בננות - בלוגים / / הגעגוע למשמעות (פוסט-פוסט-מודרניזם)
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הגעגוע למשמעות (פוסט-פוסט-מודרניזם)

 

 

 

  

   

הגעגוע למשמעות

(פוסט-פוסט-מודרניזם) 

 

אם אי פעם ראית מישהו שקוע במשהו, זה היה ילד עם עיפרון צבעוני בגן הילדים או אמן בעבודתו. יצירה היא אושר. יותר מזה – יצירה היא סוג של מגע: כשיצירה מצליחה לעבור לקהלה, היופי והמשמעות הגלומים בה ממיסים מחשבות ורגשות שליליים וגורמים למקבליה לרגע של התעלות. אבל בתרבות הנוכחית הילד עם העיפרון הצבעוני יגדל לדעת שאמנות אינה רק אושר: כמעט שום תחום לא סבל מידות כאלה של מיסטיפיקציה, בלבול מכוון, הגבלה ומשטור, כפי שסבלה האמנות. 

לכן, בתחילת שנות התשעים של ישראל, כשהפוסט-מודרניזם החל להיות נושא חם בשיח התרבות, הוא נראה בלתי מזיק ואפילו משחרר. אחרי כמה מהפכות ומהפכות-נגד, אחרי כמה מרשמי "שירה נכונה" ומרשמי נגד – כשהכל כבר נשבעו בשמם של זך, של וולך, או של מישהו אחר כדגמים הבלעדיים של שירה ראויה לשמה – הבשורה הייתה שאף אחד כבר לא יסתובב בינינו בעיניים קודחות עם האמת החדשה והבלעדית שלו בכיס, יטיף בקנאות ל"עולם ישן עדי היסוד נחריבה", וייצא בערב למסע צלב נחרץ נגד המחדשים של הבוקר. לכאורה, משוררים היו חופשיים פתאום לשוטט במוזיאון של התרבות ולתבוע בעלות על כל אגפיו. השוליים הסהרוריים, הניהיליסטיים, של הפוסטמודרניות נראו אז כנחלתם של פילוסופים ולא של אמנים: וכי מה יכול אדם החפץ ביצירה לעשות עם הטענה שהכל ציטוט, שאין תובנה וידיעה אלא נראטיב בלבד, ושאין שום הירארכיה ערכית ואיכותית? 

אולם בהדרגה, השתלטותה של אותה דרך חשיבה ניהיליסטית על מוקדי הכוח האקדמיים סימנה את עלייתו של רלטיביזם אֶתי, רלטיביזם שהפך עד מהרה לפילוסופיה של ברבריות שחלחלה לשיח הציבורי, למדיה, לתרבות. הפילוסופיה של הברבריות הביאה אל התרבות את הבשורה של השוויונית האולטימטיבית: שום דבר אינו בעל ערך משל עצמו, וכל קנה מידה (באשר הוא קנה מידה) הוא ריאקציונרי. במלים אחרות, הכל מותר; הכל – חוץ מהשאיפה לערכים ולמשמעות בעלי תוקף אתי או אסתטי.

מוקדי הכוח התרבותיים בוססו מחדש בהתאמה: לא על ערכים אלא על תדמיות.  שהרי אם הכל שווה-ערך להכל, אי אפשר לקבוע כללים של ערך ומשמעות, לא בתחום האסתטיקה ולא בתחום האתיקה: אי אפשר להציע שום קנה מידה ביקורתי להבחין בין ביקורת סרטים בעיתון יומי לבין ביקורת התבונה הטהורה, ואין שום הבדל עקרוני בין כתבת ספורט על משחק השבת בליגה לבין שיר של פינדרוס למנצח בתחרויות האולימפיות. בתפיסה זו לטקסט אין שום יתרון על מאמר הפרשנות שנכתב עליו. ולמעשה, לשום כלל מחשבתי או אתי אין בעצם ערך אמת כלשהו; לשום אדם, לשום רעיון, לשום יצירה. 

לכן, בשורה התחתונה – הכל דבֶּרת, מיסטיפקציה של רעיונות, משחק של תדמית ומראית עין. אפשר לקרוא את דרידה קורא את קאנט באופן נטול משמעת ביקורתית, להתפעל מן הכישוף שבמלים, ולרקוד מסביב לטקסט. אפשר לסגוד במקום להבין, ואפשר לקבוע מה טרנדי ומה לא – בלי לטרוח עוד באיכות ובמשמעות. כל אחד והנראטיב שלו.

ולכן – אין בעצם מה ללמוד, אין מה לשפר ואין שום דבר שאפשר לשאוף אליו או להתגעגע אליו, כי כל הערכים והרעיונות הם בין כה וכה שווים בחוסר הערך שלהם, וכל האנשים שווים באפסיותם הקיומית והערכית – כמובן חוץ מהמורים הנאורים, שלמרות שאי אפשר ללמוד כלום, לימדונו כל זאת; וחוץ מאלה שהאמונה החדשה הזו משרתת אותם, לאחר שהשכילו להפוך ריקנות לכוח. המרוץ אל המכנה המשותף הנמוך ביותר קיבל את הצדקתו האולטימטיבית.

משחק נחמד, אבל שמא לא לאורך זמן. 

תחום ידע שיכולות להתקיים בו אלף אסכולות שונות מפולגות בדעותיהן,  ושמקשיבים בו בפה פעור לדיעות במקום לשיקולים שכל אדם ואדם יוכל להגיע דרכם למסקנות,  הוא תחום תְלוּי-סמכות בלבד. למרבית הצער, שדה האמנות משופע במיוחד בחוקרים, במבקרים ובסברות כרס מסוג זה. לא בחינה בקורתית ואקספרימנטלית של קני מידה אלא מיסטיפיקציה של הדיבור עצמו; לא שכנוע אלא הטלת אימה באמצעות סמכות.

ככל שזרעי הניהיליזם הזה נובטים, מתברר שמי שמשלם את החשבון הוא האמנים, הקהל והתרבות. עכשיו אפשר –  וזה-מה-זה "קוּל" – לשווק טורי שיר בנליים אך בלתי מנוקדים, ובלבד שיהיו מודפסים ברוב רדיקליות כפמפלטים מהפכניים, ומנופחים בחשיבותה של חוסר חשיבותם; ואפשר גם לעשות קולז' מכמה יצירות של אחרים או מחפצים או אמירות אקראיים, ולהציג אותו כמלה האחרונה של האימפוטנציה הקיבוצית המוסכמת שלנו – של אי האפשרות הקטגורית ליצור משהו בעל ערך. 

האמנות היא טרף קל לניהיליזם, כי אמנים דוכאו זה דורות. המרד השקט שלהם, המקוריות והנאמנות היצירתית שלהם, הותוו בתוויות של חתרנות, א-מורליות והתנהגות חברתית מפוקפקת. עולם המבוסס על תדמיות כשלעצמן הוא עולם מסוכן במיוחד לאמנים. כך למשל, אמן צריך להגן על עצמו היום מפני האמונה המוזרה והנוירוטית, שאם הוא נעשה פחות נוירוטי, גם יכולתו האמנותית פוחתת. למרבית הצער ישנם אמנים שחונכו להאמין כך, וישנם עיתונאים ומבקרים המטפחים תדמיות כאלה; מכוח אותו חינוך אמנים לא מעטים עדיין מבקשים לנהוג באופן הכי אקסצנטרי והרסני בחייהם הפרטיים והציבוריים, כדי לזכות בתווית המתאימה ולהוכיח שהם אמנים. אלא שגם בזה לא די. שכן, עולם התדמיות אינו עולם של חירויות, אלא של כוח ולא מעט צביעות. 

מלכתחילה היה בכל זה משהו מתעתע, משום שרבים מהפוסטמודרנים לא היו באמת 'פוסט'-מודרנים: הם לא היו איזשהו תוצר טרנספורמטיבי של המודרניזם, אלא אותם אנשים שהתבגרו באקלים מודרניסטי ולרוב מרקסיסטי. חלקם המשיכו את הלך המחשבה המודרניסטי ללא רעיונות חדשים של ממש, וחלקם ניסו לשבור את שרשרת הגאולות המודרניסטיות באמצעות זן חדש של רלטיביזם; אבל לאמיתו של דבר, אפילו אלה לא היו מוכנים לקבל על עצמם את הרלטיביזם הגמור שהתבקש מדבקות עקבית בעקרונות אלה, פשוט משום שרלטיביזם כזה לא היה מותיר מקום לפעולה בשום מישור של עובדות מוצקות. עצם המחשבה הפוליטית של אנשים אלה ורצונם להשתלט השתלטות "מתקנת" על מוקדי כוח חברתיים עמדו ועומדים בסתירה לכך.  בפועל הפוסט-מודרניות הגיעה די מהר לידי שלילת העקרונות הרלטיביסטיים שלה עצמה, וכרתה מחדש ברית עם המחשבה הפוליטית שקדמה לה. יצורי כלאיים מוזרים כמו "פסיכואנליזה מרקסיסטית" ו"מדע קווירי" החלו עולים מבלילת הקסמים הזו, אבל זה לא הפריע לאיש: לא הפילוסופיה עמדה כאן על הפרק אלא המאבק על עמדות הכוח; ההיבריד המחשבתי הנ"ל התגלה כמכשיר יעיל לקעקוע הסדר הישן של ההומניזם, התפיסה ההתפתחותית, והחינוך למצוינות. 

עם זאת, עוד קודם לכן, הזניה של השירה והאמנות לא נעדרה גם משורות המודרניזם. הפוליטיזציה של השיח כחזותה העילאית של האמנות החלה משם, ואומצה לתוך השיח הפוסטמודרני. השיטה לכך הייתה ועודנה רדוקציה של השירה והאמנות ל'איזמים' שונים, לדגלים חוץ אמנותיים של אמיתות לוהטות שאין בלתן. הדגלים הם רבים – חברתיים, דתיים או פוליטיים – אבל הרדוקציה דומה ומשותפת לכולם. תחומי חיים ומחשבה שהשירה עשויה לבטא זה בצד זה בלי קושי, הפכו לכרטיס כניסה אידיאולוגי למיני שירה מטעם: שירה פמיניסטית, שירה הומוסקסואלית, שירה עדתית, שירה שמאלנית או שירה אמונית. כל התארים האלה שהודבקו לשירה הם סוגים שונים של הזניות לא משום שאיזשהו נושא מן הנושאים הנזכרים אינו לגיטימי או ראוי לעיון, אלא בגלל הניסיון לשעבד ולכלוא את היצירה האנושית בשירותם. השירה יכולה לדבר על כל נושא מנושאים אלה, אבל מרחב היצירה שלה מקיף הרבה יותר מהם. הנושא של השירה הוא החיים – בכל גילוייהם.
יותר מזה – הגבלה זו מעולם לא היתה רק רעיונית. כל אמנות באשר היא אמנות, והשירה בכלל זה, תלויה באיכות לא פחות מאשר במסר שהיא מעבירה; היא דורשת כישרון הבעה ומיומנות "טכנית" לא פחות מאשר מעוף רעיוני. מבחינה אמנותית גרידא, הרדוקטיבים הרסו את השירה בזה שהשליטו את המסר על האיכות, והניהיליסטים – בזה ששללו הן את התוקף של המסר והן את התוקף של איכות אמנותית כלשהי. 

עוד בנושא: "הקורא עונה ליצירה" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

ההמשך (יבוא): פוסט-ניהיליזם

 

85 תגובות

  1. ורד לוי-ברזילי

    …"ילד עם עיפרון צבעוני בגן הילדים או אמן בעבודתו"

    אמיר, אפשר לוותר על ה"או":
    ילד עם עיפרון צבעוני בגן הילדים הוא אמן בעבודתו. תמיד.

    🙂
    ורד

  2. אמיר
    אולי זו תקופת בניים עד שיעוצבו הגדרות חדשות לדו שיח בין האומנות לאומן לקהל.
    אולי כיום לכל קבוצת בעלי מקצוע יש את האמנים שלה. גילדות סגורות בעלות שפה משלהן ומתוך כך גם אמנות מיוחדת לאותה גילדה.

    • מיכל ברגמן

      אתה כל כך צודק.
      הרלטיביזם מסוכן לאומנות ולרוח האדם בכלל. במסווה של "הכל שווה להכל" או "מי אמר מה שוות יותר" הוא יוצר דיקטטורה של בורות.
      הוא מזיק לאומנות לא פחות משהוא מזיק לשאיפה כלשהיא לתיקון העולם, למוסר, לנעלה. לנסיון לחקור משהו ולהבין אותו.
      מאחר ואני מאמינה שפילוסופיה גולשת ומשפיעה על החברה בכלל (גם אם החברה לא יודעת שהיא מדברת רומנטית או רלטיביסטית וכד"), הרי שאתה פוגש את האדישות המיתממת הזו בכל נסיון לשוחח עם בני נוער.
      הם נדהמים מהבקשה שיביעו דעה. "זה תלוי", "יש כל מיני דעות", "מי אמר שהדעה שלי טובה יותר", "זה לא משנה כל עוד זה לא פוגע באחרים" -מיני מילים נבובות שכלל לא יודעות שתמיד זה פוגע באחרים, השאלה מדוע והשאלה כיצד. והאם פגיעה אחרת לא גרועה יותר.
      כבר אמר איש חכם שעוד לא נולד הרלטיביסט שישב בשקט כשקניבלים מבשלים את אמו שלו והפטיר "כל אחד והתרבות שלו". אלא שנכונות המשפט מדאיגה ביותר – כי הרלטיביזם מסרב לראות את הכלל , לכל היותר הוא יתערב בכל הנוגע לאנוכיות האישית שלו.

      • הי מיכל, הצחקת אותי עם הקניבל. הבעיה שזו שיטה לדיכוי. הרלטיביסט הוא מין מדכא שבהחלט יגיד "כל אחד והתרבות שלו" כשמבשלים אמא של מישהו אחר…

      • אני מסכים אתך גם בקשר לכל השאר. "רלטיביזם" הוא שם יפה לניהיליזם. וניהיליזם הוא תמיד הרס שמשרת את סוכניו… למרבית הצער הוא גם בדרך כלל מסמן התפוררות של חוט שדרה אתי ותרבותי, ובסופו של דבר גם קיומי.

    • אמנות היא דיאלוג. המבחן האמיתי שלה הוא הקהל ולא כמה בני סמכא שמנסים להרוס לקהל את הביטחון שהוא חווה משהו אותנטי מול יצירה.
      ביתר פירוט:
      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

  3. ועכשיו דנים על השיוויניות האולטימטיבית – ברשת. לאיזו רדידות זה יביא וכו". אני עדיין בודקת את זה. שואלת את עצמי אם "מות המבקר" כפי שאני קוראת לזה, או מות העילית של הביקורת, ועלייתו המטאורית של הבלוגר והטוקבקיסט כמבקר לכל עת, תביא למהםכה מרתקת או סתם תרדד את השיח עוד ועוד עד לגוויעתו.

    בקיצור, אין ספק אמיר שהפנים הם עכשיו לכיוון הרשת, כאן, אולי תהיה המהפכה הבאה. אולי.

    • יעל, הבלוגר והטוקבקיסט (או שמא הרשומן והמגיב?) הם אנחנו. מה שיפה כאן זה כיכר השוק האולטימטיבית, אבל גם היא זקוקה למסננים כדי לא להידרדר ולהתרדד.הרשת היא עדיין ג"ונגל של שבילים ואנשים, אבל בשביל מהפכות צריך (אם בכלל)להתארגן, לא?

    • נ.ב.
      בכל מקרה, השוויוניות הפוסטמודרנית היא בזה שלכלום אין ערך. 1984 של קהיליית אפסים שקל לשלוט בה. אולי הרשת תורמת לזה בקלות שלה, אבל אני לא בטוח. המדיום של הדיון הוא עניין לא בלתי קשור, אבל שונה.

  4. עכשיו אחרי שקראתי את המאמר הזה אין שום סיבה שאשתוק יותר. אמיר אור, גש לספרייתי, יש כמה ספרים שאתה צריך לקרוא. אתה לא מבין את מה שאתה יוצא נגדו. בחריפות ובתוקפנות דמגוגית עד שלעיתים אתה גולש לסתם הטחות תמימות של אשמה, לא יודעת איזה פרצופים של הפוסטמודרניזם פגשת, שככה עשו לך, כמובן שאפשר להשתמש בו לרעה בדומה לשימוש שעשו בהרבה רעיונות טובים לפניו, אך האופן השטחי ההיסטרי שאתה ורבים ממקטרגיו בוחרים לצאת נגדו מעידה, כצפוי, עליך יותר מאשר על הזרם. אני יכולה להראות לך את הפוסטמודרניזם בחיים שלי. ובחיים שלך. פוסטמודרניזם זה מצב, תמלול של מציאות, לא אידיאליזציה.
    ולא שאנחנו לא נלחמים בה. וזה רק המבוא.

    ואין ספק האמנות שלך היא לא האמנות שלי. פרוסט כותב שהאושר חסרה בו הלהבה. הנרי מילר כותב שהוא מושא החלשים. אני יושבת בניהם, פרצופים מאורכים, ככה אנחנו אוהבים את זה, יש לך התנגדות?

    • שום התנגדות, שלי. המציאות, מה לעשות היא לא רק תמלוליה, אבל המחשבה יוצרת מציאות, וכדאי לבחור טוב. מעניין שסוג ביקורת רדוד, דומה לשלי, מוטח עכשו בפוסט מודרניזם אפילו בצרפת של דרידה. הפטפטת הפוסטית כנראה עלתה אפילו להם על העצבים. היא פאסה.

      • אני חושבת שיש אמת רבה בדבריך,בענין הדקונסטרוקציה, היא מאפשרת שיח חדש, אחר או נוסף על מה שכבר קיים. ביחסים בינארים הניגודיות דוחה את מה שנראה פחות טוב, ומדכאה אותו, מדירה אותו ,
        השאלה היא מי מחשיב? מי קובע מה נחשה למצויין? ולמה להדיר את מה שפחות מצויין? האם לבינוניות אין זכות קיום? האם המצויינות תקפה לכל אורך יצירותיו של אדם? או שיש לו גם יצירות בינוניות שמקבלות קרדיט בגלל יצירות מצויינות קודמות.
        אולי אני עושה פה סלט של כמה נושאים, אבל זה נכון שיש מי שמנסה להכתיב את רוח הפוסטמודרניות, וזה פוגע במצויינות, ויש מי שמעלה לדרגת מצויינות יצירות בינוניות מטעמים כלכליים, ויש מי שרוצה לקבוע כללים אתים מקצועיים,ובלתי תלויים אלא באסתטיקה.

        • לא, אורה, אני לא חושב שאת עושה סלט. יש מי שיש להם אינטרס לבלבל את כולם, להרוס את ההשכלה ואת החינוך האתי. מי קובע? בסופו של דבר הקהל, ולא רק זה של דור אחד כנראה.
          אם מעניין אותך להיכנס לזה עוד הציצי:
          http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182
          "הקורא עונה ליצירה".

          • הקהל מושפע מקובעי " הטעם" בשיווק האגרסיבי של היצירה, או האמן, . הקהל קובע רק בהמשך כעבור זמן מפרספקטיבה רחוקה שמאפשרת לו לראות את הערך הנכון ליצירה, ככה נפלו גיבורים וככה התגלו גיבורי תרבות שלא הוערכו בחייהם,

          • אורה, אני מסכים אתך לגמרי ש"הקהל" נתון למניפולציות של "קובעי טעם", אבל בשורה התחתונה, הוא הקובע מה משמעותי לו, ואם הוא פועל מתוך פחד ודיכוי ולא מתחושותיו – מה לעשות, גם זה חלק מהתמונה.

          • התומכים בפוסט מודרניזם צמחו גם על הרקע הזה, כלומר הם הקימו אג"נדה סגורה למקורבים, או לבעלי רוח כרוחם. חוץ מזה ליוצרים מהפריפריה, שהם האחרים לא היתה כניסה לא בגלל נמיכות התוצר, אלא בגלל סוג אחר של תוצר ברוח אחרת שהיתה זרה לקובעי הטעם. ככה גם התחילו לקבל את תרבות אפריקה כתרבות ולא כברבריזם.

          • בלי קשר ל"קולו של האחר" (גם המודרניסטים הקשיבו לו – מברנקוזי והסוריאליסטים ועד בורחס) נדמה לי שדווקא הפוסט-מודרניזם הלך על "אפליה מתקנת" רחבת ממדים, ומבחן האיכות, בשורה התחתונה, לא באמת היה חשוב לו. המהלך היה פוליטי, וחתר במודע תחת מסורת התרבות המערבית.

          • נכון, זה היה מהלך פוליטי, שיש בו גם הומניזם, . אתה נותן את הדוגמה של בורחס, אבל לא ההתקבלות של בורחס היתה בעייתית, אלא ההתייחסות לאפריקה עם תום הקוליניאליזם, לעניות דעתי.

          • ההתייחסות לאפריקה אכן הייתה מחפירה -עם תום הקולוניאליזם וכמובן עוד יותר במהלכו. אבל אני לא רואה איך זה קשור לפוסטמודרניזם. זה קרה הרבה קודם, לא?

          • לפוסט מודרניזם יש פנים רבות, מלבד הרצון, הצורך לסלק את ההגמוניות האידיאולוגיות, כמו מרקסיזם, וכו… התפתחה אידיאולוגיה הומניסטית ששמה לה למטרה לפתוח את המרחב לאחר, אז התחילו לשאול שוב מהי תרבות? והאם למשל תרבות אפריקה היא תרבות מסוג אחר או ברבריזם, ואם זו אכן תרבות אז יש לה מקום של כבוד וצריך להכיל אותה במרחב התרבות, ולמעשה סוף סוף להבין שתרבות זו לא רק אירופה, תרבות זה המזרח, סין יפן וכל השאר, וזה גם אפריקה, אמריקה האינדיאנית וכו… הפטרנליזם האירופי חטף כאן מכה. וזה טוב ליהודים.

          • לא תמיד… בשנה שעברה הוזמנתי ללונדון ל-Race Convention. כמות המתחסדים שם והאמנות הגרועה היו די קשים מנשוא. בדלת האחורית זה שוב הופך את האמנות לדגל פוליטי, וזה די מעציב. בקיצור, אם את אפגנית לסבית אקטיביסטית כל הדלתות פתוחות בפנייך, אבל איש לא יקרא ברצינות מה שיש לך לומר. אם את ההפך מזה, חפשי קריירה אחרת… סיכויים קלושים.

          • לדעתי יש להם מקום זמני, וכמו שאמרת הקהל מפרספקטיבה של זמן ישפוט, . ואגב אני מרגישה בזהירות הרבה של השיחה הזאת שלא לדבר על הנעשה בארץ,

          • אין הבדל גדול. בעניין הזה אנחנו בבואה עם יישומים מקומיים ובלי הרבה חשיבה מקורית של ממש. את חושבת שיש ממה להיזהר?

          • אולי, שלא ישימו איזו קופסה עם חוט, או שידירו מפרס זה או אחר?

          • גיורא לשם

            אחרי שנגמר הקולוניאליזם "הצליחו" האפריקנים לרצוח זה את זה בכמויות גדולות יותר משעשו זאת הקולוניאליסטים במאות השנים האחרונות.

    • נ.ב.
      מי דיבר על זה שצריך לכתוב על אושר? צריך לכתוב אמת. פרוסט ומילר הם דוגמה לפוסט מודרניות?

      • ומי באמת רוצה לשמוע אמירות אפוקליפטיות? כבר חפצים לחזור לימי החזון העליזים. המודרניזם הציע חזון ומה מציע הפוסט, כלייה. (אם כבר המהפיכה הברברנית ביותר היא של הפמיניזם, אם אתה שואל אותי)
        ומה, לא שמעת? צרפת היא כבר לא בירת התרבות, צרפת, של אחרי דרידה,
        זה פאסה.
        ועל נ.ב. דיברת על אמנות (לאו דווקא כתיבה) וקשרת לרגשות של אושר. שם. בפסקה ראשונה. לא כולם נוהרים או מחפשים אחריו, באמנות, או במה שלא יהיה. האם אתה כופה את התפישה שלך וטוען שהיא יחידה ואין עוד הסברים למה מרגישים בחווית אמנות?
        (הדיבור ככה על אמנות עושה לי רצח אמנות, הזרה איומה, היא מתביישת שאנחנו מדברים עליה גופשלישי, כאילו היא לא כאן.)

        • אין שום רע בחזון, אפילו קטן, נגיד, ארוחת ערב (זה החזון שלי לעוד מעט). אם רק אין ואין ואין, הסיבה היחידה לא לקפוץ מהגלל היא אז-מה-טיזם פשוט (בשביל מה לקפוץ?)
          האסתטי, האמנות, אכן גורמים לסוג של התעלות. אחרת למה את מדברת עליה בלשון של קדושה כמעט? ולמה לא לומר את זה?

          • אני אומרת שצריך להכניס אותה הביתה, ואתה אומר שאני עושה האלהה. עד שלא תהיה נימה מודבקת לתגובות אולי לא נבין. ואולי לא נבין כך או כך. גם ככה זה פלא, תקשורת. אני חושבת שאתה מבטא יותר משאיפה למשמעות את השאיפה לסדר מונחה. געגוע לסמכות. וכזאת שמתאימה למידות שלך. אני לא מדברת באופן אישי, כן? אני מתווכחת עם הרעיון. בזמן שההירארכיה החדשה שתתהווה לא תהיה מוכרת לך, הרי ברור שתהיה הירארכיה. המכנה המשותף הנמוך ביותר כבר נקבע מזמן, ולא כמו מה שכתבת, הוא דווקא הטיפשות. והנה אם אתה רוצה להאמין באיכות הרי ידע הוא חלק ממנו, וכולם יודעים לדבר ברמה כזאת של ידע שכבר אי אפשר להבחין כבר בטיפשות, זה מסימני הפוסטמודרניזם, השליליים. גם היכולת להעביר יותר משמעות היא מסימני הפוסטמודרניזם, משמעות מגוונת, אני קוראת משמעות לכל מה שכל אחד חושב ומאמין. ואולי זה סוג של חזון, לא יודעת, איבדתי את הריכוז.

          • הי שלי, אני אפילו לא בטוח אם את כועסת. אני קורא דבר והיפוכו אצלך. משמעות אינה עניין פוסט מודרני אני חושב. להפך. למשמע שום דבר – כן.
            גם אין רע בלקבל ולתת סמכות, כשהיא מבוססת על חליפין ולא על תדמיות או כוחנות לשמה. מה שאת קוראת "טיפשות" הוא הפחתת ערך לאנושות, אבל אני חושב שאנשים עושים כמיטב יכולתם אם מניחים להם ומסייעים להם. כן,אנשים רוצים להתקיים היטב, בכל מישור. כשמדובר על ידע ורעיונות, זה המקום שבו "מטפישים" אותם בזדון, באמצעות ההכחשה שאפשר לדעת משהו. לא בריא.
            אז כן, אני לא בעד ניהיליזם,רלטיביזם, ושאר דרכים לבלבל ולשלוט. אני בעד יצירה, בעד להגיד משהו ששווה משהו.

          • אמיר, מי קובע מה היא "יצירה", מה "משמעותי" ומה הוא "משהו ששווה משהו"?

          • למה סליחה? את מוזמנת. בסך הכל אנחנו מחליפים מחשבות, במטרה לבחון דברים ולהבין חדשים, לא?
            אז כמו שכבר עניתי למעלה, לדעתי אמנות היא דיאלוג. כלומר, המבחן האמיתי שלה הוא הקהל האנושי לדורותיו, ולא כמה בני סמכא שמנסים להרוס לקהל את הביטחון שהוא חווה משהו אותנטי מול יצירה. את יודעת מה משמעותי לך ומה לא, לא?
            אם מעניין אותך דיבור בהרחבה:
            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

          • כועסת? מה פתאום כועסת? עכשיו אני קצת נעלבת, עוד תפתור אותי בפרץ של רגשות.
            הבנתי:
            1. אתה נגד סיפוק דחפים מזדמנים ותשוקות מידיות.
            2. אתה משתמש בעצמך במאמר במיסטיפיקציות וזה מה שמקומם אותי.
            3. אין לי בעיה שתישאר מודרניסט.
            4. הפוסטמודרניזם כבר כאן. אין דרך חזרה.

          • שלי, התחושה שלי שאת כועסת לא באה להפחית מערכו של אף טיעון שלך. אם את לא, כמובן יותר טוב.
            מכיוון שאת סודרת, אשיב כסדר:
            1.אני לא בעד ולא נגד סיפוק דחפים (מאין זה בא?) תלוי בנסיבות.
            2.איפה יש לי מיסטיפיקציות?
            3.אני לא מודרניסט.
            4.הפוסט מת, לא שמעת? אפשר לדבר על פוסט ניהיליזם אולי.
            בסך הכל, כמו כאן, גם באמנות עם על הערכים הנוספים שלה, בסוף הכל חוזר לניסיון לומר משהו למישהו.

          • 1. כי אתה רוצה התעלות ומשמעות. התדמיות הן "אובייקט מעבר" לסיפור שכבר סופר ואין לנו אפשרות להגיע אליו ברגש. סיפוק גשמי. זה לטעמי הפירוק שאתה יוצא נגדו. פירוק הרוח. ולא ביטולה. כפי שאתה וודאי סבור, אלא בחינה מחודשת. התרוקנות המשמעות. וגם חיפוש מחודש.
            2. הפוסטמודרניזם הוא פרדוקסלי (זאת גם הסיבה שקל לצאת נגדו)אתה משתמש בצד אחד, כמו למשמע את השום דבר (כתבת ככה בתגובה), זה לא נכון. למה? כי, למשל, אין תרבות אחת עילאית, אך יש תרבות פלורליסטית. כזאת שעדיין לא גמורה. הרי הפוסטמודרניזם הגדיר את עצמו כמתגבש. נכון, גם כן דרך חמקמקה להגדיר, אבל!
            3.מהסוף להתחלה:
            פוליטיזציה של אמנות שייכת למודרניזם, בלבד. ואינה משמשת את הפוסט. או פוסט פוסט. מעצם הגדרתו הוא נמנע מכך.
            יצורי כלאיים מוזרים(כך הגדרת)כגון "פסיכואנליזה מרקסיסטית" ו"מדע קווירי" אלו הם יצורים טבעיים לפוסט. שילוב של העבר. מיזוג של תחומים. גם אם לא יצא משהו.
            לגבי אמנים, אתה כותב שהתדמית שלהם נבנתה ע"י הרדיפות וההוקעה ולכן היא אינה רצויה (ואסור לאמץ אותה וכו"). זה לא נכון. התדמית נבנתה מהמציאות. מיתוס. או קלישאה. או סטריאוטיפ. תמיד קצת עצוב לגלות שהם נכונים. הם היו ניהיליסטים. כתבת אתה באיזה מקום, משמשים כנביאי זעם.
            הפוסט ממשיך את תפיסתו של קאנט מתוך ביקורת התבונה ואמנם משתמש בה נגדו, אך מאמץ את "התיקון" לדוגמא. זו פרופגנדה להגיד שביקורת סרטים שווה לה.
            4. פוסט ניהיליזם או פוסט פוסט מודרניזם לא יכול להיות תחליף, להגדיר דרך השלילה זה לא פיתרון.
            5. אולי היחס הקיצוני שלך שולל בעיני את הרלוונטיות שלך.
            6. אני לא מסכימה באופן חד משמעי עם הפוסט או הפוסט פוסט אבל הייתי רוצה לראות אותו מתפתח באופן חיובי, ברור שאינו יכול להישאר כך, אך יסודותיו הולמים בהחלט מקום טוב יותר וחדשני.

          • שלי,
            ובכן, אחד לאחד:
            1. כאן עדיין לא הבנתי מה הקשר לדחפים, ובכלל הבנתי מעט ממה שאמרת.
            לשאוף למקסימום האנושי – זה לצאת לדרך ארוכה, ולעיתים לא קלה, אבל זו לא מיסטיפיקציה. זו גם הרפתקה וגם לא הליכה על המקום או הליכה וירטואלית לשום מקום.
            2. זו באמת דרך חמקמקה וחלקלקה להגדיר. התרבות האנושית היא בהתגבשות מתמדת. פלורליזם הוא חיוני לדינמיקה שלה מאז ומתמיד. מה חדש? חדשה האמירה החותרת תחת אפשרות של ידיעות כלשהן. הפוסטמודרניסטים הראשונים הסתובבו בינינו בתקופה ההלניסטית. זה היכה אז גלים קצת, אבל בסוף נמאס לכולם מהניהיליזם שבספקנות הפנטית.
            3. הפוסט-מודרניים הם פוליטיים להחריד, אבל ללא שום חזון, כי אין. קוראים לזה "השתלטות מתקנת" או סתם "משחקי כוח".
            הוקעה והתוויה היו לא פעם חלק מהמציאות, אבל מציאות אפשר לשנות. להיות "נביא זעם" הוא ההפך מלהיות ניהיליסט: לומר שדרך מסוימת מובילה להרס, ולהצביע על דרך טובה יותר.
            את מסרבת לקחת את המהלך הלוגי עד סופו, כי אפילו לך לא נעים מהאבסורד. אבל תמיד יש מי שלא מוטרדים לצדוק לשיטתם גם בין ההריסות של התרבות.
            4. השלילה היא בפוסט מודרניזם. לשלול שלילה זה כבר להציב סימן שאלה רציני ומחייב מהו החיוב.
            5. פה את פשוט שוללת את הרלבנטיות שלי. הממממ… לאן נעלמה הסובלנות הפלורליסטית? נא לבדוק את הלוגיקה.
            6. ב"דרכי הקיצונית" דווקא הצבעתי במאמר על צדדים חיוביים ומשחררים בפוסט-מודרניזם, שנראו מכריעים בתחילתו. הבעיה היא שלא לשם זה התפתח, אלא לפילוסופיה של ברבריות בשירות הדיכוי הקטן, הלוקלי, נטול החזון – אבל זה לא מסתכם בעמדות כוח בפקולטה, אלא בלהבין את הנרטיב של בן לאדן.

  5. שירה, ההומאז" שלך דווקא הביע חום ואהדה. כתבתי לך, ששירי תגובה היו מסורת מפוארת מאז שירי הג"היליה הערבים והרנגה היפנית, וזה הכי קרוב לדיאלוג שגם מגיע לא פעם לדרגת עונג אמנותי. גם שם לפעמים מתווכחים או מתבדחים בשירים, מה רע?
    לא יודע ממה נבהלת, אבל גם אם "חירבת את המשחק" זו זכותך כמובן.

  6. אחרי שלקחתי שתי דקות לנשום ,בתגובה לשטף ולנוקבות שבמאמר ,ולמרות שהיו לי קשיי הבנה פרטיים ,רוצה לאמר:אני הקטנה רציתי להעיד שגם בלי להבין באמנות ובשמות שהדביקו לזרמים ולתקופות , ניתן להתחבר לשירה ,וכשזה קורה ממש -האמן הצליח ,(הביקורת שתבקר את עצמה היא לא מעניינת). האם לטענתכם הביקורות קובעת לאנשים אם שיר שהם קוראים הוא טוב? אגב, אחת הסיבות שבחרתי להשאר בבורותי היא לא להפוך להיות אחת מ"האנשים האלו".

    • סיגל, אשרייך. יש לך כנראה מספיק ביטחון במה את חושבת ומרגישה, והיכן את חווה יופי. לא הצליחו לערער לך את ההיענות הפשוטה הזו. אבל אילו שמעת דיבורים על אמנות בשיחות שישי פלצניות, היית מיד תוהה אם האנשים בכלל נהנים מהעניין. זה מין שוק של תדמיות.
      באופן הכי פשוט אמנות היא בעיניי דיאלוג. אמנות אינה קיימת רק לשם סיפוק עצמי של היוצר, ולא זה האתגר שלו. אבל למרבית הצער זה לא פעם משרת מבקרים להטעות אפילו את האמנים ובאופן זה להשתמש בהם. אם מעניין לך להיכנס לזה הציצי ב"הקורא עונה ליצירה":
      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

      • אציץ. אבל מחר. (מקווה שאין שם הרבה מילים שנגמרות באיזם כי אחרי כל כזו אני שומעת זימזומיזים :0)
        תודה.

  7. מאמר מעניין מאוד,
    כמי שעוסקת באומנות, לימדה אומנות ויוצרת, מסכימה עם כל שכתבת.
    היו ימים בהם הרגשתי שהומנות פשטה את הרגל, הפסקתי ליצור.זה כאב. חזרתי ליצור בדרך הכי אמיתית שלי, בלי לחשוב מי יגיד מה. כל מה שאני רוצה זה להיות אני.

    • דבי, כל הכבוד! והרי כל זה באותו עניין של דיכוי האמן שעליו הגבת ב"משטרת העונג ודיכוי האמנים".
      לא תמיד קל לשקם, אבל זו משימה ששווה הכל. לא מעט אמנים הגיעו ונגעו לאחר חיים אלמוניים או ביקורות קטלניות של "בני סמכא".
      אל פחד.

  8. משה יצחקי

    אמיר

    נדמה לי שיש לעשות הבחנה בין האופן שבו מדברים, מפרשים, מפטפטים את הפוסמודרניזם לדעת, לבין הוויה הנובעת ממציאות ומהוויה שהתקופה הקרויה פוסט מודרנית יצרה ובמידה רבה אנשים בראו אותה. השימוש העודף בשפה לקניאנית ודרידיאנית עם כל אלוהי הרלטביזם יצרו ניהיליזם חלול וחסר כל אמות מידה. החוויה שלי היא שמצב הנפש "פוסטמודרני עשוי לחולל גם קיום צנוע עם ענווה שיש בו פוטנציאל למשמעות.
    אם תחליט להתייחס, אנא כתוב לפוסט האחרון שלי, על רליגיוזיות.

  9. מסכימה עם כל מלה! ביחוד עם ביקורת התפישה המקובלת שעל המשורר לשמור על הנוורוטיות שלו, שמא תנבע שירתו משכבות לא עמוקות דיין. נכון שהאדם ובודאי המשורר שואף לחרוג מגבולותיו ומיומיומו, אבל את החריגה הזו אפשר להשיג גם בהתפשטות לרוחב, החוצה,לעבר הסביבה… ולא רק בצלילה לתוך החיים הפסיכולוגיים האישיים. מה לעשות: מספר התסביכים והסטיות מוגבל וכדי לחדש ,כלומר לזעזע בתחום זה, חייבים לשקר ולסלף.שירההבנויה על וידויים "עמוקים" שכאלה הופכת לטנק ההורס כל חלקת חיים טובה בדרכו אל האפקט האמנותי. אינני רוצה להוסיף פה עוד איזם, ובכל זאת קיים זרם של ביקורת אקולוגית או סביבתית– האקוקריטיסיזם — הטוען כי חוסר פרופורציה מעין זה עומד בבסיס האסון האקלוגי שהבאנו על עצמינו ,וכי צו השעה הוא להגיע להבנה בריאה יותר של הנפש . אחת הדרכים להבראתה של זו הוא להפטר מן הדיכוטומיה תרבות/טבע ,להיזכר בקשר הראשוני העמוק של היצור שאנו עם שאר היצורים ועם בית הגידול בו כל זה קורה .

    • סבינה היקרה, אני איתך – אבל האם "השכבות העמוקת" הן באמת אלה של הנוירוזה? בחזרה לטבע אני הולך בעקבותייך בשמחה, ומגלה שם גם את הרוח שממנה עולה כל טבע.

      • מקובל שככל שמעלים חמרים קיצוניים יותר מן החיטוט בנפש– כן הם "עמוקים" או "חזקים" או משמעותיים יותר. אני כמובן אינני חושבת כך . מה שמגלים מן הצלילה פנימה איננו חייב להיות נוורוטי וכואב. אך כאן הייתי רוצה להציג שאלה המטרידה אותי מאז ומתמיד: שוב, התפישה המקובלת ששמחה וחמרים חיוביים אינם נושאים לשירה מעמיקה. כמעט כל חברינו סבורים ששמחה היא חמר לפיזמון. היש שירי אהבה שמחה?

  10. זהר רונן

    שלום אמיר
    כשאתה משליך לאויר קונפטי של איזמים אתה יוצר במבט שלך את ההפרדה, או הפרוק של הערכים החברתיים עליהן נשענת חברה.
    תן לי להציע לכך מושגים ישנים וחבוטים-מוסר ופלורליזם.
    אותו מוסר שנחסך מן הטיבטים, הפלסטינים, ועוד קבוצות.אנשים אשר אינם יכולים לנטוש עדיין את המודרנה או המאבק הלאומי.אתה מספר על האיום האמיתי אשר לדברייך הוא התדמית.
    יצירה תשקף את האקלים התרבותי סביבה, אין בכך אלמנט המפרק אותה אלא מן האליטות הישנות.
    כל קבוצה אדאולוגית בהיסטוריה החזיקה מאחוריה קבוצת אנשים בעלי אינטרסים, המזל שלנו שהם מתחלפים אחת לכמה מאות שנים.
    סינדי שרמן אמנית צלמת המצלמת את עצמה בתוך סצינות של נאנסות, אינה מייצרת אמנות ברמה נמוכה למשל מהלמוט ניוטון צלם שהייה מצלם נשים כקרש גיהוץ בצורה המתייחסת אליהן כאובייקט.
    התפיסה שבה אמנות היא מתפרקת ממשמעות כשיש בה תכנים היא הבעיה. מחויבות מוסרית היא החסרה והמוכנות לשלם את המחיר שנגרר אחריה-התדמית.

    • זוהר, אלה באמת שני מושגים חבוטים ומשומשים לרעה, למרות שאני בעדם.
      ודאי שהייתי רוצה לראות יותר מוסר בכולנו, ופחות התחסדות וצידוקים. אז גם ייעשה יותר צדק, אני מניח.
      מה לזה ולפוסט מודרניזם?

      • המאמר שלך הוא חשוב ביותר.
        הוא מעלה שאלות אך יש לייצר שיח על התכנים ולא על הצורה "התדמית".
        הגדרות ואיזמים למיניהם תמיד יחטאו ליצירה ומבחנה האמיתי הוא הזמן, ועין הצופה."היופי הוא בעין המתבונן" וכנראה גם המשמעות.
        בפוסטמודרניזם המבט התחלף מאל האידאל לאנטי אדאל והוא מקרב אותנו אל האנושיות שבנו ומכריח אותנו להגדיר מחדש את המבט שלנו.
        קצת כמו אחרי פילוסופיית הקוואנטים שהיו מדענים שאמרו שאין מדע אנו מוצאים את עצמנו באותה הנקודה.

        • זוהר, תודה.
          אנחנו שותפים לדיעה שאין משמעות לשיח תדמיות אלא לשיח של תכנים. ואני חושש שהשיח העכשווי מרחיק אותנו משם.
          זה נכון שהפוסט-מודרניזם הביא את התרבות לכלל משבר, אבל אני לא בטוח שכמו במקרה של מכניקת הקוואנטים זה בגלל שהוא הציע מבט אחר על המציאות שלא מתיישב עם האינטואיציות והאמונות שלנו.
          הפוסט מודרניות, שקידמנו באנחת רווחה בגלל הפלורליזם שאיפשר, הלך הרבה מעבר לזה, אל הניהיליזם. לכן אני חושש שאת נדיבה מדי אם הבנתי נכון, שאת אומרת שהוא זה שמקרב אותנו לאנושי.
          אני גם מסכים שהמשמעות היא בעיני המתבונן – כלומר גם שם, אבל לא רק. להגיד שהמשמעות היא רק בעיני המתבונן זו הטענה הפוסט-מודרנית, הניהיליסטית, שמפקיעה את הטקסט מכותבו. המשמעות היא ביצירה ובקורא יחד – וזה מה שעושה יצירת אמנות לדיאלוג. אם מעניין אותך – את מוזמנת למאמר הקודם לזה, "הקורא עונה ליצירה" –
          http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

  11. אני חושב שיש לאפיין בצורה מחודדת יותר את המושג "פוסטמודרניזם" – בהתאם לאותה רוח מודרנית שהתנועה עצמה מעולם לא השתחררה ממנה.

    הפוסטמודרניזם שאתה מתאר הוא למעשה אידיאולוגיה ניאו-ליברלית במסווה. הפלורליזם, שוויון הערך, הפלטו המדברי הרלטיביסטי והביטול של אמות מידה ערכיות ואסתטיות – הם למעשה ההנחה של מערכת ערכית אינסטרומנטלית המבוססת על יעילות, רייטינג, רווח, תועלת וכו".

    אפשר לראות בהגות הפוסטמודרנית – שכותרתה ניתנה לה מבחוץ תוך החלפת נושא עיונה במושאיו, כממשיכה את המסורת הביקורתית של הנאורות. שימוש אסטרטגי ורפלקטיבי בהגות זו, יכול לא רק להעשיר את מרחב הפרשנות והביקורת, אלא גם להציע סטנדרטים אתיים ופוליטיים – אליה היא מתייחסת במפורש.

    • נמרוד, אני מסכים אתך ביחס לחלקים הנאורים כלשונך. המודרניזם בדרכו היה די טוטליטרי ברוחו. הבעיה שהפוסט מודרניזם אולי היה צריך לעמת בשלב מוקדם למניעת ניצולו לרע והשלכותיו הניהיליסטיות בפועל, הייתה כנראה כינון בסיס אתי על בסיס לא אידיאולוגי.

  12. אכן, זה שאוב מאותה הגות, חוה. במשפט שציטטת נתתי לה פתחון פה, כדי להשמיע את הלך המחשבה שלה.
    בעצם לא בטוח שהבנתי את הערותייך למאמר עד תומן. האם הן בבחינת הסכמה או השגה?
    חושב שכדי לעמוד על דעתי ביחס הסוגיות שמנית, כדאי לקרוא עד תום את המסה, ולקרוא בהשלמה את "הקורא עונה ליצירה".

    • חוה זמירי - בר

      אתמול הקדשתי זמן ניכר לקרוא חלק מדבריך, ביניהם גם השירים. חלק מהם מאוד אהבתי, על אחרים דילגתי, מפאת הגודש, ןלא מבחינת האיכות. פשוט לעכל יצירת אמנות נדרש זמן ואתה מסתבר יוצר מאוד פורה. על כל פנים כיף לקרוא את מגוון התחומים שאתה מתפרש עליהם.

      ואענה לך, לא כל מסה יש לקרוא עד הסוף מכיוון שתודה לאיל איננו נמצאים יותר באקדמיה ואלו אינם שיעורי בית. וזוהי תשובה על הערתך. יתכן שרציתי לקרוא את כיוון המאמר, חרף העובדה שדבריך לפעמים משתנים לקראת הסוף.

      ובכן, הנושא של הפוסט מעניין אותי ואענה לך על דבריך. הפוסט אינו ניהיליזם, וקשה לי לשייך ניהיליזם לשלל התיאוריות שצמחו מן הפוסט, אשר מרחיבות בידי הבקי את היכולת לפרש יצירות אמנות.

      אם קראת למאמר הגעגוע למשמעות, הרי שהסטרוקטורליזם עסק בכללים הדיקדוקיים ובמודלים סמיוטיים למיניהם המשותפים לכל יצירת אמנות. הפוסט דווקא החזיר את האינטרפרטציה אל חיקה הטוב של האמנות.

      מכאן שהפוסט מרחיב את המשמעות. אלא מה, אם ביקרת בחול ואני יודעת שעשית זאת, הרי שההגות הזאת הגיע לארץ בבחינת תינוק חורג. מי שרוצה להבין בפוסט צריך לקרוא את כל שלל התיאוריות באנגלית או בצרפתית ועוד שפות אחרות. אליה משתייכים לא רק לאקן ודרידה. רבים מן המדברים על כך בארץ קראו הדברים או מתרגום או שהם מחרטטים ואיני מתכוונת אליך. מדובר בהרבה מאוד תיאוריות שלא על כולן הגענו.

      בתשובה לדבריך, אענה לך כך, אם כבר הרי שעשית אבחנה בין טרנדים וקיטש לבין אמנות. והאבחנה הזאת היא חשובה.

      אני מבינה את דבריך, ורק רציתי לומר שכאשר הפוסט פתח את דלתותיו בפני השוליים, ובאלה כל אחד יכלול את מה שבא לו הרי שיצירת האמנות יכולה ללכת לאיבוד.

      השוליים על האיניות שלהם לוקים פעמים רבות בבורות, בפופוליזם וברצון להיות "אחי" אלו אינם הקוראים של יצירת האמנות.

      ולכן, באופן עקרוני, די הסכמתי עם דבריך, רק אמרתי שעם כל הפוסט והפוסט-פוסט – עדיין יצירת האמנות האיכותית אינה סחורה עוברת להמונים, ובכך מה השתנה מוירג'יניה וולף, פוקנר וג'ימס או פולק וקנדינסקי, שינברג לבין יצירת אמנות איכותית שנכתבת היום. עם כל האינטרנט יש די הרבה רמות של הבנה ושל קריאה ואלו שחדרו לתוך התיאוריות אולי נוספו להם כלים לאינטרפרציה. יצירת האמנות האיכותית עדיין נשארה במקומה הגבוה.

      זהו, ריצרצתי. תודה על תגובתך. והנושא הרי טעון ביותר ואני בטוחה שאתה מודע לכך.

      חוה

      • חוה זמירי - בר

        ואם יותר לי, אולי אין זה ההקשר הנכון, מכיוון שמצאת את תגובתי כאן, אעיר במטותא ממך,
        יצירתך משתרעת על מגוון של נושאים, אולי הערתי משהו כועס על יצירות שעניינן הן בכלליות יצרים, יין ומין. לגבי דידי מן המקום בו אני נמצאת היום – קשה לי עם כתיבה שכזאת, חרף העובדה שהיא מזכירה תקופות היסטוריות לא מועטות של דקדנטיות.

        יחד עם זאת, מצאתי גם יצירות בו אתה עושה שימוש מופלא בשפה בשיר כמדומתני ההלך. יש יצירות בהן נראית לי יכולת וירטואיזית מקסימה שלך לעשות שימוש במילים על המשמעות ועל משיכות המכחול האיפרסיוניסטיות משהו שאכן מעלה את הכתיבה לגבהים, שקשה להגיע אליהם. מן סוג של אימפרסיוניזם, דיוק, כאשר שפע של סב-טקסטים מונחים ברבדים של המילים ושל התיאורים, מכאן שהיכולת של השיר לגרום להתפעלות היא מעוררת קנאה.

        ועל כן, איני באה מעמדה של מבקרת, אלא דווקא מעמדה של טעם אישי. לא קראתי את כתיבתך על המעבר לתל-אביב, אבל אני זוכרת שנפגשנו בקטמונים, היכן שגרת ואחר-כך בתל-אביב. השינוי אכן היה מדהים.

        אמיר, קסם אישי יש לך למכביר וכנ"ל היכולת לכתוב ולא אני השופטת.

        חוה

        • חוה, תודה על המלים החמות.
          לא זכור לי שהערת משהו כועס, אבל אולי.
          איפה את נמצאת? ומה רע במין?
          מה היה השינוי?

          ו… נפגשנו בקטמונים? הרגת אותי.
          זה בוודאי שוב אחד מאותם מקרים ששם לא מתחבר לי לפנים ולחיים. תעזרי לי לקשר?

      • חוה, הבנתי יותר, ונראה שאנחנו די מסכימים.
        למה התכוונתי בניהיליזם? – אם לכל יצירה יש "הנרטיב" שלה שאינו פחות מאחרים, והיא עצמה משמשת קנה מדה להערכת עצמה, זהו בעיניי ניהיליזם. בדיוק חוסר הכלים (או אף שלילתם) להבחנת הערך בין הקיטש והטרנד לבין יצירה אלמותית.

        תודה

        • חוה זמירי - בר

          כן, בוודאי שאנחנו מסכימים.
          מצטערת רק עכשיו התעוררתי. ברוב עוונותי עברתי לחיפה. בשעתו כתבתי מאמר ביקורת שלם על הספר של דוד גורביץ על ספרו ה"פוסטמודרניזם" התפרסם בעתון 77.

          רק רציתי לענות לך. בשעתו אורציון שהיה עורך מאזניים ביקש ממנו לראיין ארבעה משוררים לגיליון שיועד רק לשירה בין היתר בחרתי בך, ברחל חלפי ובעוד שניים, איני זוכרת מי הם היו. שנינו היינו בתחילת הדוקטורט שלנו. קבעתי אתך פגישה וגרת בחדר בשכונת הקטמונים היו שם עצים מקסימים עם עלווה בצבעים מתחלפים כתום, ירוק ועוד. היית מאוד אטלתי ואפילו מלא- שרירי. לאחר ששוחחנו מספר שעות ליוית אותי למכונית וספרתי לך כמה אני מפחדת מן הדוקטורט. בסיכומו של דבר שלחתי לך את הרעיון והוא התפרסם במאזניים.

          מה שמצחיק הוא שעם רחל חלפי היה לי ראיון בתל-אביב. היתה לה שירה מאוד "פמיניסטית" וזה עניין אותי. אבל, לאחר כמה פגישות הסתבר שהיא התעקשה לכתוב את הראיון לעצמה. כאשר התפרסמו הראיונות בגיליון, ביקשתי מאורציון שלא יפרסם את הראיון עם רחל חלפי והמבין יבין.

          יצאתי מירושלים היה כבר ערב, אורות הפנסים בדרך מירושלים האירו את דרכי בשדרות של ירושלים אל עבר תל-אביב והייתי מאוד נרגשת מן הראיון עמך.
          ככלל שיחות על ספרות ויצירה עושות לי טוב.

          לאחר שנים נפגשנו בתל-אביב היה לך אותו חיוך מקסים, ולבביות שובת לב אבל היית מאוד רזה ועדיין יפה.

          אני מקווה שעכשיו אתה נזכר.

          התחילו להגיע כל מיני רכילויות. עכשיו אני רוצה לומר שאני מאחורי כל העשיה הספרותית כל הפגישות בין המשוררים פרשתי מזמן, ככל שזה נראה כאן פרגון – אני רוצה להתעסק באמנות גרידא ולא במי יותר מצליח ומי יותר טוב. דבר שלימים, כאשר פגשתי סופרים ומשוררים בעליל התחוור לי יותר ויותר.
          ולכן פרשתי אל חיי שלי. זה לא הפחית ממאומה מאהבת האמנות שלי, נהפוך הוא.

          עכשיו אני מקווה שאתה נזכר, איך נפגשנו בקטמונים, ומתי.

          כאשר דברתי על קסם אישי דווקא התייחסתי לדברים שאתה מפרסם כאן.

          אני דווקא מאוד אוהבת את הפוסט, את שפע התיאוריות. היצירה אינה כלי לשיפו עצמי, וגם לא המבקר אינו הכלי לשיפוט היצירה. אלא החדשנות שלה על פני יצירות אחרות, והתרומה שלה להתפתחות האמנות על רצף הזמן. מן הבחינה הזאת כל טרנד, וכל איניות אין בהם מאומה כדי לתייג יצירה כלשהי, נהפוך הוא ככל שהיא רחוקה מן ההמונים ויחד עם זאת יש בה נגישות אליהם – כך אולי תיווצר ייחודה במשך ההיסטוריה.

          כיוצר פורה נראה לי שבבלוג הזה ובכלל אתה מנסה לגעת בכולם (לא בתגובות, בכתיבה) ויחד עם זאת ליצור כתיבה מרובדת ואיכותית.

          על מין – כל זמן שאין בזה וולגריות זה אחלה!!!

          מקווה שעוררתי את זכרונך.
          חוה

          • חוה, כן, עכשיו נזכר! והיית "בעוונותייך" בגלות החיפאית וחזרת לציוויליזציה?

            שוב תודה על המלים החמות, ומסכים אתך לגבי טרנדים. במקרה הטוב, גם אם אין לה ערך אמנותי, מה שמתחיל אותם הוא יצירה שיש לה לפחות עוצמה של אמירה בשיח של התרבות. אחר כך באים החקיינים והזילות המוחלטת של עצם המושג "תרבות".

            ומבין שאת מאשימה אותי ביצריות וולגרית? 🙂

          • צ"ל 'גם אם אין להם ערך אמנותי' וכו'

          • חוה זמירי - בר

            אמיר, האם התייחסת לייצרויות
            או התייחסת לוולגרית.
            האם אני יכולה להאשים אותך בייצריות שהיא ממהות היצירה. וולגריות מהיכן לקחת את זה.

            בהקשר הזה מכיוון ששנינו בעצם עוסקים במילים, הרי אליבא ד'פוסט-מ' אני יכולה לדבר על מן כמו שארמוטה אולטימטיבית ללא שום בעיה. אני יכול להתאר גם אקט מיני במשך שעה או שעתיים בלי לחוות מאומה. תאר לך שאני עושה את זה לאיזה גבר שיושב מולי או שאני משוחחת עימו בטלפון, ולצאת מזה אחר – כך ללא פגע בשעה שהמסכן מולי כמעט נופח את נשמתו.

            למה אני מספרת לך את זה? כי לכל אחד יש דרך משלו להתייחס ולדבר על מין, לחוות מין ולראות מין. אגב, היה לי רומן עם גבר בן 30 (אל תחשב את גילי) שבמקרה הגיע מרומניה ואכן נסיך טרנסילוונציה היה ועדיין ברומניה גיבור לאומי והם יודעים עליו כל פרט ופרט.

            אבל בוא ונתייחס רגע לפ"מ. מה שאני כן יוצאת נגדו חוצץ הוא צורת התגובה של המגיבים בבלוגים למיניהם. אנשים נזרקים עם כל מה שעולה להם במוח בהקשר של פוסט-מודרניזם.

            בוא ניקח לרגע את המושג חתרנות. בהקשר לתיאוריות של אלתוסיר הרי שחתרנות נתפסת כחתירה תחת נורמות שמרניות של החברה תוך רצון לשנות אותן. ליצירת האמנות יש בהחלט חשיבות, כאשר היא חותרת ומערערת בכתיבה או בכל מדיום אמנותי אחר בכל דרך תחת נורמות ומצליחה לשנות, וליצור תזוזה בכיוון של התפתחות נורמות נוחות יותר לחיים, הרי שיש לה ערך. אין זו החתרנות של מרד הסטודנטים, אלא זהו אכן אקט פוליטי שיש בו אמירה חדשה והוא יכול לשנות וליצור מצב חדש. אפשר גם לומר, כי שינוי נורמות הוא פוליטי.

            מה שאני מנסה לומר הוא שמושגים משתנים על רצף הזמן והם תלויי קונטקסט – כמובן. אין מקום להשתלח לכל עבר שהרי אז הדיון הופך להיות עקר ואזי הוא משרת את רצונם של המגיבים בתשומת הלב של בעל הבלוג.

            והרי לך דוגמא מה הקשר בין תופעת השיתוק שתיארת לבין סיפור הדיבוק. ועל כך עוד יש לענות. אז תחי התגובה וכל זמן שאנחנו מגיבים אנחנו קיימים.

            השאלה היא איך לנהוג להשאיר את העריץ בין כתלי הארמון לזרוק את המפתחות ולחכות עד שיתפגר (לחתוך וללכת).

            או לפתות, לשדל ולהצחיק, אם ככה אנחנו עוסקים בטקסיקות ובאסטרטגיות שבין הכותב לבין קהל הקוראים. אנחנו עוסקים בתיעול אנרגיות אנחנו עוסקים בפוסט או במיתוס.

            הקיצור – לא אני היא המאשימה. ידי לא היתה במעל.

            כתיבה פוריה
            חוה

          • אוהו… לתאר אקט מיני במשך שעה או שעתיים בלי לחוות מאומה? חייב לומר שזה די מפחיד 🙂 – וכמובן, לא היכולת לתאר, אלא היכולת לא לחוות.
            לגבי הפ"מ אני רואה עוד הסכמה עד פרטים בינינו. היוצר, אם הוא שווה את המלה הזו, הוא חתרן מעצם העובדה שהוא נוגע בחומר המנטלי-היולי הזה שבורא ממשות, ומעצב אותו מחדש. אפילו היוצר הכי מינורי בורא ומתמיר באופן כלשהו את התרבות והחברה.
            ואשר למשחקים למבוגרים ("לפתות, לשדל, ולהצחיק") אכן, מה רע? מי שמשחק גם נהנה. הרי איש לא מכריח אפאחד לכלום 🙂

          • ובקשר לעריץ (הפ"מ) כיוצרים, הכי בריא להתעלם ממנו. אבל כתרבות – הוא די משחית.

        • חוה זמירי - בר

          כן, בוודאי שאנחנו מסכימים.
          מצטערת רק עכשיו התעוררתי. ברוב עוונותי עברתי לחיפה. בשעתו כתבתי מאמר ביקורת שלם על הספר של דוד גורביץ על ספרו ה"פוסטמודרניזם" התפרסם בעתון 77.

          רק רציתי לענות לך. בשעתו אורציון שהיה עורך מאזניים ביקש ממנו לראיין ארבעה משוררים לגיליון שיועד רק לשירה בין היתר בחרתי בך, ברחל חלפי ובעוד שניים, איני זוכרת מי הם היו. שנינו היינו בתחילת הדוקטורט שלנו. קבעתי אתך פגישה וגרת בחדר בשכונת הקטמונים היו שם עצים מקסימים עם עלווה בצבעים מתחלפים כתום, ירוק ועוד. היית מאוד אטלתי ואפילו מלא- שרירי. לאחר ששוחחנו מספר שעות ליוית אותי למכונית וספרתי לך כמה אני מפחדת מן הדוקטורט. בסיכומו של דבר שלחתי לך את הרעיון והוא התפרסם במאזניים.

          מה שמצחיק הוא שעם רחל חלפי היה לי ראיון בתל-אביב. היתה לה שירה מאוד "פמיניסטית" וזה עניין אותי. אבל, לאחר כמה פגישות הסתבר שהיא התעקשה לכתוב את הראיון לעצמה. כאשר התפרסמו הראיונות בגיליון, ביקשתי מאורציון שלא יפרסם את הראיון עם רחל חלפי והמבין יבין.

          יצאתי מירושלים היה כבר ערב, אורות הפנסים בדרך מירושלים האירו את דרכי בשדרות של ירושלים אל עבר תל-אביב והייתי מאוד נרגשת מן הראיון עמך.
          ככלל שיחות על ספרות ויצירה עושות לי טוב.

          לאחר שנים נפגשנו בתל-אביב היה לך אותו חיוך מקסים, ולבביות שובת לב אבל היית מאוד רזה ועדיין יפה.

          אני מקווה שעכשיו אתה נזכר.

          התחילו להגיע כל מיני רכילויות. עכשיו אני רוצה לומר שאני מאחורי כל העשיה הספרותית כל הפגישות בין המשוררים פרשתי מזמן, ככל שזה נראה כאן פרגון – אני רוצה להתעסק באמנות גרידא ולא במי יותר מצליח ומי יותר טוב. דבר שלימים, כאשר פגשתי סופרים ומשוררים בעליל התחוור לי יותר ויותר.
          ולכן פרשתי אל חיי שלי. זה לא הפחית ממאומה מאהבת האמנות שלי, נהפוך הוא.

          עכשיו אני מקווה שאתה נזכר, איך נפגשנו בקטמונים, ומתי.

          כאשר דברתי על קסם אישי דווקא התייחסתי לדברים שאתה מפרסם כאן.

          אני דווקא מאוד אוהבת את הפוסט, את שפע התיאוריות. היצירה אינה כלי לשיפו עצמי, וגם לא המבקר אינו הכלי לשיפוט היצירה. אלא החדשנות שלה על פני יצירות אחרות, והתרומה שלה להתפתחות האמנות על רצף הזמן. מן הבחינה הזאת כל טרנד, וכל איניות אין בהם מאומה כדי לתייג יצירה כלשהי, נהפוך הוא ככל שהיא רחוקה מן ההמונים ויחד עם זאת יש בה נגישות אליהם – כך אולי תיווצר ייחודה במשך ההיסטוריה.

          כיוצר פורה נראה לי שבבלוג הזה ובכלל אתה מנסה לגעת בכולם (לא בתגובות, בכתיבה) ויחד עם זאת ליצור כתיבה מרובדת ואיכותית.

          על מין – כל זמן שאין בזה וולגריות זה אחלה!!!

          מקווה שעוררתי את זכרונך.
          חוה

          • חוה זמירי - בר

            רציתי רק להמחיש את דברי בדבר חתרנות ופוליטיקה.

            הפמיניזם במחקר הפוסט-סטרוקטורליסטי נחשב כחלק חורג שהצטרף למשנה הפוסט-מודרניסטית, למעט דוד גורביץ הרבה ספרי מחקר מדברים על כך. לא בארץ כמובן ולא בעברית, ולא התרגומים של רסלינב.

            מה קרה לפמיניזם בישראל – הוא פשוט אינו קיים. הנורמות בארץ מכל בחינה שהיא בחיי-היום יום, ואף בפוליטיקה וחמור מכך באמנות נמחק, בוזז ולא רק שאינו קיים, אלא שהשמרנות והקרבניות הנשיים הפכו להיות לדגל ולנס למאבק הנשי.

            בתחומי החיים, האשה הישראלית היא תלותית, היא חטטנית, מציצנית והיא תלויית הגדרה רק בשיוכה לגבר. היא מקבלת את זהותה עדיין דרך הגבר. איני רוצה להיכנס לדוגמאות -אבל מה קורה למי שאינה מתחתנת ולמי שאינה מביאה ילדים – האם יש לה קיום. ג'וליה קריסטבה למשל דברה על בחירה בין אהבה/יצירה בנצרות האישה יכולה לפרוש למנזר או לבחור להשתגע (ג'ין איר- שתיקת הנשים) במציאות הישראלית, די אם תסתובב בנחלת בנימין (ת"א – כן) ותראה מה אשה שהגיעה לפרקה מוכנה לעשות על מנת לתפוס גבר.

            אין בישראל אירגוני נשים. תנסה לחפש שדולת נשים ולא תמצא, תחפש אותן בין נעמת לבין ויצו ולא תמצא, וכאן בא לידי ביטוי אותו הניהליזם שדברנו עליו ולא בשוליים של החברה אלא דווקא במרכז. מה קבלנו את החוק להטרדה מינית. נראה כאילו זוהי קדמה. בעיני זוהי נסגנות אדירה. תופסים איזה גבר שיושב במרכז קצב למשל ושוספים את גרונו בראש חוצות וכולם מצקצקים. והפרשה הזאת תופסת כותרת. והרי זוהי התנהלות פוליטית מבבזה ביותר. כיצד נתפסת האישה – כקורבן, כמסכנה, והגבר כמפלצת. אני מדברת על התופעה. מאידך, נשים יכולות להיאנס, להירצח – האנסים ישארו משוחררים והרוצחים ישוחררו. מדוע, מכיוון שזו חברה שמדברת בשתי שפות – שפה אחת במרכז, ושפה אחרת לשוליים. כך או כך כבודה של האישה נרמס. ואיפה ארגוני הנשים?

            אבל אחת התופעות המקוממות ביותר היא ספרות הנשים בארץ. כן, אפשר להתנפל עלי, אפשר לגנות אותי, אבל אי – אפשר להוכיח לי אחרת. הנשים בארץ כותבות רומנסות מהופכות, אין סיפורת נשית, ואין שירה נשית. אולי היתה אצל אותה יונה וולך, ואולי אצל דליה רביקוביץ ואולי אפילו אצל רחל חלפי או מאיה בז'ארנו. מלבד זאת – אפילו כאן מרפרוף בבלוגים האשה הישראלית כותבת על פמיניזם אבל אין לה כל מושג מה זה?

            וכל אלו למה – הנורמות הינן שמרניות, לא נוצרת כל אמירה או עשיה לא באמנות, לא באקדמיה ולא בעולם העבודה שתהיה בה אותה מחתרתיות כאקט פוליטי לשינוי.

            נשאלת השאלה למה?
            מכיון שהאשה הישראלית אינה רוצה לעשות, היא אינה רוצה לשנות עשיה/שינוי היא רוצה לדבר. אז תנו לה לקשקש, ללהג, אפילו לכתוב נונסנס ולצעוק שהיא איננה בארון, שהיא יצאה החוצה – אבל למעשה היא קבורה שבע אמות בתוך האדמה – וכל אלו מתוך בחירה.

            אז אמיר – אפשר לגנות אותי ואפשר לקפוץ עלי, אני מדעתי לא אזוז, כי ראיתי וגם קראתי ואיני מוכנה לשלם מס שפתיים לאיש. ושיקפצו לי כל אותן הנשים שחושבות שיש להן משהו להגיד. בינתיים הכל בגדר פטפטת ימי-בינמית.
            מפליא הה?

          • חוה, מזמן לא קראתי דברי ביקורת כה עזים על הפמיניזם הישראלי. ובמובן חשוב גם נכונים. ברור שיצלבו אותך על זה, אבל בטוח שלא אני.
            דעתי על "מלחמת המינים" אינה מוסתרת:
            http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2488&blogID=182

            חושב ש'פמיניזם' הוא בכלל מונח מוזר. אם מדובר על שוויון זכויות לכל אזרח, מה טוב. אם מדובר על להידמות לגברים – גם הם לא חופשיים. אפשר לשאוף לשחרר את האדם מדפוסים חברתיים, נפשיים וארוטיים מעוותים, אבל אי אפשר לשחרר גברים לחוד או נשים לחוד.
            ולפעמים 'פמיניזם' זה בכלל נקמה מתקנת, עם הרבה שנאה מצערת מאוד.

  13. חוה, הטענה המיזוגונית של לקאן שלנשים אין תת מודע היא ספרותית ביסודה (כמו הרבה ממשנתו), אבל הייתי דווקא מרחיב ואומר שלאף אחד אין תת מודע. "תת מודע" נשמע כמו מרתף אפל וסגור בתוך תודעת האדם, אבל למעשה אלה אזורים שאנחנו פשוט בוחרים לא להציץ בהם.
    הסיבות לבחירה הזו הן מה שמעניין באמת.
    לעומת זאת הטענה שלו שאישה רוצה נאמנות גובתה על ידי חוקרי מוח האדם שמצאו שהאוקסיטוצין מופרש אצל נשים בתגובה להנקה ולאורגזמה כאחד, וגורם להן לחפש נאמנות ומשפחה. שאלתי ידידה שלי שהיא חוקרת מוח בעלת שם עולמי, מה זה בעצם אומר? האם באמת זה מה שמניע נשים? הרי היו תרבויות (כמו בספרטה) וישנן (כמו בחוף הזהב ובסין) שלא התבססו כלל על מוסד המשפחה, ונשים היו שם אלה ש"רדפו" אחר הגברים ולא להפך, בלי שום היצמדות. היא הודתה שזו באמת שאלת הביצה והתרנגולת: יכול מאוד להיות שהמוח מגיב לנתונים תרבותיים ולא להפך.
    "אני שונא אותך אהובתי" הוא כותרת. מתגרה במתכוון. קראי. לא מדובר שם בקידוש של יחסי אהבה שנאה, אלא להפך, צמא למקום של אמון ופתיחות ממשית.
    שווה לקרוא את קמיל פאייה כדי להתאזן בראש מכל הפמיניזם המודרני. אם את לא מכירה בטוח תהנהני על לא מעט פסקאות.
    בשורה התחתונה "תנו לי לחיות את החיים שלי אני לא חייבת לכם כלום" הוא מוטו נפלא של שחרור אמיתי. להיות אדם בגוף כזה או אחר הוא ההכרה בפסטיבל השוטים שמגביל לנו את המשחקים המעניינים באמת של להיות פה אנושיים, רוח בתוך גוף. חותם על השורה התחתונה שלך 🙂
    בסופו של דבר

    • חוה זמירי - בר

      תודה, ותתפלא קראתי על ההורמון הזה. זהו הורמון שמתחיל להתהוות, כאשר האישה בהיריון, והוא אכן מאפשר הנקה וקשר בין הילוד לבין האם. בדקו גם, כי ילודים שנשלל מהם ההורמון הזה, עלולים לפתח בעיות קשות ביותר בשלבי ההתפתחות המוקדמים, ולפיכך גם בעיות נפשיות קשות. ולכן, פעמים רבות כאשר אין קשר עם האם מומלץ להעביר אותם למשפחות אומנה.

      לגבי ההמלצה שלך לקריאה בהחלט אנסה להגיע לספר ועדיין לא קראתי את הלינק.

      תראה, התחלתי עם הבלוג של אורציון, ומשום מה ראיתי את הבלוג שלך, ולא כל כך רציתי להגיב.

      מסתובבות המון שמועות, וראיתי גם שאתה מקבל הרבה תגובות, אמרתי איך אני אצלול לתוך 170 תגובות. גם לא הבנתי איך הבלוג הזה עובד. עד אשר נתקלתי במאמר על הפוסט.

      ואחר – כך הלכתי לפרסום הראשון שלך.
      והתחלתי להגיב.
      להגיד שלאף אחד אין תת-מודע זה או להמציא פילוסופיה/פסיכולוגיה חדשה (תיאוריה) או לנסות להגיע למחוזות נפשיים-רוחניים אחרים. להגיע לעולם של המשגות חדשות ומונחים אחרים – חדשים ובכוונה איני אומרת אלטרנטיביים.

      מה אני קוראת עכשיו. גאונות ויצירה, ספרו האחרון של דרידה על תפיסת המוות – אגב נקודת ההשקה בין מוות/חיים היא מעניינת. אולי בתת-מודע שלי יש זיכרון של סבתי שנספתה בשואה.

      אני עומדת מאחורי כל מילה. נכון יש היום מחקרים על המוח, על הפרשות של הורמונים וחומרים למיניהם, יחד עם זאת עדיין אני חושבת שהרבה דברים הינם חברתיים. לעניות דעתי חלק מן התיאוריה של דרידה היה הנסיון של החתירה לשיוויון ושלילתה. דווקא כל התיאוריות הללו אשר היו מיועדות לבורגנות תוך הכרה שזו השכבה הרחבה ביותר והשלטת הבהירו היטב עד כמה אין שיוויון בפועל, וכי שיוויון בעצם לא יתכן. זה ענין של חינוך, אופי, נורמות חברתיות, ואולי אפילו גורל. אני מאוד נזהרת כאשר אני משתמשת במילה שיוויון. המאבקים האלו אולי מכניסים את השוליים אל המרכז – אבל לדעתי אין הם יוצרים שיוויון – השימוש במושג שיוויון גם בהקשר ה"דמוקרטי" מוזר לי אישית.

      אני מבטיחה לעיין בעוד דברים שכתבת לרבות הלינק.

      • אמיר אור

        חוה חוה, "שיוויון" אינו קיים אלא מבחינת האתיקה של החברה. מבחינה אתית זהו דבר חשוב, וגם שם יש הבחנה בין ערך של אדם אחד לחברה לבין ערך של אחר. בקיצור, אני לא דמוקרט גדול, אבל אני כן בעד חיים אתיים.
        לגבי השאר – אחכה שתקראי, כדי שלא לחזור כאן על מה שכבר נכתב.

        "מסתובבות המון שמועות" – לא יודע כמובן למה בדיוק את מתכוונת. אליי הן לא הגיעו 🙂
        "שמועות" שליליות הן דרך לדיכוי והכפשה (ולא אפנה אותך לעוד קישור) וסיבותיהן די מובנות מאליהן.

        מעניין הקשר לשואה. זו גם ההיסטוריה (הדי מושתקת) במשפחתי.
        לילה טוב.

        • חוה זמירי - בר

          לפני שאני באמת הולכת לישון. מספר דברים. קראתי את השיר שלך שונא אותך אהובתי ואתה יודע מה? אני זוכרת לילות שלמים ומוטרפים שהייתי יושבת על עבודות והידע גירה אותי (ככה מאהב אמר לי פעם – הדפים מגרים אותך) וככל שהעמקתי ככה נתפסתי יותר. בין שהייתי נשואה ואחר – כך התגרשתי, הדבר המענג והמענה ביותר היה להיכנס למיטה ולרצות לישון, לנוח, לצבור כוחות והחפירה הזאת במוח והמילים שהתרוצצו לרקום משמעות ועוד רעיון ועוד רעיון. המוח היה קודח ולא יכלתי להירדם – ממש כמו בתהליך של התאהבות.

          מעבר לכל הניתוחים השכלתניים השיר שלך כל – כך פורט על התחושות האלו – כן ליצור, לחשוב לכתוב בעיני היה מעל ומעבר למין (ללא שלילת המין כדבר נלווה), אבל התחננתי לשינה, להפסיק לחשוב. מעבר לכל האנליזות – זה מה שהרגשתי כשקראתי את השיר ואם הצלחת לעורר את כל אלו – זה גדול.

          לגבי השמועות, זה לא פיר מה שעשיתי. אבל, תתפלא השמועות לא היו לשלילה, אלא דווקא לחיוב. היתה שם קנאה והיתה תחרות והיו סיפורים על ההצלחה שלך. אבל מה שכתבתי היה לא הוגן. כאשר אומרים שמועות ברור שהסקרנות מתעוררת.

          אז הבהרתי, לא נכנסתי יותר מידי לרכילות. לא הייתי בסדנאות השירה במשכנות שאננים, ונסעתי לחול אבל לא למפגשים עם משוררים וכן נתקלתי בחוק איסור העישון ואני מבינה את ההתקוממות שלך.

          אז תנוח דעתך עליך, השמועות תדיר היו על הצלחה – אם פרגנתי, למה לא? אם הייתי חלק מהן – לא. מה לי ולשמועות, הן עוברות לידי, בבחינה של אינפורמציה מה אתה מעורר אצל אחרים. התשובה – תתפלא מכל מה שכתבתי כאן תסיק בעצמך.

          ושוב אני מתנצלת, אינני מנסה להתקיל אנשים, זה יותר מעיד על קשיים שלי בהתחברויות, למרות לכאורה זה רק כתיבה ועדיין אלו רק מילים, תמיד אלו המילים, השניות, הדקות, השעות (קנינגהם)…. אני אקרא

          • חוה, חושב שצדקה לגמרי דיוטימה בסולם הארוטי שלימדה ב"המשתה", שיֶדע – ועוד יותר מזה יצירה – קשורים באותו אילן שגזעו הוא המשיכה הארוטית. אבל שינה? נשמע שמיצית את עצמך עד זוב וממש התפרקת אל השינה לאחר מאמצי על.

            תודה על ההבהרה בקשר ל"שמועות" 🙂

    • חוה זמירי - בר

      התיאוריה של לקאן, אינה תאוריה ספרותית דווקא. לקאן ערך פראפרזה על פרוייד והעביר את התיאוריה של פרויד מן הגניטליה – המשך הקיום האנושי, אל מרכזיות מקומה של החברה.

      אבל, אני באופן אישי עברתי תירפיה בשיטה הלאקניאנית, על-ידי מטפלת דרום אמריקאית, שהם המטפלים בארץ בשיטה הלאקניאנית. אם קראת איך עובדת צורת הטיפול, ומה האפקטיביות שלה, הרי אתה יודע שפגישה יכולה להמשך בין עשר דקות לבין יותר משעה. המטפל מפסיק בכל נקודה שהוא רואה לנכון ואתה נשאר עם המילים האחרונות שאמרת על עצמך והם ממשיכות להדהד לך בראש דרך תהליך של פענוח.

      זה היה כיף, זו היתה הזדמנות בלתי חוזרת, זה היה בחינם. ותתפלא – זה עובד אם אתה פתוח. אני פשוט רציתי להתנסות, כי הייתי באמצע עבודת הדוקטורט וקראתי בטירוף והמון על התיאוריות של לקאן של פוקו ושל מי לא. אבל לקאן היה קשה ומעניין.

      זה מה שנקרא תיקון חצות

  14. גיורא לשם

    לחוה זמירי-בר,
    אכן, כדאי לי להוציא את עצמי מן הדיון הזה.
    כל ההתפלספויות האלה חשובות ליצירה הספרותית פחות משלג דאשתקד.

    • חוה זמירי - בר

      בוקר טוב אליהו,
      מי ביקש ממך להיכנס לדיון הזה מכלתחילה. בספרות הכל קשור ואם אינך מבין את זה, מעניין בכלל איך אתה מבין ספרות.

      • הנחבא אל הכלים

        עכשיו הסתבכת!!

        • חוה זמירי - בר

          אהלן, הנחבא אל הכלים.
          קח את הכל באיזי, זה הרי בסך הכל מילים.

          לפחות אתה רואה שאין לי כל זיקה מיוחדת למשורר אחד, ומיוחד.

          תהיה בטוב, ושיהיה לך שבוע נפלא!!!

  15. איריס אליה

    הגעגוע לאור, אמיר. בחיי. זה מה שאני מרגישה, וזה למרות שהצלחתי לצלוח רק את הפיסקאות הראשונות. אני ממש לא מצליחה לקרוא את זה מול המחשב, אני צריכה לקחת את זה למיטה, במובן הרוחני של המילה. חברה שלי מגיעה לארץ, יש את קובץ המאמרים האלה בספר? ואיזה מהספרים שלך בחנויות? והחוברת של הליקון?

    • איריס היקרה, בעונג.
      וחושש שלא – המאמרים האלה מעולם לא פורסמו בקובץ. פשוט הדפיסי לך.
      בחנויות אפשר להשיג או להזמין מההוצאה שירים ותרגומים שלי – את "מוזיאון הזמן", "שיר טאהירה", "יום", "שיר" ועוד. . הציצי ברשימת הפרסומים שלי וראי מה מעניין אם תרצי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור