בננות - בלוגים / אמיר אור / נחש, אתה אומר
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

נחש, אתה אומר

 

 


עַל הַחוֹל הַזְּכוּכִיתִי, הַשּׂוֹרֵט, הוּא מֵבִין

 

[11]


נָחָשׁ, אַתָּה אוֹמֵר. אֲנִי אוֹמֵר שָׂרָף.

וְאָז אַתָּה אוֹמֵר שֶׁנְּחָשִׁים הָיוּ תָּמִיד גַּם סֵמֶל לִרְפוּאָה,

 

חָכְמָה, וַאֲרִיכוּת יָמִים. נָחָשׁ וְלֹא שָׂרָף, אַתָּה וְלֹא מַכִּישׁ,

עָף מֵעַל לְצֹמֶת בֵּית דָּגָן, נוֹחֵת בְּחֵן עַל עֵץ הַדֻּבְדְּבָן

 

וְשָׁר וְשָׁר, כְּמוֹ זָמִיר אֶל זְמִירָתוֹ, יָפֶה מֵרֹב עַצְמוֹ.

הַטֶּלֶפוֹן פּוֹקֵעַ כְּמוֹ יְלָלוֹת בְּסוֹף סִמְטָא \ הַפַקְס מֵקִיא

 

אֶת נִשְׁמָתָם שֶׁל אֲחֵרִים \ וְהַמַּחְשֵׁב ב-save וְאֵין מַצִּיל.

זֶה שׁוּב מַתְחִיל, וְרַק מַתְחִיל. \ זֶה כְּבָר הָיָה.

 

לֹא זֶה הַשִּׁיר שֶׁהוּא הַשִּׁיר, כִּי זֶה הַשִּׁיר שֶׁלֹּא מֻקְדָּשׁ לְךָ;

אֲנִי מַנִּיחַ אֶת הַשִּׁיר עַל כָּל פָּנִים שֶׁרַק אֶבְחַר,

 

לֹא מְחַכֶּה לְמַעֲנֶה, לֹא מְחַכֶּה שֶׁתִּמָּצֵא

מוּל אֶצְבָּעִי בַּ"מְּצִיאוּת". שָׁלוֹם לָךְ, מְצִיאוּת,

 

כְּמוֹ נַעֲרָה, עוֹלָה עַל כָּל דִּמְיוֹן

כְּמוֹ רוֹכֵב עַל סוּס, דּוֹהֶרֶת עַל הָרַק-דִּמּוּי, שֶׁאֵין

 

מָקוֹם פָּנוּי מִמֶּנּוּ, וְלֹא חָשׁוּב לְאָן תִּדְהַר, זֶה בָּא וּבָא

אִתְּךָ. זֶה דֵּי בָּרוּר כְּשֶׁנּוֹדְדִים מִן הָעֵרוּת לַזֶּה

 

אֶל הָעֵרוּת לַהוּא, וּקְצָת פָּחוֹת בָּרוּר

כְּשֶׁמַּסְכִּימִים כָּל כָּךְ עַל דִּמּוּיִים שֶׁפֹּה בֵּינֵינוּ,

 

וְדִּמּוּיִים-שֶׁשָּׁם. אֱמֹר, הַאִם "לְהִתְעוֹרֵר" הוּא

מַשֶּׁהוּ אֶחָד? (הַאִם לִפֹּל הוּא לְהַגִּיעַ?) הַשִּׁיר הַזֶּה

 

כְּמוֹ הָעוֹלָם, כְּמוֹ חֲלוֹם חוֹזֵר, לֹא בָּא וְלֹא יַגִּיעַ

מִן הַחֲלוֹם אֶל "הָעוֹלָם", מִלַּיְלָה אֶל הַיּוֹם,

 

גַּם לֹא לְהֵפֶךְ. הַשִּׁיר אוֹמֵר שֶׁ"דִּמְדּוּמִים" הֵם מְקוֹמוֹ,

וּכְבָר הוּא בְּתוֹכָם, מִבְּלִי לְהִזְדַּקֵּק

 

לְשֶׁמֶשׁ אוֹ שְׁקִיעָה. תְּמוּנַת הַהַכָּרָה בּוֹקַעַת

כְּמוֹ גּוֹזָל מִתּוֹךְ בֵּיצָה שֶׁל אֶפְשָׁרוּת חַמָּה: יֵשׁ מָה שֶׁמְּרַגֵּשׁ

 

וְכָךְ קַיָּם. תְּמוּנַת הַהַכָּרָה בּוֹקַעַת, וְכָךְ הַיֵּשׁ יֶשְׁנוֹ.

אֲנִי רַק מְתָאֵר מַה שֶּׁרָאִיתִי אוֹ שָׁמַעְתִּי –

 

תְּמוּנָה-תְּמוּנָה, כְּאִלּוּ יֵשׁ פֹּה תּוֹר לִהְיוֹת. כִּתְמֵי לָבָן

שֶׁל לַהֲקַת שְׁחָפִים עַל יָם, גְּבָעוֹת שֶׁל חוֹל

 

שֶׁנֶחְרְצוּ בְּמֵי הַמַּיִם שֶׁנָּפְלוּ מִלְּמַעְלָה.

וְזֶהוּ מַעֲשֵׂה יוֹם יוֹם, זֶה שֶׁמִּמֶּנּוּ עֲשׂוּיִים הַמַּזְלֵגוֹת

 

וּמַה שֶּׁנִּנְעֲצוּ בּוֹ, וְגַם אֲנִי עַצְמִי; אֱמֹר וְאֶהְיֶה.

סוֹבֵב בַּחֶדֶר בְּלִי לִרְאוֹת, בְּלִי לִזְכֹּר דָּבָר,

 

וּמְחַפֵּשׂ מַאֲפֵרָה. כָּל זֶה נִכְתַּב. עַכְשָׁו אַתָּה. מַה הַהֶבְדֵּל עַכְשָׁו

שֶׁבֵּין הַשִּׁיר לְבֵין אַתָּה?

 

 

 

]פרק 11 מתוך "שיר", הקיבוץ המאוחד 1996]

 

עוד מתוך "שיר":

 

1 "זרע שנזרע בחול" : זרע שנזרע בחול מחכה שנים לגשם

2 "וטוב שבאת": גשם. הוא נקרע מעצמו החוצה

3 "בוא שב, ראה" :  תוכו מגשש את הדברים, נהפך לחוץ

4"כבר מאוחר לחזור מכאן": קנוקנת מגששת / נכרכת / על קנוקנת מגששת

5 "אחוז עולם": כשהוא יודע שהוא זוחל, הנשל מתרחש מעצמו

6 "דבר אלי בבת אחת": יד על יד (מה שבקע, נוגע)

7 "הנה אני יושב על הספסל בפרק": מה שנוגע, יש לו פנים

8. "שלום התגעגעתי": פנים שנגמלו מלהיות פה

10 "ואיני זוכר דבר, רק זה": במים הוא שושנת ים. מושיט זרועות של פרח. טורף

12 "האם תבוא?": הוא בא

15 "עוד": עוד

16 "טובע הוא נושם": טובע, הוא נושם מים חיים

 

 

32 תגובות

  1. אמיר,

    חשבתי שאתה מביא לנו שיר חדש, משהו שכתבת ממושבות האמנים ביוום, בצרפת, או בספרד.

    תגיד, איפה יש עץ דובדבנים בארץ, במיוחד בצומת גהה. יש בשיר סממנים פוסטמודרניסטים טהורים. "מציאות" במרכאות – מי יודע מה המציאות, היא תמיד סובייקטיבית, החתידה לתאר מציאות סמלנית, אולטמטיבית המאבק בין טבע/טכנולוגיה. וגם דרידה ניתח את המילה סם – במסה בית המרקחת של אפלטון, סם – הוא סם המוות -כוס התרעלה, סם יכול להיות גם סם החיים, שיכוך הצלה – כל אלו מתקשרים לנחשים שהם נדמה לי סמלים פאלים…

    ועכשיו, תראה, אני אפסיק לברבר ואכתוב באמת מה מציק לי, עם כל המעטפה של בננות או בתוכה, יש לי תחושה ששמים זין, עלי כאדם, כולם שמים זין אחד גדול זה על זה ואחד על השני. זה לא לדבר ככה, אולי תגיד לי. אבל, הממשלה שמה זין על העם. גרוע מכך היא משתמשת בו, מחאה חברתית מובילה לועדה חסרת שיניים. מישהו ממנהיגי המחאה תאר את זה יפה בהתחלה בזו, אחר כך דיברו על סושי ונרגילות, ואחר-כך חיכו שזה יעבור וכל מפלגה נסתה לגזור קופון, ומירי רגב צעקב יא סתום. זהו במפורש לשים זין.

    הגשתי עתירה לבית המשפט, במחשב יש ערימות של מידע שאספתי, אבל הרשם, שם עלי זין כזה ענק ואני מתפוצצת, אני, מספר תיק, מספר תעודת זהות והוא שואל מה העילה, בשבילו אני דף נייר. הלו, האם זה בית המשפט, האם יש לי זכויות חוקתיות בסיסיות, האם יש לי זכות לקנין, לחיים ולמציאת האושר.
    כנראה שאין.

    שלמתי לעורך הדין, והוא דוחה אותי הלוך ושוב, גם הוא שם עלי זין ענק, שאין לו כנראה וגם לא ביצים, לא אתיקה, ולא מוסר. גם וועדת האתיקה לא תועיל, כי הם פועלים כאיגוד מקצועי לכל דבר.

    אז זהו ישראל מליאה אנשים ששמים זין אחד על השני. הפקס שמשתגע, השיר שמתהפך, מהי בכלל המציאות שם בחוץ – עדר נחשים. הולכי גחון ומכישי ארס.

    טוב, תראה לא באמת בא לי לנתח או לפרשן, אלא לצעוק, היי תשמעו, אני בן אדם, אנחנו במאה ה-21, יש תוחלת חיים, יש מדינה, יש משטרה, אבל, הכל בכאילו. ואיך אפשר לרצות איזו אהבה, כאשר אתה צריך למצוא את עצמך נקי מכל הגבב והרפש שניחתים עליך מכל מקום, לחפש הגנה, או נקמה, לצעוק, אני בן אדם אני רוצה אויר, או שיר
    לא רוצה שישימו עלי זין!!!!

    חוה

    • חוה, כל זה כבודו במקומו, אבל לא נראה לי שכאן מקומו. נראה לי ששמת זין… על השיר:)

      • אמיר,

        מי,,,, אני,,,,,,,?????
        ממש לא, ובכלל איך אני יכולה לשים משהו שאין לי???? הה????

        האמת, השיר מצא חן בעיני, ואם תשים לב, הדברים שכתבתי בהתחלה.

        השיר יוצר "מציאות" ברגע שהמילה מציאות מופיעה במרכאות כפולות – הכוונה היא שבעצם אין מציאות אחת, אלא המציאות היא זאת שכל אחד תופס אותה.
        כמו גם, השיר יוצר מציאות יש מאין. ומציאות חדשות קמה לנגד עינינו ארוגה ממילות השיר.

        תראה, ובזה אני מסיימת, במקום שבו כל אחד אומר, אוי, מקסים, כמה נהדר, נפלא וכו'…. אני מחוברת בטבור גם למה שקורה בחוץ….. אגב, כתל-אביבי מושבע האם יצאת לעצרות? אני תמיד מוצאת בשירים שלך משהו אישי, חברתי, היסטורי, וכו'

        מונחי הפרשנות שלנו פשוט שונים, שכחת?
        אין זה אומר שאין הערכה, ואין קורא שעונה ליצירה.

        חוה

        • אמיר,

          אוסיף עוד משהו,
          יש לך נשמה יפה. לא תמימה אבל יפה. אני כותבת ואנמק:

          השיר הוא כמובן שיר ארספואטי שזורם ומתפתח כאילו במעגלים אליפסים וספיראליים מתוך עצמו ובתוך עצמו, ומכאן גם מה שהערת לי.
          ובכל אופן כאשר לוחצים על המחשב SAVE ואין מציל – זהו מן תיאור של ההוייה בה אנחנו כאילו חיים, אבל ביחד עם זאת יש כמיהה נוראה וענקית אל היפה כערך, ואל היופי שבחיים ובהישתוקקות אל החיים ואל הנשימה עצמה כהוויה רוחנית, נפשית, מנטלית ורצון באמת להתעופף כמו פרפר ללגום צוף, ללגום דבש לערות מלוא חפניים מן החיים, כן גם הפיזיים האלה.

          למעשה, השיר עוסק נדמה לי בין היתר בסתירה הזאת – ההבנה שהחיים הם "החיים", שיש בהם רוע, שיש בהם נחש ויש בהם פיתוי, אולי אפילו פיתוי להבטחה שלא תמומש, שלא תתקיים ומן הנחש עף, מתעופף, כמוטציה שרף, שרף-מלאך, שרף העץ – שרף החיות – ושני אלו מתערבלים זה בזה, באותם המעגלים, ומכיוון שהשפה כאילו רצה אחר משמעות היא "כמו דימוי" היא בעצם סמל, סימן אולי אפילו במובן של כתב חרטומים ככל שתתעופף היא נשארת שפה, היא נותרת שיר, היא מפליגה אל מציאות.

          למה אמרתי שיש לך נשמה יפה. אצל אף אחד כאן, אצל הרבה אנשים כותבי שירה לא מצאתי מודעות ועם זאת תום
          אינטיליגנטיות ואלגנטיות מרובדים לכתוב ככה, לראות ככה לרצות לחוות ככה את החיים. וזה בעיני יפה. בוודאי שיש כאן השלכה אל האצלות של הרוע המוחלט, הטוב המוחלט, היפה המוחלט ומה שביניהם.

          אבל אני באפלטון לא מבינה, לא הרבה בפילוסופיה הקלאסית.

          איך זה מבחינתי, אני כל יום נקרעת מן המיטה אל החיים, נשפכת אליהם, נזרקת אל תוכם. לא מכיוון שאני מרגישה סבל, לא נהייה כל כך תמימים – בת שש עשרה לא אהיה. החיים כבר מזמן לא כואבים, אבל כל זה על אובדן האימון!!! משהו שאתה עדיין הצלחת לשמור ולשמר.

          מחכה לתגובה,
          המצאה הפרשנות הזאת חן בעיניך:)))!??

          אגב, היא יצאה גם מן השכל, גם מן האינטואיציה, וגם מן הרגש.

          חוה

          • כן, השיר עוסק ביופי ובהשתוקקות, אבל גם במושג המציאות והבדיון. האם שיר הוא 'ממש'? האם הוא מעשה בריאה? ואם כן, מה מאפשר אותה?, מהו הרגש לרעיון? האם המציאות המוחשת נבראת? מעוצבת במחשבה ובמלים?

            "הַשִּׁיר אוֹמֵר שֶׁ"דִּמְדּוּמִים" הֵם מְקוֹמוֹ,
            וּכְבָר הוּא בְּתוֹכָם, מִבְּלִי לְהִזְדַּקֵּק

            לְשֶׁמֶשׁ אוֹ שְׁקִיעָה. תְּמוּנַת הַהַכָּרָה בּוֹקַעַת
            כְּמוֹ גּוֹזָל מִתּוֹךְ בֵּיצָה שֶׁל אֶפְשָׁרוּת חַמָּה: יֵשׁ מָה שֶׁמְּרַגֵּשׁ

            וְכָךְ קַיָּם. תְּמוּנַת הַהַכָּרָה בּוֹקַעַת, וְכָךְ הַיֵּשׁ יֶשְׁנוֹ.
            אֲנִי רַק מְתָאֵר מַה שֶּׁרָאִיתִי אוֹ שָׁמַעְתִּי –

            תְּמוּנָה-תְּמוּנָה, כְּאִלּוּ יֵשׁ פֹּה תּוֹר לִהְיוֹת."

          • הי אמיר,

            יופי טופי, האבידה נמצאה – ויפה שהגבת. ניסיתי לכפר על נסיון הפרשנות המעוות וכתבתי קצת מה אני רואה בשיר.
            התייחסתי ראשית לאישיותו של הדובר – כלומר אתה!!! ומצאתי שהוא נע בצורה דיאלקטית ולכן חלק מצאו בו יאוש, וחלק אכן מצאו בו השתוקקות ליופי ולחיים בכלל.
            לא נכנסתי לפרשנות יותר מעמיקה של שורה אחרי שורה, קצת כי די הייתי המגיבה היחידה וזה לא נעים שהגן סגור.

            אבל הגן נפתח וכל הילדים הגיעו ויגיעו גם עוד.

            מה השיר בשבילי – השיר הוא מילים, מילים, מילים, גם תמונה היא מילים, מכיוון שזהו ארגז הכלים הפואטי ממנה ארוגה הספרות ולא הציור ולכן מילים מציירות תמונה. יוצרות מציאות.

            זהו הרעיון הראשון שעולה לי בראש.

            עכשיו הגענו לשאלת המיומנות, עושר הביטוי, המבט של הכותב להבחין מאלו של כותבים אחרים. וכאן כבר אמרתי לך די והותר.

            אבל שים לב, כאשר השיר הזה מובא בנפרד מכל השירים שבספר "שיר", הוא גם עומד בנפרד לעצמו. ויש שמגדירים "שיר" סידור המילים על הדף.

            אתייחס יותר לעומק למה שהבאת מאוחר יותר, לא מזמן "נקרעתי" מן המיטה.

            אה, ואם יש צחוקים בהמשך, זה בגלל שחיפשתי אותך בנרות אתמול – חשבתי שאולי אתה כמו קנגרו קטנטן מסתתר בכיס של סיגל או בזה של גיורא, או אולי אצל תמי והנה – אתה כאן. איזה יופי:)))!!!!

            חוה

  2. שיר שרוצה ליצור מגע, לפתות את הקורא לחדור לתוך נשמת אפו, לגשר על החול הזכוכיתי ואולי גם לשרוט, להשאיר סימן שהיה שעבר דרך הקורא…
    מעל צומת בית דגן לא צומח הדגן, זוגות זוגות של מלאכים כמו דובדבנים.
    הבדידות שכה מעיקה למרות כל המיכשור לקשר אנושי…השיר שנכתב וכבר לא ממתין למענה. האצבע שמתוך הציור המפורסם, ששכחתי מי צייר…אצבע אלוהים נוגעת, לא נוגעת ואין מימוש של מגע במציאות…
    בסוף השיר מודבק כמו פלאקט- לפרצוף, ואין לי מה להוסיף חוץ מיזה שזה כל כך עצוב ונכון…השיר ואנחנו כפרטים הזויים מתפתלים אחד מול השני, עם המון ניכור…

    • מקוה שרוצה וגם מצליח, תמי :)
      נכון שהשיר הזה רוצה לגעת. ממש. לבדוק את אפשרות הנגיעה. איך, עד כמה.
      השיר הוא מעשה מנכס, והשיר הזה מכניס את הקורא לשיר, להפוך חלק מהמציאות של השיר, ולא להיות עוד אותו הוא שהיה לפני השיר.

  3. וואוו, איך אפשר להתקרב לשיר הזה בלי ללמוד את תורת היש ותורת ההכרה ותורת האני והאתה (אם יש כאלה בפילוסופיה) ובאפס הבנה במטאפיזיקה?
    בכל אופן אני קוראת ברמת ההבנה הבסיסית שאחרי תורת הכל מים של השושנה ואחרי ההשלת הנשל, (כנראה בסדר הפוך אם אחרי ההשלה מתחילה ההארה וההתעוררות) והנה יש לנו מי שזוחל על גחונו והחול שורט אותו ואולי מהכאב נולדת הבנה שמתוכה נכתב השיר הזה שבא לנסות לנחם בהגיון ובפילוסופיה על העדרו של האהוב. בין השורות נרמז אולי שהקשר היה קצר ויפיפה כפריחת הדבדבן ועכשיו הוא התעופף אל מדף האקסים כשבדמיונו של הכותב הם שרפים שפרחו והתיישבו להם על עץ.
    מהשיחה בין השניים על נחש או שרף ניתן אולי להבין את הנסיון להבין את פשר האהבה או את פשר השיר, אם הו נחש זוחל, גשמי, ארצי ומציאותי, או נחש עם כנפיים, השייך לעולמות עליונים או דמיונים, והאם הדמיון הוא המציאות או המציאות היא בכלל דמיון ואיך אפשר בתוך כל זה להתמקד באהבה או בשירה ואז באמת מכל המחשבות הילוסופיות עולה השאלה שלאורך השירים היא נשאלת מיהו האתה? כשאתה אינך האם אתה ממשיך להתקיים, האם אתה אדם או שיר והאם בכלל יש ביניכם הבדל ומה זה משנה בעצם? אז מה יש לו לאדם בוודאות? רק איזה אני עיור שרואה רק תמונות של מה שהמוח שלו מאפשר לו לראות, ואולי יצליח למצוא מאפרה אז לזמן מה גם היא תהיה קיימת.
    הייתי אומרת שמהשיר הזה נושב יאוש כלשהו. לא? או שזו רק אני:)
    עכשיו נשאר לי למצוא את הקשר בין נפילה להגעה וזו שאני מכירה שנפלה והגיעה זו עליסה לארץ הפלאות.

    • שלום אמיר
      אני שמח לקרא את דבריה של סיגל v. בי נשבעתי, לפחות עשר מהכניסות שיש לך לשיר הן שלי. אני קורא ,ובכל פעם הולך לאיבוד, אבל נסחף אחר הריתמוס.

    • לסיגל,

      אני לא מרגישה בו ייאוש אלא סוג של דיאלקטיקה. את יודעת אולי לאן אמיר נעלם, אולי הוא נסע בינתיים לעוד איזה ארץ.

      סתם……. בצחוק:)))))))

      חוה

      • גיורא אתה צודק בדיווח הקושי וההמשכות, בהתחלה חשבתי שפשוט לא אגיב כי היה לי ממש קשה אבל אז החלטתי להתחיל בלהתגבר על הפחד שיש לי מנחשים:) ולהתייחס אליהם כאל יצירים חביבים מהתקופה שלפני שהם נהיו פתיינים מהצד הרע של המוסר ולפני שקבלו עונש וחטפו אובססית עקבים ורק אז הצלחתי לראות…נחש מול שרף, יש מול אין, אתה מול שיר, עף מול זוחל וזה מה שיצא.

        וחוה, חוויתי יאוש כי הוא מחפש את החבר ומחפש תשובות ואפילו מאפרה הוא מחפש ועכשיו את מחפשת את אמיר:)בכל אופן,יאוש מלחפש ולא למצוא ולהחליט שזה לא משנה כי מה ההבדל בין אתה לבין השיר כשבשניהם האצבע לא יכולה לגעת ולשדר לחושים מציאות. קצת כמו בוירטואליה הייתי אומרת, חושבים שאי אפשר לגעת אבל באופן פילוסופי אפשר להתווכח על כך ולאפילו להוכיח מגע.

        • סיגלי,

          גם אם אני רוצה, בחיים אני לא יכולה להתייחס לנחש כאל יצור חביב. אבל בחיים לא. למרות שקוראים לי חוה, נחש בעיני זה נחש שרף – כמדומתני – מלאך? לא ככה?
          יש בנות שמגדלות חמוסים (מן נמיות), יש להם חיבה לעכברים.
          אני לעכברים שמה מלכודות וכל הולכי הגחון לא רק מפחידים אותי, חוץ מאיגואנה שנראית לי חיה חביבה.

          אני מחפשת את אמיר, כי אתמול הוא ירד עלי, כאשר כתבתי שאני מבינה את השיר כמו המציאות הישראלית ששמה זין על התושבים. טוב, אני כל הזמן באקטואליה אפילו ערוץ הכנסת אני רואה – זה איום לא? והתחלתי גם לדלג בפייס בוק. באמת כמו שאמרת כל מה שמתייחס לפילוסופיה הקלאסית שמוטבע בשיר – אמיר יפרש לנו.

          לגבי הלבד, את יודעת כל הזמן שואלים אותי אם לא משעמם לי להיות לבד. אז עכשיו קיץ וכל יום אני שמה סרט ורואה. בין לסדר את הבית לעשות קניות, הנה הקפה מן המקרוגל מצלצל.

          הקיץ הזה יהרוג אותי.
          חוה

          אני יודעת שיורדים עלי בגלל העניין שלי בפוליטיקה, אבל התמכרתי קשות, זה עדיף על כל תכניות הריאליטי. הנה עכשיו יש תכנית על איך נשים תופסות גבר.

          בושה וחרפה, תגידי סיגל למה לא עושים תכנית על שלושים גברים שמנסים להשיג אישה, אז אולי גם לא היה כל כך קשה להיות לבד – האגו של הנשים היה בדיוק כמו זה של הגברים ואפילו יותר ויכלנו לטרוף איזה שלושה לארוחת בוקר.

          סתם…. בצחוק (אבל קצת ברצינות) זה כזה כיף ככה להתבחבש.

          באיחולי לילה צונן נעים וחברי
          חוה

          • :)
            נראה לי שהוא לא ירד עלייך אלא פשוט חיפש התייחסות לשיר, כבר אמרתי שזה פוסט חיפוש?
            אז איפה האתה ההוא שהיה וניהל שיחה אינטלקטואלית על נחשים ושרפים?(אגב שרף זה משהו כמו מלאך אבל מראהו הינו נחש עם שש כנפיים וכמה שאני יודעת מי שנחש היה מכישו היה מביט בפסל השרף ונרפא.)
            בשיר הוא קבע נחש ולא שרף ןאחר כך התעופף מהתמונה והשאיר את הכותב לתהות אם הוא קיים גם כשאינו. וזה מזכיר לי תקופה שבה ניסיתי להתאושש מאהבה חזקה שנקטעה לי וניסיתי להתנחם שהנה האהוב לא באמת מת. ניסיתי לגייס את כל האהבה שהייתה בי לשמוח בשבילו שהוא ממשיך לחיות וזה פשוט קורה רחוק ממני ובלי קשר אלי. ואז הרגשתי את ההבדל בין לדעת לבין לדעת, יש את הידיעה מכורח ההגיון שהרי ההגיון מלמד אותנו כבר בגיל צעיר את קיומה של האם גם כשהיא יוצאת מהחדר, ואז יש גם את הלדעת שהעיניים שלי צריכות לראות, והאף שלי צריך להריח והאוזניים שלי צריכות לשמוע, ורק אז אני ממש ממש אדע, ואז הבנתי שאת סוג הידיעה הזאת כבר לעולם לא יהיה לי איתו וכי יהיה עלי להסתפק בידיעה של ההגיון ולהסתפק בזה. הסתפקתי כמובן מחוסר ברירה ומיאוש, אבל לא משנה מתוך מה, זה עוזר, בדיוק כמו שהשיר הזה כנראה איפשר התמודדות ועזר.
            וענייני האקטואליה יקירתי…וואוו, אני האחרונה שיודעת משהו, מידי פעם אני קוראת כותרת או בודקת חדשות באינטרנט או מחליטה שהיום אשב ואשלים מה שאני לא יודעת שקורה בארץ ובעולם ואז אני ממש מחייבת את עצמי לצפות בתכנית חדשות שלמה בטלויזיה וזהו. קשה לי מידי נפשית מכל כך הרבה צרות סביבי, האם זה נורא שאני מעדיפה לברוח מהצרות אל השירים? האם זה יוסיף למישהו משהו אם כן אהיה בעניינים?
            פשוט, בית הוריי מגיל מאוד צעיר מחובר לכל אמצעי התקשורת ולבקר אצלם עד היום זה כמו כניסה לתוך עם ישראל. כל הטלויזיות דלוקות ואם אפשר להאזין באיזשהו שלב רדום גם לרדיו אז אדרבא, ועם ישראל מתאחד על כל מיני בעיות וגם לי יש כל מיני בעיות שבהן אני נאבקת בכלל לבד, ודווקא בית יש לי. אז אני מתנתקת לי. ולמעשה, במדינה שלנו אין אפשרות להיות ממש ממש מנותקים, כי האקטואליה הזאת פורצת לנו הביתה גם ללא אמצעי תקשורת.

          • הי סיגל,

            הצחקתי אותי עכשיו ברמות על!!!!:))))
            בגלל שאני לבד, אז אצלי זה רק האינטרנט, הטלוויזיה והרדיו בחדר השינה ואני קופצת מאחד לשני. ואף אחד באמת לא מבין את ההערות הפוליטיות האלה. כי כל אחד יודע שיש מציאות אחרת, אולי חוץ ממני.

            הסבר שלך לנחש ולשרף פשוט מדליק – את אומרת כזה עם כנפיים, מעניין, מעניין. אפשר לאמץ אחד כזה בבית?

            לגבי אהבות, אז גם לי יש סיפור כזה. כאילו אני מצהירה שלא הייתי מאוהבת, אבל היתה לי אהבה כזאת, שהרגשתי שהוא הבחור ממש גורר אותי לתוך הסיפור. את יודעת כל יום פגישה, התנחלות מיידית אחד אצל השני, בסוף זה הפך למשהו היפר אקטיבי לחלוטין. בשישי ריקודים במועדון עם חברים וכל יום שבת טיול. אולטימטיבי, כמעט חתונה, לא ככה? אז עוד לא פחדתי מן הקרוב, הקרוב הזה. אבל

            היו סימנים שזוהי צורת ההתנהגות שלו. שמה שקרה לו איתי, קרה לו כבר לפני כן, הכל הצביע על זה שזה דפוס התנהגות כזה. אבל אני כמו מטומטמת בחרתי להתעלם והמשכתי. ואז נסעתי לאמריקה לאחי, כאשר הוא עוד היה שפוי אחי ולא היו מריבות על הירושה…. והרגשתי שזה דועך. וזה בדיוק מה שקרה כשהוא חזר.

            סיגל, הבחור כאילו גמר איתי, אבל לא גמר איתי. הוא פשוט התעלל בי. צלצל כל יום לספר מה קורה איתו עד שכמעט נפחתי את נשמתי בי. על אמת. שלמתי לעוזרת הבית שלי שתטפל בי, צנחתי למיטה מחמת כאבי הלב.

            אבל, מן הנסיונות האלה למדתי ואת בטח יודעת שאני לא נשארת חייבת. כל הבגדים שלו היו אצלי. וגייסתי ידיד טוב שיחזיר את הדברים שלו, והידיד היה חתיך וגם צעיר.

            ואחר כך – פשוט נעלמתי – בדיוק ככה. נעלמתי שהוא לא יוכל להשיג אותי. הלכתי לבריכה, התחלתי לעבוד על היצירות של אורפז, עשיתי כושר, השתזפתי והתחלתי לרזות עד שנהייתי חצי חתיכה וחצי שרמוטה.

            תקראי בעיון- יש לי קלטת שלמה עם האסטרולוג ירון לבנה שאני מנדנדת לו מה יהיה עם הקשר והייתי ממש פסיכית בענייני קשרים ואהבות. וירון אמר שום כלום שנגמר לו וזהו. בינתיים אחרי שלושה חודשים כאשר הוא צלצל אני כבר הייתי אחרת והפכתי לו את המעיים בחזרה. נתתי לו להבין שיש לי מחזרים אחרים, כמה הוא דפוק, ולא מסוגל לאינטימיות, ועוד הסברתי לו בפרוטרוט מה לא בסדר איתו עד שהוא התחיל לפחד ממני בחזרה.

            את יודעת בהדרגה זה היה מן תהליך של גמילה מן האהבות הגדולות. אחר-כך היתה לי עוד אחת קטטונית כי הוא היה חתיך ושווה שזה סוף הדרך – אבל, אני כבר ברחתי כל עוד נפשי בי.

            טוב, אני יודעת שאמיר רצה שאתייחס לשיר שלו – בינתיים כולנו כבר התייחסנו לשיר שלו והוא עדיין איננו הוא סיים את דבריו ב:)))

            בסוף התחלתי כל כך הרבה לשחק עם גברים שאני לא יכולה לאהוב אותם יותר.
            תגידי לי שזה נורא, שזה איום ונורא נכון? אהה, יש כאלה שבאמת שלחתי להם אנרגיה של אור, ואני יודעת על מה את מדברת אבל אני כבר לא יכולה להתאהב, מן מבט ציני כזה על גברים.

            נורא ואיום הה?

            תגידי, את יודעת איפה אמיר:)))))
            שיהיה לך המון כיף, מעניין ולא לבד.
            חוה

          • הי חוה, את כותבת על גמילה מאהבות גדולות, אמנם בינינו יש פער כלשהו בגיל ואולי יגיע יום שבו ארים ידיים מקשר אבל חושבת שלא תהיה בי אנרגיה לטרוף גברים או להוציא להם את המעיים, מילא אם הייתי מוצאת בזה עונג כלשהו, אז לא יודעת הלא העתיד נמצא בעתיד ובינתיים אני חיה את שני צידי הירח של חיי,רוצה שקט אבל שלא יהיה משעמם, רוצה תשוקה אבל לא מוכנה שתשרוף, את איחולייך קבלתי בחיבה ולשאלתך אין לי מענה כי כמו שקראתי חשבת שאני קנגרו…אז לא, קנגרו אני לא וגם נחשים עם כנפיים כחיות מחמד אני לא מגדלת להנאתי, גם לא ג'וקים:)

          • הי סיגל,

            טוב, אמיר הופיע, ענה, ושוב נעלם, אז הלכתי לחפש נחש ושרף, וכמעט טבעתי בענייני קבלה. אז צדקתי שרף זה באמת נחש עם כנפיים, מצאתי גם שהוא מופיע ביהדות וגם בנצרות. הנחש והשרף הולכים גם עם עקרב שזה בכלל מבחינתי נוראי ועוד עם התנין והלוויתן והגעתי ליונה שמקביל לישו, וכל אלו הם מתחומי התמחותו של אמיר.

            קנגרו, זה בצחוק, כי זה היה מן רתמוס כזה, את יודעת איפה אמיר, כי לך ולאמיר יש התכתבויות ענקיות וארוכות, שאני לבושתי תמיד לא נעים לי להיכנס בהם, על אמת וטפו… טפו… טפו..

            הן יש הפרש גילאים, אבל לא ויתרתי מאז על אהבות גדולות, נהפוך הוא הסיפור עם משה דווקא פתח תקופה של התפרחחות ענקית שלא היה לה גבול. כשמשה עזב אותי הייתי ממש קידית בענייני אהבה, כמו שאמיר טען הרעלת הורמונים, הוא גם לא נתן לי לצאת. אני לא יודעת אם אתה מכירה את זה אבל ממש זה הגיע מן האגו.

            אז ככה, אחת הסיבות שאני מאוד מעריכה את אמיר היא שאיני מזהה – אני לא מזהה אצלו כל התנהלות בחיים שמניעיה מניעי אגו. אבל אל תשכחי סיגל שהמון, אבל המון גברים פועלים ממקום של אגו. וכאשר אני מזהה את זה מה שהדבר הזה עושה לי הוא להעמיד את האדם בגובה המתאים בגובה האדמה. למה, כי כולנו שווים כבני אדם גברים ונשים, ומי שחושב שברוך שלא עשאו אישה, צריך להסביר לו שגבר ואישה הם בני אדם שווים מתוקף בריאתם. ולזה אני מתכוונת לטרוף. משמעו להעמיד אדם על המקום. זה אולי נראה ממקום לא טוב,

            אבל זה מגיע מאיזה סוג של חוש צדק מאוד מפותח. על אמת. ובעניין של קנגרו – זה נראה לי דימוי חמוד לאללה. והזכרתי גם את תמי וגם את גיורא,

            ברור שאני יודעת שאת לא קנגרו, אבל אני יודעת שאמיר מתייחס אליך ואל ניתוחייך בהערכה רבה.

            שיהיה לך ערב נהדר
            וניפגש בהמשך אני מקווה
            חוה

          • הי חוה, מאוד יפה בעיניי לקרוא את הערכתך והתעמקותך בשיריו של אמיר, אפשר לומר שאנחנו דומות בהבנה שלנו שהשירים האלה גדולים ומיוחדים.
            כשאני מטיילת בתוך השיר, אני מדברת איתו (עם השיר), הוא תמיד מספר לי משהו, הוא תמיד מוביל לתובנות, ואין לו סוף, אולי גלל זה כיף להמשיך להגיב כי כשממשיכים להיות קרובים לשיר הוא ממשיך להפתח ולספר דברים. זה לא דבר שקורה בשירה הכללית ואני באופן אישי פשוט אוהבת את זה בשירים. מסתבר שגם את ולכן כל מה שנובע מהשיר כולל התגובות בעיניי הוא חלק מההנאה.
            שיהיה גמלך ערב נפלא,
            סיגל.
            (אה…ובענייני בנים…בהמשך:)

    • זאת קריאה יפה ומאירה, סיגל, למרות שמצאת בסוף דווקא ייאוש. בקריאה אחרת אפשר לחשוב שזהו ניסיון לנכס את הנמען לתוך השיר, או להפוך את השיר לחלק מהזהות והמציאות שבה הוא מתקיים. יכול להיות שזה נשמע נסיון לא כל כך ריאלי בשלב זה, אבל בהמשך… מי יודע :)

      • תגיד,
        אז אתה קנגרו או לא?

        :)))))))))

        • בדקתי, ולא :)

          • טוב,

            אמיר, מכיוון שהמודם שלי שווק אתמול חיים לכל חי נידונותי לטלוויזיה. אבל, יש לי עוד תובנות לגבי השיר – בינתיים אני צריכה לקרוא אותו מחדש ואז אעלה אותם.

            ובענייני בנים, משהו מאוד מוזר קורה, אנשים סליחה, גברים מזהים אותי כבר ושואלים אם אני חיה לבד, ואני אומרת שכן, ושואלים אותי איך זה, ולפני שאני מרגישה פתאום מוחלפים מספרי טלפון, אבל, שלא כמו סיגל אני במידה מסויימת רוצה לחשוב על עתיד אחר שבו מחלף גהה יהווה את הדרך בה תיסע מונית אל שדה התעופה. אני אקפוץ על גרם המדרגות בשמחה גדולה אגיד שלום להרבה נחשים שישארו כאן, ומחלון המטוס אייחל לאורות אחרים עוצמתיים יותר וחזקים יותר בהם אצפה לקראת הנחיתה.

            חוה

      • רואה שאתה רומז שיש קשר בין השיר הזה להמשכו וגם קראתי את הספר ויודעת שיש קשר בין כל השירים הלא הם כמו שיר אחד ארוך. אבל ניצלתי את מרחק הזמן שעבר מאז שקראתי וגם מאז שהעלית כאן שירים מהספר וקראתי את השיר כשיר מנותק מחבריו. זה איפשר לי את הקריאה הזו. ואהבתי אותה כפי שהיא. בעצמי יש לי קטע פילוסופי כזה עם דברים אז מצא חן בעיניי לקרוא את זה כך, עם היאוש והכניעה למצב.
        כרגע מאוחר בשבילי להתרכז מידי אבל בהזדמנות הראשונה אחזור אל השירים מלפני ואחרי ואכתוב איך השיר הזה מתחבר אליהם. יודעת שאהנה מאוד, והפירגון של החברים שכאן שקוראים ומגיבים לי מעודד אותי להמשיך, וכיף לי:)

        • במקרה שכך הובן, לא אמרתי שלא לגיטימי לקרוא את השיר לעצמו, להפך, ראוי לקרוא אותו קודם ככה, והרי בעצמי העליתי אותו כאן לבדו.

          • טוב,

            אז בואו נהיה רציניים וארשום כאן מעט מן התובנות שלי ואם זה יהיה ארוך – אחלק את זה לשניים,
            אז לאמיר, לסיגל ולכל השאר

            בשעתו, כאשר דברנו על השירים מתוך הספר שיר, היה לי אנטגוניזם – אבל עכשיו הבאת את השיר בנפרד. כאשר כתבתי את הפרשנות שלי למעלה, חתכתי למעשה את כל חוקי הפרשנות "החוקית" וכתבתי על הדובר – למעשה על המשורר – אמיר אור, עיין נשמה יפה.

            בנפרד משירים שמופיעים אצלך גם בספר שיר וגם במקומות אחרים בהם אני פוגשת מקפיצות ההיסטוריה "השיר הזה יהיה שירה של מאה אחרת" למשל, השיר הראשון, השיר שהצגת כאן, אפשר לומר שהוא מקומי. כלומר באמת מתמודדדדדד עם שאלות של בדיה/בדיון/מציאות.

            אבל, ויש אבל אחד גדול, מכיוון שהרבה משוררים כותבים שירים ארספואטיים, מה בכל אופן מבחין את השיר הזה.

            השיר מקיים דיאלוג, הדיאלוג מתחלף כל הזמן וזומין טאוטולוגיה כדי לנסות להמחיש מלשון כאן/עכשיו מוחשי מה יכולתו של שיר. כלומר הנושא מתחלף וגם המושא.

            השיר פותח בדיאלוג אני/אתה
            ואין הוא מפרש מי הוא האני ומי הוא האתה. האם האתה הוא איש, האם הוא הדובר, האם הוא הקורא, או אולי הוא השיר עצמו.
            האם האתה הוא הקורא? ואם כן, איך הוא יכול פתאום להתעופף לצומת גהה ולנוח על עץ דובדבן? אלמלא האתה הוא גם השיר. אלא שזה לא נכתב באופן ברור כלומר, האתה? מי הוא האתה – האם הוא האחר באני עצמו (הדימיון) האם הוא הקור או השיר.

            בהמשך, מעלה הדובר עצמו את הדיאלוג למקום שבו הדיאלוג הוא בין השיר לבין המציאות עצמה – אבל, האם המציאות היא "היש" האם היא פואטית, האם היא בעיניו של הדובר, או האם היא כמו שהיא מתוארת?

            האם קיימת מציאות בפני עצמה?
            האם המציאות היא איך שאנחנו תופסים אותה,
            או מתארים אותה.
            אני חושבת שחשוב לבודד את הנושאים המשתנים בשיר, או את המושאים בשיר, ולראות איך הם מתפתחים.

            ועוד – האם הדובר באמת מתלבט?, האם הוא מנסה ליצור מטא-מציאות כדי להמחיש את עבודת השיר האם הדיאלוג הוא בינו לבין עצמו או
            בינו לבין הקורא. האם המשורר באמת תוהה או האם הוא מתעתע.
            אמיר, זה שאתה אומר שאתה לא קנגרו, עוד לא אומר שאתה לא יונה משיח בן יוסף…:)))))
            מבקשת שמישהו יעזור לי

            HELPPPP!!!!!!!!!!

            חוה

            חוה

          • הי חוה, אכן זוהי הזירה של השיר הזה – הוא בודק את השיר ואת המציאות כיצירות מנטליות שאינן כה שונות או נפרדות. ונכון, השיר אינו מעוקר רגשית, להפך, הוא בדיאלוג עם הזולת בין פנימי ובין חיצוני, בין אנושי, אמנותי או אלוהי – זולת שחשוב, שנוגע, זולת בה"א הידיעה ובנו"ן הנגיעה.

  4. אמיר, קוראת וקראת ונעימה לי הקריאה ומאתגרת.
    השורה הראשונה תפסה אותי ואני חוזרת אליה שוב ושוב.
    מעשה אמנות על מעשה האמנות.ומרגישה את הלוך ושוב תוך כדי, ההתקרבות לבד הציור (או לנייר) וההתרחקות.את הניירות המתקשקשים ונזרקים, ולפעמים נשלפים מהפח.
    לא משוכנעת במוחלטות הsave.כי אחרי השמירה יש קובץ ואם יש קובץ יש
    copy-paste-delete כל מיני גלגלי הצלה.
    אבל נכון שיש "סייבים" שגם אלוהים לא יעזור לך… ועכשיו רואה את מציל= save.
    יפה
    יפה
    תודה

  5. לא שהתגובה הולכת להסתדר מתחת לתגובה שלך אבל ברור כמובן שלגטימי, ועד לשיר בזה נדמה לי שתמיד הגבתי לשיר כהמשך לזה שלפניו וכחלק מיצירת ענק, פשוט כל כך התלהבתי ונהניתי שלא הצלחתי לקרוא שיר מתוך הספר כרק שיר.
    אולי עכשיו, עבר זמן מאז שקראתי את השירים ומאז שהעלית אותם בבלוג, שהייתה לי הזדמנות לראות את השיר כשיר שהוא יחידה נפרדת, יש לו עולם ומלואו ולא חסר לו כלום:)
    אגב, התבוננתי במקומות שבהם הכתיבה הייתה בגוף ראשוןוראיתי שגם אם השיר מתחיל באתה ונגמר באתה ובודק עולם דרך האתה, הוא מקפל בתוכו כמה מקומות כמו:"שרף אני אומר", "אני רק מתאר מה שראיתי או שמעתי","וגם אני עצמי, אמור ואהיה", שוב נראה לי שיש כאן חשיבה פילוסופית אולי שהאני נוצר כשהאחר יוצר אותו, ומה שעושה האני כשהוא לבד זה לרשום ולתאר אם החושים, והמפגש בין האני לבין האתה מפרה את האני, אחד אומר כך והשני אומר אחרת ומוסיף את הידע שלו על נחשים ועל החיים, ומהרגע שנכנס אתה אל תוך החיים של האני, כלום כבר לא ברור כמו שהיה ומתחילות התהיות על כמה ממה שקורה זה דמיון ומהי מציאות בכלל, ואז קורה משהו שהתחברתי אליו מאוד בדרכי וזאת ההבנה שהאתה הוא לא אתה ספציפי אחד וכך גם השיר יכול להחליף אתה אחד באתה אחר, חיצוני או פנימי לא משנה מיהו האתה אלא ההכרה בנפרדות הזו שמקומה בדמדומים, מקום עצמאי שאיננו זקוק לדבר מסויים, (זקוק אולי כן אבל לא למסויים…כלומר אם אדם זקוק לחום, זה יכול להיות חום הלב, חום השמש ואפילו חום הגול שרק בקע, אבל ההכרה בכך, יש בה מן שחרור כשהאתה נעדר, הלוא זה אומר שאתה ספציפי אולי נעדר אבל אם זה החן שלו שנעדר, חן יש גם בלהקת שחפים, ואם חסר משהו שינעץ בלב תמיד יש מזלג וכו':)

    • הי אמיר,

      אני מבינה שקבלתי מחמאה, אז קודם כל תודה. כאשר אני מחמיאה לך, צא ודוק, שמעט הפרשנות שהבאתי, וסיגל המשיכה אותה מדגימה את המעוף המחשבתי, הפילוסופי, הרגשי ויכלתן של המילים להתרסן ולהתעופף תחת עטך (נראה לי שאתה כותב בעט).

      בהחלט אפשר קצת ללכת לאיבוד, אבל צריך לתפוס קצה של חוט ומשם להמשיך ולפרום ועדיין לשמור על קוהרנטיות צמודה על מילותיך ואל פרשנותם.

      ובאמת צריך לבדוק את השרשור, ואת העפעוף כמעט של כל שורה כדי לכתוב את השיר עצמו קצת אחרת ועדיין.

      שמחה שסיגל המשיכה וגם אני יכולה להמשיך, רק רציתי להעיר שאפשר עוד וזאת רק ההתחלה. וכאן אני מנסה להסביר מדוע אולי אני מחמיאה לך על שירתך.

      יונה – משיח בן יוסף, לפי מה שבדקתי הוא אנלוגי לישו בהמשך לבדיקה של נחש ושרף…. ובהמשך תנין וליוויתן. כשם שיונה היה שלושה ימים במעי הליוויתן ויצא ממנו בחיים לנבא על תחיית אנשי ננוה, כך גם ישו שהיה קבור שלושה ימים ועלה לשמיים והוא יתגלה עם תחיית המתים.

      ככה סיימתי ומה שרשמתי כאן מעמיד אותי על התהייה על הפתיחה של השיר נחש אתה אומר נחש ולא שרף.. בעצם אני שואלת על פשר הפתיחה המפתיעה הזאת הקונוטציה כפי שלמשל כתבתי כאן, אבל למעשה כאשר כתבתי משיח בן יוסף, לא סתם כתבתי, אלא תהיתי על פשר הפתיחה.

      כמובן שאפשר גם למצוא את האמזונות – כמו הדימוי שרוכבות. כלומר עולם הדימויים בשיר שואב בחלקו מן המוכר ובחלקו מטקסטים שונים סיפוריים/רליגיוזיים. האם מעשה הכתיבה יש בו סוג של "פולחן" במובן החיובי.

      טוב, אולי קצת הפלגתי אבל אלו גם די העולמות שלך, רק שאני לא מסבירה אלא תוהה ומעלה תמיהות.

      חוה

      • חוה, בהחלט יש לשירה גם צד ריטואלי. השירה התחילה משם, מהפולחן שלווה בדיבור קדוש, מיתוס או נוסחות קודש שונות, והמלים נתפסו כפעולות מאגיות על העולם.
        גם נחש וגם שרף הם יצורים מיתולוגיים, אבל לנחש גם פן ארצי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור