בננות - בלוגים / / 1- משוב ועריכה: הדוגמן, העורך והמורה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

1- משוב ועריכה: הדוגמן, העורך והמורה

 

 

 

 

משוב ועריכה

 

1

הדוגמן, העורך והמורה

 

השילוב של הלך המחשבה הרומנטי עם הציווי המודרניסטי "חדֵּש!" יצר דמות אידיאלית של משורר מלידה, שפוצה את פיו ואומר שירה ממש כשם שציפור שיר פוצה את פיה ומזמרת.  מובן שבשום שלב ומקרה לא זה היה המצב. יש כשרון לשוני, אבל שפה היא עניין נרכש; יש כשרון שירי, אבל שירה גם היא עניין ללימוד. כמו בכל מקצוע ועיסוק אנושי משוררים למדו בעצמם ומאחרים תמיד.

משוב של משורר ותיק על שיריו של משורר בראשית דרכו עשוי להינתן משתי עמדות שונות:

האחת כדוגמן, והשנייה – כמדריך.

משורר ותיק המעמיד את עצמו כדגם מופתי לחיקוי אינו מלמד את תלמידיו לפתח את דרכם שלהם אלא ברוב המקרים מייצר שיבוטים של עצמו. כאשר המשורר הוותיק הוא בעל אישיות פואטית חזקה התלמידים מזהים נכון ושגוי בשירתם לא על פי אמות מידה כלל פואטיות אלא על פי קרבת השיר לסגנונו של המשורר הוותיק המציע להם את עצמו כדגם.

משורר המעמיד את עצמו כמדריך לתלמידיו ישתדל לפתח את קולם האישי; הוא אף יגן עליהם מפני עצמם וידחה נסיונות חיקוי מצדם. כמדריך הוא יעריך את שירתם כשלעצמה ולא בהשוואה לשירתו שלו.

במודע או שלא במודע, גם משורר מדריך עשוי לתת משוב לתלמידיו בשתי דרכים שונות: כעורך  או כמורה. שתי דרכים אלה אינן בהכרח סותרות או מוציאות זו את זו, אלא אולי להפך, משלימות זו את זו.

תחת כובע העורך משוררים ותיקים מעבירים לא פעם את את טעמם, הבנותיהם והשקפותיהם באופן נחרץ, אך לא מושכל ולא מתודי; הם מפעילים שיקולים ואמות מידה, אך לאו דווקא מעבירים אותם הלאה. לעומת זאת דומה שכובע המורה דורש מן המדריך הדרכה מעשית ויחד איתה העברה מושכלת של אמות מידה פואטיות ושל  מערכות שיקולים סדורות.

בסוג ההדרכה הזה צפוי שתתעורר התנגדות: הכוח היוצר פורץ ועולה גם אצל אדם בלתי מיומן בהבעתו, וכל שיר, בלי קשר לרמתו, נושא בעיני  יוצרו משמעות מועצמת מעצם העובדה שהינו הבעה מרוכזת של עולמו הפנימי שהוחצנה אל העולם. זהו דבר יקר ערך באמת, וכל עיסוק ביקורתי בתוצרי התהליך היצירתי הוא מטבע הדברים רגיש ביותר.

לא פעם, איש לא הדריך את היוצר הצעיר ביצירתו קודם לכן, ואיש לא הורה לו איך ללמוד את האוּמנות שבמעשה השיר. איש לא אמר לו שהאמנות דורשת בכלל אימון וידע מקצועי מושכל ומוטמע. כל זה חדש לו, ולעתים די מזעזע. עורכים יודעים מנסיונם כמה העבודה עם משוררים מתחילים וחסרי ניסיון קשה יותר מאשר עם ותיקים. בעוד שהאחרונים תופסים אותו כmaster-reader-  ויועץ מיומן לשירתם, הרי משוררים מתחילם אינם יודעים להעריך את תרומתו ועלולים לחוש מאוימים ואף נעלבים מעצם ההתערבות בקדוש להם מכל, בשיריהם.

מורה עריכה אינו "נותן משוב" במובן של קביעת ערך או ציון לשיר. כמו בכל תחום, מטרת ההדרכה בתחום זה היא להפוך את ההדרכה לבלתי נחוצה, כלומר לתת למשורר המתחיל כלים להיות העורך של עצמו באופן מניח את הדעת. על מנת להצליח בכך תפקידו של המורה – מקצועית ונפשית – מחייב הרבה יותר מזה: הוא "הקורא" בה"א הידיעה, הזולת השומע את המסר השירי על תוכנו ואופנו באופן מלא ומדוקדק – ומתקשר את הבחנותיו בחזרה אל היוצר. הוא עושה זאת כדי שהיוצר יוכל לגדל בתוך עצמו את הזולת שאתו הוא מתקשר בבחינת לא-אני שבתוך האני; כדי שיוכל ליצור בתוכו קורא פנימי שאליו הוא דובר. ככל שאותו קורא פנימי הופך מיומן ורגיש יותר, כך תשתכלל היכולת הטכנית של המשורר ולא תהווה מכשול בפניו בבואו להביע את רוחו בשיר. "קורא פנימי" מיומן הוא עורך פנימי המפעיל שיקולים פואטיים. ככל שהעורך הפנימי מוטמע בדמיונו היוצר והמביע של המשורר, הוא הופך לחלק בלתי נפרד מעצם תהליך היצירה.

 

 

המשך:    "איך אוכלים מלפפון?"

 http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4012&blogID=182


עוד בנושא: "הקורא עונה ליצירה" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

מתוך "עריכה ומשוב"

©אמיר אור

17 תגובות

  1. אמנם, מורים נבחנים כיום על פי ציוני פסיכומטרי עם רף כניסה נמוך ,אולם לדעתי ,צריכים לעשות להם מבחני חדווה. מי שיכול להביע חדווה דרך יצירה ,מתאים בעיניי להיות מורה ולאו דווקא מורה למשוררות…כל מורה. מורה למשוררים מתחילים צריך בעיניי להיות חדווני, רגיש וקשוח.

    • מורה, מדריך צריך לדעת לתת כלים, להיות יצירתי, ולחוש את תלמידיו. כשמדובר באומנויות שונות החושים צריכים להיות מאוד רגישים. מאוד להיזהר לא להרוס.

    • סיגל, את אומרת את זה בהומור? זו הבחנה מדויקת! חדווני, רגיש וקשוח…

      • למה בהומור? לו הייתי כותבת: שרברב ומתקין מנורות גם אז לא הייתי מתלוצצת.

        • מבין את השרברב, אבל למה מתקין מנורות?

          • "מאיר לתלמיד את הדרך שהחשיך בתוכו" (נו, עיוותתי עכשיו שיר שלי אבל זו תשובתי).

          • מי הנושא של "החשיך"?

          • התלמיד. לדעתי אדם נולד מואר ושבילי החיים גורמים לו להחשיך נקבים . חזרתם של אנשים אל עצמם בחיפוש האור המולד לפעמים מובילה אותם אל מורים . ילדים הם המקרה הכי פשוט בהתקנת מנורות. מציפים אותם באהבה והם נדלקים ואז הם רואים את שהמורים מראים להם. (מורה כמובן מצטייר אצלי כמראֶה ולא כמלמד).

          • זה יפה שהמורה מראה, ואהדה ואהבה עוזרות מאוד, אם כי לא הן הלימוד.
            ואני חושב כמוך, שאדם נולד במצב שלם ומאושר יותר – מי יותר ומי פחות — והחיים גורעים ופוגעים, אבל אני חושד שכבר לתינוק יש אני מובחן והיסטוריה נפשית.

          • נכון וברור שהן לא הלימוד וחשוב שמעבר לאהבה ולאהדה ידע המורה ללמד.היה לי פעם מורה להיסטוריה שמאוד אהב אותי אבל עם כל הכבוד כשהוא היה מתחיל ללמד אני הייתי נרדמת.האהבה שעליה אני מדברת איננה אהבה בין גבר לאישה אלא אהבה כמצב. אהבה לתלמיד, אהבה למקצוע ואהבה ללמד. אולי המורה שלי להיסטוריה אהב אותי אבל לא אהב ללמד ואולי הוא בכלל לא אהב היסטוריה אלא רק ידע אותה. לדעתי,ללא שלושת המרכיבים במצב של "אוהב", למידה לא תתקיים מתוך הנאה.

          • לפני שיקראו לי בלתי מזדהה.

          • מסכים אתך – זו הארוטיקה הסוקרטית. סוקרטס מסרב לאלקיביאדס שמציע את עצמו, כי בעיקרון הארוס צריך להירתם למקום אחר. אבל היו כמובן גם יוצאים מכלל זה וארוטיזציה של האהבה הזו.

          • סיגל, גם להיות תלמיד הוא "תפקיד" שדורש לימוד. האהבה של המורה צריכה לפעמים להיות די קשוחה, כדי לוודא שהלימוד הוא לימוד. יש על זה סיפור זן נפלא על הלימוד של רוח הדברים, מה שמעבר לכל ידע טכני.

          • סיפור זן הא? מתה על סיפורי זן ואשמח לשמוע.

          • ביפן מורי הזן עסקו לעתים קרובות באמנויות שונות. תלמיד אחד בא למורה זן שלימד ציור וביקש שילמד אותו לצייר עצי במבוק (נושא נפוץ ביותר בציור היפני). לאחר שלוש שנים הוא הרגיש שהוא שולט בכל הטכניקות והחליט שלימודו תם. הוא בא להיפרד מהמורה, והגיש לו את ציור הבמבוק היפה ביותר שלו. אבל בעודו ממלמל את תודותיו, קרע המורה את הציור, תפס אותו בזרועו והוליך אותו החוצה משערי המנזר והלאה. למרות מחאותיו הוא משך אותו איתו בשביל העולה להר אל יער הבמבוקים. הישאר פה עם הבמבוקים ציווה עליו, ואל תחזור לפני שתהיה במבוק. שני תלמידים מונו על מזונו, וככה עבר שבוע, עברו שבועיים. אחרי חודש עלה המורה להר ומצא שם את התלמיד נטוע בין הבמבוקים, מתנודד איתם בגשם, והרוח מאוושת בין ידיו הפרושות.
            הוא "עקר" אותו משם ושוב תפס בו והוביל אותו בחזרה למנזר. עכשיו, אמר לו המורה, שב וצייר במבוק.

          • איזה יופי!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור