אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

על שפת המלח

 

עַל שְׂפַת הַמֶּלַח

 

 

מַאֲפִילִים שִׁירִים עַל גְּדוֹת הַמָּוֶת.

הַיּוֹם נוֹסֵעַ – מַמְלָכָה נוֹדֶדֶת –

וְיָם, כְּמוֹ שִׁלְיַת עֲנָק רוֹעֶדֶת

מוּל יַבָּשָׁה נוֹגֵעַ בַּחֲלוֹף.

הַזְּמַן הוּא בּוֹר יָשָׁן. הַשִּׁיר הוֹלֵךְ בּוֹ וְאָפֵל.

סְבִיבוֹ שׁוּב תִּסָּפַרְנָה שְׁנוֹת הַמָּוֶת

כְּמוֹ פַּסֵּי לָבָן בָּעֲרָפֶל.

 

37 תגובות

  1. שבת שלום אמיר
    שיר מאד יפה. משהו בו הזכיר לי את דברי קהלת (פרק י"א):
    "ז וּמָתוֹק, הָאוֹר; וְטוֹב לַעֵינַיִם, לִרְאוֹת אֶת-הַשָּׁמֶשׁ. ח כִּי אִם-שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם, בְּכֻלָּם יִשְׂמָח; וְיִזְכֹּר אֶת-יְמֵי הַחֹשֶׁךְ, כִּי-הַרְבֵּה יִהְיוּ " ביחוד מדובר בשורות האחרונות בשיר שלך, המקבילות לסיפא של דברי קוהלת.. באופן מפתיע, דווקא יש משהו "חיובי יותר" בנימה של קוהלת.
    השיר הוא כמובן גם "ארס פואטי" ,שיר שלא צופה "תהילת עולם" לשיר שלכאורה ניסה להנציח את הרגע או ההרגשה.
    גיורא

    • תודה, גיורא, ומעניינת ההקבלה לקוהלת שבאופן מפתיע באמת יוצא פה יותר אופטימי.
      אצלי אין אור מתוק, ואפילו העדות – השיר – מחשיכה :
      הַזְּמַן הוּא בּוֹר יָשָׁן. הַשִּׁיר הוֹלֵךְ בּוֹ וְאָפֵל.

      גם המוות הוא לפעמים גאולה, ואצלי אבוי, זהו מצב חוזר – כמו החיים – של גורנישט מיט גורנישט, שנותר מאחור שוב ושוב כמין לא כלום:
      סְבִיבוֹ שׁ וּ ב תִּסָּפַרְנָה שְׁנוֹת הַמָּוֶת
      כְּמוֹ פַּסֵּי לָבָן בָּעֲרָפֶל.

      נדמה לי שהנחמה במידה שישנה היא אסתטית ורגשית – רגע הנגיעה, ובחלוף דווקא.

  2. שלום אמיר
    טוב לקרוא שיר שלך
    ראיתי לאחרונה יותר תרגומים
    שכמובן גם יצירה נפלאה שאתה חלק ממנה
    כמה שירים כאלה מלפני אלפי שנים
    לא נדע עליהם לעולם
    מַאֲפִילִים שִׁירִים עַל גְּדוֹת הַמָּוֶת.
    ובאמת עבורינו הזמן הוא כמו פסים לבנים בערפל
    אהבתי

    • היצירה כולה היא על גדות המוות, דויד, אבל לא בתוכו:)
      הזמן אינו מתגלה כאן בהדרגתיות אלא נוכח כולו, אך כמעט ואינו מורגש (כמו פסים לבנים בערפל)

      • נכון אמיר
        אך תמיד נאמר במבט לאחור איך חלף הזמן
        אילו וכ"ו
        בגיל מסוים אנו מנסים יותר לאיחוז בו אך תמיד הוא יחמוק
        כתבתי שיר שלום על מכונת הזמן שיר בוסר
        אחד מהראשונים תשע שורות מתוך כתשעים שורות

        כַּמָּה נִפְלָאָה הִיא מְכוֹנַת הַזְּמַן?
        תִּיקַּח אוֹתָנוּ מִפֹּה לְשָׁם.
        לֹא נִכָּרִים בָּהּ אוֹתוֹת בְּלִיָּה,
        מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּעַצְמָהּ לְלֹא הֲפוּגָה.
        אֵין לָהּ אֲפִילוּ יוֹם מְנוּחָה,
        דַּקָּה אוֹ שְּׁנִיָּה לְבַקֵּשׁ הַפְסָקָה.
        קְצָת לִנְשֹׁם, לָקַחַת אֲוִיר,
        קְצָת אוֹתָנוּ לְהַזְהִיר.
        שֶׁבִּמְכוֹנַת הַזְּמַן לֹא נִבַּלָע,
        כִּי לֹא נוּכַל לַחֲזוֹר מֵהַתְחָלָה.

        • זה מזכיר לי פתאום את "מכונת הזמן" של ה.ג.ווילס…

          • שלום אמיר
            תודה
            אל תשכח שאין לי השכלה ספרותי
            לפחות תרשום את השם המלא ואשלים חלק מהשכלתי בגוגל ואולי אגיע אף לספרים
            אודה לך מאד

          • דוד, זה היה המזע הבדיוני של נעוריי. הוא כתב את "האנשים הראשונים על הירח", "האיש הבלתי נראה", "האי של ד"ר מורו, ואת "מלחמת העולמות" (כולם יצאו בעברית. וממלחמת העולמות גם עשו סרט).
            הצץ בוויקיפדיה בערך ה.ג. וולס, ותוכל להעשיר את ידיעותיך.

          • חן חן לך תודה על המידע
            מסתבר שהייתי עסוק מידיי בעבודה במשק
            צריך היה לפרנס משפחה בת עשר נפשות
            זה בסדר עכשיו יש לי שמן להשלים
            תודה אמיר

    • היצירה כולה היא על גדות המוות, דויד, אבל לא בתוכו:)
      הזמן אינו מתגלה כאן בהדרגתיות אלא נוכח כולו, אך כמעט ואינו מורגש (כמו פסים לבנים בערפל)

      • לאמיר וגם לדוד.

        לדוד יש מנטור והוא משה בן יקיר, מורה מעולה לכל הדעות
        אבל הוא כל כך רוצה להשלים
        שמכולם הוא רוצה ללמוד

        טוב, אז חשבתי להקדיש שיר
        במיוחד לשניכם, והוא די הולם מן המילה הלימה את השיר שלך וגם נוגד לו, ולדברים שכתבתי לעיל
        אז זה הולך ככה:)

        "אני אשתגע כשתאמר לי שלום
        אני לא מבינה איך הגעתי עד הלום
        כי אם תרצה ללכת זה יהיה
        גהינום מושלם
        קשה יותר ממוות זה יהיה
        סוף העולם

        סיוט כזה עולה על כל דמיון
        בוא ביחד נעצור את השעון
        זוהי אהבה שאין בה הגיון
        זוהי אהבה שתיגמר בביזיון
        אני לא יכולה לנשום
        הרי זה שגעון, מחניק לי בגרון
        אתה ראשון היית ותהיה האחרון"

        טוב, אז השיר הוא של אהוד מנור
        שכתב יותר מאלף שירים
        וזה בגלל שדוד נמצא בכל מקום
        ואתה עד שאתה מגיע אמיר,
        מחניק לי בגרון.

        שהדי במרומים, שככה אני מרגישה ואפילו סיפרתי לגיורא במיל פרטי, כאשר יש גברים בסביבה.
        זאת אומרת, שווים, כאל, התכוונתי.

        וגם בגלל שהזמן, והמוות והסיוט גם מוזכרים ויוצא מזה גם שיר.

        חוה

  3. מרגישה כמו זיכוך פנימי, דרך השיר המרומם הזה.
    על שפת הנחל/המלח עומדת אני ומצפה ומצפה למי למי למי..:)
    מאפילים , אפל, בערפל…שומעים את ה- ףףףף כמו נשיפת אוויר של פרידה, היום נוסע- מלכה נודדת…בהקלדה נוספה לך בטעות מ..?….:)
    "הזמן הוא בור ישן"- זה משפט עם טון קשוח נורא…מוציא מה- ףףףף שנותן רוגע וקלילות והשלמה עם שנות המות/חיים…. חיינו חולפים בפסי לבן/ במעבר חצייה….מחיים לחיים…ממוות למוות.
    בשבילי זה שיר אופטימי ויפה…

    • יפה שמת לב לעלילות המצלול כאן, תמי, ומעניין שחשבת שהשיר אופטימי, ולו רק משום אותם מעברים חוזרים מחיים למוות וחוזר חלילה. בגלל זה?

  4. נאנוק נאנוק

    הזמן הוא בור ישן
    הטבע משיב מלחמה
    על פגיעת האדם
    בפלאו של עולם
    בולען שנפער
    מלוח או מר
    בכל שפה שיר או לשון
    ים, מוות, אסון.

    • לקחת את זה מאוד כפשוטו נאנוק? ים המלח המתייבש, הבולענים, המוות שהטבע מקבל וגם מחזיר… כן, זה נוף השיר, ובאותו הזמן גם הנוף המטפורי לרוח הדוברת אותו.

  5. מירי פליישר

    שיר יפה על שינויים במפלס כדרך הזמן , אלא שאנחנו ביד ברזל של מכונות שאיבה מזרזים את התווספות קווי המלח נטול מים.

  6. אבנר אריה שטראוס

    אוהב את הדימויים
    החריזה המבנה והמשמעות
    מלאכת מחשבת .

  7. אמיר, הנוגע-לא-נוגע הזה, של השיר עם השם שלו – אם זה ים המוות אז איך הים הוא שליה, ומי אמר פה שזה ים המוות – יוצר מחשבות מעגליות סביב השיר. מעסיק את המחשבה

    • מי כתב אליי את הנ"ל??

      • לאמיר

        שיר ספוקי. אצלי הוא נוגע במקומות מפחידים, ואולי אני היא המפחדת?

        לא כתבת לנו מהיכן לקוח השיר הזה. לא נתקלתי בו.

        הים כמו שליה הוא דימוי נפלא ומקל קצת על השיר.

        אומרים שהדור הבא יחיה שלוש מאות שנים, מחפשים את הירחים של מאדים אולי יש עליו חיים ואז כל המין האנושי יעבור להתנחל אליו. לא רוצה לא מזה ולא מזה.

        אם מן השליה של הים לא יווצר סוג חיים אנושי יותר, הומני יותר אז באמת עדיף שאל או מן הבור יגיחו ויבואו אליו רק שירים.

        מאוד נגע בי השיר, ככה אני מרגישה מהמון בחינות.

        חוה

        • אם נגע, טוב שנגע, לא?. אבל מה בדיוק מפחיד בשיר?
          הוא הופיע ב"מוזיאון הזמן".

          • עיין תשובתי למטה.

            לא יודעת, יותר מידי מוות, יותר מידי מלח (דמעות), המון בורות, ים כמו שליה, אפילו עכשיו זה די מפחיד. לא זכרתי אותו ממוזיאון הזמן, אבל הוא בהחלט מתקשר גם לנס.

            חוה

    • היי אמיר
      מאד התחברתי אל השיר הן מבחינה אמנותית,עולם הדימויים,והן מבחינה תימטית.
      עפרה

  8. נצח מול חלוף ,והשירה נסיון לשרוד את ים המוות את בור הזמן האפל
    עולם הדימויים יפה
    אהבתי את דימוי הים לשליה

    • לאמיר,

      רציתי להגיד שאנשים כאן מעלים לאחרונה שירים עצובים, שירים של חוסר, שירים של לילה, שירים שמדברים על היעדר נחת רוח. אבל השיר הזה הגרעין שלו הוא הקשה מכולם. עוד רגע ונשאל, ההיינו או חלמנו חלום.

      ומה שישאר הוא השיר על גדות המוות כמו שליה, וישו יורד אל המים של הים הגדול וזכרותו מייבבת והוא אולי יתנבא, ואולי זה יהיה אתה, או סתם מישהו אחר לשירים או לחיים. אצלך זה יהיה השיר של מאה אחרת. מחזורים של שירי אהבה, נוכחות אינטנסיבית בחיים, לצד הידיעה שהכל הוא בר חלוף.

      כל השירים מלבד התגובות, השירים עצמם מראים על הלך רוח יגע, חוסר נחת, חוסר שביעות רצון, נקודת האל- חזור.

      מצד אחד נחמת רבים צרת טפשים – אני מרגישה אותו הדבר, מצד שני, איך הגענו לכך, שאין בנו עוד מעשים ואין שמחה, ואין תשוקה ורוח נכאים.
      אם אתעורר בתקופה אחרת, או אם יש חיים לאחר חציית ים המוות המצרי או האולימפי היווני, הייתי רוצה לדעת שיגידו באמת שהשירה אולי היתה אחד הדברים החיוביים שהנחילה האנושית לצד פצצת אטום, טילים בליסטיים, רקטות קאסםטנקים, רצח עמים שלמים, עושק דלים, היי טק, אקזיטים, חומר ותרבות של צריכה.

      שהאדם הזה שנכחד היתה בו גם מידה לא מבוטלת של חמלה אנושית ואמפטיה.

      היום בבוקר, אגב, דיברו על איזה דינוזאור נוראי עם עצם בגב שהיה לו מאוד קשה להתנהל.

      וברוח השירים שלך ועל המים ועל השמים ורוח על פני המים.

      חוה
      ואני סופרת רק את הימים שיעברו כי אין בי כוח ואין בי יותר מעשים.

    • בעונג, חנה

  9. מאת: שירית קופה
    דואר אלקטרוני:
    תוכן המסר: לא יודעת להסביר למה לגמרי , אבל השיר הזה אמיר , נראה לי כמו המשך ישיר ל"מוזיאון הזמן" .השיר הזה טובל בדם ,של שליית הענק המספקת חיים.ההדמייה של זמן לבור ענק עורר בי את הרעיון שהזכרונות נקברים כמו המתים.אך האמת היא שהם לא . כמו השירים גם הזכרונות מרחפים על גדות החיים והמוות.וזה יכול להיות טוב וגם רע.כדאי אולי כמו שכתבת ללמוד להינות מהאסתטיקה ומהקליטות החושיות הרבות שבהם ושנשארות לנצח. וכמה הרבה עוד יש לבחון בשיר הזה .שיר קצר וממזר.

    • שירית, השיר באמת בא משם, ממוזיאון הזמן. אפשר למצוא בו נכאים, אפשר למצוא בו השלמה, ואפשר לראות בו שיר זיכוך, כמו שכתבה תמי, ואולי אין סתירה בין האפשרויות.

  10. הי אמיר
    השיר תפס אותי בזרוע ולקח אותי בכוח לשם

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור