בננות - בלוגים / / 1 / מההייקו אל הבוטו
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

1 / מההייקו אל הבוטו

 

  

 אמיר אור  

מההַיְקוּ עד הבּוּטוֹ  וחזרה

  

תמליל ההרצאה

1

מההייקו אל הבוטו

 

המקורות  לשירה של משורר הם עניין די מסתורי. "תחנות פואטיות", השפעות ונטיות, הן בסופו של דבר תוצאה של השפה הפנימית של המשורר.

באופן טבעי, כנער הייתי קודם כל חשוף לשירה מערבית. משוררים שנגעו בי במחשבה ובלב היו קודם כל המשוררים הקלאסיים. לא אתעכב עליהם פה, אבל אזכיר אחת – את ספפו מלסבוס – כי היא מתקשרת לאהבה שלי לשירה היפנית שעליה בעצם אני רוצה לדבר. אחרי המשוררים האֶפּיים הענקיים, הומרוס והסיודוס, ספפו מופיעה כקול חדש לגמרי, הקול הראשון של השירה הלירית, השירה האישית. לנו זה נראה כמעט מובן מאליו, אבל זו הייתה מהפכה – המהפכה שלה אנחנו חייבים את רוב רובה של השירה המודרנית. וכשקוראים את  ספפו זה כל כך טרי ורענן שאי אפשר לא לראות את המהפכה הזאת. הכנות שלה, הדיבור הישיר שלה, הפשטות והעומק, היו כל מה שרציתי למצוא אז בשירה.  רק להמחשה הנה כמה שורות –  על התקף של תשוקה:

 

כי רק אביט בך לרגע

לא אוּכל לדבּר עוד

אש דקה פושטת מתחת עורי

בעיניי דבר אינני רואָה עוד

קולות צוללים באוזניי

זיעה מעליי ניגרת, ורַעד אוחזני כולי.

אני צהובה מעשב,

דומני, עוד מעט ואמות.

 

זה היה הקול הסובייקטיבי, האישי, שבְּזֶה שהיה כל כך נאמן לעצמו, יצר את האימפקט האוניברסלי שהיה לשירים שלה. ספפו חייתה יותר מאלפיים חמש מאות שנה לפניי, אבל הקול נשמע מוכר וקרוב.

בערך באותה תקופה נתקלתי בשירי הייקו יפניים של באשו, איסא, בוּסון ואחרים, בתרגום העברי היחיד שהיה אז – אם אני לא טועה – של איתמר יעוז קסט. זאת הייתה בשבילי התגלות פואטית נוספת, חופש חדש של התבוננות אחרת מאוד בעולם, שעד אז לא היכרתי. בשירים האלה לא היה ביטוי מוחצן וישיר של רגשות אישיים, ובדרך כלל אפילו לא של מחשבות. אבל הייתה התבוננות טוטלית. לא היו שם מטפורות ולא דימויים, אבל כל תמונה כשלעצמה יכלה לשמש כסמל אוניברסלי. כמו אצל ספפו, הכל היה כאן ועכשיו, מול העין והאוזן. הכל היה נוכח עד קצה גבול היכולת – גם בטבע וגם בעין הסודית של המשורר. כמובן אני לא היחיד שהורשם בדיוק מהקונקרטיות הנוכחת הזאת (גם אצל ספפו וגם בהייקו). הרבה משוררים מערביים נשבו בקסם של ההייקו וכתבו שירי הייקו בשפות מערביות. אפשר להזכיר פה את ג'ק קרואק, ו.ה. אודן, אלן גינזברג, אוקטביו פאס, חורחה לואיס בורחס, בילי קולינס –  ואלה רק דוגמאות אחדות.

 

מהו הייקו?

ההייקו נוצר ביפן מן הצורה העממית של הרֶנגה. הרנגה היא שירה דיאלוגית שמשתתפים בה כמה משוררים, שמחברים אותה בַּמקום, כל אחד בתגובה לשני. משם נוצרו כצורות עצמאיות ההוֹקוּ – החוליה הפותחת של הרנגה, והטנקה, שהיא בעצם הייקו עם שתי שורות נוספות. ההוקו, שכיום קרוי הייקו, היה החוליה הקצרה ביותר,  ואני חושב שזוהי הצורה הפואטית הכי קצרה שישנה –  בסך הכל שבע עשרה הברות בשלוש שורות – 5 הברות, אחר כך 7 ובסוף עוד 5. ולמה סופרים הברות? – כי ביפנית אין הטעמות. או אם תרצו, בעצם כל הברה מוטעמת, ככה שאין הבדל בין הברה להברה. אבל המנגינה נמצאת והיא באורך הטור, בכמות ההברות. כמו שאפשר לשיר את רוב הקארול'ס של הכנסייה במנגינה של Amazing grace כי כולם כתובים באותו משקל, כך אפשר גם לשיר את את ההייקו במנגינה אחת שמתאימה לכל מה ששקול ב-5-7-5:

 

פוּ-רוּ אי-קֶ-יָה

קא-וּוא-זוּ טוֹ בי-קוֹ-מוּ

מי-זוּ נוֹ-אוֹ-טוֹ

 

זה היה שיר הצפרדע של באשו, שגם נחזור אליו עוד מעט. וכדי להדגים שאם מספר ההברות מתאים, אפשר לשיר באותו אופן כל הייקו, הנה עוד אחד – של סנטוקה – שגם אליו נגיע בהמשך:

 

אי-טא דא-אי-טֶה

טא-רי-טֶה הי-טוֹ-רי נוֹ

הַ-שי וּוֹ אוֹ-קוּ

 

או אם אתם רוצים, הנה גם דוגמא בעברית:

 

שְׁ-מַע יִשׂ-רָ-אֵל

אֲ-דוֹ-נַי אֱ-לֹ-הֵי-נוּ

אֲ-דוֹ-נַי  אֶ-חָד

 

אבל הייקו הוא לא רק צורה, ו"שמע ישראל" הוא ממש לא הייקו מכל בחינה אחרת. מסורתית, הההייקו גם אמור להכיל קיגוֹ מלה שרומזת על העונה של השנה ולפעמים גם על הערך הסמלי של העונה. בשירים שנקרא עוד מעט, הירח למשל מסמל את הסתיו (אוגוסט-נובמבר), הצפרדע את האביב (פברואר-מאי) וכן הלאה. אבל לא לזה ניכנס כאן. העובדות האלה די מוכרות ודי טכניות. אפשר למצוא אותן בכל ספר על הייקו. 

מה שכן מעניין לבדוק לרגע, הוא מניין זה בא. הרנגה חוזרת לצורות פואטיות קדומות עוד יותר, מראשית התרבות היפנית, לפני כאלף שנה – למסורת שמתחילה בקוֹג'יקי – בסיפורים המיתולוגיים על האלים היפניים. אבל הרנגה עצמה הגיע לשיא שלה החל מהמאה ה-15, ופיתחו אותה שני כהנים בודהיסטיים – סוּגוֹ, ומאתים שנה אחר כך – בּאשוֹ. ובאמת כל התפיסה של הרנגה מושרשת בתפיסת ההווה הבודהיסטית. המארח היה בוחר מקום בטבע (בלי להודיע מראש איפה), לוקח לשם את האורחים, ואומר שם את ההוקו שלו. הבא בתור היה צריך להגיב בשיר משלו, והשלישי לשני – ככה שאי אפשר היה להתכונן. היית צריך להגיב מתוך מה שחווית בפועל.

יש אגב ביפן בתי ספר של רנגה עד היום. חבר שלי, המשורר יָסוּהירוֹ יוֹצוּמוֹטוֹ, שגם ביקר פה בארץ בפסטיבל שער, ניהל התכתבות שירים עם שני קולגות בתוך המדור הספרותי של עיתון יפני גדול, אסאהי שינבון, וההתכתבות הזאת קיבלה הרבה פרסום. אחרי חודשיים בערך הגיע אליו שליח בלבוש יפני מסורתי, דפק בדלת, קד קידה, ומסר לו פתק. הפתק היה ממאסטר של רנגה, והיה כתוב בו משהו כמו "לא רע, לא רע. אבל למה שלא תבוא ללמוד לעשות את זה ברצינות?"

אני לא יודע אם הייתה בזה ביקורת איכות, אבל בטוח שהייתה שם ביקורת על אופן הכתיבה. האופן שבו חוברו הרנגות היה באלתור ספונטני. הצורה הקצרה דרשה מיקוד בָּעיקר, להגיד משהו במרחק של שבע עשרה נשימות. וגם התוכן של השירים התייחס רק לחוויית ההווה. זהו בעצם החלק הרדיקלי בהייקו.

אבל מסורת הופכת למשהו של הדור הקודם, גם היא רדיקלית פי כמה מהתרבות העכשווית. אתה יכול עדיין להיתקע בגשם באיזה מקדש יפני ולשמוע משפחה מעבירה את הזמן עד להפוגה הבאה בשירי הייקו על הגשם. יש גם "גילדות" של הייקו. אבל בסך הכל, ביפן של היום ההייקו שייך למסורת השירה, בערך כמו ביאליק אצלנו.

ב-2001 הייתי אורח של אוניברסיטת ניהון בטוקיו, ובין השאר נתתי שם הרצאה על הייקו. התגובות של התלמידים היו מדהימות. קיבלתי מהם ערמה של תגובות בגובה של עשרה סנטימטר. הם כמובן ידעו הכל על הצורה, אבל אף פעם לא חשבו ברצינות על התוכן.

 

אז מה באמת יש בהייקו?

דבר אחד הוא, שההייקו מסוגל להציג את עצמו כמין מראָה אובייקטיבית או יותר נכון פנומנולוגית, כלומר לבטא רק מה שהעין רואה בזמן המבט. אם למשל אני מסתכל במקל שנעוץ במים, אני יודע שהמקל שלם, למרות שהוא נראה כאילו הוא שבור. אבל מבחינת העין, שום דבר לא יעזור. המקל הזה שבור.

נציץ לרגע בשני הייקו כאלה. התרגומים לשירים כאן הם ברובם של יואל הופמן, בדיוק או בערך, מהזיכרון.

הראשון הוא של איסא:

 

רוח סתו

רוטט

צלו של הר                                                                 

 

לכאורה זה רק תיאור, אבל בעצם התיאור הוא כה רענן וכל כך רדיקלי: אנחנו לא חושבים בדרך כלל שצל של הר יכול לרטוט. הר לא זז. אבל בין הרוּח לצל, הרטט בא ממקום אחר.

הנה עוד אחד, של פוּקִיוֹ:

 

עגלת השעורים

מתמהמהת רגע

ויוצאת בעקבות הסוס                            

 

ושוב, אנחנו לא חושבים על העגלה בתור משהו עצמאי, משהו שיכול לצאת לדרכו אחרי שהסוס יצא. אנחנו חושבים על העגלה בתור כלי, ולוקחים את זה כְּמשהו לגמרי מובן מאליו. דִיוֹ, והסוס יוצא עם העגלה. אבל העין של ההווה, העין של משורר ההייקו, חפה לגמרי מיֶדע מוקדם כזה. היא כולה נוכחות, והיא רושמת רק מה שהיא רואה. זהו החופש שאנחנו חולקים עם המשורר בקריאת השירים האלה.

באותו אופן חסר כבוד לעובדות של המדע והניסיון, באשוֹ יכול למזג צבע וצליל פשוט מפני שככה הוא חווה את זה. ומבחינתו די בזה. הוא, ולא שום לימוד מוקדם. הוא אדון החוויה שלו.          

התרגום הזה הוא של איתמר יעוז קסט. למען המשקל הוא תרגם את הפעלים בעתיד, אבל זהו עתיד מקראי, כלומר הווה מתמשך. שלא כמו במקור הוא אפילו חורז:

 

אפל החוף

צווחת אווזי הבר

תלבין, תחלוף                                                

 

הצווחה והאווזים לא נפרדים. יותר מזה, בחוויה של באשו, לא היו שם אווזים שצווחו, אלא צווחה שהיה לה שובל לבן של אווזים. הצווחה היא זו שמלבינה ונעלמת לאיטה.

יש במבט הזה עצמו שיעור לא קטן, אבל זה עוד לא הכל. ההייקו כביכול מתאר רק מה שהמשורר רואה, אבל הוא מסוגל ללמד אותנו גם תובנות חדשות – דרך ההתבוננות עצמה.

הייקו של ראנסֶצוּ:

 

יכול הוא בהחלט

לדאוג לעצמו

האבטיח                                                             

 

טוב, ברור שהאבטיח יכול לדאוג לעצמו. אז מה? מה כבר יש לדאוג פה? אבטיח. ובכל זאת, מה אומר לנו ראנסצו בהייקו הזה? – אולי משהו על החיים שלנו.

פה בישראל, אמר פעם בחור בשם ישו: חברים, לכו אל השושנים שבשדה, ותראו איך לא חסר להן כלום, איך הן מושלמות כמו שהן. הן לא סורקות צמר, הן לא טוות, ובכל זאת הבגדים שלהן הכי טובים והכי יפים שיש. זה היה די מהפכני.

אבל בהשוואה, השיר של ראנסצו גם מנוסח באופן רדיקלי: הוא לא הולך לְשושנים וחבצלות, אלא לפרולטריון של הצומח. לאבטיח. ואפילו האבטיח יכול לדאוג לעצמו, פשוט בזה שיהיה לגמרי עצמו, שיהיה מאה אחוז אבטיח. ובעצם השיר שואל אותנו גם בלי לשאול: גם אתה יכול?

האבטיח לא מחפש כוח. האבטיח לא מחפש יוקרה. האבטיח גם לא חוסך כסף בבנק. הוא פשוט.

האם גם אתה יכול?

 

בואו ניקח עוד אחד בכיוון הזה. הייקו של מאסאהידֶה:

 

המחסן נשרף

דבר אינו מסתיר את

פני הלבנה              

 

במובן המיידי, מסהידה מחזיר אותנו לפרופורציות על מה חשוב בחיים. נכון, המחסן נשרף, אבל תראו איזה ירח! כן, הלכו המניות, אבל עכשיו כשאתה לא צריך לדאוג יותר, אתה רואה מה שמסביבך – המשפחה, העצים, השמש.

אבל כשקראתי את ההייקו הזה, חשבתי גם על המחסן שיש לי בתוך הראש. אותו מחסן של מחשבות ישנות, רגשות, זכרונות והרגלים, שאנחנו סוחבים איתנו לכל מקום. כשהראש עוצר, כשהסרט הנע הזה נפסק לרגע, שום דבר לא מסתיר עוד את העולם.  האבטיח הוא רק אבטיח. הירח רק ירח. הוא ירח בלי המלה "ירח", בלי זכרונות הירח שיש לי ובלי רגשות ירח. כאן ממול הירח הוא רק ירח, העצים רק עצים, האנשים רק אנשים.

אותה גישה של "הנה זה, ככה" מצאתי גם אצל באשו, בשיר המפורסם שלו על הברכה העתיקה, אותו פוּרוּ איקֶיה ששרתי לכם קודם:              

 

ברכה עתיקה

צפרדע קופצת פנימה

קול המים                 

 

באשו עובר ליד בריכה ביער, ורואה צפרדע קופצת. אבל בראש בודהיסטי, מים הם גם ראי, והבריכה היא גם הבריכה של התודעה, שהאגו, עם הראש הקופצני יכול לצלול אליה פנימה ולהיעלם בה. הקפיצה הזאת היא מה שקרוי בבודהיזם סאטוֹרי: חוויית הווה מפרספקטיבה של הקיום כולו. לפי הבודהיזם קפיצה כזאת משאירה רק את ההכרה לבדה, בלי ה"אני" הנפרד.

יכולתי לקרוא לי את השיר הזה כתיאור של סאטורי – של שחרור הכרתי ונוכחות מוחלטת, למרות שאין לי מושג אם באשו באמת התכוון לזה. אבל זהו בדיוק היופי והעומק של ההייקו: בַּמבט שבא מכאן ועכשיו, התמונות של הטבע עצמו מספקות את המשמעות של הכאן ועכשיו. זהו מין ראי של סמלים – לַקיום האנושי. אבל את הסמלים מספקת המחשבה הבודהיסטית – מה שאומר, שגם בהייקו, עם כל הקונקרטיות הנוכחת שלו, ההקשר יכול להרחיב את התמונה.

לפעמים הסמליות שמאחורי התמונה מאוד ברורה, כי היא נתונה מראש. כך למשל בשיר השני ששרתי לכם,  הייקו שכתב סנטוקה כשיר המוות שלו:

 

תודה, שבעתי

אני מניח

את מקלות האכילה    

 

כשסנטוקה אומר את הדברים האלה, אנחנו לא חושבים שהוא שמח בגלל ארוחה טובה. אנחנו מבינים שהוא מביע את התודה שלו על החיים. ההקשר חשוב,  נקודת הזמן האמיתית שבה נכתב השיר חשובה: מול המוות.

אם, לעומת זאת, גם אני אומַר בסוף ההרצאה שלי "תודה, שבעתי, אני מניח את מקלות האכילה" אני אומַר משהו אחר לגמרי. אבל ההווה שבו סנטוקה כתב את השיר היה שונה. לכן בשבילי הנקודה העיקרית, הרדיקליוּת האמיתית, היא במבט הזה בנקודת זמן שאין לה עבר, בנוכחות שלנו מול העולם בכל רגע נתון.

עם האיכות הזאת ועם המפתח הזה אני רוצה להגיע לסוג אחר של אמנות יפנית, ולסוג אחר של התבוננות בהווה, ובסופו של מסע לחזור  שוב דרכה אל ההייקו. 
הצורה האמנותית השנייה שאני רוצה לדבר עליה
היא תנועה מודרנית באמנות היפנית. תנועה שנולדה מתוך המציאות הקשה של יפן הכבושה אחרי מלחמת העולם. תנועה שנולדה מתוך תסיסה חברתית, מתוך מצוקה כלכלית, הפגנות של סטודנטים, ומתוך משבר תרבותי עמוק מאוד.

 

ההמשך –  "2 / מהבוטו אל ההייקו":

http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3250&blogID=182

19 תגובות

  1. אמיר, הנה יש לנו אהבה משותפת: הייקו ובוטו. עשית עמנו חסד בכך שהבאת כאן את ההרצאה.

  2. דינה קטן בן ציון

    לאמיר שלום רב,

    שמחתי מאוד לקרוא את ההרצאה שלך, והרעיון להעלות אותה באתר שלך הוא מצוין: לא פעם הנושא מעניין, אבל יש קושי להגיע לערב.
    תרגמתי בזמנו מחזור שלם של שירי הייקו של משוררת סרבית ושמה מיריינה בוז"ין, ועד כה לא פרסמתי אותו. אני מתכננת לעשות זאת באחד הימים. ריתק אותי השילוב בין רוח ההיקו לנופים ולמציאות הסרבית.
    לדוגמית:
    בסוודר/ששאלתי מחבר/ הבדידות חמימה יותר *** אמצע יולי/ תפוח שהבשיל על הענף/ מזנק ברוח נחושה *** צעצוע מלוכלך, סדוק/על ערימת הזבל/ האם מחייכת אליו *** אני נערתו/אמרה/ אין לי דעה משלי *** כשמתחשק לה/ להתעלם מקיומי/ אפילו חתולה יכולה

    בברכה, ובתודה

    דינה

    • דינה, תודה. אכן כדאי שתפרסמי. אני חושב שכבר פרסמת משיריה – אבל לא את אלה. ההייקו של התפוח המזנק ועוד יותר ממנו ה"אפילו חתולה יכולה" – פנינים.

  3. אין ספק שאני מרחיב את השכלתי בתחום בזכותך.
    זה גם מעניין.

  4. מרתק.
    אין ספק שסגנון זה מעביר נטל נכבד מהכותב לקורא.(לא מפורש כשירה מערבית, גם כשהיא מהודקת)
    היה נחמד לו העליתה קובץ קול של הקראת השירים ביפנית .
    תודה.
    משה

  5. תמיד טוב לחזור אל הצפרדע:)
    נהניתי מאד, אמיר
    בכל פעם אני מגלה זווית נוספת בהייקו
    ואתה "מקלף" אותו היטב
    תודה שהבאת

  6. מעניין. אהבתי גם את השירים שציטטת. בעיקר את עגלת השעורים, ואת צילו הרוטט של ההר. צל הוא משהו חמקמק, קיים-לא-קיים, "רוטט" תמידית. צל (רוטט) של הר לעומת זאת מקבל משמעות אחרת לגמרי, של משהו חזק ואפילו דורסני ומאיים ומנוגד ל"טבעו השקט" של הצל. לא עוד משהו שמלווה אותך, לא עוד בבואה, אלא משהו עם נוכחות חזקה יותר מהדבר עצמו, ובעיקר מהאדם המתבונן.

    • תודה, יניב. מעניין מה שעושה אצלך הצל הזה. שים לב שלא ברור בשיר הזה מה רוטט – רוח הסתו או צלו של ההר, ואולי הרטיטה הזו נעה בין הרוח לצל.
      ויפה כשמבצבץ לך הצד המרגיש הזה.

      • כן, יש עוד צדדים נוספים לשיר, ודרכים אחרות להסתכל עליו. בכל אופן, התייחסתי למשהו אחד. אפשר גם להוסיף, בהמשך לקו הדרמטי, שהתחושה הזו מועצמת על ידי התיאור האגבי, כאילו היה מדובר בכביסה על חבל. רוח הסתיו הקלילה גם היא יכולה לערער סדרי עולם, או משהו בדומה.

        • מסכים אתך, יניב. כל הדרכים מובילות בלי סתירה לרומא של השיר, ומעשירות אותה ביותר נופים וחוויות. כשאתה שם לב שיש רוח וסתו והר וצל – כל המיתרים של התודעה מגיבים לזה. אבל כדי לשים לב בכלל, צריך קודם כל לעצור את תשומת הלב בעכשיו, והשיר, לטובת ההיענות הזו, עושה לנו קודם כל את זה.

  7. סליחה, יניב, למה יצא לי יובל?
    ל-י-ניב.

  8. ניצן ויסמן

    תמיד מרענן לקפץ כצפרדע בבריכת היקו
    צלולה.

    נהניתי מכל מלה, אמיר.

    ניצן ויסמן.

השאר תגובה ל משה דביר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור