בננות - בלוגים / אמיר אור / מן הראי אל העיניים
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

מן הראי אל העיניים

 

 

  

  

מן הראי אל העיניים

בהמשך ל"מי היפה בבנות העיר"

http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3805&blogID=182

 

האמנים היוונים שקדו על פרופורציות אסתטיות אידיאליות ששוכללו לשיאן בתקופה הקלאסית. כמו על הפסלים והציורים הפרופורציות האלה יושמו גם על הגוף האנושי ומאז המשיכו ללוות את מושגי היופי של המערב מן הרנסנס ועד ימינו. התפיסה הזאת של "היפה-ההרמוני" גובשה גם כתורה פילוסופית בבתי הספר של פיתגורס, אפלטון וממשיכיהם. אבל כמעט בו-זמנית נשמעה ביוון גם כפירה באסתטיקה גיאומטרית כזאת:

 

אֵלֶּה אומרים, גדוד ערוּך של רוֹכְבים,

אֵלֶּה – של רגלִים, ו אֵלֶּה – של ספינות -

יפֶה הוא מכל על הארץ השחורה; ואני אומֶרת:

זה שמישהו אוהבוֹ.

 

בית זה, הראשון בשירה המפורסם של ספפו, מציג שתי עמדות אסתטיות מנוגדות. על פי השיר מתווכחים אם היפה מכל הוא הצי, מערך הרגלים, או הפרשים. כל הדוגמאות האלה הן צבאיות אבל הנקודה הראשונה היא שכולם מסכימים ש"היפה מכל" הוא הסדר: ההרמוניה שבין הפרטים המרכיבים את השלם. מושג היופי של הכלל הוא אפוא מושג אובייקטיבי.

לעומתם מציגה ספפו תפיסה סובייקטיבית של היופי: היפה הוא לא מערכת סדורה, אלא הוא שיקוף של עמדה נפשית: היפה הוא "זה שמישהו אוהבו". היפה הוא לא הרמוניה, אלא השתוקקות; הוא לא סטאטי, אלא דינאמי; הוא לא חושי, אלא חושני. היופי הוא בעיני המתבונן: הוא פיתוי, הבטחה, געגוע.

 

שתי עמדות אסתטיות אחרות מוצגות גם בדיאלוג האפלטוני "פיידרוס": סוקרטס משתדל לחבר ולזהות את היופי עם הטוב והאמת. הוא משתדל להראות שהדיבור היפה הוא גם הדיבור התבוני, ובסופו של דבר הוא הדיבור שמביא להרמוניה של הנשמה. סוקראטס גם מודה בפן האי-רציונאלי של היפה: "השראה אלוהית זו היא טובה מאין כמוה… ומי שאוהב את היפים מתוך שיגעון זה, הרי הוא נקרא 'מאהב'". אולם הוא סובר, שמצב זה הוא בבחינת פוטנציאל ראשוני הנתון בטבע האדם, ויש להעלות את ההשתוקקות אל היפה אל המקום האמיתי שאליו היא שואפת – אל הרוחני. מולו, פיידרוס מייצג את היופי האמנותי, היופי שנשען על האסתטיקה כשלעצמה, בלי להיות מחויב לאמות-מידה של המוסר.

אבל צריך לזכור שבדיון הזה מדובר באמנות הנאום – וליתר דיוק, ברתימת האסתטיקה הריטורית לשירות הפיתוי והשידול. פיידרוס מצטרף בעצם לעמדה הפסיכולוגית-אירוטית של ספפו: היפה הוא מה שנתפס כנחשק. היפה הוא סובייקטיבי. סוקרטס לעומת זאת, מצטרף לתפיסה אובייקטיבית של היופי, וגם מוסיף לקנה המידה של ההרמוניה  החושית דרישות מוסריות ולוגיות.

כמו הגוף האנושי, השיר מובחן יותר במותו מאשר בחייו, אבל אפילו להבחנה  הזאת אין ערך אם היא לא מכוונת אותנו אל הנוכחות החיה שמאחורי השיר. לפעמים נדמה שהשירים אל היפה מתרחשים לפני המלים, כמו הרוח שמחברת בין החליל לצליל: השיר הוא מין געגוע שלמד לחכות עד שלבש את המלים, אבל כשייקָרא, האם השיר יקום מתוך המלים ויהיה? האם יש יופי במלה "יופי"? המלים משטות בנו.

ספפו ניצבת מול היפה בשיר שלמעלה בתור צופה סבילה אם כי מעוניינת. אבל משאר שיריה משתקף היופי גם כמעשה, שבו פולחן אפרודיטה הוא גם עבודת הקודש של היפה.  גם בדיאלוג האפלטוני הנ"ל עמדתם של המשוחחים לא רק סבילה אלא גם פועלת: זו היא עמדתו של האמן. גם סוקרטס וגם פיידרוס מייצגים עמדה פרגמטית שעל פיה היופי הוא מעשה, הוא חתירה ליופי ויצירה של יופי.    

39 תגובות

  1. משה יצחקי

    אמיר
    המראה ללא עיניים, או להיפך.

  2. משה יצחקי

    אמיר:
    קודם הייתה הכותרת ללא גוף הדברים היפים. שאלה ענקית ומייסרת לעתים: האם יקום השיר מתוך המילים ויהיה?
    אולי רק כשהקורא יצליח לעבור את המרחק החוצץ שבין המילה לדבר בעצמו.
    אינני יודע להגדיר יופי – אני רק נמשך אליו ורוצה להתאחד אתו כשאני מזהה אותו. אני חש שהתנועה הזו היא כבר מעשה שאיננו יודע שהוא מעשה, ידיעה שאינה יודעת. אולי בידיעה כזו קם השיר מתוך המילים.

    • משה, שאלת השיר, כך נדמה לי, היא שאלה שונה, עוד מדרגה אחת מן ההיפעלות אל המעשה – היצירה. אבל נכון שהשיר מתחיל בהתפעמות או בהיפעלות שלילית אפילו – משהו מניע את הרוח והיא מגיבה. זה באמת פלא.

  3. טוב, שמחה להגיב בסלון לפני שהגיעו האורחים -רק בשביל לומר שאני עם ספפו זרת בזרת.
    בהמשך,
    "לפעמים נדמה שהשירים אל היפה מתרחשים לפני המלים, כמו הרוח שמחברת בין החליל לצליל: השיר הוא מין געגוע שלמד לחכות עד שלבש את המלים, אבל כשייקרא, האם השיר יקום מתוך המלים ויהיה? " את זה נדמה שלקח משורר מהראי אל העיניים וזה מראה של יופי כשיר זן ממש.
    ואז,
    "האם יש יופי במלה "יופי"? המלים משטות בנו". טוב,בוא נאמר שיופי גולדברג היא לא אלילת היופי שלי אבל בעיניי יש במילה יופי יופי ,כשהיא בהקשר הנכון.

    • מירי פליישר

      גדולה הספפו הזו
      תירגום שלך?

    • סיגל, כן, אני חושב שספפו צודקת, אבל גם ל"גיאומטרים" יש קייס… משהו שמשלב את הצורני-שרירותי עם הנפשי-יחסי. בכל זאת יותר קשה להתאהב אהבה רומנטית בגיבן עם חצ"קונים גם אם נפשו יפה, לא?
      וביחס ליופי – אני חושב כמו ספפו ופיידרוס שהוא התרחשות. השיר צריך לגרום לחוויה של יופי אצל הקורא, וזה גם משהו שהקורא עושה בעצמו, בתגובה לטקסט.

      • יותר קשה? (אחותי לא תסכים איתך), אינני מתחברת למאמץ לראות יופי. אני יכולה ללכת ללובר ולבהות בציורים ולא יעזור לי שום מאמץ גם אם ממש אלמד ואתאמץ ואבין מהו ייחודה ויופיה של המונה ליזה על פני ציורים רבים אחרים ,ובה בעת להתאהב ביופי של שירבוט צבעוני של צייר לא מוכר שאולי נחשב בעיני אחרים ורבים לגיבן עם חצ"קונים על גב.

        • סיגל, את בטוחה? אם ניתן לגיבן שלי טיפול נוסף מתאים לא ייתכן שגם את לא תצליחי אתו? טוב אני חייב להודות שאני מחפש משהו בין לבין או גם וגם. מצד שני בחורה "עם כל הפרופורציות" יכולה להיות מכוערת בעיניי.

    • בין החליל לצליל – איזו הגדרה נפלאה!
      לוקח בשתי ידיים.
      הבעיה עם מילון היופי היא שהוא נוצל עד זרא באופן כה בזבזני ולעתים ריק, עד שכעת כשמשורר רוצה לעורר את חוויית היופי בקורא הוא זקוק לדרכים עקיפות אך מדויקות אל תוך הניואנסים של החוויה עצמה.
      אנחנו כבר ניגשים אל המילון הזה בחשדנות. היופי הוא אחד האתגרים הגדולים – גם באופן הדיבור השירי וגם בתוכן.

      • טוב. אני קצת במבוכה כאן. "בין חליל לצליל" באמת יופי של הגדרה אך התלהבת אמיר כאילו היא הגדרתי(קטונתי מיכולת שכזו) ונדמה לי ששכחת שזה ציטוט מתוך מה שאתה כתבת. כמה נפלא בעיניי לחשוב שכתבת ושכחת ,בעיניי מעיד על החופשיות והקלילות שמתוכה נכתב המאמר, וזהו יופי בפני עצמו.
        בהמשך אתה מתייחס ליציקת יופי אל תוך שיר, חיפוש בתוך מילון משומש עד בלאי, זה קורה כשמחפשים לתאר במילים יופי שאיננו ניתן לתאור במילים, לפתע כל המילים מתרוקנות מיכולת
        תאור ואינן מצייתות לכותב. הפתרון שלי הוא להתחבר דווקא לפשטות, למקומות שבתוך היוצר שהכי קרובים לטבע וליופי , כל נסיון לעלות לדרגה של חידוש נראית בעיניי לא כיופי אלא כנסיון התייפיפות, זו בעצם הבעיה שלי עם שירים ואי היכולת להתלהב מהם ולראות בהם את מה שרצה יוצרם. כן חושבת שאתה מצליח ליצוק יופי מהמקומות הפשוטים האלה אל תוך יצירותיך, אולי מתחבר אל הפשטות במודע או שלא ומתוכה יוצר יצירות פאר שכל המילים משתעבדות לכשרונך וכל נושא שבוחר בו קשור לו כתר של יופי.
        (שואלת את עצמי אם כותבת מתוך הערצה או שאולי משוחדת כיוון שהייתה לי פעם הדברות חזקה עם שיר, אבל לא, אני סתם מעריצה ומשוחדת יופי כמו כולם).

        • אופס, אני כתבתי?…
          פה הסמקת אותי. אני באמת חושב שיש פער בין מילות "יפעה" לבין חוויית היופי. ואם הצלחתי, נהדר ותודה רבה.

  4. בהמשך ל"יופי של מי שאוהבו" הבנתי שיש גם את מידת היופי. נניח שכל החילות היו יפים בעיני מי שאוהבם, מי החיל היפה מכל? את התשובה הזו דווקא קיבלתי מאמא לחמישה ילדים שהראתה לי את כף ידה על כל חמש אצבעותיה וענתה: "אין אוהבת יותר, אין יפה יותר, חמשת ילדיי הם כחמש אצבעותיי " וזו בעיניי הרמוניה של יופי, אהבה מלאת הכלה בלתי ניתנת לצימצום ,לסדר או לחלוקה על פי חילות.

    • סיגל, כאן את כבר נכנסת להשוואות, והרי ידוע שאין כמו גולני… אבל ברצינות, "שניהם שניהם יפים יותר" זה כבר דיון בבלעדיות של האהבה. האם יש מניעה להתפעל מיופי או אפילו לאהוב שני אנשים או שלושה?
      רק שאולי זה לא אותו דבר – כל אחד הרי קצת אחר ועונה על צורך אחר.

      • ברור שכל אחד קצת אחר. אין יופי זה דומה למישנהו אבל האם יפה בעיניך יותר הטופח או הסביון ? ומהו האהוב ביותר אם לא הטעם הסובייקטיבי אך מהדוגמא ששאלתי לך כאן אולי עולה שאהבה יכולה להתקיים כשבאדם יש אהבה לעצמו באופן שווה לכולו ואז את יופיו של טופח ושל סביון יאהב בלי "לפסול במומו" כסביון וכטופח מושלמי יפי יצירת טבע.
        והאם אני בטוחה? אז כן.

        • טוב, בקשר ל"אני בטוחה" זה די מדהים בשבילי. אבל את משל הטופח והסביון אני לגמרי מבין. וגם נכונה בעיני התובנה שכדי לאהוב את שניהם צריך להתחבר באהבה למקומות השונים שאוהבים אותם בתוך עצמך.

          • אתה מבין ואני מתעקשת להסביר יותר. נחזור לרגע לדוגמאת הגיבן והחצ"קונים. מי יאהב אותו? בוא נתחיל עם אמא שלו. נעבור לאישה שתאהב את העיניים שלו, את הישבן שלו, את החיוך שלו. עכשיו בוא נתאר לרגע איש שלם ומושלם ויפה לא רק לדעת היחיד אלא לכל הדעות, "קל" להתאהב בו, הוא אהוב ויפה ומאושר. עכשיו ניקח את המסכן ונעביר אותו תאונת דרכים איומה, ויותר מזה ניתן לו לשתות אבל בטעות המשקה יזקין אותו בארבעים שנה, זה עדיין אותו אדם יפה מלפני שניה, הוא עבר שינויים, הוא מפסיק להיות אהוב? לא. היפה הוא האהוב ולכן הוא נשאר יפה.
            והסביון? כשהוא הופך מפרח צעיר לשערות סבא הוא לא יפה?
            אמנם אינני יכולה להעיד על עצמי שכל האנשים יפים בעיניי אבל הם כמו יצירה של דף חלק בו הם מציירים את יופים בעצמם .

  5. עדנה גור אריה

    גם אני עם ספפו. חבל שהבאת רק בית אחד.לעומתם מציגה ספפו תפיסה סובייקטיבית של היופי: היפה הוא לא מערכת סדורה, אלא הוא שיקוף של עמדה נפשית: היפה הוא "זה שמישהו אוהבו". היפה הוא לא הרמוניה, אלא השתוקקות; הוא לא סטאטי, אלא דינאמי; הוא לא חושי, אלא חושני. היופי הוא בעיני המתבונן: הוא פיתוי, הבטחה, געגוע.
    זה מיצג בעיני את היופי.

    • בסך הכל – גם אני. היופי הוא השתוקקות, געגוע, שנוצרים ממין תמהיל של הערצה ואהדה.
      מבטיח להביא בהמשך את השיר בשלמותו. היא בעצם גם מדגימה שם את הטענה שלה. בפרפראזה, היא אומרת משהו כזה: "הנה, גם הלנה היפה עזבה את בעלה המצוין, שכחה את הוריה ואת בתה, והפליגה (בעקבות פאריס שבו התאהבה) לטרויה". ובהמשך חוזרת לטענה הראשונה ומדברת על כך שזה מזכיר לה את אהובתה, אנקטוריה, שהילוכה יפה אלף מונים יותר מגדוד הרגלים כבדי החימוש של הלוּדים (שכנראה נודע במראהו המרהיב).

  6. קובי אייל

    שחמת פנים ! גלוית כתף !
    זקן שבטך וידוע גזל,
    אך את, עלמה, ענבר נוטף,
    דמעו העז וזך של גזע.
    -צרור הצפרנים-אלתרמן

    • מדהים איך שאלתרמן מייצר יופי אפילו כשהוא מתאר כיעור. תודה.
      ומה דעתך?

      • קובי אייל

        לדעתי אלתרמן מביא את העלמה כמו שהיא.
        בכל מקום בו אנו נמצאים.
        את יופיה הוא מהלל בהמשך :
        "כי אם אמנם יפה שתיקה,
        הן את עלמה יפה ממנה ".
        אך הכל קשור בכתיבתך ברשומה על היופי.

        • כן, הוא "שפוט" אמיתי, אבל גם אצלו אפשר למצוא לפחות שני טיפוסי נשים: האחת ארצית, פונדקית, "כסי

        • מיכל ברגמן

          יש יופי הרמוני שתופס אותנו, מרשים אותנו. לפעמים משעמם אחרי זמן.
          בכל הנסיונות הדקדקניים של הרנסאנס ליצור יופי סימטרי ומתמטי יש משהו קפוא. עד שבאה ונוס של בוטיצ"לי, בחורה יפה אבל מאוד לא סימטרית (אפילו עקמומית) ולימדה משהו על יופי שהוא מעבר לחוק היבש.
          יש יופי גם במקומות שהם כעורים. יש יופי בונבוני כמו באדניות בכפרים אוסטריים ויופי מדויק יותר דווקא בבית מקולף טיח בטוסקנה (אולי בגלל היופי הבונבוני לא אהבו יהודים? קלקלו להם את האסטתיקה עם השיער השחור המקורזל? – לפעמים יש בי את המחשבה החולנית הזו). היופי חייב להיות גם בעיני המתבונן כמו שכתבה ספפו, אחרת זה מבט של צופה בתערוכת פרחים – יפה אבל לא מדבר אישית.

          • מסכים אתך, ובכל זאת זה נראה לי מורכב. לפעמים נדמה לי שהטירוף של היוונים לקטלג את היפה הוא כשלעצמו חלק ממילון התשוקה שלהם. אבל זה בכל מקום – יש סטנדרטים, "אופנה". אפילו כשזה מגיע לגילוח הגבות, הרחבת האזניים או הטלת מום בכפות הרגלים.
            מצד אחד אפילו לפני כל רגש, הדמיון הארוטי של אנשים בנוי מסממנים כה שרירותיים שאין לדעת מתי התקבעו אצלם: זה יכול להיות גון שיער, אבל גם סיטואציה מסוימת, מוסיקה מסוימת, קול, מחוות גוף, פריט לבוש …
            ומצד שני לא מפתיע גם שבכל זאת גם סדר קשור ביופי. כאוס הוא עניין מאיים הישרדותית. רמות של התאמה והרמוניה קשורות גם הן בחוויית היופי שלנו. בין זה לזה מצויה אולי חוויית היפה האישית שלנו.

        • אופס. ובכן – האחת היא האשה הארצית, זו משיר בפונדק הדרך, מהארץ ומהפילים הגדולים – והאחרת זו שהיא המוזה, שמאלמת אותנו לאלומות, ונגיעתה גם הרסנית.

  7. אמיר, לפני כמה ימים בעקבות הדיבור המטלטל בין שיר, למאמר, לשיר שלך, הרגשתי צורך לכתוב. אשמח אם תקרא
    http://tammykaly.blogspot.com/

    היופי : בפיתוי, בגעגוע, בהבטחה -"זה שמשהו אהבו" מרגש אותי לדעת שאני לא לבד בגישה לנושא, על כן, בפעם המי יודע כמה- תודה.
    אני גם מסכימה עם סוקרטס, נו כמובן, איך לא, היופי עם הטוב והאמת, ההרמוניה שבנשמה, זה שמחובר לאסטטיקה המשתוקקת לרוחני.

    אולי זה נראה מיש-מש אבל זה מרגיש לי אמת.

    • תמי, תודה. זה באמת נראה כדיבור שלך עם כמה שירים בפנים, אבל מתחבר לי לגמרי ל"תמי" אחת. בדיוק שאלתי אותך לגבי זה בתגובה לדברייך (ב"הקרקס") – והנה השיר שלך..

      נוֹלֶדֶת בְּתוֹכִי בַּת קוֹל
      מִמְּצוּלוֹת חֵשֶׁק
      הִנֵּה שׁוּב אֹפֶק לַח.

      יפה איך ההדהוד עולה מבפנים, האופק הופך למקום הארוטי עם כל ה"שָם" המתגעגע שהוא מביא, ובעקבותיו אפילו הירח "מִתְחַכְּךְ בְּשׁוּלֵי אֲדָמָה" והעולם כולו הופך לחלק מההתעוררות הזאת –
      "גַּלִּים יַמִּיִּים מִתְכַּוְּצִים.// גוּפִי מְעָרָה קְדּוּמָה" – זהו אותו דיבור אל ה"חי מחמד" שהחלטת אז לנסות, לא?!

      • אמיר, כן, זה ה"חי מחמד" שניסיתי לכתוב. היה מאוד קשה לקלף מעצמי את הרגשות- לתת שֶם בְּמילים.
        הלוואי ויכולתי להבין את העריכה שלך כדי לשפצר את השיר שעבר טראומת לידה..:)

        • תמי השיר יפה בעיני, אבל כפי שהבחנת בעינך החדה, אני חושב שאפשר להקציע שם.
          הבעיה היא שזה קשה מאוד להסביר כאן, כי אני לא חושב שקבלה או דחייה של הצעת עריכה מסכמת תהליך כזה. יותר חשוב להבין את מערכת השיקולים כולה, וזה כבר עניין ללימוד רציני – שיש לו בהליקון מסגרת אחרת וכלים אחרים.

  8. רונית בר-לביא

    היפה הוא זה שמישהו אוהבו.

    זה מדבר אלי מאד.

    מתקשר לי למשהו שאני מאד מאמינה בו:
    אדם מאושר הוא אדם שיש לו אישור,
    בהתחלה חיצוני, אחר כך פנימי, אישור שבא מתוכו, מעצמו.

    כשמישהו אוהבך, אתה מקבל אישור, אתה מאושר, ולכן יפה.

    • רונית, קשה שלא להסכים, לא? יפה הקישור המלולי שעשית פה – המאושר עם האישור, וגם הרעיוני – אני מאושר משמע אני יפה.
      רק זה שזה קורה מבחוץ פנימה נראה לי די בעייתי. החוכמה היא ליצור אישור פנימי בלתי תלוי כנראה. אפילו באהבה אני חושב שזה גם הפוך – אנחנו יפים כשאנחנו אוהבים.

      • רונית בר-לביא

        ברור שהאידיאל הוא מבפנים.

        האישור החיצוני צריך להיות (באידיאל) בשנות הילדות המוקדמות, ואז אתה "מסודר",
        אבל רוב האנשים לא מקיימים את האידיאל.

        ולגבי ספפו, היתה פעם פרסומת כזאת לספה, משהו כמו "רק נוגעים בה, היא נפתחת", קראו לה ספפה.

        • רק נוגעים בה והיא נפתחת?:)
          טוב, לא בטוח שספְּפו עונה על התיאור, אבל אולי היא תקנה אחת…
          ואת צודקת שאהבה מותנית או חוסר אהבה ממש לא תורמים לעניין, ואז מנסים שנים לתקן את הספה הזאת שעליה השכיבו אותנו אז.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור