בננות - בלוגים / / 2 – משוב ועריכה: איך אוכלים מלפפון?
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

2 – משוב ועריכה: איך אוכלים מלפפון?

 

 

 

 

משוב  ועריכה

2

 

איך אוכלים מלפפון?

 

מלאכת העריכה העצמית תובעת מן המשתתף, לעתים לראשונה, משמעת דיאלוגית. עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, היא מחייבת אותך להבין באופן צלול את רעיונותיך שלך, ולתבוע מעצמך להביעם באופן מחייב.  בקצרה, משורר מתחיל נדרש כאן לדין וחשבון בפני עצמו.

אם כתבת: "מלפפון ירוק כעשב" אתה נדרש לחשוב שוב מה ערכה ומטרתה של הזיקה שיצרת בין "מלפפון" ל"עשב".

אם כתבת: "מלפפון ירוק כתקווה של בוקר סתו בדירה קטנה בצפון תל אביב 2004" , אתה נדרש לחשוב מה מזה מתקשר את חווייתך אל הקורא באופן נגיש, ומה מזה הוא קוד פרטי. האם לא די למלפפון בזה שהוא "ירוק כתקווה של בוקר"? האם מה שמכיל הפירוט "בדירה קטנה בצפון תל אביב 2004" חשוב? ואם כן, האם העניין אינו דורש פירוט תקשורתי יותר, שמבהיר מה לך ולדירה ההיא? וכן הלאה והלאה. אפשר לבסוף להגיע כך לתובנה כללית יותר לגבי אידיוסינקרטיזם, לגבי אסטרטגיה של מטפוריקה, ואף עמוק מזה – לגבי מה בכלל חשוב לנו לתקשר בשיר.

 

כדי להגיע אל היוצר בסוג עבודה כזה וגם להעניק לו משהו באופן שיוכל לקבל דרושה מידה לא מבוטלת של אמפתיה.  נדרש ממך להזדהות אתו, ללבוש לרגע את רגשותיו ורעיונותיו כאילו היו שלך, ובו בזמן להיות "האחר" שלו באופן בלתי מתפשר.

הגישה שפיתחתי עם השנים  לשם כך היא גישת "הקורא התם".  הבנתי שכדי  להצביע על מכשלה מכל סוג שהוא, אסור לי להיות יותר חכם מהשיר.

מצד אחד אסור לי להביע הערכות חיוביות או שליליות על השיר. גם אם אינני מפחית בערך היצירה אלא משבח אותה ללא הסבר של מה עובד בו ולמה – איני תורם לכותב דבר מבחינת יכולתו להעריך את יצירתו בעצמו.

מצד שני אסור לי "לפרשן" את השיר ואסור לי להציע השלמות או הסברים המתבססים על נסיוני. לא!  באופן זה אני מניח לכותב הנחות, ומחפה על חולשות השיר.

להפך – עלי לשאול בתמימות מה עניינה של אותה דירה קטנה בצפון תל אביב בסתו 2004. איך זה קשור למלפפון או אפילו לתקווה? האם קרה שם משהו שקשור לזה? אהה,  שם ואז החלטת להיגמל משתייה והימורים ולחזור בתשובה?! ומי יודע את זה חוץ ממך? מה דעתך, יבינו את זה?

או:

איזה רעיון – המלפפון וירקותו רעננים כמו התקווה שבתחילת יום חדש! האם אני מבין נכון? נהדר! אבל האם זה משנה אם התקווה הזאת קורית בדירה הקטנה ההיא או על גדות האמזונס? מה לדעתך זה מוסיף לנו כאן?

 

הדיבור הזה איננו רק טקטיקה ידידותית: השאלות האלה הן מערכת השיקולים עצמה, שהיא המטרה האמיתית של ההנחיה. השיר, הרי הוא מקרי – היום שיר זה בעריכה ומחר אחר – אבל מערכת השיקולים לעולם עומדת, לטוב או לרע.  השאלות האלה הן למעשה תיאור של מהלך מחשבה ביקורתי, שאותו  – יותר מכל תיקון פרטני העומד על הפרק – אתה רוצה להנחיל לתלמיד.

 

מתוך חזרה והטמעה של תהליך הבדיקה הזה נוצרות אמות מידה באופן חווייתי ולא מופשט. אחרי כמה פעמים שהתעכבת על כך, אתה יודע למשל מה מטפורה מסוגלת לסחוב על גבה ומה לא. אתה יודע שאם תרחיב מדי את המדומה או תהפוך אותו לדימוי למדומה חדש, אתה מקשה על הבהירות והמובנות ומעמיד במבחן את הבניין המטפורי שבנית. אתה  מקיש כללים מנסיונך שלך, בשיריך שלך, ואחר זמן מה מבחין באופן שבהם הם פועלים גם בשירים של אחרים.

אתה גם רוכש מידה טכנית: נגיד ש'בוקר'   מצטלצל עם  'אוקטובר'  האם יש בכך סיבה מספקת להכניס פה יסוד של תאריך או עונה או לא?  גם אם השיר בנוי על זיקות מצלוליות, האם לא די  בצלצול המשתרשר מ'ירוק' אל 'בוקר'  ו'תקוה'? בסופו של דבר אולי תחליף מלה, אולי תחליט שלא שווה להכניס את החודש רק בגלל החרוז האפשרי – אבל ההבדל האמיתי הוא שלפתע אתה קורא את השיר לא רק כפרץ יצירה סטיכי, אלא גם בקריאת עומק מובחנת.

זה לא אומר שכל זה נרכש בקלות. להנחיה בכתיבה יש פן נפשי, שלפעמים גובל בעבודה טיפולית, והאחריות הנדרשת מן המנחה עלולה להיות כבדה ביותר. הפן הזה תלוי לגמרי באישיותו של המשורר המונחה ולכן גם לא אכנס לנושא הזה כאן. 

מההתחלה:  "1- הדוגמן, העורך והמורה" –
 
 http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4011&blogID=182

 

עוד בנושא: "הקורא עונה ליצירה" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182
 

מתוך "עריכה ומשוב"

©אמיר אור

50 תגובות

  1. אמיר
    שני הפוסטים במיוחד "הדוגמן…"
    הזכיר לי סיפור על א.ד. גורדון בשאלת המחנך. המיתוס אומר שגורדון שרטט שני טיפוסים של מחנך: האחד, מגדלור יודע כל, הניצב בגאון על החוף ומכוון את חניכיו המיטלטלים בים הסוער לחוף מבטחים.
    השני, נמצא יחד עם חניכיו בתוך הספינה בים הסוער, הייתרון שלו הוא רק בניסיונו. הוא כמובן העדיף את השני, וכך גם אני. נדמה לי שזה מה שאתה אומר על משורר ותיק ומשורר צעיר.
    אני מסכים עם הנקודות המרכזיות, אני מתלבט ביני לביני אם אפשר ללמד לכתוב שירה. לשכלל ולדייק כן, ללמד אני מסופק.

    • מוישלה, אי אפשר להעניק כישרון לאף אחד, אבל למי שיש לו אפשר להעניק תיבת כלים משמעותית, ולפתוח לו חלון ללימוד עצמי שנמשך, אם אתה בר מזל, כל החיים.

    • בקשר ל-א.ד. גורדון, זה מזכיר לי נקודה נוספת – ללימוד יש אתיקה משלו, ואפילו לכתיבה עצמה. אלה הם מעין הסכמים לא כתובים בין מורה לתלמיד (ובין יוצר לקורא) שבלעדיהם הלימוד לא יכול להתחיל.

      • משה יצחקי

        אמיר
        תוספת חשובה, הלוואי ואתיקה גורדונית זו הייתה מיושמת בין מורה לתלמיד, בין עורך לכותב וכיו"ב

        • מוישלה, כמה אנשים עדיין קוראים אותו? "האדם והטבע" למשל, היה צריך להיות נכס תרבותי שלנו, אבל מי מכיר?

          • אמיר

            מתי מעט. ילד יספרם.
            וכמה קוראים ברנר? ברדיצ"בסקי?
            אולי, לאחר שאסיים לבדוק כמה עבודות משמימות, אעלה לבלוג טקסטים של הנ"ל לשיח וירטואלי

          • לברנר דווקא היתה עדנת מה עם מאמרים של הירשפלד, פרי ואחרים. ומוישלה, בהחלט אשמח אם תעלה משהו לדיון מ-א.ד.גורדון כשתתפנה.

          • זה עתה הגיע אלי מידע מעניין על גורדון: מסתבר שאפשר לראות בו את יוצר סגנונה של רחל! כשרחל הצעירה הגיעה לארץ בוערת לכתוב בעברית אך, כמובן, לא שולטת בשפה, יעץ לה גורדון לקרוא ולהפנים את התנ"ך. וכך נוצר הסגנון המערב השפעות של שירה רוסית צרפתית והתנ"ך!

  2. קראתי בעניין רב – ובהסכמה – את שני הפוסטים.
    דיבר אלי עניין ה"הקורא הפנימי" – נדמה לי שזה מה שאני נוהגת לחשוב עליו כעל היכולת להתבונן במה שאנחנו כותבים ולקרוא אותו כאילו דרך העיניים של מישהו אחר.
    ובנוגע למורה, זה די מתאים למה שאני חושבת בכלל על הוראה. יותר משמורה עונה על שאלות, הוא צריך לשאול אותן; מה שמתואר כצורך "ללמד (מ" צרויה) איך ללמוד" הוא למעשה הצורך לשאול שאלות במטרה להביא לכך, שהלומד ילמד לשאול את השאלות בעצמו. זה נכון לכל תחומי הלימוד.

    • עדה, נראה לי שהבנת את כוונתי כפי שכיוונתי אותה. אנחנו רואים עין בעין.

      • לאמיר –
        רק שמה שתיארת מאד שונה ממה שנהוג לקרוא "הצעות עריכה". גם הן שיטה מקובלת, אבל להן, ממה שאני מתרשמת, יש אפקט פחות טוב.

        • עדה,
          מתודית, לזה התכוונתי ב"מדריך" בפוסט הקודם לזה – "1 -משוב ועריכה: הדוגמן, המדריך והעורך".
          בסופו של דבר אני לא פוסל הצעות עריכה, אבל מבחינתי יש הבדל בהדגשים בין עבודתי כעורך לבין עבודתי כמורה.
          כמורה מה שאני באמת רוצה לתת הוא את היכולת להפעיל מערכת שיקולים כזו.

          • נ.ב.
            גם "הצעות עריכה" יכולות להינתן באופן דיאלוגי. באופן שהסיבות והפתרונות האפשריים מובנים, מקובלים ולרוב גם נתרמים יצירתית על ידי הערוך בזרימה חופשית.

  3. בדיוק כשהתקרבת לנפשו של קורא טרקת את הדלת : "בום"! (ולכן לא אכנס לנושא הזה כאן).
    בדיוק חיפשתי להבין איך מתמודדים עם נפש שונה. לי למשל לא חשוב לכתוב שירים עומדים. יש לי כתיבה מתכתבת ולוקח לי זמן להפוך לשיר. אחרי השיר לא איכפת לי לבדוק אם הוא עומד או מוזר אבל בשביל לכתוב שיר רק בשביל שהוא יהיה שיר אני צריכה להפוך את עצמי ואת האישיות שלי. (נדמה לי, שכשמשורר כותב, הוא מכין עצמו מראש שזרים יקראו את השיר ,ובשביל זרים שיקראו את השיר, אני צריכה להחשיב את זה כעבודה וכמקצועי ואז…נראה לי שהנשמה מתרבטת (נהיית רובוטית) ואז למשל כבר לא אוכל לכתוב מתרבטת ולהסביר בין סוגריים ,ואז כבר לא אוכל לכתוב כל כך הרבה ואז-ים.
    בתור מונחית חופש לא מפריע לי שהמלפפון ירוק כעשב בדירה בתל אביב , אם אני אקרא בשיר גם את הרחוב ומספר הדירה אני אתגלגל לי מצחוק וזה יספיק. להבא המשורר הצעיר ידע שאם הוא רוצה לספר אחרי המלפפון על דם העגבניה שבליבו, יהיה עליו לחפש דרך פחות מצחיקה לתאור המלפפון.

    • גם האמנות הגבוהה ביותר, סיגל, היא לדעתי צורה של דיאלוג. באיזה סגנון ואופן תדברי – זה מאוד אישי, ויש אינספור אפשרויות. אבל בכל זאת תמסרי פה משהו למישהו. מבחינה זו שיר הוא כמו מכתב. הוא לא מעביר רק מידע אלא מורכב למשל ממוסיקה, פערים, ועולם שנברא בו. אבל הוא לא יומן.
      זאת כל התורה כולה על רגל אחת.
      אם מעניין לך להרחיב מחשבה פה –
      ב"הקורא עונה ליצירה"
      http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182
      אני מנסה להסביר את שני קטביה של האמנות: האיכות האמנותית-עיצובית מצד אחד והתקשורת הדיאלוגית מצד שני.

      • צודק ואני מבינה ,אולם יש בי התנגדות לא ברורה. האם ההתנגדות הזו בעניין של טובתי או נגדי? לפעמים כשרוצים למוסס מחשבה המיינד מתנגד ומופיע עם שלל תירוצים ,ולפעמים זאת איננה מחשבה אלא תחושת בטן שהיא הנכונה עבור אותו אדם. בינתיים עלי לגלות עם מי אני מתעסקת בפנים ,ויודעת שאם תלמיד מחליט ללמוד הוא חייב בראש ובראשונה להפטר מההתנגדויות הפנימיות, ולהפתח ללמידה ברמת ה"נעשה ונשמע" . השבוע פנתה אלי בחורה בבקשה לשיעורים פרטיים, מה שאמרתי לה ,הוא, שאם היא לא באמת רוצה, אז אין לנו מה לעשות ביחד. אם היא באמת רוצה ,אז היא תצטרך לעבוד קשה ,ולהוציא את הכוח לזה מתוך הרצון.
        בעצם, הפיכת אדם לתלמיד דורשת בתוך נפשו כניעה. מתוך המחשבה הזו אני תמיד טוענת שלימוד ואהבה הם זוג. (אנשים מבוגרים בניגוד לילדים ,יכולים לעשות את כל התהליך בתוך עצמם).

        • אני חושב שראשית הלימוד הוא בסקרנות, ובשאיפה להישגים חדשים (רכישת מיומנות, הבנה, דיאלוג).
          כשכבר ישנו הרצון, נכון שכדי שהלימוד יהיה זורם ואפקטיבי דרושים גם אהדה ואמון בין מורה לתלמיד.
          התנגדויות הן טבעיות וצפויות, אבל אין כמו הפרקסיס של הלימוד עצמו כדי לאפשר הבנה מנין הן באות, ואיך צולחים אותן אם הן מפריעות למטרה. אני לא חושב שזה עניין שאפשר להבהיר אותו תיאורטית, רק אחרי שקופצים למים, כשצריך, מה לעשות, לשחות. כמו שסיפרת על התלמידה שלך, מה שביקשת ממנה להחליט הוא אם שווה לה ואם היא באמת רוצה – לקפוץ.

          • במקרה אתה משוחח כאן עם אחת הרפתקנית כך שהמילה לקפוץ כבר גורמת לה להיות שניה אחרי הקפיצה. ברגע הקפיצה אין יותר מחשבות ואין יותר התנגדויות…התלמיד במים.

          • אה, סיגל, אנחנו בני אלמוות, מה? קפצתי ככה לכל מיני מקומות. לא תמיד היו שם מים…:)

      • מה לגבי אמנות פלסטית?

        • אילנה, אני לא חושב שזה שונה. בכל יצירה הלימוד צריך לא לחסום או לתעל אלא לפתח. והיבט יצירתי יש בדברים רבים – זה לא רק באמנות. למשל איך להתאים בגדים, איך לכתוב עבודה סמינריונית, איך לשוחח. בכל מקרה שאנחנו בתפקיד המורה אני חושב שהגישה הזאת שווה בדיקה.
          זו גישה של דיאלוג – והיא לא לוקחת אחריות מהלומד, לא לעצם המקום של "לומד" ולא לשום פרט בדרך. לא פעם זו בדיוק הבעיה של הוראה.

  4. אמיר, אני מתנצלת, לא בגלל הבנאלי, אלא בגלל גבהות הלב כשלא רציתי להקשיב למה שרצית לומר בעניין.
    מקבל?
    ואני קוראת ומתעניינת, והייתי שממה אם היית מביא משהו על המודרניזם בשירה, ואם יש לך על עוד תקופות גם אודה לך מאוד.

    • יודית, מקבל את התנצלותך.

      לגבי ה"בנאלי" ולהקשיב: האם זה לא אותו דבר? ו…האם את יכולה להגדיר לעצמך באופן מספק מה זה? אם בתום דיון תחשבי שמה שמישהו כתב תואם את ההגדרה בגלל א" ב" וג" – הרי זו תהיה מחשבה מסוג אחר, לא?
      מנסיוני הדל דיאלוג הוא אוצר שמלמד תמיד משהו, לאו דווקא ידע. ואפורייה היא דבר נפלא.

      • מה זה אפורייה?

        • aporia היא "אי הכרעה" – מונח ממונחיו של סוקרטס, והכוונה היא להשהיית ההכרעה, ודבקות בעמדת התהייה, הבדיקה והבירור.

          • הבנתי, אבל יש דברים שמעוררים לפעמים התנגדות ואתה לא מתעניין בלהמשיך איתם. זה גם קורה, נכון?
            אבל אל תשאל אותי מדוע הם מעוררים התנגדות, כי המון דברים מעוררים התנגדות, לאו דווקא כאלה שמשמעותיים לנו. גם שיעמום יכול לעורר התנגדות.

          • לא אשאל אותך אם את לא שואלת את עצמך, אבל אותי אישית תמיד עניין לשאול. אלה הם הדברים המעניינים ביותר.
            לטעמי, להמשיך בעיון במשהו הוא להמשיך בחקירה לעבר תובנה כזו או אחרת.ואם לא רוצים להמשיך, פירושו שמוותרים על חקירה כזו, ועל דיאלוג. במצב כזה אולי עדיף פשוט להמשיך למקום אחר שמעניין וזהו.

      • יודית, כדי שלא אשאר בעצמי ללא הסבר, ובלי קשר לשום דיעה שהייתה או תהיה לך – יש התייחסות למהו בנאלי בה"הקורא עונה ליצירה" ובצידה העמדת האמנות כולה על דיאלוג (אבל לא רק). אולי יעניין אותך להתעמק בזה –
        http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

        • קראתי את הלינק, ואני מסכימה איתך על העיקרון של בין הקטבים. שירה היא דיאלוג, לכן אני משתדלת להיות מאוד מדוייקת בשירה שלי, כי חשוב לי להיות מובנת לחלוטין, בנוסף אני בוחרת רעיונות שתולי סבטקסט, שהקורא היותר מיומן יבין ויוכל לטפס עוד מדרגה. המשוררים הכי אהובים עלי הם אלה שהכי נגעו בי, זלדה, עמיחי, וולך, צלאן, פלאת, לורקה, לולא דברו באופן בהיר לא היו נוגעים בי.
          ועכשיו אקרא את הפוסט השני בלינק שם, על שירה מודרנית, גם עליה יש לי מחשבות.

          • אני שומרת אותו לילה, התמכרתי לבלוג, ויש לי עבודה, בסוף אפתח שק שינה וארדם פה על המירצפות.

  5. אמיר, אהבתי את הדוגמן ואיך אוכלים מלפפון. משוב כמשוב לכל דו שיח… ועריכה למשוב כמו בכל דו שיח…
    נראה לי שהמאמר יכול להתאים לסיטואציות שונות ומגוונות מהחיים. הדבר שממש אחבק הוא ההסבר שלך על פיתוח היכולת של " הקורא הפנימי".
    אם שירה משוחחת עם קוראיה אז נראה לי שחשוב מאוד למשורר לדעת למחוק מילים, להדק ולזקק אמירה. לא?

  6. מענין למרות שאני משליכה את זה גם על פרוזה. איך להתקרב ולשמור על יחודיות קונפליקט של חיים שלמים.

    • אביטל, בוודאי זה רלבנטי באותה מידה לפרוזה.
      אם כבר מעוניינים בלימוד כדאי למצוא מורה ולא דוגמן.
      http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4011&blogID=182

      • יש שלב שלימוד יכול להעיק .אבל אני התחברתי יותר לרעיון היחודיות והתיקשור.

        • בהחלט יכול להעיק, אביטל. לרוב זה קורה כשהמורה אינו מורה, או כשהתלמיד אינו תלמיד – בכלל או בנקודת זמן מסוימת. מדוע הפניתי אותך לפוסט "הדוגמן, המדריך והמורה"? – כשהמורה אינו מורה אלא "דוגמן", מדובר רק בכריזמה וסמכות, ובלימוד מתוך חיקוי.
          תלמיד צריך "להרוג" את ה"מורה" הזה באיזשהו שלב, כדי שיוכל להתחיל ללמוד באמת, או שימצא לו מורה שינחה אותו למצוא את דרכו שלו.
          ויש גם שלב שבו המורה צריך לעודד את התלמיד ללמוד מתוך כך שילמד בעצמו. ההפנמה של טכניקות להעשרת הארגז הכלים הפואטי של משורר היא הרפתקה אבל יכולה להיות גם סבל. ולמה סבל? כי יש דברים שאתה כבר יודע, ועכשיו אתה מתעסק דווקא בכאלה שבהם החיכוך עם החומר קשה. זה כמו ללמוד לרכב על אופניים – הכיף מתחיל כשאתה מפסיק לשים לב לשיווי המשקל ושולט בלי לחשוב. רק אז אתה שוב פנוי לגמרי לדבר.

          אבל לפעמים זה הפוך – תלמיד יכול לחשוב שהוא יודע כל מה שניתן לדעת גם אם פסע רק שתי פסיעות בדרך ארוכה. תלמיד גם יכול לברוח ברגע שהמורה מעמת אותו עם דברים קשים בתוכו או עם אתגרים לא קלים.
          כדי להעניק בלי רק ללטף וגם בלי להחניק – לא די בכריזמה וגם לא בידע. מלאכה עדינה מאוד.

  7. היי אמיר
    למדתי שלדבר איך כותבים שיר, זה מקסים… לא שאכתוב שיר לפי הההוראות שלך, אבל שאתקע אחשוב עליהן.
    להתראות טובה

    • טובה, תודה על המלים החמות. נדמה לי שלא כתבתי בפוסט הזה שום הוראות לכתיבת שירים, ואם כך השתמע, בבקשה הראי לי איפה נפלה אי ההבנה.

  8. איזה יופי שהעלית את זה לכאן; עכשיו אוכל תמיד לקשר לכאן כדי להסביר את הרעיון הזה של משוב ועריכה. (-:

  9. הי אמיר,
    צצה לי שאלה.
    קראתי את דרכך ללמד את הכלי ,שיפנים התלמיד, ובשיר הבא כבר יוכל לבדוק את עצמו. מדבריך עולה בעצם ,שהתלמיד לומד את ה"מה לא", האם יש דרך ללמד את ה"מה כן?".

    • סיגל, קראי שוב את משל הזן שכתבתי לך
      ב"הדוגמן, העורך והמורה" – וזו בעצם תמצית התשובה, אם כי לא בדרמטיזציה כזו. משוב ועריכה יכולים לכוון לכניסה מחודשת לחוויה, לדיבור עם דברים קשים ש"דולגו" בשיר, ולהציע דרכי כניסה וטיפול שונות, שקשה לי להסביר פה באופן מופשט. כאן זה כבר משיק לתחום לימוד אחר של כתיבה – לא משוב אלא תרגול. אלה צעדים קטנים וחווייתיים: למשל, איך ללכת מן הקונקרטי דרך המטפורי, אל המופשט. איך לשחרר את הצנזורה הפנימית – וכו" וכו". קשה להסביר, אבל כמובן, קיים.

השאר תגובה ל יודית ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור