בננות - בלוגים / אמיר אור / מי היפה בבנות העיר?
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

מי היפה בבנות העיר?

 

 

 

 

מי היפה בבנות העיר?

 

העדפות ארוטיות של תרבות שלמה הן עניין מוזר לגמרי. קשה להבין למה טוויגי שהייתה נראית לצייר רנסנסי כפליטה מבית תמחוי, נראתה לבני דורה כסמל היופי, וקשה גם להבין את ההפך – למה "הרבה אישה" שהיינו ממליצים לה על דייטה דחופה נראית במזרח כסמל התשוקה. ההיסטוריה של העין הארוטית היא היסטוריה של תרבויות.

מציורי הכדים היווניים, למשל, קל לראות שבתקופה הקדומה של האיליאדה והאודיסיאה, סוג היופי הגברי שהעריצו היוונים היה שונה לגמרי מזה שהעריצו בתקופה הקלאסית. עם הדורות הוא נעשה פחות שרירי ומלא, ויותר חטוב ודק: הרץ החליף את המתאבק, אפולון את הרקולס.

במידה רבה היופי הגברי 'הקלאסי' של היוונים נותר כאידיאל מערבי של יופי גופני עד ימינו. לעומת זאת,  אם נבדוק את הטעם הארוטי שלהם בנשים נמצא דמות רחוקה מאוד מאידיאל היופי הנשי שלנו. בשיר הלניסטי של המשורר רופינוס, הדובר צריך לשפוט את יופיין של שלוש נשים ערומות במרחץ, כמו שפאריס בשעתו היה צריך לשפוט בין האלות. וכך רופינוס מתאר את מערומיהן: 

"זו, בגֻמוֹת עגֻלות, פָּרחו אחוריה בלובֶן רך למגע" 

והאחרת –

"נתלמה אדוָה אִלֶּמת / בשרה הענוג מרטט מעצמו".

 

ובשיר אחר שלו:

 

היתה נערה כּסוּפַת-רגל רוחצת

מרטיבה תפוחי שדיה

בשרם מבהיק כחלב נקרש;

עכוזיה עגולים עִכּסו סביב

מרטטים את בשרה הגמיש ממים […]".

 

במלים אחרות, הדוגמניות החטובות והשזופות שלנו היו נחשבות לדי מכוערות בעולם שהאידיאל הארוטי שלו היה אישה בלונדינית, בריאת בשר, שמשמניה  רוטטים כמו קרום של חלב ועורה לבן כשלג.                        

אבל איך מראה כזה או אחר נעשה ארוטי? המושגים המלאים האלה של יופי נשי הם דימוי של שפע ופריון, ואילו היופי הגברי האתלטי קשור ביכולת לוחמה. אפילו את השינויים באידיאל היופי הגברי של היוונים אפשר להבין מתוך שינויים בצורת הלחימה (מעבר מלוחמת מרכבות ללוחמה של כוח פרשים ובסופו של דבר לכוח של חיל רגלים).

התפיסה שרזון ושבריריות קשורים ברעב ומחלה הייתה נפוצה בכל העולם העתיק ועיצבה את מופתי היופי בהתאם לכך במשך אלפי שנים. בישראל של ימי השופטים מוזכרים בתנ"ך "כל שמן ואיש חיִל" ככינויים נרדפים ללוחמים רבי עוצמה.

גם היופי הנשי של התנ"ך זר לכל מחשבת דייטה: כך למשל, פירוש שמה של רבקה אמנו הוא פרה מפוטמת, פרת מרבק. בטנה של הדוברת בשיר השירים מלאה "כערמת חיטים" (ז 3). וכשעמוס הנביא קורא לנשות העשירון העליון של שומרון בכינוי "פרות הבשן" (ד 1), רצוי שלא נטעה: זהו לא לעג נטול תקינות פוליטית כלפי נשים שמנות. מהר מאוד מתברר (בהמשך התוכחה הזאת) שהעובדה שהן זוללות וסובאות על חשבון העניים היא גנאי מוסרי אבל לא אסתטי; אדרבא, גורלן הוא הרמונו של האויב, שיזכה בכל משמניהן המטריפים.

כמו הרזון, גם עור שזוף היה עניין לעניים שעבדו כל היום מתחת לשמש הקופחת. היפהפיות היווניות שהזכרתי קודם בורכו ב"לובן רך" דומה ל"חלב נקרש". גיבורת שיר השירים מתפעלת מאהובה שהוא "צח ואדום". ובדיוק בהשוואה לאידיאל הארוטי הזה היא מתנצלת: "אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש" (א 6).

ביוון (בסך הכל ארץ ימתיכונית אחרת) המשורר אסקלפיאדס מסנגר על אהובתו שסובלת מאותה בעיה:

 

ומה בכך אם שחורה היא? גם פחמים;

אך עת נבעירֵם, יזהירו כנִצוֹת הוֶּרד.

 

אז כן. הכל יחסי: מה שנחשב יפה אתמול עלול להפוך מחר למכוער. חבישת פיאות לקישוט או תלישת שער הגבות של הנשים יכולות להיראות לנו משונות אבל הן חלק מההיסטוריה של תחרות היופי האנושית.  גם מושגי היופי וגם טיפולי השיפוץ שלנו – מדייטות ועד שיזוף – היו נראים מוזרים לא פחות לאבותינו מהתנ"ך, ליוונים הקלאסיים, לאנשי הרנסנס, או לבני הבנטו.  
"ראי, ראי,  שעל הקיר, / מי היפה בבנות העיר?"
 

המשך:
"מן הראי אל העיניים"
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3852&blogID=182

105 תגובות

  1. אני חושבת שבכל האופנות והתקופות פרופורציות של חתך הזהב, הן שקבעו את היופי.

    • דבי, מכירה את צלמיות הנשים הפריהיסטוריים עם הישבן והשדיים הענקיים? כמעט ההפך מהפרופורציות של הפיסול היווני.
      טוב, מבטיח עוד פוסט על מושג היופי עצמו, עם חתך הזהב והכל.

      • רונית בר-לביא

        מסכימה עם דבי,
        בחתך הזהב, מדובר על תווי פנים,
        המרחק בין האף לשפה לצדידים לגבות וכולי,
        ומדובר על יחס מתימטי מדוייק מאד, של, נדמה לי 1.6666666,
        לפי מה שאני זוכרת.

        חתך הזהב לא מדבר על מימדי הגוף..

        ואהבתי את אסקלפיאדס שמתכתב במסנג"ר
        עם אהובתו :)

        לגבי מושגי היופי, בכל תרבות ותקופה הם באמת שונים,
        אבל גם בתוך אותה תרבות ותקופה ועם ואפילו רחוב, מזל שלכל אחד בכל זאת טעם קצת אחר, שלא לומר גחמות ….

        • אתן צודקות – בענייני יופי אנושי חתך הזהב לא מתייחס לפרופורציות הגוף, אבל כן נקבעו פרופורציות כאלה, וכמו חתך הזהב כל זה נקבע על ידי הפסלים היווניים.

          • בלי ספק מזל, רונית. ולא פעם זה בניגוד גמור ל"טעם" הקובע.
            הרי לא את כולנו עשו אחד לשש (פרופורציית ראש ביחס לגוף) ולא כל אחת שישים תשעים שישים.
            תודה.

          • רונית בר-לביא

            דווקא אני קרובה ל 90-60-90,
            וגם אחד לשש ביחס ראש-גוף, רק שהצורה מרובעת כי אני רבע גרוזינית,
            טאף לאק.

  2. נראה שהמשותף הוא שהנדיר והקשה להשגה הוא שנחשב יפה.

    • את כנראה מאוד צודקת.
      למה יש עדיפות לבלונדיניות בארצות שבהן הרוב הן שחרחרות?
      וכמה נשים יכולות להרשות לעצמן לא להחשף לשמש ולזלול רחת לוקום כל היום?
      ומנסיון אישי, ביפן נשים לא היו מתאפקות מלברר (וגם לגעת) אם התלתלים שלי זה פרמננט…

    • רונית בר-לביא

      מה, פעם משמנים אצל אשה היו דבר נדיר?

      • בטוח שגם אוכל וגם בטלה היו מצרך יותר נדיר. עד כמה? לא יודע. אבל בשביל להיות פרת הבשן היה כנראה צורך בסגנון חיים שרק עושר איפשר.

        • רונית בר-לביא

          לפי ההגדרה הזו, אתה יודע כמה פרות בשן מהדסות בינינו היום ?

          אבל לא משפע, ממצוקה ….
          כמו המשורר של נתן זך.

          • מהדסות, אה? למה זה נשמע לי מפחיד?
            אני יש מצופף את בהונותי היקרות שאף אחת לא תהדס לי עליהן.

  3. מסכים עם התיאורייה לגבי הנדירות. אצלנו באירופה (האם אני כבר יכול להרשות לעצמי לכתוב "אצלנו באירופה?") בלונדיניות נחשבות הרבה פחות מהיופי ה"אקזוטי" של המזרח התיכון.

    • לגמרי ככה… ופה הרי ההפך מאצלכם באירופה, לא? הרבה לפני שהרוסיות הגיעו מתנדבות בלונדיניות בקיבוצים, עם פרופיל של סוס, כמעט נטרפו בחיים..

  4. יעל ישראל

    אני חייבת להוסיף משהו על שעירות, שלא ממש דוברה כאן.

    כשהיית בקווקז, ראיתי שכל הנשים שם מטפחות חתימת שפם, ואני, שמאז גיל 12מבהירה את שפמפמי בכל מיני חומרים דוחים, קצת התקנאתי בהן. איזה כיף להן שהן משוחררות מהעולם המערבי שונא השעירות הנשיית.

    וגם בסרטים גרוזיניים, יש להם כוכבת אחת יפה ברמות קשות, מדהימה, ויש לה וואחד שפם. זה לא מפריע לאיש, רק מהלל את יופיה של האישה.

    מעניין אותי למה במערב האישה צריכה להיות נטולת שיער. מנין זה בא. למישהו יש הסבר?

    הרי רובנו בעלות שדות לא פעוטים על הרגליים, ושיחים קטנים בבתי השחי, ולא מעטות מאיתנו מגדלות שפמפם וזקנקן דליל בפנים. למה אישה שעירה זה נחשב רע במערב?

    • יעל ישראל

      ואומר גם, שלמרות שאני מתמרדת על כך בליבי, לא אעז להראות פרצופי ברבים לא מובהרת או מרוטה. זה לא משנה מה יגידו לנו, אנחנו נמרוט ונבהיר.

  5. יעל ישראל

    מה פתאום, הן לא מגלחות. מה הן צריכות מכונת גילוח? מתפארות בחתימות השפם שלהם. הייתי בשוק.
    זה באמת רק באזור הזה, ונורא מעניין מה השורשים הסוציולוגיים לכך.

    מעניין אם בעבר, במערב, גם כולן הבהירו או מרטו.

    ועל הסממן הפדופילי במריטת הערווה אני מסכימה. זה נהיה מטורף ממש.

    • די מגעיל הגילוחים האלה.
      אבל בקשר לשפם – לא יודע.
      אני לא כל כך משתוקק לחלום (וזה מה שאני עומד לעשות עוד רגע) על הוורסיות הנשיות של סטלין, צ"פלין וסלבדור דאלי…

      • יעל ישראל

        חחחחחחחחחחחחחחחחחח הצלחתי להגעיל אותך, אה?

        • הי יעל,
          לדעתי אישה צריכה להראות איך שהיא מרגישה שטוב לה עם עצמה. אישה יכולה להסיר את כל שערות גופה ולנתח את כל איבריה ועדיין ירחק ממנה גבר חלומותיה. אם גבר חלומות יכיר אותך כשטוב לך עם עצמך ולא תספיקי לו הרי שחלמת את הגבר הלא נכון. לדעתי, הדוגמניות משועבדות למראה הנדרש ולכן אין להן יכולת לדיעה עצמית ולהתחברות למה שנכון להן ולא סתם הן מגיעות למצבי אנורקטיה, הן פשוט התנתקו מהעצמי שלהן.
          בעוד ,שבתקופות אחרות למרות שהיה אידאל יופי הוא זרם עם הטבעי והבריא ורק העניין הזה עם הצבע השחור היה כתוצאה מגזענות ובורות.

        • להגעיל? לא. אבל איכשהו הנושא הפך לדיון די פריקי בתופעות ביזריות. אם תציצי בהמשך תראי שהעניין נמשך לדיון באסתטיקה של נפיחות מעיים נשיות.

          • יעל ישראל

            איך כתב פעם שניצר בחדשות לפני מאתיים שנה על מריל סטריפ? שהיא נראית כאילו היא לא מפליצה ולא משתינה. גם זה חלק מההגבלות ששמו על נשים כל השנים, ועד היום. האסתטיקה היא גם חלק מאיזו התנהגות מקובלת וציפיות מאנשים. כך למשל נשים מתביישות באמת להפליץ כמו שכתבו כאן, הרבה יותר מגברים, לגהק, וישנן לא מעט נשים שאםילו פוחדות להישמע מטילות מימהן בשירותים ציבוריים לאוזני נשים אחרות. עד כדי כך הגיע הדיכוי האסתטי הנפשי של הנשים. רובו דיכוי מופנם כמובן.

          • יעל, בלי קשר לגברים ונשים לא נראה לי שזו התנהגות ידידותית לסביבה, ואני לא רואה את הפן הפיזיולוגי הזה כחלק מדיון על אידיאל היופי בתרבות כלשהי.

          • יעל ישראל

            אני סבורה שאלה חלק מאותן תפיסות אסתטיות נפשיות לגבי נשים וגברים, בלי קשר לכך שזה מגעיל ודוחה.

            בחברות מסוימות (וגם אצלנו, גם אצלנו) מקובל שגבר יגהק, יטיל מימיו ברחוב, יירק מוחטה ברחוב, וכו". אבל לא תמצא אישה שעושה זאת. שכן אישה יותר מצופה להתנהגות אסתטית, שהפנמה בתוכה. לכן זה קשור כמובן.

            (בלי קשר שבכל מקרה מדובר בהתנהגות בהמית, גברים או נשים.)

          • יעלה, ומה יש לך להגיד על היופי?

          • יעל ישראל

            בעיני, היופי מצוי במקומות הלא יפים לכאורה, הקשים, הקצוות והשוליים. נפש האדם לא יפה במיוחד אמיר.

  6. מסתבר שגם הם אכלו אותה. כמעט כל גבר מתחת לגיל 20 מורט. ולכם זה כואב יותר… הא הא הא.

  7. וישנה גם הווריאציה המוזרה של דרום ארה"ב בתקופת מלחמת האזרחים, שבה אולי לא היה עקרוני כל כך שנשים תהיינה רזות, אבל אסור היה להן להיראות אוכלות לתיאבון בציבור – לא רק בגלל השמות שההשמנה עשתה במחוך, אלא גם משום שאשה נתפסה כמעודנת מכדי שיהיה לה תיאבון בריא. וכמובן, למרות השמש הדרומית הקופחת, היה עליהן להשגיח בשבע עיניים שלא תשתזפנה, כי רק המוני דלת העם משתזפים.
    כך שיש כאן גם אופנות מתחלפות שמשקפות לא רק טעם, אלא גם תפיסות חברתיות מסוגים שונים.

    • ומה עם ההפלצות? הרי אסור לאישה להפליץ.

      • זה מזכיר לי פיסקה מזכרונותיו של סלבדור דאלי, שם הוא כותב על דודתו, ש"גאוותה היתה על כך שלא הפליצה מעולם".
        לא חשבתי על יופי במושגים של ריח, אבל יש כמובן גם קול יפה ועור נעים, אז למה לא?
        לא חושב שזה בדיוק מה שגבר ואשה ירצו לחלוק, אבל אם כן – שיבושם להם.

    • עדה, לא ידעתי ש"אכילה בציבור" הייתה שם לא אסתטית. באמת ביזרי. לגבי ההשתזפות זה נשמע הגיוני – זאת גלישה בספקטרום לכיוון העבדים.

  8. על כך נאמר " שקר החן והבל היופי. "

    היפי הוא הרבה בעיניי המתבונן. אני מתקוממת בליבי כבר שנים על תופעת תחרות מלכות היופי ומוחה על כך שהפמניסטיות לא עושות די נגד שיווק של " נשים יפות" לעולם החופשי.( שיווק רצוני ).

    • למה שקר, אביטל? הרגישות ליופי – בטבע, באמנות ובבני אדם – היא רגש גבוה, לא נמוך. גם יופיו של הגוף.
      נכון, יש באנשים גם יופי נפשי ויופי מחשבתי, ולא פעם הוא מקרין גם מבעד לגשמי, אבל זה לא בסתירה.

      בעניין של "היופי הוא בעיני המתבונן" את בדיעה אחת עם סאפפו מלסבוס ועל זה בפוסט הבא על היופי.

      • לדעתי, לא רק בעיניי המתבונן כיוון שאם אדם לא רואה את יופיו מה יפה בו?
        יש לי חברה שבעיניי היא יפה ובעיניי היא נראית מצויין, ובעיניי ובעיניי ובעיניי (המתבוננת) ואילו היא שנראית מליון וחצי יותר טוב ממני כל הזמן מתלוננת על מראהַ. יום אחד ניסיתי לברר איתה את המקום הזה, הסברתי לה שאנחנו כבר לא בנות עשרים ונכון שגם לא היו בוחרים בנו למיס אוקלהומה (בשום גיל) אבל אנחנו יפות אם אנחנו יפות בעיניינו. היא התבוננה בי ("הלא יפה" יחסית אליה) וענתה לי שהיא רוצה להיות מיס אוקלהומה, היא רוצה שכולם יסתכלו עליה ברחוב ויגידו הנה מיס אוקלהומה ואני חושבת ,שמאז השיחה הזו היחסיות התהפכה. אדם לדעתי חייב להתנתק מתכתיבי יופי חברתיים ולמצוא את היופי שבו.

        • סיגל, את בוודאי צודקת – זהו תנאי די הכרחי, כי יופי הוא גם מה שאדם מקרין ולא רק מראה.
          אבל יש לכל העניין הזה גם פן שרירותי, שלא תלוי רק באדם לבדו אלא גם בזולת. אצל ג"ק עיניים ירוקות הן שיא השיאים, ואצל ג"והני, רק בלונדיניות עושות לו את זה וכו".

  9. הבננות הכי יפות וכוללות את מגוון היופי לדורותיו.
    מעניין.

  10. יעל ישראל

    יוסיניו, סחה, איזה דרישות.

    • יעל ישראל

      למה, גולדי היתה גם שעירה, גם חתיכה, גם שנונה וגם חכמה. הנה אחת, יוסקה.

      • אורה ניזר

        אני לא מוסיפה כאן כלום, אבל חושבת שמה שנחשב ליפה במובנים מסויימים זו הבניה חברתית, אבל ישנו כנראה משהו נוסף שנותן תחושה של יפה, בלי קשר להבניה חברתית, ולפי מחקרים שנעשו זו הסימטריה של הפנים.

        • מיכל ברגמן

          התגובות על הפוסט הזה מענגות לא פחות מהפוסט עצמו (סליחה אמיר, אבל יצא ככה שאתה כותב עם מקהלה ומקהלה טובה ביותר). אני חושבת על גרוזינית משופמת שיורקת מוחטה ומפליצה בקולי קולות ולא יודעת – משהו באידאל היופי הזה לא ממש…(למרות שיעל צודקת – הציפיות מנשים …)
          היופי הוא מתנה שאין להתכחש לה – והוא ודאי תלוי תרבות אבל כנראה שלא רק. לפחות במבט ראשון. במבט שני ושלישי אנשים יפים יכולים להיות מכוערים מאוד בעיני. וגם ההיפך.

          • לדעתי, כתיבה בכל נושא שהוא, נועדה לספק צורך התפרקותי משהו, אני מחייכת כעת אבל באמת שרוצה להבין, איזה צורך מספקת הכתיבה על הנושאים הללו?יכולה להבין את הכעס על מה שנהוג ומה מצופה אבל ללכת נגד ה"זרם" ולהתנהג איך שמרגישים נוח זה משהו אחד ,בעוד שלכתוב על זה כאילו שיש בזה איזשהו יופי הפוגש אצל הקורא את חדוות הקריאה, אז אני תמהה. מה הכתיבה הזו אמורה להפיק? מה היא רוצה להשיג? האם באמת נשים רוצות להאבק בגברים בכל תחום ואף לנצח? האם חסרות מלחמות בעולם? אם כבר כאישה, הייתי נוטה להילחם נגד ,גם לגברים. שישתדלו בנוכחותנו לקצת עידון,אל זה יכולה להתחבר למרות ,שיכולת ההכלה של אישה בעיניי גבוהה משהו ובאופן אישי מעדיפה שדברים יבואו מתוך האדם ולא כתוצאה ממלחמות.
            נושא הפוסט הוא: "מי היפה בבנות העיר?" ואינני רןאה יופי במאבקי נשים להיות הכל כולל הגרוטסק. אינני מבקרת כאן אישה זו או אחרת אך בשם האישה שאני זה לא נכלל במושגי היופי שלי.

          • יעל ישראל

            אלפי חלילות, סיגל,

            מי בכלל רוצה להיות דומה לגברים? הם הפרוטוטיפ הראשון של אלוהים, גרסה ראשונה ופחות מוצלחת ללא ספק מאיתנו. לא בזה מדובר, אלליי. דברייך מזכירים טענות מלפני שלושים שנה, מנעוריי, מדיבורי עיתונאיות קשישות של לאישה נגד הפמיניסטיות של אז.
            מי מדבר על מלחמה? מי מדבר על שיוון? מדובר על הצורך לתת לכל אדםלבטא את עצמו כמו שהוא, ולא תחת דיכוי חברתי, פוליטי, והגרוע מכולם, זה המופנם. אם סימון דה בובאר כתבה לפני 45 שנה את הספר שהזכרתי כאן והתנפלו עליה, ו-35 שנה אחריה כתבתי ספר שהמבקרים קיבלו ממנו אקזמה במוח, מרוח בהלה, אז יש כאן משהו חשוד.

            הנפש מתקשה לקבל דברים חדשים ככה זה. לא אשכח מה אמר לי אלי הירש, זה שכתב את הדברים הכי רעים על ספרי הראשון ב"העיר", שהיה אז העיתון הכי נחשב. כעבור שבע שנים הוא הפך לעורך של ספרי השלישי ולחבר טוב, והוא אמר לי במפורש: "הייתי אז צעיר וסגור, פחדתי מהספר שלך".

            על פחד את מדברת סיגל, ובמקרה שלך על הפחד כאישה משינוי, שגם הוא מופנם בנו. גם אני פוחדת. לולי פחדתי, ייתכן שהייתי מפסיקה להבהיר את שפמפמי למשל. סתם דוגמה כמובן. אנחנו כל כך מופנים בדיכויים, כולנו, גברים ונשים, שלדמיין שישנו איזה שינוי עמוק בפסיכיקה שלנו, גברים ונשים כאחד, זו נאיביות קשה.

            אבל זה מה שרואים מסביב.

            ואגב, אם למישהו נדמה שאני איזו מפמיניסטית לוחמנית, אז לא היה. גם אני כמו כולן מקבלת על עצמי עול מריטות, משיחות ושיופים וצביעות. אבל לפחות להגיד את זה. לפחות להגיד. לפחות שייתנו לכתוב ויוציאו מהגטו של הקורס ללימודי נשים ומגדר.
            אבל לא, תכנים נשיים לא חשובים מספיק עדיין, כנראה, אפילו היופ, 2008. שנים אחרי שסימון דארלינג כתבה את "המין השני
            ".

          • יעל ישראל

            ואתם יכולים לחשוב בלב שאני סופרת מומרמרת, התרגלתי. בכבוד.

          • העניין הקופסתי הזה הוא חרב פיפיות.
            ספרות נשים, ספרות גייז, ספרות אמונית, ספרות מזרחית, ספרות "רדיקלית" וכו" – כל מי שנכנס לנישה אופנתית לשעתה לא מתלונן בדרך כלל אלא קוצר לו דיווידנדים.
            אבל הספרות או השירה לא סובלת תארים מקטינים כאלה. היא בכלל לא נמדדת בנושא שעליו היא מדברת, ולא פעם אין בכלל נושא מובהק כזה. זאת מורשת הריאליזם הסוציאליסטי – כל דבר הוא "על אודות" ולא קיים לעצמו. בגליון "פנטסיה" של הליקון דוריס לסינג עושה צחוק עצוב בדיוק מגישות כאלה שהשתלטו לגמרי על הארס-פוליטיקה שלנו.

          • יעל ישראל

            נכון מאוד יקירי, אני מסכימה.

          • יעלה, אני מסכים אתך לגמרי שמקומה של ספרות כזו היא לא בלימודי מגדר (עוד גדרות ש"פמיניסטיות" שמו סביב האדם היוצר). זה משפיל.
            אני גם מאוד נהנה מהכתיבה שלך – כי שם כל ה"להגיד" הזה שלך יוצא … יפה.
            עם עיצוב אמנותי שקשה שלא להתענג עליו.

          • נדמה לי שהצלחתי פחות או יותר להבין אותך. את מתכוונת שזכות הבחירה איך להתנהג תהיה בידנו ולא נתנהג מתוך מוסכמות חברתיות. באופן אישי הייתי בוחרת בהדגשת הצד העדין שבי , לא בגלל עיניי החברה אלא דווקא עיני עצמי. צודקת שכל אחת זכותה להיות יפה בעיניי עצמה כראות אותן עיניים ,ולגמרי מזדהה איתך שצריך לאפשר לכל אדם את חופש הכתיבה .
            לפי מה שאת כותבת ,לאט לאט אנשים משתחררים מביקורתיות חברתית כלפי כתיבתך,ומקבלים את השינוי וזה בעיניי נפלא אולם , כנראה עקב מגבלותיי האישיות אינני מתחברת לכך ולא רוצה לשנןת בי כלום. לעצמי.
            יעל, דעתי היא רק דעתי ולו הייתי בעמדת ביקורת ציבורית לא מאמינה שהייתי קוטלת אותך, הייתי עונה לך בפשטות כמו שפה, שזכותם של אנשים לכתוב וזכותם של אחרים לבחור אם לקרוא או שלא.
            יעל, בעולם שלנו לא חסרים דברים לא יפים, נדמה לי שנהניתי כל כך משיחה על יופי ופשוט היה לי קשה עם הניגוד (בעיניי) שרצית לדון בו כאן,ולשם כך היה עלי להתנתק מהיופי ולקרוא לפתע על ה"צרות" שהיופי הזה נושא עימו עבור נשים. אוהבת יופי, אוהבת את המילה יופי, מתחממת לאורה וכיף לי פה לקצת. מקווה שתביני ולא תכעסי.
            סיגל.

          • יעל ישראל

            מה פתאום כועסת סיגל, מסכימה עם זה שכולם צריכים לנהוג לפי משאת ליבם. אבל זהו, שבאמת נוכל לפעול לפי משאת לב, ולא לפי תכתיבים. זה יקרה אי פעם לדעתך? לדעתי לא, לצערי. טוב, לפחות לקונן על זה. גם זה משהו.

          • האם זה יקרה אי פעם לדעתי? קטונתי. פעם העלו נשים על מוקד היום רק "עולים לך על העצבים" ומי יודע יתכן ויבוא יום ויעלו לרגל אל משאות ליבך.
            ועד אז?
            אפשר לקונן על מה שאין או לחלופין להלל את מה שיש.ויש!:)

          • יעל ישראל

            מיכלי, אנחנו המקהלה של בננות. זה טראגדיה יוונית כאן, הבלוג של אמירוש, ואנחנו המקוננות.

            ובהחלט, אני זוכרת כמה מקרים של גברים שנדלקתי עליהם כי היו יפים – מה לעדות, כולנו קורבנות יופי, ואחרי כמה משפטים היופי התפווגג באוויר הבאוש.

          • יעלה, נכון. ולא שגם לי (ולנו, הגברים), אין קינות. היופי הוא לא בתוי הפנים וקימורי הגוף בלבד, אלא בנפש, במחשבה, בלב.

          • יעל ישראל

            היר היר אמיר!!! המקהלה מסכימה. לפחות הקול הזה מסכים. מסכימה גם שמעשה אמנותי יתמודד עם הכיעור בעולם ובנפש באופן אחר מפי שהוא במציאות, יעני, יסגנן אותו. ואולי ליופי הזה אנחנו חותרים, כל הכותבים כולם. לבאר ולתאר את הסחי והרפש והגועל והכאב כפי שאין בעולם עצמו. זה כפרה וגם מחילה וגם ריפוי, ללא כך ספק. ולא מדברת כמובן על פורמליזם, אלא על מה שמעניק לנו איזה פן נוסף שלא קיים במציאות הרפש. גם אם כותבים על דברים קשים ן"מגעילים".

          • לא רק, יעל. המעשה האמנותי מתמודד גם עם היופי שבעולם, לא?
            עד כמה שאני רואה, אתגר לא פחות גדול ואולי היותר קשה בתקופה שלנו, הוא לכתוב מן הכאב, מן הכעס, מן הביבים ומן המחאה מאשר לכתוב מהמקום המלא, מן האושר, מן היופי או מן האהדה.

          • ליעל ישראל.
            הטרגדיה היא לא יוונית. הטרגדיה היא שאת רוצה לגיטימציה לשבת בראש ערמת הזבל- להשכיל את העולם בכיעור- קבלי את הסכמתי לכך ותני לי להביט על היופי הנשי או הגברי- אבל תני לי.

          • יעל ישראל

            ווי ווי תמי, הפכת אותי לאנרכיסטית פנקיסטית בשחור. ואני כולה בורגנית מסכנה מגימל, שיושבת כל יום בארקפה עת יתר הקורבות הזקנות.

          • יעל, את בוחרת איך להביא את עצמך, על איזה קנקן להסתכל, לְמה את נותנת תשומת לב ומה את מזניחה, כביכול מה מוציאה מחוץ ל"פְריים". יש עולם ומלואו של דברים, "מי שעומד מאחורי ומצדדי הוא העומד". בפוסט הזה לפחות יומיים לא יכולתי להגיב כי לא יכולתי להתמודד עם הכעס שלך וזה לא אומר כלום עליך. אולי בכלל, לא היה זה כעס, אבל כך אני חוויתי את דבריך.

          • מיכל, את מדהימה אותי כל פעם מחדש בהבנה ובאהדה שיש לך לכולם. וכן, מסכים איתך – תווי פנים וחמוקי גוף אינם יכולים להסתיר נפש מסוכסכת, חשיבה קהה או לב מרושע. גם אלה הם סוגים של יופי, כמו גם כריזמה, מחשבה יצירתית או יושרה ונדיבות. הסך הכל של אלה הוא מידת היופי, מה שאדם מקרין החוצה על סביבותיו.

  11. יעל ישראל

    ועוד משהו, זוכר את האנקדוטה שסיפרתי אצלך על הגבר ההוא שסיפר לי בשיחת הטלפון הראשונה על גיגית עם הגרביים המסריחים שלו שעומדת כבר שבוע ומצמחת פטריות? אוקיי, תתפלא כמה נשים ירחמו עליו וירצו לבוא וכבס לו, כמו מין אימא.

    אם אישה תגיד דבר כה לא אסתטי, כי גם התבטאות ותכנים הם אסתטיים, שום גבר לא יפגוש אותה.

    כך שבאמת רף הציפיות האסתטיות מנשים כה גבוה, אולי מוגזם לעיתים. (ובאמת, בלי קשר לכך שגועל זה גועל).

    • יעל ישראל

      ואם כבר הרחבתי את הדיון, גם מסופרות לא מצופה, עדיין, לכתוב על דברים מגעילים וגופניים. הנה, לאה איני ואני השווינו לאחרונה חוויות מביקורות שכתבו על ספרינו. מתברר שאותם מבקרים בדיוק, מעילית המבקרים, כתבו על ספרינו שגלשו לדיון בהפרשות נשיות וכו", דברים בנוסח "מדגרה של הפרשות". שוב, ציפיות לאסתטיקה מילולית, וצנזורה מיידית שבאה אם את מעזה לכתוב אחרת ממה שמצופה מאישה חסןדה ונעימה ויפה ומריחה טוב.

      וארחיב עוד טיפה את הדיון. קראתי אמש את "מוות רך מאוד" של סימון דה בובןאר, על מות אימה מסרטן, והיא מתארת שם תיאורים גרפיים לא קלים של רקבון המוות בגוף האם. ואיך התנפלנו עליה אז חלק מהמבקרים. גבר היה מתקבל ביתר סלחנות עם טקסט כזה. וכו" וכו".

      טוב, מאוד הרחבתי את הדיון ביופי ואסתטיקה, אלא שהכול קשור.

      • יעל ישראל

        ועוד משהו שנזכרתי בו, כאשר יצא הסםר הראשון שלי בעם עובד, בשנת 92, כאמור נורא נגעלנו מכל מיני תיאורים פיזיים קשים שהיו בו. הוצגתי בביקורת כאיזו סוטה מגעילה.

        אחרי חודשיים נרי ליבנה ראיינה אותי לחדשות, דווקא בגלל שהספר התקבל במין צעקת גועל, וטרחה לכתוב את המילים הבאות, שהנה, אישה צעירה ונאה למראה מעזה לכתוב ככה, וכו". כאילו, היה חשוב לה לציין שלא מדובר באיזו ווחשה מפלצת, אלא צעירה נאה למראה. הבנת את הקטע? יעני, אם הייתי מכוערת, זה היה מובן.

        • יעל ישראל

          בקיצור, וסליחה שאני כל כך מתעצבנת על הנושא הזה, נשים מתבקשות גם לאסתטיקה מילולית ורגשית. תכתבי כמו אישה טובה (ולא רוצה להזכיר שמות, למרות שרוב "ספרות הנשים" היא כזו בארץ). ורק לאה איני חסרה כאן, היא לפחות מבינה אותי.
          [

          וברגע שבו יוציאו את ספריי מהגטו של חוג נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, אל החוג לספרות עברית, ברגע שיפסיקו לדון בהם בגלל שאני מעזה לכתוב על הפרשות נשיות ורגשות נשיים קשים, אז יהיה על מה לדבר.

          ווי, ווי ווי אמיר, הפצצתי אותך. מה עובר עלי, לא יודעת. עצבים כנראה (ולא, אני לא במחזור…חחח).

          • יעלה, אני כבר רואה פה לפחות שני פוסטים עתידיים שלך. אבל אם את זוכרת את הבדיחה של סיגל על ציפיות של נשים מגברים, ועושה גם את הלהפך – את מקבלת בדיוק את המציאות שאנחנו חיים בה. אידיאלית, הרגלים היגייניים הם עניין ראוי לכל אדם.
            ומעבר לזה – אני לא פוסל את הזכות של כל אחד לכתוב על מה שהוא רוצה בלי הבדלי דת, מין ולאום. אבל האמת שאותי ממש לא מעניין אותי לקרוא למשל תיאורי חרבון – של נשים או של גברים, ושכתובים על ידי נשים או על ידי גברים. בשבילי זה קצת כמו פורנו טכני חסר תשוקה ודמיון (שגם הוא לא מעניין אותי).

          • יעל ישראל

            לא בטוח אמיר, לא בטוח. אם אצליח למצוא במחשב את הקובץ של אחד מסיפוריי בספר הראשון, אביא מתוכו את הסיפור על הגבר הנשוי, סופר מגירה, שנתקף עצירות. גם חרא יכול להיות פיוטי.

            מזכיר לי שאיזו מפגרת כתבה במוסף ספרים של הארץ ש"יעל ישראל זורקת ביצים על הקורא, כמו ילדה קטנה". לא עלה בדעתה שאולי היא הילדה הקטנה שמתקשה להתמודד עם תכנים שונים, ושאין לי שום צורך לזרוק ביצים על אף אחד. המציאות עושה את זה מספיק טוב.

            בקיצור, מה רוצה לומר בכל המלל העצבני שלי היום? שכל תביעה מצד מישהו – החברה כולה או הזולת – להיות ככה או אחרת, שמן או רזה, כהה אן בהיר, מטופח או סתם שלוך, מדבר "אסתטי" או לא, היא דיקקטורה. יש דיקטטורת רזון ומשטרת אופנה וקורבנות אופנה, ויש משטרת מילים ודעות והתבטאות, כמו כתבתי על זה פוסט כאן בעבר.

            ואנחנו הלוא שונאים דיקטטורה, לא?

          • יעלה, מבקרים בלי ספק יכולים להיות ארסיים ומרושעים יותר מכל עם אחר. הם מתמחים בזה.
            אני בעד פלורליזם, שבו כל אחד לוקח מה שהוא רוצה, אחרת גם סתירת האסתטי (ואני אוהב את האסתטי – הפוסט הזה הוא על היפה) – יכולה להיות דיקטטורית.

          • יעל ישראל

            חלילה, למה סתירה של היופי? אין כמו יופי, אני משועבדת ליופי. העיניים שלי מקבלות כילה מלהביט במכוערים בטלוויזיה למשל. אני חותרת אחר יופי מטבעי. לזהות יופי באנשים זה המקצוע שלי. יכולתי להיות סוכנת דוגמנים מצליחה. :)

            אלא שיופי הוא באמת המון דברים, כפי שאמרת כאן. ורובו תכתיבי אופנה וחברה. וכך גם לגבי ההרחבה של מושג האסתטיות, בשפה, בדיבור, בהתנהגות.

            נהג משאית המנבל את פי ויורק טבק בוודאי נחשב פה ושם לסמל סקס. אישה שתעשה זאת תתקבל בפנים צוננות וגרוע מזה, תיחשב לסלאט.

            זה מגעיל וזה מגעיל כמובן.

            ברור שאני בעד היופי האולטימטיבי. לי עצמי יש הגדרות מסוימות מאוד של יופי כזה, אבל אני לא מעוניינת להכתיב אותו לזולת.

  12. הבנתי שתביא את השיר של ספפו, אהרון שבתאי כתב לו שיר תשובה, על פועלי הזבל, ואני בדיוק כותבת לאהרון ולספפו שיר תשובה משלי.. אלפי שנים אחרי והיא מייצרת דיאלוגים.

    • כן, אביא מחר. חלק. אהרן כתב לו שיר תגובה מן הזבל ב"הארץ" בזמנו, ואני כתבתי תגובה על התגובה לאהרן ולסאפפו ב"מעריב" אז…
      ראש פוליטי הוא לפעמים לא רק ראש בקיר, אלא גם לוקח את הקיר אתו לכל מקום – אפילו להציב אותו בינך לבין יופי ואהבה.

  13. אה, כן, יש פה לצ"יקי תובנה לגבי ההתנהלות של מה שהוא קורא "הפוליטיקה של הפצע", אבל לשים את העולם או את האמנות בתוך שלושת הקודקודים האלה זה די רדוקטיבי או מוגבל, לא?
    "יפעה", "פצע", "פוליטיקה" אלה קטגוריות די מעוורות ודי תמימות. עכשיו נסווג כל יצירה לקופסאות הצבעוניות האלה?
    ממליץ לך לקרוא את המאמר של לסינג.

    • הוא טוען שישנם עוד קודקודים, מובן שיש, אבל הוא צודק כשהוא מאפיין את שלושת הקודקודים העיקרים הללו, והפוליטיקה של הפצע היא הבחנה יפה ומדוייקת, ובאמת מסבירה מדוע היא פופולארית. אני חושבת שהוא עלה כאן על משהו אמיתי.
      איפה המאמר של לסינג?

      • אוקי. לגבי "הפוליטיקה של הפצע" הסכמתי שיש לו תובנה לגביה וגם לגבי האסטרטגיה שלה (מין פיתוח של האמא הפולניה, תביעות המקופחים וכד").
        וזה עובד. לגבי "יפעה" – אפילו הכותרת יפעתית מכדי להיות רצינית,
        ולגבי שאר מיליארד הקודקודים…

        המאמר של לסינג נמצא ב"פנטסיה" החדש.

        • אם להסביר את עצמי קצת קצת יותר: הפוליטיקה של הפצע עובדת חזק גם במישור הפוליטי, וגם במישור ה"יפעתי" (למשל בספרות הרומנטית). הדברים בעצם לא ממש קשורים ולא ממש מנוגדים.

          • גם אני דיברתי על ההברקה של הפוליטיקה של הפצע, לגבי החוברת היא נשמעת מעניינת, אני ארכוש אותה.
            אני רוצה להכיר יותר את דוריס לסינג.

  14. יודית, גם אני חושבת כמו אמיר.
    שזה אמנם מאמר מענין שמנסה לספק נוסחת פלא, אך פשטנית, להבנת הכתיבה העכשוית, לא?

  15. יודית, לא נראה שזה קשור לז"אנרים. אולי לתחומי עניין, ואפילו שם זה נכשל באופן מביך. הסיווג של כתבי עת (חוץ מ"מטעם" שתפור לו על ההגדרה) נשמע די קשקושי.

  16. יודית, למה יש לך צורך לקתלג?.

    • הקטלוג נותן דפוסים והדפוסים מייצרים סדר שמייצר הבנה סיסטמטית.
      במילים אחרות אני רוצה לראות.
      בכדי לראות אתה תוחם את הצורה ורק אחד כך אתה מפרק אותה.

      • יודית, תודה על ההסבר. צורת החשיבה שלך, זה מענין. אצלי זה שונה, נראה לי שהחשיבה שלי אסוציאטיבית ואקלקטית. מתוך כך גם קשה לי עם משולש "הפוליטיקה של הפצע" .

        • זה תלוי במקרה תמי, לפעמים אני רואה ישר מהבטן, ורק אחד כך בונה את המיבנה הלוגי. אבל דווקא פה אני צריכה מבנה קודם כל. אם כי החושים שלי כל הזמן מדברים, במקביל.

  17. רונית בר-לביא

    אמיר דארלינג, אתה קצת קשה תפיסה בלילה …

    התכוונתי לראש כמובן, שזו בדיחה מוכרת על גרוזינים.

    • אה, לא ידעתי. הבדיחות שאני מכיר על גרוזינים הרבה יותר גרועות… וזה נשמע כמו התעלקות עצמית, אני חייב לומר. לא נראה ככה, לפחות לא בתמונה שלך.

      • רונית בר-לביא

        זה תמיד לא נראה.

        אחרי שמשקיעים 5 שעות בשבוע רק בלהוריד שיער, וככה כל החיים,
        ברור שלא רואים כלום.

        אתם מקבלים אותנו על המוכן, חלקות, מהממות, סקסיות, וחושבים שככה נולדנו, ועוד שואלים למה אנחנו לא עובדות במשרות מלאות.

        אין לי מספיק זמן אפילו למשרה חלקית עם כל השעווה בדירה הזו.

        • רונית, יקירתי, אז תורידו מינון. נמאס כבר מהמראה הפדופילי הזה. זה התחיל ברגליים, עבר לבתי השחי ועכשו גם שיער הערווה.
          שיער זה סקסי (עד השפם, אני מודה).

        • יעל ישראל

          לא יודעת, רונית, הרבה פעמים נראה לי שלגברים לא באמת משנה איך אנחנו נראות. למה, בסין, בתקופת מאו, כשכל הנשים לבשו חליפת מאטו ונראו כמו ארוך שירות כחול, אז נגמרו הזיונים? או הערביות עם הבורקה שהופכת אותן לשידות מהלכות? זיונים תמיד היו ויהיו. לא מבינה באמת לנו אנחנו הנשים עוסקות תמיד שבשיפור גופני עצמי, כי זה מש לא מזיז לגברים, בחיי. בצעירותי היו לי תחתוני "סתם" ותחתוני יציאה. פעם שכחתי ולבשדתי סתם, שהיו די מרופטות, ואז חשבתי, ווי, עכשיו הוא יראה וייגעל ממני. לא שם לב ולא בטיח. אז הבנתי שאני סתם מתאמצ להיראות כוסית.

          גם אם אישה תקרח את ראשה ולא תטפח את עצמה על פי כללי המערב, גבר ירצה אותה. ולהפך. עניין של הורמונים. חבל שאנחנו מבזבזות על זה זמן. מי הדביל שהכניס לנו לראש שזה מה שאנחנו צריכות?

          • רונית בר-לביא

            נכון.

            האמת היא שהם הכי אוהבים כשאנחנו מ-ר-ג-י-ש-ו-ת סקסיות,
            זה הכי סקסי, כשאת מרגישה שאת סקסית.

            מצד שני, קצת קשה לי להרגיש סקסית כשאחד מאזורי גופי מיוערים,
            מן דפק כזה.

            ומה הכי מעצבן ?
            אני כמעט לא מתאפרת, ונראית טבעית, משל אני לא משקיעה כלום !!!!
            וכמה מריטות וכמה קרמים ביום, אפשר להיגנב.

            די טאף לאק.

          • יעל ישראל

            אולי את צןדקת רונית. אולי שיעור יתר זה הגבול של הגברים?

            טוב,
            אז הנה הסיפור של קניוק.כאמור, הוא פגש איזו יפהפיה במסיבה בשנת 50, גוף פצצי, פני מלאך. זה היה חורף והיא לבשה גרביים וכסיות. הלכו אליה, והיא פשטה את השמלה, ועיני חשכו, היא היתה כולה מלאה בשיער, אבל הרבה, חא סתם. כנראה היתה לה את הפגם הגנטי הנוראי ההוא, שהגוף מאוד שעיר (לאחרונה ראיתי דבר כזה בסרט על דיאן ארבוז, שהיה לה פטיש לפריקים, וטוענים שהזדיינה איתם, כולל עם אחד עם המחלה הזו).

            בכל אופן, קניוק מספר שזה הבעית אותו והגעיל עד מאוד, אבל הוא התגבר וביצע. בלילה חשב לעצמו, היא כל כך יפה, וחטובה, ובכלל אישיות נהדרת. מה יש? מה הכי גרוע? מקסימום אקח אותה לסלון יופי שימרטו לה כל שבןע. אבל בבוקר לא עמד לו כוחו להישאר, והוא הלך.

            מאז שאלתי כל מיני גברים איך הם היו נוהגים. רובם אמרו באבירות: מה הבעיה, ניקח אותה לקוסמטיקאית. השאלה היא מה הם היו עושים תכלס.

            מה שאומר שאולי מושגי האסתטיקה שלנו זה על המין השני מוכתבים בסך הכול הורמונולית, כמו בעידן האדם הקדמון. כנאה שהמדענים צודקים. הכול הורמונים ופרומונים.

          • רונית בר-לביא

            אוי לא, סיפור קשה.

            מזל שאנחנו לא ממש מאלה.

            בכל זאת, לא מתאים לי להתיידד עם רונית רפאל.

            אנחנו פשוט לא חלקות, ויש לנו קצת שיער, והוא שחור, זה מספיק בשביל להעסיק אותנו 5 שעות בשבוע במריטות.

            והצחקת אותי עם ה"סלון אמיר" – זה גדול.
            מסכן שהתיישבנו לו פה בנוצותינו המלאות והתחלנו לדבר על שעווה,
            מצד שני זה בוודאי מרענן לסופר ומשורר לשמוע גם קצת על ענייני דיומא.

          • חופשי. הבר מתחת להרשמה לעדכוני RSS, ליד הפיצוחים.
            לילה
            :)

          • רונית, אם זו סידרת חינוך, אני משאיר לכן את הבר כמו שאמרתי, אבל אם יש פה איזושהי שאלה אם "המשורר" גם מתלהב מ"ענייני דיומא" של מריטת שערות, הפרשות נשיות ושאר ירקות משובבי לב – התשובה היא שלילית לצערי.

          • יעלה, זה נכון שיש גם כימיה לא מטפורית בין אנשים, אבל אם את חושבת שמושגי האסתטיקה שלנו מוכתבים בסך הכול הורמונלית, שאי בתוצאות…

          • זה לגמרי בכיוון ויותר מזה לא כדאי לגלות לכן.
            אבל לעניין המרטנות – איפה האקולוגיה? יש יערות חמדה שלא הייתי ממליץ לגדוע כל כך מהר.

          • הייתה לי חברה שנראתה נפלא עם קרחת – היתה לה גולגולת יפה, צוואר ארוך וגוף תמיר – ואיכשהו זה היה מדהים עליה.
            קרחת, שערות, כהה, בהיר – הכל עניין של קומפוזיציה, שלא כל המרכיבים שלה הם גופניים.

  18. יעל ישראל

    טוב, אני עוד אנסה למצוא את הסיפןר ההוא של קניוק, על הבחורה הכוסית שהוא פגש במסיבת, ניו יורק, שנת חמישים. בבית שלה הוא גילה שמתחת לשמלת הצמר הלבנה יש גוף שעיר אלוהים ישמור!. איזה סיפןר. אני חייבת להביא אותו לבלוגיה.

  19. יעל ישראל

    פייייי רונית. הצחקת. מתי אנו המשופמות נעשה מעשה ונתאגד?

    • המסקנה הבלתי נמנעת היא שתשעים אחוז מהמחאה הפמיניסטית זה הנשים נגד הראש של עצמן. זה לא ייגמר מהר או פשוט ואני רק מקווה שזה ייגמר טוב.אני פה רק הקהל המשתאה.

      • יעל ישראל

        נכון מאוד.

        פתחת כאן סלון אמיר. וכל הבננות נשאבות פנימה. קבל כוכב.

        • רונית בר-לביא

          יעלה, זה נושא כזה כאוב,
          שאפילו כרגע כשאני מקלידה,
          למה אני שמה לב ?

          ששערות הידיים מתחילות שוב להתארך ואני צריכה לעשות סילק אפיל, כי עברו שבועיים.

          אין לזה סוף.

          אני לא מרגישה משועבדת עם זאת,
          כלומר, לא מאשימה את הגברים בכך.

          מעדיפה להרגיש ראויה וסקסית מאשר שיהיו לי עוד 5 שעות פנויות בשבוע, אבל לא יהיה לי אף מחזר ראוי.

        • טוב כוכב אחד בשמיים משלושה פלאפלים על הכתף…

          • רונית בר-לביא

            תורי לא להבין אותך….

            אלא אם כוונתך למחזר אחד כוכב במקום אלפי מחזרים אהבלים באדמה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור