בננות - בלוגים / / עורו המעשנים 6 ואחרון / פה קבור הכלב
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

עורו המעשנים 6 ואחרון / פה קבור הכלב

 

  

 

פה קבור הכלב


(המשך "עורו המעשנים 5 / מסע הצלב")

http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2856&blogID=182

  

 

ממשלות דמוקרטיות עשויות לא פעם לבחור להיות טוטאליטריות למדי, ואם כתוצאה מכך הן יכולות גם להצטייר כדורשות את טובת הכלל, הן לא מסוגלות לעמוד בפיתוי. אתה יכול לשכנע אנשים להגביל את החופש האישי של מעשנים, של מהגרים, של עסקים קטנים, של יהודים וצוענים, ואפילו של עצמם. כפי שההיסטוריה הלא רחוקה יכולה להעיד, זה דורש רק קצת שטיפת מוח.

אפשר לטעון, שבאירופה, שלא כמו בארה"ב, הממשלות הן שממנות את הרפואה הציבורית ונושאות בנזקים הבריאותיים שגורמים עישון, שתייה או גם מין חופשי. אבל סביר שאילו ניתנה להם הבחירה, רבים היו בוחרים באחריות אישית לחייהם ולבריאותם במקום לוותר על חופש הבחירה שלהם ועל זכותם לנהל בעצמם את גופם. שירותי הבריאות הנ"ל נגבים וממומנים מאחוזי המס השערורייתיים המוטלים על מוצרי טבק ואלכוהול, והעניין אפילו די רווחי; אז למה לאסור? די ברור שלא מדובר פה בבריאות, בשינוי תרבותי, ואפילו לא בריאל פוליטיק או בכלכלה ממשלתית. שם המשחק הוא פוליטיקה פסיכולוגית, כוח ושליטה.

נשיאים אמריקניים יכלו להציף  את השמורות האינדיאניות בסמים ולהטביע אותן באלכוהול 'בשם האינטרס הלאומי'. אבל כמובן אינך יכול לעשות את זה לנתיניך שומרי החוק אם אתה מקווה עוד להפיק מהם משהו. לא, אתה צריך שהם יתַפקדו בלי לשאול יותר מדי שאלות, ובלי לפשפש במהלכיה של המערכת. אתה צריך לאפשר להם מספיק רווחה ונוחיות כדי שיצביעו עבורך. אתה צריך  להגן עליהם מפני ספרות, אמנות ופילוסופיה, ולשטוף את מוחם באופרות סבון, חדשות ופרסומות. את מייצריו הפוטנציאליים של שיגעון החופש עליך לדכא או אפילו טוב מזה – למסחֵר אותם. ככה תקבל קהילה עמלנית ומועילה של עובדים, סוחרים וטכנאים, אבל הבעיה היא שגם זה עוד לא מספיק כדי לשלוט בטבע האנושי כפוי הטובה. נתיניך עדיין עלולים לרצות לממש איזו יכולת לא פרודוקטיבית, לחשוב בשביל עצמם, לשגות באידיאלים של בחירה חופשית או להתמרד כנגד התפקיד שנועד להם בעולם שכה שקדת לבנות להם. אם לא די בזה, נראה שבני אדם הם ביסודם יצורים אתיים, שמונעים על ידי דחף כפייתי לעשות את הדבר הנכון. לכן באמת קשה מאוד לשעבד ולמשטר אותם, אלא אם כן אתה מצליח לגרום להם לעשות את זה בעצמם. כאן בדיוק נכנסת לפעולה ההמצאה הגאונית של משטור העונג: גינוי חברתי ו/או שלילה עצמית של עונג פועלים כ'הפרד ומשול' בתוך הנפש עצמה. אתה קודם כל משסה אותם נגד עצמם: גורם להם להרגיש אשמים על כך שהם יצורים מרגישים או מיניים, כלומר על עצם זה שהם אנושיים. בשלב הבא אתה כמובן משתמש באשמה הזאת: מציע גאולות בגרוש, מעניק להם שעירים לעזאזל, מוליך אותם בתלם ומאפשר להם להתגייס בהתלהבות לכל מטרה שתבחר. מרגע ששכנעת אותם שהשאיפה לעונג היא פשע, הם יעשו הכל כדי לחפות או לכפר על "חטאיהם".

 אמונה היא כוח, ולא רק בעניין זה, לטוב ולרע. אמונה היא לא פעם נבואה שמגשימה את עצמה בדיוק מפחיד. לעצב דעת קהל, לעצב את אמונותיהם של אנשים, הוא לשלוט בהם מבפנים, לשלוט במציאות שהם עתידים ליצור. זה נכון כמובן גם לגבי מעשנים.

על חפיסת הסיגריות שנותן לו המוכר ג'וחא קורא שהעישון עלול לגרום להפסקת היריון. "מה זה החארטה הזאתי?" הוא מתעצבן, והמוכר נותן לו חפיסה אחרת שעליה כתוב שהעישון גורם לאימפוטנציה. "אתה יודע מה",  אומר ג'וחא, "תביא לי את ההיא עם ההיריון".

האיומים והסוגסטיות השליליות שמתפרסמים אפילו על מוצרי הטבק שאתה מעשן יוצרים בהדרגה התניה הרסנית. שטיפת המוח היומיומית על נזקי העישון מספיקה כשלעצמה לגרום לכל מעשן לחלות באמת באחת המחלות הנוראות שמנבאים לו שם. אם לא די בזה הוא גם צפוי לנזק נפשי: מוחו של המעשן כבר נשטף באופן כה יסודי בסרטוני אימים ופרסומות זוועה, עד שסירובו או כישלונו לחדול ממנהגו הנפשע גורם לו לחוש אשם וחסר ערך. מנודה מכל מרחב ציבורי, מבוזה ומופלל אתה גם צפוי לעמוד יום אחד מול בנך או בתך שזה עתה חזרו מצפייה בסרטון זוועה בבית הספר, ולשמוע "אבא, בבקשה תפסיק לעשן. אני לא רוצה שתמות". וזה באמת, בשביל כל אחד, קצת יותר מדי.

אבל אצלנו כידוע, הממשלה לא מתפשרת על שלום הציבור ורווחתו, ולכן קיבלו בארץ בהתלהבות את ציד המחששות ואימצו כל הגבלה חדשה לחומרה. לא השאירו לנו פה שום מקומות מפגש למעשנים כמו בדנמרק, בצרפת או אפילו בארצות הברית, ואסרו גם על קפה עם סיגריה בחוץ. לא, על בריאות כידוע, הם לא מתפשרים. אמנם מאות אנשים מתים כאן כל שנה מזיהום אוויר, אבל קל יותר לאסור על עישון בשולחנות הקפה שברחוב מאשר לעצור את התנועה, להילחם במונופולים של האוטובוסים או להכריח את היבואנים לייבא רק רכבים היברידיים. במקום זה אפשר לעשות כמה כותרות קלות ולהגן על הציבור מעישון פסיבי בחוצות העיר. אולי זה נשמע לכם מטומטם, אבל בקצב הזה אל תתפלאו אם תוך כמה שנים יתברר שעשן של כמה סיגריות מסכן את הציבור יותר מהפחמן החד-חמצני הרעיל שמתאבך עם עשן הדלק ברחובות הערים. סוגסטיה יכולה לחולל פלאים. בקצב הזה גם אל תתפלאו אם אזרחים שומרי חוק ישלימו עם מועדון מעשנים באיזור מגוריהם בערך כפי שהיו מגלים סובלנות כלפי בית מצורעים או מאורת סמים שהיו נפתחים שם.

בעולם החדש והאמיץ שבו טבק, אלכוהול וקפאין יוצאו מחוץ לחוק, כל אחד מאתנו יהיה אזרח אידיאלי רגוע וצייתן, שכנראה יצרוך יותר פרוזאק, רטאלין ושאר סמים פסיכיאטריים, יצפה ביותר תכניות ריאליטי ואופרות סבון בזֶבֶליזיה, ויסעד את ליבו בהמבורגרים מהונדסים גנטית שנעטפו בלחמניות מאותגרות חומרי-שימור. האח הגדול ישמור את צעדינו מחטא, הפסיכיאטרים אולי ייַסדו עבורנו מיסדר דתי חדש, והתאגידים הגדולים ישלטו בעולם בגלוי. 


סליחה, יש לך אש? 

 

 

תם ונשלם

השבח לאל בורא עשן

 "עורו המעשנים" מההתחלה:  

 1. בשער החוק http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2770&blogID=182

 2. התיקן הפוליטי  http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2787&blogID=182

 3. משטרת העונג ומרד האמנים http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2808&blogID=182

 4. ייסורים ואקסטזה http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2822&blogID=182

 5. מסע הצלב  http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2856&blogID=182

29 תגובות

  1. יישר כוח, אמיר!

  2. לתפוס מעשן בקלקלתו משפר את כלכלת העיריה, וקל לתפוס אותו כי הוא נייח, לעומת הפורצים השודדים האנסים ונהגי השודים על הכבישים,. פסו צרותיה של המדינה, אין לה ולעריה בעיות כלל, וכשניגמרות הבעיות הגדולות פונים לקטנות.זה כמובן באירוניה.

  3. מה יש לחכות? אנחנו כבר שם.

    • חייכתי לעצמי. יש לי ילד עם בעיית נשימה. גם לאחיו היתה כזו. האחוזים של הבעיות הללו עולים בצורה דרמאטית כתוצאה מזיהום אוויר שבאמת לא נלחמים בו . זה לא עושה את העישון לחוויה נעימה, אבל ודאי מעמיד את הדברים בפרופורציות אחרות.

    • רועי, אתה אופטימיסט! בעוד עשר שנים בוא נשב על כוס קפה במוסד לגמילת מעשנים של הביטוח הלאומי, ונחליף חוויות על קציני המבחן שמשגיחים עלינו.

  4. אמיר
    תודה על המסע שלקח אותי לתובנות מושכלות על חופש הפרט.
    ןזה מזכיר לי סיפור קטן של
    פרופ" מרטין בובר:
    "אמר רבי שמחה בּוּנֶם לתלמידיו:
    כל אחד צריך שיהיו לו שני כיסים ויוכל להשתמש בהם לפי הצורך.
    בכיס אחד צריך להיות מונח המאמר: בשבילי נברא העולם ובכיס השני: אנכי עפר ואפר"

    • אחר כך הבנתי שאני לא בורה.
      את הפוסט שלך גזרתי לשניים והספיק לי לשני הכיסים גם יחד.
      ושוב תודה.

      • כשכתבתי "אחר כך הבנתי שאני לא בורה." התכוונתי שהבנתי שאני לא ברורה…:)

        (כנראה גם בורה…:))

        • מה שלא ברור זה רק איפה גזרת בדיוק בין "בשבילי" לבין "עפר ואפר".
          זה כמו לומר שהטיול בין בני האנוש דורש מאיתנו זום-אין נפשי שרק קו המתח שבין אהדה לבין דחפים של הישרדות מחזיק אותנו שם.

          • אמיר
            התכוונתי שהמאמר שלך ילווה אותי כדי שאזכור להבין את עצמי כמעשנת ועפר ואפר – כי קטונתי מלהבין את המכלול של הנושא במאמר.
            אני אדם שמאמין בדואליות של חיי ואין לזה קשר לכותב המאמר אלא לעצמי. אני לא בין אהדה להישרדות שכן יש את קשת הגוונים בין לבין.

          • תמי, תודה. עכשיו הבנתי. מסכים איתך. אהדה והישרדות הן ספקטרום שלם והן אפילו לא בסתירה.

    • תמי, תודה שהתלווית!
      האושר הוא כנראה באמת בשני הדברים, ואולי מוטב שיהיו בכיס אחד.
      ובענייני האושר, את מוזמנת ל"איזה אושר" – אולי יעניין אותך:
      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2425&blogID=182

  5. יש תרגום לעברית ל"עולם חדש אמיץ" של האקסלי?

    • אין לי מושג – אולי מישהו אחר יכול לעזור. אבל בתור מבוא ופרוזדור, "הנסיך" של מקיאוולי תורגם גם יצא.

    • יש בהחלט. אם אני לא טועה הוא נקרא "עולם חדש, מופלא". היה לי עותק אבל הוא נשאר בארץ.

      • כבר שבועיים לא הייתי בבית הקהווה או במסעדה, היום הייתי, בנמל ת"א, מה אגיד לכם, חשבתי שרק בתאוריה אסור לעשן בחוץ, אבל לא, זה במממשי, בחיי, אסור לעשן בחוץ, מול הים הפתוח, במרחב וחלל רחב , אבל האוירון שטס מעלינו לשדה דב לא זיהם יותר מהסיגריה שלי? חוץ מזה , כשקמתי והסתובבתי בשטח היה מאד מותר לי לעשן, הכיצד? צריך לאסור את העישון גם להולכים בטיילת, אני בעד,
        עוד מעט השכנה שלי תגיש תלונה שאני מעלה עשן עד אליה, איזו חיצפנית אני.

      • תודה רונן. איפה זה יצא?

  6. תודה שכתבת, נהנתי לקרוא.
    מודה שעדיין לא הצלחתי ליישב בין ההשתתפות בקושי הגדול שאתה ומעשניך חווים בעקבות הגבלת העישון לאיזורים מוגדרים, והעונג המדהים שאני חווה מאז לפתע אפשר לצאת ולנשום אויר נקי בכל מקום בילוי בלי לחזור הביתה עם עיניים שורפות ובגדים מסריחים. עד התחלת האכיפה הפרטית (שהיא כנראה צורת האכיפה האפקטיבית היחידה, וכדאי לשקול לאמץ אותה גם בתחום המלחמה בתאונות הדרכים) פשוט לא היתה לאנשים כמותי אלטרנטיבה, מעבר לפגישות סלון בהם לא עישנו. עכשיו אני מתענג בכל הזדמנות ויוצא המון! זה כל כך כיף! הייתי שמח באמת לסייע במציאת פתרון שתאפשר לך לעשן עם חבריך ולי לנשום אויר נקי, ושעדיין יישארו לשנינו אלטרנטיבות בשטח ליציאה ובילוי. האם הקפדה על יצירת שטח עישון ושטח נקי היא בעייתית כל כך?
    בכל מקרה, העונג שלי בשמיים.
    ושוב תודה.

    • שמחה בשמחתך רומי. אהבתי את הבנתך למצוקת הצד האחר. לשמחתי מצאתי בעל פאב חכם כלכלית. הכניסה היא למעשנים בלבד. כעת עם החוק החדש בטח לא תעלב שגם לי יש מקום "לקטר", אני בטוחה שאתה נוסע שמונים קמ"ש בכביש של שמונים, רכבך איננו מעשן ורצפת ביתך נשטפת אך ורק בחומרי ניקוי ירוקים. המשך לנשום את אווירך הנקי אך דע לך שאם במקרה חלילה אתה גר בעיר הרי שבכל יום אתה שואף אוויר נקי ממני אך שואף זיהום השווה לחמש סיגריות לפחות. עכשיו לפחות לא תוכל להאשים את המעשנים. אם ירווח לחולי הסרטן המסכנים ויקל עליהם לשאת בסבלם הרי שאומר גם אני "ויוה לחוק".

    • רומי, נראה לי שאנחנו מסכימים, אבל הגועליציה מונעת בינתיים את תיקון החוק ברוח של "חיה ותן לחיות" (וזה למרות שבהצבעה חופשית יש רוב לתיקון החוק ברוח זו)

      • אני לא מתגאה בהתמכרות לעשן ולעישון, קשה להיגמל, אבל מהר מאוד ניגמלת מלשתות קפה בחוץ.
        ובנסיעות לחו" לא מבוהלת מפחד גבהים אלא מהמחסור בניקוטין.
        יחד עם הוצאת החוק היו צריכים לדאוג לגמילה על חשבון המדינה, או לפחחות בסיפסוד ע"י קופות החולים.

  7. אח. אמיר אמיר. סקירה חכמה מרתקת. (אם כי הפרק הרביעי לא הצליח לעלות לי משום מה.)אבל צר לי, עם כל האמפטיה, ומוטב שאקדים ואומר שאכן אני מבינה לליבך,ואני בהחלט חושבת שיש מקום להקים או לפתוח בתי קפה וקולנועים וכיו"ב, למעשנים. כי אכן כל אחד זכאי לאוטונומיה רפואית, אך מה עם איזה סקירה על נזקי העישון הפאסיבי?
    והאם די ברעה החולה של זיהום האוויר לבטל את הרעה החולה אשר אתה, איש חכם, אמון עליה ומסנגר עליה בצורה כל כך מוטית?
    וכבר כתבתי לך, תעשן! גם אבא שלי עישן עד למותו מן העשן שלו עצמו ואין לי בליבי על הסיגריות, כי הוא קנה אותן. הוא אהב אותן. ואהבתו – אהבתי.
    אבל למה אינך מקבל את מה שאבי, העקשן באדם, אפילו הוא הבין. המשוואה אינה משוואה.והעשן שלך הוא חד סיטרי.ובכל תאונה של פגיעה בצד ב' או ג', חובה על צד א' לשאת בעלויות!

    • איריס, הרשימות האלה מפליגות הרחק מעבר לענייני עשן.
      לסוגית הפסיביים – אין בעיה שיהיו מקומות ללא-מעשנים בלבד, מקומות מעורבים, ומקומות למעשנים בלבד. איש כבחירתו.
      על רקע מה שאנחנו נושמים באמת ברחובות הכרך, עניין העישון הפסיבי הוא פשוט זריית עשן בעיניים 🙂

השאר תגובה ל סיגל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור