אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
הַבְּשׂוֹרָה עַל פִּי תֵּאוֹפִילוֹס
אֲנִי הַנִּצְחִי, תֵּאוֹפִילוֹס,
עֲיֵף אֵינְסוֹף יָמָיו,
אֶת עִתּוֹ שֶׁל הַשּׁוֹטֶה חָזִיתִי לָכֶם,
אֶת הָעוֹלֶה לְהָמִית
בִּצְחוֹקוֹ.
אֲנִי תֵּאוֹפִילוֹס, הַנָּד לָעַד
רָאִיתִי אֶת חַיֵּיכֶם – וְהֵם בָּלִים מִסַּנְדָּלַי;
חַיֵּי יָד שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית
וְכָל הַיָּדַיִם הָאֵלֶּה יָדִי
הַפְּשׁוּטָה לְקַבְּצָם בְּשַׁעַרְכֶם הָאַחֲרוֹן.
הֵן זֶהוּ הַכְּאֵב הַחוֹזֵר אֲלֵיכֶם,
הַקַּל לְהִמָּצֵא וְהַיָּקָר מֵאַבְּדוֹ.
כַּכְּנָפַיִם לַצִפּוֹר בְּעוּפָה הוּא לָכֶם,
הוֹ הַכְּאֵב, נוֹתֵן הַהַשְׁרָאָה!
וְיוֹרְדִים אַתֶּם לָעֵמֶק
כְּבַחֲלוֹם כֵּן בְּהָקִיץ
וְרוֹאִים אֶת הָעֵצִים הָרוֹכְנִים עַל הַנַּחַל;
וּפֵרוֹת יֵשׁ שָׁם, וּמַיִם, וְהַבָּבוּאָה בָּאַדְווֹת
וְהַדְּבַשׁ בָּאֲוִיר וְהַיָּרֹק בַּכֹּל.
וְאָז תִּירוּ בַּחַיּוֹת, וּבַנַּחַל צִנּוֹרוֹת תָּשִׂימוּ,
וְעַל הָאָרֶץ הַנּוֹשֶׁמֶת תְּכַסּוּ בָּאַסְפַלְט;
וּתְדַבְּרוּ עוֹד אֵלַי עַל אַהֲבַתְכֶם הַמֻּתְנֵית
מִתְהַלְּכִים בְּכָל מָקוֹם, מִפּוֹנְטְיוּס עַד פִּילָאטוּס,
מְנוֹפְפִים לְכַפָּרוֹת
בְּעִתּוֹן אֱלֹהֵיכֶם הַקָּדוֹשׁ.
הוֹ אֱלֹהִית שֶׁלִּי,
הִנֵּה כַּפּוֹתַי כְּכַפּוֹתָיו שֶׁל הַקּוֹף
וְכָמוֹנִי כָּמוֹהוּ בֵּין יַלְדֵי יַעֲרוֹתַיִךְ
רַק לֹא אוּכַל עוֹד אֲנִי
לְהָבִין זֹאת.
אַךְ יָכוֹל אֲנִי וְרוֹאֶה
גַּם אֶת הַזָּעִיר שֶׁבַּזְּעִירִים
מִתַּחַת לְמַגָּפָם הַמּוּנָף לְמִרְמָס.
וְהוּא כֻּלּוֹ מִתְפַּלֵּל וּמַרְעִיד אֲלֵיהֶם
וּמְמֻתָּח כָּל גּוּפוֹ וְשָׁלוּחַ כְּסוֹגֵד:
לֹא! אַל תַּהַרְגוּנִי!
אֲבָל חֵרְשׁוֹת אָזְנִיּוֹתֵיהֶם וְלִבָּם שָׁמֵן
וְלֹא תִּרְאֶה עֵינָם הַקְּרוּמָה
אֶת הַמַּגָּף הַתָּלוּי בִּשְׁמֵיהֶם.
וְהֵם מְגַדְּלִים פִּטְרִיּוֹת מֵחַסְדּוֹ שֶׁל הַיַּעַר,
מֵחֹרֶף חֲלוֹמָם, הו אֵילוּ פִּטְרִיּוֹת!
וְנִדְהֶמֶת עֵינָם כִּי מֵעוֹלָם לֹא אָסְפוּ
פִּטְרִיּוֹת כֹּה גְּדוֹלוֹת, כֹּה יָפוֹת,
כֹּה אֲטוֹמִיּוֹת;
וְהָאֵשׁ אָז תָּבוֹא וּתְכַבֶּה בִּנְשִׁיפָתָהּ
אֶת כָּל שְׂרֵפוֹת הַכַּדּוּרִים וְהַפִּטְרִיּוֹת וְהַנֵּפְט.
מִכֶּרֶס הָאֲדָמָה תַּעֲלֶה אָז הָאֵשׁ
וְלֹא תִּזְכֹּר עוֹד הָאָרֶץ דְּבָרָם,
כִּי עָלֶיהָ אָמְרוּ "עֲגֻלָּה הִיא".
וּלְכַסּוֹתָהּ יַעֲלֶה אָז הַגַּל כִּשְׂמִיכָה
לְשֵׁנָה אֲרֻכָּה וְשׁוֹכַחַת.
וּכְמוֹ פֶּצַע בָּשָׂר עֲנָקִי תִּסָּגֵר
עַל כָּל הַזֻּהֲמָה וְהָרָקָב הַרוֹחֵשׁ
וְקִיטוֹר הַקֵּץ הָרוֹתֵחַ;
קְרוּעָה וְלוֹהֶטֶת בָּשָׂר תִּסָּגֵר
לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָתָהּ בַּזִּכָּרוֹן.
אַךְ עוֹד וְלָעַד שׁוֹקְקִים חַיִּים
לָשׁוּב מֵאַלְחֹמֶר הַקֵּץ
וְהָאוֹקְיָנוֹס, רָחָב וְעָמֹק, יָשׁוּב יִקְרְמֵם בְּמֵימָיו.
וּבִתְנוּעָה אִטִּית, שׁוֹקֶטֶת,
כְּמַהוּת הֲזוּיה
אֶל מֶרְחָב וְאֶל זְמַן לֹא נוֹדָעוּ –
יֵעוֹרוּ יַלְדֵי הַקֵּץ בַּחֹשֶׁךְ הָאָהוּב
וְהָרַדְיוֹאַקְטִיבִיּוּת הַבְּרוּכָה שֶׁלָּהֶם
תִּזְרַח רַק לְמַעֲנָם.
אֲנִי תֵּאוֹפִילוֹס, הַנָּד לְךָ, עַד,
רָאִיתִי כָּל זֹאת, אַךְ לֹא עוֹד אָשׁוּב.
רַק אַמְתִּין לִבְצִיר הַכַּדּוּרִים הַמְעוֹפֵף
הַשּׁוֹבֵר כָּל רָעָב וְנִתָּן לַכֹּל;
צְלוּב שַׁחְצָנוּת, בְּעֵין הַסּוּפָה אֶעֱמֹד
וְאֶצְחַק וְאֶצְחַק כַּגֵּיהִנֹּם הַנִּפְתָּח,
כַּשָּׂטָן הָרַחוּם הַמִּשְׁתַּקֵּף מֵעֵינְכֶם,
הו הַחַיָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַצְּחוֹק!
וּבְמַעְגַּל בְּשׂוֹרָתִי הַמֵּמִית כָּל חוֹדֵר
יֵעוֹר הַמּוּטַנְט, זֶה חַיַּת הַקֵּץ
לְקוֹל צְחוֹקִי הַמַּמְתִּין לַכַּדּוּר הָאַחֲרוֹן.
פורסם ב"תרבות וספרות" הארץ
הו תאופילוס, תאופילוס! גזען לא קטן ועלוב. חבר בכיר במפלגה הלאומית, אשר שלטה בדרום אפריקה עד 1994 (שלטון האפרטהייד). שר פנים, שר אוצר וראש ממשלה בשלטון זה. נשיאה הנבחר השני של דרום אפריקה שנפטר משבץ-מוחי לפני שהחל את תפקידו. אדם שהוא וחבריו מסרבים להבין כי מוצאם מהקוף.
למען הסר ספק
ולצורך הגילוי הנאות,
כדי שלא יתחילו להעלות כאן כל מיני תיאופילוסים, יש גם אחד שהוא השלישי פטריארך הכנסיה היוונית בירושלים…
אז ככה, תיאופילוס הוא הדמות אליו פונים השליחים (מעשי השליחים) בברית החדשה בפרק א', הוא הנמען – ומשמעות שמו – הוא אשר האל בירך. או אהוב האל
נדמה לי שלנוכח עתיקותו וסנדליו – בשיר, יהיה הוא המתאים ביותר.
לשיר עצמו נחזור אחר – כך.
חוה
חוה אם רק בגיבור עסקינן – בתיאופילוס (ואם בעברית אז ידידיה או אהוביה) – נכון, אם צריך לזהות עם אחד היסטורי, זה יהיה האחד, אבל מבחינתי זה יכול להיות תיאופילוס גם חדש וגם נצחי. חשבתי בעיקר על המובן כשבחרתי בשם זה.
לאמיר,
קראתי את השיר באופן ישיר מן העיתון הארץ ואמרתי לעצמי וואו, ובאמת רציתי להתחיל להתייחס אליו. וגם כתבתי כמה הערות על המקצב של חיים מיד ראשונה, מיד שניה, שלישית ורביעית – יש בכך איזו קריאה מאוד קצבית.
אבל, כולנו שקענו בחתול, ויותר קל לעסוק בחתולים מאשר בבשורות כאלה, ומתוך הקלות הבלתי נסבלת של הקיום גם אני לא נרתמתי.
כמובן, שתאופילוס מתקשר למשא המשוגע וגם לשוטה, אגב, שוטה הכפר גם הוא דמות קרנבליסטית – אבל כאן נוצר המשולש של החוזה/הנביא, המשוגע וגם השוטה, כאשר הצחוק הוא מוטיב מרכזי, כמובן שהצחוק הוא לעג, או צחוק מר, או אירוניה, השיר הזה מתקשר לשירים כמו מתוך יום, כאשר הקונכיה מעידה על חיים שהיו ונהרסו, מתקשר לשיר = השיר הזה יהיה שירה של מאה אחרת, וכמובן הקטליסמה – האש.
השיר הזה, אבל מתקשר לסדרה חדשה של שירים מאוד אפוקליפטים, למרות שהצורך להציץ מעבר לכתף ולראות את קריסת העולם ומה יוותר אחריו = מתקשר בנבואות זעם קשות ונוקבות, כאשר כאן הנושא האקולוגי הוא בולט.
יש לי שאלות לשאול לפני שאני בכלל אולי נכנסת לעומקו של השיר – ברי הוא שהקפיטליזם ודווקא הקפיטליזם הביא אותנו לאיזו נקודת אל=חזור, גם בפיזיקה מתחילים לחפש מושבות אחרות מתוך הנחה שהעולם יהרס, אבל אולי לאוו דווקא מידיו של האדם, או אולי בשל התפתחות הטכנולוגיה שעבורי היא טרמינולוגיה שונה להרס – לאובדן המגע האנושי.
איני יודעת מה הצורך לעסוק באפוקליפסה, שלך כמובן = אותי זה לא כל כך מטריד.
אומר לך מה אותי מטריד, דווקא בעידן שבו אנחנו מדברים על זכויות האדם – הזכות שלו לחיים, לרכוש, או קניין לאושר. זכויות האדם הללו נרמסות יום יום ושעה שעה – כאן אצלנו ועכשיו. לא על כולם אנחנו יודעים – אבל הייתי עדה לכך בעיני.
אנחנו חושבים שאנחנו מתקדמים אבל אנחנו הולכים ברטרו – עודף מודעות – עודף אלימות – משפח ולא משפט. הפרה זו של זכויות האדם היא גם הפרה של זכויות הטבע. היא זאת אשר מטרידה אותי.
ככל שעובר הזמן אנחנו הופכים להיות למספר, לתיק – מה שמזהה אותנו הוא מספר תעודת הזהות שלנו. זה מעורר בי בלהה וחלחלה חמורים ביותר. את זה ראיתי במו עיני – לא ראיתי פצצת אטום, אבל ראיתי את המגף של הקלגס הנאצי ואחרים מונפים במועל יד. והייתי מוסיפה גם את המילה קלגס שהוא חסר לי.
כמובן שאני מדברת מנקודת מבט אישית. בשביל מה יצרנו את האום, את הצלב האדום, אם מדינות טוטאליטריות דיקטטוריות אירגוני טרור אינם מקבלים את קיומו.
ואנחנו, אנחנו ככל העמים היינו רק יותר עניים – רק שהפערים בין העניים לבין העשירים מחזיר אותנו אל עמוס "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים".
אז, עם כל הקדמה – מה שכללנו את תעשיית הנשק שבסך הכל מפרנסת אירגונים מאפיות ומדינות שונות – זו אגב גם הסיבה לרצח קנדי – פיתוח נשק מסוג שהוא מצדיק טבח ומלחמות שווא בעידן הנכחי.
טוב, אפסיק כאן, כי כבר עכשיו אני די מתחילה להתעצבן.
חוה
חוה, נכון, משוגע איש הרוח והנביא הוא שוטה, ורק המשכיל בעת ההיא יידום, אבל יש אמת בטענה הז'בוטינסקאית ששקט הוא לפעמים רפש.
אז נכון, אפשר לראות ב"משא המשוגע" נבואה שמתגשמת בתעודות הזהות הביומטריות, או באסון הפוליטי הממשמש ובא, ואפשר לראות כאן ב"הבשורה על פי תאופילוס", נבואה על הצונמי והחורבן האטומי –
אבל השירים הרי אינם עוסקים באמת באפוקליפסה, כלומר, בסוגי המיתות והעונשים שיבואו על האנושות, אלא במעשים ובמחשבות ההרסניות שמבשלים לנו את האפוקליפסה פה ועכשיו, בהווה.
הקו המשותף העובר ב"אפוקליפסות" האלה הוא קו אנושי שאינו זר לנו – קו החמדנות.
לאמיר,
בבואך לדבר דווקא על השיר הזה, נראה לי שאולי הוא נוצר מתוך כעס.
שקט הוא רפש, אתה אומר,
כאשר הדממה בשיר חתול היתה קשורה לעונג, למוות מעונג – אפשר לקשור בין שני השירים אבל, ממש לא כדאי.
אם הזכרת את החמדנות – אני דיברתי על הקפיטליזם המאוחר שאף הוא אבי כל חטאת.
יחד עם זאת אין ספק שכאשר קוראים קריאה ראשונה את השיר בודאי שמלחמות ופצצות אטום הם הרושם הראשוני עם המגף ועם פטריות האש.
אגב, השוטה אינו חייב להיות נביא, השוטה יכול להיות בדיוק הצד השני של המשוגע, זה שנמצא בשולי החברה, אבל כאן הוא צוחק עליה. והרי בתפיסה הקרנבליסטית שוטה הכפר הוא לבסוף שמכה את המלך שבע פעמים אפיים, מרוצץ אותו שוב ושוב, מכיוון שאנחנו דנים בהיפוך תפקידים.
שוטה הכפר גם הופך למלך – תיאופילוס שרושם ואומר את דברי השיר.
בשיר הזה אין התגלות לא שניה, לא שלישית ולא רביעים, אפילו לא של המפלצת. אין גם תחייה ומכאן שאין כל גאולה. תיאופילוס הוא האחרון שנותר.
עד כמה בזוייה אולי תאוותו של האדם, ההיבריס שלו, החמדנות שלו שצומחת מתוך קטנוניות ומתוך אלימות בממש. היא האלימות שנמצאת בתוך האדם עצמו באמצעותה הוא אף משחית את עצמו.
אם הוא טיפש אין הוא רואה את הקשר, כיצד בידיו שלו הוא משמיד את חייו והוא נותר ותאוותו בידו לזרוע עוד ועוד הרס מן המעגל הקטן של חייו עד אל הגדול ביותר. הוא פוגע בעצמו, בקרובים אליו, לצורך סיפוק תאוותיו שלו הגשמיות, הכספיות, הפיסיות – ואולם בסיכומו של דבר לא נותר מחייו מאומה. הוא חי בשקר גס ובוטה לעצמו ולסביבתו.
מאנשים כאלה אני מפחדת, אלו האטומים ביותר, הם ההרסניים ביותר, וכדי לשמור על עצמי ושמא יזחל הרוע שלהם למחיצתי אני מתנתקת.
אבל, אולי בעיני מישהו אחר גם אני ארא חמדנית.
ואם אתה מדבר על המשכיל בעת ההיא יידום. האם כל המשכילים חכמתם לחיים היא שרירה ואולי הם מחפשים אף הם כיבודים מכיבודים שונים.
אני עוצרת כאן, אלה הם שרשורים של רעיונות שלי מתוך תשובותיך. אני חושבת שאני יודעת על מה אתה מדבר = אבל בין היתר השירה שלך גם נועדה בין היתר לעורר שיח – מקווה כך.
חוה
נ.ב.
רוצה לומר לך משהו,
עיינתי בשיר, כאשר אתה מדבר על רקב אינושי, אולי אפילו אינך יודע לאיזו דרגות הרקב הזה מגיע. מכיוון שחזיתי ברוע הזה במפורש נוכח עיני רוחש ושריר על סביבותיי
וידוי – אני עצמי הפכתי להיות משותקת לגבי חיי. את הרוע האנושי קשה מאוד לתאר. איזו מפלצת בעצם יכולה להסתתר בכל אדם חולף ברחוב.
ח.
חוה, בוודאי, השירה היא בעיניי דיאלוג, וכמו שניתן לראות מתגובתך, לא רק בין השיר לקורא, אלא גם בין אדם לעצמו.
נכון, השיר לא נכתב ממקום של חמלה, אבל הוא מבקש להישמע, להיות מובן, לשנות משהו באורחות חשיבה של הכלל.
האנשים שתיארת אכן ראויים לפחוד מהם. זהו המצע לחברה עבריינית, שבה חירויות האדם נרמסות והוא חופר לעצמו במו ידיו את קברו.
לאמיר,
השיר נכתב מתוך ייאוש מסויים. ואכן לייאוש הזה יש מקום. ואולם מנסיוני למדתי שאנשים די נרתעים מן הייאוש. יש והם חושבים, לי זה לא יקרה.
אני חושבת שקשה מאוד לחוש כאן את הייאוש שלך. נקודת התצפית לכתיבת השיר היא מאוד גלובלית, ובכך הוא גם מקשה גישה אליו, בבחינת, אנחנו יודעים שתהיה אי פעם פצצת אטום, אנחנו יודעים שבכבישים שאנו מניחים על האדמה אנחנו מתרחקים מן הטבע, זוהי הגישה האקולוגית, אותם המעיינות מתייבשים והופכים לביבי שופכין, אנחנו לא מבינים שאנחנו חיים חיים מיד שניה, שלישית ורביעית – אנחנו בטוחים שאם כתבנו שיר – אלוהים ברך אותנו במין השראה אלוקית.
אמיר, אנשים בדרך כלל מתחפרים בעצמם, בחייהם, בחיים הקטנים שלהם, נבואות כאלו הם יודעים אבל הם לא רוצים כל כך להתקרב. והרי על כך השיר מדבר, אבל הם לא מזהים בו את עצמם?
אומר לך, בעיני הקורא הרגיש יכול היה למצוא איזה קטע טראגי שקשור בחייו בחוויות שעבר, אבל אולי גם החוויות האלה הפכו באיזה מקום להיות טרוויאליות ובנאליות ושוב הם חוזרים למקום הבטוח הוא החיים הקטנים שלהם.
אם היית כותב על איזה מקרה פרטי של רוע של עוול, היו אולי נכנסים להגיב , אבל מה שאתה כותב בכאילו הוא כל כך רחב ואזי הם אומרים טוב, אנחנו יודעים, אנחנו מבינים, אחרינו המבול.
אבל אני יוצאת בקריאת התרסה ואולי חצופה, שבע פעמים אני מכירה את יושבי הבלוג הזה. על מצוקותיהם ועל ייאושם ועל העוולות של חייהם – שם הם נמצאים. הייאוש שלהם קטן מאוד, החמדנות שלהם רבה מאוד, הטפיחה על הכתף אני ואפסי עוד, חיי שלי – זוהי חמדנות, אבל היא רחוקה מן הרוע שאורב שם בחוץ.זוהי בדרך כלל גישתו של כלאדם.
ובדברים אלו, אני חוזרת אל תיאופילוס. הרוע הזה מתרחש סביבנו יום יום, ושעה ושעה, צריך רק לדעת, צריך מודעות, ועד שאין מתנסים לא יודעים.
ובסיכומו של דבר נותר רק צחוקו העצוב של תיאופילוס על חולייו של לב האדם.. הוא שיוותר להדהד אחרינו …
חוה
לנביא
אַל תִּתְנַשֵּׂא עָלֵינוּ הַנָּבִיא
עִם נְבוּאוֹת הַדּוּמָה וְהַשַּׁחַת.
לֹא צְרִיכִים אוֹתְךָ כְּדֵי לַדַּעַת
שֶׁסּוֹפֵנוּ שָׁם
שֶׁזֶּה דְּבָר הָאֵל.
זוֹ לֹא חָכְמָה לִבְעֹט בַּבֶּטֶן
וְלִרְאוֹת אוֹתָנוּ מִתְקַפְּלִים
לֹא נָאֶה לִלְעֹג
לַמְּבַקְשִׁים לֹא לִרְאוֹת.
תֵּן לָנוּ
אוֹר!
אַל תְּחַפֵּשֹ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.
שָׁם אֵין חָדָשׁ.
בַּקֵּשׁ בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים
צְלֹל לְתַּחְתִּית הַיַּמִּים
אוּלַי יֵשׁ שָׁם מַשֶּׁהוּ
שֶׁלֹּא נִמְצָא
מָקוֹם שֶׁאֵלָיו
דְּבַר הָאֵל לֹא הִגִּיעַ.
תֵּן לָנוּ אוֹר!
שִׁיר
מִזְמוֹר!
לגיורא היקר,
אי אפשר ליחל לאור במקום בו אינו קיים. אני מצטערת שלא הייתי בערב שלך, זוהי רק דוגמא להתחפרות שלי בתוך הבית, וחוסר היכולת שלי לצאת החוצה.
חיפה אינה המקום הטבעי שלי, יכולת הניידות שלי ממנה החוצה וגם בתוכה די מוגבלת. הגעתי אליה לאחר שחיפשתי מקום בטוח לגור בו.
אני אישית איני יכולה למצוא נקודות אור
אני מתקיימת רק לפי עונות השנה, אהבה עבורי הפכה להיות רק מילה.
חוה
היי חווה
זה בסדר גמור (בקשר לערב), אני מבין.
ובקשר לשיר:
שימי לב,הדובר לא מחפש שם אור
"אוּלַי יֵשׁ שָׁם מַשֶּׁהוּ
שֶׁלֹּא נִמְצָא
מָקוֹם שֶׁאֵלָיו
דְּבַר הָאֵל לֹא הִגִּיעַ."
אבל יש בשיר גם סוג של אירוניה שהרי הדוברים (בדיוק כמו שכתבת בתגובתך) יודעים את מה ש"הנביא" יודע, אבל הם דורשים נבואת נחמה, וזה מוביל אותנו לפוסט של ענת לויט בקשר ל"מה תפקיד האומנות" האם האומנות הכרחית לקיום האנושי. ומה לעשות עם אומנות שמביאה רק נבואת חורבן?
ביקשת אור, גיורא? קראת לי?
אור – זה מה שאני מנסה לתת בשירים, אפילו עם תיאופילוס 🙂
תגיד, אמיר,
אני כלב? אני הכלב השוטה?
גם אני רוצה איזה שביב של הארה, שים לב, לא אור, שלא אהיה חמדנית מידי.
טוב, אני רואה עכשיו משהו, אחזור אחר-כך וגם אליך גיורא החביב, שבאמת תמיד מביא את הלינק הנכון.
ואמיר, אם אתה האור, אפשר אולי להדליק אותך כמשואה ביום העצמאות למען תאיר לכל עם ישראל???:)))))
אתה הרי אוהב אשששששששש….
סתם… לברוח מן היאוש
ח.
חוה, את כבר זכית באור מן ההפקר 🙂 ולא, אני לא מתנדב לבעור כמשואה למען שום אדם או עם. שום מרטיריות.
שבת שלום.
לאמיר,
מצטערת אם פגעתי בך, לפעמים ההתקנדסות שלי הופכת להיות מקאברית.
אבל המשואה לא היתה נגדך, אלא כנגד תרבות הבלוף הגדול בו אנחנו חיים.
יורים ובוכים, יורים ובוכים ומטווחים בנו כבמטווח ברווזים, עם ראש ממשלה שנוסע ברחבי העולם, והעובדים שובתים, אני לא מבינה, בשחיקת שכר גורפת כל כך, למה בכלל צריך לשבות כל שלוש שנים. לא ברור שלמורים, רופאים, עובדים סוציאליים, מגיע שכר תמורת לימודיהם ותמורת עבודתם,
והרי אלה אנחנו שבוערים אמיר, שבוערים מיגון ומכעס, ומחירוק שיניים.
ואני באור מין ההפקר לא זכיתי, אלא הרווחתי אותו ביושר, בלילות של עבודה ללא שינה, על אפם ועל חמתם.
בברכה
חוה
חוה, מה אגיד? כבר אמורר אמרת.
משא קשה האנושות הזו 🙂
גליה, אין לי מושג אם מוצאו של תאופילוס אבנהעזר דונגס מן הקוף או מן החזיר, אבל אין לו שום קשר לתאופילוס של השיר:)
היו תאופילוסים מתאופילוסים שונים, הראשון שבהם תיאופילוס מן הברית החדשה, שהוא נמענם של הבשורה על פי לוקס ושל מעשי השליחים. תיאופילוס – אהוב האל או ידיד האל – היה גם תואר כבוד ולא רק שם. בהמשך אנחנו מוצאים פטריארך נוצרי אלכסנדרוני במאה ה-3, קיסר ביזנטי במאה ה-9, וישנו כמובן גם הפטריארך היווני אורתודוקסי שלנו, תאופילוס השלישי. ישנם גם אחרים – תיאופיל גוטייה למשל, וגם צייר יווני מן מאה הקודמת בשם זה, וכן, ביניהם גם מר דונגס, שאכן היה ברנש מפוקפק. אני התכוונתי לפירוש המילולי -וכאן הוא מין נודד נצחי כמו היהודי הנודד האגדי (ששמו על פי מקורות שונים אחשוורוש או קרתפילוס).
תכל'ס בואי ניתן לשיר עצמו לדבר 🙂
בקריאה שניה, אכן מובן שמדובר על הגיבור מהברית החדשה. לא יודעת איך הגעתי לגזען הערור, שקפץ לי ראשון לראש.
היי אמיר
נהניתי מחוזקו של השיר,מן השפה הנבואית,שהזכירה לי את ניטשה ב"כה אמר זרתוסטרא" ומדברי התוכחה
עפרה
היי אמיר
נהניתי מחוזקו של השיר,מן השפה הנבואית,שהזכירה לי את ניטשה ב"כה אמר זרתוסטרא" ומדברי התוכחה
עפרה
בעונג עפרה (אם כי זהו ביטוי קצת מוזר בהתייחס לשיר הספציפי הזה), ומעניין מה בשיר אחראי לאסוציאציה שלך ל"כה אמר זרתוסטרה"
הי אמיר, השיר מקסים אבל נראה לי שאני לא כל כך אוהבת בשורות וחזונים למרות שהמילה בשורה תמיד נשמעה לי טומנת בחובה הפתעות שמחות.
ולעניין השיר, אם הוא נכתב טרם הארועים האחרונים ביפן הרי זו
הוכחה מצמררת לאימרה שמשורר הוא כלי דרכו עוברת נבואה, הגרעין והים, קול צחוקה של מפלצת הקץ נשמע היטב מה שממש לא מצחיק בעיני האדם.
נראה שחברו של האל והאלוהית שלו כבר לא יחזרו ליד שישית ויעדיפו להיות קופים על כוכב אחר.
הי סיגל, השיר נכתב לפני האסון ביפן, ולמרות האש והגל והאטום שמעלים בדעת את פוקושימה, הוא למעשה מדבר על אסון גדול הרבה יותר, אפוקליפטי בממדיו.
האם זה הזכיר לך את כוכב הקופים? באחד הפרקים של הסאגה הזו מתברר שבצד הקופים חיים שם בני אדם שעברו מוטציה וסוגדים לפצצת אטום…
אכן, מרגישים בשיר את גודל מימדיו של האסון אולם פרסומו בעיתון בעיתוי זה לא מאפשר לברוח מההקשר העכשווי, ויחד עם זאת השיר כאילו אומר :"מה שקורה לכם עכשיו בכדור, זה כאין ואפס לעומת מה שעומד לבוא. ואולי הקשה מכל, וכבר נידון הנושא בפוסטים הקודמים, זה לדעת שהאדם הוא המביא את הכליה על עולמו, כריתת יערות גשם, זיהום נהרות, כורים גרעיניים, החור באוזון ועוד רבים ורעים אחרים.
מפלצת הקץ היא מעשה ידי אדם למעשה, ובעצם אם נביט בראי היא אנחנו.
(עכשיו זמן שינה אז אולי אקח עוד רגע בכדי לבדוק מה שלום החתולים והשמנת… שלא אחלום על מפלצות צוחקות).
סיגל, זוהי בדיוק הנקודה (והרחבתי למעלה בתשובתי לחוה)- השירים האלה הם תרחיש שכל אחד יכול לראות שאנחנו כתרבות חותרים אליו בכל מאודנו, כלומר שזו באמת אפוקליפסה מעשה ידינו, אפוקליפסה אנושית, אנושית מדי.
חמדנות עומדת בשורש כל המעשים האלה, אבל זוהי חמדנותו של הכורת שכורת את הענף שהוא יושב עליו. "איש אחיו חיים בלעו"…
השיר מדבר על עניין שאנחנו יכולים לעשות משהו לגביו כאן ועכשיו ולא בעתיד האפוקליפטי שנפרש בו.
על כך אמנם מדבר השיר, אבל בניגוד למשא המשוגע שבו גם יש מפת דרכים לתיקון, בעיניי, שיר זה רק מנבא ואין בו אופטימיות אפילו לא לשורד האחרון תאופילוס, שכחביבו של אלוהים כנראה נשאר אחרון, אך עדיין ממתין לכדור… כי אפילו אותו אלוהים לא משאיר בסוף להיות לאיזשהי התחלה.
אבל אולי אני לא מדייקת,כי כששיר משאיר רושם ומזעזע כמו שצריך, הקורא יכול לשבת עם עצמובשקט, וידיעת הדרך להמנע מאסון תנבוט מתוכו, אולי לא הדרך לעצור את הגרעיו או לטהר נהרות, אבל כן איך להיות מודע יותר למה שכן בכוחו ליישר ולתקן, וגם אם זה לא מספיק בשביל לדחות את הקץ, זה בטוח מספיק בשביל למחוק את הפחד ולהרגיש שלמות פנימית שהוא עושה מה שניתן בגבולות מה שהוא כן יכול.
סיגל, נכון שהשיר הזה נכתב מתוך ייאוש מסוים, ואינו מצייר מפת דרכים לתיקון, אבל הוא כן מצייר את ה'אל תעשה', את העבירות שכציווילציה עלינו לחדול לבצע אותן. הוא בא לטלטל, לצעוק "עצור!" וגם זה תיקון מתבקש, ולו ברמת המעשה.
משתמע ממנו מהו להיות אחד מילדי יערותיה של האלוהית (אופס זה מזכיר לי עכשיו גם את הסרט של קמרון, למרות שהשיר נכתב לפניו).
נכון, זה דורש גם מהפך רוחני ומחשבתי, אך על זה כמו שאומרים בתסכיתי רדיו, בפעם אחרת…
איזו תגובה יפיפיה אמיר שבין אם התכוונת למה שהבנתי ובין אם לא, אני מרשה לעצמי לשער שהתכוונת לאותם ילדי האלוהית באווטאר, הסרט הקסום האחרון שראיתי (שכן ודאי לא התכוונת לטיטאניק, לשליחות קטלינית או לנוסע השמיני:), והאלוהית הקסומה שבסרט וילדיה היו בעיני התגלמות הקסם.
והלוואי שיהיה לשירך זה אפקט של הזמת הנבואה כי יש אפקט כזה וזה קורה כשנבואה מצליחה לגעת בשומעיה, וגם אם הם יגיבו מתוך הבנה או מתוך "נזים אותה בשם הדווקא", הזמה של נבואה זו תאפשר עבורנו בני האדם הזדמנות לחיים טובים יותר, בריאים יותר ומאושרים הרבה יותר.
אז לעניין המהפך הרוחני והמחשבתי שהזכרת, חושבת שלזה התכוונתי כשכתבתי שגם בלי מפת הדרך יש בכוחו של השיר הזה לגרום לקוראו להתהפך, וגם אם לא כתבת איך, מאמינה שבתוך כל אדם נמצאת מפה, שאם וכאשר, לקדמת המודעות שלו עולה הנושא ונוגע בו, אזי אם רק יחדד את עיני רוחו, הוא גם יוכל לקרוא בה ולשנות.
לנושא השינוי והאיך, אני מכירה קצת שינויים מחווית חיי, ואם שואלים אותי "איך", אני עונה שזה עניין של עיתוי, כי רק לדעת איך לא יעזור אבל כשמגיע הרגע הנכון, אז כבר יודעים איך כי הכל פתוח וזורם ואדם יודע ומרגיש שהוא יושב על הפסים הנכונים ופשוט זורם עם זה.
אם למשל אחליט ברגע זה להרצות לילדיי עם בזבוז מים ומפלס המים בכנרת זה יכנס מפה ויצא משם ברגע הראשון שבו יכנסו למקלחת, אבל כשבתי ראתה את הפרסומת שבה הופיעה נינט כשפניה נסדקות מיובש והיא מעבירה את המסר של לחסוף במים, לא היה רגע מתאים מזה להסביר את הנושא ועובדת ההצלחה היא לראות את בתי נכנסת למקלחת עם מודעות מים מדהימה. ולא על כולם עבדה הפרסומת ולא על כולם תעבוד הנבואה, אבל אם היא תיגע היא תשפיע ובכך גדולתך שיש לך גישה לכלים שיכולים להשפיע בעולם.
קידה.
🙂
וכעת, כמו שאומרים בתסכיתי רדיו בענייני מהפכים ושינויים מחשבתיים: איזה שיר תשיר לנו?
הי אמיר ראיתי את השיר בעיתון, וציינתי לעצמי לבדוק מיהו,
כעת שהבאת כאן בדקתי והגעתי גם
לסוציולוגיה של הידע
http://www.tau.ac.il/~algazi/mat/white.pdf
מעניין בפני עצמו.
כאן הרבה יותר נוח לקריאה ומרשים לי מבעיתון,
יפה יפה.
ברכות .
הי אבנר, תודה.
לא ידעתי על התיאופילוס הזה – נזיר גרמני חרוץ שכזה במאה ה-12. והמאמר של וייט באמת מעניין.
אמיר היקר, אכן שיר מטלטל ובמיוחד בימים טרופים אלו .אהבתי את הפירושים המגוונים לשיר, ואפשר לראות שכל מי שעדיין לא ירד לאפטיה , השיר מזיז לו. ולמרות שחג ושבת כל יומיים, אוירת הזוועה ניכרת
בכל אשר תיפנה. מצאה חן בעיניי מאד השורה חיי יד שניה ושלישית ורביעית. עבורי היא מסמלת גם את החיים אחרי חיים , אחרי חיים , שלא תמיד הולכים ונהיים יותר טובים. הפטריות המתרבות והולכות בשירך, תופסות חיים וממשות מבהילה, מאיימות על כל החי והיפה. אבל בכל זאת הצלחת , גם הפעם,בדרכך המיוחדת לך, לא ליפול לפסימיות מוחלטת 🙂