הלימוד. היא היתה גם חכמה, אבל הרבה לפני זה היא פשוט באה מאהבה – והגיעה בהתלהבות שלה אל כולם. אותו דבר באקדמיה כמו שיניב אומר. אם מישהו מלמד משהו שלא באמת מעניין אותו הוא הורג את העניין גם להרבה תלמידים.
מה שמוזר לי שלמרות אוסף המורים הכי משעממים שאי פעם התקבצו תחת כותל אחד הצלחתי לצאת מהתיכון תלמידה מצטיינת. אמנם פה ושם נגעתי בלימודים כי זה היה משהו מאוד קל וכולם סביבי לחצו שצריך להמשיך אבל לא היה לי בשביל מה. להצטיין זה דבר אחד ולרצות להצטיין זה דבר אחר. בלי אהבה אין רצון. לפחות יכולה להודות למורים האלו על ההזדמנות לעשות דברים בדרכי הטבעית ולא מתוך דרך של למידה. אין לי שום תעודה להתנפנף בה ,יש לי את המשהו האחר שמחליף תעודות מנייר וקרוב יותר לאמיתי.(אמרתי טעון…לא?)
אז פשוט למדת מה שעניין? – לי קרה למזלי משהו דומה. בשישית רציתי לעבור לאקסטרני כי כל הסיפור נראה לי כבזבוז זמן. אבל בגימנסיה רצו לשמור אותי בפנים בכל מחיר. בסוף הגענו להסכם ג"נטלמני שאני נותן הרצאה (!) מדי סמסטר ולא מציקים לי. ככה יכולתי ללמוד לבד מה שאני אוהב, והאמת שאהבתי ללמוד.
צרה צרורה, גם באקדמיה יש כאלה.
נכון. הרבה. כשהבנתי מה הולך שם עזבתי, אבל האמת שאפשר היה לראות את הכתובת על הקיר גם בתור סטודנט. חלק שחוקים, חלק פוליטיקאים, חלק רואים רק את התלוש, וחלק עסוקים ביחס"צ.
ואז אחרי כמה שנים גיליתי שגם בעולם הספרות לא חסרים אנשים כאלה. נראה שזאת קלאסה חוצת עיסוקים.
וחלק עסוקים בלנתח את ספר שירי הלבן בפעם האלף, כאילו לא קרה שום דבר עד אז ומאז
יניב, "ספר שירי הלבן"?
רחל, כן, זה שם השיר, לא? פשוט יש לי זכרונות מרים
אה אוקי. חשבתי שכבר לא מלמדים את זה. מי שכבר מגיע סובל, אבל מי מגיע?
גם שם חלק באו להתחתן, חלק לפוליטיקה, חלק להמשיך את התיכון וחלק… כן, מסכנים, ממש ללמוד.
הדבר שהכי הורג זה שהרבה לפני האוניברסיטה לתלמידים כבר בכלל נמאס מהמלים הכתובות. יאללה טלוויזיה. הרבה פחות משמים מהמורים.
שלא לדבר על אחוז קטן אבל כן חשוב, שגם כותבים (!)
טוב, נו, סיימתי את לימודיי לפני חמש שנים, אולי היום לא מלמדים את זה? 🙂
וגם אין לי שום בעיה שילמדו את זה. העניין הבעייתי הוא הגישה הסגורה והשמרנית. ובכלל – לא כדאי שאתחיל להתלונן, ובכל זאת – מיעוט האפשרויות. בחוג שלי היו אולי שני קורסים על שירה. לי זכור רק אחד. ואת המרצה של הקורס הזה לא אהבתי. ככה שכמו שרמזת אולי, נשארתי עם הקפיטריה, כרי הדשא מנומרי בדלי הסיגריות (בעיקר בזכותי), והספרייה. היה מעניין שם
שני קורסים לשירה באיזה חוג? ספרות עברית בתל אביב?
אין לי מושג מה מלמדים היום – לא למדתי ולא לימדתי ספרות באוניברסיטה.
אמנם היו לי גם כמה מורים מופלאים, אבל בשורה התחתונה אין כמו השילוב של הדשא והספרייה 🙂
ספרות כללית. אני האחרון שאתווכח איתך בנושא 🙂
גם לי היו כמה קורסים מעניינים, אבל מעט מדי.
יניב, האמת שמההתחלה באתי לאוניברסיטה עם פחד.לכן לא הלכתי ללמוד ספרות – פחדתי שזה ייגע לי בדמיון. וגם מה שכן למדתי לא היה קל.
הלכתי לשם בגיל די מאוחר. אחרי שנים של לימוד עצמי וגם חווייתי זה קשה. הייתי יוצא משיעור על הינדואיזם למשל, והיה בא לי לבכות. אחרי שנתיים בהודו ידעתי טוב מאוד שכאן אני לא לומד את- אלא לומד על-
זה מעניין מה שאתה אומר לגבי הפחד. אני חושב שגם אני מאוד פחדתי מלימודי ספרות, ובכל זאת הלכתי ללמוד כי הרגשתי שכאדם כותב אני חייב להיות שם. מה שקרה זה שנסגרתי בפני הרבה דברים, בצדק ושלא בצדק. אבל בחשבון אחרון, אני חושב שזה תרם לי כי לקחתי לעצמי את מה ונשארתי עם מה שאני אוהב, נדמה לי.
אבל כמובן שהלכתי לשם קודם כל כי אני אוהב ספרות, ולא כי אני חייב להיות שם..
אבל זה המקום הכי פגיע. לספרות נכנסתי כשומע חופשי איפה שרציתי, כי היה לי די ברור שלא מלמדים שם "מאמרים" ו"תורת הספרות" אלא דרכי חשיבה מאוד מסוימות. חלק מועיל, חלק די רעיל…
כלומר – הכי פגיע – דווקא כי באת מפני שאתה אוהב ספרות.
אני מבין את זה לגמרי, כלומר הבנתי כבר אז, אבל זה לקח שנה שלמה. עד אז ולא כדימוי, הייתי חולה מזה. ונכון, זה בסופו של דבר תורם.
מכיוון שהגעתי לשם מאוחר – לקרוא כבר קראתי קודם – נגיד אפלטון או לאה גולדברג, אבל עכשיו זה היה לשמוע ניתוחים על גבי ניתוחים, ובסוף – חלק די מעניינים. גם אני לא מתחרט.
ללמד במסגרת תאבת הקרדיטים הזאת – זה כבר סיפור אחר.
טוב, בזה, במסגרת תאבת הקרדיטים אני קצת פחות מבין לשמחתי ואולי גם לצערי. גם השירה מרגע שהיא יוצאת החוצה, ואולי אפילו מרגע שהיא נכתבת, היא תאבת קרדיטים. אבל היא יכולה להסתדר גם בלי זה, לכן אולי כל כך נוח בחיקה, היא מתקיימת -גם- מחוץ לעולם הכוחני הזה שתארת, ואולי אפילו מנוגדת לו. ברוח קנטיאנית אולי, הציפיה משיר יפה בעיניך, היא שהוא יהיה יפה בעיני כולם. אבל גם אם זה לא יקרה, השיר ישאר יפה בעיני כותבו, לפחות לזמן מה.
מסכים אתך, וזה רחוק שנות אור מתלמיד שאין לו שום עניין בשיעור, אבל נמצא שם בשביל הקרדיט. רוב הכותבים שתיתקל בהם מעל דפי משהו – כותבים על משהו שמשמעותי להם, בין אם אהבת את מה שכתבו ובין אם לא. וכבר זה – לא מעט.
ואולי זה מזכיר לי את שירו של חזי לסקלי, שאותו הזכרת, "השראה מתוקה". "אין דבר בעולם לבד מאמנות". ברגע כתיבת השיר, אין עבור הכותב דבר מלבד זה. כמשורר, אולי ההרגשה הזו היא הרבה יותר ממושכת מהזמן הקצר שבו נכתב השיר.
ואני נזכר עכשיו בשירו "הצלוב": אם צלחנו את הזבובים נגיע גם לאמנות 🙂
רציתי להמשיך ולהשתתף בדיון אולם יש כמה שעות שינה שרוצות להצטרף אלי אז ליל חלום (בלי כלבים שחורים).
יש בזה משהו. לילה טוב 🙂
מה שמעניין לדעת, הוא מי היו המורות/ים של המורות האלו? אתמול שמעתי מבקרת ספרות בטלויזיה שדיברה על ספר של סופר בשם רון לשם כחלק מארון הספרים היהודי… אולי היא למדה באחד מבתי הספר הללו.
בתור בת של שני מורים יכולה לספר לך שירה שהמורים של ההורים שלי היו מורים מהחלומות. כשהם מזכירים אותם (עד היום), אני יכולה להשבע שהם מדברים על כוכבי קולנוע מפורסמים שרק אני לא מכירה,הם נהיים ילדים קטנים עם עיניים נוצצות ואת זה הם המשיכו כמורים במערכת. אבל להיות מורים בדור של הוריי כבר היה להיות מחט בנוף השחת והיה להם מאוד מתסכל ואת הסבל שלהם מהמערכת הם היו פורקים עלינו ילדי המורים.הילדים הראשונים שאני נהנית ללמד הם ילדיי שלי, את כל מה שהמורים מקלקלים בהם אני מנסה לתקן ולשמחתי זה קורה. לימוד ולמידה כשיש אהבה פועלים בדרך דו-כיוונית, מצד אחד מחדירה בהם את אהבת הלמידה ומצד שני מוצאת בי את זו שנרמסה בי.
סיגל, אני כמוך, גדלתי מוקף מורות – אמי, סבתי ודודתי. שלוש נשים משכילות שבשבילן הוראה עוד הייתה חזון, ובחרו בה (אמי בסופו של דבר עברה לעבוד כחוקרת ביד טבנקין, אבל רק אחרי עשרות שנים של הוראה). גם לי היו עדיין כמה מורים מיתולוגיים לגמרי, מסורים ועם ברק בעיניים (וצריך לקרוא פה גם מורים, לא רק מורות). וגם בעיני הוראה היא עבודת קודש.
במה שסיפרתי למעלה זהו כמובן דווקא הפער בין הזכרונות למפגשים האלה, והיחס הכה שונה ל"מקצוע" שהיכה בי.
:))))
גילגלת אותי מצחוק, שירה. אבל בעצם זה כל כך עצוב. העניין שפעם היו מורים אחרים לגמרי. את מערכת החינוך התחילו להרוס בשיטתיות רק באמצע שנות השבעים.
זה מאוד מעניין כי זה בא מעדות של עובדות ומציאות.
מאוד מצא חן בעיני הדימוי של שרירים מנטליים שצריך לאמן אותם, אחרת החוויה הלשונית רופסת.
אולי כדאי לפתוח בננות לבני נוער.
אני בעד. שיכופפו קצת בננות ספרותיות…
אמיר, נראה לי שאין הבדל בין חתך אנושי אצל המורים/ות, לכלל החברה הישראלית. יש ויש וגם.
אנחנו לא ממש יודעים סדרי עדיפות לאומיים, כך שמישהו במשרד החינוך יחשוב ששירה זה כלי לניהול דיאלוג אינטליגנטי או שזה "יאמן שרירים מנטליים" כדבריך.
אני נזכרת ב"שעת חברה", יום שישי, אחד התלמידים מביא עוגה ומשוחחים בחופשיות על כל מיני נושאים. כתבתי שיר על נרקיס מלך הביצה (למעשה זה היה שיר אהבה קטן), המורה נתנה לי לקרוא בקול. היא התפלאה שבכלל דיברתי. בסיום, לא אשכח את השקט של כולם. "ולימור בואי לחלק את העוגה" אמרה תוך כדי מחיאת כף עצבנית.:)
ייתכן. אבל להיות מורה זו בעיניי מישרת אמון. כמו רופא.
זה לא המקום לספק לעם ישראל סידור נוח ל"משכורת שניה". זה העתיד, שמהר מאוד הופך לעבר.
נראה לי שאם בחברה הזאת באמת נישאר רק עם לימור שתחלק את העוגה, פשוט לא נהיה.
אמיר כדי לחזק את דבריך, לכשתתפנה תוכל לקרוא מה כתבתי ב-IWomen
http://www.iwomen.co.il/show_article.asp?article_id=87912,msn=no
תמי, לא היה עולה על דעתי. מצבם של לקויי הלמידה הוא ראי נורא למצב המערכת הכללי.
הריטאלין הוא לדעתי ממש פשע – ניסויים בבני אדם. תרופות פסיכיאטריות מתערבות במערכת איזונים רגישה שהמדע בכלל לא מכיר במכלול, והורסות את הכלי שאתו אפשר לשפר דברים (ואני לא מתכוון לסילוק סימפטומים). זו צורה של כיסוי ולא של טיפול.
הריטאלינים ושלא לדבר על שאר תעשיית השקט המכור שהתפתחה סביב בריאות ילדים, על חשבון הבטן הרכה של ייסורי המצפון של ההורים, תעלול נבזי ושטני, את הכל עברתי עם הילד הפרטי שלי, אפשר רק לקוות שיותר הורים יהיו כמוני בחושים חדים וחשדניים אחרת (אם לא מאוחר כבר) אני צופה כאן דור רדום ונכה. לא פחות.
נורא ועצוב, שלי, אבל כנראה נכון.
יש פה כמובן טאטוא בעיות אבל גם תעשייה שלמה של תרופות, עם כוח ואינטרסים. לא מעניין אותם מה יקרה לילדים, והמדינה בדרך להפרטה גמורה.
משהו רקוב מאוד בממלכת דנמרק.
אמיר, לא יאומן. נכון?
בעקבות מה שכתבת עלה בדעתי שדווקא בתחום החינוך ההפרטה יכולה להיות מועילה.
אתה לא רוצה לדעת מה הולך עם משרד הבריאות וקופות החולים. יש ממה לפחד. ובתעשיית הילדים אני לא מדברת רק על תרופות. מערך שלם של בעלי מקצוע, שים מרכאות, שמוצאים בעיות היכן שאינן כדי להוסיף ולהניע את גלגלי טחנות המים האלה. זה מסתכם בהרבה תסכול וגרוע מכך, בעיני, בזבוז עצום של אנרגיה וזמן. ומאוד עצוב. בייחוד למי שבאמת זקוק למענה.
שלי, את לגמרי צודקת – התרופות הן רק חוליה בשרשרת. בשביל תרופות חדשות צריך גם מחלות חדשות. מי שיפתח פעם את הקודקס של ארגון הפסיכיאטרים העולמי וינסה להבין אפילו דבר "ידוע לכל" כמו סכיזופרניה, יגיע למסקנה שבעצם לא ברור על מה מדובר.
פעם היו נותנים לילדים להוציא יותר מרץ בחצר או מטילים עליהם נקיונות. היום – מכבים את האש ברטאלין ובגיל יותר מאוחר בחומרים אחרים.
ואני מסכים אתך גם לגבי ההפרטה. זה לא רק שמי שזה חשוב לו ישקיע יותר בחינוך – הפרטה יכולה להציב כמה דגמים ראויים יותר שיתנו קני מידה אמיתיים לשאר המערכת, והליקויים יזעקו לעין ואולי יפנו אותנו לתיקון.
בשביל תרופות חדשות צריך גם מחלות חדשות- מעולה, אמיר
אמיר, היום המון מזמני מופנה לשיחות עם הורים על פתרונות מעשיים לילדיהם, עד כדי מיפגשים בתוך וועדות השמה, עם ה"יועצות החינוכיות" ועוד ועוד – כי בנפשנו הנושא…ריטאלין – תרופה נוראית ולא מועילה לאף אחד. חבל שאף אחד לא מדבר על התרופות הפסיכיאטריות שניתנות לילדים והכל בשם חוסר יכולת של מערכת החינוך להתמודד עם החריגות מכל סוג שהיא…
תמי, כל הכבוד. זו מלאכת קודש, וזו לא מטפורה.
בתעשיית התרופות התשובה פשוטה: מהרטאלין אפשר לעבור לפרוזק ושלום על ישראל.
אמיר, חברות התרופות יכולות להתחיל לקחת פרוזק, לחלק למנהלים, כדי להתגבר על מפח הנפש בבורסה:)
העיקר שיעזבו את ילדינו.
חס וחלילה. אנחנו זקוקים גם למנהלים טובים. לפסיכיאטרים ואנשי התרופות לא הייתי ממליץ אפילו על תצרוכת עצמית. זה מסוכן לכולנו.
בשיחה עם חברים על מקרי התאבדות נוראים במשפחתם (באחד המקרים זה הבן) התברר שבשני המקרים זה קרה תחת השפעה של תרופות פסיכיאטריות. וזה רק בחצי שנה האחרונה.
אמיר, חברות התרופות מרכזות נתח שוק כספי ענק בכלל המשק, בארץ ובעולם הן מגלגלות מיליארדים של דולרים. הן ממנות חלק מהפוליטיקאים. לכל תחלואי האנושות יש להם תשובה כגלולה קטנה בעד וכנגד. לא אני לא נגד המצאת הפנצילין המבורך אבל כדאי לא להגזים בכימיכלים הקטנטנים הללו שמיוצרים בבתי חרושת פולטי עשן וערובות רעל. עד לאן נסכים להרחיק עצמנו מהאיזון שהיה פעם -טבע.(לא חברת התרופות תחת שם זה..) התאבדויות אצל בני נוער או חילים זה נושא כאוב, אחר ומצער. הנסיבות מעט אחרות. אני לא רואה את התופעה במנותק לאובדן המשמעות אצל ההורים של אותם הילדים..
בשני המקרים שאני מדבר עליהם המצב הנפשי לא נוצר מהתרופות, אבל התרופות דרדרו את השיפוט והרגשות. בשני המקרים הם הוכרחו לקחת אותן. לאורך השנים קרו יותר מדי מקרי זוועה (שמונים ומשהו אחוזים ממקרי האלימות בבתי ספר בארה"ב מתחלקים יפה בין סמים וסמים פסיכיאטריים. אלה האחרונים נלקחו במקרים היותר קשים*)
אמיר, "בשני המקרים הם הוכרחו לקחת אותן."- זה ממש שערוריה. ישנם פסיכיאטרים שלא מוכנים לטפל ללא תרופות שהם קבעו. במצבים כאלו תמיד תמיד צריך דעה נוספת. ישנן תרופות פסיכיאטריות שמגבירות אלימות וכו"… לא צריך להרחיק לארה"ב, בפיצוציה השכונתית ניתן לרכוש כדורים " משמחים" כאלו ואחרים. כל בקר ישנה המצאה חדשה. רוב התמהיל הכימי של כדורים אלו הוא תרופות פסיכיאטריות. אני לא יודעת מספיק פרטים על שני המקרים שאתה מציין כך שאני לא יודעת מה להועיל בנושא.
תמי, הידעת שהפסיכיאטריה התחילה בגרמניה הנאצית? ולאו דווקא למען בריאות הנפש.
אמיר לא ידעתי שגרמניה הנאצית המציאה את הפסיכיאטריה , אבל זה ממש מתאים למוח הכפייתי שלהם . אולי עכשו כבר לא אני לא רוצה להישמע מכריזה אמירות גורפות.
שלי, קראתי את מה שאת כותבת וזה ממש כמו שקרה לי עם ילדי-מצער. את יכולה לקרוא את הקישור למעלה ניסיתי לתאר את המצב כפי שאני פגשתי.
וודאי, אקרא. את יכולה רק לשמוח על כך שעינינו בראשינו. אולי כשמדברים על המשפחות החלשות שנפגעות מתכוונים בדיוק לזה. כמה כח צריך בשביל להיות יותר חכם ממי שאמור להושיט לך סיוע ומחבל במקום. הרבה כח.
שלי, לצערי יש לי נסיון רב ומתוך כך גייסתי כוחות נפש, וכוחות כספיים כדי להתמודד עם מערכת חינוך טעונת טיפוח, נכשלת..
הייתי מורה בתיכון שלוש שנים, והיו ממש רגעי אופוריה בתוך שיעורי הספרות, כשהתלמידים התרגשו אתי. אבל נשחקתי מהר, התישה אותי העבודה הקשה ובעיקר העיסוק המתמיד בהצבת גבולות ובמשמעת. וכיום גולת הכותרת שלי בשבוע היא סדנת שירה שאני מנחה במכינה קדם צבאית. אחרי השיעור לפעמים הם מתחילים להוציא כל מיני ספרים מהספרייה ולהראות לי שירים בהתלהבות… וזה למרות שרבים מהם כועסים על מורות לספרות מהתיכון שהרסו להם.
לי, לבי לך. לא קל ללמד בתנאים הקיימים.
כמה תלמידים בכיתה? מה היו ההרגלים הבית-ספריים שלהם? האם היה חזון לבית הספר? למורים?
אבל זה משהו הדדי. נפשית, היה לי מאוד קל לעבור מהוראה בכיתה של ארבעים סטודנטים שרק ארבעה מהם היו בשיעור בגלל העניין עצמו – לכיתה של שישה עשר משוררים מעוניינים עד קצה גבול היכולת. קשה גם למורה המסור ביותר לעבוד בתנאים שבהם המערכת מתפוררת.
לפחות עכשיו נשמע שיש יותר נחת ממשמעת?
בהחלט היה חזון, לכן הצטרפתי לבית הספר ההוא שהיה בית ספר חדש בחבלי הקמה, והתלמידים היו מקסימים ומחוננים אבל לא לכולם היו הרגלי לימוד כמו רישום במחברת ונוכחות רציפה וכו".
עכשיו יש אך ורק נחת, בין השאר כי אף אחד לא דורש ממני לדרוש מהם להכין שיעורים או לבוא לכל שיעור ושיעור (אם כי בשיעור שעבר מתברר שמישהו התקשר לאחד התלמידים ואמר לו ששאלתי עליו והוא בא מיד…). חבל שזה רק פעם בשבוע.
לי, הבעיה היא שמורה שמגיע לתיכון יורש את כל היסטוריית המחדלים שקדמה לשלב הזה בהוראה. כהורה שראה מה קורה בפעוטונים ובגנים – אני רק יכול לומר שכבר מה שנעשה שם דורש לעתים תיקון של שנים.
אמיר
נגעת בסוגיה אמיתית וכאובה.אני גם יכול להוסיף על הצרה הזו לא מעט דוגמאות. אבל אני רוצה להאיר צדדים נוספים:
א. גם בתיכון וגם באקדמיה יש מורים נפלאים אוהבי שירה אמיתיים. בהטלת בוץ קולקטיבית אנחנו מחלישים גם את אלה שהיינו רוצים שיהיו רבים כמותם.
ב. צריך לשאול באופן נוקב- מדוע הגענו לאן שהגענו ולא רק בשירה, אלא בכל תחומי הדעת שאינם "תכליתיים".
ג. אין ספק שמשטר בחינות הבגרות הוא אחד ממחוללי הנזק, אבל גם תהליכי דה-הומניזציה של חברה שהופכת להיות אינסטרומנטלית, כובשת ולכן גם אלימה, יוצרת מנגנוני דחייה מכל מה שיש בו "נשמה יתרה".כאשר נהיה מסוגלים לשמוח "בבלתי מועיל" אולי תחזור גם השירה.
ד. המכללה באורנים שבה אני "מושקע" בכל נפשי ובכל מאודי, היא מכללה שיש בה אוהבי שירה אמיתיים, כותבי שירה טובים, מורים נפלאים להוראת שירה ולכתיבת שירה. המכללה משקיעה כסף רב בכתב עת "קו נטוי" לספרות, שירה ואמנות שמשתתפים בו מרצים וסטודנטים. כך החלטנו לעשות תיקון לכל הפגמים והחולאים. יש קולות שירה נפלאים בצפון ובעמק, ואני מקווה שעבודת החריש הזו תניב פירות. אבל כאן אני חוזר לשאלת ההוראה. כמה אנשים טובים באמת – מורים-משוררים מוכנים להיכנס לביצת החינוך? למצוא בה ציפור או ציפורים רבות יופי?
משה,
אני מסכים אתך שיש גם מורים טובים ומסורים אך אלה הם מיעוט הולך ונעלם. ציינתי זאת גם ברשימה: "בהופעותיי בבתי ספר ברחבי הארץ קרה שפגשתי פה ושם גם מורות ספרות מעוניינות, עם ניצוץ בעיניים. אבל היו אלה חוויות מתקנות לקלקול שממדיו רק הלכו והתבהרו לי עם השנים". הייתי בעשרות בתי ספר, ואני יודע שאתה צודק, אבל בפרופורציות המתאימות. אני חושב שכדאי שנביט בראי וכדאי לצעוק שהמלך עירום. אפילו אם יתברר שלא אכפת לנו שהוא עירום, לפחות תהיה אמת.
ב. אני מסכים אתך שהחינוך הפך יותר ויותר להשכלה תועלתית. להיות בן אדם במלוא מובן המלה – זהו כבר לא ערך, ובמערכה המוסרית הבסנו את עצמנו קשות.
אפילו בתחום תרבות הפנאי אלה הם ערכים של חברה שבה שירה היא לתמהונים וכדורגל להמונים.
ג. מסכים אתך לגמרי לגבי תהליך הדה-הומניזציה שלנו. לדעתי חברה שמאבדת את חוט השידרה המוסרי גם לא מסוגלת לשרוד לאורך זמן, אבל זה כבר דיון אחר.
לגבי בחינות הבגרות איני מסכים אתך. להפך, אין מספיק מתח לימודי.
זה קשור בזה שלא מלמדים איך ללמוד. הרמה הידרדרה באופן לא ייאמן וסקרים בינלאומיים מראים זאת.
באוניברסיטה התפרנסתי בין השאר מהוראת תחביר וניקוד לתלמידי ספרות לתואר ראשון. את הידע הזה רכשתי בהכנות לבחינת "הסקר" של כיתה ח".
בהולנד מלמדים בהצלחה ארבע שפות, למשל. פה במקום לפתור את הבעיות שצצו לפני שלושה עשורים ויותר, פשוט הורידו בהדרגה את הרף – מעממי ועד האוניברסיטה.
ד. לגבי "אורנים" אני שמח על מה שאני שומע ועל קיומה. יש כמובן גם ניסים כאלה. ואשמח להיווכח במו עיניי – הצעתי כבר שנמשיך לדבר על זה במייל. הבעיה כמובן השכר ובתי הספר הפרטיים. רק שכר לפי הישגים ואיכות בשוק חופשי יכול לדעתי להחזיר אמות מידה ריאליות למקום הזה. כיום מייפים את התמונה וקני מדה למוד את גודל השבר – אין.
מהיכרות קרובה עם נושא בחינות הבגרות אני יכול לומר לך בוודאות, אין בבחינות הבגרות דבר וחצי דבר עם למידה אמיתית, או מתן כלים להתמודד עם יצירה שירית וספרותית. ההוראה לצערי מכווננת ליצירות מסוימות אשר סביבן נבנה מחוון עם שאלות שהתלמידים נדרשים לענות במרחב התשובות הידועות מראש. סיפור ידוע נדמה לי שעל בנו של יהודה עמיחי שידע שבבחינה תישאל שאלה על שיריו של אביו והוא שוחח עמו על השירים (זה ההישג הגדול ביותר של הבחינה שבן דיבר עם אביו על שיריו) ובבחינה הוא קיבל ציון נמוך כל כך, כי תשובותיו לא תאמו את המחוון. אינני אומר שבחינת הבגרות אינה יכולה להיעשות אחרת, אני לימדתי אחרת לקראת בחינות בגרות כשלימדתי בתיכון. אבל לצורך זה צריך גם מורים שמעזים ללכת כנגד הזרם וגם מערכת שמוכנה לקבל את הנון קונפורמיזם.
ובאשר לשירה באורנים. יעל גלוברמן למשל מלמדת אצלנו כתיבת שירה וזה לטעמי מן המובחר. אכן נמשיך להתכתב בעניין אורנים במייל.
משה, אני יודע למה אתה מתכוון, וממש לא חושב לסנגר פה על הבגרות במתכונת הקיימת. פעם גם הבגרות נראתה מאוד אחרת.
בעיקרון – רכישת ידע לשמה, משמעת למידה, ארגון חומר ואפילו שינון בעל פה הם לדעתי יכולות נחוצות, אם כי כמובן לגמרי לא מספיקות.
אני כמובן לא אתווכח אתך על העובדות של ארועים שבהם אני לא הייתי נוכחת, אבל אולי יש לי כמה מחשבות על הפרשנות, ועל המסקנה הסופית, שלפיה המערכת בכללותה מדכאת ומשניאת תרבות. אני חושבת שזו תמונה חלקית. מערכת החינוך כמו שאני רואה אותה היא באמת בינונית בעיקרה, אבל לא חסרים בה רצון טוב ופתיחות לשינויים ולחידושים. בנוסף לזה היא מתמודדת עם כל מיני אילוצים שאינם רק באשמתה – החל בתקציב רעוע וכלה ביחס מאד בעייתי כלפיה מצד הציבור (בעיקר ציבור ההורים, שמקרין גם לכיוון של הילדים).
שורה תחתונה: אני מאמינה לך שזה צד אחד של המטבע. אבל כדאי (כמו בכל נושא) להתבונן גם בצדדים האחרים.
צחקתי כשקראתי על ההשתלמות – אסור אף פעם לבוא להשתלמות שכזו חדור ברוח מקצועית מפעימה. זה נידון לכשלון.
מדובר בחווייה שדורשת אסטרטגיה מיוחדת במינה…(למשל – חשוב מאוד להזכיר בתחילת דבריך שבסופם נגיע לצד המעשי, לתכל"ס. להתחיל בביטחון כזה שבו לא יהיה מקום לתמיהה המוכרת – "אבל זה מה שאנחנו עושות ממילא" או – "אין לזה זמן בכיתה" או – "מי ירצה להקשיב". וההתנסות! חייבים להתנסות!)
לגבי הילדים-
חלק גדול מהבעיה אינה במורים ולא בתלמידים אלא באיזו רוח תקופה מתיילדת ומתפנקת. הכל צריך להיות מהיר וחווייתי, כאילו שדברים שכאלה יכולים למלא את הנפש, את שאלות הקיום, את שאלות המוסר שגם כיום ילדים שואלים.
שלא לדבר על הצורך המאוד לא PC ללמוד לפעמים מתוך הצורך חסר הברק לדעת, גם אם כרגע זה לא הכי מעניין אותך. גם אם לימוד בעל -פה הוא רמיסה גסה של נפשו היצירתית של הצעיר, הכמהה למחוזות ענוגים יותר, בהם נידונה שאלת הצבע הסגול בשערה של נינט.
למה להפריע לו עם איזו בובה ממוכנת?
ומה הבובה הזו קשורה בכלל לשיער הסגול?
גם מי שמצליחה לראות את הקשר ולגרום לחלק מהתלמידים לאהוב את הספרות, נידונה להישחק תחת גלגלי המשמעת-ישיבות-חדרי מורים-טפסים- מחוונים-מערכי שיעור- רכזות מקצוע ועוד. ועוד לא אמרתי מילה על ההורים – אלה מצטערים שהם אינם יכולים ללעוס מזון ולהעביר אותו לפיות גוזליהם לבל יאמצו חלילה את הלסת.
תודה על ההומור. צחקתי. ואני מסכים עם רוב מה שאמרת. כשאין לילדים אחריות אישית על כלום הם מסכנים. אין להם משמעת בשירות הרצון שלהם, ואין להם אחריות על חייהם. "חובות" הן בעצם תחום שבשליטתנו.
אגב גם משמעת של לימוד לשם ידע או שינון בעל פה נראית לי חשובה – בתנאי שזה לא האימון היחיד בלמידה.
עדה, אני מסכים עם חלק מדברייך ומאוד רוצה לקוות שאת צודקת בחלק האחר. במונחים אובייקטיביים ישראל מוציאה הרבה על חינוך ולא מעט. משהו במערכת הזו ובמנגנון שלה לא מתפקד.
אם קראת את התגובות – למבוגרים יותר בינינו יש בהחלט נקודת התייחסות להשוואה, והיא לא מחמיאה להווה.
בלי ספק גם "רוח התקופה" כפי שקוראת לזה מיכל מקרינה על הילדים. אבל זה לא פוטר איש מאחריות.
כבר הייתי בבתי ספר שבהם לא נותנים שיעורים פשוט כדי לא להתבזות (איש לא יכין) שלא לדבר על בעיות אלימות וסמים בקני מידה שלא הכרנו קודם. אני חושב שהסמכות (גם של ההורים) התערערה בדיוק משום שלא נתנו סמכות ואחריות (קרי "חובות") לילדים אלא מנעו אותה מהם.
לאמיר:
על מערכת החינוך אפשר לדבר שעות וימים, אני בוודאי לא אצליח לסכם את זה בקיצור.
רק כדי להרגיע אותך – אני בהחלט משתייכת ל"מבוגרים יותר", כך שלפחות מן הבחינה הזאת יש לי היכרות עם המערכת – וגם מבחינות אחרות: כמי שלמדה בה מזמן מאד, לימדה בה גם די מזמן (מאד), העבירה דרכה (מההתחלה ןעד הסוף) שני ילדים, מלמדת את בוגריה, וגם, לאחרונה, מתוודעת אל המוסדות שמכשירים בהם את מוריה.
אני חוזרת שוב על עיקרי הדברים בעיני: זו מערכת בינונית, והיא גם איננה מטפחת מצויינות (וזו בחירה מודעת שלה. אפשר להתווכח על השאלה אם זו בחירה נכונה). לחינוך ציבורי להמונים יש בעיות קשות גם במדינות שאינן כובשות, אבל יש לו גם יתרונות מסויימים. אם אני משווה אותה למערכת ציבורית מקרטעת אחרת – זו של הבריאות – אני יכולה לומר בביטחון שיש במערכת החינוך הרבה פחות מצויינות, אבל הרבה יותר רצון טוב.
כוחות טובים אינם הולכים להוראה בדרך כלל, זה דבר שכולם יודעים. לצערי ההסבר שניתן לתופעה קשור בענייני שכר, למרות שלי נראה שלא זו הסיבה העיקרית. יש כאן משהו עמוק יותר, שקשור לתפיסות חברתיות, ולאופי השיח החברתי-ביקורתי הישראלי (שיח אכזרי מאד, אגב). יש לי המון מה לומר על זה, אבל אין לי זמן, וגם אני לא רוצה לייגע יותר מדי. אז אפסיק בזה.
דווקא עכשיו כשאת מתחילה לפרט את דעתך אני מוצא שאנחנו בסך הכל די מסכימים. ובעיקר אני מסכים שהבעיה היא בסדר העדיפויות שלנו.
עדה, אולי ראוי היה לאפשר מערכות פרטיות. כבר אין חינוך ממלכתי לכל (דתי, ש"סי וכו"). כמו שזה היום אין דגמים של מצוינות ושל מבחן התוצאות (לא של הבגרות דווקא) אלא התאמת הסטנדרט לתוצאות הקיימות.
בארצות אחרות עם משבר חינוך יש לפחות את זה.
לאמיר –
אני חושבת שיש מערכות פרטיות, ומן הסתם יהיו יותר, אבל זה לא יפתור את הבעיה. זו בעיה של מערכות חינוך ציבוריות בחלקים רבים של העולם המערבי, שבו המורה הוא כבר לא הכי משכיל שבחבורה, ולכן הציבור הרחב מתייחס אליו בזלזול מוחלט – מה שמשפיע גם על יחס התלמידים, מכניס את כל המערכת למגננה מבוהלת, והגרוע מכל – מונע מאנשים רבים וטובים לפנות לתחום הזה מלכתחילה.
לכן גם הגבתי כאן על מה שכתבת בפוסט. כי הביקורת הזאת, שלפיה מערכת החינוך היא "משניאת תרבות", היא לא לגמרי מוצדקת, ובעיני היא גם מזיקה. אני לא צריכה להגיד לך כמה מעט תועלת יש בביקורת. אפילו כשיש בה אמת, היא מכניסה אנשים למגננה ואוטמת את אוזניהם משמוע. היא לא מביאה לשיפור.
אני גם לא חושבת שהניסיון החינוכי שסיפרת עליו היה כשלון. בכל מצב של הוראה/חינוך, המורה/המחנך משפיע, בעקיפין לפחות, על מספר מסויים של תלמידים, גם אם זה מספר קטן מאד. זה קצב הדברים בחינוך – בכל סיטואציה של חינוך – וחייבים להשלים עם זה. ורצוי מאד להתמיד, עוד ועוד. גם אם רק אחד מעשרה נסיונות כאלה עולה יפה.
עדה, בעקבות הרשימה הזו נשפכו עליי כמה קיתונות של רותחין ועניתי עליהם ברוח שעניתי כאן. אחת התוצאות הייתה שהוזמנתי להרצות בפורום מורות ספרות מסוג אחר. גם הן לא היו מחוברות במיוחד לשירה העכשווית ויחסן לכתבי עת היה של "לא משתמשות", אבל דווקא הזעזוע שחוללה הרשימה הביא אותן להיפתח, להכיר ואפילו לנדוד עד תל אביב להרצאות בהליקון.
לא כל השפעה היא השפעה טובה – תלוי מי המשפיע.
מדברייך עולה ביקורת כאובה אך גם השלמה עם המצב הקיים – לא פתרונות.
ואין לי שום מטה קסם. רק מעלה את המחשבה שהמשכורת היא בהחלט מדד להערכה בחברה שלנו, ובמקומות שיש חינוך פרטי ברמה ראויה וגם החינוך הציבורי מתוגמל וברמה סבירה (יפן, הולנד) זה נראה קצת אחרת.
דווקא אני כן מציעה פיתרון, כפי שציינתי בפיסקה האחרונה של תגובתי הקודמת, וכפי שסיפרת שבעצם עשית בעצמך: להמשיך ולהמשיך לנסות (כי כל ניסיון כזה משפיע, אפילו אם לא קוטפים את הפרי מיד). זו מלאכה סיזיפית, אבל לא נטולת תוצאות.
בעניין השכר – אני סקפטית, אבל שיהיה. שכר טוב אף פעם אינו מזיק.
עדה, עם זה איך אוכל לא להסכים? ברור שאני לא יכול לשנות את העולם באיבחת מחשבה, אבל אני עושה את שלי, ואת את שלך, וגם זה שינוי העולם. כל אדם בעיניי הוא עולם ומלואו.
וכמובן, גם אני – כמורה – בוודאי לא מצליח עם כולם ולא באופן שווה.
גם בעולם אפלטוני של הוראה אידיאלית, יש צמאים יותר ויש פחות, יש שמורה מסוים מתאים להם והם לו – ויש שפחות.
אמיר יקר. מרתקים דבריך ועצובים. אבל כשאי חושבת על זה, אפילו אני, שכל חיי קוראת מכל הבא ליד, נמנעתי במשך שנים מכניסה אל עולם השירה. חוץ מהגדולים והידועים, בוא נאמר, רביקוביץ', וולך, גולדברג, שהיו גם חלק מתוכנית הלימודים. ובגלל שלא למדתי ספרות באוניברסיטה, מעולם לא נעשתה לי "כניסה מסודרת."וכשאני חושבת על זה, משכעת אני לגמרי בעניין, שנקודת המפנה חלה עם הכרותי את אלמוג בהר, אז נוכחתי בערב שירה קטן ואינטימי שערך הוא עם חבריו, והציע לי לבוא. אין ספק, שהמפגש הבלתי אמצעי עשה את שלו.
זאת אומרת, מפגש קטן קטן עם לא יותר מעשרה או חמישה עשר אנשים בחדר, ולא רק אני נכבשתי. פגשתי שם מכרה, שעוד התלבטה אם לעלות לקומה השניה, הייתה הרצאה של חיים באר באותה שעה בדיוק, וגם היא נכבשה לגמרי.
מה שאני רוצה להגיד, זה שאולי לא צריך מפעלים נורא גדולים ורציניים, למרות שמה שאתם עשיתם נשמע כמובן מופלא, אך תקציב מסכל כמעט כל יוזמה נורמלית בארץ, אלא צריך לחזור ולדרבן משוררים צעירים לנוע בדרכים ולהביא את בשורתם, טיפין טיפין.
ככה אולי תתמלא הכינרת.
יש גם משהו מדהים במפגש עם יוצר פנים אל פנים, בגובה העיניים ולא רק בגובה הדפים.
איריס היקרה, את מוזמנת לעוד מפגשים בלתי אמצעיים כאלה. הם נערכים די הרבה, ומחכים לשומעים.
בהליקון יש "שלישירה", ערבי השקה של ספרים ושל חוברות, פסטיבל שער על מסגרותיו השונות ועוד.
אשר לצעירים – מסכים אתך בכל לב. את אומרת "צריך לחזור ולדרבן משוררים צעירים לנוע בדרכים ולהביא את בשורתם, טיפין טיפין.ככה אולי תתמלא הכינרת." בית הספר לשירה שנזכר ברשימה הזו כמי שבוגריו השתתפו באותה עבודה בקהילה, נוסד בדיוק למטרה זו, כמסגרת שירה על בסיס מצוינות למשוררים בראשית דרכם. הם קיבלו שם כלים, מפגש ודיאלוג, ובהמשך גם במה לפרסומים ולהשמעת שיריהם – בחוברות "שירה חדשה" של הליקון ובפסטיבל שער (שהיה בראשית דרכו פסטיבל רק לשירה צעירה עברית וערבית )
אלמוג, וגם כל קבוצת כתובת הירושלמית שאיתם אולי שמעת אותו, הם בוגרי הליקון.
הי אמיר, ידעתי שאלמוג בהר ואלי אליהו בוגרי הליקון. לא ידעתי מה המטרות ששמה לעצמה הליקון, ומהן הסיבות להקמתה. ומה אוכל להוסיף? רק שרבות רבות זכויותיך בעולם הזה. אני מלאת התפעלות והערכה.
טוב, אמיר יקר, קראתי קצת את התגובות מאז הבוקר שלי, ואני חייבת למחות על כמה דברים. ראשית בנוגע לרמת המורים. אני באה מהמערכת, ומסכימה עם רוב הדברים שנאמרו, אבל אני חושבת שהעליהום הזה על המורים הוא לא מוצדק.אנשי מופת, יש בודדים. בכל, אבל בכל תחומי העיסוק. משוררים מופתיים יש בודדים, מרצים מופתיים יש בודדים, רופאים מופתיים יש בודדים ואני יכולה להמשיך את הרשימה הזאת עד מחר. ובעניין הזה אני מקבלת לגמרי את עמדתו של משה יצחקי.אלה לא רק המורים! אלו פני העם!!!! הכי קל להיטפל למי שלכאורה אמון על חינוך ילדינו, ועל השעות הנוחות וכיו"ב…
אבל הנגע הוא נגע בכל תחום אחר בארץ.
ולא רוצה עוד פעם להתבכיין על התנאים לא תנאים (אני למשל עבדתי עם ילדים בתיכון, בחדר צינוק. צינוק ממש. שני כסאות ושולחן היו שיא הקיבולת שלו…)וזה המצב גם בבתי החולים, (גם שם עבדתי, אגב, הייתי מרפאה בעיסוק קלינית עם אנשים אחרי ארוע מוחי.)זוהי עבודה קשה וסיזיפית עם מעט מאד גמול בצידה, ולא כפי שמצטייר מהתגובות ובכלל בדעת הקהל. ועוד.לגבי הריטאלין. שוב, מהכרות אישית וסופר מבוססת, יש ילדים, אני מכירה לפחות שישה, עם שמות, כרגע, בשלוף, שהתרופה שינתה את חייהם מקצה לקצה. פתאום הילד היה מסוגל להקשיב, לכתוב לקרוא ספר(!!!) אפרופו קריאת ספרים.לא מסכימה בשום אופן עם אמירה גורפת מכל סוג שהוא. הכללות הן עניין מסוכן, ולא לשם המליצה. כמובן שאני גם מודעת לנזקים של התרופה ולא מתכחשת אליהם. אבל בשום פנים ואופן לא יכולה לשלול את העניין מכל וכל. על כל סיפור שלכם, יש לי סיפור נגדי.
ואגב, פה, בארה"ב, יש סיפורים מזעזעים על איך קיבלו תרופות אישור על סמך בצע כסף. נו, טוב, אלה האמריקאים. כרגע, בארץ, המצב עוד טוב. בוא נתפלל שרק לא נהפוך לאמריקה.
החוכמה היא כן לזהות את אנשי המופת האלה, ברשותך אכניס אותך ואת משה יצחקי, למשל, ונחזק את המהלכים האלה שאתם עושים. ושוב, קדושים ומבורכים. זאת אומרת במקום לנאץ ולשלול את האנשים הפשוטים, ולצורך העניין המורים הם האנשים הפשוטים, בוא נהלל ונקלס ונעזור לשכמותכם לעשות את המלאכה, ולהוביל את השינוי. שברור לי שחייב לקרות. אבל רדו מהמורים. בחייאת.
מזדהה מאוד, כל פרויקט שמקדם איזה סוג תרבות, שירה, תאטרון, או כל משהו תרבותי נגדע באיבו מחוסר תקציבים, או חוסר חשיבות שמיחסים לזה , גם הורים