בננות - בלוגים / / לאן שלא תביט זה כאן
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

לאן שלא תביט זה כאן

 

 

הַפֶּה שֶׁיָּנַק הוּא הַפֶּה שֶׁמֵינִיק בִּילָלָה

 

9.

 

לְאָן שֶׁלֹּא תַּבִּיט זֶה כָּאן. "הַשִּׁיר הַזֶּה" חוֹזֵר הַבַּיְתָה

מִכָּל מָקוֹם לְכָל מָקוֹם, וְאֵין מָקוֹם פָּנוּי מִמֶּנּוּ,

 

צוֹלֵחַ יַבָּשׁוֹת בְּמַיִם סוֹעֲרִים, נוֹסֵק אֲוִיר אֶל שְׁמֵי אֵין-גֶּמֶר

שׁוֹכֵחַ אֵיךְ נִרְאוֹת פָּנֶיךָ, עַד שֶׁהֵן עוֹלוֹת פִּתְאֹם, מִן הַמַּרְאוֹת

 

כְּמוֹ זִכָּרוֹן: אַתָּה יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ תְּמוּנָה, מֻקְדָּם מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר,

וְלֹא יָכוֹל שֶׁלֹּא לִרְאוֹת אֶת מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת:

 

מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל, עֵץ תְּאֵנָה צוֹמֵחַ בְּבוֹר הַמַּיִם הַיָּשָׁן,

וְהָעֶשֶׂב גָּבֹהַּ וְלַח, עֲדַיִן קַו לְקַו, עֲדַיִן יָרֹק לְמַגָּע.

 

 

וַעֲדַיִן, מָה אוֹמְרִים לְעֵץ כְּשֶקְּלִפָּתוֹ נוֹגַעַת בְּלֶחְיִי

וְאֵין לוֹ הַתְחָלָה נִרְאֵית לָעַיִן. כָּל הַשִּׂיחָה הַזֹּאת

 

מִלָּה אַחַת שֶׁאֵין בָּהּ שֵׁם, וְהַנָּמוֹג נִשְׁאָר וְרַק נִשְׁאָר;

אֵיפֹה אַתָּה נִגְמָר, אֵיפֹה מֵחָדָשׁ וּמֵחָדָשׁ

 

אַתָּה מַתְחִיל. אֵיפֹה זֶה קוֹרֶה, אֵיפֹה זֶה קָרָה,

וְלָמָּה זֶה כּוֹאֵב, וּמַה זֶּה שֶׁכּוֹאֵב, וּמָה,

 

אַחֲרֵי הַכֹּל, הֶחֱזִיר לָנוּ אֶת הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ? 

כְּבָשִׁים תָּלְשׁוּ וְלָעֲסוּ מֵעַל. אוֹר בָּחַן כַּפּוֹת עָלִים. הַזְּמַן

 

חָזַר אֶל הַמֶּרְחָק. וְשׁוּב, "הַשִּיר הַזֶּה…"  לֹא כְלוּם,

לֹא כְלוּם.


 

עוד מתוך "שיר":

 

1 "זרע שנזרע בחול" : זרע שנזרע בחול מחכה שנים לגשם

2 "וטוב שבאת": גשם. הוא נקרע מעצמו החוצה

3 "בוא שב, ראה" :  תוכו מגשש את הדברים, נהפך לחוץ

4"כבר מאוחר לחזור מכאן": קנוקנת מגששת / נכרכת / על קנוקנת מגששת

5 "אחוז עולם": כשהוא יודע שהוא זוחל, הנשל מתרחש מעצמו

6 "דבר אלי בבת אחת": יד על יד (מה שבקע, נוגע)

7 "הנה אני יושב על הספסל בפרק": מה שנוגע, יש לו פנים

8. "שלום התגעגעתי": פנים שנגמלו מלהיות פה

10 "ואיני זוכר דבר, רק זה": במים הוא שושנת ים. מושיט זרועות של פרח. טורף

12 "האם תבוא?": הוא בא

15 "עוד": עוד

16 "טובע הוא נושם": טובע, הוא נושם מים חיים

 

24 תגובות

  1. לאמיר,

    אתמול בלילה גמרתי לקרוא את "מכתוב" של איריס אליה כהן. ממליצה בחום.

    כדמות מרכזית מככבת שם עץ התאנה. היה לי כל כך הרבה עץ תאנה בזמן האחרון, שאני עם עצי תאנה גמרתי. וזהו.

    מעבר לזה, את דעתי אתה יודע. אני בשיר הזה לא נוגעת!!!!! :))))))

    חוה

    • הפסד שלך, חוה 🙂 היה עונג צרוף לשבת בבור המים ההוא בצל התאנה, ופה כולם יכולים…

      • רק שתראה,

        את ההשראה לשיר הזה כתבת כאשר היית רועה צאן בקיבוץ נחשון. היית יוצא עם הכבשים בשעה חמש בבוקר אל המרעה, הכבשים היו רועות, ואתה היית יושב בצל התאנה, ליד בור המיים בבוקר בבוקר.

        אבל מה שאתה כותב כאן על פניו נראה מאוד פסימי – סוריאליסטי לחלוטין.

        לא התעמקתי בשיר.. רק רפרפתי.

        חוה

        • כשתתעמקי נדבר 🙂

          • אמירוש,

            אם אתעמק, האם תאהב אותי יותר, והרי בכל יתר השירים בכלל לא הייתי.
            לכשאתעמק, האם תדבר עימי?

            טוב,
            הרהורים בעקבות שיר.
            "השיר הזה", למרות שהוא מופיע במרכאות הוא כל-שיר והוא השיר הזה הספציפי, והשירה בכלל.

            ולכן הוא מזכיר לי את השיר הראשון – מס' 1. "השיר הזה יהיה שירה של מאה אחרת, גם לאחר כל האפוקליפסות – השיר הזה ימצא. למעשה כוחו של השיר הוא אינסופי. כאן ספציפית – הוא צולח יבשות, עובר אוקיאנוסים, חוזה נשכחות, מעלה זכרונות – הוא השיר האחד, אין בלתו, הוא נמצא בכל מקום והוא בורא עולמות – הוא, המילה, המילים.

            ובתוך השיר הגדול הזה מתפרטים תמונות תמונות. כמובן שהוא השיר הזה הוא ארספואטי. קיימת תיאוריה, פתאום עכשיו נזכרתי – ואני אהרוג אותך, אם תרד עלי בגלל התיאוריות האלה, כי זאת ממש מתאימה. היא נקראת
            FRAIMING THE TEXT – לא זוכרת מי הגה אותה. אבל מכיוון שהספרות היא סוג של אמנות שהיא וורבלית, ההצעה למסגר את הטקסט הספציפי ולהפוך אותו לויזואלי כמו במוזיאון. זה בא מן הרעיון שהתרבות היא סוג של מוזיאון אמנותי.

            השיר הזה ממסגר תמונה ספציפית – זו שהירוק בה מלוא העין, בלתי נגמר, בלתי נשכח, לוכך את הלחי, כמו הכבשים שלוכחות באחו, בעוד הכותב צעיר ועול ימים (במקום לשבת על שפת הים ולתפוס חתיכות כמו כולם), הוא יושב בבור המים, תאנה מצלה על ראשו, והשעות נוקפות עליו בנעימים.

            ואולם ברם, באותו הרגע שהכותב מפרש, כי הצעיר יושב בתוך תמונה, הוא מבודד את אותה החוויה בזמן ובמרחב.

            מי שיכול להמשיך את אותה התמונה/תחושה/חוויה גם בזמן וגם במרחב הוא השיר שמהדהד אותו.

            הוא החווה או הכותב אינו נמצא שם, ואולם השיר כן, מה שאצלו נמוג בשיר הוא ימשיך, אותה התמונה, אותו העשב, לאן שלא תביט החוויה הונצחה.

            לעומתה השיר הוא דינמי, הוא אינסופי, הוא נקרא פעם אחר פעם.

            זהו, לא זוכרת יותר.
            כמובן שאצלך אפשר לנתח כל מילה, אבל זה בסוף יהיה יותר מידי ארוך.

            האם התעמקתי?
            האם תדבר איתי עכשיו.

            חוה

            ותזכור שאתה פיתית אותי כן לכתוב, ותזכור שאני כתבתי -בהסכמה.

          • לזכור שפיתיתי? 🙂
            שאפו על הקריאה חוה.
            הייתי מוסיף שהשיר בסופו של דבר הוא אותה מלה שאין בה שם, כלומר (כמעט) אלוהים, ובזה, בפרק הזה, כמוהו כנמען שלא מתחיל ולא נגמר, ונמצא גם בלחי וגם בעץ.
            בנפרדות יש לנו פנים נפרדים, אבל עם כל החופש שבזה, הגירוש מן האחדות הוא גם כאב וגעגוע.

          • לאמיר,

            לפתות, לאחר הגרוש מגן העדן, אלה רק זכרונות עדנים.
            והרי נשבעתי שלא אכתוב, ולבסוף כתבתי.

            מצטערת, גם השיר אצלי נתפס כזכרון של קריאה. הוא לא היה לנגד עיני. אני מניחה שאוכל להתפתות עוד, באם אמצא את השיר כנגדי.

            בכל אופן תודה על המחמאה.
            חוה

          • כמובן שיש כאן סוג של טאוטולוגיה, מכיוון שהשיר באמת מבודד, מבודד את החוויה, מבודד את הזכרון,
            שהרי זה "כמו זיכרון".

            הוא נכתב מפרספקטיבה, הוא בעצם נפרד מן החוויה, ולאחר הכתיבה, הוא נפרד גם מן המילה,

            כאשר הוא חוזר אל הזיכרון, וגם אל המילה, עולה הכאב, עולה גם הגעגוע.

            השיר הוא חלק ממנו, אבל הוא נפרד ממנו, כמו אותם הימים.

            צירוף של משלבים של שפה – מסיים את השיר "לא כלום, לא כלום.."
            האם הדובר אומר את זה לעצמו?
            האם הוא אומר את זה לקורא?

            כל תשובה שונה מאירה את הסיום "לא כלום.." בצורה אחרת,

            האם הסיום הוא התנצלות, האם הוא ארגעה עצמית, האם הוא רצון לבטל את הכאב, להתכנס אל הרחם החם.

            התשובה היא שלך, או של אחרים.
            חוה

          • התשובה היא כל האפשרויות שהעלית.

          • זהו?

            אתה רואה עכשיו, למה התנגדתי להעלאה של הקובץ שיר.

            חוה

          • לא, לא ממש רואה 🙂
            "לא כלום" הוא הרגעה וגם הסחה, מין הכחשה אנגלית משהו, בריטוריקה של כאילו התנצלות והכל כדי שלא לדבר על הרגע המתפוצץ ממשמעות הזה. יא

          • אמיר היקר,

            פטור בלא כלום אי-אפשר,

            אני כל-כך קוראת את השירה שלך, מכירה את התפיסות שלך, ולכן די נהיר לי להתחבר אליהן. אבל זה כמחמאה, שהרי זמן רב קראתי אמיר, נשמתי, אמיר, ופירשתי כל מילה שאמיר כתב.

            שוב פעם וידוי – תגיד,
            טוב, הייתי עכשיו בכרמל, ובגלל הדיונים על מוזיקה גריאוריאנית והרקוויאמים, בא לי במקום לדבר לשמוע מוסיקה.

            היו תקופות בחיי שהייתי מורה, לא, אני לא אהבתי את זה!!! זה לא היה אחו ולא כבשים, זה היה תלמידים, וחדר מורים די היסטרי. הייתי מתעוררת בבוקר – כל בוקר ולפני שהייתי הולכת לבית הספר הייתי שומעת את הרקוויאם של מוצרט, תשאל למה? אנלא יודעת, בחיי שלא, אבל איךשהוא הוא היה מרגיע אותי.

            זה היה כמובן לפני שקראתי את הספר על ישו של פלוסר, ולפני שקראתי את המילים בלטינית של המיסה אחרי המוות וזו שלפני המוות. לתדהמתי היום, אני יכולה לקרוא לטינית. הייתי צריכה ללמוד שנה וחצי לטינית בחוג להיסטוריה כללית. זה היה קשה ולא ידעתי כלום ותמיד בשעות שבין שש לשמונה בערב,

            וראה זה פלא, עכשיו אני מבינה את מילות המיסה בלטינית. אולי בגלל ששנה ויותר אני מתעסקת בתיאולוגיה בגלל, כמובן – אמיר.

            טוב, הסתבר שאת הרקוויאם של מוצרט אני מכירה היטב. את הרקויאם של פורה – אני ממילא לא אוהבת. זה של ורדי – יפה בעיני אבל מעט אופראי.

            והקשבתי גם לזה של ברהמס – נחשב למלחין מן התקופה הרומנטית וכמעט רכשתי, אבל לאחר שקניתי את הדיסק של הדג נחש – די בטעות – אלה ששרים "אנחנו לא פרייארים", עזבתי את החנות.

            טוב, מה שכתבתי מתאים אולי לאפוקליפסה עכשיו מס'1 אבל הפוסט ההוא מפוצץ לחלוטין – אז אני אומרת כאן, שכן מבין שירי הקובץ שיר אני אוהבת את זה על הרקדן שמת, וזה שמבקש שישקו אותו.

            טוב, תגיד לי איפה אני אוסיף עכשיו סמיילים:)))))))

            חוה

          • חוה יקרה, הרקויאם של מוצרט חרוט בתודעתי בעיקר מביצוע מדהים שלו בכנסיית עימנואל ביפו. הייתי בן תשע עשרה, יכולתי ממש לראות מראות עם הצלילים.
            את מילות הרקויאם קשה לתרגם (הצעתי תרגום בין התגובות בפוסט "האפוקליפטי") דווקא מפני שבעצם הן כל כך פשוטות והחריזה כה בסיסית שזה יוצא כמעט ילדותי בעברית. יש כנראה שירים נוצריים שעדיף להם בלטינית…
            והרקדן שמת – כבר נמצא כאן http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=12484&blogID=182

          • לאמיר,

            אני זוכרת שהיו מבצעים מוסיקה בכנסיית עימנואל ביפו, נדמה לי מידי שבת בערב.

            לדאבוני, לא הלכתי לשמוע – למרות שגרתי אז במחוזות רמת-גן רבתי. תמיד רציתי ללכת – אבל לא הסתייע בידי.

            אכן, את המילים צריך לקרוא בלטינית, ורק לאחר שקוראים על ישו אצל פלוסר או קלאוזנר, אכן, יצירה בלתי נשכחת, שווה בנפשך, שהיתה לה השפעה כל כך מרגיעה עלי, שהייתי מתחילה את היום עם אותה המוסיקה. וכך צלחתי את הבוקר.

            והרקדן, אני רואה עכשיו איזה סרט, לא משהו, אחזור אליו מחר בבוקר, ואכתוב מחדש. "שיר חד-פעמי"!!!

            חוה

  2. טובה גרטנר

    היי אמיר
    לאן שלא תביט זה כאן…
    מזכיר לי את המשפט המופלא שלך : לדבר בבת אחת.

    לאן שלא תביט זה כאן, נושא שמעסיק אותי, על מה אני כותבת? כמה אני מסוגלת ליראות את מה שאי אפשר ליראות?
    האם אני תקועה? או אני מעמיקה וכל פעם מנסה ליראות עוד טיפה מימה ממה שאי אפשר ליראות.

    מה זה הלא כלום הזה? הוא במראה שלנו? או מאחורי המראה?

    השם של השיר מסקרן.
    להתראות טובה

    • טובה, "לאן שלא תביט זה כאן" באמת חבר של "דבר אליי בבת אחת" 🙂 ישות כל-נוכחת שבתוכה אנחנו חיים. כמה אנחנו יכולים לראות? מעט, כנראה, ובכל זאת זוהי כנראה אחת מסיבות קיומנו כאן, כי כל כך זה מעסיק אותנו.

  3. הי אמיר,
    קראתי ושוב, לא מפסיקה להתרשם מהיצירה הזאת, שאין מגדיר אותה טוב ממך
    :"לְאָן שֶׁלֹּא תַּבִּיט זֶה כָּאן. "הַשִּׁיר הַזֶּה" חוֹזֵר הַבַּיְתָה
    מִכָּל מָקוֹם לְכָל מָקוֹם, וְאֵין מָקוֹם פָּנוּי מִמֶּנּוּ,
    צוֹלֵחַ יַבָּשׁוֹת בְּמַיִם סוֹעֲרִים, נוֹסֵק אֲוִיר אֶל שְׁמֵי אֵין-גֶּמֶר"

    בעיניי, שיר זה כמו קודמיו ואחריו בספר לוקח את הקורא לתוך העין הרואה ורושמת, כשהמבט אל החוץ פוגש בטבע, כשהלחי נוגעת בקליפת העץ והעין לא פוגשת התחלה או סוף, או כשנכנס פנימה ומביט בזכרון, ולתוך כל אלה בוחש תחושות, כאבים, ותהיות בעלות עומק שפשוט אין לו סוף, ויחד עם יצירת צרופים נפלאים כמו הירוק למגע, הנמוג שנשאר, האור שבוחן את כפות העלים, (כמו שאהבתי בשיר אחר "ירוק שמתיישב על עלה"), כל כך מיוחד בעיניי, וכמה מפעים.
    וזו רק מן קריאה ראשונה של השיר בתוך הפוסט, ויודעת שאהנה לצלול לתוך התוך של התוך, אך כעת אסתפק בצלילה למיטה עם המחשבה על "פה שיונק ומיניק" שבינתיים האופן היחיד שזה מתאפשר לו לפה בדעתי, זה רק כשהפנים נגמלים מלהיות פה, והפה נגמל מלהיות איבר דיבור, והופך למנשק ומנושק, יונק ומיניק, קצת כמו שתי ציפורים… ואם אמשיך עם התמונה גם לשמוע את היללה… איך אשן הלילה?
    🙂
    אז… מאחלת ליל מנוחה, ותודה על השיר,
    סיגל.

    • סיגל, זו פרשנות שלא חשבתי עליה לפה היונק ומיניק, אבל בעונג מוכן לאמץ:)) זה מעביר את היללה לגרון הזאב בדרך לירח…

    • סיגל, זו פרשנות שלא חשבתי עליה לפה היונק ומיניק, אבל בעונג מוכן לאמץ:)) זה מעביר את היללה לגרון הזאב בדרך לירח…

      • עוד, שברתי את הראש ולא מצאתי דרך אחרת לפרש פה יונק שהופך למיניק, אולי רק ברמה של מערכת יחסים עם אהוב שפתאום עולה בזכרון. ואם בעבר הכותב ינק אהבה, כעת מניק אותו הזכרון ומעלה בו יללה שמתאימה גם לתהייה "למה זה כואב". חושבת זאת כי מאמינה שהאהבה וזכרון האהבה הם אותו פה שמזין את הרגש הנקרא אהבה, וכל עוד משהו ממנה נותר היא קיימת. אולי בגלל זה אנשים נוטים להצמד בסוף לזכרון גם אם הוא מנחיל להם כאב, כי אינם רוצים להשאר בלעדיה. באופן אישי אני יודעת שעדיף בלי אהבה ועדיף לשחרר את הזכרון אם מה שנותר שם זה כאב, אבל גם יודעת כמה זה קשה ליישם.
        וכשיר הנקרא כמספר על אהוב, שעולה מתוך ערפל המחשבות בין אם כעץ ובין אם עץ התאנה מוביל למחשבה והכותב קרב אל העץ המסמל עבורו לאותו רגע את זכרון אהובו ומצמיד אליו את לחיו, ואז בכל זאת הוא מבין שהוא ניצב בפני עץ ומה יגיד לו לעץ? תחושת הנמוגות ולמרות זאת השארות, הסיום ובכל זאת ההתחדשות, אלו תחושות שאפשריות בסיום קשר, שמצד אחד האהוב לא נמצא ומצד שני הוא מאוד נוכח כשכשעץ תאנה מגלה ומסתיר לוקח את הדמיון לזכרונות של אהבה…והגילוי שזה כואב ומוות (אם הכבשים מלכחות עשב מעל, הלב נמצא מתחת לאדמה) ואז הבחירה לחזור למציאות שבה הזמן חזר אל המרחק וכל מה שנשאר זה השיר…בנימת קריאה זו "לא כלום הכתוב פעמיים נקרא כמה אופנים: לא כלום מאוכזב שהכל בדמיון, לא כלום שמח שכאב עבר יחד עם הזכרון, לא כלום אפאטי לגבי השיר שכל הסערות והנסיקות הותירו אמצע ריק, ומכיוון שאחרי המילים "השיר הזה" מופיעות שלוש נקודות כאילו יש לו המשך , האמירה לא כלום, כאילו מבטלת את שאר המחשבה באופן של…בעצם לא משנה, זה לא כלום.
        ולסיום, הכי חמוד בעיניי זה השיחה הזאת עם העץ..כי זה לא רק מה אומרים לעץ…זה גם מי. אני למשל הייתי נואמת לו שנה, בעוד אתה מסוגל לצמצם שיחה למילה אחת וגם לא לקרוא לה בשם.
        ועדיין תקועה עם הפה המיניק היונק, בשרשרת המזון לא בדיוק יונקים איש את רעהו, בין אמא וילד לא יונקים פה כך שזה לא סיפור של הזנה או התבגרות, מה שעדיין לא התפצח לי עד תום זה איך פה הוא גם מיניק וגם יונק…אז לא פלא שעם כל היללות שיוצאות ממנו הסקתי שמדובר בנשיקות.

        • סיגל, באמת המקום הכי נרגש פה הוא השיחה עם העץ שאולי משליך על האהבה, אבל הוא ממשי לגמרי, ועומד לעצמו לגמרי בלי להעלות שום זיכרון נוסף.

          ולגבי המיניק יונק, אם את לוחצת – 🙂
          איך הפה ינק זה די ברור, ואיך הוא מיניק? לא בחלב, אלא ביללה…

          • כמה שברור ולא מאמינה שהתפספס לי…אוזן יונקת יללה, ועץ עומד, למרות שממשי, עצם קיומו במקום ההוא משפיע על הזכרון, על השיר, וגם אם המחשבה המסכמת שכל זה לא כלום, אלא רק תעתועי דמיון, אינני חושבת שזה כך, כי לדעתי אם אדם נישא על כנפי מחשבותיו למקום מסויים, הוא שם באמת, ויש מקומות שכיף להעלותם ולחזור אליהם ויש כאלה שבזכות היכולת לשלוט ולבחור איפה להיות, אם הם עולים ומכאיבים אפשר לוותר עליהם, ולדפדף הלאה.
            מתנצלת שלא מצטרפת לדיון האפוקליפטי, נראה לי שאני אופטימית מידי עד כי אפילו התמונות פשוט נראות לי מלאות דמיון ומצחיקות כי מי בכלל יהיה "שם" לצלם ולמי הוא יראה אותם? לג'וקים?:)

  4. שיר המבטא את הנביעה הבלתי פוסקת של הזמן והחיים במחזוריות בלתי נלאית ,והפה שינק הוא הפה שמיניק והשיר הוא לא כלום ועולם ומלואו בו זמנית ,וגם כשהוא נמוג הוא ישנו-
    אחדות של ניגודים כמו החיים עצמם
    שבוע טוב אמיר

השאר תגובה ל טובה גרטנר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*

קטגוריות

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור