אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

THE SMOKERS

 

 

 

 

"עורו המעשנים" – הגירסה האנגלית, עכשיו ב'בלסוק'

 

THE SMOKERS" now in Blesok site"

 

לגירסה העברית: עורו המעשנים 6-1

 

 

 

 

 

17 תגובות

  1. אמיר,

    אבל הבנתי שאתה כבר לא מעשן. הקטעים הללו הם מן המשובחים שכתבת.
    חוה

    • נכון, חוה, אני כבר לא מעשן, אבל עדיין עומד מאחורי מה שכתוב שם.

      • לאמיר,

        הגבתי גם פעמיים בשיר הקודם.

        יש לי בקשה אליך, אתה יכול לשלוח לי לינק ל"לא הרחק מהמולת הרחוב", אני לא מצליחה להיכנס.

        לגבי העישון, זה מאוד מוזר, כי הרבה תמונות כן מראות אותך עם סיגריות ביד.
        באמריקה הייתי בפעם הראשונה, כאשר אחי עבר לגור שם וזה היה לפני המון זמן, כאשר עוד היה אפשר לעשן. ישבנו בגריניץ וויליג באחד מן החדרים האפלוליים, כאשר היו תלויים בחדר המון תמונות של אמנים אמריקאיים, וגם גרפיטי שלהם, נדמה לי שהסיגריות היו חלק מטונימי שלהם.

        הוצג אגב סרט מדהים שנקרא בשם "עישון", השחקן הראשי היה ויליאם הארט, ומי שכתב את הטקסט היה פול אוסטר, זה היה עוד לפני שהתחלתי לראות סרטים בבית.

        ואגב, אני זוכרת שהיו מעשנים באוניברסיטה – כן, בתל-אביב, באוטובוסים, בבתי הקולנוע, בכל מקום.

        לימים חזרתי לניו-יורק וסיירתי באחד מן המוזיאונים הקטנים יותר – אם באמריקה יש משהו קטן – רוב התמונות היו מן הזרם האימפרסיוניסטי. זאת היתה כבר התקופה שלעשן היה משהו בזוי, והמעשן עצמו היה שייך אולי לעולם השלישי.

        אבל אמריקה פשוט קפצה שלב, שם ילדים בחטיבת הביניים מעשנים קוקאין וסמים אחרים, וזה די עניין שבשגרה.

        ולכן, כאשר מדברים על הגירה – אמריקה היא לא בדיוק זירת ההתרחשות שלי, היום על כל גבעה רעננה ישששש איזה קניון, הכל מאוד גדול, והשיק איפשהו גם הפך להיות אמריקאי. כאילו ההסטוריה התחילה בשנת 1700 או משהו כזה.

        בלונדון, או בפריז היאוש אולי הוא יותר נוח, אבל הוא יותר מרהיב ויותר שיקי. לראות את הטאור למשל, זה ממש לא אמריקה.

        אני לא הפסקתי לעשן, אבל מי שהפסיק לעשן – זה לא כל כך חכמה, כי זה גם חיסכון, וגם אולי תסביר לי איך הולך בקבוק בירה עם עצמו ובלי סיגריה, כאילו?

        אני דווקא עם הבירה והאלכוהול הפסקתי, ואני די מצטערת מה שאומר שאני כל הזמן צריכה להיות צלולה, וגם מעוד כל מיני דברים נגמלתי והפסקתי ומה שנותר לי להשתכר ממנו זה מן המילים…
        זה די הרבה להשתכר ממילים, תסכים איתי לא?

        חוה

        • אני לא מעשן ולא שותה, אבל אם תתפסי תמונה ישנה שלי עם סיגריה זה לא יהיה מפליא – להפך, יהיה מפליא יותר אם לא תהיה שם סיגריה 🙂
          וכן, מסכים איתך לגבי אמריקה. לא בדיוק משאת נפשי.

          • אמיר,

            לא מעשן ולא שותה?

            איפה התקופה שהדירה שלך היתה מלאה בבקבוקי בירה שהתגלגלו בכל מקום, וגם לא הסיגריה הנצחית ביד?
            אתה לא זוכר, הייתי אצלך בדירה בתל-אביב, היה לך חיוך לא יאומן, נדמה לי שזה היה ממוקם בסביבות ירמיהו או משהו כזה. על כל פנים ברחתי ממך כמו מאש בגלל שהיית כזה חתיך, וגם בגלל שעשנת וגם בגלל ששתית.

            תגיד, גבר, אז ממה אתה חי בדיוק היום?

            אגב, ביקשתי קישור לשיר שלך עיין למעלה.

            חוה

          • תודה על המחמאה אבל מלא בקבוקי בירה? לא זוכר דבר כזה 🙂

            לא הרחק מהמולת הרחוב:
            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=11582

  2. צריך לעשן.
    צריך לעשן בכל מקום.
    צריך לעשן בכל מקום וכל זמן.
    צריך לעשן בכל מקום וכל זמן כי זאת מהות החיים.
    עישון זה אני.
    המהות העמוקה ביותר שלי.
    חוץ מזה זה הפך את הקול שלי דומה לקולה של לאה גולדברג.

    • לא יודע אם זו "מהות החיים", שרה, אבל יש בגירסה העברית פרק שמדבר על הרוחניות שבעישון – הציצי ותיפגעי 🙂

  3. עכשיו גם החוק הזה?
     

    • כלומר הזה:
      http://www.ktla.com/news/landing/ktla-garden-grove-sexy-coffee-shops,0,5157123.story

      (ניסיתי להכניס את הוידאו לכאן, זה לא הולך וצריך להכנס אליו עצמאית דרך הקישור)
      מעניין מה יהיה החוק הבא.

      • באמת פוי, מלצריות עם תחתונים וחזיות. וזה גם יכול לגרום לדום לב.
        אפשר להתנחם בזה שאצלנו לא צריך חוק כזה, כי אין מקומות כאלה.

        • סיגל,

          שאפו על התמונות ועל בית הקפה, אבל השאלה אם אפשר לעשן בו או לא?

          לי אישית, כמו שכבר טעני וחזרתי וטענתי יש בעיה עם ערום של נשים, הוא לא בא לי הכי טוב בעולם. זה דווקא התחיל, כאשר אירחתי זוג בחדר אצלי במלון בזל בתל-אביב, כאשר גם ידיד שלי הגיע. אחד מהם אז ופעם.

          כל זמן שהיא היתה לבושה וגם הוא הכל היה עוד בסדר. למרות שהיתה לו כרס, אבל כאשר היא התחילה להתפשט ממש חטפתי את החררה. היו לה רגליים סנדות, ותחתונים חוטיני לא חדשים באופן מיוחד. הידיד שלי עט עליה כאילו לא ראה אישה בחיים, בעוד שבעלה או שהוא היה הידיד שלה ניסה להתחיל איתי, זאת אומרת לקפוץ עלי. כאשר הוא לא הבין, הכנסתי לו בעיטה בכרס או ברגל ואז הוא הבין שהוא צריך לעוף ממני. גם בגלל שהוא לא היה חתיך במיוחד, והסתכלתי אל שני הגברים שאכלו אותה בעודה בחיים.

          מה אני אגיד לכם, היא נאקה, וגנחה כל עוד נשמתה בה כאשר אני הלכתי והתעצבנתי ועל סף העילפון, היא עוד העיזה להגיד לי, "את לא יודעת מה את מפסידה", כאשר החגיגה נגמרה וכולם שפכו והשתפכו לכל הכיוונים שאלתי את הידיד שלי, אם הוא לא ראה מה נמצא לנגד עיניו.

          זה לא שהיא היתה כל כך גרועה, אבל גם לא להיפך, ואז לאחר שהוצאתי עליו את העצבים גירשתי אותו ושוב לא ראיתי אותו יותר.

          מאז כל הקטע של העירום הנשי בחיים, כאילו לא בא לי טוב. מה לעשות. לא כל מה שלבוש נראה טוב בלי בגדים. וגם נשמע טוב.

          אני די מצטערת על הפתיחות, אבל זה קצת מתקשר לי עם השיר על הזיכרון – בכל אופן בזיכרון לא היה הכי מרנין.

          ולגבי בקבוקי הבירה נדמה לי שהם התגלגלו בכל מקום בדירה, או בחדר העבודה, או שהזיכרון בוגד בי, או שזה מה שאמרו עליך, כאילו הדוניסט עד לקצה של החיים – אבל חתיך, מה זה חתיך שבא לבכות.

          את כל זה אני כותבת באובייקטיביות בוטה ביותר. בינתיים קראתי את השיר ואמרתי לעצמי "הרחק מהמולת הרחוב", איזה יופי כזה של שלווה שיורדת לי אל הלב.

          אבל, אני לא קנה מידה כבר לכלום. גברים באמת שאנלא מכניסה כבר הביתה. לפעמים אני מתפלאה מה הם רוצים ממני בכלל.

          וכל מה שכתבתי הוא בלי להעליב, אבל אני יודעת שאמיר נותר רומנטיקן, אני נעשית צינית יותר ויותר.

          חוה

          • הי חוה, אנשים שעוברים חוויות לא נעימות יכולים לפעמים לשנות את זוית הראיה. ונכון שיש נשים וגם גברים שהעירום שלהם לא יעבור אודישן לפליי בוי אבל בטח יש בהם דברים שעושים אותם מיוחדים בעיניי מי שאוהב אותם, והלוא כמעט כולם נאהבים לפחות פעם אחת בחיים ולא כולם מושלמים כמו המלצריות העירומות:)
            אגב, לגבי הבקבוק בשיר, לא בהכרח הוא בירה נכון? אני חשבתי שבכלל מדובר בבקבוק חלב כי הגבר חזר לדירה כדי להאכיל חתול:)
            ואמיר כן, אצלנו אין דברים כאלה טוב, בכלל מדהים שעוד מותר ללבוש ביקיני בחוף הים.

          • הי סיגל,

            אני שמחה שהדברים שלי בכלל עברו את המסך. לא אמרתי שהחוויה היתה לא נעימה, אמרתי שזו היתה חוויה. היה משהו מאוד מוזר, כי היא היתה מאופרת וגבוהה, קצת פריחה נכון, אבל מעל הבגדים אי אפשר היה לדעת איזה תחתונים היא לובשת.

            אני בכלל סיגל, מה לעשות, אוהבת גברים מושבעת. כמה שאני אולי קצת בוטה וקצת פמיניסטית – אני פשוט אוהבת גברים. זה כבר מילדות וזה לא השתנה. כבר מילדות אהבתי את אבי מאוד, ואת אימי פחות. את אבי כמובן ראיתי תמיד לבוש, אבל אימי היתה לפעמים ככה מתקלחת, ואני ואחי שהיה קטן ממני היינו יושבים באמבטיה. גרנו אז כבר בוילה, והאמבטיה נחשבה מאוד מפוארת והיתה מאוד גדולה.

            אימי, כאשר היתה לבושה, נחשבה לאישה מאוד יפה, נאה, תקראי לזה איך שאת רוצה קוקטית כזאת – אבל אני זוכרת שמתחת לבגדים, הרגלים שלה היו קצרות, היו לה וורידים ברגליים, וכל הגוף שלה לא היה פרופורציונלי בעיני = ובכלל מה ידעתי אז. נמשכתי אל הכוח של הגבר, אל היוזמה שלו, ראיתי בגבר המשלים של האישה. ועד היום אני רואה את זה ככה. ולא יכולה לשנות את זה. בטח שראיתי גם נשים יפות, גבוהות, חתיכות – אבל,
            היה פשוט חסר להם זיין!!!!
            זה היה כל ההבדל.

            לגבי אמיר, טוב, דברו עכשיו על חנוך לוין, אני יודעת שאמיר ער למצוקה קיומית, ואני יודעת שטעם גם מביבים וגם מאולמות – אבל יש איזה יופי, איזו אסתטיקה בשירים שלו שעושים לי נורא טוב – כמשורר אני מתכוונת. בתמונות המילים שלו יש רוחב יריעה בעיני אדיר.

            לגבי החלב, אני לא פגשתי את אמיר הרבה בחיי,(פעמיים, לראיונות סיפרותיים), אבל הוא היה מאוד ידוע פעם.כמו איזה זמר רוק כזה שממלא אולמות, ומאוד נושא לקנאה… בבקשה לא למחוק … ככה בחוגים הספרותיים, אמיר העביר סדנאות כתיבה, איך לא במשכנות שאננים. משהו אצלו תמיד התחבר לאלגנטיות, לטעם טוב. וגם לשתייה. אמיר למשל, אצלי תמיד מתחבר לבירה, לא לויסקי, לא ליין, לא לוודקה, ולא למשקאות אחרים – אלא לבירה. אולי זה בגלל הרמבטיקה, את יודעת המועדונים היוונים בשירים שלו – שאיך שהוא מתקשרים בעיני לאלכוהול. ואצלי זה לבירה. משהו ככה בקיבעון.
            לגבי שתיית חלב? זה לא כל כך מסתדר לי למרות שיש משהו מאוד רחום וחנון בנשמה שלו, כזה שמתגייס לתמוך, לא בטוחה שהחלק הזה יצא כאן.

            באשר לגבי, סיגל, אהבתי לגברים זו עובדה. זה לא יעזור – כלומר העדפה. כל החלוקות שהם היו אחד והתחלקו לא מתקבלות אצלי. במוח שלי, כאילו, האישה נולדה אישה, והגבר נוצר גבר. והנשים יכולות לצרוח שיוויון כמה שהן רוצות – זין -לא יהיה להן בחיים, ויקח מבחינתי עוד הרבה זמן עד שלנשים באמת יהיו תכונות כאלה של נחישות, החלטתיות, שאפתנות, ביצועיות כמו שיש אצל הרבה גברים. זה גם עניין של חינוך.

            ואגב, אם אני רוצה גבר, אני אשיג אותו בהפוך על הפוך, זה תמיד יצא ככה, אבל, בזמן האחרון אני גם לא רוצה גבר. אבוד לי. אגב, זה לא אומר שאין נשים שאני לא מעריכה מאוד – אבל זאת בשל הנשיות האמיתית שלהן.

            טוב, הסתבכתי קצת. לא יודעת ביום שגברים יתחילו להניק אולי אראה את אמיר עם חלב. עד אז אני רואה אותו עם בירה. ובפעם האחרונה שזה היה מזמן הוא בכלל גם היה עם תה.
            יצא לתרבות רעה הבחור, לא מעשן, לא שותה, לא יודעת מה יהיה רק שימשיך לכתוב.

            חוה

          • אגב סיגל,

            ואם תרצי להחליף קצת סיפורים כאלה ביזארים,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,קינקיים וכאלה, אשמח ביותר, גם אם אמיר יתן לנו את הבמה שלו להחלפת חוויות, אם דוריאן גריי של אוסקר ויילד יכול, אז למה לא אנחנו. אולי מה שיצא מדיאלוג כזה יהיה שירה בפני עצמו, או למצער סיפור מכתבים.

            חוה

  4. אמיר הי,

    אפשר לתמצת כך:
    A Cigarette a Day Keeps the Doctor Away

    צדוק

השאר תגובה ל sigal v ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור