בננות - בלוגים / אמיר אור / הפוליטיקה של הארוטיקה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הפוליטיקה של הארוטיקה

 

 

 

הפוליטיקה של הארוטיקה

 


בַּ"משתה" של אפלטון מובא מיתוס שמספר אריסטופנֶס: בראשית, היה האדם כפוּל פנים ואברי מין, בעל ארבע ידיים וארבע רגליים. שלושה מינים נבראו: זכר כפול, נקבה כפולה ואנדרוגינוס. בני האדם האלה, שהיו נוראים בכוחם, התקיפו אפילו את האלים. בתור עונש זאוּס חתך אותם לשניים, ואת קצות הקרע משך ותפר לְפָנים, בטבור, כסימן של תזכורת ואזהרה, למען יראו ויירָאו. באריתמטיקה האפלטונית הזאת משלושת המינים נשארו רק שניים – גבר ואשה – אבל לפי טעמם הארוטי נשארו שלושה סוגים: כי מאז הקרע כל חלק מחפש את חציו האבוד. מן האנדרוגינוס נוצרו אוהבי הנשים ואוהבות הגברים, מן האשה הכפולה – אוהבות הנשים, ומן הזכר הכפול – אוהבי הגברים. במלים אחרות המשיכה הארוטית היא עניין של ניגוד והשלמה.

עקרון הניגוד וההשלמה משמש בתור הסבר למשיכה הזו לא רק אצל היוונים אלא בתרבויות רבות. המיתוס של אדם-קדמון אנדרוגיני קדום בהרבה מאפלטון, והיה רווח בכל המזרח הקדום וגם במקורות שלנו. ככה מספר גם המיתוס ההודי: לאדם הקדמון האלוהי, פְּרַג'אפָּטִי, נמאס להיות לבד. הוא התחלק לשני חצאים – בעל ואשה – ומאז "היחיד הוא כנֶתַח המחצית".

כשחושבים על זה, בכל תרבות, ואפילו במיתוסים הקדומים ביותר, הדיון הארוטי היה גם דיון פוליטי-חברתי: דיון שמתאר מערכת ציפיות שונה ועיצוב פסיכולוגי שונה לזכרים ולנקבות. התוצאות של משחקי הכוח הארוטיים-פוליטיים מתבטאות במניפולציה בין-מינית, בשליטה, בהייררכיה ובחלוקת תפקידים במשפחה ובחברה.

באופן כזה, בפסוק אחד בתחילת ספר בראשית (ב 24) כבר מקופל שיח שלם שעניינו מיניות והיחסים בין המינים: "עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". ההיגיון של התנ"ך לקיומם של התא המשפחתי והמשיכה המינית הוא אחד: לחבר את מה שהופרד. בגירסה העברית למוצא המינים האנושי, חַוה נוצרה מן הצלע של אדם (שם, 22-21), והיא מין חלק שחסר בשלמותו שנפגמה. לפי ההגיון הזה מצוות הכנסַת-כלה היא בעצם מצוות השבת אבידה לבעליה: המשיכה הארוטית היא פשוט געגועיה של הצלע החסרה אל בעליה, ולהפך.

אבל גם אם במבט ראשון העניינים דומים ונקודת המוצא דומה, הרי המשמעויות שנלוות למיתוסים הקדומים האלה לא פשוטות ודי שונות. המיתוס היווני שנזכר למעלה לא מנסה להגביל את עקרון העונג, אלא לנצל אותו: אפלטון תולה בארוֹס את האחוה בין האנשים, את "אהבת איש אל רעהו, שמלכדת את הטבע הקדום". הוא לא בוחן בקנה-מידה של פרו ורבו גם את האתוס ההומוארוטי שמוסבר גם הוא באותו מיתוס, אלא מתייחס אליו כקוד התנהגות שמשרֵת את הישרדות החברה.

לעומת זאת, בתנ"ך ואחר כך ביהדות בכלל המשיכה הארוטית נקשרה בקשר בל יינתק לפריון וילודה, קשר שהגיע לביטוי הקיצוני ביותר בנצרות. ביהדות עקרון ההשלמה לא סותר את עקרון העונג, אלא רק מגביל אותו; בנצרות הקתולית עמדתה הרשמית של הכנסייה הייתה שהמיניות היא בכלל תוצר פסול של חטא קדמון, ורק ההכרח לקיים את המין האנושי מצדיק אותה. רק בשנות השישים יוחנן פאולוס ה-2 קבע באיגרת מיוחדת (Humanae Vitae) שליחסי מין יש גם ערך של איחוי וקירוב. במלים אחרות, הוא אימץ את עקרון ההשלמה, אבל הִתנה אותו באהבה רוחנית.

ההודים, לשיטתם, לא הסתפקו בפיצול המינים הביולוגי אלא פנו אל הפיצול הרוחני – כלומר, בכל יחיד מתקיימת הפרדת המינים: הרבה לפני האנימה והאנימוס של יוּנג, ההודים טענו שבתוך כל אחד קיים "זכר פנימי" ו"נקבה פנימית". האל שיוָה סימל את העיקרון הזכרי ובת זוגו, פְּראוָאטי – את הנקבי, ואילו האיחוד ביניהם, כך טענו, הוא גאולתה של הנפש מן הפירוד שהתגלגלה אליו.

בסְקאנדה פּוּראנה מסופר שהאל שיווה, שהיה באחד מגלגוליו קבצן, הגזים יום אחד בעישון חשיש ולא היה מסוגל לצאת ולקבץ את נדבות. פראוואטי הלכה במקומו וכשחזרה והאכילה אותו במזון שקיבצה. שיווה השמח חיבק אותה בחיבוק כל כך חזק, עד שהתאחד איתה.  במלים אחרות איחוד הזכר הפנימי והנקבה הפנימית הוא השׂגתה של השלמוּת, מעבר ממצב של פיצול פנימי להזנה הדדית ולאחדות.

 

במיתוסים קדומים כאלה התבטאה הפוליטיקה הבינמינית של החברה, אבל  למעשה אפשר ללכת עוד יותר אחורה. התפיסה החברתית של היחסים בין המינים מתחילה עם עצם הדיבור, ועקרון ההשלמה מתבטא בשפה עצמה. הניגוד המיני נמצא כבר במלים "מין" ו"סֶקְס": שתיהן נוצרו מגזע לשוני שמובנו הוא פיצול והפרדה (מִיּוּן, section ואפילו scissors). השפה מכניסה תפיסה חברתית לא רחוקה מהמיתוס המקראי של האדם וצלעו. העברית מלמדת אותנו שהבעל לא רק בא-על האישה, אלא הוא גם מי שמחזיק אותה בבעלותו עם שאר רכוש המשפחה (כמו גם ה-husband האנגלי, שמשמעותו דומה). השפה אומרת שהגֶבר הוא זה שגובר, ולוֹ הגבורה ושלמוּת-המידה, וככה זה גם בסנסקריט, יוונית, לטינית ושאר שפות.

אמנם לעברית יש גם הגדרות מיניות חסרות הֶקשרים חברתיים, כלומר מלים עם משמעות ביולוגית (זכר, נקבה) רגשית (רעיה, חבֵרה) או משמעות גם ארוטית וגם רגשית (דוֹד, דוֹדים). ובכל זאת, קשה למתֵן את הרושם האנטי-פמיניסטי שמשאירים גם השדות הסמנטיים של המלים וגם המסורת המיתולוגית הנ"ל. בסך הכל אפשר להניח שזה לא ממש מפתיע, כי זוהי בדיוק ההיסטוריה החברתית שלנו. קולות בודדים שקראו לחופש מיני ולשוויון ארוטי בין המינים (כמו אפלטון בַּ"המדינה" או וויליאם בלייק) הביעו רעיונות די פרטיים, ולא דיברו בשם הבון-טון החברתי.

ולא שלא היו וריאציות אחרות עם הרבה יותר חופש לנשים. היו. מהודו וספרטה העתיקות ועד חברות שבטיות בטיבט, חוף השנהב או סין של ימינו. העניין הוא שבחברות כאלה גם כל מבנה המשפחה שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים, וגם לזה יש השלכות מרחיקות לכת.

בכל זאת, בשביל הקונטרפונקט, אסיים פה בסיפור על סוג של "תור זהב פמיניסטי" קדום. באפוס ההודי של המָהאבְּהאראטָה מסופר על סדר חברתי שקדם לזה שלנו: המלך פָּאנדוּ לא יכול היה לשכב עם נשותיו, בגלל קללה שרבצה עליו. אבל הוא רצה ילדים, ולכן ניסה לשכנע את אשתו, קוּנְטי, לשכב עם ברַהְמין כלשהו ולהרות. בהתחלה קונטי מסרבת לרעיון, אבל פאנדו משכנע אותה בתקדימים שונים שאין בזה הפרה של חוק העולם, הדְהארְמה. בין השאר פאנדו טוען שחוקי הנישואין של ימינו אינם אלא תקנה מאוחרת יותר שתיקן ברהמין קנאי: הַקְשִׁיבִי לִי, הִנֵּה אַגִּיד לָךְ אֶת הַחֹק, הַחֹק הָעַתִּיק אֲשֶׁר חָזוּהוּ הַחֲכָמִים רָמֵי הָרוּחַ וּנְבוֹנֵי הַחֹק. בִּימֵי קֶדֶם, כָּךְ שָׁמַעְנוּ, הָיוּ הַנָּשִׁים חָפְשִׁיּוֹת, הוֹ אִשְׁתִּי הַנָּאוָה יְפַת הָעַיִן; הֵן הָיוּ גְּבִירוֹת לְעַצְמָן, וְהִתְעַנְּגוּ כִּרְאוּת עֵינֵיהֶן. מִשַּׁחַר נְעוּרֵיהֶן לֹא שָׁמְרוּ אֱמוּנִים לְבַעְלֵיהֶן, אַךְ לֹא הָיוּ פּוֹרְקוֹת עֹל, כִּי כָּזֶה הָיָה הַחֹק בִּימֵי קֶדֶם. אַף בְּיָמֵינוּ עֲדַיִן מְצַיְּתִים בַּעֲלֵי-הַחַיִּים לְאוֹתוֹ חֹק עַתִּיק, בְּלֹא כָּל כַּעַס וְשִׂנְאָה. הַחֲכָמִים הַנַּעֲלִים כִּבְּדוּ חֹק זֶה אֲשֶׁר נוֹדַע מִקֶּדֶם, וַעֲדַיִן נָהוּג הוּא בְּקֶרֶב בְּנֵי קוּרוּ הַצְּפוֹנִיִּים, הוֹ קוּנְטִי בַּעֲלַת הַיְרֵכַיִם הַמִּתְעַגְּלוֹת בְּרֹךְ, כִּי זֶהוּ הַחֹק הַנִּצְחִי, הַנּוֹטֶה חֶסֶד לַנָּשִׁים. אֲבָל בְּעוֹלָם זֶה, בְּיָמֵינוּ, הֻנְהַג לְאַחַר מִכֵּן הַכְּלָל הַנּוֹכְחִי – וְהִנֵּה אֲסַפֵּר לָךְ עַל-יְדֵי מִי וּמַדּוּעַ, הוֹ, אִשְׁתִּי מְתוּקַת הַחִיּוּךְ!  (ספר הראשית, 113, 2-9).

42 תגובות

  1. אחלה פוליטיקה יש לארוטיקה!:))

    • אופס… עכשיו יש לה :))

    • נו, סוף סוף רואים…

      יפה יפה.

      • מירי פליישר

        ומה עם לילית?
        קלסיקה של דמות מיתולוגית שכל תרבות סיפרה אותה אחרת.
        תודה עך המאמר. שמחה איתו.

        • יש שפע של דמויות כאלה, אבל לילית באמת עשתה קריירה פמיניסטית רצינית ויש אפילו כתב עת על שמה. הכל בגלל סיפור מהספרים החיצוניים (כלומר, אלה שלא התקבלו ביהדות) שהיא הייתה אשתו הראשונה של אדם, שנוצרה כמוהו מעפר, לא קיבלה את מרותו, וגורשה. יש שם אפילו הפי אנד: באחרית הימים יהיה אפילו שלום בית – היא תחזור יחד עם חוה לשקם את גן העדן. וגרה הגברת עם העוזרת, ונמר עם גדי ירבץ.
          אבל מה שכן יש ביהדות – זה לא נעים. האמת שהיא התחילה בתור שדה שומרית מכונפת באותו תפקיד שבו היא עובדת גם ביהדות – מפתה גברים והורגת תינוקות. נוסף לכל הצרות מה"קרי לילה" שהיא גורמת לגברים היא יולדת אלפי שדים, לא עלינו.

          • מירי פליישר

            והם מתים השדים הקטנים והחמודים כי זה עונשה מן האל והמלאכים ובגלל זה מברכים את היולדת ומקללים את לילית ואף שמים סרט אדום שלא תקנא הכולרע בילד החי.
            תמונה של האלילה הבבלית שדוקא נראית לי די מרוצה בפוסט שלי עם קצת מילים…
            http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=878&blogID=36
            יש לך הפנייה בשבילי על שלום הבית שלא שמעתי עליו מעולם? תודה אמיר!

          • כן, ראיתי אותה אצלך בזמנו. בגרסה הבבלית היא כבר בן אדם אבל אצל השומרים היא עדיין מין ינשוף…
            השלום בית ב"אלפא ביתא דבן סירא" (מדרש יהודי מהמאה התשיעית נדמה לי)

          • מירי פליישר

            שוב תודה!

  2. יש לי שאלת אבהרה:
    בחלק ראשון,
    "נשארו שלושה סוגים: כי מאז הקרע כל חלק מחפש את חציו האבוד. מן האנדרוגינוס נוצרו אוהבי הנשים ואוהבות הגברים, מן האשה הכפולה – אוהבות הנשים, ומן הזכר הכפול – אוהבי הגברים. במלים אחרות המשיכה הארוטית היא עניין של ניגוד והשלמה."
    מן האשה הכפולה נוצרו- אוהבות נשים?
    מן הזכר הכפול נוצרו- אוהבי גברים?
    אז איפה כאן ניגודים משלימים?

    • תמי, את מניח שאת שואלת כי האפיון זכר/נקבה נראה לך כניגוד היחיד האפשרי, אבל לפי ההיגיון של אריסטופנס שם כל חצי מחפש את האחר שלו, את חציו השני.

      • זה עדיין נראה לי לא מובן כאילו וזו משוואה מתמטית.
        הזכר הכפול נחצה לשניים ואחד נעשה אוהב גברים והשני אוהב נשים?
        (זה בטח נראה לך נורא איך אני לא מבינה. סלח לי מראש על הליקוי שלי)

        • לא, הזכר הכפול נחצה לשניים ונוצרים שני גברים אוהבי גברים.
          האנדרוגינוס נחצה לשניים ונוצרים גבר ואשה שאוהבים זה את זה.

          • אה OK עכשו ברור לחלוטין. חזרתי גם אל המשפט:"מן האנדרוגינוס נוצרו אוהבי הנשים ואוהבות הגברים,"

            אומר לך שהעולם הדואלי, כפי שמופיע במיתוסים השונים, הוא העקרון על פיו אני עובדת עם אנרגיות לצורך ריפוי. (על פי השיטה של רפי רוזן ז"ל)

          • באמת? הכרתי אותו וגם עבדתי אתו קצת. אבל בשנותיו האחרונות התיאוריות שלו נעשו קצת מוזרות.

          • כן באמת:)
            העבודה איתו בשנותיו האחרונות היו מופלאות בשבילי. עבדנו על הטכנולוגיה הטיפולית וזו שיטה לא רעה כלל.
            לקראת הסוף סוף הוא היה מאוד כעוס שהיקום לא שלח לו את המשלימה האנרגטית שלו כדי שיפגוש בה פנים אל מול פנים. היה לי עצוב בשבילו שלא זכה…

          • לקונטרפונקט שלך יש בהיפוך כמובן גם את סיפור שרה אמנו והגר. לא?

          • איך זה?
            זה אולי דומה במשהו לסיפור של בנות לוט?

          • אהה, אולי הבנתי – זה הפונקט, לא הקונטרפונקט: לא רק ששתיהן רכוש הבעל, אלא שגם זו את קיומה של זו הן לא מקבלות?

          • אתה מבין, אפילו יותר טוב ממני…:)

          • בעצם לכל העימות היה הגיון פטריארכלי למהדרין. שרה היתה מודאגת מזה שישמעאל הוא הבכור ויקבל את זכויות הירושה. זה כמו בחברה הבדואית. אשה צעירה – אין לה שום מעמד. היא עוברת למשפחת הבעל וכפופה לאמא שלו. אבל כשהבנים שלה גדלים, יש לה מעמד אבל בזכותם ודרכם.

          • הבחירה של שרה את הגר היא ההקבלה בהיפוך לסיפור מהמהאבהאראטה.
            בסיפור אחד, המלך אינו יכול לשכב עם נשותיו כדי להביא ילדים והוא מנסה לשכנע את אשתו להרות מגבר אחר. ובסיפור של שרה היא העקרה שמגישה את בעלה להגר. בסיפור המקראי אין את דיברי השכנוע של שרה לאברהם.
            כנראה באותם ימים הזוגיות לא הוכרזה כמוסד נעול בכל מחיר. בימינו לא היה עולה בדעתו של איש/אשה למצוא פתרונות כאלו. (המקסימום שהרחקנו לפתרון עקרות הוא במציאת אם פונדקאית).

          • את רואה, בכל זאת לא הבנתי. אבל עכשיו כן.
            כך עשתה גם רחל למשל.
            וזה באמת, כמו שאת אומרת, כה רחוק מאתנו.
            אבל שימי לב שהכל מתהפך ברגע שהאישה כן יולדת ובני השפחה (לפי אותו הגיון בדואי) נהפכים לאיום.

          • :), לא סתם, הבסיס לסיכסוך הערבי יהודי נמצא שם. האיסלם נולד מישמעאל ומספר למאמיניו סיפורים ואגדות על הארץ המובטחת שלא קיבלו.

          • זה בעצם מתחיל מהעובדה שמוחמד ניסה להיות נביא יהודי, לא הצליח והביא את כל המיתוס היהודי בהפוכה לתוך האיסלאם.
            אבל זה גם מה שעשו היהודים לאברהם – לקחו את המיתוס העברי לתוך הדת החדשה שלהם בין המאה ה-5 ל-3 לפנה"ס.

          • אמיר, לי ידוע המיתוס הסופי.
            מוחמד בגיל 40 התבודד במערה ליד מכה ושם היתה לו התגלות, חזיון בו פגש במלאך גבריאל שהראה לו בחזיון את הרקיע השביעי בו הוא פגש את משה את אבהרם את אלוהים ולמעשה המוסלמים (לפחות הסופים) מאמינים בתנ"ך שלנו, (כמו הנצרות עד התגלות ישו) עד להתגלות "רסול אללה" – שליח האל.
            המשותף בנינו לבין הערבים הוא רב על השונה. איך לא השכלנו לחיות באחווה, זה ממש עוול לכולם.
            הסכסוך מזכיר ריב על באר מים בתקופת הקשת הפוריה, כמה פאתטי. הרי מים יש , במידה לכולם.. לא?

          • כן, זה המיתוס (של האיסלאם בכלל). הבעיה עם שבטי היהודים (בחצי האי ערב) התחילה כבר אז – הם לא רצו להכיר במוחמד כנביאם, וסופם היה רע.
            בדרך כלל אין על מה לדבר עם מי שמסתובבים עם האמת הבלעדית בכיס. למרבית הצער במקרים כאלה הסכסוכים יותר גרועים כשהאמת הזו די דומה.
            לדעתי כמה שהסכסוך פה יעבור יותר לבסיס דתי, ככה יש פחות סיכוי להשלמה.

          • אמיר, אתה צודק, בגלל זה אנחנו מתלחשים :)

          • נ.ב
            זה אומר שלי, השני אומר שלי. משפט שלמה..:)

          • אבל מי האמא האמיתית? ואיפה שלמה?

          • האם היא החיים עצמם- אם החיים שרוצה להעניק זכות קיום לילדיה. שלמה הוא הקיום עצמו, הקונפליקט של ההוויה.

          • יפה מאוד. הלוואי!

  3. הוֹ אִשְׁתִּי הַנָּאוָה יְפַת הָעַיִן; הוֹ קוּנְטִי בַּעֲלַת הַיְרֵכַיִם הַמִּתְעַגְּלוֹת בְּרֹךְ, הוֹ, אִשְׁתִּי מְתוּקַת הַחִיּוּךְ! (ספר הראשית, 113, 2-9).
    לא יכולתי שלא לדמיין את היהודי משכנע את אישתו: "הו,צלע מתגעגעת שלי".
    לגבי הפוליטיקה שבארוטיקה , אפשר לדמיין נסוי בשינוי חברתי קטן, להלן יתואר כזריקת אבן למי אגם שלו, לאחריה הגלים המעגליים ההולכים וגדלים סביב מקום הפגיעה אלו לדעתי, הם אותם גלי התנגדות חברתית לשינוי והיא (ההתנגדות), בעיניי תוצר הלוואי של אותה פוליטיקה מדוברת.

    • סיגל, את ממשיכה לגלגל אותי מצחוק!:)
      הוי צעילע בעיילע!
      אבל לגבי שינוי – זה באמת לא פשוט. זרקנו אבן, ועוד כמה מאות טובות אם לא נגור במערות מישהו אולי יוכל לסכם מה קרה.
      אירופה בסה"כ די דוהרת לשם, אבל יש גם ריאקציות כמו בחוגים השמרניים בארה"ב, ויש כל העולם המוסלמי. במערב יש באמת יותר חופש לנשים, ובד בבד אנחנו כבר רואים איך כל מבנה המשפחה משתנה, ואיתו הפסיכולוגיה האנושית. אין לנו בעצם מושג לאן זה מוביל, אבל בטוח אפשר גם לנשום קצת יותר וליהנות מזה.

  4. פאנדו וקונטי – איזה שמות מצלצלים ומקוריים, הרבה יותר משמות של זוגות קלאסיים של גבר ואישה ששכיחים בפינו.
    נהניתי.

  5. גם אני נהניתי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור