בננות - בלוגים / / היחד שאנחנו
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

היחד שאנחנו

 

 

 הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ         

 

הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, שֶׁזּוֹכְרִים אָנוּ אוֹתוֹ, גַּם אִם שָׁכַחְנוּ –

       זְרָעִים בָּרוּחַ, תָּא אֶל תָּא, מַחֲזוֹר אֶחָד שֶׁל דָּם,

פֶּה עַל שָׁד, שָׁרְשֵׁי אֲוִיר, חוּט שֶׁל עֲרָפֶל נִמְשָׁךְ מִן הַטַּבּוּר –

 

הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, בַּיְדִיעָה הָרִאשׁוֹנָה, בִּפְגִישַׁת פִּתְאוֹם בָּרְחוֹב,

       בְּמַבָּט מֵעָל וְחֹם יָרֵךְ מִתַּחַת, בְּעוֹר עָרֹם שֶׁאֵין לוֹ סוֹף

בְּתוֹךְ אֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת, בְּתוֹךְ הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת, בְּתוֹךְ הַנֶּחָמָה –

 

הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס, בְּמִשְׂרָדִים מֻכֵּי נֵיאוֹן,

       מֵעַל, מִתַּחַת אֲלוּנְקוֹת, בְּפִטְפּוּט רָכִיל עַל כּוֹס קָפֶה אוֹ תֵּה,

סְבִיב הַגֹּלֶם בַּמַּעְגָּל, סְבִיב הַקֶּבֶר הַפָּתוּחַ, סְבִיב שֻׁלְחַן הַסְּעוּדָה –

 

הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, בְּלִי מִלִּים, בְּלִי עוֹר, בְּלִי הֶרֶף,

       בְּקֶצֶב הַנְּשִׁימָה שֶׁנֶּהֱפַךְ אֶחָד מֵאַהֲבָה אוֹ פַּחַד,

מִבַּעַד לַחַלּוֹן מִמּוּל, מִבַּעַד לְתַצְלוּם מַצְהִיב, מִבַּעַד לְמִכְתַּב פְּרֵדָה –

 

הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, שֶׁאֵין בּוֹ מְתֹם, שֶׁאֵין לוֹ נֶחָמָה,

       שֶׁכָּל כֻּלּוֹ רַק גַּעְגּוּעַ, רֵיחַ אֵם וְרֵיחַ אָב, יָד מוּשֶׁטֶת

וּמוּשֶׁטֶת, יָד לַפֶּה, וְהַס – –

 

הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, גָּלוּי וּמִי יַבִּיט בּוֹ,

       סְבִיבוֹ חָגִים אֲנַחְנוּ, כְּמוֹ פַּרְפָּרִים עַל שֶׁמֶשׁ,

עַל חֹם וְאוֹר שֶׁל אֵשׁ קָרְבָּן שְׁקֵטָה –

 

הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, שֶׁכָּל מָקוֹם מָלֵא אוֹתוֹ, שֶׁאֵיבָרָיו אֲנַחְנוּ,

       אַל נָא נָסִיר מַסְוֶה מֵעַל פָּנָיו, כִּי אִם נוּכַל – נִכְלֶה;

נִגַּע וְלֹא נִגַּע, נִרְאֶה וְלֹא נִרְאֶה, נִרְכֹּן מוּלוֹ, נִדֹּם.

פורסם ב"הארץ" תרבות וספרות וב"שירון המהפכה"  

 

110 תגובות

  1. מירי פליישר

    קראתי את השיר אהבתי ואני מנצלת את ההזדמנות ל'גיד לך את זה. שיר מצויין. תודה!

    • מירי פליישר

      יש לציין אם לא צויין במפורש עדיין את זכרון היותנו גוף מחובר אנדרוגני לפני הפרדת הביחד, מה שאומר שגם אם גלינו געגועים יהיו תמיד גם אם נצהיר שזה חונק או בלתי אפשרי עבורנו, הגעגועים. בעצם הכל בשיר מה אני מלהגת פה…רק רציתי לציין את הרמז האגדי הזה, אם לא צויין בפרשנויות פה עד כה…:)

      • תודה, מירי, ותודה שהוספת לנו לשיחה כאן את ההרמז ההוא, שאינו קיים פה כלל אא"כ מעלים אותו לדיון כמו שעשית.
        ודווקא, מכיוון שאנחנו לא ממהרים לשום מקום הנה שוב הסיפור 🙂 –

        בַּ'משתה' שלו מביא אפלטון מיתוס המסופר על ידי אריסטופנֶס: בראשית, היה האדם כפוּל פנים ואברי מין, בעל ארבע ידיים וארבע רגליים. שלושה מינים נבראו: זכר כפול, נקבה כפולה ואנדרוגינוס. בני אנוש אלה, שהיו נוראים בכוחם, תקפו את האלים, ונענשו על כך. זאוּס חתך אותם לשניים, הפריד חלק מחלק, ואת קצות הקרע משך ותפר לְפָנים, בטבור – סימן לדורות, למען יראו ויירָאו. באריתמטיקה האפלטונית הזו, משלושת המינים נותרו רק שניים – גבר ואשה – אבל על פי טעמם הארוטי נשארו שלושה. מאז הקרע מחפש כל חלק את חציו האבוד: מן האנדרוגינוס נוצרו אוהבי הנשים ואוהבות הגברים, מן האשה הכפולה – אוהבות הנשים, ומן הזכר הכפול – אוהבי הגברים.

        אבל תפיסה מיתית כזו של אדם-ראשית אנדרוגיני היתה קדומה בהרבה מהשימוש שעושה בה אפלטון, ונמצאה במזרח הקדום וגם במקורותינו (השוו בראשית א 27, ומדרש בראשית רבה ח' לפסוק). בדומה, במיתוס ההודי, האדם הקדמון האלוהי, פְּרַג'אפָּטִי, מאס בבדידותו והתחלק לשני חצאים – בעל ואשה – ומאז "היחיד הוא כנֶתַח המחצית" (בְּרינָדָראנְיאקה אוּפָּנישאדה I, 4, 3-4).

        • מירי פליישר

          מנסה שוב, ההודעה ברחה …
          השורה הראשונה שלך היא בדיוק זה. השפה נושאת את הסיפור הקדמון בזכרונה או שהמשורר רב הידע "זוכרים אנו גם אם שכחנו…." ויפה עשו היוונים שהתירו לאהוב את בני ובנות אותו מין העיקר שיהיו שוב השלם והשלם מאיים על האלים , מעניין..אולי כי הם כל כך לא שלמים.

          • מירי פליישר

            הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, שֶׁזּוֹכְרִים אָנוּ אוֹתוֹ, גַּם אִם שָׁכַחְנוּ –
            טוב יש אפשרות שאני זו שקישרתי לסיפור שהרי את הגעגועים הנצחיים אפשר רק לפרש כיחד שהיינו פעם , אולי ברחם?

          • נכון, זה יכול להיות יחד-של-פעם אחר. אולי ברחם, אולי באותה אחדות אנדרוגינית, ואולי לפני החיים האלה, לפני ההתפרדות.

  2. הנה שיר שלא אני כתבתי.
    הנה מאהל שלא באתי אליו ולא אבוא.
    בכישרון רב אתה מהלל את האויב שלי.
    יחד הוא האויב.
    מחזור הדם שלי סגור וחתום בפני התערבות חיצונית.
    אף אחד לא יתחבר אליו, גם לא אישה אהובה.
    אל תבין אותי לא נכון, זה שיר יפה מאוד.
    אני רק מתאבלת על על היחד הזה
    שלא בשבילו נולדתי.

    • לאמיר,

      אין יחד שאנחנו. את השיר אני מכירה, והאמת שהוא גורם לי לבכות. הוא קצת מזכיר לי את הספר של וולאס "ילדה עם שיער מוזר" והוא שהיחיד חי לפי ציפיות חברתיות עד שהוא מאבד את זהותו העצמית ועסוק כל הזמן במניפולציות חברתיות, כדי להיות חלק, בעוד שהוא נפרד ובודד.

      ביום שלישי נסעתי לתל-אביב לבית המשפט, משם עשיתי סיור בללה לנד תל-אביב שנראתה לי הזוייה לחלוטין. במקרה התגלשתי לשוק הכרמל, ויצאתי משם בבהלה תוך דבור בפלפון. חשתי חובה לראות את המאהל ברוטשילד והאמת – לא ראיתי שומכלום. קבוצת אוהלים וחום כבד. טסתי לרכבת וחזרתי הביתה מאוכזבת מאיך שאנחנו נראים ועם מגרנה היסטרית. בשישי לפני כן הייתי גם במאהל בחיפה, והרגשתי אותו דבר, מן התגודדות כדי להפיג את הבדידות. מן מחאה עם גיטרות וקפה בכוסות פלסטיק לכל דיכפין וגם דובדבנים. טוב, זה הכרמל. משיחות עם האנשים כמו שציינתי מצאתי פערים כל כך אדירים בין עלובי נפש לבין ציניות מאוד אינטיליגנטית, סנובית ומיופיפת והמון בנות עם גינס סקיני ועקבים גבוהים.

      אז זהו, לא פלא שנתניהו מורח אותנו, לא יודעת מה הוא מרגיש. אבל היחד שאנחנו של ביאליק, אלתרמן וטשרניחובסקי הוא לא היחד של רוטשילד. ועוד משהו הפעם חשתי שהחברה בגלל הכיבוש הפכה אותנו לחברה מאוד אלימה, שאין לה בעיה ללחוץ על ההדק ולשלוח עוד נפש יהודי הומיה או נתין אחר לעולמות שאינם כאן. הקולות ששמעתי היו שיח של בליל מטומטם של דעות.
      מצטערת אם אני בוטה ואם אני מאריכה.
      אני חושבת שהדברים הם אפילו עוד יותר גרועים.

      טוב, עד כאן
      חוה

      • חוה, מאז גיל 16 לא חוויתי את ה'יחד' מהסוג הזה, אבל אני לא בז לו. נכון, לא השתנינו בן לילה. הרבה קלקול נגרם פה לאורך שנים ולא רק לכיסים אלא יותר מכל לנפשות, לרוח, ולחוט השידרה האתי של היחיד והחברה. אבל המקום שבו אנשים מאבדים את אדישותם ואומרים 'די' אינו מקום שראוי לבוז לו. זהו פתח לתיקון כלשהו.

        • אמיר,

          אינני בזה לו, ואיני מבינה גם את תשובתך אלי. טוב שחווית אותו בגיל 16. ציינתי רק שהיחד ההוא של פעם, התמים הזה של הקמת המדינה, שגם הוא היה שסוע לא יחזור. וגם ציינתי שהשיר שלך מעלה את הגעגוע באמת אל גיל 16 מתוך הזיקה אל אותה השירה שקראת.

          אני, בכלל מה לי ולספרות עברית. עברתי למחלקה לספרות עברית רק מכיוון שלא רציתי לכתוב על ספרות זרה מתוך תרגומים. שפת האם שלי אינה אנגלית, לא גרמנית, לא צרפתית. אתה גדלת על הספרות הזאת, כאשר אני קראתי את קרונין ואת כמעיין המתגבר ועוד ספרים שלא היו בכלל שייכים על הספרות העברית.

          אינני בזה, אבל מתוך היכרותי את ההיסטוריה של העם הזה, ואת המנהיגים שלנו, אלק, כתבתי. אין לי מושג מהיכן לקחת את התובנה שלך. המילה מאוכזבת היא אולי יותר נכונה.

          אגב, גם אתה מצטט יותר את אריסטו, מאשר את משה שמיר, או את א.ב. יהושע, ואפילו את עמוס עוז – הלא כן? אם אני צינית. כן!
          חוה

          חוה

          • אם אכזבה ולא בוז, אני שותף להרגשה. כנראה לא הבנתי נכון את הטון הרגשי של תגובתך – אחרי הכל אין עדיין סימנים שמציינים את האינטונציה של המילים הכתובות 🙂
            בגיל 16 הלכתי להפגנות ועליתי על בריקדות. זו הייתה כוונתי.
            אני שותף לאכזבתך, אבל אני לא בטוח שמקומות אחרים מתוקנים בהרבה. אנשים לא היו נחמדים זה לזה באירופה או יפן שאחרי מלה"ע השנייה. הרווחה הכלכלית והמסורות החברתיות הן מה שמאפשר לאנשים לחלוק יותר בטוב שבהם. הבעיה עם המקום שבו אנחנו חיים הוא חוסר המסורת השלטונית והתרבותית, והמהירות שבה נשחקו עד עפר התרבות השלטונית, החינוך והערכים שהקימו האבות המייסדים. רווחה שאינה מתחלקת על פני שדרות האוכלוסיה גם לא מביאה לרגיעה שיש בה התגברות של הסולידריות והאחוה בין אנשים.

            היחד הציוני, כמו היחד ההיפי נוצר גם ממקום של געגוע לאהבה, לאחוה חברתית ואישית, ומתוך אופטימיות אדירה ותפיסת האישי מבעד לכללי.
            לצערי, בימינו מרגישים את היחד יותר כשיש מלחמה או כמו עכשיו כשיש מחאה חברתית. הפחד, כמו האהבה מקרב אנשים, אבל יש הבדל תהומי בקירבה הזו.

            "בְּקֶצֶב הַנְּשִׁימָה שֶׁנֶּהֱפַךְ אֶחָד מֵאַהֲבָה אוֹ פַּחַד" – הנשימה היא הפרטיטורה של הרגש, ולאהבה כמו לפחד, לעוינות או לאדישות יש קצב נשימה אופייני. אנחנו נושמים באותו קצב כשאנחנו מרגישים אותו רגש.

            אשר למשה שמיר ובולי ועמוס – קראתי, אבל אלה בפירוש לא היו הטקסטים המכוננים שלי ואני גם לא זוכר מהם הרבה.

            אבל השורה מהשיר שציטטתי למעלה, וגם השיר כולו תקפים בקריאות שונות להווה ואולי גם לעתיד לא פחות מאשר לעבר. "זוכרים גם אם שכחנו" אינו בהכרח עבר קולקטיבי, או אפילו טמפורלי, אלא אולי מקור תודעתי של רוח האדם.

          • לאמיר,

            תודה על תשובתך המפורטת. בולי ועוז כמובן שהובאו מתוך ציניות וברור לי שלא מהם הושפעת, אין לי חשק לכתוב מה אני יודעת עליהם כעת.

            הבעיה היא שגם הסולידריות הנכחית היא מאוד מרובדת, וגם אינה דומה לסולידריות של ימי המלחמה של פעם. כמו שביבי אינו דומה לבגין או לבן גוריון.

            במספר קריאות חלק מן השיר נושא אף מטען רומנטי ואירוטי, ואכן הרבה געגוע, אבל תשים לב מה יפה בשירה שהיא איכותית כל עשור או פחות אפשר לקרוא אותה אחרת בהתאם לנסיבות הזמן המשתנות.

            היחד שאנחנו, הוא גם געגוע, וגם סוג של איזה ביקורת סמוייה שאולי נוספה לה במשך הזמן. יש יחד שאנחנו קולקטיבי שאכן מכוון אל רוח הזמן- צייטגייסט, אבל יש גם יחד שאנחנו שהוא סוג של פלורליזם חברתי הכולל פוליפוניות – מגוון של קולות- (המושג הוא מוסיקלי, אבל מתייחס לבחטין החוקר הרוסי), ולכן המיקומים עליהם מדבר השיר – אורות הניאון המסנוורים, למשל, מדבר גם על אחדות וגם על נפרדות גדולה. כדברי לקאן:
            "המקום ממנו אני רואה אותך,הוא לעולם אינו המקום ממנו אתה רואה אותי". הבחנה מעניינת, וטוב שכך למניעת אותה הסימביוזה עליך דברת…. וכו'.
            חוה

          • כדברייך, חוה. הפוליפוניות הזו קיימת גם בשיר עצמו, בסוגים ובמודוסים השונים של היחד
            (מן הרומנטי ועד החברתי)

    • האם יחד הוא אויב? למה? בחיים האלה "יחד" הוא לרוב דבר יחסי, לא מוחלט. לרוב הוא געגוע לא ינוחם, צמא. אבל לפעמים כשאנחנו מתקרבים אל היחד, הוא בעצם מאיים על קיומנו הנפרד, המיוחד לעצמו. בגלל זה אולי אומרים "עזה כמוות אהבה". כשאנחנו לא יודעים איפה אנחנו נגמרים והשני מתחיל, זהו פחד. פחד מוות מנטלי.
      על זה ועוד,מדברים הבתים ה-5 וה-6 של השיר.
      אבל אני חושב, שמעבר לפן המייסר של היחד ומעבר לפן האיום של היחד, האימה שבו היא בכך שבכל זאת, מעבר לאישיות, מעבר לחיים אנחנו לא נפרדים באמת מכלום. אם להשתמש במטפורה של שופנהאואר אנחנו איים בים, אבל נפרדים רק לכאורה – מתחת אנחנו מחוברים באדמה האחת.
      ואולי מוטב לומר שאנחנו משהו יותר דינמי, אולי כמו גלים בים, שהם הים אבל גם החריגה החוזרת של הים מתוך עצמו.
      אל המקום הזה באמת דרוש הרבה אומץ להביט, אבל מה בעצם יש לנו להפסיד?

      • התכוונתי ליחד עם הרבה אנשים. יחד פיזי, לא אוניברסלי. תיארת התמזגות כזאת טוטאלית וזה הפחיד אותי. פעם נטיתי להתמזגות כזאת עם אנשים וזה הוביל לבעיות קשות. היום אני שומרת על עצמי. יש לי יחד עם אישה מאוד מיוחדת. אבל גם שם יש גבולות. הנשמות מחוברות, אבל מחזור הדם נשאר שלם ומוגן. מאז שהתחלתי לחשוב בעברית, אני כבר לא יכולה לחשוב מופשט בלבד בלי לזכור שיש מימד פיזי, גוף ואדמה ומציאות. עברית לא נותנת לשכוח. זאת לא שפה מופשטת, היא פיזית מאוד.

        • שרה, נשמע לי שאת מבחינה נכון ובריא בין חיבור לבין סימביוזה.
          ומעניין מאוד מה שאת אומרת על העברית לעומת הרוסית. בהתנסות שלי העברית הרבה פחות חד משמעית ומובחנת מהאנגלית למשל. למלים בעברית עשויה להיות יותר ממשמעות אחת, וההגיון המקשר בין המשמעויות הוא של מטפורה וסמל (למשל המלים "צבוע" או "מופשט" בשתי משמעויותיהן).
          ועם זה אלה תמונות ולא מושגים – וכל תמונת מחשבה היא חושית.

          • אני מדברת על עברית כעל שפת הישראלים. בעברית אי אפשר לומר "אני מדברת עם מלאכים" בלי לחשוב על תיאור המלאך – צבע ואורך שיער, צבע עיניים, גובה, משקל, גוון קול וכו'. למדתי את זה כשבאתי לארץ ואני נאחזת בזה. זה הציל אותי איכשהו. רוסית לקחה אותי לשמיים ובהם נאבדתי ואילו עברית נתנה לי קרקע מוצקה לעמוד עליה ולהינצל. אני לא יודעת אם תבין אותי כי אתה חושב נפלא באופן מופשט ואולי אתה לא "ישראלי" במובן הזה. נולדת כאן ופרצת מעבר. אני לעומת זאת עשיתי דרך הפוכה – ממעוף מופשט להפליא לפיזיות פשוטה. אני מוצאת את הטרנספורמציה הזאת מרפאת. לכל אחד יש כיוון משלו, לכן אני לא בטוחה שתבין אותי כי נדמה לי שהכיוונים שלנו הפוכים.

          • שרה, אני יכול להבין איך דווקא שפה שנייה הופכת לממשית יותר – המלים פחות מובנות מאליהן, פחות מרחפות כסמלים בתוך עולם פנימי, ויותר קשורות במציאות שם בחוץ. מלים, אחרי הכל, הן ברובן תמונות מחשבה, תמונות חושיות, אבל בשפת האם גם המאגיה שלהן וגם העובדה שאנחנו כבר רגילים אליהן כל כך, יכולה להפוך אותן למופשטות, כמעט מסמנים בלי מסומנים של מציאות.
            לא הייתי מוותר לרגע על החושיות של השפה, ומבחינתי החשיבה המורכבת ביותר עדיין צריכה להיות תמונות מחשבה שמעוררות תגובה רגשית, מעורבות, חוויה. אין סתירה בין פילוסופיה לממשות אבל לא פעם הקשר הזה נשכח על ידי מתפלספים שונים. בגלל זה בפילוסופיה ההודית חלק מהטיעון היה חייב להיות דוגמה מוחשית 🙂

  3. גיורא פישר

    שיר מאד יפה ואנושי. אם כי אני מרגיש בו משהו "דידקטי מעט". אך כנראה שדידקטיות הכרחית. כיוון שמטרתו של השיר (כך נראה לי) היא לצאת נגד תחושת הבדידות של הקיום האנושי, כפי שבאה לידי ביטוי יפה בדבריהן של שרה וחוה.
    השיר אומר: כדי להרגיש "ביחד" אנחנו צריכים ללכת להתחלה "הַיַּחַד שֶׁאֲנַחְנוּ, שֶׁזּוֹכְרִים אָנוּ אוֹתוֹ, גַּם אִם שָׁכַחְנוּ –

    זְרָעִים בָּרוּחַ, תָּא אֶל תָּא, מַחֲזוֹר אֶחָד שֶׁל דָּם"
    ומשם, מאותו מקום בראשיתי נעשה "אִתְחוּל מחדש". אלא הפעם נעשה אותו ביחד.

    • הי גיורא,

      מתגעגעת, המייל שלי השתנה. ובכלל עשיתי שדרוג טכנולוגי, שאולי קצת קשור לשיר. מקודם הייתי מחוברת דרך שתי חברות, צפוייה בכל שנייה לניתוק. אם לא שלמתי, הופיע מנוי נכבד עליך לעדכן את פרטיך כרטיס אשראי וכו…. זרקתי הכל לעזאזל. גם בבית אני משתשמשת במודם…. מטעינה וזהו. אותו הדבר לגבי כבלים וכו'… בא אדם וחתך את הכבלים בבית הציץ לביתי תוך צלצולים מאוד אלימים בדלת. קניתי ממיר וזהו….
      לא מעוניינת להתחייב לא חובות יציאה ולא כניסה, לא מבצעים…. ולכן איני יכולה עדיין לכתוב אליך.

      בימים האחרונים עברתי חוויה נוראה, שרק הראתה לי עד להיכן הדרדרה החברה הישראלית. באיזו אלימות סמוייה אנחנו חיים. קצת חשבתי עליך והתוצאה היא שהכאב יותר גדול.
      פעם שרנו הרעות, שירים של יהודה עמיחי, היום אנחנו מוחים נגד תרבות הצריכה, נגד פערים כלכליים, ואני חושבת על הבנים שלנו. אין לי פתרונות, אבל הכיבוש הזה עם הרובים, אנחנו כבר לא מתגוננים יותר, אנחנו דבקים במאחזים, מפרנסים דתיים, ומפקירים את הבנים. עיין ערך גלעד שליט וכו'….

      אז איזה יחד שאנחנו. ולגבי אמיר, נכון שיש השפעות של אריסטו, של מיתולוגיות למיניהן, ושל פילוסופיה, אבל מתוך ערש הספרות העברית ממנה שאבת, היחד שאנחנו לא יחזור יותר – ובהקשר למנהיגות ולאגואיזם – נחוצה אידיאולוגיה. וכזאת כבר אין. הכל פרשנות של בן גוריון, של זבוטינסקי. איזה מורשת אנחנו יכולים להנחיל לילדינו היום?

      גיורא, לאנושיות שלך, לשמחת החיים, אהבת הספרות הדף והספר – אני מתגעגעת.

      חוה

      • גיורא פישר

        שלום חוה
        תודה על המילים הנוגעות ללב.
        אני חושב שבדיוק לזה התכוון אמיר ,לא לכך שכולנו נבלע האחד בתוך השני ,אלא לכך שלכולנו יש משהו משותף קמאי ,שאם נפתח אליו נהיה מעט פחות בודדים.
        הנה שיר נפלא של אגי משעול שגם הוא עוסק בכמיהה הזו
        http://www.snunit.k12.il/shireshet/agi2.html

    • גיורא, יהי רצון שיאותחלו ימינו כקדם 🙂
      אני מניח שב'דידקטי' התכוונת לטון ולא לתוכן (בעיניי כל שיר טוב מלמד תובנה כלשהי, ובעצם השירה היא הז'אנר המובהק של החוכמה).

      אבל אני מבין את אי הנוחות שלך. כוחו של הרגל.ואם נשים את האצבע על המלה האשמה, נדמה לי שזוהי המלה "אנחנו", שבאמצעותה הופכים כאן ה'אנחנו' גם לדוברים וגם לנמענים שבשיר.
      ואז כמובן קופץ השד האינדיבידואליסטי, זה שנולד במאה הקודמת ועדיין מושל בעולם השירה, וצווח 'דידקטי שכמוך! מי שָׂמך? דבר בשִמך! (משהו כמו "היחד שאנחנו, שאני זוכר אותו גם אם שכחתי").
      שיצווח. הגיע הזמן להחליף תקליט(ים)

      • שלום אמיר
        ברוך שובך.
        בהחלט אני מתייחס לטון ולא לתוכן. אני מסכים אתך ששיר טוב צריך להאיר לנו משהו שלא שמנו לב אליו.
        אני לא בטוח שזו המילה "אנחנו" ,אבל זה לא כל כך משנה. השיר יפה מאד ונכון

  4. אמיר הי,
    יפה. זה היחד של "וילכו שניהם יחדיו" בשתיקה ובהבנה של שותפות גורל ובתשוקה מטאפיזית למימוש האחווה.
    תודה — צדוק

    • תודה, צדוק. אני חושב שהיחד הזה עמוק ממה שנוח לנו לראות, יחד של יחידים, אבל מן המקור האחד.

  5. שיר יפה אמיר
    היחד שאנחנו שכל כולו געגוע ריח אב ריח אם
    נשמה אחת קדמונית שהתנפצה לשישים ריבוא ניצוצות ומאז אנו מנסים ללקט אותם על מנת להתאחד מחדש לאותה שלמות אבודה

    • ושוב לאמיר,

      כן, אני חושבת על הגירה. מסתמנת אפשרות לסכומים של כסף שיאפשרו לי ללכת מכאן.
      אבל לא זה מה שרציתי לכתוב. רוב השנה הזאת והקודמת עמדה עבורי בסימן השירה שלך. על מחדלי, יש נסיבות, אבל השנה הרבה אנשים צמו בתשעה באב. גם בבית המשפט סגרו בשעה שתיים עשרה, כי אנשים צמו. בכל מקום, במוניות, ברכבת פגשתי אנשים מתגעגעים ליהדות, לבית המקדש ואני פשוט לא יכלתי להבין את זה. אנשים דברו על הורים שרוצחים בנים ואני שאלתי על קמצא ובר קמצא. ולאן התדרדר הדור – הכל כמובן בגלל חורבן בית המקדש. כדאי לקרוא את התיאורים של יוסף בן מתיתיהו על האיסיים שרוקנו שקי קמח ורצחו תינוקות מחיק אימותיהן בשעה שטיטוס עמד על החומה ולעג שאלוהים עושה את העבודה בשביל הרומאים:

      אבל, וזה מה שהיה מוזר שאלתי אנשים, אם באמת אתם רוצים בית מקדש עם כוהנים וקורבנות? והם אמרו כן – רוצים, רוצים, מה זה רוצים….. וצמים ותעניות…..:)

      מתוך השפעה של שירתך, פשוט לא הבנתי. לא הבנתי מה משמעות החזרה הזאת לכהן הגדול שלוקח כבש – אגב, אני לא סובלת כבש בגלל הריח של הבשר, מבתר אותו לחתיכות ומקריב אותו לאל , מבחינתי זה יכול להיות איל, איילה, לא יודעת מה. לא הבנתי בדיוק למה הם מתגעגעים. לאיזו סוג של פגניות שאי- אפשר היום כבר לחזור אליה. וחשבתי על השירה שלך וכמה היא פתחה לי את העיניים לחשיבה יותר עמוקה.

      זהו אמיר, זהו הגעגוע, זה טיבו של הגעגוע. אין בו שום הגיון, אנשים גם אינם נותנים את דעתם למה בדיוק הם מתגעגעים – מה שנשאר הוא הגעגוע ואין בלתו. אגב, אני לאנשים כאלה בכלל איני מתחברת. אני גם לא רואה את עצמי חלק מרקמה אנושית אחת חיה וגדולה של אנשים, לא רוצה לחשוב ככה. רוצה להיות מדוייקת ומפוקסת.

      אולי כדאי לנסות לפרסם בהארץ שוב את השיר "אלוהי העברים."

      חוה

      • בית המקדש חוה הוא בית מקדש שיבנה קודם בלב – מקום של אהבה טוהר ויראת האל במובנה הטוב, ורק אחר כך לבנים וטיח
        וזה השורש הרוחני של בית המקדש ובניתם לי משכן או מקדש ואשכון בתוככם
        האלוקים נמצא בביחד הזה, שהוא מקדש האהבה בלבבות ,לכן כולם מתגעגעים אליו שורש נשמתם מתגעגע אליו
        וגם לקרבנות שורש רוחני קרבן מהמילה להתקרב ,מכל מקום הם לא היו העיקר מאסתי בזבחכם אומר הנביא בשם האלו ומדגיש שוב ושוב את ואהבת לרעך כמוך, את דין הצדק שיעשה לגר ליתום לאלמנה ולעני בתוככם( מה שזועקים היום צדק חברתי)
        רחוק מלהיות פגאני
        וזהו הדור האחרון -דור אחרו לפרוד וראשון לגאולה ,קרי, חיבור ואהבה.
        וסימני האלימות והזוועות הם חלק מהספטומים המעידים על עביות הנשמות הדרושה תיקון וכמו שבאבעבועות רוח
        הופעת האבעבועות הם סימני המחלה ותחילת ההחלמה גם יחד ,נקווה שגם אצלנו זו ההתחלה של סוף הרע,
        ושיבנה בית המקדש הרוחני בליבנו ונדע מהו הביחד האמיתי אותה ערבות הדדית ,אותה שלמות אבודה אמן

        • צ"ל סימפטומים- תיקון טעות מלמעלה

        • דברים נפלאים ומוארים ומדויקים לחג האהבה יום יום בלבותנו פנימה. וקודם לקולקטיב בין אדם לרעהו.

        • לחנה טאנג,

          הדברים שכתבתי מתייחסים יותר אל שירתו של אור.

          את יודעת, מדברים היום על אינטרפרטציה. כתבת פרשנות מעניינת לגבי חורבן בית המקדש. כתבת שהדברים נמצאים בלב, בנפש ברוח. האנשים עימם דברתי לא בדיוק רואים עין בעין את מה שאת רואה. הם מדברים על אותו בית המקדש הפיזי. אותו בית המקדש בו היה הכהן הגדול מקריב קורבנות. אל תשכחי שאנחנו ישבנו בתוך חברות פאגניות, האכדים, השומרים, המצרים וחלו עלינו אותן ההשפעות של העבודה לבעל, לאשרה ואלילים אלו דרשו קורבנות, סוגים שונים של קורבנות.

          רוב האנשים אם כך רוצים את אותו בית מקדש פיזי וגם כמובן תיאורים מלבבים של שלושת הרגלים בהם הגיעו אנשים לירושלים. מאין הגיעו האנשים – מן הפזורה. בדיוק כבר אז רוב העם לא ישב בארצו אלא בגלות, באלכסנדריה, למשל, בבבל, היו חמישה מוקדים בהם ישב העם העברי באותה התקופה.
          אני חוששת על ההסתכלות אחורה כאילו היה כאן איזה תור של זהב בימי בית שני אותו בנה הורדוס. הורדוס שהיה אחוז פראנויות ממינים שונים ומשונים, ואולי אפילו זה שבנה שלמה. לא כולם יכולים לחשוב בצורה מופשטת. צום תשעה באב חורבן הבית נתפס עבור אנשים רבים כמשהו פיזי וממשי. בדיוק כמו שנטורי קרתא נתפסים באמת על-ידי חלק מן האנשים כחיל האלוהים, שיביאו את השלום בתפילותיהם. אלה שלבושים כמו שלבשו ברוסיה ובכלל מזרח אירופה מכיוון שפסקה הלכה בישראל מאז ימי התלמוד.

          לגבי הנביאים – דווקא הפסוק אותו הבאת נתפס כפסוק מפתח בהתפתחות הנצרות. האומרים היכל ה' המה, מאסתי חגיכם, לא אריח בעצרותיכם, על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים.
          הנוצרים טוענים, כי לאל נמאס מן ההנהגה המושחתת של ממלכות יהודה, ישראל. ידיכם דם מלאו אומר הנביא ישעיהו. מכאן שאלוהים מאס בברית הישנה – היא התנך, ויצר את הברית החדשה, בה מופיעים ארבעת האוונגליונים. ישו עצמו היה יהודי מאמין שבשעת חג הפסח הפך את דוכני הרוכלים בשל תאוות המסחר ליד הר הבית בחג החירות – יציאת מצרים. ועל כך ועל דברים אחרים הוסגר לידי הרומאים ולידי הנציב פונטוס פילטוס. לא הוא, ולא הורדוס לא בקשו לא את חייו ולא את דמו – אלא היהודים. שפחדו מן הסטייה מן הדת בדרשה על ההר. "המגיש לך את הלחי האחת הגש לו גם את האחרת."

          עבורי אין כל הירואיות בחורבן בית המקדש, עבורי העם היהודי צריך להשתנות ועד ימינו אלו לא שינה לא את מנהגיו ולא את דרכיו. מנהג הריביות ונשיכת הנשך בשלו הושלכנו מכל מדינה באירופה עד לגירוש ספרד ממשיך עד ימינו אלו. בעמלות הבנקים, בכוח של הטייקונים, בריביות על חובות, במרחק העצום בין שופטים לבין העם. וגם על כך דברי הנביאים שרייך שוררים.שופטיך חבר גנבים..

          השיר של אמיר אור מדבר על געגועים לפעם. אני מתגעגעת לימים בהם ילדות בנות 14 לא היו נכנסות להיריון. בה לא היו גניבות זרע של נשים, רק כדי להיות אמהות. אני מתגעגעת לימים בהם באמת אפשר היה להתאהב סתם כדי להתאהב, או אפילו לחלום על אהבה.

          רציתי להגיד לך שאת מה שאת יודעת גם אני יודעת – אבל איני מוצאת הרבה אהבה בלב הבריות, וקצת הייתי רוצה שהגניוס היהודי אולי יהיה שונה, שמשהו ישתנה – אבל תמיד אנחנו חוזרים לאותו הסיאוב.

          ובדבריו של שלום חנוך אסיים – משיח לא בא הוא גם לא מצלצל. והשיטה – לזרות חול בעיני הציבור היא אותה השיטה וכמה מהר חזרנו אליה.

          איתי בבקשה לא לדבר על אהבה. אני חשה דרישה לאהבה, לא קבלה של אהבה כאן מאיש. ולכן, גם איני מאמינה בה. אני מעדיפה להישאר עם עיניים פקוחות ולא להושיט את הלחי השנייה ואם אפשר לא לנדב שום כותנת. אנשים שאוהבים אותי באמת – זהו מבחן לשנים רבות והם לא מתעסקים כל כך הרבה ביחצנות.

          חוה

          • חוה יקרה האנשים הרוצים רק מקדש פיזי ללא הכשר הלבבות ותיקונם חוטאים לעיקר, רק שילוב ותואם בין השורש הרוחני(השפעה ואהבה במובן הצרוף של ואהבת לרעך כמוך)
            לבין הענף הגשמי- בית המקדש הפיזי
            מסמל את השלמות ואני מקווה שיתקצרו הזמנים ויתרפאו החוליים שאת מתארת ושאני מודעת בכאב לקיומם

          • לחנה,

            תודה, בכך את צודקת, ועל כך בדיוק תמהתי. נעים לי שאת מקבלת את דברי לא כצורך לויכוח, או להפגנת ידע, אלא באמת ככאב על "היחד שאנחנו" כמו שכותב אמיר אור בשיר.

            אכן, זוהי בקשה לגאולה, ללא תיקון הלב, וללא שינוי הדרך, אלא סוג של געגוע אולי לימים שנתפסים בעיניהם כמלאי הוד והדר בשל קיום בית המקדש. אולי התפיסה היא נאיבית – והתיקון צריך להיות בראש ובראשונה על פי דברי הנביאים ודברי המקרא ככלל. אני לא רוצה להיות יותר קורבן, למשל, אני לא רוצה לתת גם את הכתנת, אנחנו בעצם קיימנו באלפיים שנות גלות את הדוגמה הנוצרית – כך לפי תפיסתי האישית. אני רוצה לעמוד על שני הרגלים ולומר הקם להורגך השכם להורגו. אלוהי היהודים הוא אל קנא יותר מאשר חנון וארך אפיים. אנחנו לא קיימנו את הצו האלוהי – אנחנו הושטנו את גיווינו למכים, בעוד הנצרים שפכו נהרות דם בשם דת "האהבה".

            יחד עם זאת, בזמן האחרון אני חושבת שגם הכיבוש ויתר הכוח אינו עושה לנו טוב. בנינו עייפים ממלחמות והאבות משלמים על השכול ואנחנו יותר ויותר נוקטים באלימות.

            על פי הרמבם יש למצוא את דרך המיצוע.
            בכל אופן תודה על הנימה החיובית. נדירים הם האנשים שאני עונה להם כפי שעניתי לך ואינם רואים בכך התרסה אישית ונעמדים על רגליהם האחוריות כדי להתגונן- תוך שהם מנסים לקעקע את דברי, אישיותי ומה לא. לא לקחת את שכתבתי אישית – ואני רואה זאת לזכותך, מעבר לבגרות ובשלות אישית שלך.
            כנראה נשמה של לב ויופי יש לך.

            תודה
            חוה

          • בית המקדש, שריד לדת העברית הפגאנית, היה תמיד בעיה ליהדות. איך מיישבים אל מופשט בסיגנון הזורואסטרי עם עבודת קורבנות, על כל הפיזיות הלא נעימה שלה? בית מטבחיים קדוש, דם, מעיים, הפרשות, בשר. מה לאל הטרנסצנדנטי אצל הבהמות הנשחטות, ומדוע הוא חפץ בסבלן ובמותן?
            רווחה גדולה באה על היהדות משחרב בית המקדש, והתפילות החליפו את הקרבנות בבחינת "נשלמה פרים שפתינו".
            השיטה הקבלית שבה כל פשט הדברים אינו אלא קליפה או סמל למשמעות הפנימית שבנפש היא התפתחות ברוח זו ממש, וזה יפה לומר שדרוש בית מקדש פנימי לפני החיצוני, אבל אילו היו מתחדשים גם הקורבנות הייתה זו הולדתה דת אחרת לגמרי.

          • לאמיר היקר,

            על זה בדיוק חשבתי, כאשר האנשים דברו על בית מקדש שלישי וצמו תעניות. לא עלו אצלי שמות של חיות ולא של האלילים, אבל שירתך עמדה לנגד עיני, כאשר דברו האנשים, השיר על הזקנות – בשר, פנים, מילים – יש משהו שזורק סוג של מחאה על הפיזיות של הדת היהודית – זכרתי הרבה את דבריך ואת שיריך. וראה באמת כמה השתנתה תפיסתי. ולכן האנשים ממש רצו כהן גדול, עם קרבנות, עם המזבח וכל הטקס.

            הבעיה היא שדברים אחרים הם לא יודעים. בנגוד לדברי חנה (זה לא אישי) אנשים קוראים את המקרא על הפשט שלו. בית המקדש שבנה שלמה, עם התיאור של הזהב, התכלת, המור, הלבונה, השני, אבני החושן של הכהן הגדול נתפס בעיניהם כמשהו נשגב לחלוטין. אין לי מושג גם אם אנשים יודעים שאת בית המקדש השני בנה הורדוס שאישיותו היתה מופרעת, מטורפת ומוחו שרץ תולעים וכו' ויותר מכך. אין לי מושג כמה אנשים מכירים את המחלוקות בעם שמתאר יוסף בן מתיתיהו – הוא שאפשר את חורבן ירושלים בקלות בלתי נסבלת. כמו שכיבוש ישראל על-ידי רומא בשנת 63 התאפשר בקלות יתרה מכיוון ששני בניה של שלומציון המלכה רבו על הירושה של המלוכה.

            אבל מה, העבר נתפס מאוד רומנטי. הרבה אינם יודעים גם שיהודה ישבה כבר אז בגלות. רק שבית המקדש הוא משהו שמאחד, שבאמת כל אחד נשא תפילה אישית.
            את השרשור של המריבות, המחלוקות, מלחמות האחים אנשים לא רוצים לזכור. הם גם לא יודעים שמכל מקום במערב אירופה גירשו אותנו על ריבית בנשך וקצוצה. בדיוק כמו שנוהגים היום.

            העבר, נתפס באמת רומנטי, ואני חשבתי על השירה שלך, משהו שלפני שנה לא היה קורה לי. לפני שהיכרתי את השירים שלך, את ההתרסה נגד המתכונת הנוכחית וזו של העבר של הדת. ואז באמת חשבתי על הקורבנות ופליאה גדולה אחזה אותי. לא חינכתי אף אחד, רק ראיתי את השפתיים היבשות מן הצום ובאמת שלא הבנתי.

            יש היום מקומות שבונים מקדשים במתכונת בית המקדש נדמה לי שבדרום אמריקה, אבל אני לא חושבת שחושבים על הקרבת קורבנות. אני חושבת שאנו באמת חבים תודה ליוחנן בן זכאי ורבן גמליאל על שיצרו לנו כלי גולה את שלוש התפילות עליהן גם אתה כותב, ואת ההגדה של פסח שגם על הבנים כתבת. יחד עם זאת, במטען הזה בעיני יש הרבה רוחניות ויותר מסורת.

            באשר לקבלה, לפי גרשום שלום הרי שהיא החלה להתפתח במאה ה-12 והגיעה לשיאה במרכז בצפת וזו כבר פרשנות על גבי פרשנות. אני חושבת שמה שברוח הוא עניינו של כל אחד אבל במצב הנוכחי של היום הרבה אתיות בהתנהגות שלנו כעם לא תמצא – האלימות תפסה את מקומם של הרבה תכונות אחרות. גם אלו שתופסים את השלטון באבטחות שווא גורסים סוג של אלימות!!!
            בגין הלך הביתה, גולדה הלכה הביתה, דיין הלך הביתה לא לפני שגנב עתיקות ארכיאולוגיות, התעשר ודפק לשלושת הילדים שלו את החיים!!! יש בכך משהו של כבוד עצמי אישי להבין שנכשלת, שאכזבת – אבל אובדן הבושה הגיע לשיאים שלא ראינו- כבר אצל אולמרט ובטוח כעת. על שרון אני לא מדברת – הקומה הזאת לא באה לו במקרה מפוני גוש קטיף תפסו לו את המוח ומעכו לו אותו לפרפר בין חיים ומוות.
            אה, אם אני כותבת ככה, אני יכולה להיות יותר אלימה בדברי.

            תודה לך על תמיכה עקיפה.
            חוה

          • חוה, אכן העבר הוא התחום הכי פופולרי בכתיבה הבדיונית. כולם משפצים וממציאים לעצמם את העבר והדת היהודית אינה מיוחדת בזה. ככה הקבלה יכולה לטעון שהיא מגיעה עד בר יוחאי או משה, והיהדות מנכסת לעצמה את אברהם (אם היה בכלל מישהו כזה), את דויד ואת שלמה הפגאניים למהדרין וכו'.
            אבל אפילו פלגים ומפלגות עושים זאת כאן לנגד עינינו, כמו הסיפור של ההגנה והפורשים, של החרדים בשואה וכו'.
            ומה עלינו עצמנו? האם היינו מוסרים לעצמנו דיווח מלא באמת הכולל כל רגע מעברנו?:)

    • תודה חנה. לא יודע איך ספרת שישים ריבוא, אבל כן, זהו המפץ הגדול של הנשמה.

      • אמיר
        בתורת הקבלה והחסידות כתוב שישנן 600,000
        נשמות ישראל
        ובספר התניא (ספר חסידות בראי הקבלה של האדמו"ר הזקן מלאדי)
        פרק לז נכתב:
        "שישים ריבוא נשמות אלו הן שורשים וכל שורש מתחלק ל60- רבוא ניצוצות, שכל ניצוץ הוא נשמה אחת,וכן בנפש ורוח בכל עולם מארבע עולמות : אצילות , בריאה, יצירה, עשיה"
        ולא נכנס לפרטי פרטי החשבונות בסיכומו של דבר כולנו נשמה אחת
        ניצוצות קדושות שלה
        שעכשיו בדור האחרון מגלות את הביחד שלהם

        • ניצוצות קדושים כמובן – תיקון טעות מלמעלה

          • כן, רק ששניאור זלמן מונה רק את שורשי נשמותיהם של היהודים, כנגד שישים ריבוא שיצאו ממצרים. ומה על היחד שמעבר לעם לבדד ישכון? מה על אחוות האנושות ואף אחוות היצורים כולם?

          • התיקון שלנו יביא לתיקונם אנו מבחינה רוחנית הראש זה צרוב בהרד דיסק הנשמתי שלנו מה שנקרא גלגלתא ועיניים והם הגוף (האח"פ)- הגוף הולך אחר הראש ,אבל מה לעשות שהראש לא זוקף עצמו ולא מכיר בזכות ובחובה הזאת של ההובלה הרוחנית?
            הם חלק מהשלמות שלנו, ראש ללא גוף אין לו ערך וגוף ללא ראש שאינו מוביל מה הטעם בו?
            שנשכיל באמת להיות אור לגויים בתנאי שנהיה קודם אור לעצמנו
            נלמד את הביחד שבו סגוליותו של היחד תורמת ליצירתה של רקמה צבעונית יפה
            אגב גם במקדש הכירו ודרשו לשלומם של 70 אומות העולם עדות סמלית לכך היא אותם 70 פרים הבאים לכפר על 70 אומות העולם
            הם לא נדרשים למצוות כמונו רק לשבעת מצוות בני נוח האלמנטריות כגון: אסור גלוי עריות, שפיכות דמים, איבר מן החי, עבודה זרה ועוד…

          • חנה, אלה כנראה היהודים שדורשים מ"הגויים" את שבע מצוות נוח, אבל את זה היהודים מספרים זה לזה.
            "הגויים" לא שמעו על מה שהיהודים דורשים וזה גם לא מעניין אותם, ובצדק. יש "גויים" שבנו מערכות אתיות מפוארות בהרבה כמו הסטואה, יש שגילו הרבה יותר רגישות לעולם ולסביבה, כמו הזורואסטרים, ויש אפילו שהכבירו על עצמם מצוות שרירותיות הרבה יותר מהיהדות (כמו בזרמים מסוימים בהינדואיזם).
            עם לבדד ישכון, עם תסביך נחיתות/עליונות, מדורדר תרבותית ומוסרית, ועסוק רק בעצמו.

          • "הובשתני מלך כוזר "כך ענה היהודי לשאלת ההתקלה ששאל אותו הכוזרי
            אכן עם מפורד ומפורק ומדורדר רוחנית ומלא שנאת עצמו ,בעיקר שנאת עצמו
            עם המתכחש ליעודו הרוחני והוא כמו יונה הנביא נמלט ממנו, אבל דווקא העמים האחרים הם אלה שמזכירים לו את זה על דרך השלילה, על דרך האנטישמיות
            ובאשר למזרח על כך נאמר "תורה בגויים" אל תאמין, אל לנו לחזור אחורה לאליליות האוויר בהודו סמיך מפגאניות
            היינו כבר בסרט הזה ,ועל חטא העגל בעל פעור ובעל זבוב אנחנו נשברים עד היום
            ולגבי העמים האחרים , אתה כנראה לא יודע שיש הרבה מתוכנו המלמדים אותם: שליחי חב"ד למשל העושים מלאכתם נאמנה בגולה ומפיצים את שבעת מצוות בני נוח ביניהם ,מרצונם וללא כפיה יש הרבה ספורים בענין ותקצר היריעה מלספר אותם.
            עלינו לחזור לשורשים הרוחניים והאותנטים שלנו, רק כך נזכה בחוסן נפשי רוחני ופיזי די כבר מהרעיה הזאת בשדות זרים לחצוב שם בורות נשברים (אני מתכוונת לרוחניות ודתיות לא למדע ואמנויות)יש לנו משל עצמנו
            חודש נהדר
            א' אלול בפתח
            אני לדודי ודודי לי
            תרתי משמע

          • הובשתני מלך כוזר התקלת המליון דולר מתוך "הכוזרי" של רבי יהודה הלוי
            יצירת מופת כדאי לשוב אליה מדי פעם

          • חנה יקרה, היהודים יכולים להגיד מה שהם רוצים – ש'אתה בחרתנו' , שיש חוכמה בגויים אבל אין תורה, שפגאניות ופנתיאיזם זה רע ואלוהים אחד, שהוא אסטרונאוט מטפיסי וטיפוס די אובססיבי – זה טוב.
            כל החלוקה ל'עמים' וכל הדיבורים על 'לחזור לשורשים הרוחניים שלנו' אינם עומדים בשום מבחן. היהדות היא סופרמרקט של רעיונות שהגיעו ממקורות יווניים, זורואסטריים, גנוסטיים ומה לא. זה, ולא ההסתגרות הפנטית היה מה שהפרה אותה לאורך מאות שנים – אריסטו מבעד לרמב"ם, תורת ההאצלה של הזורואסטרים והניאופלטונים, דרך אבן גבירול והקבלה, תורות גנוסטיות דרך הקבלה (על הניצוצות שנשבו בעולם, אדם הקדמון, שבירת הכלים והתיקון, וכו') – ואלה רק דוגמאות ספורות. גם 'הכוזרי' שממנו חייב המון הן מבחינת הז'אנר והן מבחינת התוכן לפילוסופיה המוסלמית.
            לכן, להפך, הפתיחות היא ששמרה על החשיבה היהודית מסטגנציה, והסגירות רק החשיכה את האור בחלונותיה.

  6. היחד הזה יכול לקחת אותי להביט על אומה שלמה, אך גם יכול לקחת אותי לטיול זוגי, אהבה רבת תלאות.
    והשקט בסיום יוצר הד חזק לאחווה.

    • ועוד משהו,

      לגבי הסיפור שלך – כמה רומנטי:)
      נשים ערומות, לפחות רובן עושות לי רע.
      יש גם הרבה גברים שכאשר הם ערומים גם עושים לי רע.

      אבל, הנשים הערומות שאני ראיתי על הנאקות שלהן, פשוט הביאו לי את הסעיף וגם את העצבים עם השדיים התלויות ו/או ועם הפעור. זה פשוט דחה אותי פיזית ברמות על.

      מה לעשות כל הרומנטיקה שלי הפכה להיות הרבה יותר פרגמטית, ובכלל שיעזבו אותי לבד וזהו. נמאס לי מן התגובות הרגשיות, הנורמטיביות של הנשים שמגיבות מן הפופיק. נמאס לי מחוסר היכולות לקבל החלטות, נמאס לי מכינוי החיבה המעושים. אולי בגלל שאני ישירה. משחקים פשוט עולים לי על העצבים!!!!

      אגב, אם אתה רוצה תמחוק, אין לי בעיה.

      חוה

      • חוה,
        לי נשים ערומות עושות טוב על הלב, מרחיבות את הדעת וסועדות את הנפש. יש משהו מרגש בשדיים, בין אם הם נפולים או מזדקרים. הכל באישה מרגש אותי, הכול. איך הפוסט הזה התדרדר לשיחה על נשים ערומות? אני לא מבינה. אבל תרמתי.

        • לשרה,

          הוא לא התדרדר, דווקא הגבתי אליך ואל הסיפור של אמיר על אריסטו.
          בציור, בשירה ובאמנות בכלל כן, למה לא? בוטצלי, לוסיאן פרויד, רובנס הכל כשר ואפילו יפה במובן האסתטי, אבל מותר לנו שיהיו לנו טעמים ונטיות שונות הלא כן?

          לא יצאתי נגדך, חלילה לי מלפגוע בדרכי חייו של מישהו. דברתי על שלי, על חוויותי באופן הכללי ביותר ותו לא.
          חוה

    • בדיוק ככה, תמי. היחד הזה הוא אחוות כל האנשים או גם אחוות כל היצורים. קרבת הלב היא גם סוג של קרבת דם, של משפחת הקיימים. כולנו.

  7. השיר אמיר מצוין בעיני בכל קריאותי בו. והוא אכן מחייב כמה קריאות, כי כי בו כמה וכמה קריאות לביחד שאנחנו. וזהו ביחד רווי אוכסימורנים שאת עיקרם לכדת בשירך. הוא מושג ובה בעת לא חושג ורצוי שכך, כך בשירך למעם לא ניכלה. הוא ממשי אבל עיקרו געגוע. כך בשירך, להבנתי. בקריאה ראשונה נמשכתי מיד אל אירועי 350 האלף של הביחד העכשווי. ותהיתי אם כתבת אותו עכשיו, וחשבתי עד כמה הוא הולם את גודל השעה כשמביטים על צדדיה החיוביים. אבל אז הבנתי מתגובת חוה שזהו שיר שנכתב בעת אחרת, ואכן זהו שיר לכל עת ולכל אדם – פרטי או קולקטיבי, ובכל גיל החל מרגע לידתנו וניתוקנו מרחם אמנו להתחיל להתגעגע אל הביחד האחד והיחיד שאין בו חציצה.

    • נכון, ענת, זהו היחד של הזוג, של משפחה, של קבוצה. וכן, היחד הזה מעיר געגוע אל אחדות אבודה,
      וגם כשיש ממנו, זוהי נחמה ללא נחמה, לא רק כי היחד הוא חמקמק, אלא גם משום שבטוהרתו הוא מכלה, כמו האש את הפרפר, את האני הנפרד.

      • קינחת את תשובתך בסוגיה חשובה ביותר. אנא תהיה מורה נבוכים והאר את עיני כל המבקשים לדעת האם יש דרך להגן על האני הנפרד מפני התבוללות אפילו כשהוא באנראקציה "מינימלית" של זוגיות שלא לדבר על הרחבת המגעים הבינאישיים. במילים פשוטות האם ניתן "ללכת עם ולהרגיש בלי?"

        • ענת, באינטרנט! התקשורת הוירטואלית זה ללכת עם להרגיש בלי. האני הנפרד מוגן לגמרי. סליחה שהתפרצתי לשיחה שלכם.

          • שמתי לב לזה מזמן, ואפילו כתבתי כמה פוסטים בשבח מטע הבננות בשל כך. אבל יש כאלה שיאמרו שאין כאן מגע חי. אני לא אחת אומרת – מוטב כך. ובמסגרת הזאת את יכולה בכיף להתפרץ תמיד אפילו בלי להרים אצבע…

        • ענת, לא הייתי מוותר על ההבחנה בין סימביוזה בזוגיות שהיא עניין נפשי לבין איבוד הנפרדות, שהוא עניין שבישות, והמיסטיקנים קראו לה שחרור – סמדהי, נירוונה, מוקטי.
          מילולית סימ-ביוסיס פרושו לחיות יחד, אבל כהבחנה נפשית פירושו גם לחיות מבעד לאחר –
          בזוגיות או בהורות. הכרת האני כנפרד לא מובנת מאליה. תינוק מבחין בין אני ללא אני בערך בגיל חצי שנה. לעומת זה מבוגר (אם, בן זוג) שמאבד את ההבחנה הזאת משליך את הרגשות והמחשבות שלו על הזולת. הוא חי דרך הזולת הזה אבל בעצם שולל מהזולת את קיומו האינדיבידואלי, את מחשבותיו ורגשותיו שלו.
          זה יכול כמובן להתקיים גם במידה חלקית וגם אז זה לא בריא לאף אחד…
          עם זה, אני חושב שבכל יחד נוצרת מידה של סימביוזה, של תלות (במקרה הטוב הדדית) וזה טבעי. הכל במידה. ומהי המידה? כנראה המידה שמתאימה לשני אנשים, וכשהפערים בצורך הזה גדולים, זה יכול להיות די טרגי.

  8. איזה כיף, נראה שהתעןרר כאן קצת:)
    השיר מקסים אבל ראשית רוצה לומר לך שרה שתהית איך מגיעים מדיבור על השיר לדיבור על שדיים, שכאן אצל אמיר זה קורה בקלות…אפילו משפט כמו "הציצי למעלה" שכוונתו להציץ ולבדוק משהו הופך לדבורים על ציצים:)
    ולעניין היחד, אז חושבת ששבת אחים גם יחד לא ממש מתקיים ברמה של התאמה כמו ההתאמה הזוגית, מקסימום יש לאחים האלה נקודת השקה שמחברת אותם לאותו רגע לאיזה יחד וכאן אני עם שרה וחוה שאומרות: "איזה יחד איזה?"זה יותר אשליה מהאמת העצובה שיחד יש רק ברומנטיקה וביום האהבה זה דווקא מתאים לחשוב עלהיחד שאנחנו, אבל מעבר לכך, על מנת שקבוצת אנשים שנוסעת ביחד באוטובוס תחווה את חווית היחד האנשים צריכים להיות במצב אהדה לבני אדם, במצב של חביבות ואדיבות וזה צריך להיות מבפנים כלפי כולם ממקום נקי ושמח מהמפגש הזה עם אנשים ברחוב, בסופר, בחוף הים, ומה יש לנו היום? חשדנות, אנשים לא מחייכים סתם כך לאנשים שהם לא מכירים, כולם עושים "פרצוף" ולא יחד ולא נעליים. אבל השיר מתייחס לזה ובקריאה הבאה שלי אני אצמד יותר לשיר ובינתיים זה ככה מקריאה ראשונה, על מחשבות שעלו בי.
    כך או כך, יום אהבה שמח והרבה יחד.

    • לסיגל,

      תודה לך. אגב, איני חשה בדידות כמעט אף פעם. ואת צודקת, אצל אמיר בהחלט אפשר לדבר על ציצי וגם על איברים אחרים. דברתי בסך הכל על ערכים שהיו פעם וקשה לי למצוא אותם היום. ולגבי הסופר – שוב את צודקת. בסך הכל נדמה לי שרובנו די הפכנו לקשי יום כאן. החוויות המקפיצות האלה של פעם די נעלמו. נולדתי אגב, בי"ד באב. גילה בויים טענה שהמפה שלי דורשת ריגושים. אבל, אני באמת שאיני מחפשת אותם. אני, כמוך, רוצה להביט עין בעין במציאות ולדאוג איך אני חוצה את היום בשלום.
      כן, סיגל, עד כדי כך. ובמה ננוחם – במילים של שיר.

      חוה

    • את האדיבות הרגנו כנראה עם מיתוס הצבר. מה שהיללו המייסדים כ"כנות" ו"ישירות" הפך להיות גסות, פשטנות ובוטות. אנחנו כבר לא באנו מאירופה, ובתרבות האלימה שלנו אי אפשר אפילו לנוח נפשית על המדיום הבין אישי, המנומס והער יותר לזולת שיש באירופה, במזרח, ובעצם – לעומת ישראל – כמעט בכל מקום שאני מכיר.

      • כמה מילים

        היום בבוקר הלכתי לקופת חולים. הייתי צריכה מרשם. אצל אחד הרופאים המדפסת לא עבדה, והשאר עוד שניים היו עמוסים. היה תור של נשים רוסיות, רובן הגדול שמנות מאוד, ועוד שתי אתיופיות. צרחתי שם בהיסטריה, כי לא מצאתי שום ישראלי, אפילו ישראלי אחד העיניים שלי לא ראו. וישבתי וחיכיתי וכולם סביבי דברו רוסית וחטפתי עצבים, כי היה ברור לי שחלק מהם אפילו לא יהודים. באמת לא הבנתי להיכן נאבדה לנו הארץ.

        אבל, זה לא נגמר כאן, עליתי לכרמל, ונכנסתי לחנות ספרים ריקה ואחר-כך למגה בעיר, אנשים מבוגרים פשוט אכלו שם ארוחת בוקר. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. על מדף הבורקסים והעוגיות היו עוגיות חצי אכולות, מישהי אמרה, אבל מישהו אכל, הסתכלתי והייתי צינית עד שאיזה גבר עם אשתו אמר "זה באמת לא בסדר – אם כבר היה צריך לאכול עד הסוף." בקצה עמד עוד גבר מבוגר ולעס ענבים, וחלק שם בשקית. בשלב הזה באמת כבר חטפתי בחילה קיומית כמו בספר "הבחילה" של סארטר – מומלץ, רצתי לשלם, תוך תנועה תזזיתית לכיוון הבית.

        בכרמלית ישב אדם דתי מסביבו איזה ארבעה ילדים. החולצה שלו היתה מטונפת, והיה רעש נוראי בכרמלית. הערתי על הרעש, ותשובתו אלי היתה כלדקמן: "יש בעיה עם אנשים זקנים ששונאים ילדים". הזקנה זו אני, ושונאת הילדים זו גם אני. מה לעשות, היתה לו כיפה על הראש וציציות והוא היה דידקטי לילדים שלו.
        מצטערת, כאן כבר איבדתי שליטה – ועניתי, תשתוק, יא מזדיין אחד שמביא ילדים על חשבון המדינה….
        והמשכתי: זו בושה, הכיפה שלך שעל הראש ואתה עוד חושב שאתה אדם דתי.
        הוא ניסה להמשיך להסביר לילדים שלו על הכרמלית – אבל הילדים שלו שלא הם אלה שצעקו היוכבר מבולבלים לחלוטין,ואפילו מסכנים מכיוון שאני לא נתתי לו לנשום.
        הדרך היתה קצרה, אבל עוד הספקתי להגיד בפעם הבאה תדאג ללבוש בגדים נקיים ולכבס את החולצה שלך.

        מצטערת, הילדים שלו באמת לא אשמים – אבל אני לא מבינה כבר מה זה רוחניות, ומה זה להיות אדם דתי.

        כל עוד נפשי יצאתי והתיישבתי בבית קפה שיושבים בו בדרך כלל ערבים וביקשתי מריאד שיתן לי להוציא שיחה לבעלי לשעבר, ריאד שהוא ערבי במוצאו – ערבי ישראלי, עזר לי – ובאמת שלא היה לי אויר כבר לנשום!!!

        זה לא סיפור, זה רק הבוקר, ואני מצטערת אולי צריך להעביר את דברי לפייסבוק, אבל גם שם אני לא ממש מסתדרת
        גם שם אין יחד שאנחנו.

        חוה

        בגלל זה גם שיעזבו אותי בשקט בבית!!!!
        עם הטלוויזיה, הספרים, האינטרנט, הקפה והסיגריות. אני יודעת שיש כאן בננות שחולמות על זוגיות – זו ממש לא אני. רק אני חושבת איך אני לוקחת את הרגלים מפה ובורחת לכל מקום אחר עלי אדמות.
        חבל שלא בנינו את ישראל באוגנדה!!!!

      • רואה שאתה אמיר וחווה הגבתם לי כאן שניכם, ואני רק אמשיך בהקשר לשיר שרואה בכל בית התייחסות ליחד במשמעות אחרת כשכל היחד-ים בעצם מפתיעים במשותף שמצטייר ביניהם בסוף השיר.
        וכרגיל אני מוצאת בשיריך יותר מקריאה אחת, אז בקריאה הראשונה חשבתי שכל המפגשים וכל היחד שיוצרים בני האדם הם בעצם מתוך אותו געגוע לא מודע לשלם הזה שהיו פעם או אפילו מפגשים מגלגולים אחרים של אנשים שלא יודעים על זה כלום אבל זה יוצר אצלם משיכה להיות שוב ביחד.
        בקריאה השניה עברתי בית בית וגיליתי איך היחד הופך מהכי קרוב שיש אל הכי רחוק שיש ואז נקרע.
        היחד הראשון הוא כנראה הקשר בין התינוק לאמו, זהו יחד מיוחד בו פיו על שדה והחיבור שלהם שהחל בחבל הטבור נמשך ביניהם לנצח בחוט ערפל. את היחד הזה התינוק זוכר גם אם שכח אבל כדי להזכירו באמת, צריך כמה שיעורי ריבסרסינג או משהו בסגנון:)
        היחד הבא הוא היחד שנועד לנחם את התינוק המופרד מאמו, וזהו היחד הזוגי, הידיעה הראשונה לדעתי , לדעת במובן התנכי, מוביל להבנת תמונה של הכרות, פגישה מקרית, מבט, קליק, והופ'ה אל העירום הבלתי סופי והחדירה אל הארץ המובטחת.
        לי כבר יפה ומספיק השיר עד לכאן, אבל אתה לקחת את רעיון היחד לעוד עומקים ולעוד מקומות וכל כך נהניתי לעקוב אחר הדרך והתובנות שהצטרפו אליה.
        בבית השלישי מופיע היחד של החיים, של קבוצות, בין אם זה במשחק, בארוחות, בצבא, בדרך לעבודה, בעבודה או בלוויה. זהו גם פחות או יותר מסלול חייו של כל אדם וכך מהיחד שעם האם אל היחד שבזוגיות ואל שאר מיני היחד שאנו נמצאים בהם ביומיום.
        אחרי שהתינוק נפרם מאמו, היחד התרחק אל זוגיות בתפקיד נחמה ומשם למעין יחד בלתי נמנע של מעגלי חיים, הבית הבא כבר מצייר יחד הכי בודד שיש. האני נמצא בצד אחד והאחר נמצא מבעד, בין אם מבעד לחלון, מבעד לתמונה ישנה, או למכתב פרידה, היחד הזה נוצר בלי מילים רק כשהעיניים מביטות. מבעד היא מילה שמגישה בעצם יחד בין רחוקים, וכמו שנכתב זה מסוג היחד שכל האנשים הבודדים בעולם חווים רק כשהם מתאהבים או בעת משבר מאחד כלשהו.
        ואז..היחד שאנחנו בבית הבא מסביר שאין ביחד הזה למעט געגוע ליחד אחר שהיה, רק ברגע שבו מריח התינוק את ריח הוריו, דבר שבעצם הלא לא יכול לקרות ומכאן שכל היחד הזה הוא אשליה.
        ואז מגיע החלק המסקרן שבו יד מושטת ומושטת ומנסה לגעת וכאילו השיר שולח זרועות שמנסות להבין מה בעצם קורה כאן ואז ההבנה, ויד לפה והס.
        אני כקוראת מיד שואלת…למה ההשתקה? מה בעצם התגלה פה?
        ובסוף השיר נפתחת התשובה…היחד הזה הוא מסווה של מפלצת הבדידות האיומה, אנחנו אמנם איבריו והוא נמצא בכל מקום, אבל אם נחשוף אותו נחשוף בעצם את עצמנו, נגלה שאין דבר כזה יחד ומה שמדביק את כל זה ל"שבת אחים גם יחד" זו הכמיהה.

        • סיגל היקרה, הקריאה שלך דקה וחודרת כתמיד, וגם התחקית היטב אחר היוצר בשיר הזה. רק בבית האחרון כיוונתי למשהו אחר. בבית האחרון זהו היחד האמיתי, המקום שבו איננו נפרדים כלל, אלא למראית בלבד, כמו הגלים מהים. להביט אל המקום הזה באמת הוא לאבד את הנפרדות. זה כאילו אלוהים מביט במראה 🙂

          • חדה חדה אבל פיספסתי את הפואנטה:)
            בכל אופן נראה לי שזה פשוט מעבר מקו המחשבה שלך שכת את השיר אל קו המחשבה שלי כקוראת אתהשיר ובמחשבה שלי אם מסירים את המסווה מהיחד מוצאים שאין שם כלום. (ההפך ממה שאתה מצאת שם לא?)
            ומה שיפה שבתוך מילות השיר ניתן למצוא גם את זה וגם את זה.
            ובכלל החיבור הזה שבו נהיים אחד בעצם מוביל לאחד ואחד זה לא יחד אבל זה מן אחד שלם שאינו חווה את אותה בדידות שחווה אדם שחש לא שלם.
            למעשה יש לי חבר שפעם אמר לי שמאז שהוא מכיר את עצמו הוא כל הזמן במערכות יחסים שכשהוא יוצא מהן הוא חש חצי של שלם ומיד מהפחד להיות חצי בודד הוא מתחבר לאחת אחרת. בימים שבהם דברנו על זה הוא בדיוק החליט שדי. הוא רוצה להיות לבד ולמצוא אתהשלם של עצמו מתוך עצמו. נמאס לו להרגיש חתיכה חסרה. ובאמת אחרי חצי שנה כזו של התבודדות והתמלאות הוא פגש יום אחד אישה שגם היא לא חצי של כלום ושניהם ידעו שזה החיבור הנכון. חיבור של שניים שלמים. לדעתי אני מן סוג של חצי, לא אוהבת להיות לבד ולא מסוגלת להיות יותרמידי זמן לבד. עוד לדעתי, אם אקח לעצמי חצי שנה להתמלאות אני כבר אגיד חעצמי שאם הסתדרתי לבד חצי שנה אפשר להמשיך כך גם את חצי המאה הבאה:)

          • כשאדם מלא מעצמו הוא במקום נכון, אני חושב. זה לא שהיחד לא יכול להעשיר ולהוסיף שמחה, אבל כשאנשים מרגישים כמו "חצי" הוא יכול גם לקחת, ובמקרים כאלה מינוס מתחבר למינוס.
            אבל התפיסה של "עקרון ההשלמה" היא עתיקה כאדם עצמו. "ודבקו והיו לבשר אחד" אומר התנ"ך, ובעניין זה מספר אריסטופנס ב"משתה" של אפלטון על האנשים הכפולים שנחצו לשניים ומאז כל חצי מחפש את המשלים האבוד שלו…

          • לדעתי "משלים אבוד" זה לא הגיוני כי זה יוצר אשליה שיש אחד כזה ורק אחד.
            הרעיון שיש אחד משלים גורמת לצרות. אז אנשים שלא הכל טוב להם רצים לחפש את האחד שאיתו הכל טוב. ואני שואלת בכל הרצינות:יש דבר כזה? לדעתי עם קצת חיבה ומשיכה כל בן או בת זוג יכולים להיות המשלים האבוד אבל לא בכך שהם מתאימים פיקס אלא בכך שהדבק הרגשי המחבר בין השניים יוצר ביניהם את הרצון להתאים ואמרו את זה קודם אבל באמת "אין דבר העומד בפני הרצון" ואם אני מחליטה שמישהו הוא המשלים האבוד שלי אז הוא המשלים האבוד שלי ועכשיו מתחילה עבודת ההתאמה:)

          • היית מתחברת ממש עם כל אחד? זה לא נראה לי אפשרי. בכל זאת יש מה שמוליד באדם הערצה וסימפתיה לאדם אחר – מראה, אינטלקט, אישיות וכו'. ויש גם התאמה גופנית לגמרי, כימיה, ריח.
            אבל מעבר לזה אני דווקא מסכים איתך שכל זה לא מספיק ואהבה היא משהו שיוצרים יומיומית ואם זה הדדי, זה נפלא. אבל ברגע שהם מפסיקים ליצור אותה – היא איננה.

          • עם כל אחד ברור שלא. אבל כמו שכתבתי , עם כל מי שמתקיימת ביניהם חיבה ומשיכה.
            ואהבה זה באמת סוג היחד היחיד שממש צריך לעבוד עליו כדי שימשך, אולי בגלל שהיחד שאנחנו סובב סביב נקודה מחברת כמו שולחן או גולם, אוטובוס או אלונקה, ואילו הנקודה המחברת את הזוגיות היא היחד עצמו, המינון של היחד הזה בתוך היחד שאנחנו משתנה לדעתי מאדם לאדם ולכן מינוןן היחד ומה עושים בתוך אותו היחד מאוד חשוב בענייני התאמה.

          • אז בכל זאת צריך התאמה, גם אם לא מושלמת, לפחות התאמה של צרכים? {כמה יחד, כמה תקשורת, כמה סקס?) ועדיין אין סרגל למדוד את זה.
            לכן הדרך מחום ירך לארץ המובטחת קלה יותר מאשר מהארץ המובטחת אל יחד שנותר דרוך בתשוקה סביב מוקד משיכה משותף לאורך שנים.

          • לדעתי, התאמה של צרכים זה משהו שאפשר לעבוד עליו אם באמת יש רצון שחיבור יעבוד לאורך שנים, כלומר גם אם קיימים שני אנשים שבתקשורת הם בהתאמה מוחלטת, יחד, הם בעד כמה שיותר, וסקס, גם, אך באותה עת, בכלל אין ביניהם חיבה ומשיכה,אזי, הם מתאימים… אבל לא זה לזה:)
            בעוד שאם שני אנשים מאוד נמשכים זה לזה והם לא מתאימים בענייני מינון היחד וכמות התקשורת, מאמינה שאם הם מתאמצים מעט, מתפשרים מעט, הסכוי שלהם גדול, ובתנאי שהם אינם מאותם חולמים שמערכת יחסים ארוכת טווח אמורה להיות קלה ופשוטה כמו אותה הדרך מחום הירך אל נחמה.
            אבל חושבת לעצמי…
            האם יחד באמת יכול להשאר דרוך בתשוקה לאורך שנים?
            אולי אשתמש קצת בנסיון חיי כדי לומר שיתכן וזה בכלל תלוי במספר השנים של האורך, כיוון שכל כמה שנים אדם משתנה לדעתי, לפעמים קצת ולפעמים יותר והשינוי הזה מפר איזון בזוגיות, ולא תמיד התשוקה מוצאת את דרכה להצטרף לחגיגה.
            כך שאם מדובר על מספר שנים לא ארוך מידי, אז אולי כן, בעזרת המון דמיון, משחק, שמחה ואהבה.
            אבל אם הכוונה היא לשימור תשוקה במסלול הארוך ארוך,אז את זה כבר צריך להפנות לזיווגים נדירים …ורואה ששירית לא רק יומולדת חוגגת אלא יום נישואין 26 אז אולי נשאל אותה:)
            ושירית היקרה, המון המון מזל טוב ועוד הרבה שנים של היחד שאתם.

          • אפשר להתערב קצת בדיון?

            ראיתי את ההודעה שהשארת לי בקטע "יוון", אבל המודם היה עייף, אז סגרתי את המחשב. המסר הגיע ליעדו, ולכן אפשר למחוק ללא כל בעיות. לא מכיוון שאני איני מוסרית, אלא מכיוון שאף אחד בצד השני פשוט לא רצה לשמוע.

            ומכאן באמת על היחד. שנים חשבתי שההתפתחות בחיים, ההשכלה, הטיפוח העצמי יביאו לאיזה יחד אולטימטיבי, למעשה, כנראה רציתי מישהו להתהדר בו. איזה שר, כן תצחקו, איזה פרופסור, איזה מישהו שיביא איזה חבילה אחת שלמה – לא חשבתי על אהבה, אולי חשבתי על עצמי במסגרת של שיוך. אבל אז הגעתי למה שאמיר אומר יותר ויותר הפכתי להיות מליאה ושלמה עם עצמי, ולתוך המליאות הזאת, קשה מאוד להכניס מישהו – מכיוון שהוא על תקן של מפריע.

            הקטע הראשון בספר "יום" "שחרית" מתאר התעוררות של הדובר, הקפה הראשון, המבט בראי, אפילו ההליכה לשירותים, שטיפת הידיים ויש בבית עוד מישהי שיש לה אפון יפני. אז אני בכלל לא נמצאת שם. הקטע בכלל של להתעורר עם מישהו עושה לי ממש רע. כל כך כיף לי לקום מן המיטה בבוקר לבד, בקצב שלי להכין לי את הקפה, את הסיגריה הראשונה את הכניסה למהלך היום.

            חוץ מזה כאלה ואחרים באמת היו לי. מה שמוזר לא נמשכתי לאנשי רוח, לא כתיבה – דווקא מאלה ברחתי כמו מאש. (בין היתר בגלל רכילות שלא רציתי להיות חלק ממנה) בדרכי שלי אני שומרת גם על פרטיותי די בקנאות. או שנמשכתי לאנשי עסקים שיוכלו להוסיף על החסר שהיה לי, מצליחנים כאלה, או לקציני משטרה. נכון היו גם כמה פרופסורים – אבל הכל היה בשבילי פרשיות. עצם התחושה שאני אמורה להתחייב כבר העלתה את הרעיון איך אני בורחת. גם דרכי הבריחה שלי היו מאוד משונים.

            גם אני קראתי את השיר בעיון והמלצתי לך על קטע מספר של וואלאס, כאשר הוא מדבר על העמדת הפנים החברתית של להיות כמו כולם – יאפי כזה. העמדת פנים שהוא בעצמו כבר הלך בה לאיבוד. זה כתוב נהדר ומאוד אינטיליגנטי.

            אז מה עכשיו – שרים לא באים בחשבון, גם פרופסורים לא מעניינים – הרבה מהם שמנים ואני לא אוהבת שמנים וגם לא דשנים, ולא מושחתים. אז מה יהיה. בכל אופן לא נעים להזדקן לבד, ואני מדברת על איזה עוד חמש או עשר שנים מה שמפחיד בעליל. ןאפילו אם יש כאלה שמתחילים איתי אני כבר לא מרגישה.

            הניתוח של סיגל מצא חן בעיני באמת מן התחלה מן הטבור שהוא גם אירוטי עד לסוג של התפתחות מואצת שמגיעה גם לפירוק מאור עמום ואינטימי לאור בוהק וזר לחלוטין. אני חושבת שיש לי כמה עניינים לא פתורים שאין לי מושג איך יסתיימו. אם הם לא יפתרו כנראה שלא אהיה ביחד ואולי לעולם.

            על כל פנים לתשומת לב שניכם. איני יודעת איך סיגל מרגישה, אבל להיות אישה לבד לא בודדה, אלא לבד ועוד די קטנה זו חוויה מאוד לא נעימה, יש דברים שגבר יכול לעזור ולא בעבודות הבית, אלא בנושאים יותר מהותיים, שמישהו לא יחשוב שאפשר לחלוב אותך כספית, למשל, או שלא רצויים לא יתנחלו אצלי לאיזה כמה שעות, וזה מסתיים בדברים יותר רציניים, היתה שריפה אצלי בבניין, ונגרמו נזקים לדירה, ואני לא יכולה לטפל בהכל, למשל,

            טוב, אז בינתיים יש לי איזה עורך דין שקצת מרגיע ועוזר ומגיש תביעות בקצב שלו, וחוץ מזה ימים יגידו – צריך לסגור חשבונות.

            חוה

          • הי חוה,
            את שואלת איך אני מרגישה אם לבד או בודדה ואם אענה לך בכנות אז מאז שאני מכירה את עצמי ולא משנה בכמה שכבות של בגד חברות או אהבות כיסיתי את עצמי, בתוך תוכי, מאז שאני יכולה לזכור את עצמי, תמיד בודד לי ואולי זאת הסיבה שאני לא ממש אוהבת להשאר לבד בבית ריק, ואני יודעת שיש אנשים שמפנטזים על רגעים כאלה, ויש אנשים שמאוד אוהבים רגעים כאלה, ואולי הם כמוך, אנשים מלאים ואולי הם פשוט אנשים שלא מרגישים בודדים , אפילו לא כשהם לבד, כי יש להם איזשהו שקט פנימי עם עצמם שלי פשוט אין.

          • הי סיגל,

            לזכותך יאמר שאת אינך שומרת טינה, ועונה מאוד בכנות.
            אני יכולה להבין למה את מתכוונת. יש אנשים שבכלל לא יודעים מה זה להיות לבד. ואז הם תמיד עם אנשים. יש כאלו שנשארות אפילו בתוך נישואין גרועים כדי לא להיות לבד. יש בזה איזה שהוא רווח. כי על-אמת, לבד, למי שלא מכיר את זה הוא באמת מאוד מפחיד ואפילו כואב.

            היו לי כל מיני תקופות בחיים, אגב, גם כשאנשים מתוודים כאן לא באמת מקבלים איזו תמונה כוללת מי הוא השני. כאשר עזבתי את בית הורי, הלבד היה משהו בלתי נסבל, הוא לווה גם ברגשי נחיתות איומים, בחוסר דימוי עצמי ואז הוא היה כואב ברמות אל, נתקעתי בגללו בתואר הראשון שלי – פשוט לא יכלתי לעשות כלום.

            לאחר הגירושין שלי שוב נותרתי לבד. פחדתי שלעולם לא יהיו לי גברים, בגלל שהייתי גרושה עם שני ילדים קטנים, שאיש לא ירצה אותי. קראתי הרבה שירה והייתי בוכה. מה שהציל אותי מן הבדידות הזאת – היו הלימודים העבודות שכתבתי שגם הן נגמרו בסוף בהטחות הראש בקיר. הבדידות היתה מאיימת, נוראה, כואבת ובלתי נסבלת.

            אחר- כך הגיע תור האהבות הנכזבות. לשבת בבית ולחכות לטלפון, עם הרבה חושך והרבה ציפייה וזה היה בכלל היסטרי ברמות על. מהמצב הזה די שלפו אותי חברות שלי שכבר היו לי. חברות ברמה כאילו. נדמה לי שהרבה שנים גם אני חייתי לפי מי שהיה החבר שלי, מי שאהב אותי, מי שהיו החברות שלי.

            אחר כך הגיע מן טוויסט בחשיבה, דווקא המפנה הגיע עם התחלת לימודי הדוקטורט שלי, שכולם כאן צוחקים עלי בגללו, אבל באמת שזה היה כמעט בלתי אפשרי בלי משפחה, עם עבודה, עם גידול ילדים – ואז פתאום התחלתי להצליח. לבד בעצמי, ואז כאילו התנקמתי – בגברים כאילו, אלו שתמיד לקחו אותי כמובנת מאליה.

            כן, תתפלאי עברתי את כל השלבים האלו ולא דלגתי על אף שלב אחד של סבל, ואף אחד לא באמת היה לידי. הבדידות היא משהו נוראי. ימים שלמים וטלפון לא מצלצל – אני והטקסטים, זו היתה חריקת שיניים וידיים שלא תאומן.

            ואז התחלתי להתהולל ולהתפרחח, עשיתי פשוט מה שבראש שלי. אני חושבת שהתנהגתי כמו גבר יותר מאשר כמו אישה. קשה היה מאוד להבין מהיכן אני פועלת. גברים פתאום הגיעו לתחתית סדרי עדיפויות
            חברות טובות סחטו אותי רגשית – את יודעת כאלו שבאו להתנחל שעות ורצו עצות על האהבות שלהן, ולקחו בין היתר נעלים, ובגדים שכבר לא הצטרכתי. אבל תקופת היעוץ הזאת לא הועילה. אי אפשר לקצר תהליכים. מי שתקעה לעצמה שהגבר שהיא אוהבת הוא האביר על הסוס הלבן – לא יכלת להוציא לה את זה מהראש. ואז נמאס לי, ניקיתי הרבה חברות – כי ממילא לא יכלתי לעזור להן, וגם גברים. אבל בעיקר חברות.

            כל אלו שישבו אצלי שעות על גבי שעות, בעת צרה הם נעלמו. היחידה שנשארה זאת היתה תמיד זהבה – וזהבה לא יודעת מה זה להיות לבד.
            ואז הגיעו עשר שנים בהן איבדתי את כל מה שהיה לי, עברתי דברים איומים, אבל עמדתי בהם. אי אפשר היה לשבור אותי. כבר לפני כן יכלתי להיות לבד. ספר טוב מילא אותי, עבודה שהייתי צריכה לעשות מלאה אותי.

            היום, אני ממש פוחדת – אם מישהו נכנס אלי הביתה, אני כבר רוצה שיצא. יש לי כל מיני מנהגים, להסתובב בכפכפים ובתחתונים, יש סדר שאני אוהבת שהוא בבית, ואני מעשנת המון, ולא בא לי שיגידו לי כמה את מעשנת. לא רוצה שיקחו ממני, וגם לא רוצה שיתנו לי.

            זה לא אופטימלי בכלל, אבל האמיני לי סיגל, חברות, בעיני לפחות, זה ממש עד גבול מסויים, וזה כיף לשתות עם חברה קפה על הבוקר, אבל בסיכומו של דבר זה אנחנו לעצמנו.

            לא יודעת מה להגיד לך, עברתי כל כך הרבה שלבים בחיים. היום אני לבד אבל אין בזה מליאות כמו שאת חושבת. אני די משרכת את רגלי, אני מאוד מאוכזבת – לא מאנשים, אלא ממה שקורה כאן – את יודעת היחד שאנחנו שכתב אמיר בשיר.

            אולי, שם מחכה איזה מישהו שאוכל להיות איתו בלי לפחד ביחד וגם לבד, ואם לא אולי יתאפשר לי לעזוב את הארץ. לפחות לחיות בנופים יותר יפים.

            אני בהחלט יכולה להבין אותך, אבל אני חרשתי את החיים כל כך לעומק, חייתי אותם בכל הכוח ובכל הרגש, ועכשיו זה ממש מתאים לי להיות לבד.

            את יודעת אבי גוסס. צריכה להיות איזה ירושה, אבל אפילו בעניין הזה יש תככים בין אחי לבין אשתו השנייה. אז כואב לי על הצורה שבה אבי מסיים את חייו אבל אני לא יכולה לעשות כלום. וכואב לי שעל כל דבר צריך להילחם, ולפעמים אני פשוט משתגעת ממחשבות, ואז אני מדליקה רדיו ורק ככה נרדמת – בקיצור בורחת למחוזות אחרים. אבל בהשתגעות של המחשבות שלי, גם שם אני די רוצה להיות לבד.

            מקווה שעניתי לך, ואגב, גם עם הדוקטורט לא עשיתי כלום. אם את חושבת שהרמתי איתו את האף יש לך טעות, אבל הוא היה מקום זינוק לשינוי האישיות והערכה העצמית שלי וגם לתחומי עניין. אבל להגיד שעשיתי איזה קריירה – ממש לא. גם את זה החמצתי ופספסתי הוא היה יותר לעצמי, להראות שאני יכולה. אז זהו.

            חוה

          • אחרי ששלחתי תגובה שלא נקלטה גיליתי את התגובה של חוה וקודם אדביק כאן שוב את התגובה הקודמת ומאוחר יותר אגיב לך חוה.
            ובינתיים מתהיתה של חוה אמיר, ומתגובתי… הבנתי פתאום איך מסע השיר לחקר היחד, הביא את סיומו לשוני הזה בין מה שכתבת לבין מה שהבנתי.
            ברור שלי יראה בסופו שכל עניין היחד הזה הוא בעצם אשליה, גם אם בקטע הזוגי היא מתוקה, הרי מי שמרגיש איפשהו בודד מעצמו, כל היחד שסביבו ואיתו הם רק מסווה, ולגבי כל החבר'ה הפנימיים שיש לו לאדם, גם הם כמו אלה שבחוץ, גם אם כלי התחבורה שלהם שונה ועבודתם אחרת, כל השיר מתקיים גם עבורם ולכן היחד שהם עבור ועם אותו אדם שבו הם, איננו שונה והנה אני כבר מתחילה להשמע לעצמי מדע בדיוני:)

          • שמתן לב כמה קרובות המלים 'יחד' ו'יחיד'?
            אפשר להיות ביחידות עם מישהו, או גם לבד.

            אבל אני חושב שזה לא רק עניין של מלאות, אלא גם כמו שחוה הצביעה על זה – של הרגל. ילד שגדל כבן יחיד אולי מאומן יותר ב'לבדיות', ובאיך למלא לעצמו אותה. אבל גם מי שנמאס לו מהפשרה שיש בקיום עם זולת, יכול להעדיף את הלבד, ולאו דווקא רק ברגעי מלאות.

          • לאמיר ולסיגל,

            מקווה שהתגובה לא תברח, היום התגובות בורחות לי.

            להיות בודד זה לא עניין של משחקי מילים, חכה אל תיפגע, גם אתה כתבת על תקופות קשות בחייך, נו, שכחתי את שם השיר, זה שמדבר על החושות עם הזמר הערבי והעישון, כתבת על זה באלה תולדות המילים. אף אחד לא חסין, מסתבר מן הבדידות הזאת, אבל אני חושבת שיש איזה צורך לחוות אותה במיוחד לאנשים שיוצרים.

            אתה צודק, היום זה כבר עניין של הרגל, אבל גם עניין של שמירה עצמית, כאשר אני מסתכלת עליך ביוון ובצרפת ורואה את הצחוק בחברת אנשים, את ההנאה הצרופה מן החוויה את ההשתוקקות הזאת לחיים – אני לא הייתי יכולה. להיות אישה לבד ובמיוחד כאשר איני בת עשרים יותר זה לא פשוט, אני די צריכה לשמור על עצמי, מה שאומר לאבד את שמחת החיים ואפילו את התקווה. במובן של האפוקליפטות שאתה כותב. יש היום משהו ציני ביחסים בינאישיים.

            ובכל אופן ואני אומרת לך וגם לסיגל, לא איבדתי אימון באהבה בין גבר לאישה, אולי מכיוון שדווקא כן חוויתי אהבות כאלו שמבוססות על משיכה, אבל גם על הערכה. זה לא מכיוון שאני מתבגרת, אלא מכיוון שאני בהחלט חושבת שזה אפשרי, ולכן, דווקא לסיגל, אהבה חדשה יכולה לצוץ ממש מעבר לפינה, החיים מלאי הפתעות אבל צריך לדעת איך לנהל אותה – ככה אני חושבת וכאן בא היחד והיחיד שלך אמיר, בלי תלות ועם כבוד. תלות היא הסטרא אחרה של כל מערכת יחסים.

            זהו בינתיים – מקוה שהתגובה תצלח.
            חוה

          • כלומר, סיגל, מה שאת רואה לנגד עינייך הוא יחסים של חיבה ומשיכה, שנמשכים כל זמן שהאנשים לא מתחלפים באישיותם והתשוקה נמשכת – משהו באורך של X שנים (כמה?) מלבד אותם זיווגים נדירים, כמו של שירית?:)

          • כן:)
            לגבי למה שווה האיקס אז זה משתנה, ישנם משברי גיל שחלק ממערכות היחסים נשטפים עם הגלים, וישנם כל מיני צרות מפוזרות במסלול הארוך, אז נכון, כשמתנשקים בפעם הראשונה האדמה רועדת וזה כיף, אבל יש רעידות אדמה שהן בכלל לא כיף וחשוב לדעת שאם מצליחים לצלוח את ה"לילה" בבוקר תמתין השמש.

  9. עקיבא קונונוביץ

    אמיר, אני אוהב את שירך זה, הבנוי משולשים משולשים וכל בית פותח באותן מלים.הוא שיר אמיתי: יפה, מרגש ומעורר מחשבה. בזכותו גם היכרתי דעות ואפילו רגשות של קוראים שהשיר דיבר אליהם.ברור שלא כל הדעות מקובלות עליי, אבל עצם הבעתן הוא חלק מן ה"ביחד". בעניין זה, אני חולם על עיתון, שיחולק חינם, ויתאר גם את הדברים הטובים שעושים לא רק עמותות אלא גם אנשים למען יחידים ולמען קבוצות.לדעתי, עלינו לאמץ שלוש מלים: "שכר מצווה — מצווה". עצם המעשה הטוב משמח אותנו ומחזק אותנו. זה קשה מאוד לביצוע, אבל אל נא נשכח שהמושג "קל", הערך העליון של הגלובליזציה, שורשו הוא ק.ל.ל.

    • עקיבא, שמח שהשיר הגיע אליך. אגב, יש עיתון שאינו רחוק ממה שאתה מתאר, שמו EPOCH TIMES.
      זה לא רק שהוא מספר על הטוב, הוא גם מחפש את החדשות המאירות, את הקידמה, את החוכמה ואת היופי שמתחדשים בעולם.
      ואתה צודק, גם פה בפוסט התחבר יחד היחד שאנחנו.

  10. מאת: שירית קופה

    תוכן המסר: קראתי והפכתי בשיר בימים האחרונים, וכל מה שהצלחתי בינתיים הוא לראות את הזוית הרומנטית שבו.אולי כי ט'ו באב היה פה , ובדיוק באותו יום,יום הולדתי, וקצת לפני יום נישואין (26!!!)לחברי ואהובי.ימים אינטנסיביים, וכל זה בתוך ,אינטנסיביות השדירה.שיר אישי לוחץ בעיניי, לא נותן מנוח,שאומר בשורה התחתונה שלנצח נהיה אינדיוידואלים ובודדים, במידה זו או אחרת.

    • שירית, "סביבו חגים אנחנו, על חום ואור של אש קורבן שקטה…" ומי לדעתך הוא הזבח, הקורבן עצמו?

      נוכל להיות איבריו של היחד, ולא אותם אינדיווידואלים בודדים, אבל במחיר עצם קיומנו כמי שאנחנו. לבחירתך…

      יומולדת שמח!

      • מאת: שירית קופה
        תוכן המסר: אמיר,תודה קודם כל , על הברכה ליום ההולדת.היה כייף. כמכורה לעבודה, ימי הולדת מבחינתי יש בהם ערך מוסף בכך שאני מרשה לעצמי"מותרות" שבימי חול הס מלהזכיר.
        ובקשר לשיר, אני חייבת להודות שלרגע קצת התעצבנתי מהתשובה שענית לי, כאילו שאתה רומז , או אומר , או קובע שאני לא החלטית.ושבידי לגמרי יכולת הבחירה. (כמובן שזאת לא היתה כוונתך, והבנתי בקריאה שניה שזו יכולה להיות בעצם מחמאה או יתרון),וזאת כי באמת שיר הוא דיאלוג עם הקורא. ואחרי שעברו חגיגותי , והגיעו ימים קשים במסגרת, איך לומר ,
        יחסינו הבינאישיים עם שכנינו,ושוב , פוליטיקאים ,וקבוצות קיצוניות, קובעות עבור כולנו איך נחיה את חיינו,השיר, כמתבקש , הסתובב לכוון המראה של העם והקבוצה והמין האנושי כולו.ובאמת השאלה הנשאלת , עד כמה אני זאת שיכולה בנקודה הזאת בזמן, פשוט להחליט על היחד. לדוגמא , המחאה מתנהלת, ואני מהצד, תורמת את חלקי באופן זעום. אמי ,נאלצה לשמוע אזעקות בבוקר, ובניגוד להיותה אדם אופטימי עד מאד, אמרה לי -אף פעם לא יהיה פה שקט.והשאר הרי ידוע גם כן, כלכלית, פוליטית וחברתית.
        כך שתחושת היחד וידיעת היחד בשלב זה , נשארים מבחינתי כחלום או געגוע, כמו שאולי גם בשיר שלך היפה.ויאללה חזרה לעבודה, כי גם להתעמק בשירים , זה מותרות ,וצריך להוציא את הפרנסה , אחרת.ובקיצור מה שאני רוצה לומר, זמן ליחד
        וזמן לחוד.

        • שירית, היחד של ישראל הוא באמת בלי הרבה שקט:)וכן, אני חושב שאנחנו אחראים על היחד גם כשאנחנו לא רוצים להיות חלק ממנו (גם זה סוג של משחק על מגרש היחד)
          וכך גם העבודה היא לא פעם סוג של יחד, לא? אפילו ביקור בסופרמרקט…
          ואם חושבים על זה לעומק, אפילו כל אחד מאיתנו הוא לא באמת אחד אלא סוג של יחד, של קבוצת אניים, לפעמים יחד די סוער, ולפעמים קצת רופף 🙂

          • רונית בכר שחר

            ופתאום שאלת היחד שאנחנו שלי עולה לה. איפה היחד שלי כשאני כאן כל כך רחוק מעבר לים.
            יופי של שיר מעלה תהיות אהבתי מאד את המלאות שלו ואת החללים של התמיהה שלי הפרטית.

          • רונית, אפילו הגעגוע או החוסר מסמנים את היחד שבך – ולו גם בחסרונו.
            שמרי לך תמיד על החללים של התמיהה, כי זה השער למלאוּת. אדם יכול לסתום את הפתחים ולהתרגל לזה, אבל נראה לי שתחושת היחד היא משהו שאנחנו גם יוצרים, אפילו עם עצמנו.

  11. מאת: שירית קופה

    תוכן המסר: שלחתי תגובה אתמול לסיגל אבל זו לא נקלטה, מנסה לשחזרה פה.(גם על יוון עניתי לך ושוב לא נקלט..)

    לסיגל , תודה על הברכות. שימחת אותי.
    בקשר לשאלתך , בהחלט נושא מורכב , זוגיות פנים רבות לה.כפי שאני רואה זאת, זוגיות,, גם זו מתנהלת, בהתאם לחוקים אוניברסליים.
    אתחיל בחוק שהוא מאד עיקרי בעיניי.
    THAT WHICH IS NOT ADMIRED TENDS TO PERSIST
    לדוגמא במערכת יחסים , כשבתחילתה, משיכה , ואהבה מאד קל להעריץ כל פיפס של בן הזוג(ית),וגם את הפגמים אנחנו מחשיבים חיוביים, במידה זו או אחרת. נאמר שבתחילת הקשר ,אני רוצה להיות עם בן זוגי, ביום מסויים ,והוא אומר שקבע לאותו יום עם חבר טוב. קל לילפרגן לו , קל לפרגן לחבר, ולכן לא נשאר שם מטען שלילי. מקרה כזה שקורה אחרי תקופה פתאום צובר מטען שלילי , פשוט בגלל , חוסר הפרגון(אם תרצי, הערצה להחלטה של האחר).
    אפשר לראות זאת על דרך השלילה, ביחסים עם ילדינו , שכאשר מעירים לילד שוב ושוב על "פגם",בדרך כלל ה"פגם" או ההתנהגות הזו, הלא אופטימלית, תישאר ואולי תיגבר.
    ומכאן , אפשר לראות שזווגים מוצלחים ומצליחים, הם אלו , שבהם נשמר הכלל החשוב כל כך-לאפשר מרחב לצד שמנגד.שהוא תולדה של הערצה של בן הזוג. קשה ליישם, אני יודעת אבל מתכון להצלחה. וכדי שלא רוצה אשמע כמו מדברת מגבוה, אני רוצה להבהיר, ש-26 שנים של זוגיות , דרשו עבודה לא מעט!!לא רואה זאת היום שונה מכל פרוייקט , או מפעל שאדם לוקח על עצמו, שדורש , השקעה,מסירות, התמדה ורכישת ידע, ועוד.
    לגבי הדוגמא שנתתי, במשך שנים , אחת המלחמות הקשות שלי עם בן-זוגי היתה , איך לקרוא לזה בעדינות, מה נחשב בעיננו , עמידה בלוח זמנים, החל מהגעה לסרט, או הצגה, ארוחה אצל חברים, ועוד.כמובן ששנאתי את האיחורים ,את הגישה ,וייחסתי לכל אלא סיבות, טענות , ויכוחים, ניסיונות לשנות. בקיצור מלחמות עולם.(נזכרתי בפעם,בשנת נישואינו הראשונה,מזמן, שסירבתי ללכת לארוחת חג בראש השנה אצל משפחתו, מסיבה זו , שהתביישתי שאנחנו מגיעים באיחור).בקיצור, ככל שלא אהבתי את התכונה הזאת , ונלחמתי על צידקתי, נאלתי לחיות איתה , ואיתו..:)ואז התחלתי להרפות , להעריץ את הדברים החיוביים, לתת לו מילה טובה בפעם שהוא כן הגיע בזמן.אני נותנת את הדוגמא הזו בכוונה, כי בהרבה תחומים אחרים יש ביננו התאמה, אבל מניסיוני ,ומניסיונם של אחרים שאני מכירה, חוסר פתרון בנושא אחד , גורר קרעים נוספים. ובסוף מגיעים להסכמה שאין התאמה, ולא חבל? ומאבדים את הטוב עם הרע..
    ועוד ארוכה היריעה, אפשר לדבר שעות ..שיהיה סופשבוע נפלא עם הרבה הערצה!!!

    • הי שירית, מעניין שהיחד שאנחנו היחיד שאיננו כאן בשיר, הוא יחד הזוגיות ארוכת הטווח והוא היחד הלא פתור עבורי שמעסיק אותי תמיד.
      המעבר מהירך אל הלב הלא הוא השלב הראשון במסע הזוגי שלפעמים מסתיים בו במקום ולפעמים נמשך כמו אצלך 26 שנה. (אצלי 20 בקושי אולי גם זה נחשב הרבה, רק שכבר אחרי 15 כבר די הספיק).
      ובגלל זה שבסוגריים, מעניין אותי ההמשך, כי עניין החיבה באמת מוביל לחברות טובה וזה מה שלדעתי את מתארת כדבק הראשי של הזוגיות, והיום אני רוצה משהו שאולי הוא קצת ילדותי ובטוח מאוד מפונק…אני רוצה שגם המשיכה עם המתח והגעגוע ישארו בשיא. ואולי בזוגיות שבה יש ילדים משותפים שווה להשקיע אנרגיה בקשר ולשמר אותו לאורך זמן (כך לפחות היה אצלי), אבל בזוגיות שלאחריה, אני מאמינה שאם אין התמדה בחיזור, ריגוש והתרגשות , געגוע ואם אין ענינים משותפים זה לא יחזיק.
      אז כן, לפרגן לחייו של האחר, לבילוייו עם חבריו, לתחביביו ועיסוקיו, לתת לו המון כבוד ולהעריך/ץ בו ואותו… אבל זאת התייחסות ללבד שלו וללבד שלה, העניין הוא ממה מורכב הביחד שלהם? (מלחיות זה לצד זה את חיי היחידות שלהם?)

      • אם מותר להתערב, הביחד של שני אנשים מורכב באופן מהתחומים המשותפים להם – תחומי פנאי (טיולים, ברידג', ספנלינג, מועדון קריאה וכד'), ו/או תחומים מקצועיים משותפים. חלק מזה אפשר ליצור,וחלק לא (כמו התחום המקצעועי, או העובדה שאחד מבני הזוג לא אוהב קפיצות בנג'י).
        אבל לפני הכל, אני חושב שהביחד הוא באמת לחיות יחד את היחידות שלך, ואם זו אינה מלאה, השני נהפך לדרך היחידה להתמלא (כביכול) כמו מין סם שצורכים אותו, בטוב או ברע. אני חושב שלהגיע למקום שקודם כל טוב לך ביחידות הוא המקום הבריא של ליהנות מהביחד.

        • הי אמיר, כמה שזה נשמע נכון בהגיון אני לא חושבת שזה נכון בתחום המשיכה אלא בתחום החיבה. שני אנשים שלמים שחיים זה לצד זה ולכל אחד מהם יש את העולם שלו ובאיזה ערב הם נפגשים להצגה (יש כאלה שממש קובעים לעצמם את יום רביעי למשל לסרט ופופקורן), נעים להם ביחד ובטוח שזה מקום בריא והם באמת מאפשרים את היחידות זה של האחר, רק שאיפה ההצטרכות? ההזדקקות? הגעגוע? הרצון לקפוץ למיטה ולקרוע סדין או שניים? אלו לא יכולים לחיות עם זוג שחי חיי יחידים זה לצד זה, אם לי יש חיי יחידה נפרדת אני מסתפקת בחיי יחידתי הנפרדת ולצרף אלי יחיד נפרד שיהיה לנו נחמד ביחד זה נשמע בריא כמו חברים בשתי מיטות נפרדות בבית חולים:)
          לא. הפעם אין הסכמה מפוסט לפוסט ביני לבינך, אין מצב שזוג יחידים יחיה בתשוקה, חייב להיות להם מקום ריק במלאות שבהם שימלאו אותו במחשבות על בן הזוג, בהפתעות, בחיזורים, בטלפונים מקפיצי דופק, אבל לאנשים עם חיים יחידים, יש זמן לעצמם כשהם עם עצמם וכשהם ביחד הם לא יכולים פתאום ללחוץ על כפתור אני נמשך ולקרוא לזה שיא התשוקה.
          ואני אסביר למה אני מחשיבה תשוקה כמרכז בזוגיות…הזוגיות שהייתה לי עם אב ילדיי שהיתה בה חברות ותשוקה המון שנים, שרדה רק עוד חמש על ציר החברות ואז כבר לא יכולתי להיות שם יותר, מקום שהייתה בו תשוקה ועבר למצב שאין כבר ממנה הפך למצב של ממש דחיה, ואנחנו לא חיינו שני חיים של יחידים, כל מה שיש לי בחיים הוא כל עולמי ודבר לא נמצא מחוץ לו כמשהו שמתקיים לצידי, שום דבר לא בא על חשבון שום דבר. כשעבדתי הייתי טוטאלית, כשטיפלתי בילדיי הייתי טוטאלית, הזוגיות לא הייתה אי שם ברקע, היא קבלה את המרכז שלה, עם המון תשומת לב לה, הענקה, מגע, שניים שהיו בצמא זה לזה מהרגע שנפגשו עד לרגע שנרדמו, כשנרדמים בשמירה ומפסיקים להשקיע זה נגמר וכשזה נגמר זה עצוב. שים לב שאנחנו מדברים על זוגיות לטווח ארוך, משיחות ומהתעניינות למדתי שהרבה זוגות מגיעים למקום שבו זה כבר לא שם ופשוט מוותרים על זה. במידה וזה קורה באופן הדדי זה בסדר. אבל הבעיה מתחילה כשזה לא קורה באופן הדדי ואחד מבני הזוג רוצה לחוות את הריגוש וההתאהבות וכל החבילה, אז קשר מתפרק או שעובר למסלול הבגידה, אתה מבין אמיר? אדם מלא לא חושש מהתפרקות של קשר, יש לו את עצמו וזה מספיק לו, אני לא כמוך, כי קשר בשבילי הוא פרוייקט שחייב להיות בתוכי מקום בשבילו, במחשבה ברגש ובמעשה, מהעבודה אני אתקשר בהפסקה, במטבח אני אבשל בלי תחתונים, את הריצפה אני אשטוף על ארבע ובמיילים אני אשלח שירי אהבה, אבל אם אני אחיה לצד גבר שיש עולם יחידי חלק ממני יפריע לו (מיילים, טלפונים וכד') ומהחלק האחר יתעלם (תוסיק מתרוצץ, רגליים בתקרה וכד'), העולם הזוגי הזה הוא לא עולם של יחידים בריאים שיש להם חיים ואין להם זמן לשטויות כאלה, אז לבריאות לבריאים , לי יש חום:)ת כאלה. אז לבריאות לבריאים , לי יש חום:)

          • השאלה מהי היחידות הזו בעינייך. אני חושב שאנחנו ביחידות הזו כל הזמן, בין אם טוב לנו בה ובין אם רע. גם ביחד, למרות ששוכחים את עצמנו קצת, אנחנו עדיין ביחידות.
            זה לא אומר שאין תשוקה או געגוע, אבל זה אומר שאדם יכול ורוצה לפגוש גם את עצמו לבדו. זה אולי ההבדל בין געגוע מאהבה לגעגוע מתלות.
            אדם מלא "יש לו את עצמו וזה מספיק לו" – אבל מי מלא באופן כה מלא? ברגעים של יצירה יש באמת עולם מלא ומתנה גדולה, אבל ישנו תמיד גם הזמן שאחרי (או אפילו געגוע של תוך כדי, הרי אנחנו מין ריבוי) כשיש חום, ויש תשוקה ויש יחד 🙂

          • הי שוב.
            ראשית תיקון מילה שברחה בתגובתי הקודמת. לא כתבתי "אני לא כמוך" כי במילא אין דבר כזה להיות כמו מישהו אחר, אלא א"ני לא חושבת כמוך". לאן נעלמה המילה חושבת? לא משנה הנה הוספתי אותה ואתה מוזמן לתקן בגוף התגובה.
            עכשיו לדבריך. מצטערת אני לא מבינה:(
            הכלב שלי עבר לגור עם האקס שלי…אנחנו(הכלב ואני) חיים ביחידות נפרדת גם כשהוא היה בביתי וגם כשהוא כבר לא…ואני אוהבת אותו ואני מתגעגעת אליו…אבל לא, תשוקה אין.
            אז אולי כדי לסדר את אי ההבנה נתחיל מתשוקה בין יחידים ותנסה להסביר לי איך בעולם היחידים היא מתקיימת. מה מחזיק אותה ואיך מתחזקים אותה? בינתיים בעולם היחידים של ההבנה שלי נמצאות חברויות טובות ובדרך כלל של בני אותו המין.

          • סיגל, את כנראה קוראת "יחידים" כמין משק אוטרקי שלא צריך כלום מבחוץ, אבל זה כמובן לא ככה. להיות שמח עם עצמך, מלא בתחושת חיים, ביצירה או מה שלא יהיה, אין פירושו שאתה לא צריך כלום – אוויר, מים, אוכל, אהבה, מי. לתת ולקבל עם אחרים הוא חלק מחילוף החומרים של הנפש.
            ההבדל הוא אחר. ליחידים יכול להיות כיף עם עצמם אבל גם יכולים להתגעגע לאהוב. גם זה וגם זה הם עונות הנפש וחלק חיוני מחילוף החומרים שלה. ואם אדבר לרגע במונחים מוחלטים (למרות שהעניין הוא ספקטרום), ליחיד כזה אין בדרך כלל יחסי תלות או לבדופוביה. הוא לא מסתיר את הריק שבתוכו דרך היחד, אלא חולק את המלאות.

          • מאת: שירית קופה
            דואר אלקטרוני:
            תוכן המסר: שלום אמיר, בהחלט דיון מעניין התפתח פה בנושא היחד.אני רוצה להתייחס פה למספר מילים בשפה ,שיכולות אולי לתת את המפתח לפתרון.
            INDIVIDUAL
            INDIVIDUALISM
            ולעומתן
            INDIVIDUATION
            אני אוהבת את ההגדרה של אינדיוידואל:
            SOMEBODY WHO IS OPERATING IN COORDINATION WITH HIMSELF 24 HOURS A DAY
            וחושבת שבזוגיות טובה או במשפחה טובה או בקבוצה טובה, כל אחד יכול להיות אינדיוידואל
            ואז יש את היחד האמיתי.
            קל לבלבל זאת עם INDIVIDUATION
            שהוא מצב שבו אדם מתבדל מבן/בת זוגו, משפחתו או קבוצתו , לאחר שפגע בה , בו , בהם וכאשר יש לו מהם סודות הרסניים.
            יחד אמיתי יכול להיות כאשר יש אימון הדדי ,
            תחושת שייכות , קירבה,והידיעה שיהיו שם בשבילך , תמיד ובכל מצב.
            הרגשה עילאית .צריך לחוות כדי להאמין שזה בכלל אפשרי.לא פירטתי , למרות שאפשר רבות,
            כי הזמן דחוס בכל מיני יחד.אפילו טוסט עם ביצי שיבוט מטוגנות זה יחד לא רע.שלא לדבר על
            יחד שמתחיל מחר עם ילדים, חומרי הלימוד ומערכת החינוך …

          • שירית, ההגדרות שלך מרתקות ולא מוכרות לי.

            IN-DIVIDUUM הוא "בלתי מתחלק" ומנטלית, לא בטוח שיש בנמצא יצור כזה באמת 🙂

            גם "יחיד" הוא כמובן עניין יחסי. היחיד הוא ברמה מסוימת מבודל ומובחן לעצמו, אבל לא מופרד לגמרי כמובן – מהאוויר, מהמים, מהעולם ומהזולתים שסביבו.

            אינדיבידואציה היא תהליך הבידול הזה, התהליך שבו הילד הופך ליחיד, לאינדיבידואל בחברה.

            אבל להיות בקואורדינציה עם עצמך זה יפה מאוד, הלוואי על כולנו.

  12. שוב התגובה בורחת לי רציתי לכותבה סמוך לתגובתך אבל זה לא התאפשר טכנית
    תודה על תשובתך המלומדת אצלי האמונה פועלת למעלה מן הדעת הדעת מצליחה להוציא אותי מדעתי:))
    אבל יש שאלה שאני רוצה לשאול:
    איך אתה מגדיר את זהותך היהודית לאור מה שכתבתי
    מהצצה ברזומה שלך קראתי שאתה מצאצאי רש"י איך החיבור הגנטי הזה מגדיר את תפיסתך או לא מגדיר
    ובכלל איך הענין היהודי תורם או לא תורם ליחד שאנחנו
    ואני מתכוונת לרוח היהדות הצרופה
    לא למה שעשו ממנה בריוני הממסד הדתי- פוליטי
    סליחה אם חיטטתי או הרחקתי לכת בשאלותי
    נחוץ לי לדעת למען השיח שאנו מנהלים בינינו ואני שמחה עליו מאוד

    • חנה יקרה, "אמונה" במובן belief היא דבר מסוכן בעיניי, שכן פירושה דעת לא מבוקרת – הנחות שאנחנו מניחים בשרירותיות, בלי שתעמודנה למבחן התבונה.

      אשר לזהותי היהודית, אבותיי הנזכרים – מרש"י ועד אלימלך מליזנסק – היו הוגים מפוארים, וכמובן יהודים בדתם.
      אני לא חושב שהחיבור הגנטי הוא רוחני דווקא. הרוח בוחרת לה את משכנה, אבל בבסיסו של דבר היא שוכנה בקוף עירום. כן משנה ההקשר הסביבתי, ההורים, הזמן.

      איני יודע מהי "רוח היהדות הצרופה" – על פי מי?. העניין היהודי – שהפך מזהות דתית לזהות לאומית, הוא שורש חורבננו פה. אנחנו חברה שלא מטמיעה ולא מקבלת מי שאינו יהודי, ובגלל זה, בשורה התחתונה לא מאפשרת מדינה אזרחית ושוויונית ברוח הדמוקרטיה והחופש.
      את הזרעים של האפליה והדיכוי שאנחנו מחוללים עוד נקצור לצערי. מה שהיום חזק מחר חלש – רק עניין של זמן.

      ואידך – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9239&blogID=182

      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=9085

      • אמיר יקר איש באמונתו יחיה
        ולגבי התבונה יש ההיבט השכלי המוגבל הארצי שלה ויש התבונה או השכל האלוקי החכמה עילאה
        ובאשר ליהדותנו ולשונותנו כעם יהודי הרי זה לא מתוך בחירה זה צרוב בהרד דיסק שלנו ולגבי הקוף
        הקוף הערום שייך למדרגת החי שלי ש,אני רוצה להתקדם ממנה לרמת המדבר כלומר רמת האדם – אדמה לעליון, מדרגה שתאפשר לי להתעלות מעל לקטנוניות מידותי ולראות באומות העולם חלק ממהותי שתיקונם תלוי בי. מוטל עלי כיהודי מתוקף אותו מבנה רוחני המושתל בי להוביל ולהנהיג רוחנית ,תוך שאני משמש מודל דוגמא ומופת לטוב לב סובלנות הכלה ואהבה
        סגוליותנו היא נתון מחייב אחריות ,ולא מותג של פטרונות מתנשאת זה צרוב בנו מאז שנבראנו לכן אמרנו נעשה ונשמע הקדמנו אמונה לשכל

        • וכשנתקן עצמנו ונלמד את חכת הקבלה ופנימיות התורה ונתחבר למהותנו כנשמה
          אני בטוחה שחזון האימים שתארת בשירך לא יתקיים אלא חזון ישעיהו אהובי האומר:
          "אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים לפקוח עיניים עוורות להוציא ממסגר אסיר
          מבית כלא יושבי חושך"
          ישעיהו פרק מ"ב פס' ו-ז
          ותהיה יסראיל בלע"ז ישראל- ישר -אל
          ואורשלים שוב בל"עז לירושלם
          עיר של שלמות ואהבה
          הכל תלוי בנו נזרז את הזמנים ונגאל עצמנו או נעכב אותן ונתכחש ונביא לחורבננו

          • מדהים כתבתי "חכת הקבלה" ולא חכמת הקבלה כי חכמה זו היא בבחינת חכה , כלי ואמצעי לחיים טובים
            שהרי מטרת הבריאה היא בסופו של דבר להיטיב לנבראים

          • חנה, האם מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראים? תמהני. וכי למה נשווה זאת? לגורלם של נבראים שלא נבראו? או שמא לבריאה שבכוח שלא יצאה אל הפועל? והאם יש הבדל?

          • חזון האימים וחזון ישעיהו נתונים לבחירתנו, אבל לא נראה לי שכקבוצה אנחנו הולכים אל הטוב. משהו השתבש לנו בראש בין מצדה לאושוויץ או בין הכנסת ובית הכנסת לשוד הפלסטינים. הכל צפוי והרשות נתונה.
            ואגב, ירושלים, עיר שלם, פירושה עירו של האל שלם.

        • אכן, חנה, איש באמונתו יחיה.
          אכן יש מצב של ידיעה, שהוא שונה וגבוה יותר ממצב של חשיבה רגילה.
          בקוף העירום אין שום קטנוניות. הוא חיה, שבתוכה אנחנו שוכנים. ואנחנו – אכן האתגר שלנו הוא תיקון אתי, וזה חל על כל אדם. להיוולד כיהודי פירושו סוג מסוים של אתגרים קיבוציים (למשל עבודה על חמדנות…), אבל בחיים שונים נולדים במקומות ועמים שונים.
          בכל מקרה, נכון את אומרת שאחריות היא שם המשחק, עוד ועוד אחריות על עצמנו ועל זולתנו.

          • היי אמיר דרושה סבלנות מברזל בשביל להגיב בבלוגיה הזאת אבל כשהשיח חשוב לי אהיה עקשנית הגבתי לדבריך האחרונים בערך כך
            אתה צודק אמיר קילקלנו מאוד וסרחנו דרכנו כי לא חיינו בתואם מלא עם שורש נשמתנו הגבוה
            נכון אם לא נתקן דרכינו אנו עלולים למצוא עצמנו בתוך חזון האימים שתארת
            הכל בידינו נתנה לנו הבחירה לתקן או לא שהרי אין כפיה ברוחניות
            ובאשר לירושלם שורשה הרוחני הוא השלמות האלוקית הממוזגת בשלמות העם כמו שנאמר בזוהר: ישראל אורייתא קודשא בריכו חד הוא
            שלמות האלוקים לא השתנתה(אני הוויה לא שיניתי) היא קיימת אבל מעבר ליכולת ההשגה וההכלה המצוצמצמות שלנו ,רק כשנבנה כלים שלמים ונגיע לגמר התיקון המיוחל נלמד אהבה וחמלה ונשתווה לו ולי"ג תכונותיו ,תפקחנה עינינו ונזכה למה שהנביא ישעיהו מבשר עליו ונסחף איתנו את 70 אומות העולם שהם חלק מגופנו הרוחני חלק ממהותנו הנשמתית
            ואז נגיע לירושלם הרוחנית- מדרגה גבוהה שבה נמזגגת שלמותנו כבני האדם בתוך שלמותו של האין סוף ברוך הוא
            שנזכה
            שבת טובה
            מלכות של ממש אמן
            שמחה על השיח הזה
            שמחה שאתה כאן אמיר יקר

          • חנה יקרה,
            קשה לי לשוחח במינוח היהודי שמניח אינספור הנחות בכל משפט. לדוגמה, האם יש בעולם 70 אומות? ודאי שלא זה המספר, אבל אני מניח שהתשובה שאקבל היא שמצד שורש נשמתם הן 70, או משהו כזה.
            האם לירושלים יש שורש רוחני? אם לשפוט לפי המציאות שבה – בעיקר נדל"ן, עוול, דיכוי הערבים, ניצול החופשיים, ואמונות פנאטיות שמתנגשות זו בזו.

            שלם היה אל השמש השוקעת, וירושלים אכן בראש שקיעתנו. אולי צריך להחליף את שמה לירושחר, (שחר היה אחיו של שלם, אל השמש
            העולה).

            אבל בסופו של דבר אני מסכים איתך שכיחידים וכקבוצות הבחירה בידינו.

  13. ועוד משהו ,אמיר, בהמשך לתגובתי האחרונה שאני מקווה של א עפה ברוח
    השיר היחד שאנחנו הוא השיר הכי רלגיוזי שקראתי לאחרונה האלוקות ניבטת בכל שורה בין השיטין ומעליהן

    • חנה, תודה, ואני שמח שזה עובר, אם כי אני מניח שכל קורא רואה בו עניינים אחרים. מבחינתי אין בזה פליאה – שהרי המשורר שכתב אותו רליגיוזי בכל נהייתו 🙂

  14. נראה לי שיהיה לי נוח לצטט את התגובה שאליה אני מגיבה כי נהיה כאן הרבה דיון, שזה בעיניי כבר יחד שאנחנו נפלא.

    ציטוט:
    היחד שאנחנו / לסיגל 30/08/2011 21:20
    אמיר אור
    סיגל, את כנראה קוראת "יחידים" כמין משק אוטרקי שלא צריך כלום מבחוץ, אבל זה כמובן לא ככה. להיות שמח עם עצמך, מלא בתחושת חיים, ביצירה או מה שלא יהיה, אין פירושו שאתה לא צריך כלום – אוויר, מים, אוכל, אהבה, מי. לתת ולקבל עם אחרים הוא חלק מחילוף החומרים של הנפש.
    ההבדל הוא אחר. ליחידים יכול להיות כיף עם עצמם אבל גם יכולים להתגעגע לאהוב. גם זה וגם זה הם עונות הנפש וחלק חיוני מחילוף החומרים שלה. ואם אדבר לרגע במונחים מוחלטים (למרות שהעניין הוא ספקטרום), ליחיד כזה אין בדרך כלל יחסי תלות או לבדופוביה. הוא לא מסתיר את הריק שבתוכו דרך היחד, אלא חולק את המלאות.

    הגיבו לאמיר אור

    תגובה:
    נראה לי שנשמע מתגובותיי שאני חושבת שאנשים שמתפקדים כיחידה נפרדת הם לא אנושיים, אני פשוט חושבת שהם אולי פחות זוגיים ונראה לי שהיחד שלהם הוא לא באמת יחד, בדיוק כמו כל סוגי היחד האחרים שתארת בשיר, מבינה שאינם סובלים מלבדופוביה אבל הנה בנשימה אחת נראה שכתבת עכשיו שגם בלי להיות תלותיים הם מעין תלותיים, כי הם חייבים אוויר מזון ומים, ודווקא אצלי התלות נגמרת אחרי שלושת אלה. חיי אינם תלויים לא בזוגיות ולא בחברות ולא אמות אם אני לבד, גם אם בסופו של דבר בכלל מתים לבד. אני פשוט לא אוהבת את זה ויש לי העדפות, אבל ברגע שאני מעדיפה מערכת יחסים על גידול איגואנה, היא מכוונת את עצמה להתאים למערכת האמונות שלי לגבי איך שאני רואה אותה ורוצה אותה. אז בענייני געגועים נראה לי שפשוט לא הגדרנו את המילה געגוע בראש השיח, כיוון שבהגדרות גם אם אנשים מתייחסים למילה כאל בעלת משמעות אחת, יתכן ועדיין המשמעות משתנה מאדם לאדם. אם לקחת את דוגמת התלותיות, אז נכון, יש אנשים שזה רפלקס אצלם לאבד שליטה ולהתגעגע ברמות של מעיינות הסבל הבלתי נגמר. אני מתכוונת לגעגוע נשלט, לדעת שאני יכולה להתגעגע ולהביע געגוע ולהרגיש שמתגעגים אליי וכל זאת כי זה כיף להתגעגע ואף אחד לא מאבד את הראש בגלל זה, ואף לא לא מורט שערות או מעביר מגהצים על הגוף. אז כן, אני בעד געגוע אם הוא זוגי, ונגד געגוע אם הוא חד צדדי, ובעד מרחק אם הוא יוצר געגוע, ונגד מרחק אם הוא סתם בשביל שהיחידות הנפרדות יחיו לעצמם את חיי הנפרדות המלאים שלהם, כי במערכת האמונות שלי לגבי זוגיות, כל דבר שקיים בין אנשים מתקיים מסיבה זוגית, בין אם זה געגוע, בין אם זה מרחק ובין אם זה ריב או ששיחה נעימה.

    • סיגל, אני חושב שזה מונח באופן הרבה יותר גמיש על ספקטרום שלם של מידות של ביחד ולחוד.
      לפעמים הלבד הוא הכי פורה בלבדיותו דווקא בזכות הידיעה והזיכרון שיש גם ביחד.

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור