בננות - בלוגים / / השיגעון האלוהי
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

השיגעון האלוהי

 

         

 

השיגעון האלוהי

 

מי שמגיע אל פתחי השירה בלי שגעון המוסות, ומאמין שיוכל להיעשות משורר הגון מכוחה של אמנות,  לא יתקדש בסודהּ, ושירתו – שירת המיושב בדעתו – תחשך לפני אור שירתם של אחוזי השיגעון.   [אפלטון, פידרוס 244-245, תרגום י. ליבס]

 

"טובות שאין למעלה מהן מביא לנו השיגעון", טוען אפלטון, ומזכיר בין הנהנים מחסדו של הטירוף את החוזה, את המשורר, את האוהב, ואת הבא בסוד המיסטריות. אילו נשמעה דיעה כזו מפיו של דובר מהזמן שלנו, סביר שהיינו מתייחסים אליה כמניירה רומנטית; אבל גם אילו קיבלנו אותה ברצינות, היינו רואים בה פרדוקס ריטורי מכוּון: שהרי איש לא יעדיף את השיגעון על השפיות. אבל אפלטון ומבדיל בין טירוף לטירוף ומגביל את הטובות האלה רק לאותו שיגעון "שאינו אלא מתנת האל". 

האמת היא שהוא חוזר על דיעה שהיה לה בזמנו בסיס תרבותי, חברתי ודתי רחב. בדת היוונית, ולא רק בה, מקורו של הטירוף אכן נתפס כאלוהי  – אם לחיוב ואם לשלילה: במיתוס היו אלה בעיקר האלים הֶרה ודיוניסוס, שהתפרסמו ביכולת שלהם לשלוח טירוף בבני האדם; אבל בעוד שהֶרה היתה אלה שפויה ששלטה בשיגעון כמו בנשק מנטלי – דיוניסוס היה אל "מטורף", שהיה שולט-נשלט בשגעון שלו. הוא העניק לחסידיו את הטירוף לא רק כעונש אלא גם כחסד משחרר. התייחסות סותרת כזו יוחסה גם ל"טירוף הארוטי", ואילו מצבי-תודעה אקסטטיים של נבואה ושירה נתפסו בחיוב גמור, וכתוצאה של השראה אלוהית. 

אבל באותו זמן נוצרה כבר ביוון הקלאסית גם אופוזיציה רציונליסטית לתפיסות האלו, וחוקרים יווניים (הרודוטוס, אמפדוקלס ואחרים) הציעו גם הסברים אחרים לשיגעון, וטענו שהוא הפרעה ביוכימית ו/או הפרה של האיזון בין אנרגיות מנטליות. ככה, למשל, כשאבי מדע הרפואה, היפוקרטס, מדבר על 'המחלה הקדושה' – האפילפסיה – הוא אומר שלדעתו "אין היא אלוהית יותר או קדושה יותר מכל מחלה אחרת, שכן יש לה סיבות טבעיות. אנשים מייחסים לה תכונות אלוהיות בגלל חוסר נסיונם, ובגלל התפעמותם מאופיה המיוחד" (על המחלה הקדושה 1).

על רקע זה, הדתי והמדעי גם יחד, ובמיוחד מפיו של פילוסוף כאפלטון שכפר באמיתות של המיתוס, יש לא מעט צניעות בתפיסה שלו את הטירוף. אפלטון הבין אולי את מגבלותיה של השפיות, דווקא משום שחקר את גבולות ההיגיון. לדעת את גבולות ההבנה הלוגית, הוא לדעת את גבולות שליטתנו המנטלית, וגם את מחירה. 

המושג הזה של "השיגעון המשוררי" המשיך מאפלטון הלאה לאורך הדורות, לדמוקריטוס, הורציוס וקיקרו, וזכה לתחייה אדירה ברנסנס. אז גם נטבע במפורש המונח "שיגעון משוררי" (furor poeticus) והמשורר תואר כ"משוגע איש הרוח": מין חוזה מיוסר שנדחה בגלל החזון שלו. המושג הזה הוטבע מאז לא פעם ולא פעמיים כתווית על מצחם של אמנים. אבל אולי בגלל זה אמנים גם התבוננו בַּטירוף כאחוזי קסם, והוא עדיין מעורר ברבים מהם סקרנות עצומה.

גם בלי מודעות בהירה לאפשרויות ולסכנות שיש בחריגה מן הנורמה התודעתית, השיגעון נתפס על ידי יוצרים כמרחב התנסות אפשרי, כארץ לא נודעת – ובמיוחד בצעירותם, כשהרוח מורדת באותו הסכם כללי על טִבעה של ה"מציאות" – וכשגבולות ה"מציאות" טרם נבדקו, ועל כן טרם סומנו. מדעת או שלא, האמן עוסק במניפולציה של עצם הממשות, בבדיקה חוזרת של המדיום הזה, שבו תודעה הופכת לסביבה, ותכניה הופכים להיות עולם.

בהתבוננות כזו גם בטירוף וגם בשירה ניתן למצוא הרבה מן המשותף ביניהם, ולא במובן ה"קליני" וההתנהגותי דווקא, אלא במובן העמוק יותר, הקיומי. המבט שמתבונן בשירה ו/או בטירוף פוגש באותו מקום מופלא ונורא-הוד – המקום שבו קווי המיתאר של התודעה הופכים להיות "מציאות". 

המטורף בוחר לגור במחוזות-תודעה שרובנו כלל לא ביקרנו בהם, אבל מרוב שפיות אנחנו גם לא חושבים עליהם, אלא מגינים על המציאות שאליה הורגלנו בתהליכי חינוך וחִברוּת ארוכים. לכן אנחנו גם בוחנים את העניין כולו במבט "תרפויטי-הומאני" די מתנשא. 
אנחנו יכולים לומר לעצמנו, שההבדל בין השיגעון לשפיות הוא קודם כל במידת הסבל הכרוכה בבחירה ה"מטורפת" – ובו-בזמן נעדיף לשכוח, שהסבל הזה נגרם בחלקו מהחרדה של השפויים מפני טירופם שלהם, ומרצונם לכפות על ה"מטורף" להגר מיד אל מחוזות התודעה המקובלים עליהם.

יותר מזה, בקיטוב כזה של טירוף ושפיות כדאי לזכור שבפועל, האיכויות האלו הן לא איכויות מוחלטות: ב"שפוי" קיים חלק מטורף, ולהפך – ב"מטורף" קיימת אופוזיציה של שפיות. השפוי מצליח לשלוט במטורף שבתוכו גם הודות לכוחו ולתמיכתו של קונצנזוס חברתי; לעומת זאת, אולי כשאותו קונצנזוס מחזק את החלק ה"שפוי" שבמטורף, הוא גורם לו ליתר סבל – להחרפה של מלחמה פנימית בין מציאויות. זה לא אומר שאין יתרונות, או שאין לפחות אסטרטגיה מוצלחת של הישרדות ושל בנייה בתוך "הבחירה השפויה" – אותה בחירה כללית, שהעדיפה גבולות תודעה ומציאות ברורים, ודָאגה להנחיל אותם מדור לדור באמצעות תהליכי חינוך וחִבְרוּת. אבל לפני לכל הערכה או העדפה גורפת, די אם נכיר בזה שאולי הבחירה של השפוי היא סוג של הרגל תודעתי, לא פחות מזו של המטורף.

מתוך קונצנזוס כל כך שוללני וכל כך גורף, קשה לראות אֵילו "טובות שאין למעלה מהן" מביאה לנו הבחירה בשיגעון כזה או אחר. גורלם של מי שחרגו מההסכמה המנטלית הכללית לא מעורר קנאה. מאז שהוקמו בתי-משוגעים כמוסד חברתי, לא מניחים עוד ל"מטורפים" לנפשם. גם אם הם לא פוגעים לרעה בעצמם או באחרים, הם נכלאים מבודדים מכלל החברה וזוכים לתנאֵי קיום וביטוי לגמרי משפילים.

מנקודת המבט שלנו, מול שלילה חברתית מוחלטת ומתנשאת כל-כך, באמת קשה לראות איזה טוב מצא אפלטון בשיגעון ובמשוגעים. אבל גם אם המשוגעים נראים לנו נלעגים, יש לרבים מהם אותו כישרון לנדוד בין מציאויות. ככל שנתעלם מהכשרון  הזה, ככה גם פחות נראה את הפוטנציאל האנושי הזה, שנמצא בכולנו כמין זרע של אפשרות. בכשרון הנדודים שלהם בין מצבי-תודעה ומציאויות, המטורפים מתקרבים יותר ויותר לגיבורי התרבות של החברה, לבעלי "הטירוף האלוהי" – המשוררים והאמנים.

ההסכמה הכללית לאורך דורות – שהשירה כרוכה במצב-תודעה מועצם שמשותף לטירוף, ליצירה אמנותית ולהתאהבות – מצביעה דווקא על המיעוט של החקירה והידיעה במערב ביחס למצבי-תודעה חליפיים ולגבי המשמעות שלהם. 
תנופת הדמיון, הספונטניות והמקוריות שמייחדות את היוצר, נראות כ"לא-נורמליות". וכמוהן, כל מה שלא כלול בנורמה משויך במפורש או במובלע לקטגוריה המעומעמת של ה"לא-נורמלי", ללא הבחנה בהירה והבנה של ממש. לעומת המיתוס, הפסיכולוגיה המודרנית לא חידשה הרבה בתפיסותיה, אלא רק במסקנות הטיפוליות שהסיקה מהן: לפי פרויד היצירתיות נתפסה כפעולתו של שֵד חדש – האִיד, ואילו לפי יונג – כפעולתו של אֵל חדש – הלא-מודע הקולקטיבי. 

מנקודת המבט הנ"ל היה זה רק טבעי שיוצרים כמו לוקרציוס, מרלו, קולינס, פאונד ורבים אחרים היו טרף לשיניהם של שֵדֵי האִיד. ההבדל בין המטורף לגאון היוצר סוּמן מחדש כגבול דק ביותר. עם כל הסכנה האפשרית שבדבר טען גם בלייק, שהכיר אותה מבשרו, ש"מי שהציצו מעבר לטירוף בלי פגע, רק הם השפויים ביותר". 
ייתכן שכל העניין הוא גם סמנטי, שהאשמה היא גם במילון שלנו, שכל כך דל בהבחנותיו ביחס למצבי התודעה. כשלעצמו, "הטירוף המשוררי" עשוי להיות חף מכל היבט פתולוגי. אדרבה, ייתכן שבמיטבו הוא מייצג יתר חופש ביחסו של ה'אני' אל עצמו – אף שלעיתים קרובות רק הפתולוגי נראה כבן-דוד קרוב (ומאיים) לעולמו של אדם בעל טבע רוחני מסוג זה. נראה שב"טירוף המשוררי" יש בנוסף ליכולת הנדידה בין מציאויות גם יכולת ודחף למניפולציה של התודעה: כלומר, היכולת לעבור באותה קלות ממצב לניגודו – מהזדהות עמוקה עם ממשות תודעתית מסוימת אל ההתנתקות ממנה. המשורר נודד בין ממשויות אבל הוא לא לכוד וכפוי בהן, אלא אם כן בחר בזה.

במניין הנ"ל של אפלטון, המשורר הוא לא היחיד שנודד לתחנות זרוֹת על מַקלֵט התודעה, אבל העיקרון דומה. "השיגעון שאינו אלא מתת האל" מתבטא בהתגלות, בהשראה, באקסטזה ובהתאהבות – מצבים שהמשותף ביניהם הוא שכולם חוויות הכרה פארא-נורמליות, שאוחזות באדם בציצית תודעתו ומטלטלות אותו  ממקומו המנטלי הרגיל והלאה. "השגעונות המבורכים" האלה שונים במידות הכפייה והשליטה שכרוכים בהם, כמו שנרמז גם במקורם המיתולוגי: המשורר והחוזה נתפסו כמי שזכו למתנה כזו מידיו של אפולון, ובכך הם נבדלים קטגורית מן המתקדש לדיוניסוס ומן האוהב שנפל ברשתה של אפרודיטה. בעוד שהשניים האחרונים פורעים בהיתר את הנוהג הרגיל, הרי המשורר והחוזה חייבים לשמור על נאמנות למציאות וגם לשפה, שאליה בסופו של דבר תתורגם ההתנסות שלהם – למלים וסימנים שמוסכמים על הכלל.

במונחים פסיכולוגיים, ייתכן שאפלטון מתאר אופציה "משוררית-סכיזואידית" של האישיות, שאינה מפוררת את ה'אני' אלא מוכלת על-ידיו. "המטורף המבורך" ניחן במין כשרון או ביטחון, שמאפשר לו להפסיק להפעיל את השליטה המנטלית המבקרת של ה'אני'.
אצל מי שמסוגל להרפות מן הרסן המנטלי שלו באופן כזה, האנרגיה שמושקעת בשליטה מנטלית משתחררת כפרץ תודעתי שאינו מצוי לאדם במצבו הרגיל. ולכן, 'המיושב בדעתו' אינו יכול להגיע למחוזות התודעה שמהם בוקע "אור שירתם של אחוזי השיגעון". 

אבל, אם הרסן הותר, איך קורה שהשיגעון הזה פורץ במשקלים מדודים של "שירות מני קדם"? מה הוּתר ומה נשמר כאן? סוף-סוף הרי לא מדובר בפרץ פראי חסר עכבות או גדרות ולא במסר חסר ועיצוב. נראה שאותו "טירוף" מתקיים רק בתוך אזור מתח מסוים ביותר שבין סדר לבין כאוס, ובין שליטה לאיבוד שליטה.

דחפי הנפש והאסטרטגיות שהיא נוקטת ביחס אליהם עומדים לא פעם בניגוד מאזֵן: היכולת לאיבוד שליטה עשויה להצביע דווקא על איזשהו בטחון-קיום בסיסי, ואילו שליטה וסדר מוגזמים עשויים להצביע על האיוּם שבאיבוד שליטה. במלים אחרות, איום מתמיד של איבוד מגע עם הממשות ושל התפוררות האישיות הוא שעשוי לדחוף את ה'אני' המאוּים להיאחז ב"ממש" באמצעות תבניות-שליטה בטוחות. דווקא מתחים סכיזופרניים עשויים להוליד יעילות ודבקות פדנטית בסדר ובמשמעת עצמית. פטישיזם כזה של סמלי ה"ממשות" בא להבטיח את קיומה של הממשות, אבל למעשה זוהי אסטרטגיה נפשית שנובעת מהעובדה שבעליה מטיל בספק כזה את המציאות. 

ייתכן שכשהתודעה שרויה בין הקטבים האלה, כשהרסן מותר אבל לא נעזב, נוצר אותו מתחם מיוחד, אותו אזור של מתח יצירתי. ייתכן שדווקא אותם משקלים מדודים, אותה מציאות מילולית שבה אילוצים מוסיקליים וצורניים אינם חשובים פחות מאילוצי ההיגיון, הם אסטרטגיה תודעתית שמאפשרת יותר חופש. 
"הטירוף האלוהי" הזה הוא אולי מין אובדן שליטה מבוּקר של ה'אני' – היתר שמתאפשר כשבטחון-הקיום של ה'אני' מספיק על-מנת להתיר את אחיזתו ב"מציאות", אבל באותו זמן הוא מעוּגן במקומו בעוגן של דחף הישרדות סביר, כקוטב נגדי להיתר כזה. בתוך "הטירוף המבורך" התודעה לא מתפרקת מתבניות אלא רק "פורמת" אותן, ומייצרת כלֵי קיבול מנטליים חדשים במהירות ובגמישות בלתי רגילות.

דינמיקה נפשית כזאת עלולה להיתפס כמסוכנת או כמערערת, ולפעמים באמת עלולה להיות בה גם מידה של איום על שלמותו המנטלית של היחיד. בין ה"משוגע" לבין "איש הרוח" מפרידה אולי רק המיומנות האחת והקריטית הזו, אבל ההבדל הזה הוא לא רק עניין של מידה. קו המתח הזה, שפרוּשׂ בין שחרור לשליטה, רחוק מלהיות ערימה של צמר-גפן נפשי. להפך, כדי ללכת עליו דרושה מיומנות של לוליין.

בסופו של דבר, מעֵבר לכל אמביציה ופיצוי נפשי שמשוררים מוצאים בשירה שלהם, מעבר לכל מיומנות או כשרון רטורי – אפשר ש"הטירוף האלוהי" של אפלטון הוא עניין שבבחירה רק ברמה התיאורטית. אולי ההרפתקה התודעתית הזאת, שמאפשרת שירה, אכן נכפית על המשורר מעצם קיומה של אותה יכולת מנטלית, שדוחקת לצאת בו מן הכוח אל הפועל, בין אם יקבל אותה בברכה ובין אם לא.

משורר שיוצר מתוך "שגעון המוסות", ולא רק "מכוחה של האמנות", עומד תמיד ליד הדלת הזאת; הוא יכול לפתוח אותה או לא לפתוח, לשמן לה את הצירים או לנעול אותה; הוא יכול לראות אותה או רק לזכור אותה – אבל הדלת נמצאת שם, מולו, כאפשרות מתמדת.

 

פורסם בהליקון "עִוְעים"

 

 

37 תגובות

  1. מעניין וכתוב מקצועי.

  2. מרתק באמת ומטריד באותה במידה. מפחידה אותי האידיאליזציה של הטירוף, כמו גם האידיאליזציה של הדיכאון ואני שואל את עצמי האם הכותבים האהובים עלי נופלים לקטגוריות האלה. אני בכלל לא בטוח בזה.

    מסתובב בת"א אדם שעזב את חייו הקודמים כמנהל בנק ועבר למכור את שיריו ברחוב. סיפור די מוכר בנוף התל אביבי. זו מבחינתי דוגמה לאדם שביצע הפנמה לאידיאל הטירוף, והוא די גאה להציג את עצמו בצורה הזאת בכל הזדמנות.

    גם ככה משורר הוא חסר-בית בפונטציה. לא יודע, אותי הטוטאליות הזו מפחידה ונראית כמו היפוך של סיבה ומסובב. מטורפים יש למכביר אבל סה"כ מעטים מהם יהיו לכותבים מחוננים בזכות השער הפרוץ

    • אודי, אני מסכים אתך לגמרי. מה שאני רוצה לומר כאן הוא שהחלקים המטא-פרסונליים אינם סימן לערעור אלא לעוצמה, ובזה הפוכים ממצבו של אדם מעורער. קראתי לזה "השיגעון האלוהי " בעקבות אפלטון אבל אין זה שיגעון אלא כוחות נפש יצירתיים בפעולה, ולעתים שפיות יתר. פשוט, לשפה שלנו יש מילון עשיר של הפתולוגי, אבל מילון דל ביותר של הפוטנציאל המנטלי החיובי של האדם. תורות נפש שהתעניינו בפוטנציאל הזה הן די בשולי המערב.
      מחלות הנפש, סוגים שונים של טעויות בשיפוט ובשיקול המובילות לאובדן שליטה עד התפוררות מערכות הבקרה של האדם, אינן בקטגוריה זו. כאן מדובר בעצם בסופר-שליטה, במנעד תודעתי רחב יותר.
      לעומת זאת, האידיאליזציה של הטירוף (ובכלל זה ערבוב המושגים הנ"ל) היא לדעתי גם חלק מדיכוי האמן.

      (אם מעניין לך הצץ ב"געגוע למשמעות"http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2978&blogID=182
      וגם ב"משטרת העונג ומרד האמנים"
      http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2808&blogID=182
      בענייני התוויות)

      • עם התזה הזו הנוגעת למנעד התודעתי, ודאי וודאי שאין לי וויכוח. מצחיק אותי רק שהכל חוזר בסופו של דבר לנושא דיכוי האמן. גם אם נסיר את כל מחסומי הדיכוי נמצא שמחסור בגבולות תוחמים הופך גם הוא לאלמנט פעיל בדיכוי האמן. האמן ה"מסכן" נדון לדיכוי מעצם הגדרתו

        • אודי, לא חושב שהכל חוזר לדיכוי האמן ובוודאי שהוא לא נדון לדיכוי מעצם הגדרתו – אבל בעניין "האידיאליזציה של הטירוף" אתה אכן חוזר בדיוק לעניין הזה.
          למה אתה מתכוון בחוסר גבולות? של הדמיון? של ההכרה? מדוע זה דיכוי?

          אם קראת את ההפניות, אני חושב שדי ברור שדיכוי מגיע מבחוץ. זהו משהו שעשו לך. כך, בקצרה, התווית החברתית שהדביקו לאמן היא דיכוי, משום שהיא מפחיתה בערכו כאדם ומכתיבה לו התנהגות הרסנית כדי שיוכל "להשתייך למועדון".

          • יש כאן עניין סמנטי להסדיר. מהו "דיכוי"?
            לומר שדיכוי בא מבחוץ זה סוג של טאוטולוגיה, כיוון שגם מה שבא מבפנים מושפע מן החוץ.
            חוסר בגבולות הוא סוג של דיכוי, באופן הדומה לילדים המנסים למרוד אך מוצאים שהוריהם מעשנים סמים, פורקים כל עול ובעצמם חסרי רסן. חוסר היכולת למרוד הוא דיכוי לא קטן בפני עצמו

          • אתה צודק. בוא נסדיר את הסמנטיקה.
            אני לא חושב שכל מה שבא מבפנים מקורו בחוץ. לכן, ההגדרה הזאת חשובה: דיכוי הוא פגיעה או התקפה שמערערת את יכולת ההישרדות הפיזית או הרוחנית של מישהו, הקטנה של מישהו והפחתה בערך שלו או של פעולותיו. הדיכוי מצליח כשאתה ו/או כלל החברה מקבלים את נקודת ההשקפה של המדכא.
            לגבי חוסר גבולות – עכשיו אני מבין. מרד לשם מרד לא נשמע כמשהו שבלעדיו תהיה מדוכא. אבל מדוע המרד צריך להיות בכיוון הניהיליסטי? למרוד בדגם של אורח חיים חסר כל עכבות ושיקול נשמע בהחלט כמלחמה בדיכוי.

    • נ.ב.
      אני לא מכיר את מנהל הבנק המשורר ברחובות. ייתכן שהוא דוגמה לטירוף, אבל לטירוף הזה יש נתיב – ישר אל עליית הגג, השכרות, השחפת וכו". את המקום הזה בנו לנו המדכאים במשך מאות שנים, עד שמשהו בנו התחיל לראות בזה מין בית.

  3. המאמר הזה הוא נהדר, ומרתק, ונעים לקריאה, אבל בסופו הרגשתי שיש כאן איזשהו סוג של עיוורון. אולי אני טועה, אני עם 39 חום מה שהופך אותי למעט מפגרת, אבל אנסה להסביר את עצמי.
    יצא לי לעבוד די הרבה עם פגועי נפש. מדובר באנשים חולים. לעתים מאד חולים, עם חוסר איזון ביוכימי במוח שמשבש להם תהליכי חשיבה ותפקוד. הדבר העיקרי שראיתי בעבודתי עם אותם חולים הוא אומללות. אומללות כל כך איומה שאין לי כרגע מילים לתאר אותה.
    ראיתי ייאוש, ובושה, ודכאון ששום תרופה לא עוזרת לו, ראיתי עוני וצמצום נורא של האישיות ושל העולם שהופך להיות מצומצם ודל.
    כל התקף פסיכוטי הורס עוד כמה חלקים מתפקדים במוח. התרופות שהחולים מולעטים בהן גם לא עוזרות הרבה פעמים לחזק איזושהי יצירתיות.
    ולא שאין חולים שהם מוכשרים ויצירתיים ואנשי רוח, בוודאי שיש, אבל המחלה, אם כבר- הורסת את זה, מצמצמת את זה, מדלדלת את זה.
    אני כועסת על הרומנטיזציה שעושים לשגעון. היא שקר מוחלט שאולי עוזר לאנשים הבריאים להתנער מהחולים ולהמשיך להתעלם מהם ומהצרכים שלהם.

    • תודה, אליענה והחלמה מהירה (לא לבלוע יותר מדי שרלוט ברונטה – זה כואב)אבל נראה לי שאת דווקא חושבת די בהיר.
      היו תקופות שהייתי במגע יומיומי עם חולי נפש, ואני מסכים עם כל מלה שלך לגביהם.
      אני לא פסיכולוג (מקצוע שמתפרש על כל הספקטרום שבין חושך ואור)אבל הקשבתי להם בעניין בהזדמנויות האלה. לרבים מאוד מהם יש עולם מרתק, ועם זאת ברור שהם סובלים, כשלרפואת הנפש הרגילה אין הבנה וכלים לטפל בהם. במקום זה, ככה זה נראה, גומרים אותם באופן לא ניתן לתיקון עם תרופות, שמחסלות לפעמים את הסימפטומים המטרידים ויחד אתם את האדם ואת היצירתיות. תוקעים למישהו זריקה והוא שקט, דל, קהה – ונוח לשליטה.
      משיחות עם כמה וכמה "פגועי נפש" נוכחתי שלא פעם הכרה פשוטה בתוקף של מה שהם מרגישים וחושבים כבר מחוללת פלאים.
      האם הסיבות הן בגוף ("הפרעות כימיות") המתבטא בנפש, או שמא בנפש המתבטאת בגוף (כביוכימיה)? – שאלה שנלקחת לא פעם כמובנת מאליה, וששווה לדון בה בהרבה יותר הרחבה.

      בכל מקרה, הרשימה שלי פה באה לבחון, להשוות אבל גם לבדל את מצבם מן המצב התודעתי של תהליכי יצירה אצל יוצרים. במלים אחרות – ניסיון לתקן את המילון המזיק שבו "השיגעון" (האלוהי, המבורך – לא חשוב) הפך לשם נרדף להשראה וכוחות יצירה.

      • ערב טוב אמיר

        היצירה היא צורך חזק של האמן, אם היה מרסן צורך זה אולי באמת היה משתגע.
        אומנים נחשבים לקצת מרחפים , פחות מעשיים, בוחרים ליצור כל אחד בתחום שלו, במקום לרוץ עם גגון לאיקאה.
        היכולת הנפלאה לעבור ממציאות לפנטזיה, להתנתק מהמעשי והיום-יומי ולשוט לדמיוןהיא מתנה (לא יודעת אם זה מאלוהים) אבל זו בהחלט מתנה שעוזרת לשמור על שפיות בעולם כל כך לא שפוי.
        שבת שלום

        • בדיוק, דבי. לברוא עולמות מנטליים, לשנות את החוקים, לצאת מכאן ולחזור. ניסחת את זה פשוט וישיר. סדר העדיפויות שונה – מה חשוב? גגון או יצירה?…
          אבל אני חושב שעל ה"מעופפות" כמקרה כללי אנחנו יכולים לוותר.
          והכי חשוב: לדכא את האמן, לעצור אותו מליצור, הוא למוטט את היכולת האנושית היותר נדירה שבו. לא פעם האמן כבר עושה את זה לעצמו, אבל בעיני זהו פשע. באופן עמוק ולטווח רחוק שיקום האמן הוא שיקום החברה והתרבות.

  4. אמיר, המושג "השיגעון האלוהי"
    divine lunacy (הבבילון פתוח אצלי, בזמן האחרון.. המושג נראה טוב באנגלית.. לא?)
    אם אני מבינה נכון, 4 סוגי שגעונות הם מתת אל: השגעון הנבואי, השגעון הרפואי, השגעון של ההשראה הפואטית ושגעון האהבה.

    האימם הסוּפי אל גזאלי כתב: " המחלה היא אחת הדרכים שבאמצעותן האדם מתוודע לאלוהים, כדברי האל: המחלות משרתות אותי ואני שולח אותן לידידיי הנבחרים"

    אני מנסה להבין בעצמי ועל כן כותבת לך.
    אם השגעון האלוהי הוא מתנת האל אז כל אדם בכל רגע יכול לקבל מתנה שכזו, לו רק יהיה ב"הינני". נכון?

    • תמי, את "השיגעון הרפואי" את צריכה להחליף ואז הרשימה תהיה בסדר: זהו שגעונו של ה"מיסטֵיס" זה שהאל "אוחז בו" במהלך טקסי המיסטריות של אלאוסיס (אפלטון מכיר את אלה אבל היו גם אחרות).
      אל גזאלי מדבר במונחים סוּפיים – מונחים של דבקות באל (כמו בבהאקטי ההודי או בחסידות אצלנו) בעוד שאפלטון מדבר על אוהבים בשר ודם. אבל לאור הסקאלה של האהבה ב"משתה", אולי גם זה קשור.

      • אולי "השגעון הרפואי" הוא זה שיכול להבין את סיבת המחלות ועל ידי כך לרפאן.לא?
        "הנני" הוא מצב תודעה. לא נראה לי שיש בו הסכמה או כל סוג של הכרות כי הוא אך ורק יודע- "הנני".
        נראה לי, שמה שאתה מתאר הוא התנאים והתהליך להגיע ל- " הנני".

        • תמי, אפלטון לא מזכיר "שגעון" כזה, אבל את כמובן יכולה. נראה לי שאת מתכוונת לידיעה ישירה, אינטואיטיבית שממוקדת בתחום הריפוי (וכן, אפשר לחשוב גם את זה למתת אלוהית).

          אשר ל"הנני" (בן דוד של "ייעשה רצונֶך")- אני חושב שאין בינינו חלוקי דעות, אלא סמנטיקה. התמסרות היא מין הסכמה עמוקה, לא?
          אבל אם את מתכוונת למשהו שהוא באמת חסר כל תודעה מלבד "הנני" – אני לא חושב שיש דבר כזה בפועל (ולא חושב שאפשר לומר את זה אפילו על אבן)

          • אמיר, תודה והאמת- אתה מכיר את אפלטון טוב ממני.

            יש הבדל בין "יעשה רצונך" לבין "הינני". כי כבר יש ב"יעשה" פעולה וב"הינני" אין.
            אולי זו חוויה שעברתי בתקופה מסוימת בחיי וקשה לי מאוד להסביר מה זה. בקצרה אתאר את זה כחוויה רוחנית שבה כל מולקולה בגוף יודעת "הנני" אין צורך במצב הזה, בכלום, הכל קיים. אין רעב ולא צמא- יש המון "הנני":)

          • את צודקת יש הבדל (לכן קראתי לו "בן דוד")
            ומה שאת מתארת – אין צורך בכלום, והכל ישנו – אני חושב שאני מבין, ועל פי דרכי אולי מכיר.
            זו הסכמה שלמה, קבלה בכל כולך – של מה שיש כפי שיש. נכון קשה לתאר את העוצמה של זה.
            אבל האם זו יצירה?

          • בזכות "הנני"- באותם רגעים מופיעות תמונות תודעה, לעיתים מלוות בצלילים, כמו קובץ דחוס במחשב שאחר כך ניתן לפתיחה, כלומר יש אפשרות לתרגם תמונות תודעה אלו ליצירה, אולי בכלי השירה, אולי במכחול וצבע…וזה באמת "שגעון אלוהי"…:)

          • כלומר, ככל שזה נוגע לתהליך היצירה אנחנו מדברים פה על רגע התרגום ולא על רגע החוויה. זה שונה כשהם אחד, ואני לא בטוח שזה בדיוק התמסרות מוחלטת. רק קשב – מין תערובת של קבלה ושליטה.
            נדמה לי שבמילון של אפלטון "השגעון האלוהי" שאת מדברת עליו הוא "שגעון המתקדשים במיסטריות".

          • אמיר, בפעמים שבהן חוויתי "הנני" וציירתי, או כתבתי, הרגשתי ניטרפת, כמו נלקחת למקומות שמנותקים מהארציות הגשמית, זה דיי הפחיד אותי שלא אצליח לחזור אל עצמי ועל כן לימדתי את עצמי להפריד בין השניים.
            ההתמסרות המוחלטת לא זקוקה להראות תוצאות בעולם הגשמי היא החוויה עצמה כפי שהיא, כביכול היצירה שם תלויה במוזיאון של היקום כמו תודעה משוטטת ללא גוף ללא זמן. זמן ממילא הוא המצה של בני אדם, ליקום אין צורך בשעון.

          • תמי, זה נשמע כמו מתנה אדירה, ואני לא מתכוון לרגע להפחית בערכה של החוויה שחווית. רק להבחין כדי להבין. רק כך נוכל ליצור מילון פנימי של מצבי תודעה כאלה, ונדמה לי שזה מה שאפלטון המנוח ניסה לעשות.

            אני חושב שאני מכיר בדרכי גם את זה וגם את זה, ולא הייתי עורך ביניהם תחרות. ב"שגעון המשוררי" אני לא חושב שמישהו יוצר כדי להראות תוצאות. הוא פשוט גואה ושופע את הדברים בזמן אמיתי.

          • אולי חסר בי "האלמנט" (בגששית..:))
            רוב הזמן אין לי את המנוע שיפעיל את המנגנון כדי שיתגלם כאן ועכשו. כלומר די לי בלצפות בכל מה ש"הנני" מעניק לי, זה המון אבל זה רק זה. הצורך ליצור דו שיח= ליצור אמנות לא חזק כמו אצלך:).
            הרצון להראות תוצאות , נראה לי, שייך לצד אחר בנו, אולי זה האגו, במשמעות החיובית, האגו של ההשרדות. הרבה פעמים שמעתי אומנים מתארים את עשייתם כהכרח המציאות בשבילם.

          • אולי פשוט עוד לא גילית מספיק את האלמנט…
            אבל בהחלט, תמי. ליצור משהו חדש בעולם, ולו גם העולם המנטלי, ולו גם העולם שלך בלבד – זה לא מעט.
            למה הישרדות?

          • למה השרדות?
            נראה לי, שהקיום של אמן כאדם תלוי בעשייה האמנותית שלו. כלומר בלי העשייה הוא לא חווה עצמו חיי. לא?

          • הבנתי. כן, את צודקת.

    • נ.ב.
      ה"הנני" הוא הסכמה למשהו שאתה כבר מכיר. בעיקרון זה יכול לקרות לכל אחד, אבל בפועל – לא לכל אחד כפי שהוא. נדמה לי שזה דורש הרפתקנות, סקרנות, אומץ, העצמה מנטלית, ואולי גם יכולת לשלוט ולוותר על שליטה בו זמנית.

      • יש לי חברה שבעיניי היה לה האומץ לוותר על השליטה אבל עם הזמן הבנתי שהשליטה ויתרה עליה. ההרפתקנות שבי חשבה לדבר עם ההרפתקנות שבה והביאה לה לבית החולים עטים ודפים לרוב. "כתבי" דחקתי בה "כתבי את נמצאת היום במקום שהרבה אנשים לא היו מעיזים להיות בו ואיזה כיף לך, את יכולה לכתוב מהתחתית ויום אחד לכשתעלי למעלה נהפוך אותך לספר" אני מחייכת כעת כשאני נזכרת במבט הזגוגי שקיבלתי בתמורה, עד היום כשאנחנו מדברות על הימים ההם היא מסבירה לי שאין בהתמוטטות זו שום גבורה, שום הרפתקנות ושום מושא לקינאה. משהו "רומנטי" בתוכי ממשיך להאמין בדבריו של אפלטון אך משהו שקול בי טוען כנגדו שאדם שפוי לא הולך במודע לגעת בשיגעון רק בשביל לכתוב. מעניין,האם זהו קול הפחדנות או השפיות או שמא אחד הם?

        • זו דוגמה בהירה להפליא להבדל שבין התמוטטות האני לבין מה שאפלטון קורא "השגעון האלוהי". באמת אין שום סיבה להתקנא באנשים "שהשליטה ויתרה עליהם", ואני לא חושב שאפלטון מתכוון למקרים כאלה. האידיאליזציה של המטורף, הביזארי והאנטי-חברתי היא כמו שכתבתי למעלה חלק מדיכוי האמן, ודרך זה – דיכוי התרבות והחברה כולה.
          הסקרנות מובנת לי לגמרי, אבל את הסכנות הכרוכות בהרפתקה כזו לא כל אחד יכול להרשות לעצמו. אני מסכים אתך שהפחד והשפיות באמת הולכים פה יד ביד. איום על הישרדות מנטלית טובה ראוי לחשש כבד…

          • אינני בלתי מזדהה, פשוט לא שמתי לב שלא נרשם שמי. אתה צודק אבל בכל זאת יכולה להעיד על עצמי שעברתי משבר גיל ארבעים לא מזמן ובגלל או בזכות אותה חברה החזקתי קצווה אחת של חוט למען לא אצלול עד לתחתית ובכל זאת זו הייתה התקופה הכי יצירתית של חיי, הבטתי על עצמי מהצד וקלטתי שאחת הסיבות שאני לא "יוצאת מזה" היא שאני "מקיאה" שירים. (סליחה על כל המרכאות). כלומר למעשה, לא היה זה מתוך תפישה שזה מה שנדרש לאמן אלא מתוך זה שאז בעצם הייתי הכי קרובה להיות כזאת. (לא ממש מוצלחת, אבל באותם הימים הייתי בטוחה שאני כן).

          • טוב, לפי מה שאני זוכר מהסנריוּ שלך, אולי גם מיהרת מדי לשפוט את עצמך באמות מידה מחמירות.
            אבל באמת, זה לא עובד אותו דבר אצל כל אדם. מעניין גם המכניזם הזה שבו יצירה בוקעת במצבים לא שגרתיים (לא רק רעים) כשמשהו מזיז אותנו מתחנת התודעה הרגילה שעליה אנחנו משדרים בדרך כלל.
            זה קורה הרבה לאנשים כשהם נוגעים בצללים של הנפש, או מסוערים בהתאהבות…
            אבל אני מבין על מה את מדברת. בגיל צעיר יותר טיפחתי בעצמי את האש ששרפה אותי – כי זה היה הנתיב הכי זמין והכי קצר שהיכרתי אל היצירה. ובשביל היצירה הייתי מוכן לעשות כמעט הכל…
            אבל אפשר גם ליצור מהמקום המלא, ולא רק מסערות.

          • אפשר. לאחרונה אני יודעת. לפעמים אחרי שאני מבלה כאן לפני השינה, בקריאה ובהתפעמות (אחרי תקופה של מעין מוות רגשי שאחריו בא רוגע ושקט , שלתוכו לא חדרה יצירה וכאילו נאטמו הסדקים), קורה לי ששניה לפני שעוצמת עיניים חוטי זהב מוגשים לתודעתי שאליהם מחוברים משפטים מקסימים שהייתי מוכנה לרקום להם שירים אולם…אני מתעצלת לקום, ההבדל המרכזי בין שני מצבי הנפש השונים.פשוט, מנהלת עם עצמי דיאלוג של: "אוי, זה כל כך יפה, כדאי לך לרשום את זה" ואז: "שטויות, בשביל מה? זה יפה, תהני לך ומחר תהני מעוד".

          • טוב, זה נשמע שיש לך בתוך הרפובליקה של האני גם צנזור שעובד שעות נוספות.
            דרך אחת להתעסק אתו, היא לשמוע אותו, אבל לא לקבל ממנו הוראות.
            דרך אחרת – היא תרגול מסוים. אם תרצי – אשלח לך במייל.
            שניהם דורשים סוג של החלטה, רצון ומשמעת כמובן…

          • קטע. בדיוק שלחתי אל עצמי מיל. ממיל אחד למייל השני וההיפך. ולא, זה לא חלק מעיסוקי האניים שלי, פשוט חיכיתי למכתב חשוב ואי הגעתו הבלתי הגיונית גרמה לי להסיק שתיתכן בעיה אצלי. אז כן אשמח מאוד למייל אבל נדחה את הרעיון עד לבוא הפתרון. וכמובן תודה .

          • בבקשה. תני איתות כשיסתדר ואשלח לך בשמחה.

השאר תגובה ל אודי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור