בננות - בלוגים / / אנשי השם
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

אנשי השם

 

 

 

שפה שקרמה גוף

 

 35:  אנשי השם

 


העברית היא שפת השם: היא מדברת קודם כל בשמות, ומבחינה בתמורותיהם ובזיקותיהם כחלק מתמונת מחשבה אחת.

העברית דלה וקשיחה במערכות הפועל שלה. היא אוהבת ליצור תארים באמצעות סמיכות שמות, גוזרת את ההווה שלה מן השם,  ואף יוצרת פסוקים שלמים על טהרת השם. 

בהשוואה, גזעי מלותיה של האנגלית הם בעיקרם פעלים; אנגלית היא שפת הפרדיקט, שפתה של הפעולה, אופניה ותמורותיה. בפסוק אנגלי השם תמיד תלוי בפועל, והפעולה היא המפעילה ומאפשרת אותו. בהשוואה, הפעולה העברית נראית יותר  כיחס מודאלי בין שמות. 

כמו שהארים העידו על עצמם בשמם שהם ה'אָרְיָה', האצילים, כך התקראו השֵמים 'בני שם', כלומר הנודעים לתהילה, אנשי השם.  ה'שם' שב'בעל-שם' או ב'בן-בלי-שם' אינו מקרי: סודם, כוחם וכבודם של בני המעלה הוא בשם. השליח מדבר בשם אדונו, והנביא בשם אלוהיו. 

השם העברי הוא סיבת הדברים ומטרתם: 'על שם' משהו ו'לשם' משהו. וכמו למטה כן למעלה: האל אינו אלא 'השם' בה"א הידיעה. 

השם הוא מחשבה דיבור ומעשה: יהו"ה אחד ושמו אחד. 

ואם כך, אם מהות האל היא השם המפורש, הרי השפה כולה היא פירוש השם: המלה היתה למלים, הצליל לצלילים, הרצון לרצונות, ההכרה להכרות. 

השפה היא נוסחת הממשות שאנו חווים, או לפחות תמונתו של העולם בתודעתם של דובריה. אבל הנוסחה או התמונה אינן סטאטיות: השפה היא מנגנון הקיום של תמונת העולם,  עיצובה המתמיד של הממשות. 


פירוש השם איננו בפירוטו. פירוש השם הוא הכרת זיקותיה של השפה. 

הכרת זיקותיה של השפה היא הכרת השפה כשלמות, כאורגניזם אחד. 

פירוש השם הוא גם דרך להכרת השם: אם העולם הוא המלה שהיתה לשפה, הרי האל הוא השפה שהיתה למלה.

 

פורסם ב"חדרים"

 


הקודם:
מאגיה כשׂפה

מההתחלה

 

ארבע ההסכמות

 

72 תגובות

  1. אהוד פדרמן

    תודה אמיר על שאתה מעשיר את הידע שלנו בשפה ומשפר את כלי עבודתנו

  2. עליזה קיי

    נדמה לי,שם קשור למהות, ליסוד על קבוע.אך לשם זיקה אל המשתנה, מבלי לאבד ממהותו.
    שפה הבנויה על פעלים, מאופינת בהתחדשות ככוח מניע.

    • זה נכון, עליזה, מבחינת תפיסת עולמנו דרך השפה.
      האם יש באמת עצים? או רק עיצויים שונים, תהליכים של צמיחה, חיים והזדקנות ? נאמר, עיצוי ברושי, עיצוי אזדרכתי ועוד 🙂
      זה חוזר להבנת העולם.

      היסודות, אבני הבניין של המשמעות הן תמונות המחשבה שמועלות מן השורש (או בשפות הודו אירופיות מן ה'גזע')

  3. הי אמיר, ממש מוזר להבנתי החיבור הזה בין שפה לאל. דווקא תמיד מצטייר האל כמשהו שהוא מעבר למילים ואם הבנתי נכון, הפוסט הזה אומר ההיפך שללא שפה אין בכלל אל. לפי ספר בראשית האל הוא הראשון שדיבר ואמר: "יהי אור" ושמו כיהוה בעצם על פי מחשבתי היה תמיד הוא המהווה דברים, כלומר הגורם להם שיהיו, יקרו, יווצרו..יבראו. זה מה שתמיד הביא אותי אותי למסקנה שאל איננו משהו חיצוני אלא הכוח המפעיל והבורא הנמצא בכל אדם. איך זה מתקשר לשפה ולכך שהיא השם? ואם יש הבדלים בין השפות השונות אז איך זה שלכולם יש אל, בין אם מכנים אותו שם או GOD או אללה? חיבור קשה מאוד להבנה יצרת כאן. אולי בהמשך, מתוך התגובות אצליח להבין קצת יותר.

    • סיגל, הרשימה הזו אומרת ביתר פירוש מה שכבר אמרתי בשיר "השפה אומרת" –
      http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10937&blogID=182
      – שהאל בהתגלותו בקיום הוא שפה.
      ועוד, שמכיוון שכל התופעות בו וממנו, כולן שפה.

      אשר לאל יהוה, אפשר לקרא יְהַוֶּה, יֶהֱוֶה או יְהֹוָה, וזה די שונה, אבל ברשותך לא אכנס כאן למשמעות שמו ומקורו, כי אעשה זאת בהמשך. הכי חשוב כמובן הוא איך אמא שלו קראה לו 🙂
      אין ספק שהוא שייך לקבוצת האלים המדברים, אבל המלים הכתובות שמספרות מה שאמר, האם אינן תרגום לשפה שבה אין רווח בין רעיון לממשות?

  4. גיורא לשם

    נדמה לי כי גם מי שאין בעולמו אל יכול להסתדר לא רע עם השפה.

    • גיורא, חושב שגם מי שאינו רואה עננים נרטב כמו כולם בגשם, שותה ממימיו וכו'.
      לא חושב על התודעה הכולית כמין פרסונת על, עם אישיות וגחמות, אבל בעיני ההנחה שהעולם הוא מקרי לא נראית הגיונית במיוחד. זה כמו לחשוב שהיתה מפולת באיזה מכרה ברזל, ובאופן אקראי הסגסוגת הסתדרה שם בצורת קאדילאק חדשה.

  5. אשם השם..:)
    האם לאבולוציה של השפה השמית אפשר להכליל גם את האמהרית וגם את הערבית?. כי אם כן אז באמת לכולנו יש "השם" אחד..והסופי מהסיפור שלי צדק…:)

    זכר בעברית, ד'כר בערבית..
    שור בעברית, ת'ור בערבית..
    אולי בגלל זה "תור הזהב" הוא "שור הזהב".. אבל אולי סתם המשכתי את המחשבה לכיוונים אחרים…

    • תמי, ואולי "וקול התור נשמע בארצנו" היה שירם המאושר של עובדי עגל הזהב:).
      מכל מקום, כן, השמניות הזו משותפת למרבית השפות השמיות, והמעברים ביניהן מרתקים לפעמים.
      למשל תֻ'מַ = 'אחר כך' בערבית קלאסית, כלומר לא כאן ברגע הזה, כמו 'שָם' בעברית, אבל לא במקום אלא בזמן.

      • "השפה היא נוסחת הממשות שאנו חווים, או לפחות תמונתו של העולם בתודעתם של דובריה."
        קראתי על ילדה בשם קמאלה, בת ה- 8 שנתגלתה במערת זאבים. כשנמצאה במקרה, היא התנהגה כמו זאב. הלכה על ארבע אכלה בשר חי, לא דברה ולא צחקה. ניסו ללמד אותה לדבר, להיות אדם, אבל היא הצליחה לרכוש רק 30 מילים ולא הצליחה להסתגל לחברת בני אדם ונפטרה כמה שנים לאחר שנמצאה.
        היה עוד מקרה של ילדה, אנה, שהייתה בת לא חוקית והוחזקה עד גיל שש בבידוד בעליית גג. כשנמצאה היא לא ידעה לדבר, ללכת, וכו'..הצליחו ללמד אותה לדבר כמו ילדה בת 3 וגם היא נפטרה לאחר מספר שנים..
        האם יכול להיות שבלי שפה לא נצליח לשרוד?

        • תמי, על קמאלה קראתי כשהייתי בתיכון, וזוכר שזה מאוד השפיע עליי. אני לא בטוח מה בדיוק אפשר להסיק מדעית מן המקרה, אבל אין ספק שהוא מעלה שאלות לגבי רוח האדם, שפה, תרבות, ואנושיות.
          לא יודע אם לא נשרוד בלי שפה מדוברת אבל בוודאי נהיה משהו אחר.
          במובן הרחב של המלה ברור שגם לחיות יש תקשורת, ואפילו לתאים שבתוך כל אורגניזם.

  6. גיורא לשם

    נכתב פה:
    "אם העולם הוא המלה שהיתה לשפה, הרי האל הוא השפה שהיתה למלה."
    על-פי הדברים האלה, האדם מיותר.

    • גיורא, במובן שהעברתי לאורך הרשומות האלה השפה הכולית (או האלוהית, אם תרצה, ונדמה שלא 🙂 היא כל רובדי הקיום ובכלל זה האדם. ר' למשל ברשומה הקודמת בסדרה, "מאגיה כשפה" –
      "אם כסברתם של תיאולוגים הרוח קדמה לבשר, הרי העולם עצמו הוא שפה שקרמה גוף. אבל העולם הוא ריבוי של ריבוי, קוסמוס בתוך קוסמוס. מלה מסדר אחד היא שפה מסדר שני.
      אטומים הם אותיות של צליל ואור. מולקולות הן אלפביתים. גבישים ורקמות הם שפות ועולמות."
      מטפורית, בשפה הזו גם אנחנו מלה. תקופה היסטורית היא נאמר, פיסקה.

      • גיורא לשם

        מרוב מיסטיקה אני הולך לאיבוד ב-MIST(ערפל).

        • גיורא, 'מיסטיקה' היא לא פעם כינוי מפחית ערך למטפיסיקה, ענף ידע העוסק בתופעות שאינן חומריות, מעבר לפוזטיביזם הלוגי בכל פיתוחיו ושמותיו.

          • אבל מסכים אתך, גיורא שיש גם מיסטיקה של ערפול וזהו כבר ענף אחר, שעליו תלויים מים קדושים וקמיעות.

            מקור הביטוי הוא במיסטריות, ההתקדשות והביאה-בסוד, פרקטיקות שאין להן ולמחשבה פילוסופית שום דבר משותף.

  7. האם אתה חותר למסקנה, ששפה שעשירה בשמות ומצומצמת פעלים (כמו העברית), דלה יותר, מוגבלת יותר, נחותה יותר משפות מרובות פעלים? אפשר הבהרה.

    • לבנה, לא, אני בכלל לא בכיוון כזה.
      אני פשוט מבחין הבחנות בין סגולותיהן של שפות שונות, יכולותיהן ואי-יכולותיהן, והאופן שבו הן רואות את העולם.
      וע' בהרחבה שיחתי עם תלמה למטה.

  8. חלקים רבים מהניתוח שבהתחלה יפים בעיני, אם כי אני לא כל כך מסכימה עם הקביעה על הדלות של מערכת הפועל (ואגב, האם "שם השם", יהו"ה, שהזכרת, איננו צורת פועל?) – אבל קפיצת הדרך שבהמשך היתה מהירה מדי בשבילי, ושם הלכתי קצת לאיבוד…

    • מאמר מרתק על נבדלותה של השפה השמית משאר השפות. העולם נברא על ידי המילים בעשרים ושתיים אותיות והאדם הנמצא בשלבי ההתפתחותו הרוחנית מגלה כשהוא מגיע להשגה את שמותיו של הבורא. הבורא מהווה אותנו מדי יום באמצעות המילה ואף אנו דומים לו במקצת בוראים עולם באמצעות השפה – דירה בתחתונים ומנסים לשכן אותו בו

      • חנה, זו התפיסה הקבלית, תפיסה שונה ממה שאני מביא כאן. מה שאני אומר פה הוא שהאל בהתגלותו בקיום הוא שפה – ברמותיה השונות, משפת הטבע ועד לשפת האדם, משפת האטומים ועד המלים.
        ומכיוון שכל קיום הוא אותה תודעה כולית, כל תופעה היא מלה, משפט או פסקה בשפת הקיום הזו.

    • עדה, ייתכן מאוד ש'יהוה' הוא צורה פועלית (כמו יהודה, או יגאל) אבל עוד אדון בו בהרחבה בהמשך.
      הסיום אולי עלום וקצרני מדי. הזיקות והשקיפות האטימולוגית של תמונות המחשבה בעברית הן מסגולותיה וקסמיה המדהימים ביותר.

  9. חני ליבנה

    מרענן לקרוא אותך אמיר ומעשיר, ראיתי היום בפעם השניה תערוכה בשם ,מוזיאון הטבע" בפתח תקווה, נפלאה ובין השאר יש שם אומנית שמציגה מדען שמנסה כמו השם, לברוא מילה על ידי שימוש בשמות, באותיות, ערוב של קבלה מדע ואומנות, הפוסט שלך פשוט התקשר לי לעבודות האלו, {זה נקרא הגולם נדמה לי ושמה נחמה} מומלץ

    • שמה של האמנית נחמה גולן. נפלאה, העבודה והתערוכה בכלל. ממליצה!

    • חני ליבנה

      הכוונה ליצור אדם ולא מילה, המדען בעצם מנסה להיות אלוהים ונעזר בקבלה, אבל לא מצליח… נסחפתי קצת

      • כמו המהר"ל והגולם מפראג ? 🙂 שם זה באמת נעשה באמצעות המלה, באמצעות פתק עם השם המפורש שהמהר"ל שם בפיו של הגולם.

  10. רונית בר-לביא

    מעניינת אותי הסריה הזו שאתה מביא
    ש"מדברת" על השפה,
    אתה רואה את המילים והשפה כבונים את העולם, כמו שבעצם כל תחום חושב שהוא הוא ממפה את העולם.

    בעניין המילים, אני מסכימה איתך.

    "השם", לא ידעתי שפירוש שמו של אלוהים קשור ל name,
    ולגבי בני שם: אנחנו פשוט בניו של שם בנו של נוח, לא ?

    מעניין גם הביטוי בעברית "בן-בלי-שם" שנחשבת ביטוי קשה.
    כאילו, כמה גרוע זה נחשב בשפה שלנו, מישהו שאין לו שם.

    טוב שם משמן, טוב ?
    וחוזר חלילה,
    פעם חשבתי שמדובר בביטוי מחזורי ..
    🙂

    • רונית, כל 'תחום' ידע עשוי ממלים.
      נכון אנחנו בני שם, אבל מה פירוש שמו של מר שם בן נוח?
      'שם' בעברית (וגם בשפות שמיות אחרות) הוא מוניטין, כבוד, גבורה, זרע וזכר.
      וכך יש לקרוא 'בן בלי שם' וגם 'טוב שם טוב משמן טוב'

      למשל פירוש שמו של שמאבר (מלך צבויים בתנ"ך) הוא גבורת החזק (כמו אביר), או המוניטין שלו.

      • רונית בר-לביא

        זה מאד פטריאכלי הקטע של משמעות השם.

        ובדיוק כמו שאתה אומר שכל תחום ידע עשוי ממילים, יאמרו הפיזיקאים שכל דבר בעולם עשוי מאטומים,
        ותאמר המתימטיקה שכל המילים שלך מסתדרות בתוך מבנים מתימטיים, ותאמר המיסטיקה שהכל טעון תיקון והוא שבר בעולם הזה ושואף רוחניות, וכולי.

        אבל נעים לי לראות דרך משקפי העולם של המילים והשפה, כי גם אני חלק מהתחום במהותי.

        ממה שקראתי בתחום הקבלה, כן יש משמעות למילים בעולם הרוחני.
        לאותיות, למילים, לשמות,
        אז ייתכן שיש משהו גבוה וכוללני יותר בתחום השפה מאשר בשאר התחומים,
        אבל כל מדען יגיד שהתחום שלו הוא השולתתתת בעולם 🙂

        • נכון, כל מדען י ג י ד !
          וקודם לכן, י ח ש ו ב בחשיבה מושגית שהיא אם השפה. הרי איש לא ראה קווארקים מעודו, וגם מודלים מתמטיים הם מושגים.
          אנשים הסתדרו מצוין עם האסטרונומיה הקדם-קופרניקאית, וניווטו בעזרתה ספינות בלי שום בעיות, עד שהחליפה אותה שפה אחרת, מערכת מושגים קומפקטית יותר…

          ובוודאי שפטריארכלית, כמו כל השפות המודרניות, שבסך הכל נוצרו (הפתעה!) בחברות יחסית פטריארכליות.

          • רונית בר-לביא

            ומה עושה כל מדען ל פ נ י שהוא אומר ?
            ולפני שהוא ח ו ש ב ובעצם כל הזמן ?
            נושם.

            נשימה קשורה לשפה ?

            לאיזה תחום קשורה הנשימה או האכילה או עשיית הצרכים ושאר הדברים שהם בסיסים בפירמידת הצרכים ?

          • רוניתוש, צרכים כאלה הם עניין די שונה, לא? הם שייכים לקיום הגוף.
            שפה אינה צורך במובן כזה.

            הנשימה היא מין מבער חמצן שבלעדיו הגוף אינו יכול להתקיים, והמוח אינו מתפקד. אפשר לשחק עם הנשימה באופן אנרגטי, ואכן היו תורות שעשו בה שימוש רב ועניין גדול, עד שדיברו עליה כאלוהות, או לפחות הכוח המקיים -'נשימת היקום' (פנאומה אצל היוונים, פראנה אצל ההודים)

          • רונית בר-לביא

            רציתי להראות לך, שיש תחומים שלא קשורים למילים ..

            בכל מקרה, מיפוי העולם לתחום השפה מעניין אותי.

          • גיורא לשם

            נשימה היא חלק של השפה, ועוד איך!
            אפילו בלא מחשבת הפנתאיזם של אמיר, הנשימה קובעת בשפה לפחות שני דברים: חיתוך מהלך המחשבה בזמן, כלומר דמימה, ומהלך דינמי, כלומר המעלות והמורדות בעוצמת הקול.
            די לראות זמר בפעולה (ואני מתכוון לזמר ממש ולא ל"כוכב נולד") כדי לקלוט מהי נשימה.

  11. "השפה היא נוסחת הממשות שאנו חווים, או לפחות תמונתו של העולם בתודעתם של דובריה"
    הגדרה מעולה. תודעת הדוברים יוצרת את תמונת העולם הסובייקטיבים להם.

    השפה היא "אורגניזם אחד",גוש, גוש פלסטלינה שכל אחד יטביע בו את סימניו.

    • הי לוסי, "אורגניזם" ו"גוש פלסטלינה" הם כמעט הפכים. כוונתי שהיא מתנהגת כגוף חי, שבו כל איבר ותא תלוי בכל האחרים, מקבל את משמעותו בהתייחס להם, ומעניק למשמעות הכוללת ביחס חליפין מתמיד.
      חושב שאת צודקת שכולנו שותפים ביצירתה, וכל אחד טובע בה את תודעתו המיוחדת לו, וזהו כבר עניין אחר, אבל דומה – גם דוברי השפה הם מעין אורגניזם של יצירה.

      • צודק אמיר, לא בחרתי דימוי מתאים.
        אבל אני כן מרגישה שיש בשפה גמישות של פלסטלינה.

        • מסכים אתך, לוסי. פשוט עברת לעניין אחר (ונכון כשלעצמו).
          אכן, התודעה של הדובר היא אצבעות ששוקעות בפלסטלינת השפה 🙂

  12. אמיר היקר,
    אתה מדבר על מערכת הפועל העברי בהשוואה לאנגלית ומתקבל הרושם שהעברית דלה יותר. משום מה אוהבים אצלנו להשוות את העברית לאנגלית וההשוואה בד"כ לטובת האנגלית. לא ברור לי מדוע!! בפרמטרים מסוימים, האנגלית עשירה היותר, באחרים – העברית. (גם אם הדשא שלהם באמת ירוק יותר).
    בעוד שהאנגלית בהרבה מאוד מקרים ממחזרת פועל אחד ומשנה את משמעותו בעזרת מילות יחס נלוות, לעברית בהשוואה, במקרים מקבילים רבים, יש פועל מיוחד. יש: ל'לבוש' ו'לפשוט'
    ולא PUT ON ,PUT OFF . ראה במילון כמה פעלים נוצרים מה-PUT הזה על ידי תוספת מילת יחס – ואצלנו לכל אחד מהם יש פועל נפרד משלו.

    אצלנו 'להמריא' (או ממריא, המראה) – אצלם TAKE OFF ויש אין ספור דוגמאות.

    לנו יש גם אופציה למשפט שמני. בלי פעלי עזר, בלי IS ,WAS , ARE, AM
    אפשר: הילד חכם, וגם: הילד הוא חכם. אפשר חכם כשם, אפשר כפועל – ויש גם בניינים המשנים את המשמעות, מוסיפים גוונים וניואנסים (החכים, התחכם).
    אני רואה באופציית המשפט השמני יתרון.
    אז מה רע לנו? 🙂
    נכון, אינני אובייקטיבית, אבל באמת אני חושבת ש"יש לי שפה נהדרת, לא תהיה לי אחרת" ובהחלט בלילה אני חולמת (בכיף) בעברית.
    ואם כבר להשוות, מתבקש אולי לשפות שמיות אחרות, לראות את הייחוד שלנו 'במשפחה'. בקיצור, אני לא נופלת מהכיסא מהאנגלית בעניין הפועל (אם כי מאוד אוהבת אותה ולא רק אותה, עוד שפות).
    הנה כבר כתבתי פה פוסט מבלי להתכוון. וזה רק על קצה המזלג.
    חוצמזה, יופי שאתה מביא , ויש עניין!

    • תלמה יקרה, אכן אפולוגיה כהלכתה נשאת פה על העברית, אבל מה אומר לך? אני מסכים איתך 🙂
      לעברית כשפה, כדרך להביע עולם, יש יתרונות וחסרונות, אבל אם היה איזשהו ספק שאני מאוהב בה הנה הווידוי 🙂 ההשוואה באה לומר שיש הבדלים. וכשמדברים על שירה, רובם לטובת העברית כפי שיתבהר בהמשך הסדרה הזו.

      כתבתי לקראת סוף הרשומה הזו: "פירוש השם איננו בפירוטו. פירוש השם הוא הכרת זיקותיה של השפה."
      ובכן זיקות השפה (גם בשם וגם בפועל) שקופות בעברית ואטומות באנגלית.

      לעומת זאת לא הייתי מתחרה באנגלית בענייני PUT ON וכד' (ביטוי אחד מרבים לענייני התלבשות). האנגלית פורסת את העולם לפרוסות קטנות – יש הרבה יותר מלים והבחנות מאשר בעברית (פי 50 בערך!) אבל המחיר כבד: האנגלית היא שפה היברידית ביותר, כלומר מרוב שאילות לא רואים את האטימולוגיה ואת זיקות הגזעים בה. היופי שבתמונת המחשבה שחושפת המלה 'צבוע' (מוסוה פנים) או המלה 'מופשט' (מחומריות) אינו נראה לעין ב'היפוקריט' או ב'אבסטרקט' וכו' וכו'.

      • אין צורך לומר, ובכל זאת, שההבדלים הם הייחוד של כל שפה. מדהים לראות אילו הדגשים שונים ופרספקטיבות שונות יש בשפות שונות. המבט כה שונה, שלפעמים נדמה שברור שדוברי שפות שונות חיים בעולמות שונים.

      • תַּלמה פרויד

        I REST MY CASE

        ודוגמאות ה'צבוע' וה'מופשט' מצוינות.

        ומה אתה הולך לעשות בענייני השירה, אמיר, להשוות שירה עברית לשירה אנגלית? מבחינת ביטויים? שימוש בשפה? או מה? נשמע מעניין מאוד. אפשר כבר לגלות?

        ומי הצליח בתרגום יותר, אנחנו עם שייקספיר, או הם עם התנ"ך? אה? :))

        • ברור שאנחנו עם שייקספיר 🙂
          וברצינות, אם את חושבת על ה'קינג ג'ימס' אז בשביל לתרגם את התנ"ך הם יצרו שפה די מלאכותית. יש תרגומים מודרניים הרבה יותר מוצלחים.

          לא מזלזל ביכולת ההבחנה בניואנסים של שפה, ובזה הם עולים עלינו – ולא רק כשמדובר בכתיבה מדעית או פילוסופית.
          אבל כאמור, יש מחיר. עניין הזיקות של השפה וחשיבותו העצומה, הוא משהו שעוד אעסוק בו לא מעט, והוא נוגע לקשב ללשון, שמתבטא בשירה יותר מבכל אמנות כתיבה אחרת, אבל מצוי אפילו בשפת היומיום.

          • תַּלמה פרויד

            אמיר, אתה אומר לעיל, בנ.ב שדוברי שפות שונות חיים בעולמות שונים, ואכן. וזה בולט מאוד בעיקר בביטויים, יותר מאשר במילים בודדות. לכל שפה יש היגיון אחר, לוגיקה משלה, תפיסה שונה של המציאות. שלא לדבר על הזיכרון הקולקטיבי של העם הדובר אותה, ארכיטיפים כאלה ואחרים, היסטוריה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה – מה לא. הכל משוקע בשפה. וזה מרתק לראות את ההבדלים – וגם את המשותף. ה'אישון' שלנו ('איש קטן' המשתקף בעין – זה ההיגיון של הביטוי), קיים גם באנגלית THE PUPIL OF MY EYE, גם בספרדית ונדמה לי שבעוד שפות. פה כבר גובר האנושי המשותף שבין השפות – העולמות, וזה מרתק. מגיעים לתוצאות דומות. שלא לדבר על זה שיש גם תרגומי שאילה.

          • נכון, תלמה, שפות מתפתחות באופן מרתק יותר כשהן מבודדות. כשיש לינגווה פראנקה יש תרגומי שאילה ושאילה של תפיסות ופרספקטיבות, והכל די מתערבל.
            אבל גם בדוגמה שנתת מעניין לראות שאצלנו ובשפות שמיות אחרות יש איש קטן, ואילו באנגלית, ספרדית, לטינית ויוונית זוהי נערה שמשתקפת שם.

          • תַּלמה פרויד

            באנגלית זו נערה? נדמה לי שאין מגדר ברור.
            ומה זה אומר עלינו ש'אישון' ועליהם ש'נערה'? מעניין… אנחנו מקטינים את האיש במקרה הזה והם מביאים דמות שהיא מלכתחילה 'קטנה'??

          • כמו כל מלה אנגלית שנייה זו מלה שאולה – מלטינית pupilla דרך הצרפתית.
            וכך גם ביוונית עתיקה korei, נערה.

            אנחנו פשוט רואים שם איש קטן וזהו, אבל ביוון היתה שם גם תיאוריה, שמה שאנחנו רואים הוא מין בובות מציאות (ע' בדיאלוג 'אלקיביאדס' של אפלטון)

            ונכון, הצבעת על עוד הבדל – אנחנו רואים מיניאטורה של איש, והם – נערה, דמות בבואה, שבעצם אפילו לא זוכה בהקטנה לשונית.

          • שירית קופה

            ממש חמוד בעיניי,כל הענין הזה עם האישון- בין אם איש או נערה.אולי ההקטנה היא היא בכלל מכוונת.?

  13. תַּלמה פרויד

    את התגובה הארוכה שלעיל אנוכי הבאתי, אמיר, כיבוי והדלקת המחשב סילקו את שמי. מצטערת. תלמה

  14. נדמה כאילו לקרוא לדברים בשם הוא סוג של בריאה (כמו הבריאה היהודית, באמירה). נשאלת השאלה, האם בהתמסרות הזו לשם יש מן ההתכחשות לבריאה בפעולה, לעבודת-היד, ליצירה הפיזית בחומר?

    • לא, אין התכחשות, רונן. אבל הוויה קודמת לפעולה: הרעיון קודם למימושו.
      בעולם הפיסי יש תווך צמיג בין המחשבה למעשה (להבדיל למשל מעולמות הספרות או החלום) אבל חושב שהפעולה היא עדיין אקסטנציה של הבחנה ושיקול.

      • גיורא לשם

        אם אתה דבק במה שכתבת ברשימת הפתיחה, אינני מבין את הביטוי "בעולם הפיסי יש תיווך צמיג בין המחשבה למעשה."
        ברגע שיש צורך בתיוון, אינני מבין את מקומו של האל בעולם ובשפה – האם הוא המתווך, או שמא הוא גם זה וגם זה וגם זה?
        אם הוא המתווך, כיצד מעשה או מחשבה? ואם אין הוא מעשה או מחשבה, הוא מתווך בלבד?
        מקור הבעייה ברור לי מאליו.
        ברגע שמניחים קיומו של אל בעולם מסבכים את דו-השיח בין האדם לעולמו, לעתים ללא תקנה.

        • גיורא, התכוונתי ל"תוֶך", לא תיווך. כלומר, מחשבה וחומר הן רמות שונות של חופש והגבלה.
          אנחנו חשים חומר וחווים חומר באופן מנטאלי – בחושינו, ולא בשום צורה שמפרידה בין תודעה למשהו אחר. ההבדל הוא באופן. אילו מחשבותינו היו מוחשות, מן הסתם היינו חושבים אותן לסוג של חומר.
          חושב שכל קיום עשוי מתודעה, אבל לא באותו אופן.
          לכן פעולה מנטלית היא ברמה מיידית יותר מפעולה ברמה של החומר, אבל השוני לא עקרוני עד כדי כך.
          האל הוא מה שאנחנו עשויים ממנו. במובן הזה אין שום תוֶך, אלא רמות של הבנת האל את… עצמו.

  15. שירית קופה

    אמיר, לא לגמרי מבינה מה הכוונה זיקות בהקשר שכתבת.
    אם אתה רוצה, ואם אתה יכול ואם יש לך זמן, תוכל לתת לי הסבר פשוט?

    • שירית, זיקה של דבר אל דבר קיימת בכל קיום. בין אלקטרונים, מולקולות או תאי הגוף, וכך גם בין רעיונות.

      תמונת המחשבה היא גוף אורגני, שמרכיביו קשורים זה בזה בזיקות של רעיונות, אמונות, נתוני חושים וכו'. כל זמן שאינה מאבדת את כוחה המאחד היא ממשיכה להצמיח ממרכזה שלוחות משמעות חדשות.

      השאלה היא אם אנחנו ערים לזיקות האלה או לא.

      בעברית תמונות המחשבה והזיקות שביניהן חשופות יותר, אבל מבטו של הדובר גם כבול אליהן מראש. המבט, עם התפיסה הגלומה בו, הופך להיות העולם עצמו: קו המחשבה הוא מקוה המחשבה.
      חושב שהדגמתי זאת מעט ממש מתוך אבני הבניין הראשוניות של העברית ברשימה הקודמת – 'מאגיה כשפה' – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=12253&blogID=182

      השפה כשלעצמה היא גם עיצוב מראש של המבט: שפה היא מערכת אמונות וציפיות, ועימן גם הכוח הרגשי המניע אותן.

      • שירית קופה

        תודה אמיר על ההסבר. קראתי ביחידת זמן חדשה את "מאגיה כשפה".יפה.מדהים עד כמה , הבהרה שיכפול והבנה של מילה אחת במאמרך שפכה אור חדש על פני כל המאמר.יפה המילה זיקות-זיקה-ומזכיר לי זיקית וזיק. זיק של תקוה. זיק של אור.זיק של אמיר אור.זו דוגמא טובה לזיקות?
        הבקר שמעתי את השיר-
        מה איתי מה איתי,
        איפה שכחתי את שמי…
        ובגלל מאמר הזה-אנשי השם,השורה בשיר קיבלה אף היא משמעות חדשה.
        אני באופן אישי"שרופה" על השפה העברית במיוחד.למרות
        התעסקותי היומיומית בשפה האנגלית שהיא יפה בפני עצמה.(למשל המילה -GET על כל ענפי הגדרותיה), אני לגמרי משוחדת לטובת שלנו.. שיהיה סוף שבוע יפה לכולנו מלא בזיקות.

        • שירית קופה

          ועוד תוספת קטנה- השיר "התישמע קולי" הוא אולי אחד מהשירים רבי הזיקות ביותר שאני מכירה. ודרך אגב, אם מקשיבים למילות השיר יפה אפשר לשים לב שהשיר מדבר גם על ה"שביל שלא נבחר".

          • את מתכוונת ל"תבל זו רבה ודרכים בה רב
            נפגשות לדק, נפרדות לעד"?
            נכון, זה מתקשר ל'שביל שלא נבחר' אבל בעיקר למפגשינו עם הזולתים, לא?
            ולמה בעינייך השיר מרובה זיקות במיוחד ?

          • שירית קופה

            הצלחת לגרום לי להסמיק קלות עם השאלה שלך"ולמה בעינייך.."למה הובכתי? פתאום הרגשתי חשש -ומה יהיה אם התשובות שלי לא יהיו נכונות? כמו מול מורה..טוב אנסה להיעזר בארבע ההסכמות ולאזור אומץ לענות.בינתיים מקשיבה שוב לשיר כדי שאוכל לפרט.

          • :))))

          • שירית קופה

            בינתיים אענה בקשר ל"תבל זו רבה..".השורה הזאת התחברה לי דווקא למציאויות חליפיות. אם אני מתייחסת ליוניברס
            בעבר הווה ועתיד, יש אינסוף מסלולים,ובכל צומת היתה
            ההתרחשות ה"אמיתית"SO CALLED לעומת ההתפתחות האלטרנטיבית.ולדעתי האדם מבחינת היכולת שלו יכול לחיות במציאות החליפיות(חילופיות?),כמובן שזה מתקשר גם לזולתיים ,אלו שבחוץ ובטח אלו שמבית.אני יכולה לספר מחוויה אישית שלי ששנים אחרי אירוע מסויים שבו יצאתי קלות ממסלול הזמן,חוויתי בעוצמת ממשות די מוחשית,מסלול מקביל לחיי המציאותיים. טוב לי, שידעתי לעשות את ההפרדה,אבל היה בכך ריגוש שלא הייתי מוותרת עליו..נפגשות לדק- נפגשות לדקה או דק דק אבל מתמשך, נפרדות לעד,ככה בכאילו.ואולי אפשר לעד.לפעמים מישהו ששיחק משחק ממשיך אותו בעולמו שלו עד היום ולעיתים ממשש אותו גם אם באופן פיזיקלי.(דוגמא-מישהו שהיה פעם מזמן גלדיטור , אולי אין לא היום את הזירה מאז להדגים את יכולתו אבל הוא עושה זאת יפה באופן אחר בחייו אלו..והדוגמאות שניתן למצוא הן רבות מספור.כמובן שהמבחן האמיתי הוא יכולתו להפעיל שליטה על הגחמה הזו, כמו על כל דבר אחר בחיים.

          • שירית, לא חשבתי על השיר כביטוי לפניו של האני עצמו במציאויותיו השונות. זה באמת די מדהים כשקוראים אותו ככה!
            וחייב לומר לך מנסיוני, שלפעמים נפגשים לא כל כך לדק, גם אם לא ממש מבינים שנפגשים. זה יכול להימשך שנים עד שנפרדים או מפרידים.

          • שירית, חשבתי על זה שוב וזה ממש מכמיר לב. לקרוא אל אני שלך 'רחוקי שלי' כמו לאהוב, קרוב, או ילד.
            זה מזכיר לי קבוצת תרפיה שבה התבקשנו לפגוש את הילד שהיינו, לדבר אתו, להתייחס אליו בנקודת זמן חדשה כמבוגר.

          • שירית קופה

            אמיר, כן באמת מעורר כאב. בייחוד היום כשאני קוראת מרחוק איך האלימות מרימה ראשה והברבריזם לפגוע בחייהם
            ובחופש של אחרים חוגג.

        • שירית, אוסיף רק שלהבדיל מ'קשר' במלה זיקה יש הדגשה של רצון ויחס: נטייה או תלות של דבר ודבר (ומאותו שורש גם 'זקוק').
          זיק וזיקית עניינם שינוי ותנועה בחלל או בגוון(גץ = משהו שנישא ברוח, זיקא בארמית).
          סופ"ש של זיקות נעימות 🙂

          • שירית קופה

            זה יפה מאד. הרי כל הדברים ביוניברס קצת זקוקים זה לזה.
            ומה עם לזקק עד שיהיה זך?

          • שירית, זקק במובן הזה קיים כבר בתנ"ך וודאי קרוב לזכך וזגג – שקוף, מטוהר. לא רואה מה הקשר בין המובנים (אם יש). צריך לחשוב על זה…

          • שירית קופה

            בינתיים אני חשבתי על זה קצת(אבל זה כמובן לא נוטל ממך
            את הזכות לחשוב ולענות),הגעתי למסקנה שהשפה פשוט גאונית.
            איך שהיא טומנת בחובה את יופי החיים.
            זיקה-זקוק- לזקק-זך- במובן של צח-בהיר-והנה לנו מה שמחבר הכי יפה את החיים זה לזה. עזרה.כל האלמנטים
            בחיים מתקיימים במטרה לעזור אחד לשני.הזדקקות אם תרצה.

    • שירית קופה

      ומה עושה פה פתאום הריבוע הריק שמעל?
      מהר למחוק אותו אחרת כדאי שייזהר.
      אחרת מישהו עוד ימלא אותו במשמעות..

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור