אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
ספְּפוֹ מציצה מתחת לשמלה
המשך 'המילון הארוטי 1 / ספפו הולכת למות':
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2918&blogID=182
היוונים חשבו שהתשוקה הארוטית היא מין התקף אלוהי שאוחז בך כמו דיבוק, ומהצד (ואפילו בנאדם בהתקף יכול להסתכל על עצמו מהצד כשזה ההתקף מספר מי-יודע-כמה) אי אפשר שלא לראות גם את הצד הקומי של הדיבוק הארוטי. בו בזמן, שלא כמו בתרבות היהודית-נוצרית, הגוף בתרבות היוונית לא נתפס כמנוגד לרוח. אין פיצול ואין סכסוך. לכן, אין אצל ספפו זכר לאותו ניגוד בין גוף ונפש, אותו "הפרד ומשול" פנימי, שמציב את האדם בעמדת אשמה ומטביע מום בחושניות הספונטנית שלו.
ספפו מיוחדת לא רק ביופי הפואטי אלא גם כקול ראשון של דיבור נשי, דיבור פואטי שיש לו עולם ארוטי ומילון ארוטי משלו. אם בימינו המילון הזה לא תמיד מספיק עשיר, זוהי תוצאה ישירה של פוריטניות ארוכה, שלא ניתן לתקן במחי דור אחד. אבל מעיון בשירה היוונית בכלל, נראה שהרבה לפני הולדת הפמיניזם היה בנמצא מילון כזה, עשיר ומורכב.
המילון הזה מאפשר ראשית כל הבעה ישירה, פתוחה וגאונית בפשטותה, של התרגשות ארוטית נשית; אבל באותה מידה של יכול היה לשמש גם כצופן דו-משמעי לשיח נשים בלבדי. הקטעים שתרגמתי למטה כדוגמה הם מה ששרד משיר יותר ארוך. שימושים אמביוולנטיים כאלה במילון הארוטי הנשי נדונו במסה מבריקה של ג'והן ווינקלר*. כך למשל, הראשון מביניהם הוא שיר חתונה שבו המובן הראשוני הוא קינה על הכלה. נישואיה ופרידתה של כלה ממשפחתה נתפסו בעיני היוונים כחתונת מוות, ובחתונות עממיות באמת היו בוכים ומקוננים עליה: הכלה, כמו המת, תלך לבית בעלה ולא תשוב עוד. אבל – בו בזמן השיר מדבר גם הסקרמנט המיני, על איבוד הבתוליות והבתולין.
כַּיַּקינטוֹן שבֶּהָרים רועי הצֹאן
רְמָסוּהוּ ברגליהם, ועל הארץ פֶּרח
הארגמן..
ככה משתעשעת במילון הזה גם המשוררת פרקסילה (המאה ה-5 לפנה"ס) כשהיא מציגה את המיניות הנשית שמתחת לאדן החלון של הדקורום:
הו, הניבֶּטת יפה בעד החלון
בתוּלה בפָנַיִךְ, אך מתחת – כלה.
המלה ל"כלה" (nymphē) מורה על בשלות מינית כמצב לעצמו: זהו שלב המעבר שבין בתולה לאשת איש. אבל למלה הזאת יש גם מובנים אחרים, ותרגום הקטע יכול להיות גם, תרתי משמע, פחות מכסה: הו, הניבטת יפה בעד החלון, / בתולה בפנייך, אך מתחת – דגדגן.
ביטוי מקביל אחר לדגדגן הוא "תפוח" או "פרי" (melon). זה נשמע אולי מוזר, אבל "דגדגן" הוא מלה לא פחות מוזרה ואולי יותר. בו בזמן התפוח היה גם מתנת אהבה, מתנה סמלית שניתנה כמחוות חיזור מאוהב לאהובתו… ואם מחפשים "תפוח" במילון הארוטי של היוונים, שיר חתונה אחר, שנראה כשיר שחובר לכלה שהתחתנה מאוחר, הופך אצל ספפו בקריאה מסוג זה לשיר על סודה של המיניות הנשית, שנותרת עלומה מן הבעל, הגבר, גם לאחר הנישואין:
כַּתפּוּח המתוֹק המאדים על ענף גבוה
גבוה מכל גבוה, שְכֵחוּהו הקוטפים;
חֵי נפשי, כלל לא שכחוּהוּ, אלא לא יכלו להגיע.
האופציה למשחק הדו-משמעי הזה טמונה באפשרות התמרון בין הדיבור המטאפורי לישיר; אבל לשם כך דרוש קודם כל החופש לדיבור ישיר וקונקרטי על מיניות בכלל ועל מיניות נשית בפרט. חוקרים של המאה ה-19 מנו גם את "נדמה לי שווה לאלים" בין שירי החתונה, בין השאר כדי להתחמק מהתוכן הלסבי של השיר. אבל דווקא בקריאה החדשה הזו, עם מילון אמביוולנטי כזה של כפל לשון, ייתכן שברמות החופש הארוטיות של היוונים באמת זה היה גם שיר חתונה. במלים אחרות, שזה לא היה בלתי אפשרי שמשוררת תהלל ותפאר ככה את הכלה – בזה שיופיה ממוסס אותה לגמרי, ובעצם שכולם מתאהבים בה, ובקושי יכולים לשבת שם בקרבתה. הלוואי עלינו.
המשך:
"המילון הארוטי 3 / אמנות הפיתוי"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2994&blogID=182
* "מודעות כפולה בליריקה של סאפפו", בתוך – Constraints of Desire 1990
טעים!
אפשרות תרגום בהשראת דבריך:
הו, הניבֶּטת יפה בעד החלון
בתוּלה בפָנַיִךְ, אך מתחת – דובדבן.
(או לחילופין – דובדגן… סתאם)
כלה זה התרגום המתבקש ל nymphē ?
כי בהקשר הזה, של תפיסת החתונה כסוג של מוות ושיר חתונה שבו מקוננים על הכלה, זה עובד נהדר בעברית. מכיל לא רק את הכְּלִילָה, גם את הכְּלָיָה
פעם בגיל חמשעשרה כתבתי שיר נורא ואיום שהשורה האחרונה (בהחלט) שלו היתה –
אהובתי הולכת וכלה
…
יעל, לבריאות ותענוג…
בעברית התפוח מעלה בדעת גם מיני תפיחויות, אבל דובדבן ממש ממש חמוד.
"כלה" (כלילה, שלמה עדיין) בעברית דומה במצבה לבתולה (=בשלה)אבל הבעיה שכבר לא שומעים את זה.
דובדגן גם חמוד אבל רק בהשוואה לדגדגן (שהוא מפלץ אמיתי). דגדוגים, מה?
תפוח בעייתי. יש כמובן את כל הקונוטציות הארוטיות-רומנטיות, אבל פה — זה עדיין לא נראה לי פתרון מזהיר: יש (ברצינות) בעייה של גודל.
תפוח!!!
פחד אלהים.
אולי "פרי" טוב יותר.
אני עדיין אוהבת את דובדבן. גם בגלל שהפרי מתאים יותר כדימוי וגם בכלל המשחק הצלילי עם המילה דגדגן.
אגב, באנגלית זה בדיוק הפרי שמשתמשים בו: לאבד את הבתולים – LOST HER CHERRY
יעל, התכוונתי לומר שזה הכי מוצלח שהעברית יכולה להציע. שאפו!
רק לא דגדוגים. עדיף כבר דגיג.
בקריאה שנייה – חמור ביותר! אבל זה גם מסמן את הגבולות של העברית.
הדובדבן היה גם האסוציאציה הראשונה שלי – פרי תפוח ואדום, כמו התפוח (וכמובן שדוברי האנגלית כבר לקחו אותו מאתנו)
נראה שבעברית אין כמו דובדבן.
הוא לא ממש מוגדר במילון –
ולא ממש יודעים מה מתחת לחלון…
אבל כן, זה הכי קרוב כמובן.
את מי מעניין המילון? זה לא תפקידם של המשוררים להרחיב אותו?
כאילו דא
תענוג צרוף, אמיר. תודה.
כולו שלי. ערב זה גברת או אדון?
אמיר מה דעתך על פרח הארגמן הזה?
http://artistindex.co.il/main/artistPage.php?workID=236&artID=80&selYear=2001&method=detail&imgID=770
תודה תודה על האוצרות (המעטים לצערנו הרב) שאתה מעלה לשמחת לב הנפש הנשית.
עם כל ההבנה לסודיות הלא גלוייה שלה ולמיעוט התמלול שלה בתרבות שאחרי .
הזהרת אותי(הגבתי לזה בפוסט הקודם שלך..) . ועכשיו אני זוהרת 🙂
וואוו! אמנות ארוטית במיטבה, מירי. בכלל יש משהו בפירות האלה, ובכלל אוכל ומין, שקושר רעב ברעב וגורמה בגורמה..
אמיר
האם בחברה היוונית היה נהוג לשלם למשפחת הכלה מוהר?.
אני מבינה את הבכי על לכתה של כלה מבית הוריה אך זה מוזר, זר, לי שקוננו עליה כמו על המת- זה קשה.
מצב הבניים של אותה דמות הניבטת בחלון, מקסים התאור. למעלה בתולה, פניה חתומות וכל מה שמתחת לחלון מוכן ומזומן כתפוח הפיתוי המיתולוגי.
נראה שספפו מוכנה להלל את התפוח המיוחד ההוא, שלאף אחד לא היתה גישה אליו, כביכול היא מכירה את גדולתו/ה
של מושא אהבתה המורם מעם – על הענף הגבוה מכל… כן יש בשורות הללו הומור דק, ממזרי ושובה לב.
תמי, תודה. ראשית, לגבי הכלה: כמו בכל העולם הקדום חתונה הייתה בין המשפחות (גם בתנ"ך כך). ביוון הכלה באה עם רכוש משלה אל הבעל ולא היה מוהר. אם נפרדו – היא הייתה שבה למשפחתה עם רכוש המשפחה. אבל בעולם הקדום לעבור לבית הבעל לא היה מרחק של כמה רחובות, ובערים כמו אתונה נשים כלל לא יצאו מאחוזת המשפחה אלא לצרכי חגים דתיים. זו הייתה פרידה של ממש, מעבר לבית אב אחר. יש עוד קטעים שלה עם המוטיב הזה: למשל (מהזיכרון): "כוכב הערב, אתה משיב את הצאן ואת גדי ואת הילד אל אמו" (אבל לא את הכלה).
הבנתי.
זו הסיבה לבכי בעולם ההוא, ללא מייל אינטרנטי, ללא כל קשר פיזי לארוחות שישי.. שיוו כמה זו באמת פרדה עצובה.
הבנת השירה שלה היא פרוייקט אנתרופולוגי די מורכב, בלשון המעטה..
וכן, בדיוק. לא שום ארוחות שישי, שום טלפונים לאמא, ואפילו לא קפה עם השכנה. ואגב, ארוחות שישי, קבלת שבת, סדר פסח פליטים ומלחמת העצמאות – דוגמאות מצוינות. מי יבין את כל זה בלי להכיר קצת אנתרופולוגיה ישראלית-יהודית?
אופס, חזרתי. אז שנית, הפרשנות שלך לשיר היא כמובן אפשרית לגמרי. הגאונות היא שהשורות הכילו בו זמנית את כל המשמעויות, באופן שהיה נגיש לגמרי לשומעים.
נראה לי שאתה צודק, אבחן את תחושותי בעוד שבוע. מענין אם אקרא אותה שונה מהפעם הזו.
אבל ככה כל שירה, לא? יצירה קשורה לגמרי לגיאוגרפיה, להיסטוריה ולחברה שבה היא נכתבת. השמש בשיר שבדי היא לא כמו השמש בקונגו. שיר של הילדגרד מבינגן לישו נשמע כמו שיר געגועים ארוטי, אבל הוא מסובב חמישה סיבובים סביב העניין, שירת איגור מצריכה ידע על ההיסטוריה הרוסית, ושירי תהלים – ידע בדת העברית הקדומה וכו" וכו". חוקרים סבורים שלספפו היה מין בית ספר לנערות מבנות האצולה, והיא שקדה על חינוכן בקריאה וכתיבה, מוסיקה, אמנויות ועוד עד החתונה. כפי שאפשר לראות היא גם התאהבה בהן, אבל כל זמן שבחורה לא איבדה את בתוליה לא הייתה עם זה בעיה.
פרידה של הבת מאמה בעת נישואיה הם קרקע לשירה שלמה ורבה בעולם העתיק, ובשירת הנשים של יהודי תימן, גם המנגינות נישמעות כמו קינה. אנסה להביא דוגמאות מאוחר יותר,
כנראה על אותו רקע. אשמח לקרוא.
כל כך מעורר קינאה לחלום על "ישיבת בנות" חילונית עם הווי נשי …
אבל אולי בתי ספר בשוויץ- להליכות ונימוסים דומה בקונספט לבית הספר של ספפו. אני לכשעצמי לא לסבית אבל אני מעריכה אחוות נשים, יש בזה משהו מחזק, מעצים, זכר לתקופה המטריאכלית ..
הממ… יש כאלה (לא ישיבות). מתי הייתה תקופה מטריארכאלית?
התכוונתי לתקופת האבן הקדומה והמיתוס של האלה הלבנה.
תקן אותי אם אני מדמיינת.
האלה הלבנה של גרייבס הוא ספר מופלא שהשפיע עליי מאוד (ויש גם "גיזת הזהב" ו"רוח מצפון" שתורגמו. מכירה?). ממש אימצתי לי את הדת הזאת בצעירותי. אבל למרבית הצער התיאוריות של באכופן (וגרייבס בעקבותיו) הן אמיתות פואטיות בלבד.
את גיזת הזהב קראתי בילדותי בתרגומו של משה דור, אם אני לא טועה.
אני רוצה להאמין שהכל קרה במציאות וישנם ממצאים ארכיאולוגיים לתרבות מפוארת שהיה בה, לפחות, שוויון (לא אגזים ואטען לעליונות צד נשי או גברי)באי כרתים מהתקופה העתיקה בערך 6000 שנה לפנ"הס.
כמו שבאותה מידה, כאשר אני מביטה אל השמים אני רוצה להאמין שיש שם תרבות שלמה של יצורים תבוניים, שיום אחד ניצור איתם קשר.
אוייש לאן הגעתי…:)
תמי, אני איתך בתקווה הזו. אם כי שוויון אינו זהות -ולא אסביר פה יותר מדי – אבל הציצי ב"מלחמת המינים" אם זה מעניין אותך –
http://www.blogs.bananot.co.il/showP
ost.php?itemID=2488&blogID=182
ובקשר לאמת פואטית לעומת אנתרופולוגית, גם אני הייתי מאוכזב מאוד וסליחה שגיליתי לך…
יש דברים קרובים לזה גם בימינו, אבל לא שלטון של נשים (יש פוליאנדריה, ריבוי גברים, ויש חברות מטריליניאליות – כלומר שזכות הירושה והרכוש עוברת דרך האישה. באופן מוזר, דווקא המשפחה הגרעינית, אבא-אמא-ילד היא כנראה הבסיס לפטריארכליות).
הפוליאנדריה בהיפוך לפוליגמיה…
אאוט אוף דה בלו סקיי- נראה לך שכיום אנחנו בעידן הילד?
למרות שנהרסה לי התאוריה כי כלל לא היתה התקופה המטריאכלית.:(
טוב, אפשר להתנחם בעובדה, שזה שאין הוכחות לקיומה של חברה מטריארכלית זה לא אומר שלא הייתה ואבדו עקבותיה.
פוליאנדריה יש מחוף השנהב ועד סין (וגם בשבטים הודיים, כמו בהמשך ישיר לחמשת בעליה של דראופדי במהבהאראטה).
עידן הילד? כלומר?
הטון הקובע, המניע את עולמנו הוא עולמם של הילדים. כולנו משחקים…
החשיבה החברתית נותנת משקל עצום לעולמם של הילדים. כל האוריינטציה השיווקית לדוגמא, מכוונת לשם. הגיל הצעיר, היפה, הבריא, ועוד ועוד..
את צודקת. ככה זה נראה. אני מניח שזה לא קורה כשיש עשרה ילדים, או כשהחברה לא מבוססת על משפחות בכלל.
קראתי את שני הפוסטים על ספפו.
שירה עתיקה היא סגנון שכנראה פחות מדבר אלי, לא כל שכן ניתוחי שירה,
אבל זה מעניין ומרחיב דעת.
(אולי אם היא היתה כותבת על אהבתה לבחור זה היה יותר תופס אותי, בהחלט).
לבחור? זה כבר יותר מסובך, ולא אסביר עכשיו למה, אבל אם בא לך להתפתות או לעמוד בפיתוי אז ב"שירת הפיתוי" (הפוסט הבא בסדרה) מככבים גברים שמנסים לפתות (בעיקר) נשים.
מועד אל"ף-בי"ת-וגימ"ל שלך מאד לטעמי.
תודה רונית.
אביא גם משלי.
על זה אמרו חז"לינו, דור דור ודורשיו…