בננות - בלוגים / / שלום, התגעגעתי
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

שלום, התגעגעתי

 


פָּנִים שֶׁנִּגְמְלוּ מִלִּהְיוֹת פֶּה

 

8.

 

מַה לִּי וְלוֹ, לַשִּׁיר הַזֶּה – עַכְשָׁו, כְּשֶׁמַּבָּטִי שׁוֹהֶה

עוֹד רֶגַע אַחֲרֵי, אוֹ בֵּין לְבֵין, כְּשֶׁהַמִּלִּים עֲדַיִן

 

לֹא נִפְרְדוּ מִן הָעוֹלָם; וְרַק תְּשׁוּקָה עוֹמֶדֶת

בֵּין רֵאשִׁיתוֹ לְבֵין סוֹפוֹ, בֵּין מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ

 

לְבֵין מַה שֶּׁאֵין. כִּי אֵין לַשִּׁיר הַזֶּה נוֹשֵׂא, מַמָּשׁ כְּמוֹ

לְךָ, אוֹ לִי.            

 

כִּי אֵין לַשִּׁיר הַזֶּה נוֹשֵׂא, אֶלָּא נָשׂוּא בִּלְבַד,

וְכָל הַשְּׁאָר – נִשְׁאָר בְּלִי לִהְיוֹת יֶשְׁנוֹ יוֹתֵר

 

מִכֶּתֶם אוֹר אַחֲרֵי מַבָּט לַשֶּׁמֶשׁ. רַק הַתְּנוּעָה

הִיא הַנּוֹשֵׂא פֹּה; הַשִּׁיר מֻנָּח עָלֶיהָ. וּשְׁאָר דְּבָרִים

 

כְּמוֹ נִמְשָׁכִים מֵרִשּׁוּמֵי חָלָל, שֶׁהִסְתַּמְּנוּ, כִּמְדֻמֶּה,

בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל מְעוֹפָהּ: מִכָּאן זֶה עֵץ, מִכָּאן וָהָלְאָה

 

רֵיחַ עֵץ, מִכָּאן וָמַטָּה – הַשֹּׁרָשִׁים אֵינָם עָפָר. עַד כָּאן

עָלֶה (מִשְׁטָח יָרֹק חָצוּי, שׁוּלָיו מְשֻׁנָּנִים, פְּגוּמִים  

 

בְּכֶתֶם חוּם אוֹ שְׁנַיִם). עַכְשָׁו עוֹד קַו: זוֹ הַפְּטוֹטֶרֶת,

וְעוֹד מְעַט – עָנָף. בִּפְנִים יֵשׁ מַיִם, וּבַחוּץ יֵשׁ מַיִם

 

שֶׁשְּׁמָם אֲגַם אוֹ גֶּשֶׁם. בַּחוּץ יֵשׁ אוֹר, קוֹרְאִים לוֹ יוֹם;

בִּפְנִים זֶה מַשֶּׁהוּ אַחֵר, שֶׁעִנְיָנוֹ  פוֹטוֹסִינְתֶזָה, וּמֵאָחוֹר –

 

זֶה צֵל. וְזֶה נִפְלָא, כִּי אָז אֶפְשָׁר לוֹמַר: הִנֵּה אַלּוֹן",

"הִנֵּה שְׁכֶנְתִּי, מִיכַל". וְגַם יוֹתֵר:

 

"שָׁלוֹם, הִתְגַּעְגַּעְתִּי", "אֵיפֹה

הָיִיתָ כָּל הַזְּמַן?", "לֵךְ לַעֲזָאזֵל!" אֲבָל שׁוּם עֵץ

 

אֵינוֹ גָּדֵל פָּחוֹת מִן הָעוֹלָם וְלֹא נוֹבֵל אֶלָּא כָּמוֹהוּ,

אוֹ גַּם רָשׁוּם כְּ"עֵץ" בְּתוֹךְ הָאִינְוֶנְטָר "עוֹלָם".

 

אָז בּוֹא נִשְׁמֹר מֶרְחָק כְּמוֹ מֶרְחָק: הַיָּד שֶׁבֵּין אֲנִי לְבֵין אַתָּה

הִיא זִכָּרוֹן וְשִׁכְחָה שֶׁל מִישֶׁהוּ שֶׁאֵין לוֹ חוּץ.

 

פרק 8 מתוך "שיר" (הקיבוץ המאוחד 1995)

 

עוד מתוך "שיר בבננות :

1 "זרע שנזרע בחול" : זרע שנזרע בחול מחכה שנים לגשם

2 "וטוב שבאת": גשם. הוא נקרע מעצמו החוצה

3 "בוא שב, ראה" :  תוכו מגשש את הדברים, נהפך לחוץ

4"כבר מאוחר לחזור מכאן": קנוקנת מגששת / נכרכת / על קנוקנת מגששת

5 "אחוז עולם": כשהוא יודע שהוא זוחל, הנשל מתרחש מעצמו

6 "דבר אלי בבת אחת": יד על יד (מה שבקע, נוגע)

7 "הנה אני יושב על הספסל בפרק": מה שנוגע, יש לו פנים

10 "ואיני זוכר דבר, רק זה": במים הוא שושנת ים. מושיט זרועות של פרח. טורף

12 "האם תבוא?": הוא בא

15 "עוד": עוד

16 "טובע הוא נושם": טובע, הוא נושם מים חיים

 

20 תגובות

  1. אני לא יודעת אם קריאתי כיוונה לכוונת המשורר, אבל אותי היא כיוונה לקרוא זאת כשיר אהבה, פשוט ככזה, וככזה אהבתי והזדהיתי ביותר עם לכידת מהותה הפנימית של המילה הזאת האוקיינית – אהבה רווית ניגודים, אוכסימורונים, אי יכולת הגדרת אני-אתה, ובעיקר היא תנועה פנימית תוך גופית, תוצר של מה שנותר מן המפגש עם החוץ, עם הנשוא להותיר אף אותו בחוץ – מחוץ לתמונת הלב שבה באמת יש נשוא בלבד, זה שבין הזיכרון לשיכחה. העניין הוא שבשיריך, אמיר, ולו בחלקם ובקריאתי שלי, שאתה שוזר בו זמנית כמה "נושאים" שיוצרים תחושת עושר אך גם מבוכות-נבוכות שאני בכיוון הקריאה הנכון לשיר.

    • ענת, יש פה אהבה אבל יש פה גם ארספואטיקה ואפילו מטפיזיקה ותורת הכרה. הכל יחד.
      כשכתבתי את הספר הזה הייתי לגמרי מאוהב והגעגוע הניע את השיר, אבל בדיוק באופן שבו את קוראת אותו, באופן רב ערוצי.. 🙂

  2. שלום אמיר,
    .
    השיר שלך הכריח אותי לקרוא אותו מספר פעמים, ויש לי רושם שאפגש איתו לשיחה נוספת, אולי עם ראש צלול יותר.
    למותר להגיד, שנהניתי לקרוא אותו. שיר הגותית או מפגש השירה עם הפילוסופיה או התיאולוגיה – מרתק אותי.

    להתראות בשמחות – שלמה אביו

    • שלמה, שמח שנהנית. נכון, אבל גם משום שזהו כמו פרק (מס' 8) בשיר ארוך יותר.
      קשה לכתוב שירה חושבת שעדיין מרגישה ונושמת, אבל כשמחברים את זה לרגש ולתשוקה לחיים זה פועל הרבה יותר יפה מ"פילוסופיה".

    • שלמה, שמח שנהנית. נכון, אבל גם משום שזהו כמו פרק (מס' 8) בשיר ארוך יותר.
      קשה לכתוב שירה חושבת שעדיין מרגישה ונושמת, אבל כשמחברים את זה לרגש ולתשוקה לחיים זה פועל הרבה יותר יפה מ"פילוסופיה".

  3. פנים של אהבה, פנים= פרצוף, יש גם את הפנימיות שאינה זקוקה לפה, לדיבור וגם לא לפה סנגורי… מי שהיה שם, במקום של אהבה, תשקה, יבין מה חשים שם כשאין צורך בדיבור. ובכל זאת נכתב השיר כדי להסביר תחושה אמורפית פלואידית, ההתרחבות הזו נמתחת עד מחוץ לעולם, מחוץ לגוף, מעבר לשרשים , מחוץ לכוכבים, "נמשכים מרישומי חלל", , שמראש לוקחת בחשבון התחלה אמצע וסיום של התשוקה…:)
    הויכוח הפנימי ("מה לי ולו, לשיר הזה") הוא גם עוד רובד בשיר שבו נשאלת השאלה למה יש לנו צורך לאבחן, לבחון מה אנחנו מרגישים. מבחינתי, נראה לי חשוב להיות מודע לרגשות כפי שהשיר מציע.
    "המאוהב" שנמצא צף במים, באגם, בגשם, "שענינו פוטוסינתזה", לפתע נוחת על מיכל- אוף איזו התרסקות…
    לו הייתה זו יערה, הייתי צפה יותר בקלות…:) כי אלו מושגים של עולם היער , העץ, הפוטוסינטזה, ופתאום מיכל?…גם למה "לך לעזאזל"?, מה הוא עושה שם בתוך כל הרוך הפלואידי הזה…
    הנסיון לשמור "מרחק כמו מרחק" כדי לשרוד בביחד שאפשר שנוצר הוא הנסיון ליצור איזון כדי לא ללכת לאיבוד, אבל כמה ענוג הרגע שבו ישנה תחושה של הביחד, כמו "מישהו שאין לו חוץ".

    • הי תמי, מה רע במיכל?!:)
      אבל נכון, המרחק שומר אותנו בתוך געגוע אל הדברים, אפילו געגוע אל עצמנו.
      מישהו שאין לו חוץ הוא פחות או יותר אלוהים, ומי יודע, אולי השלמות האבודה שאנחנו חשים שהייתה רק מתוך הקרע שאנחנו חווים – השלמות ההיא אולי הייתה קרובה לזה.

  4. תלמה פרויד

    "רק תנועה היא הנושא פה. השיר מונח עליה". ואכן, התנועה מורגשת, אמיר. מן העולם אל השיר, מן המילים אל השיר, תנועת המבט רגע אחרי או בין לבין. תנועה מן היש אל האין ולהיפך ("איפה היית כל הזמן?"). מין הצצה מסקרנת אל מעבדת השירים שלך 🙂

    • תלמה, בהחלט. כל "שיר" הוא מין מעבדה שבוחנת את האפשרות של קיום השיר כמציאות, כלומר את היחס שבין בריאה לבריאה, בין שיר לעולם.

      וכמובן, התנועה, שהיא הריקוד של הקיום ואי הקיום. אף על פי כן נוע ננוע 🙂

  5. אמיר,
    בתשובה לענת הזכרת קשר בין השיר לתורת ההכרה ולמטאפיזיקה. באופן ספציפי, ויותר מכול, ראיתי בו שיר אונטולוגי שבוחן את מציאות העולם, את הישים-הישויות שקיימים ביקום – מושאי התפישה שלנו והקשרים ביניהם. שיר שיוצא מתוך תורת ההוויה ומשרטט את עולם התופעות (מתאר ומצייר קו אחר קו, וגם כביכול משחזר בריאה). ואולי רק החל מהשורות "וזה נפלא, כי אז אפשר לומר…" ועד הסוף נכנסת לתמונה אפיסטמולוגיה, ואיך אנחנו יודעים וחווים ומכירים את כל אותם הישים. הכרה – למשל במובן שהעץ הוא אלון, והיא היא מיכל. ויותר מזה, במובן של יחסים, של יש אחד המניע יש שני בעולם, ע"י געגוע, כעס וכדומה. אבל עדיין כל יש הוא חלק מהשלם-העולם, וקיומו של כל יש מותנה בקיומו של העולם על ציר הזמן.
    אחרי קריאה אחת, במקום לחזור ולקרוא שוב כמו תמיד, השיר כוונן אותי למבט רוחב על כל קבוצת השירים, ונוכחתי שהעיסוק בשאלת היש והאין שזור בכולם ובא לידי ביטוי פילוסופי מורכב, בין היתר בקִטלוג, ברשימות מצאי, בשיום.
    ואז חזרתי לחפש חיזוקים לזה בשירים האחרים:

    "זהו פרי. קוראים לו אפרסק. המילים האלה טעמן מלא בטעם של ישנו".
    "אמור לי בבואה, היש ישנו יותר ממני? אתה מציץ ומהבהב…נעלם-ישנו".
    יש עוד משפטי יש והיעדר ומשפטי אינוונטר שזכורים לי מהיכנשהו בארכיון, אבל עד שמשהו עולה…
    וכאן: "אבל הזמן נרדף וככה הוא ישנו. ורק תשוקה עומדת… בין מה שיש בו למה שאין".
    פתאום אני מבינה שאולי לא קראתי נכון את כל השירים הקודמים, או שהחמצתי רבדים וקראתי "מצומצם", קריאה מוגבלת שמשתהה על השיר האחד, כי לא מדובר רק באניים ובריבוי פנימי, אלא אולי אפילו בפילוסופיה של אפלטון כפי שסוקרטב מספר.
    שלושה רמזים הובילו אותי לכיוון הזה:
    *העלה המשורטט בשיר, קו אחר קו – משל הקו המחולק של אפלטון? שבו קו דמיוני מתאר כל דבר בעולם ומבחין יש מיש וחומר מאידיאה? זה כמובן מורכב יותר מהניסוח הפשוט שלי אבל די בו כדי להצביע על משהו כזה בשיר.
    *הצל, ההשתקפויות בראי, הבבואות שהם רק ייצוג של הממשות. בגלל השיטתיות שבה הם חוזרים גם בשירים האחרים, חשבתי שמדובר בכל התיאוריה של אפלטון על צל-השתקפויות-בבואות, וכל המשתמע מכך על מהות המציאות.
    *"בחוץ יש אור, קוראים לו יום. בפנים זה משהו אחר", וכן: "וכל השאר נשאר בלי להיות ישנו יותר מכתם אור אחרי מבט לשמש". – משל המערה? כתם האור המכה בסנוור במעבר ממקום חשוך למואר ולהפך– כמו שקרה לַאחד שיצא מהמערה ואחר כך חזר לספר לאחרים שהצללים הם רק אשליה של המציאות שבחוץ. כי המשל מדבר בין השאר על ההיררכיה בין עולם התופעות החזותי (שמאופיין בתנועה שאינה פוסקת. ואולי זאת התנועה שבשיר) לבין עולם האידיאות והטוב המוחלט, שמשול לשמש ולראייה (שבאמצעותה אפשר ללמוד ולהכיר את העולם).

    • ושכחתי משהו על הפתיחה. על פיה חשבתי שאולי יש גם נגיעה ברעיון של אחדות הכול, שלפני היות הכול, כשהמילים עדיין לא נפרדו מן העולם, המציאות היתה שלם אחד. וכיוון שהתודעה שלנו לא יכולה לתפוש את האחדות הזאת, אנו מפרידים אותה לחלקים ואז עולות שאלות כמו מה בין אני לבין כל מה שאינו אני ושקיים במרחב ובזמן. מה ביני לבין השיר, מה בין אני לבין עץ, בין אני לבין היא, האם אנחנו נמצאים בכל הדברים והם בנו (שוב חוזרת לשיר אחר: "טורף את העולם שאינו מפסיק להישפך ממך" – אתה הוא למעשה העולם, כל מה שאתה רוצה לטרוף ולהכיל כבר נמצא בתוכך) כי תשוקה לדברים נובעת רק מתוך אי-האחדות ויצירת-שמירת מרחק.

      איתנה

      • בדיוק. רק הייתי מוסיף שהתשוקה לדברים נובעת גם מהשבר והנפרדות מהם וגם מכך שהם חלק שנקרע מאיתנו.

    • איתנה, אכן האונטולוגיה והאפיסטמולוגיה (אין אצלי הבדל רציני בין השתיים) שזורות ב"שיר" לכל ארכו. יש פה אולי אימז'ים אפלטוניים, אבל לא עולם אפלטוני.
      המושגים וההירארכיה של העולם האפלטוני והאריסטוטלי מושמים פה קצת לצחוק : האם העץ נגמר בקצות העלים או בריח? האם המים שבעלה אינם חלק מהמים שבאגם או בדמעות? וכו'.
      זהו עולם של פרדיקציה מתמדת, עולם הרקליטי. השיר, המציאות, העולם הם שלם אחד בגלגוליו, ובפארפרזה אפשר לומר פה שאינך יכול להיכנס אל אותו שיר או אל אותו עולם פעמיים.

      • לא קלטתי את הצחוק. אקרא עכשיו שוב – אכנס לשירנהר אחר – ואם אתה אומר שיש הלעגה קלה למושגים אפלטוניים, אנסה לראות אותה.

        איתנה

        • אתה כמובן רשאי למחוק את תגובתי,

          איני רואה כל טעם להעלות את כל הקובץ
          "שיר" בבלוג, לדעתי חבל על השירים ועל הקובץ.

          ותורת התופעות היא כמובן הפנמלוגיה של הוסרל, למשל,

          חוה

          • חוה, התכוונת לפנומנולוגיה, אני מניח, אבל לא בזה מדובר פה.

          • לאמיר,

            כן, התכוונתי לפנומנולוגיה – תורת התופעות, ממנה צמח הדזיין של היידגר והאקזיסטנציאליזם, אחר-כך וכמובן ניטשה ופרויד.

            האמת, שלקח הרבה מאוד זמן להבין את הזרם הזה בפילוסופיה (והוא באמת קצת מעוגן בפסיכולוגיה ורגל שניה בפילוסופיה).

            אבל, כדי לסיים את דברי כאן אמשיך ואומר. אני את הספר "שיר" מאוד אוהבת, כמו גם את ספריך האחרים. ובמיוחד את "יום" וגם אמרתי לאבנר שטראוס לשאול אותך לגבי שירך השיירה, שמופיע בספר "יום".

            אני בשביל הספר הזה טסתי לאוניברסיטת חיפה וצלמתי אותו והוא נמצא אצלי מצולם בבית.

            אני חושבת שהספר מקפל היבטים רבים בכתיבתך ובתפיסת עולמך, ומי שבאמת הספר מעניין אותו – יכול להשאיל אותו בספרייה ולקרוא אותו, או לנסות לקנות אותו בחנויות יד שנייה. שווה, לדעתי, להתאמץ למען הספר הזה.

            איני רוצה להיכנס כאן לאיזשהו ויכוח עם המגיבים האחרים, אבל באמת היה לי צר לראות ספר כל כך מיוחד מגולל כאן, עד שלא התאפקתי והגבתי.

            את השירים אקרא לעצמי, מעבר אולי לשיר מספר 1, 5, 15, 3 וזהו. כל היתר הם בעיני לקונטמפלציה אישית – contemplation.

            חוה

  6. הי אמיר, כיף שאתה מעלה את הספר לבלוג, השיר הזה הבהיר לי משהו לגבי הבלבול שהיה לי לגבי הנושא, הייתי קוראת את השירים לפחות משני מקומות, פעם אחת כשכתיבת השיר הוא הנושא כך שאני זה הכותב ואתה הוא השיר ופעם אחרת שאני ואתה הם זוג של אהבה ואתה הוא האהוב, השיר הזה הבהיר שזה לא "או… או…" אלא שניהם, באותה מידה שאין בכלל נושא ומתוך כך הכל מתקיים בשיר באחת.
    וכמו בכתיבת שיר, שבין לבין, מה שיש זה התשוקה לכתוב אותו… עוד טרם המילים, כך גם בין אני לבין אתה, מה שמניע את החיבור איננו המי (הנושא) אלא שדה המגנטי שבין החלקיקים שאם קיים וקיימת תשוקה להתחבר תהיה תנועה קדימה, וכמו בכתיבת השיר אם לא ישמר המתח בין הפתיחה לסוף ויהיו באמצע מילים, כמו עץ, מיכל, התגעגעתי , כך כדאי שבין אני לבין אתה יהיה מרחק ויש מצב שאם בין בני זוג תהיה משיכה לעץ ולשכנה מיכל, ולאחריה "התגעגעתי", סביר להניח שיש מי שיענה "לך לעזאזל":) וכל תאוריית המרחק תתנפץ… אולם לדעתי טמון פה רעיון מדוייק שבתוך שדה המשיכה נוצרת תנועה של תשוקה לכל מה שנקרה בדרך, תשוקה לחיים בכלל, ומה שמפריד בין שניים מגביר את התשוקה וטוב לחיבור, בדיוק כמו שהוא טוב לשיר.
    רק שבאופן אישי, מוכרחה להוסיף שהחינוך למונוגמיה הופך את השיר הזה לפנטזיה בלתי אפשרית כמעט, כיוון שמשפט כמו :" אוי יקירתי כמה התגעגעתי אלייך, בזמן שלא התראינו המשיכה שבי הטריפה אותי מזמזתי עץ, טרפתי את מיכל ואני כל כך רעב ומתגעגע אלייך" עלול לרוב להסתיים בנבוט בראש:)

    • סיגל, כן, מסכים איתך שמה שמפריד הוא גם מה שמדביק. הכל עניין של מינון. בלי מתח אין תשוקה, בלי התגברות עליו אין פורקן, וחוזר חלילה. כשאין שום מכשולים והכל נגיש כל הזמן במאה אחוז, המקצב נפגע וקל לאבד את הדבק הזה…

      אשר למונוגמיה והנבוט, אני לא חושב שחיי המין של בני זוג חייבים להפוך לרכוש משותף, כי זה עלול לגרום לשעבוד, הגבלה ומשחקי שליטה לא טובים של רכושנות, קינאה וכו'. אבל במקום לדגול במונוגמיה או בפוליגמיה, אפשר לשחרר חבל, להיות מי שאת, ופשוט לתת ולקבל חופש – ואפילו למונוגמיה אם רוצים:)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

קטגוריות


Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור