בננות - בלוגים / אמיר אור / והעיר נהפכת
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

והעיר נהפכת

 

  

וְהָעִיר נֶהְפֶּכֶת

 

שֶׁמֶשׁ מֵעַל גַּגּוֹת, שֶׁמֶשׁ עַל הָעִיר,

מֵעַל הַמּוֹכְרִים וְהַקּוֹנִים, מֵעַל לוֹגְמֵי הַקָּפֶה,

מֵעַל עֲשַׁן הַמְּכוֹנִיּוֹת, מֵעַל אוֹהֲבִים וְאַהֲבָתָם —

עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ, עוֹלָם כְּמִנְהָגָם, אֲבָל סוֹפוֹ בְּתוֹכוֹ,

בְּתוֹכָם.

 

עוֹד מְעַט וְהָעִיר נֶהְפֶּכֶת

עַל רִשְׁרוּשׁ עֲטִיפוֹת כְּרִיכֵי הַמִּזְנוֹנִים,

וְעַל מִלְמוּל הַפְּקִידִים הָרְתוּמִים לְשֻׁלְחָנָם,

עַל קִרְקוּשׁ תֻּפֵּי כְּבִיסָה בַּמִּכְבָּסָה הַצִּבּוּרִית,

וְעַל חֵרוּק שִׁנֵּיהֶם וּרְכִינַת רֹאשָׁם

שֶׁל פּוֹעֲלֵי הַפִּירָמִידוֹת וְשֶׁל עַבְדֵי הַקַּבְּלָנִים,

אֵלֶּה הַזָּרִים וְאֵלֶּה הַמֻּכָּרִים,

וְעַל תּוֹדוֹת גְּמוּלֵי הַחֶסֶד, נִתְמְכֵי סְעֻדָּתָם,

הַמְחַפְּשִׂים וּמוֹצְאִים

בָּאַשְׁפָּה אֶת מִחְיָתָם.

 

עוֹד מְעַט וְהָעִיר נֶהְפֶּכֶת

עַל מַגְּשֵׁי הַמֶּלְצָרִים הָרָצִים לְשֵׁרוּתָם

שֶׁל מַנְכָּ"לִים קְטַנִּים וּמַנְכָּ"לִים גְּדוֹלִים,

שֶׁל אֲצִילֵי וְעָדִים מוּרָמִים מֵעַם,  

גְּבִירֵי נְמֵלִים וּמַיִם וְחַשְׁמַל,

וְשֶׁל פּוֹלִיטִיקָאִים, נִבְחָרֵינוּ,

שֶׁצַּלַּחְתָּם אָמָּנוּתָם;

עַל צִלְצוּל כּוֹסוֹת הַבְּדֹלַח שֶׁל הוֹד טַיְקוּנוּתָם,

אֲדוֹנֵי הַמָּזוֹן וְהַדֶּלֶק וְהַבַּנְק

אוֹכְלֵי עֲמָלֵנוּ, פַּרְעוֹנֵי יִשְׂרָאֵל,

אֲשֶׁר כֻּלָּנוּ לְרַגְלֵיהֶם כַּנְּמָלִים בַּעֲמָלָן,

וְאִם נִפֹּל יָבוֹאוּ בָּנֵינוּ אַחֲרֵינוּ —

אֲרִיסִים, טֶכְנָאִים וּמְשָׁרְתִים לְשָׁרְתָם.

 

עוֹד מְעַט וְהָעִיר נֶהְפֶּכֶת

עַל תַּלְמוּד הַמּוֹרִים הַמְדֻכָּאִים עַד עֲפָרָם,

וְעַל קִצְבוֹת הָאַבְרֵכִים, נִדּוֹנֵי תַּלְמוּד הַנֵּצַח,

הַסְּמוּכִים בְּהַסְמָכָה עַל שֻׁלְחַן כֻּלָּם;

עַל קַבְּלָנֵי הַקּוֹלוֹת וְהַמַּצְבִּיעִים בַּסָּךְ,

עַל מֶרְכְּזֵי הַמִּפְלָגוֹת, עַל הַכְּרָזוֹת, עַל הַהַכְרָזוֹת,

וְעַל הַקַּלְפִּיּוֹת הָרֵיקוֹת

מִקּוֹלֵנוּ שֶׁנָּדַם.

 

עוֹד מְעַט וְהָעִיר נֶהְפֶּכֶת

עַל שַׁלְוַת הַמְיֹאָשִׁים וְהָעֲשׁוּקִים מִמַּעַשׂ,

עַל מַחְשְׁבוֹתֵינוּ־לֹא־מַחְשְׁבוֹתֵינוּ,

עַל אֶקְרְנֵי הַחֲדָשׁוֹת

שֶׁהָיִינוּ כְּחוֹלְמִים בְּהָלְכֵנוּ לְאוֹרָם;

עַל שְׁתִיקַת כָּל הַכְּבָשִׂים, עַל נְאוּמֵי הַזְּאֵבִים,

עַל הָעִתּוֹנִים לְהַשְׂכִּיר, הָעוֹשִׂים רְצוֹן קוֹנָם,

וְעַל נְגִיסַת הַנּוֹגְשִׂים בָּנוּ, הָאוֹכְלִים עַל הַדָּם,

וְאֵין פּוֹצֶה פֶּה וּמְצַפְצֵף

פֶּן יִתָּבַע לְדִינָם.

 

עוֹד מְעַט וְהָעִיר נֶהְפֶּכֶת

עַל עַכְבָּרִים וַאֲנָשִׁים,

עַל הָעֵינַיִם הַמֻּשְׁפָּלוֹת בְּמַחְסוֹמֵי הַדְּרָכִים,

עַל הַמֵּתִים, כּוֹבְשֵׁי הָהָר,

תְּמוּנַת נוֹף מוֹלַדְתָּם,

עַל הִתְנַחֲלֻיּוֹת אַוּשְׁוִיץ וְהִתְנַחֲלֻיּוֹת מְצָדָה,

עַל הַשּׁוֹאָה שֶׁהָיְתָה, וְעַל זוֹ הַבָּאָה,

עָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ, עַל חֲצִיר הָעָם,

עַל קַדִּישׁ קִבְרֵנוּ וְעַל קַדִּישׁ קִבְרָם.

 

וְאַל נֹאמַר אָמֵן, וְאַל נְדַבֵּר בִּשְׂפָתָם,

וְאַל נֵלֵךְ עוֹד לְשִׁיטָתָם, בְּחֻקֵּיהֶם, בְּעַוְלָתָם.

 

עוֹד יוֹם, עוֹד יוֹמַיִם — וְהָעִיר נֶהְפֶּכֶת,

וְאִם לֹא תֵּהָפֵךְ, הִפְכוּהָ!

 

 לשמיעה ביוטיוב:

http://www.youtube.com/watch?v=Cd5oS_CcBLI&feature=relmfu

 

לרכישה באינדיבוק:

http://indiebook.co.il/משא-המשוגע/

 

חוזרים לרחובות –

https://www.facebook.com/events/197987920363976/198935773602524/?notif_t=plan_mall_activity

 

 


[מתוך "משא המשוגע"]

15 תגובות

  1. שיר שהוא משא נבואי אמיר
    ואם לא תהפך הפכוה
    שבת שלום לך

  2. ריקי דסקל

    השמש כאן היא לא בדיוק חומר החיטוי הכי טוב , להיפך היא החושפת לעין כל את הקלקלה.

    שיר לפנים (המכוערת שלנו) !

  3. יפה האיחוי בין האקטואלי לעל זמני, בין הממשות להיותה חומר מטאפורי. הזכיר לי קצת ולטובת שני הצדדים – את שירי העת של נתן אלתרמן. (מקווה שזה בסדר להשוות:) וברוך שובך אמיר אל צלה הנעים של קורתנו

  4. נורית פרי

    נבואה ומחאה… הבעייה היא שההסטוריה כבר לימדה אותנו שכשעיר נהפכת – קמה על חורבותיה עיר חדשה, דומה…

    • נכון, נורית, האתגר המתמיד של ההיסטוריה הוא תיקון האדם. זה לא צריך למנוע מכל אחד מאיתנו לשאוף לחופש, שלמות אישית ואתיקה.

  5. מירי פליישר

    שיר חזק מאוד אמיר יקר! העלה אצלי את הדופק וזה לא רגיל. משא המשוגע או הנביא, המנהיג, המשורר המיטיב ראות.

  6. שמעון מרמלשטיין

    מתחיל בתמונה אידילית.
    נגמר בקריאה להפיכה. חד וממוקד. כולל הוראות הפעלה מפורטות.

    והתחריר שלנו איהו? אני ממליץ על כיכר המדינה (שפעם. מי שמבוגר מספיק, אמר עליה, חצי שנה בוץ. חצי שנה קרקס… ממש כמו המדינה) משם אפשר לפרוץ בצירים ראשיים צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה. לכל רוחות השמיים.
    אין כמו עימות בין כיכר לחם לחליפה של וארסצ'ה או דולצ'ה וגאבנה.
    יש לי סיפור אחד. בו זקן שחרה אפו בכול העושר, מנפץ את חלונות אחד מהחנויות שבכיכר.
    (ויסלחו לי אוסקר ניימאר ואבא אלחנני – האדריכלים שתכננו את הכיכר.)

    • אינשאללה, שמעון, גם התחריר שלנו יבוא במהרה בימינו אמן. יש תחרות ולא ברור מי ישיג – אלה שמנסים להרוס את ישראל באופן מדיני או אלה שבאופן חברתי.

  7. יוסי וקסמן

    שיר בנזונה של משורר בנזונה!!!

    נוגע בחרא, אבל מצליח להיות אמנות טהורה.

    זאת שירה אמיתית.

    אוהב אותך, אמיר.
    יוסי

  8. זה אכן שיר נבואי ,נותן תמונה פנורמית אומללה על עוניה של עיר(עוניה במובן הרחב והעמוק)
    עפרה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור