בננות - בלוגים / / שתה ליבי בלחן וביצוע של יאיר דלאל
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

שתה ליבי בלחן וביצוע של יאיר דלאל

 

 

 

"שתה ליבי" הופיע בימים אלה בהלחנה וביצוע של יאיר דלאל בתקליטור החדש שלו – "ואהבת". (לשמיעה לחץ כאן)

שְׁתֵה, לִבִּי

שְׁתֵה, לִבִּי, מִלֵּב הַיַּיִן,    כּוֹס הֲרֵק מִיֵּש לְאַיִן

בּוֹא, לִבִּי, אֱמֹר מִנַּיִן    חֵץ שֻׁלַּח בְּךָ לִדְוַי;

מִי בִּמְלֶאכֶת חֵץ וָקֶשֶׁת    רְדַפְךָ אֶל פַּח וָרֶשֶׁת

לִשְׁבּוֹתְךָ, אָסוּר כָּעֶבֶד,    לְהַלֵּךְ אַחַר עֵינַי.

שְׁתֵה, לִבִּי, מִלֵּב הַיַּיִן,    כּוֹס הֲרֵק מִיֵּש לְאַיִן

וּבִמְחוֹל הַנְּחֻשְׁתַּיִם     צֵא בְּצַעַד קַל, טוֹפֵף. 

אֵיזֶה אֹפֶל-גַּעְגּוּעַ     הִדְבִּירְךָ, יְצוּר פָּרוּעַ,

שֶׁכָּעֵת שְׁפַל רֹאשׁ, כָּנוּעַ    אֶת צִלְּךָ אַתָּה רוֹדֵף?

שְׁתֵה, לִבִּי, הֲפֹךְ לְיַיִן,   כּוֹס הֲרֵק מִשְּׁתִי הָאַיִן;

מַה שֶּׁכָּאן שָׁזְפָה הָעַיִן –   בְּגַעְגּוּעַ לְלֹא סוֹף

יְכַסֶנָּה כְּמוֹ מַיִם,    בְּתוֹךְ לֵב שֶׁאֵין לוֹ חוֹף.

 


מתוך "יום", תג/הקיבוץ המאוחד 1999


 

 

 

 

28 תגובות

  1. נורא יפה! אני מתה על יאיר דלאל.
    ולא ציפיתי בכלל לקריאה כזאת של שירך. פתאום ממקדש מראות זה הפך לאוהלי קידר. נהדר!
    אבל לא אמור להיות שתה דמי?

    • שרה,"שתה, דמי" או "שתה (את)דמי"?
      אם זה הראשון, זה עניין די רגיל – שותים ואז אחוז האלכוהול בדם עולה ועולה עד שאפשר לומר שהדם 'שתוי'. אם זה השני נדמה לי שכבר היינו בסרט הזה (עם ג'ין או דה רוקס, זוכרת?)
      מה רע ב"שתה, ליבי"?:)

      • לאמיר,

        זה ויסקי און דה רוקס,, לא ג'ין, לא וודקה, לא רום, לא ערק, לא כלום ושומכלום. ונדמה לי שהרבה משחקני קולנוע גבריים היו שותים ויסקי און דה רוקס. וזהו.

        חוה

  2. שיר יפה
    מאד מתאים לסגנון של יאיר דאלאל
    והוא אכן עשה ביצוע מעניין ויפה
    בהצלחה

  3. אוח ללב שאין לו חוף…שותה הלב בגעגוע שאין לו סוף…איך המילים שלך יצאו מהנמל שלך והגיעו ליעדן, מעבר לים, עד יאיר דלל…:)

  4. מירי פליישר

    כל כך מושלם תענוג. שיר כמו מתור הזהב של ספרד, מוזיקה וזמרים מצויינים , יין-שיר חדש ישן סוחף

  5. כל הכבוד והיקר לך אמיר שהחיית כה מוצלח את שירת היין מימי הביניים והבאת אותה צלולה ועדכנית לזמננו אלה, ללמדנו את גדולת ההשראה של שירה על זמנית ואת כוחו המשומר של הלב כיין שלא נס ליחו. ואשריך שזכה יין לבבך לביצוע כה הולם ברוחו ובסגנונו.

    • ענת יקרה, התגובה שלך עצמה מהלכת בשירה. תודה על הדברים החמים.
      אני חושב כמוך שההלחנה של יאיר בסגנון הרומנסה הספרדית לא יכלה לקלוע יותר למחווה שהחווה השיר הזה לתור הזהב.

  6. היי אמיר
    שיר נפלא
    והמוזיקה חכמה, עוטפת את השיר, מעצימה,
    מזכיר את בולרו בעליה בקרצ'נדו.
    שנה טובה
    טובה

  7. שירת יין יפה מלב היין שמעתי אותו בהשקה וכבר אז הלך לבי אחריו

  8. הי אמיר,
    נשמע שהלחן יוצא מהלב ומהיין ברוח הכתוב. נעים לעקוב אחרי הלב המתגעגע שבשיר המבקש להפוך את לב היין ליין עצמו, לפעמים אני חושבת שעדיף לב שיכור מאהבה על לב שיכור מיין, אבל הגעגוע הוא יצור פרוע אז יש בו מנהסתם מהכל.

    • לאמיר,

      תראה, קצת לא היה נעים לי לכתוב, אבל זה סוג הביצועים שאני משתעממת מהם.

      לגבי שתה דמי, אני מקווה שלא התחלת לכתוב על ערפדים?:)
      לגבי שתה ליבי, אז אתה לא שותה כבר, אז לא כל כך הבנתי מה הלב שותה?

      לגבי הריקוד, זה כבר יותר מרנין משהו בסגנון מזרחי כזה – דווקא לא ספרדי, לא רומבה שהבטחת ואף פעם לא קיימת.

      בקיצור, אני מעדיפה את הביצועים של טובה גרטנר לשירים שלך. יש עוד זמרת חמודה איה כורם.

      תגיד, הצטרפת במקרה למשמרת השלישית של העדתיות המזרחית של אלמוג בהר, או שזה ככה ברוח הכתיבה הספרדית של ימי הביניים.
      אני מעדיפה, אם כבר, את האופציה השנייה. ואמרתי אם כבר.

      אני השתעממתי. שרה כוי אמרה שיש לי תפקיד כאן, אז אולי התפקיד שלי הוא להגיד את האמת, קצת.

      מה תמיד אני חייבת להגיד, נהדר,
      רוצה ביצוע עליז כטוב הלב ביין.

      חוה

      • חוה זאת האמת שלך, אבל כנראה לא של רבים אחרים.
        יאיר הלחין לשיר שהוא גם מחוה לשירת ספרד מנגינת רומסרו, שהשיבה מחוה על המחוה. בעיניי זה מתאים מאוד.
        ובקשר למשמרת השלישית של העדות המזרחיות אני בהחלט שוקל 🙂

        • צ"ל רומנסרו

        • לאמיר,

          מעולם לא הפריע לי להיות בדעת מיעוט. אני מעדיפה להגיד את דעתי האישית, ומבחינתי הוא יכול היה להקדיש את זה לשירת לאדינו, פלמנקו, בלוז ספרדי ומה עוד.

          לגבי המשמרת השלישית זה נראה לי רצון בכל מחיר להיות בצד המקופח. אלמוג בהר בעצמו עושה עכשיו דוקטורט באוניברסיטת תל-אביב בספרות עברית, גם מואיז שמקלל אינאל ביאליק.

          אני רוצה לראות אותם דור שלישי לעדה האשכנזית אם זה ירגיש להם יותר טוב.

          אני בכלל חושבת שאנחנו נמצאים בתרבות שהיא כל כך רב- לאומית, שלהחיות את האתוס או את המיתוס של המזרחיות תמהתני.

          אני אומר משהו חריף ביותר, אולי עדות המזרח שומרים לעצמם את היתרון של על חרבם תהיה והם בעצם כל השבטים האבודים שחיו בארץ כנען, מבחינתי שדרעי יהיה ראש ממשלה – רק לא ביבי.

          ואם אתה מרוצה מן הביצוע – יערב לך, לא צריך לגייס את כולם ועוד כ ו ל ם כדי להראות שאולי אני טועה.

          מוזיקה היא בהחלט עניין של טעם, אני דווקא מעדיפה את אום כולתום ופאריד אל עטראש – אמי ויינהאוז ואמינם, אחינועם ניני והדג נחש – אז מה?

          חוה

          • חוה, אני לגמרי מסכים איתך שזה עניין של טעם.
            אשר למזרחיים, יתמזרחו לתיאבון. כל המדינה הזאת היא בסך הכל אפיזודה.

          • לאמיר,

            רבה ביננו ההסכמה על המחלוקת, וגם את העובדה שאתה האמן בה' הידיעה כאן.

            עכשיו אני מבינה למה אני כל כך בדיכאון בראש השנה הזאת, יותר מאשר באחרות.

            אפיזודה זה גם די בגלל האנשים נדמה לי.
            אתה יודע אני חושבת שאני יודעת מה מפריע לי בביצוע, השיר שלך הוא שיר שמחה כטוב ליבו, דמו, נשיכתו ביין השד יודע, גם ריקוד הנחושתיים, אבל הביצוע נשמע נורא עצוב ומייבב.

            אבל אולי השיר והביצוע הוא אוקסימורוני לא?

            טוב, הדאחקות שאני מנסה להריץ כאן הן די מיאוש. כאילו אני מרגישה שאנשים איבדו את המרכז של עצמם, למה הם נולדו, למה הם חיים, ואפילו למה ימותו ואיך,

            רק מה מחכים לאייפון מספר 5.
            יש איזה משהו פאטתי במציאות הישראלית.

            למרות שאני באמת חולמת על איזו דירה קטנה בפאריז ואני שואלת את עצמי ההיית או חלמתי חלום וצריך לשאול באיזה דור.

            אבל, אתה אמיר, אתה דברת אל המונים מעל הגזוזטרה ואני, במקרה הטוב מדברת אל עצמי ועם עצמי, כי אני מתאפקת.

            תאר לעצמך מה היה קורה אם הייתי אומרת לאנשים בדיוק מה אני חושבת עליהם. את זה רק תיאופוליס יכול.

            חוה

    • סיגל את צודקת שעדיף לב שיכור מאהבה, אבל אז, לא פעם, המתגעגע מטביע את געגועיו ביין. והיין כשלעצמו הוא מטפורה לשכרון, לאקסטזה וגם דרך לשכחה…

      • איזה רעיון מעולה, להטביע את געגועיי ביין. בדיוק חשבתי איך אתמודד עם געגוע מסויים שנפל עלי.

        • לא בטוח שזה מומלץ באמת, השתייה במקרים כאלה היא צורה מתונה של מחיקה עצמית, לא?

השאר תגובה ל תמי קאלי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור