אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

כמו השמש


יֵשׁ לוֹ זִכָּרוֹן. הַחוּץ נִקְרַע מִמֶּנּוּ פְּנִימָה

 

 

כְּבָר לֹא בָּרוּר אֵיךְ לְקַפֵּל בַּחֲזָרָה אֶת כָּל

הַשִּׁיר הַזֶּה. הַשִּׁיר הוּא זִכָּרוֹן, כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ

 

שֶׁנּוֹתְרָה בָּעַיִן אַחֲרֵי מַבָּט בַּשֶּׁמֶשׁ; כָּכָה גַּם

הַשִּׁיר, שׁוּרָה אַחַר שׁוּרָה. בַּמַּדְרֵגוֹת

 

גֶּבֶר מְטַפֵּס בַּחֲזָרָה אֶל דִּירָתוֹ, קוֹמָה שְׁנִיָּה.

הָאִישׁ הַזֶּה, פִּתּוּי צָפוּי לְעוֹד שׁוּרָה אַחַת, פּוֹתֵחַ

 

אֶת הַדֶּלֶת, וּמְגַשֵּׁשׁ אֶל מֶתֶג הַחַשְׁמַל. אַחַר כָּךְ לַמְּקָרֵר.

פּוֹתֵחַ תַּ'בַּקְבּוּק, וְלֹא עוֹשֶׂה מִזֶּה מָשָׁל, אֲפִלּוּ לֹא דֻּגְמָה.

 

אַתָּה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ עֻבְדּוֹת וְכָל זֶה לֹא קָרָה בַּשִּׁיר, אֶלָּא

בַּמַּדְרֵגוֹת וּבַדִּירָה, בְּיוֹם רִאשׁוֹן בְּתֵשַׁע.

 

וְהוּא הָיָה אַתָּה, וּבִכְלָל חָזַרְתָּ

לְהַאֲכִיל אֶת הֶחָתוּל. הַשִּׁיר, אַתָּה אוֹמֵר, הוּא כְּמוֹ

 

הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁנּוֹתְרָה בָּעַיִן אַחֲרֵי מַבָּט בָּעַיִן

שֶׁהִבִּיטָה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ. אֲנִי אוֹמֵר, הַשִּׁיר אֵינוֹ רָחוֹק

 

יוֹתֵר מִן הַיְדִיעָה "הִנֵּה חֲתוּל", "הִנֵּה מִלִּים", הִנֵּה

שׁוּב עוֹלָמוֹת שֶׁל זִכְרוֹנוֹת שֶׁיִּזָּכְרוּ  מִכָּאן וָהָלְאָה.

 

נָכוֹן, שָׁכַחְתִּי לְדַבֵּר עַל הֶחָתוּל, שֶׁלֹּא הָיָה

וְלֹא נִבְרָא בַּשִּׁיר. טוֹב, אָז הֶחָתוּל זָלַל מִפַּח הַזֶּבֶל

 

כָּל אַחַר הַצָּהֳרַיִם, וְגִלָּה  רְעַבְתָּנוּת רַק מִתּוֹךְ חֶמְלָה

עַל בְּדִידוּתוֹ שֶׁל אִישׁ כָּזֶה. אֲבָל, סוֹפוֹ שֶׁל הַדָּבָר,

 

בַּשִּׁיר הַזֶּה אֵין שׁוּם חָתוּל שֶׁיִּשָּׁאֵר אָדִישׁ

לָרֵיחַ שֶׁל שְׁיָרֵי  בְּשַׂר עוֹף, אוֹ לֹא יַבְחִין בָּהֶם בֵּין שׁוּרוֹתָיו,

 

לַמְרוֹת שֶׁנֶּאֶרְזוּ הֵיטֵב בְּדוֹגִי-בֶּג מִפְּלַסְטִיק

בַּמִּסְעָדָה הַשְּׁכוּנָתִית מַמָּשׁ לִפְנֵי שְׁעַת הַסְּגִירָה.

 


פרק 17 מתוך "שיר", הקיבוץ המאוחד 1995

עוד מתוך "שיר":

 

1 "זרע שנזרע בחול" : זרע שנזרע בחול מחכה שנים לגשם

2 "וטוב שבאת": גשם. הוא נקרע מעצמו החוצה

3 "בוא שב, ראה" :  תוכו מגשש את הדברים, נהפך לחוץ

4"כבר מאוחר לחזור מכאן": קנוקנת מגששת / נכרכת / על קנוקנת מגששת

5 "אחוז עולם": כשהוא יודע שהוא זוחל, הנשל מתרחש מעצמו

6 "דבר אלי בבת אחת": יד על יד (מה שבקע, נוגע)

7 "הנה אני יושב על הספסל בפרק": מה שנוגע, יש לו פנים

8. "שלום התגעגעתי": פנים שנגמלו מלהיות פה

10 "ואיני זוכר דבר, רק זה": במים הוא שושנת ים. מושיט זרועות של פרח. טורף

11 "נחש אתה אומר": על החול הזכוכיתי, השורט, הוא מבין

12 "האם תבוא?": הוא בא

15 "עוד": עוד

16 "טובע הוא נושם": טובע, הוא נושם מים חיים

 

55 תגובות

  1. מירי פליישר

    מאוד אוהבת את השיר שהוא הרהור פילוסופי מתמשך עם פואטיקה , כמעט כמו אפלטון ופילוסופים ספרותיים אחרים אבל כאן יש גם קצב . תענוג של שיר. היה או לא היה חתול…היה ולא היה תלוי מי כותב,מי קורא, מי מהרהר ומי חי או מת. תחי המוזה יוצרת המציאויות ואנחנו משרתיה הענווים.

    • תודה, מירי, ולברכה החותמת את תגובתך אצטרף גם אני – "תחי המוזה יוצרת המציאויות ואנחנו משרתיה הענווים!"

  2. אמיר יש לי שאלה לגמרי לא פיוטית ואף לא פואטית. מהי זיקתך המציאותית למין החתול? הוא מככב אצלך לא מעט.

  3. נהניתי מדברים פשוטים שנכנסו לשיר – חתול, בירה, בשר. זה נדיר אצלך. היום אני כמו נווד שמשוטט בהיכל קדוש רעב ומותש ולהפתעתו מוצא בו חתיכת בשר ומשקה ואפילו פרווה רכה ללטף. ועדיין זה היכל שלא נועד למגורי אדם. אני נווד פשוט, מצטערת שמכל היכלך המרהיב אזכור רק טעם העוף וכמה שערות חתול.

    באהבה,
    שרה.

    • לא נדיר, שרה, תלוי איזה ספר את קוראת. בשירים של "שיר" יש הרבה מזה. יש כל מיני רעבים וכל מיני מזונות, וודאי אין מה להצטער – אם תזכרי משהו כבר לא יצאת בידיים ריקות :)

  4. שיר ארספואטי יפה ומרגש נוגע בהווית הדברים הפשוטים
    נתקלתי בתפיסה הזאת בזן בודוהיזם לא להגדיר דברים רק לציין אותם הנה חתול הנה מילים ולתפוס אותם בחד פעמיותם
    בככותם זה אפשרי? מכל מקום זו שאיפה
    "השיר הוא זכרון ,כמו שמש
    שנותרה בעין ,אחרי מבט בשמש" שורה פנינית ,אגזור ואשמור ליד אותן שורות אלמותיות המנסות לתפוס את מהות השירה כמו זו של זך על השירה כמשהו שמשאיר משהו

    • תודה, חנה, אם נגע בתבונה וריגש את הלב, די בזה. האם זה אפשרי – בסופו של דבר מכלול הספר עוסק בדיוק בשאלה הזו – של היצירה והקיום, הן מבחינת מהותם והן מבחינת האפשרות לאחוז בהם.
      שימי לב, שהדובר והנמען אינם מסכימים לגבי דרגת ההשתקפות של השיר בחדר המראות של המציאות(אחד מהם מוסיף על מה שציטטת).

      • נכון אחד ,הנמען אני מבינה כך, מבקש להצמד לעובדות למציאות והמשורר מבקש לברוא מציאות בדיונית משל עצמו
        היה חתול או לא היה זה לא משנה העיקר היה בדמיונו
        אם הבנתי נכון השיר הוא די מורכב רובד על רובד ,מעין שיח פנימי או ויכוח פנימי בין המשורר לבין הנמען – הקורא הפוטנציאלי

  5. באמת ש"כבר לא ברור איך לקפל בחזרה את כל השיר הזה"…יפה איך הדוגי-בג אורז את חיי הכלב שמסתתרים בין השורות…
    בשירים מתוך הספר "שיר" הקורא נחשף לאופן המחשבה שלו עצמו,לתהליך ההבנה והתיפעול של התודעה, כך לפחות אני מרגישה. ההשתקפויות המופלאות כמו של השמש בעין, בזכרונות…המבט על החתול שלא נמצא, כמו הפרדוקס של שרדינגר…גם אנחנו וגם השיר וגם החתול, כולנו מושפעים ממכניקת הקוואנטים…

  6. גיורא פישר

    השיר הזה בא לי בזמן.
    קיבלתי עכשיו הזמנה ל25 באוקטובר ל"בית יציב" בבאר שבע, לקרא ולדבר על שירתי בפני מורים משתלמים.
    מארגנת המפגש ציינה שמדובר במורים שמגישים בפעם הראשונה תלמידים לבגרות מורחבת בספרות, ושאדבר על "איך נוצר שיר".
    בכל מפגש שלי עם מורים, אני נוהג להביא גם משירי משוררים אחרים.
    הפעם אביא את השיר שלך ,העוקב אחר הדרך הפתלתלה המתרחשת במוחו ובליבו של המשורר עד לשיר הגמור.
    אספר לך אחר המפגש מה אמרו.
    שבת שלום
    גיורא

    הַשִּׁיר הוּא זִכָּרוֹן, כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ

    שֶׁנּוֹתְרָה בָּעַיִן אַחֲרֵי מַבָּט בַּשֶּׁמֶשׁ; כָּכָה גַּם

    הַשִּׁיר, שׁוּרָה אַחַר שׁוּרָה. בַּמַּדְרֵגוֹת

    • שלום אמיר,

      אתמול ניסיתי להקשיב לראיון שלך באנגלית, והיה מאוד קשה, הוא נקטע, ולא רציף, אולי אתה יכול לעשות משהו בעניין?

      תגיד, למה, אבל למה אתה אף פעם לא כותב שהקריאה שלי מנהירה, יפה, איזו מילה טובה? הה? על הקריאות ועל הכתיבות שלי? מה, אני שפן, אני חתול, אני השמש בעצמה? (לא, לואי ה-14).

      התהיות שלך לגבי השפה, נידונו פעם אחר פעם, אני חושבת שהשפה היא מערכת סמלים משותפת שאימצנו לנו כחברה. לא תמיד היא קשורה למראה האובייקט או הסובייקט – אלא היא מן סוג של נורמה חברתית כזאת, שנקוטה בקרב עמים שונים, להם שפות שונות.

      למשל, השיר "האם תבוא" נשמע אחרת בעברית, והוא נשמע אחרת "הוא בא" כפי שבחרת לקרוא לו בצרפתית. הוא מתנגן אחרת. יש גם לעגן את מערכת הארמזים אלוסיות והנורמות בתוך השפה בה הוא נכתב. נדמה לי שבכתב החרטומים זה היה בהתחלה די ברור. נניח ציור של ציפור סמל ציפור או אולי יונה.

      ולכן, מערכת השפה מסמנת למעשה את הסדר הסימבולי, נשאלת השאלה, האם ללא שפה מוסכמת היינו יכולים לתקשר בכלל? ולכן לשפה יש תפקיד בסדר החברתי של עם מסויים שמשתמש באותה שפה? הלא כן?

      ולשאלתך, מאחורי השפה מסתתרת שפה נוספת ונוספת. מכניסה את מימד הזמן, את מימד המרחב ואת האני – הסובייקט, ואת האתה – האחר/הזולת. מכיוון שכל אחד תופס זיכרון בצורה אחרת, או שמש בצורה אחרת. למשל, שמש יכולה להאיר, ולכן היא מאירה את הסיטואציות שהאני מתאר בשיר, אולי באורה היא יכולה גם להאיר את הזכרון. אבל, השמש יכולה גם לסנוור או לשרוף.

      אם השיר הוא זיכרון אזי הזכרון מאיר על המחשבה על ההכרה הוא מרחיב את היכולת שלנו להתבונן מן הפנים ומן החוץ – זה מה שנדמה לי שניסית לעשות בשיר – אדם שמתבונן בעצמו או השיר מתבונן על האדם מלחוץ ומלגו. הזיכרון יכול להיות חיובי הוא מנהיר שלל של יכולות אנושיות של הכרה והתבוננות , אבל הוא יכול לסנוור, יש איזו עגמומיות במבט על האדם שעולה לקומה השנייה פותח את הדלת, משהו עכור קמעה – שאין בו שום ריגוש, אולי מה שארע לפני כן היה בו אבל אותו הרגע של הכניסה הביתה הוא קזואלי, יומיומי כזה, שגרתי כזה – אולי הוא קרוב לשריפה, אולי היתה פעם שריפה.

      טוב, בינתיים אלו ההערות שהיו לי, ומה שנתפס בעיני לעומת השיר הקודם שעסק ביחסי שיר/מציאות/מבדה.

      נתפסתי כאן לנושא של שיר/זיכרון שיר שיכול לנוע בזמן.

      לגבי חתולים, טוב, גישתך נידונה שוב ושוב לסימן של החתול. האם האיש העולה במדרגות הוא חתול שבע, של אחרי, שפותח לעצמו בקבוק (בירה?), או שהוא חתול ביבים קרוע בגרביים מתכרבלות.

      השפה שמאחוריה מסתתרת שפה. ועוד שפה
      בעברית הפעם.

      למשורר בשחור
      חוה

      • חוה, "שיר שיכול לנוע בזמן" היא הבחנה מעניינת. האם היה חתול או לא? האם האתה הזה הוא מי שהוא אומר שהוא, או מה שהשיר אומר?
        השיר מתגלה פה כזירת הבריאה של המשורר. ברצונו יש וברצונו אין…

        וכן, "מאחורי השפה עומדת שפה, / שפה היא עקבות / עקובים משם".

    • גיורא, אשמח לשמוע מה אמרו אחינו המורים.
      גם אם אין לדעת בבטחה מה קורה למשורר במוח ובלב, משורות אלה לפחות אנחנו למדים מה קורה לו בעין:)

  7. רונית בכר שחר

    היי אמיר אהבתי את השיר מאד עד

    'יוֹתֵר מִן הַיְדִיעָה "הִנֵּה חֲתוּל", "הִנֵּה מִלִּים", הִנֵּה

    שׁוּב עוֹלָמוֹת שֶׁל זִכְרוֹנוֹת שֶׁיִּזָּכְרוּ מִכָּאן וָהָלְאָה. '

    אחר כך משהו נעצר לי בזרימה שלו. בעיני השיר פתוח יותר ומעניין יותר כשהוא מסתיים ב-מכאן והלאה. אבל השיר אינו שלי כמובן. (:

    • חבל שנעצר לך משהו, רונית, כי לפי הצעתך יישאר השיר בלי הפואנטה שלו, ונישאר קצת באוויר עם עניין לא סגור.

      הדובר בשיר טוען שהשיר הוא השתקפות מסדר שני של המציאות -"כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ / שֶׁנּוֹתְרָה בָּעַיִן אַחֲרֵי מַבָּט בַּשֶּׁמֶשׁ" – ואילו הנמען, שרומז שהשיר הוא מין בדיה, טוען שהוא השתקפות מסדר שלישי – "כְּמוֹ
      הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁנּוֹתְרָה בָּעַיִן אַחֲרֵי מַבָּט בָּעַיִן / שֶׁהִבִּיטָה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ".

      ומה הפואנטה שבסיום?
      הנמען טוען כנגד העובדות שמובאות בשיר, שהן בדיון, ואילו המשורר "מוסיף חטא על פשע" ובורא את המציאות שבשיר כרצונו, עד הסיום עם הדוגי בג והפסיכולוגיה של החתול שמרחם על בעליו. זה כבר בהומור, אבל הטענה רצינית – שהשיר הוא סוג של בריאה ומציאות.

      • כל טקסט בדיוני הוא סוג של בריאת מציאות, או ייצוג מציאות. השאלה היא הכישורים של הדובר/המשורר לתאר אותה פואטית ורעיונית היינו תימטית. האם השיר שלך מונח על אותה הרמה כמו של סטיבן קינג, למשל, או על זאת של ביאליק, או אלתרמן, או גיפסן שכותב מילים של שירים לזמרים המזרחיים למשל,.

        ומה לגבי השפה כמערכת של סמלים. אולי זה בכלל היה כלב ולא חתול, אני באופן אישי מעדיפה כלבים, למרות שבעלות החתולים למיניהן מנסות מניפולציות שתודה באהבתך או בזיקתך לחתולים.

        אפשר יהיה להקים גם קואליציה פוליטית של אוהבי החתולים, למרות שבעיני בפועל החתול היא באמת חיה פושטית מסוג שני, אולי שלישי.

        חוה

        • חוה, מסכים איתך שכל טקסט בדיוני הוא סוג של בריאת מציאות, אבל לא כל טקסט מדבר על זה ומדגים את זה:)

          • נ.ב. ובקשר לחתולים ולכלבים – אני מהאו"ם :)

          • לאמיר,

            בכוונה הקצנתי, יכלתי להביא גם את רם אורן כדוגמא לבדיון, לבריאה של מציאות, בכוונה משכתי את הקצוות אבל אפשר לישב את ההבחנות בדיכוטומיות שבין הפופוליזם לבין העיליתיזם, הגבוה/הנמוך וכו'.

            מעבר לכך בקשר לחתולים ולכלבים אני יודעת שאתה מהאום, אבל היה צריך אולי להגיד את זה. כמו למשל שהנהרת שאתה לא קנגרו, כמובן אחרי בדיקה ובחינה.

            אבל, יש בעייה, אתה יודע שמלאן תנינים ברחו מחוות פצאל, תנינים כוללים גם אליגטורים, קרוקודילים, ומעבר לפיטר פן, זו החייה הכי מסוכנת שקיימת בכלל. מה שאומר שביס מתנין הוא גם כואב וגם בלתי הפיך ובלתי עביר. עביר מן הבחינה שהוא מעביר אותך מעולם אחד שכולו טוב, לעולם אחר, שטוענים שהוא טוב יותר. אם אתה צדיק אתה יכול לשבת שם עם שור הבר והליוויתן, וגם הצדיקים, באשר לזיונים – לא נראה לי, בגלל שצריך גוף פיזי ואני לא יודע, אם אחרי שתנין נוגס בך נשאר משו מן הגוף מעבר לנשמה ולנפש.

            טוב, תראה, זה בעניין חיות, ובעניין העובדה שלא אמרת שהקריאה שלי טובה, מצויינת, מנהירה – מחוק את המיותר.

            לגבי שירים שנעים בזמן, ובכן, גם בודליר וגם רלקה נסו לתפוס את תנועת הזמן בשירים שלהם. במיוחד אצל בודליר ב"פואמות קטנות בפרוזה", אם הצלחת לתפוס את תנועת הזמן אפשר לומר דייני. אבל לקפל את השיר? ולגבי הזיכרון – מסכימה איתך – הזיכרון אינו משהו מוחלט, ולכן יכול להיות שיש כאן גם תנועה מרחבית – בבואה של בבואה של בבואה. המבט נקרא גם GAZE וזהו מושג ידוע באמנות, כלומר, אותו המבט האחד שלוכד את אותה התמונה הספציפית.

            העין שבה משתקפת השמש או מראה אחר, הוא מוטיב חוזר אצלך – העיין באמת קשורה למבט שהוא שונה מן הרגע המבודד של ההצצה. מבט יכול להיות יותר משתהה ויותר ארוך.

            טוב, אני מקווה שהובנתי. מקוה מעומק ליבי שתנינים עוד לא הגיעו לתל-אביב. בכל אופן כמי שתאב חיים כמוך – זהירות תמיד תועיל עם תמהיל של הרפתקנות.

            חוה

  8. טובה גרטנר

    היי אמיר
    שני הבתים הראשונים אומרים את כל השיר
    השאר, זה הפרשנות שלך, שלי על שלך, החתול שלי שהיה
    שלא היה
    החתולה שבי שהתעוררה
    שלא התעוררה

    ניראה לי שאפילו עליזה בארץ הפלאות לא הייתה נישארת אדישה לשיר שלך
    להתראות טובה

    • טובה, מילא החתול שלך, שהיה או לא היה כמו חתול הצ'שייר של ארץ הפלאות, אבל אם למקרא השיר התעוררה גם בך חתולה, אל תתני לה לא להתעורר :)
      הפרשנות היא עיצוב המציאות, לא כן?

      • טובה גרטנר

        הפרשנות שלך מסקרנת,
        עם החותם המיוחד רק לך,
        והחתולה שלי… היא תשע נשמות בריבוע,
        אחת שהייתה אחת שלא היתה… ומה שמצחיק שהשיר הוא בכלל לא על חתול,
        להתראות
        טובה

        • "נָכוֹן, שָׁכַחְתִּי לְדַבֵּר עַל הֶחָתוּלה, שֶׁלֹּא הָיתה
          וְלֹא נִבְראה בַּשִּׁיר. טוֹב, אז היו לה תשע נשמות, אחת שכן, אחת שלא…:)

  9. נראה לי שיהיה לי נוח לצטט את התגובה שאליה אני מגיבה כי נהיה כאן הרבה דיון, שזה בעיניי כבר יחד שאנחנו נפלא.

    ציטוט:
    היחד שאנחנו / לסיגל 30/08/2011 21:20
    אמיר אור
    סיגל, את כנראה קוראת "יחידים" כמין משק אוטרקי שלא צריך כלום מבחוץ, אבל זה כמובן לא ככה. להיות שמח עם עצמך, מלא בתחושת חיים, ביצירה או מה שלא יהיה, אין פירושו שאתה לא צריך כלום – אוויר, מים, אוכל, אהבה, מי. לתת ולקבל עם אחרים הוא חלק מחילוף החומרים של הנפש.
    ההבדל הוא אחר. ליחידים יכול להיות כיף עם עצמם אבל גם יכולים להתגעגע לאהוב. גם זה וגם זה הם עונות הנפש וחלק חיוני מחילוף החומרים שלה. ואם אדבר לרגע במונחים מוחלטים (למרות שהעניין הוא ספקטרום), ליחיד כזה אין בדרך כלל יחסי תלות או לבדופוביה. הוא לא מסתיר את הריק שבתוכו דרך היחד, אלא חולק את המלאות.

    הגיבו לאמיר אור

    תגובה:
    נראה לי שנשמע מתגובותיי שאני חושבת שאנשים שמתפקדים כיחידה נפרדת הם לא אנושיים, אני פשוט חושבת שהם אולי פחות זוגיים ונראה לי שהיחד שלהם הוא לא באמת יחד, בדיוק כמו כל סוגי היחד האחרים שתארת בשיר, מבינה שאינם סובלים מלבדופוביה אבל הנה בנשימה אחת נראה שכתבת עכשיו שגם בלי להיות תלותיים הם מעין תלותיים, כי הם חייבים אוויר מזון ומים, ודווקא אצלי התלות נגמרת אחרי שלושת אלה. חיי אינם תלויים לא בזוגיות ולא בחברות ולא אמות אם אני לבד, גם אם בסופו של דבר בכלל מתים לבד. אני פשוט לא אוהבת את זה ויש לי העדפות, אבל ברגע שאני מעדיפה מערכת יחסים על גידול איגואנה, היא מכוונת את עצמה להתאים למערכת האמונות שלי לגבי איך שאני רואה אותה ורוצה אותה. אז בענייני געגועים נראה לי שפשוט לא הגדרנו את המילה געגוע בראש השיח, כיוון שבהגדרות גם אם אנשים מתייחסים למילה כאל בעלת משמעות אחת, יתכן ועדיין המשמעות משתנה מאדם לאדם. אם לקחת את דוגמת התלותיות, אז נכון, יש אנשים שזה רפלקס אצלם לאבד שליטה ולהתגעגע ברמות של מעיינות הסבל הבלתי נגמר. אני מתכוונת לגעגוע נשלט, לדעת שאני יכולה להתגעגע ולהביע געגוע ולהרגיש שמתגעגים אליי וכל זאת כי זה כיף להתגעגע ואף אחד לא מאבד את הראש בגלל זה, ואף לא לא מורט שערות או מעביר מגהצים על הגוף. אז כן, אני בעד געגוע אם הוא זוגי, ונגד געגוע אם הוא חד צדדי, ובעד מרחק אם הוא יוצר געגוע, ונגד מרחק אם הוא סתם בשביל שהיחידות הנפרדות יחיו לעצמם את חיי הנפרדות המלאים שלהם, כי במערכת האמונות שלי לגבי זוגיות, כל דבר שקיים בין אנשים מתקיים מסיבה זוגית, בין אם זה געגוע, בין אם זה מרחק ובין אם זה ריב או ששיחה נעימה.

    • :)
      נראה לי שהתגובה יצאה מהיחד שאנחנו ועברה לכמו השמש…איך זה קרה? לאלוהי הבננות פתרונות.
      אופס, לאחר בדיקה מתברר שהיא גם שם, מאוד מקווה שהיא לא נמצאת בעוד מקומות,
      את זו שכאן כדאי למחוק. לא?
      לשמש אגיב בערב.

  10. הי אמיר,
    אין כמו הערב ביום שבו שהילדים חוזרים לספסל הלימודים ולהורים מתחיל מוקדם השקט, כזה שמאפשר לקרוא שיר בשלווה.
    מה שמטריד את השלווה זאת הכותרת…החוץ נקרע פנימה? קריעה יחידה שאני יכולה לדמיין שהיא פנימה זה בגוף, אם זאת יריה של כדור או בתולין, האם הזכרון עובד מן החוץ אל הפנים? אם זכרון מתעורר הוא בדרך כלל פורץ החוצה. לא? שמש.
    בכל אופן הזכרון כאן במרכז הקריאה שלי. השיר הוא זכרון, יש לו זכרון ואיפה הוא ממוקם ולמה הוא דומה.
    ואם אני מביטה בשמש ומסיטה את עיניי, מה שנשאר מהשמש זה דווקא הנקודה השחורה בשל הסנוור. מבט ממושך בשמש והעין בחושך ובאמת מה שנותר מהשמש זה בדמיון לטווח קצר שזוכר שהרגע העין שלנו הייתה תקועה בתוך השמש טכך למרות שחושך אנחנו עדיין חווים את הידיעה שיש.
    ואם השיר הוא כך שורה אחר שורה זה לא מובן מאליו, זה קורה רק בשירים מסנוורים כמו השיר המקסים הזה.
    כשהוא נכתב כבר לא ברור איך לקפל אותו אבל מה שבטוח זה שכיף לקרוא אותו פרוש ושלם, גם כחלק משלם וגם כשלם שהוא.
    מי שכן מצליח לקפל עצמו חזרה וקורע את עצמו מהחוץ שבחוץ אל פנימו של הבית זה הגבר העולה במדרגות,ועם הכניסה אל הבית גם אם "אתה" אומר שאינה משל לאיך שהזכרון עובד ואלו סתם עובדות שלא קשורות לשיר זה, אי אפשר שלא לשים לב שהוא פותח. פותח דלת, אור, מקרר ובקבוק, כמו שנפתח הזכרון כמו רבדים לעומק כשכותבים שירה.
    ואז מן הצצה אל החיים, המדרגות, והדירה והשיחה בין האני והאתה, בין אם אחד הם או בני זוג, או המשורר מנהל שיחה עם שירו, לרגע מרגיש הקורא שהוא נכנס לתוך עולם של זרון של מישהו אחר, עם החתול, ושקיות נאוכל שאריות ממסעדה ואז הבום…היה או לא היה. כקטראת הרגשתי נזיפה מחוייכת מצד הכותב…הלו, הלו, להוציא את האף מתא ההצצה, אם היה או לא היה, אם יש לי מדרגות בבית או חתול, זה לא מה שמשנה כאן, לחזור לשיר, האמירה היא שם ובל נשכח הסקרנות הרגה את החתול…אז כך מפעיל הכותב את פעולת הזכרון גם על הקורא כשהוא מזכיר לו לחזור לשיר…איך זה עובד שם בפנים כשאנחנו נזכרים? כן, זאת מכה קטנה ומשהו נפתח.(אם לא הייתי יודעת, עכשיו הייתי משערת שהמשורר הזה הוא גם מורה, כי כך לדעתי צריכים מורים ללמד תלמידים על דרך ההמחשה תוך כדי ההקניה וכל זה קורה תוך כדי שיר אז…וואוו!)
    ואז ממשיך הדיאלוג וכבר השיר הוא השמש בעין שמתבוננת בעין שהתבוננה בשמש. ומנסה לבדוק האם שם יש שמש באמת כמו השמש הראשונה ולא רואה שם שמש חוץ מעין מפוקחת שראתה את העין שהביטה בשמש והיא יודעת שעכשיו כשהיא מביטה בעין היא רואה עין שרואה עיגולים שחורים. זוהי עין הידיעה ואם היא השיר הרי שהוא יודע בדיוק כמו שהוא יודע חתול כשהוא רואה אותו וכל אלה נארזים לזכרון כל מה שיודעים, כל מה שהצביעו עבורנו ושיימו אותו בשפתנו. וחתול…היה או לא היה? מתישהו היה, כמו גם מדרגות של בית או מסעדה שכונתית, גם אם ברגע זה הם אינם מהרגע שהיו ולימדו אותנו את שמם הם מתוייגים בזכרון וכל המילים המקופלות פנימה נמצאות שם לשרותנו בזכרון ואם לא הייתי כותבת כבר כל כך הרבה הייתי מחפשת איך השיר מקבל מראה לאורך כל היצירה בספר שבו בכל פרק הוא מקבל משהו או נפתח עבורנו משהו ממנו או מהאתה עליו נכתב השיר, וכאן בפרק זה של שיר, השיר מקבל תכונה מיוחדת שמעולם לא העליתי בדעתי לחשוב עליה לבד, לשיר הזה עכשיו יש זכרון.
    תודה על שיר מקסים שאהבתי לקרוא לטייל בו, בין אם כך הוא נכתב ובין אם כך הבנתי, נהניתי מאוד…וליל מנוחה,
    סיגל.

    • סיגל יקרה, תודה על הקריאה הקשובה שפותחת את השיר שורה אחר שורה. לשיר לא רק יש זיכרון, אלא הוא גם בורא אותו כרצונו. חשבת פעם על זה שגם הזכרונות שלנו, "העבר" הם יצירה שניתנת לשינוי ולעיצוב?

      • שהעבר הוא זכרונות שיש להם עלינו שליטה על ידי יצירתם בהווה אני בינה אבל שלאחר היווצרותם ניצן לשנות אותם, זה אולי רק בשירים, כי יש זכרון הנשען על דברים שהיו, יש זכרון שאולי ההורים "שותלים" לנו במוח והוא לא לגרי שאנחנו זוכרים, אבל שינוי זכרון זה רק למי שיש לו מנהרת זמן שבה הוא יכול לנסוע לאחור וליצור שינוי למען הזכרון בעתיד. או ש…התכוונת לזיכרון מומצא.

        • כל חוויה ולכן גם כל זיכרון הם גם יצירה שלנו. משום כך, אפשר בהחלט לעצב את הזיכרון. יותר מזה, כשחוזרים לחוויות עבר וחיים אותן מחדש מגלים שהן לא זהות לזיכרון שמתויק אצלנו. גם הן התפתחו עם הזמן, או שמא הזיכרון התפתח :)

          • נכון, אמיר,

            ובהיפוך, השיר הזה מכלה את עצמו על דרך אלימינציה, כלומר הוא מתפרק לסך חלקיו.

            עד שטרחת לבנות תמונה, הנה היא מתקפלת, מערערת תחת עצמה בטענה של בנאליות היא מזמינה לכתוב כל שיר מחדש.

            חוה

          • חוה, הטענה היא לא על בנאליות אלא על ערך האמת של השיר, והתשובה, כמו בכל מציאות היא אלסטית.

            הסטואים חשבו שהעולם הוא מין נוסחה כזו, שנפתחת ואחר כך נסגרת, וגם ההודים דיברו על סוג כזה של בריאה מחזורים בתבנית קבועה.

          • אוקיי אם כין, נראה לי שהתכוונת שניתן להרחיב את הזכרון שלפעמים מצטמצם עם הזמן אבל לא לשנות ברמה שהופכת נניח שקיעה לזריחה.
            נזכרת בערב חוויה שהעברתי עם חבר שיש לנו זכרונות משותפים מגיל עשרים. וזה היה ערב מצחיק כי היינו שם בעבר באותו סיפור ובכל זאת כל אחד מאיתנו זוכר פיסה אחרת מאותו ארוע או מאותה סיטואציה בעוד שאת הפיסה של האחר אין השני זוכר וכך נוצר מצב שהשלמנו חתיכות מידע זה לזו, וכבר לא הייתי בטוחה שבאמת היינו שם ביחד.

          • סיגל,

            את מה זה מצחיקה, הובלת את המצב לאבסורד.

            את יודעת, לי יש זיכרון די פנומנאלי כזה, עם כל החורים של השכחה. זה דבר די מטריד. כי כאשר אי אפשר לשכוח דברים הם מציפים אותך פעם ועוד פעם, כאילו אני ביני לבין עצמי יכולה לדשדש במשהו כאילו עד זוב דם. הדרך היחידה לצאת מזה היא לעשות משהו.

            אבל, זה די מעניין ככה לראות את עצמך לפעמים דרך עיניים של אנשים אחרים, אתה פוגש מישהו שאתה בכלל לא מכיר. זה מאוד מוזר כאילו.

            למשל, כאשר למדתי לדוקטורט בספרות עברית, נשבעת לך שלא ידעתי הרבה על ספרות עברית, וגם היום אני לא יודעת. יש פרקים שלמים שאין לי אותם. תקופת ההשכלה, למשל, אברמוביץ – זה שכתב את טוביה החולב, ברנר, שטרניחובסקי, שירת ימי הביניים – נשבעת לך שאני פשוט לא יודעת על זה כלום!!! פשוט כלום.
            תואר שני עשיתי בספרות עולם ורק קפצתי לחוג לספרות עברית. תתפלאי, אורי צבי גרינברג, לא מכירה את השירים שלו בכלל, מה שאני מכירה זה אלתרמן.

            גם יש יצירות שלימות שלא קראתי. משה שמיר, נאדה, חיים באר, כאשר כולם קראו את נוצות, אני לא הצלחתי לקרוא אותו. ברוב הספרות העברית יש לי חור אבל כזה ענק.

            רק מה בקורסים, כדי שלא יהיה לי משעמם הייתי מדברת. ככה בקטנה על יהודה עמיחי, ואחר כך גם בקטנה על עגנון. לא פילחתי את הספרות העברית, זה שאמיר טוען שהיתה אצלו על המדפים בבית היא הטריחה אותי ושעממה אותי עד מוות.

            יום אחד, אני פוסעת באחד מן הבניינים בבר אילן, ועוצרת אותי אישה מבוגרת, ושואלת אותי מה אני לומדת, עניתי לה ואז היא עונה לי "עכשיו אני יודעת מהיכן יש לך את הידע הזה" אי אפשר להשתוות עם הידע שלך.

            הייתי בהלם, לא הבנתי על מה היא מדברת. סתם מברבורים בשיעורים אנשים הסיקו שיש לי ידע.

            אני נשבעת לך שהסיפור אמיתי, ואני לא משתחצנת, גם כאן, מה שאני לא יודעת אני בודקת בגוגול, ולגבי האינטלגנציה שלי – טוב, זה לשיפוטם של אחרים, מעבר לזה אם מישהו חושב שזה בא לי בקלות, כמה קירות אני גירדתי וכמה ויתורים אני עשיתי וכמה פעמים אני דפקתי את הראש ושתיתי עד זוב דם, ככה, אחרי חמישה ימים של כתיבה מבודדת, עשר בלילה אני לבד בבית, נכון ברמת השרון, אבל זה כאילו לא חיים, כאשר אחרים יצאו בילו. ואני מנסה למצוא מישהו להיפגש = חברים ככה ונעשה מאוחר ואני עם הרחמים העצמיים הייתי תופסת בקבוק קוניאק ושותה אותו למוות ללא רחמים. עד תומו עד שלא יכלתי לא לחשוב.

            אז אם מישהו חושב שלא הקרבתי, סבלתי, אכלתי קש גבבה ובדידות, זה ממש לא ככה.

            חוה

    • הי סיגל,

      אפשר רק להוסיף על דבריך (לא את כולם קראתי) רק את ההתחלה, וזה לא בגללך, גם לתוך השיר הזה לא נכנסתי כל כך עמוק.

      בכל אופן – המילה – נקרע – היא מילה שיש בה הרבה אלימות. גם בבדידות של הגבר שעולה במדרגות יש איזה סוג של לבד אכזרי כזה, של מי שאינו בדיוק מגיע הביתה, אלא מגיע אל איזו דירה, שיש בה מקרר, ממנו הוא מוציא בירה. נדמה לי שבדירה לא מחכה אף אחד, וגם הדיאלוג הוא לא כל כך בין האני לאתה שנמצא בתוך הדירה, אלא אתה שמשקיף על האני.

      השיר שמתקפל נדמה לי שהוא קצת אנלוגי לשעונים שנוזלים אצל סלוואדור דאלי. שיר מתקפל הוא מן תמונה סוריאליסטית פלאסטית כזו. לא הבנתי אם אפשר לקפל את השיר בגלל אורכו, על דרך הצמצום, או שמכיוון שגם השיר הופך להיות מן תשמיש כמו אוהל מתקפל, יריעת בד שמתקפלת. גם המילה הזאת יש בה סוג של אלימות לא מזוהה.

      האם השימוש במילה זכוכיתי, נקרע, חותך, הם מילים שמעידות על אלימות – ואצל מי בדיוק האלימות הזו – האם זה פן אצל המשורר, אצל הדובר, בתמונה שבשיר, האם הזכרון הזה נתפס כאלים ככה עם כל הבדידות הזאת. אין לי מושג למה אנשים נתפסו לחתול, אבל, איפה שיש שיירים, יש גם חתול ביבים. התמונה הזאת של הגבר שעולה בדרגות אל הדירה – היא תמונה מאוד בוהמיינית, אגב, הדובר גם לא מספר אם בנוסף לבירה יש גם שאריות של איזו אבקה להסניף מרוב עצב.

      חוה

      • זאת הבחנה מדויקת ומאוד חשובה, חוה. ה'דיון' בין הדובר לנמען שבשיר הזה הוא לא סתם דיון בין א' ל-ב'. ה'אתה' הזה הוא כמו שהבחנת מצויר בצבעים אורבניים אפורים, קצת זרוק, קצת שותה, וחוץ מהחתול אין לו שם איתו אף אחד.

        ב'לקפל' אפשר לחשוב על השיר גם כעל מין נוסחת מציאות, נוסחה גנרטיבית שאפשר לפתוח ולקפל אותה בחזרה (ואיתה את העולם עצמו).

        • לאמיר,

          דווקא האבחנה הקודמת שלי לא היתה על הבנאליות, אלא על ההתפרקות לסך החלקים.

          אני חושבת שרק גבר יכול לצייר תמונה כזאת של גבר שעולה במדרגות, כמו שאמרת קצת זרוק, קצת אחרי, אולי בהמשך ל… התמונה היא יותר אולי בוהמיינית מאשר בנאלית.

          מה שאני התכוונתי הוא שפתאום היתה לי מין הברקה כזאת שהשיר מתפרק, ומה שנשאר הוא "הנה חתול" "הנה נעלים", כלומר סך החוויה שנותרו ממנה עקבות יכולים להיפתח שוב מחדש, בדיוק לאותו השיר, או אפילו מן החלקים האלו לכתוב שיר חדש. והדגש לא היה על בנאליות בשיר, אלא התמונה הזאת שאולי היא אפילו חרותה אצלנו בזיכרון הקולקטיבי, נכתבת ומציירת את עצמה, ומכל חלקיה, מן הסגוליות של המילים אפשר לברוא שיר חדש לחלוטין, דווקא כזה מואר לחלוטין. לא מסנוור על-ידי השמש.

          טוב, מקווה שהבהרתי את עצמי,

          ועכשיו אני הולכת להדליק איזו סיגריה.
          חוה

          • נכון, חוה, יש משהו מאוד טיפוסי ג'נדרי בתמונה הזאת.
            ואגב, החלקים המתחברים – יש מלבד 18 הפרקים שבספר עוד פרק נסתר שמצטרף מ-18 המוטו'אים.

          • הי לדיון,בדיוק כתבתי לענת על זוגיות מול בדידות ונזכרתי שכאן עניין הזכרון תפס אותי לגמרי ושכחתי להתיחס לאותו אדם שחוזר לביתו לבדו, אני לא קראתי כאן בדידות שסובלים ממנה. הכל נפתח…הדלת, המקרר, הבקבוק ואפילו יש חבר חתול שבעצם מרמז שהעזיבה היא קצרה כי מי שמגדל חית מחמד לעולם לא יעזוב חתול בבית בלי אוכל לתקופה ארוכה.
            אז אם ככה הם חיים להם החתול והאיש ואם בכלל בחלקי הספר יש פניה אל האתה שלעיתים נדמה שהוא איזה אהוב, (או שבכלל עכשיו התגלה לנו שזה ספר שירה לחתול!:) הרי שבעצם אין בשיר הזה בדידות בכלל.
            ובראשית חידוש הדיבור בינינו חוה, בדיוק על הבדידות כתבתי לך, את ואמיר נראים לי אנשים שנהנים מהלבד שלהם למרות שאני יודעת שכאישה לך זה בטח הרבה פחות פשוט כי כמה שנהיה חזקות אין מה לעשות ואנחנו המין החלש.
            אז לא יודעת אם אהבת הלבד הזאת שלכם נולדה מבחירה או מחוסר ברירה, אני יודעת שאם יום אחד אמצא את הכיף בלהיות לבד זה רק מחוסר ברירה ומהיכולת שלי למצוא כיף במה שיש גם אם הוא נכפה עלי. האם מבחירה הייתי נשארת לבד? התשובה היא אלף פעמים לא. אבל יש לזה כמובן הסתייגות אחת ענקית…במידה והאלטרנטיבה היא משהו פחות מנפלא ונהדר…אז סבבה…חתול, סנאי ובירה, ואם ניתן אז לא תזיק גם ויזה בודדה וחייכנית לגן החיות של סן דייגו:)

          • יש שיר אוקסיטני על הלבד והאהבה, וזה הולך בערך ככה:
            "הפרפר מחפש את הנר,
            האוהבים את היופי.
            הפרפר שורף את כנפיו,
            האוהבים את חירותם".

            זה כמובן במונחים של שחור לבן, ובמציאות זה עניין של מידה והתאמה בין שונויות.
            ברור שכשמתחילים לבדוק כמה לבד מול כמה יחד, וכמה ראוי מזה, וכמה הדדי זה, לא נותר אלא להוסיף עוד ציטוט לקראת יום כיפור –
            "פנקסי חשבונות משכיחים את מה שכן צריך וכדאי לזכור".

          • אמיר, אתמול שאל אותי מישהו איך אני מלמדת ועניתי שהשיטה שלי היא למצוא את אי ההבנה ולהמציא לה הסבר שאם איננו ברור אמציא אחר ואחר עד להבנה.
            אין טעם לחזור על אותו הסבר אם לא הוא הגורם לאחר הבנה.
            אז בתגובה לדבריך ועל מנת להמחיש את אי הסכמתי הגורפת אמציא סיפור או שניים או שבעה.
            "ערב ראש שנה אחת ישב לו בראש שולחן החג גבר עם משפחתו, כשלפתע נשמע צלצול קטן באוויר ונכנסה הודעת אסאמאס בה היה כתוב:" אהובי, אני יודעת שאתה יושב עכשיו בראש שולחן החג עם משפחתך היקרה, עם אישתך המתוקה וילדיך היפים ואני כל כך כל כך כל כך לא רוצה להרוס לך את ערב החג אבל אני פשוט יושבת פה לבד, מחלונות השכנים נשמעות זמירות חג ובאפי עולים ריחות געגועים לחיבוק, לחום ולצלילים של אהבה ואני מתפוצצת כי חושבת שזה פשוט לא פיר שהנה מצד אחד אתה אומר לי שאני שמש הלב שלך ושאתה לא יכול בלעדיי ומצד שני אתה יותר בלעדיי מאשר איתי. וכמה עוד אני יכולה להבין ולהתחשב בך. שלא מתאים לך פה ולא מתאים לך שם. ואיכשהו עלי להיות זאת המתאימה את עצמי כי אתה איש נשוי ואני לא. חשבת שלפעמים גם לי זה לא מתאים אבל אני מתאמצת? הנה למשל כשסמסת לי שבנך בחוג כדורגל ויש לך שעה שנוכל לבלות אותה בין השיחים מאחורי הטריבונה של המגרש, ולמרות שהיה לי תור לספר טסתי להיות איתך גם כשהתברר שהשיחים הם אלת מסטיק קוצנית וקקטוסים הייתי שם אוהבת, נשרטת ושותקיה. וכשסימסת לי שיש לך פגישת עסקים בדרום שאתה רוצה שאתלווה אליך ובדיוק הייתי צריכה להגיש עבודה לפרוייקט חשוב, ויתרתי על הפרוייקט וטסתי אליך כי לא יכולה בלעדיך וכל הפרוייקטים החשובים לא חשובים לי כמוך. אבל אתה, כששכבתי בבית החולים כולי מכשירים וסבל עז ולך הייתה בדיוק חופשה משפחתית בחו"ל אפילו לא חשבת לבטל ולהיות לצידי ופשוט נסעת עם משפחתך ויכולת בלעדיי מצויין. וכשאמי הייתה חולה וטיפלתי בה מסביב לשעון וכמעט נפלתי מהרגליים ובקשתי שתבוא להחליף אותי לכמה שעות כדי שאוכל קצת לישון אז בדיוק לא יכולת כי היה לך תור לספר. וגם עכשיו? גם עכשיו אני צריכה להיות לבד? ככה אתה לא יכול להיות בלעדיי? אנחנו בכלל ביחד או שאני באשליה של יחד כי איכשהו כל פעם שאני מסתכלת עלינו במראה אין שם אף אחד מלבדי. חג שמח ושנה טובה"
            אז בכוונה בחרתי דמות "איומה" מפרקת משפחות, פילגש שהורסת בית שקשה למצוא אמפטיה אליה כדי להדגיש שיש שתי אפשרויות לענות אפילו לה בענייני בדידות אהבה ופנקסי חשבון.
            אם הבחור יענה לה באסאמאס… לא משנה מה הוא יענה, זה לא יפתור פה כלום. כי כדי שפנקס יפתח צריך להיות איזשהו טריגר של משהו שחוזר ונשנה וחוזר ונשנה ויוצר מצוקה כלשהי שגורמת לפנקס הנורא הזה לצוץ, ואם פנקס צץ אז זה סימן של מצוקה והדרך לסגור אותו לדעתי היא לעולם לא במילים אלא במעשים…כמו שעושה הנבגד הקליל בשיר הקודם… אבל לא בהכרח באינסוף מעשים לנסיונות ריצוי אלא פשוט מעשה אמיתי ומוצק שייצר חוויה ממשית מרפאה.
            אז כן הבחור יכול לסמס לה שכשיום הכיפורים בפתח כדאי שהיא תתעסק בעיקר ולא בטפל ושטויות הדיבורים על הבדידות המתלוננת… אבל אולי העיקר הוא המצוקה הכתובה בפנקס האסאמאס, והטפל הוא הפנקס שבו נרשמה המצוקה?
            ומהו המעשה שיכול כבר גבר נשוי שיושב בשולחן החג עם משפחתו? אני יכולה לשמוע באוויר את כל התירוצים והסיבות של הלמה אין מצב למעשה, אבל אני לא מסכימה, כי אם הבחור הזה בחר לו פילגש והוא אוהב אותה אז מה לעשות שלפעמים הוא יצטרך לעשות למענה גם דברים לא נוחים?
            למשל הוא יכול לומר:"משפחתי היקרה, יש לי מאהבת ואני מאוד אוהב אותה והיא זקוקה לי ואני צריך לעזוב את שולחן החג הזה ולהיות איתה"…לא עושים את זה? בעולם שבו אני חיה מי שלא עושה את זה הוא פחדן וזה המעשה הנכון. אבל נניח לנכון ונחפש דרך אחרת למעשה…אז אחלה…תמיד אפשר להחנק על שולחן החג ובאמבולנס כשהאחות של מדא היפיפיה תלחץ על הריאות בשיטת היימלך המצויינת והנחנק יחזור לנשום, הוא יכוון את האמבולנס לבית האהובה ושם הוא והיא יחלימו להם באושר ובעושר עד לצאת החג.
            ושירים אוטיסטיניים על יופי ואהבה זה נחמד לשירים , אבל במערכות יחסים יש גם קשה ופחות יפה ויש חשיבות גדולה מאוד לדרכי התמודדות, אז כן אפשר לענות לאסאמאס כך:" פילגש שמש שאני לא יכול בלעדיה, מה זה הפנקסים האלה? זה לא מושך אותי, זה מרחיק אותי, תתעסקי בעיקר ונדבר אחרי החג" בשבילה אני מקווה שהיא לא תיתן למוח שלה לזלוג משמחה על החרוז פילגש שמש, ותשאיר את הפנקס לתזכורת שחלילה לא תשכלח שבבחירת הבחורים שלה היא לא תהיה יותר בלי ותדמיין שהיא עם.
            ואם זה לא הובן… אז הנה סיפור עם בעיה מתמטית שהפתרון שלה הוא בדיוק כמו בעיה זוגית של ביחד מול לבד:
            נתונות שתי משאיות משאית א ומשאית ב. משאית א יכולה לנסוע מX לY ומשאית ב יכולה לנסוע מY לB. כל עוד אחת המשאיות נוסעת ישמר השלום העולמי. מהי ההסתברות שיהיה שלום עולמי?
            וזה קל. אם פעם משאית א תסע בין הנקודות ופעם משאית ב תסע בין הנקודות ישמר השלום העולמי. אם רק משאית א תסע כל הזמן בין הנקודות ומשאית ב לא תזוז כלל ישמר השלום נעולמי , אם רק משאית ב תסע בין הנקודות ומשאית א לא תסע כלל עדיין ישמר השלום העולמי אבל…אם יום אחד משאית ב תחליט שהיא לא נוסעת ומשאית א שמעולם לא נסעה לא תסכים לנסוע במקומה, הקיץ הקץ על השלום העולמי… אלא אם… תהיה בין הצדדים הדברות. ומשאית ב מה לעשות תפתח את פנקס הנסיעות ותסביר שהיא כל החיים עושה את הנסיעה בין הנקודות ותציע שמשאית א תחליף אותה קצת, הרבה או חד פעמי לפי הצורך, זה יהיה מצחיק אם משאית א תאשים את משאית ב בפנקסנות ותמליץ לה להתמקד בעיקר ולא להתעסק בטפל של מי נוסע כמה ומתי. אז למשאיות האלה אני אומרת שהעיקר הוא הגינות בפתרון הבעיה והטפל זה לקרוא לפנקס פנקס ולחשבון חשבון…
            תכלס…יהיה שלום? לא יהיה שלום?
            פה צריך לבוא מעשה.
            אם משאית ב תוותר ותחזור לציר אומר לה שאני לא חושבת שהשלום החד צדדי הזה הוא שלום עולמי ותמיד אפשר לעבור לגור בשוויץ ששם הדדיות זה לא מאמץ אלא נחל שזורם בלי מחשבה.
            ונגיד שלא הסברתי את עצמי מספיק טוב אז נעבור למחשבת יאוש קלה שאולי יש בעולם שני שבטים עם שתי שפות, שבט הלבדיים ושבט הזוגיים, או בשמותיהם השבט זולובודי והשבט מיציציפי
            ההמנון של השבט הזולובודי הוא:
            "תנו לגדול בשקט
            מבלי לקפוא מקור
            רק קצת שמש מים וגם אור
            תנו לגדול בשקט בערוגה בכפר
            שם תזרח השמש גם מחר"
            הם רוצים חיים בלי תקשורת, שיתופי שכל, פתיחות מוח, חובות לב, או אחריות נפש, בשקט שלהם, בלי שירצו מהם כלום ויציקו להם בתלונות או בדרישות שרק מקלקלות להם את הלבד, אבל במקרה שאתה שמש או מים או אור, תכנס, מחמם, תשקה, תאיר ותלך.
            (ההמנון של השבט השני שאני נמנית עליו טרם נכתב והוא לא משנה כרגע לעיקר).
            ומה שמייאש במחשבה הזאת על השבטים זה שכנראה יש איזה איסור עירבוב כי זה לא בהגיון שלי שזה עובד.
            כי נכון שערבו חמור עם סוס ויצא פרד אבל לא נראה לי שהוא כזה מאושר, ונכון שהרכיבו פרה על משה רבנו אבל לא נראה לי שכיף לו באדום, ונכון שחיברו דב עם נמלים וגם אז הפה יצא כזה לא סקסי שמי רוצה לנשק דב נמלים? אז הנה שבט השמן ושבט המים כמה מהר וכמה זמן שננסה לערבב בינהם, האם יתערבבו? ומה הסכוי לצפות שבסוף הערבוב יתקבל מהללו יין בורדו בציר 1876 משובח?
            אז זהו.. לא כימיה כי אם אלכימיה, ניסים ואלוהים.
            מספיק שמי מבין השמן או המים לא יצליחו או לא יאמינו בניסים…אבוד להם.
            אז נכון, שלא הכל שחור ולבן, אבל יש גם את שני הצבעים הללו בקשת הצבעים וכשנתקלים בשחור מותר להצביע עליו, לא צריך להגיד כושי, אבל כן מותר לראות את השחור שבו ולחפש דרך לחיות בשלום עם כולם. בין אם הם בפנים ובין אם הם בחוץ. בין אם ביחד ובין אם לבד.
            ואלה שלבד ואומרים שיש לזה אמצע ואפשר לשלב אז אני מהשבט השני אומרת שאין לזה אמצע כי נסיון החיים הוכיח לי את זה במעשים או באי.

            "

          • אופס…סליחה על האורך..בכל זאת שלושה סיפורים בתגובה אחת:)

          • האמת, קיבלתי סחרחורת :)
            הבעיה עם צרכים בוערים כאלה, עכשיו עכשיו, שהם בדרך כלל לא רואים את הזולת או את המציאות.
            גם אם לבחור אין אפילו חתול לרכב עליו אל אהובתו, ואילו לה יש מטאטא מכשפות משוכלל, זה לא ישנה את עמדתה.
            את המשאיות לא ממש הבנתי, ונכון השמן והמים, יש שונויות שמתאימות, ויש כאלה שבסופו של דבר לא, לפחות בנקודות מסוימות. יכול להיות שככה הם הזולובודי והמיציפיתי, אבל לאמיתו של דבר בשטח יש להם לא פעם חפיפות מדאיגות.
            נראה שהימנון הזולובודי קצת מוגזם, אבל אולי כך יהיה גם זה שכנגד.
            אני מחכה להימנון המיציפיתי…

          • אתה קיבלת סחרחורת, זה עוד מהנוסח המשוחזר:) והאהמ אהממ…מקוצר! שכן כשלחצתי c במקום לקבל קופי קיבלתי מחיקה אכזרית של כל מה שכתבתי:( ואחר כך שחזרתי מהזכרון ושלחתי וקראתי וגיליתי ששכחתי למשל לכתוב על אטלס המסכן שבניגוד למשאיות, מחזיק כמדומני את כדור הארץ על כתפיו עד היום, והוא לבדו ולא נראה לי שכיף לו… ועוד שיכחות מה כהנה וכשם.
            וההמנון המיציציפי הוא ברוח הזוהר:

            מיום אביב בהיר וצח
            אותך אני זוכר
            וכבר מאז היטב ידעתי שלא אוותר
            כי לי היית בבת עיני
            בכל יום וכל ליל
            היית לי כמלאך האל מתוך הערפל.

            רציתי לבקש ידך רציתי לך לומר
            סוד אהבה שבלבבי שמור מכל משמר
            רציתי לך לומר אהבתי אהבתי ונגמר
            אך לא העזתי גם כשהיה כבר מאוחר.

            את עולמי עם שחר את לי כל היום
            את עולמי בלילה את החלום
            את בדמי ברוחי ולבבי
            את הניחוח המתוק הפרח בגני.

            מאז הלכת יומי קודר ארוך ומשעמם
            לשוא רוצה אני לשכוח ולהתעלם
            חזרי מהר כי בלעדייך עולמי שומם
            נדמו מיתרי קולי וכינורי דומם.

            את עולמי עם שחר את לי כל היום
            את עולמי בלילה את החלום
            את בדמי ברוחי ולבבי
            את הניחוח המתוק הפרח בגני.

            אצלנו שרים את זה בתימנית שבטית וגם מתכוונים לזה ובכלל לבנות אצלנו נותנים שמות של פרחים כדי שכולם ידעו שהן מהשבט שלנו ומי שיעז לפגוע בהן מסכן את האמא של הכינור שלו:)

            ואם אנחנו מדברים עכשיו על דחית סיפוקים אז בזה אני אמורה לדעת כמי שמתיימרת להבין את הגיל הרך של ילד או של קשר ברגע שבו הכל מתחיל.
            אז הקטנטנים האלה שרוצים הכל:"עכשיו, עכשיו עכשיו" וקשה להם לא לקבל לומדים דחיית סיפוקים בשתי דרכים. האחת הקשה הקרה והאכזרית שאני נגדה ושהורים נוקשים פשוט אומרים לא אחד תקיף וגורף על הכל והילד גדל בחוסרים אדירים של חום והענקה וזה מלמד אותו כלום הוא פשוט גדל להיות אדם לא מאושר ולא יעזור לעמוד מולו ולנזוף שיש לו בעיה בדחיית סיפוקים אלא עדיף לקחת קצת אחריות לאיך נהיה לך ילד כזה בין הידיים או במקרה של הסיפור שלי פילגש או משאית. (סביר להניח שלולא הגבר שלה היה כל הזמן יוצר אצלה מצבים של חד צדדיות היא לא הייתה מתפרצת לערב החג שלו עם אסאמאס עצבני). וכשרוצים באמת ילד או קשר שמח שילמד ויצליח לדחות את סיפוקיו, מקפידים לא למלא אחר כל מאווייו (שבמקרה המאהבת אין סכנה כזו ובמקרה המשאית לאור תגובת משאית ב אין סכוי שהיא תקום ותתנדב להיות זו שמתחילה לעשות את הציר במקום רעותה גברת משאית א),אבל בניגוד לדחיה קבועה כן פותחים וכן מאפשרים וכן מעניקים וכן מרעיפים וממש ממש מקפידים למנוע מליצור בילד תחושה של חוסר מצטבר, וכך כשמגיע הרגע שהילד מבקש משהו בלתי אפשרי אז מסבירים לו והוא לומד להבין. הנסיון מלמד אותו לדעת לקבל את הלא לצד הכן וכמו שיש פעמים שכן יתנו לו משהו כך יהיו פעמים שלא יתנו לו משהו. ואם משאית ב למשל תאמר לפעמים אחלה אני אחליף אותך בציר בכיף למען שלום העולם, אני בטוחה שמשאית א תשמח ויוקל לה בידיעה שהיא לא לבד בציר וגם אם לפעמים רעותה תסרב לה לפחות היא תדע שלפעמים היא מסכימה וההסכמה הזו צריכה להיות אמיתית ומהלב כדי שיהיה לה משמעות כי זו הדרך ללימוד, דרך יצירה של חוויה טובה.
            אז נחמד לראות במאהבת איזה נודניקית שרוצה הכל עכשיו וכבר לא רואה ממטר, אבל חשוב לקרוא את כל התמונה גם אם היא מצויירת בפנקס קטן ומתלונן, ולהבין שמשהו בהחלט גרם לגברת להתפקע ולגרום לה להפסיק לראות את הזולת… שאגב לפי הסיפור הפסיק לראות אותה הרבה קודם לסיטואציה המתוארת.

          • הי סיגל

            טוב באמת את הסיפור הארוך שלך לא קראתי, אבל שיר האהבה הזה באמת אפס נשמע לי מזרחי.

            אמיר העלה נקודה חשובה וזוהי חירות. אבל אני חושבת שאני ואמיר לא בדיוק חווים את אותה הבדידות או סוג של בדידות. התמונה שאמיר מצייר בשיר היא תמונה טיפוסית כזאת, כאילו הגבר חוזר הביתה פותח את המקרר וכו, זה מזכיר לי מחזות למשל כמו "חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי ויליאמס. נכון, יש שם זוגיות וגם אחות שנכנסת באמצע אבל
            יש את הגבר הזה שחוזר הביתה ממשהו, פותח את המקרר, מוציא את בקבוק הבירה, פותח אותה בבריח הדלת, ככה אני עושה, יש מופרעים שפותחים בירה בשיניים אבל זה ממש מסוכן.

            אני לבדידות של אמיר לא כל כך מאמינה, אני בטוחה שהוא עושה ככה וככה פה ושם, אבל אני, בכלל לא.
            אז ככה, בהתחלה חשבתי שאולי כבר לא הולך לי(?), וגם כי איבדתי את הקסם הנזי. וגם כי גברים רבים פשוט לא יודעים לזיין. תסלח לי אמיר, אהה, לא כי בא לי להיות גלוייה ככה. זה לא שנכנסים וגומרים ומשפריצים ולא משנה איך הגבר נראה. אותי זה ממש מרגיז. חיזור וזיון בעיני זו אמנות שצריך לפתח ולדעת. את בטח לא מתכוונת לאיזה עציץ שיהיה לך בבי.

            אז כאלה שהם טובים אבל ממש אין לי כח לחפש, וכאשר כבר ניסיתי היו כאלה שפשוט התנחלו עד הבוקר וזה גם הרגיז. בקיצור זה לא הלך.

            אז בואי נחזור לזה שאמיר הוא חתיך בינלאומי והוא יכול ויש לו בחירה ואני חושבת שעלי אבד הכלח. אז מסתבר שלא. יש אנשים שכבר קלטו אותי בחיפה, וכאשר הם מנסים להתחיל איתי אני אפילו לא מרגישה, ויש כאלה שמתחילים ומתקשרים ואני לא עונה.

            למה? לא בא לי. לא יודעת למה. את יודעת בואי נחזור לתמונה. נניח שחזרתי מאיזה ערב אולטימטיבי, אדיר ועניינים והכל, בשבילי זה כף לחלוץ נעלים, להוריד פוזה, להשאר בגופיה ותחתונים ולעשות פשוט מה בראש שלי. אני חושבת לפעמים שאם מישהו היה מתנחל לידי הייתי חוטפת ג/אננה וסחרחורת ומסוגלת אפילו לזרוק לו נעל בראש. אני תמיד חייבת לחזור ללבד שלי. לא יודעת איך להסביר את זה. אני חושבת שהעולם הפנימי שלי הוא מספיק רחב בשבילי ואני צריכה זמן להרהורים ולמחשבות ולעיכול של דברים ולעשות מה בראש שלי.

            זהו לא יודעת להסביר לך מעבר לזה. אפילו המילה הרגל לא מתאימה. אם התערבתי בשיח ביניך לבין אמיר – אופפס, מצטערת.
            חוה

  11. אהבתי את הטשטוש והסינוור.
    מאוד אוהבת לעצום את העיניים אחרי הצצה בשמש ולראות מבפנים את הכוויות שמש הרנדומליות. כמה מהן הופכות ליצירה כמו שיר או ציור.

  12. רונית בכר שחר

    תודה על הביאור.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור