בננות - בלוגים / / הנה אני יושב על הספסל בפרק
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

הנה אני יושב על הספסל בפרק

 

 


מַה שֶּׁנּוֹגֵעַ, יֵשׁ לוֹ פָּנִים.

 

7.                      

 

הִנֵּה, אֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַסַּפְסָל בַּפַּרְק וּמִתְחַמֵּם בַּשֶּׁמֶשׁ.

וְעַל יָדִי כְּמוֹ בְּפַּרְק, זְקֵנָה יוֹשֶׁבֶת. הַגּוּף

 

רַק מְבַקֵּשׁ לַחֲזֹר לָהַתְחָלָה, לָהוֹפָעָה הָרִאשׁוֹנָה,

שֶׁכְּבָר רָאִיתָ שׁוּב וְשׁוּב בְּגִרְסָאוֹת פְּחוּתוֹת יוֹתֵר.

 

אָז – אַתָּה זוֹכֵר – בָּכִינוּ מֵהָאוֹר, וְהָעוֹלָם הָיָה הָאֶמְצַע,

כְּמוֹ תַּחֲנָה תַּחְתִּית שֶׁל רַכָּבוֹת. אַחַר כָּךְ, הָיוּ רַק

 

הֶסְבֵּרִים מְגֻמְגָּמִים, שִׁירִים טְרוּפֵי הֶמְיָה חוֹזֶרֶת,

הִתְנַצְּלֻיּוֹת שֶׁלֹּא הוּבְנוּ, וּמִכְתָּבִים

 

שֶׁלֹּא פָּתְרוּ דָּבָר. אֲנָשִׁים עָיְפוּ מַהֵר, וּמִהֲרוּ אֶל מִי

שֶׁכְּבָר בָּטְחוּ בְּקִיּוּמָם. כָּמוֹנִי וְכָמוֹךָ

 

הֵם הֶאֱמִינוּ בַּהֶרְגֵּל בְּלִי לַחְשֹׁב עָלָיו, לָבְשׁוּ אוֹתוֹ

כְּמוֹ עוֹר נָחָשׁ, כָּל בֹּקֶר. אֲנִי שָׁאַלְתִּי מַה שְּׁלוֹמָם,

 

לָחַצְתִּי אֶת יָדָם ("שָׁלוֹם"), הִבַּטְנוּ זֶה עַל זֶה

מִלְּמַעְלָה אוֹ לְמַטָּה בְּאוֹתוֹ כְּאֵב. בַּסְּפָרִים הָיָה כָּתוּב

 

אוֹתוֹ דָּבָר בְּעֵרֶךְ, רַק שֶׁהַזְּמַן הָיָה אַחֵר, מָלֵא שִׁנַּיִם,

נוֹשֵׁךְ בְּגַב הַזְּמַן הַזֶּה, שֶׁבָּעוֹלָם לָבַשׁ אֶת הָעוֹלָם. 

 

הָיוּ דְּבָרִים בְּלִי זְמַן בִּכְלָל:  מִשְׁבְּצוֹת שִׂמְלָה בָּרוּחַ,

עוֹר מִתַּחַת אֶצְבָּעוֹת אוֹ שֶׁמֶשׁ, פֶּצַע שֶׁהִגְלִיד וְנֶעֱלַם,

 

כַּפְתּוֹרֵי בַּרְקָן סְגֻלִּים, כֶּבֶל שֶׁל חַשְׁמַל חוֹתֵךְ

אֶת הַחַלּוֹן לִשְׁנַיִם, רִפְרוּפֵי וִילוֹן בַּבֹּקֶר,

 

אוֹ מַחֲבוֹא בֵּין עֲשָׂבִים גְּבוֹהִים –

לִמְּדוּ אוֹתִי דָּבָר אַחֵר, שֶׁכָּל אֶחָד יוֹדֵעַ. אֶפְשָׁר

 

לְהִתְעַלֵּם מִזֶּה בְּאֶמְצָעִים פְּשׁוּטִים, כְּמוֹ בַּאֲרֶשֶׁת "מַה שְּׁלוֹמְךָ",

"בֶּן זוֹנָה", "סְבוּרַנִי שֶׁ"  וְכוּ'. אֲבָל הַזְּמַן נִרְדָּף,

 

וְכָכָה הוּא יֶשְׁנוֹ. לְאֹרֶךְ שְׁבִיל שֶׁלֹּא נֻכַּשׁ הוֹפֵךְ הַבַּיִת

לֶחָצֵר הָאֲחוֹרִית, לַדֶּשֶׁא שֶׁמַּקְרִיחַ וְחָזִיָּה עַל חֶבֶָל,

 

וּ"כְבָר רָאִינוּ" מְמַלֵּא אֶת הַמַּרְאוֹת בַּהֲזָיוֹת

שֶׁקֹּדֶם נִקְרְאוּ חֲלוֹם. הַדֶּרֶךְ אֶל מִחוּץ לַבַּיִת

 

עוֹבֶרֶת דֶּרֶךְ מִזְבָּלוֹת שֶׁל דִמּוּיֵי קִיּוּם, וּמִתּוֹכָן

אֵינְסְפוֹר זְרוֹעוֹת שֶׁל קַבְּצָנֵי פָּנִים שְׁלוּחוֹת

 

אֵלֶיךָ בִּילָלָה נִקְלֶשֶׁת: רְאֵה אוֹתִי, רְאֵה אוֹתִי וְהַאֲמֵן בִּי,

אֲנִי בִּנְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, קַח אוֹתִי אֵלֶיךָ, קַח –

 

וְתִוָּשַׁע. מֵרֹב טִפְּשׁוּת אֲנִי בּוֹכֶה אִתָּם, בּוֹכֶה

וְלֹא מַבִּיט אֲחוֹרָה, לֹא מַבִּיט אֲחוֹרָה. בַּלַּיְלָה –

 

הֵם מְקַדְּמִים אֶת שְׁאַר פָּנֶיךָ רְעֵבִים יוֹתֵר; אַתָּה סוֹגֵר

אֶת הַמִּלּוֹן שֶׁבּוֹ חַיִּים הֵם רַק בִּלְשׁוֹן רַבִּים, פּוֹתֵחַ סֵפֶר,

 

טֶלֶוִיזְיָה, מְקָרֵר, בַּקְבּוּק. אֲבָל לַמְרוֹת הַכֹּל

הֵם פֹּה – יוֹצְאִים מִתָּא הַהַקְפָּאָה  כְּמוֹ שֵׁד מִתּוֹךְ בַּקְבּוּק

 

וְהוֹפּ אֶל הַמָּסָךְ. אַתָּה עוֹצֵם עֵינַיִם וּמַנִּיחַ. שֶׁיַּעֲשׂוּ בְּךָ.

וּכְבָר אוֹרוֹת בָּמָה, מָסָךְ עוֹלֶה קְפָלִים קְפָלִים (אֶפְשָׁר

 

לוֹמַר "פַּרְגּוֹד"). יַעַר שֶׁל עֵינַיִם, צְלִילִים וְגוּף-שֶׁלְּךָ מוּלְךָ

שֶׁצָּץ מִשּׁוּם מָקוֹם, שֶׁמִּתְגַּלְגֵּל מִתּוֹךְ הַבֶּטֶן וְלֹא מַשְׁאִיר לְךָ אֲנִי

 

מֵעֵבֶר לְעַצְמוֹ. אַתָּה יוֹרֵד אֶל הַנָּהָר בְּמַדְרֵגוֹת שֶׁל אֶבֶן,

וּמִתְפַּשֵּׁט עָרֹם בְּלִי לְהַפְסִיק לִרְקֹד. שְׁנֵי נְעָרִים שְׁחֻמִּים

 

רוֹחֲצִים תְּאוֹ בַּמַּיִם עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה לִטְבֹּל. נֵץ נוֹפֵל עַל

בָּבוּאָה שֶׁל עֵץ בַּנְיָאן, בְּתוֹךְ הָרֶשֶׁת שֶׁפָּרַשׂ פֹּה, כָּךְ נִרְאֶה,

 

דַּיָג; בַּחוּץ עוֹלָה יוֹרֶדֶת אַזְעָקָה שֶׁל מְכוֹנִית חוֹנָה.

אַתָּה נֶחְלָץ מִן הַשְּׂמִיכָה, עוֹדְךָ מָלֵא עֵינַיִם, אוֹסֵף גּוּפְךָ

 

וּמְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּקְלַחַת, כְּמוֹ חֲלוֹם חוֹזֵר. בֹּקֶר טוֹב,

אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, מוֹצִיא אוֹתְךָ לְאַט לְאַט

 

מִן הָרְאִי אֶל הַמַּגֶּבֶת, שֶׁמַּחֲזִירָה אוֹתְךָ יוֹתֵר

אֶל תּוֹךְ הַגּוּף הַזֶּה וּמַלְבִּישָׁה לְךָ פָּנִים. אַתָּה

 

מַתְחִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחֵךְ, לָשׁוֹן, גָּרוֹן, שְׂפָתַיִם, וּמְחַלֵּץ מִשָּׁם

קוֹל צָרוּד שֶׁמְּנַסֶּה אֶת הָאֲוִיר: "אֲנִי – "

 


פרק 7 מתוך "שיר" (הקיבוץ המאוחד 1995)

 

עוד מתוך "שיר בבננות :

1 "זרע שנזרע בחול" : זרע שנזרע בחול מחכה שנים לגשם

2 "וטוב שבאת": גשם. הוא נקרע מעצמו החוצה

3 "בוא שב, ראה" :  תוכו מגשש את הדברים, נהפך לחוץ

4"כבר מאוחר לחזור מכאן": קנוקנת מגששת / נכרכת / על קנוקנת מגששת

5 "אחוז עולם": כשהוא יודע שהוא זוחל, הנשל מתרחש מעצמו

6 "דבר אלי בבת אחת": יד על יד (מה שבקע, נוגע)

10 "ואיני זוכר דבר, רק זה": במים הוא שושנת ים. מושיט זרועות של פרח. טורף

12 "האם תבוא?": הוא בא

15 "עוד": עוד

16 "טובע הוא נושם": טובע, הוא נושם מים חיים

 

27 תגובות

  1. בהופעה הראשונה, הגרסאות הפחותות יותר, אלו של דארווין, או משפחת הלטאות…למרות שאני הייתי, בטוח, דג עם כנפיים…
    איזה צעקות נתתי לאור, למכה בטוסיק…
    ממש תחנה תחתית…
    הקיום הבו זמני בעולמות- מתלבש לעולם, לפעמים נושך.
    איך קראנו בספר החיים לפני שבאנו, איך.. וידענו כבר מה יהיה ובכל זאת באנו ולבשנו פנים עם קפלים…רוקדים עם המתים בגנגס, סוגדים לחי-מות ונולדים כל יום מחדש…
    איזה פרק זה, זה ג'ונגל זה…

    • הי תמי, אני לא חושב שידענו מה יהיה. הרי זה שם המשחק, שהתנאים המוקדמים נתונים וגם הרשות ללמוד, לשנות, להפתיע, לתקן.
      אבל כן, איזה ג'ונגל! 🙂

      • אני מרגישה שבחרנו את האתגרים עוד לפני שבאנו. וכל יום אנחנו בוחרים לממש אותם, או לא….לפעמים לשנות אותם וללמוד דהר מה חדש, מתוך בחירה. לפעמים קורה לי שאני מודעת לאתגר הראשוני אבל מבקשת לקבל את השיעור בגלגול אחר…:)
        ולכן השיר נתן את הדיבור, את השיח עם "אני" שמחוץ לגוף. את השיח האינטימי עם הזכרונות והסבות מדוע אני כאן- "הופ אל המסך"…:)

  2. מירי פליישר

    וואו. איזה שיא עוצר נשימה.לפעמים אל לפעמים אני ..מרתק ומחייב לקרוא פעמים רבות

  3. טובה גרטנר

    היי אמיר
    ההצורה שהשיר כתוב, היא כמו פטיש בראש, כל פעם זה מתחיל מחדש, השיר לא מתגלגל אלה עוצר.
    המקומות שאתה נוגע בהם הם סודיים, הבוקר קמתי עם ההרגשה הזאת, מן הראי אל המגבת…

    בכל אופן, אולי בגלל זה הצלחתי להכיל הבוקר את השיר, כל כך קשה לי לומר אני… ואני מדברת על האני שכתוב בשיר… לחלץ אותו מימני… זה כואב לומר 'אני' כי לאני הזה יש הרבה כאבים, וזה פחד אמיתי לדון בכאבים, כי המח היום יומי אומר עזבי…
    אבל – 'הם פה, יוצאים מתה ההקפאה, כמו שד מתוך בקבוק.'

    להתראות טובה

    • הי טובה, אני חושב תמיד על האני כרב פנים, כרפובליקה של אניים, ובכלל זה גם חיים שלא נחיו, אופציות קיום שלא מומשו.
      אבל כאן מוצג גלגולם המדוכא, שלא ניתנו לו קיום והבעה ראויים, מודעים. כאן, במצבם המדורדר הם קבצני אני, שוכני מזבלות קיום, או שדים בתוך בקבוק התודעה.
      זהו החומר שממנו עשויים חלומות בשינה ובהקיץ, כאן החיים על צידו האפל של האני, על אחורי התודעה.

      • טובה גרטנר

        היי אמיר
        מהקבצניי תודעה האלה, שקספיר עשה הרבה מחזות,
        בשבילו שדים בתוך התודעה, היה מעדן.
        הוא ידע להתנהל עם רפבליקות האני…
        ואני … גם משתדלת …אוווייי קשה.
        איזה בוקר
        להתראות טובה

        • טובה גרטנר

          לא אוותר לעצמי,
          משהו בתשובה הזכיר לי את האני… בבקבוק שלי לכודה, כשקשה, אני חוכמולוגית, מצחיקה, מתכתבת עם שקספיר.
          זה לא בגאוה שלי לי להשלים עם הקבצנים האלה, הם הרבה, וכולם ביחד מדברים, הם מעמעמים לי את ההילה,
          הם צודקים, גם להם מגיע.
          המשפט שמלווה אותי: שלא מגיע לי… כמוהם.
          השיר שלך 'נעלמים בגלקסיה' מתכתב עם השיר הזה.

          • טובה יקרה, האניים האלה הם קבצנים בדיוק משום שאינם מקבלים הזדמנות ראויה להיות… אבל הזדמנות כזו מגיעה לכולנו, ובוודאי שמגיעה גם לך.

  4. דיבר אלי כאחד היפים במחזור .
    שונה.

    גונבה שמועה לאזני
    כי בספר השירים שלך 'יום' הופיעו שירי שיירה
    אשמח אם תעלה כמה באם טרם …
    ברכות
    יפה השיר.

    • תודה, אבנר.
      וכן, יש ב"יום" שיר שיירה, אבל הוא ארוך מאוד, ולא נראה לי מתאים לפורמט של הבלוג.

  5. השיר הנוגע ביותר מכל חמשת האחרונים. וכמו שמירי אמרה, עוצר נשימה. קראתי בשבת, מאז הוא שט בראשי, לוקח זמן לעכל אותו ולכתוב עליו משהו.

  6. רונית בר-לביא

    בהתחלה, לא הבנתי כלום 🙂

    אחר כך ישבתי בפארק על הספסל ליד זקנה,
    שתמיד יושבת בפארק על ספסל.

    יש בשיר הרבה צירים.

    ראיתי כאן דיון במחזורי חיים, ומילים שמגלות או מסתירות, ארשת לעומת "באמת",
    אני מול אני אחר, אולי חבורה שלמה של אני'ים,
    ומה אומרים לעומת מה מתכוונים,
    הרגל שמעלים מציאות לעומת חדש שמגלה ומרענן, תזוזות על ציר הזמן, והדברים שקיימים גם בלעדיו,
    עיניים שרואות ובכך מעניקות חיים לעצם הנראה או פשוט ממשיכות את השקר, הצורך להיראות ולהישמע ("קַבְּצָנֵי פָּנִים", איזה ביטוי קולע !!),
    התלבושות שונות, אבל הכאב אותו דבר,
    וההרגל והצרכים האנושיים אותו דבר.

    שינה לעומת יקיצה. בהרבה מובנים.

    אלו חלק מהדברים שעלו לי בזמן קריאת השיר הרחב הזה.

    והסוף מאד דיבר אליי – הבוקר עם היקיצה מעולם השינה שמהווה קמצוץ מוות, נותן דגימה של מעבר בין מחזורי חיים.

    אני ממליצה על השיר בתור תפילת שחרית
    לחזקי הנפש מבינינו 🙂

    • הי רונית, נראה לי שישבנו משני הצדדים של הזקנה הזאת, והסתכלנו בעין עייפה בקבצני הפנים שעמדו מסביב 🙂
      תפילת שחרית – זה נפלא, וקלעת לגמרי. השיר הזה באמת התגלגל למין "שחרית" כזו בספר הבא שלי, "יום".

  7. הי אמיר, קראתי אתמול את השיר, אבל כמו שאמרו לפני, ההתרשמות הראשונה מהשיר היא לא מילים.
    והנה הבוקר חזרתי אליו ומלאה באהבה לשיר אם כי אחד השירים הקשים בספר ולא מבחינת קושי בהבנה אלא במה שמצטייר ממנו.
    שפע אמיתות מהן חדשות להבנה המתפעלת שבי ורב הכאב הנסתר על הגלוי.
    זמן נוגס בזמן, נוגס בזמן וככל שהזמן עובר כולנו נהיים הזקנה שיושבת בפארק.
    מהרגע הראשון בצאתנו לעולם אנחנו אני שמורכב מכל האניים וכולם בכו מהאור, אחד הרגעים הכי קרוב לאחדות פנימית שיש, כלומר כולם כבר שם אבל עדיין אין הפרדות לעומת סוף השיר המצליח להפריד לעצמו את האני משלל האניים לעומת האני היושב בפארק עם כל החברים הפנימיים שלו.
    ומה שהפתיע אותי, היה אותם אניים שנמצאים שם בפנים. לא כולם יפים, לא כולם נחמדים, לא כולם חבר'ה כיפיים למשחק…בשיר הזה נראה שנגעת גם בשדים שאולי רואים רק בסרטי אימה, כשמליון פרצופים מנסים לבקוע מהבטן של הילדה הישנה לה בתום, וכולם קיימים ומתחרים על השליטה במרכז האני, ומשדלים באופן שאמונה דתית עובדת: ראה אותי האמן בי ותיושע, בחירה לו נכונה יכולה להוציא מבפנים איזה שד מטורף, וכל המאבק הזה מסתתר כמו עור מתחת לציפורניים, בזמן שהשמש עומדת בשמיים כאילו כלום, והמודעות למאבק הפנימי היא המאפשרת את הבחירה באני המייצג, זה שיש לו פנים ויש לו גוף, זה שכשהוא נוגע הוא זה שיהיה קיים כלפי חוץ, ואוהבת איך שהשיר מתרחב מן האני ואתה ומתייחס גם אל כל ההם וכולם עדיין כמו בסמפוניה לכל כלי הנגינה שיש, כשכולם מנוגנים על ידי איש אחד, ממש יצרת כאן one man band שמתוכו מתנשא האני הנבחר המובחר לייצג את השאר.
    וכשאני חושבת על כל האניים הקיימים שאצלי הם תמיד חברותיים ולפעמים בכלל בעלי תכונות שהאנשנו לבעלי חיים, וקולטת שיש בתזמורת הזו גם כאלה בלי חוש שמיעה שמזייפים או כאלו שבאו לחבל או להפריע, אני מעריכה עוד יותר את האני המנצח על כולם וקובע מי הוא זה שיצא מהמראה אל המגבת להתענג על המגע.
    ויחד עם זאת, בקריאה הפרטית שלי שהספר שיר הוא ספר על ההתחברות של הכותב עם השיר ודרך יצירתו, גם כאן האתה שבשיר הוא הדיבור עם השיר וכל אלו שנקראים הם ומנסים לקבץ את דרכם החוצה, הם השירים שמבקשים להיות והמשורר מעניק פנים רק לזה הנכתב על הדף והבחירות שהמשורר עושה והפנים שהשיר מקבל…זה שיש לו פנים ונכתב הוא הנוגע…והשיר הזה נגע…בול פגיעה…בסיבה שבגינה אני כה אוהבת שירה.
    תודה.

    • סיגל, אנחנו הזקנה ואנחנו הילדה. וכן, האני זוכר את האחדות הזו, לפני שהתפצלו חייו לא לגן השבילים המתפצלים שלהם, שעודם מתחברים לאחד, אלא לתחושת ההיפרדות והנפרדות של השבילים האלה.

      אבל נכון, לא כולם באור, וגם שריטה, דיכוי, מכה יכולים להפוך לפן אישיותי שלם, שלפעמים הוא כריזמטי, ממכר, מנהיג של אבדון קטן או גדול.

      טוב שיש לנו עדיין תודעה תבונית ואסתטית, טוב שיש לנו, כמו מצפן, את הגעגוע לגעת ולהתחבר לעצמנו ולעולם.

        • אכן, בחיים כמו בשיר כל עוד המצפן עובד והקופסה שבמוח מקשיבה לו, אנו מתחברים לעצמנו הנכון, ובשיר לדעתי נראית צעדת אניים על שביל הזמן, אחד השבילים המרכזיים בחיי האדם, בין אם הזקנה בפארק לבין אם הילד שהיא הייתה, (הנה אני בנך). ועל השביל הזה, למרות שהזמן החדש נוגס בזמן שעובר והאדם מתבגר, במיוחד מול אותם דברים שאין להם זמן כמו משבצות בשמלה או שמש, (ולמרות שעל השביל הזה מועדים הרבה אנשים ונכנסים ללחץ מההתבגרות והזיקנה, רצים להתנתח בכל איבר שמזכיר גיל, או מתחבאים מתחת לשיחים שלא יראו אותם), כאן בהחלט מצטיירת התגברות על החשש, כיבוש השביל, וקבלת האני בכל גיל, האני שקופץ למקלחת ומתרענן, מביט במראה ואוהב את מי שנשקף ממנה.
          ולדעתי זה מה שעושים עם כל השבילים המתפצלים, פוסעים על כולם וכובשים אותם, וכך מגיעים אל הארץ המובטחת, ארץ האני השלם והמאושר, נטול פחד ומלא תובנות.
          ומנסיון יודעת, שכשכובשים את שביל הזמן, מחבקים את הנשכן הזה ומפסיקים להעצב או לפחד ממנו, או אז אף ניתן לחגוג ימי הולדת בלי להיות במצב רוח פסימי (כמו שהיה לי בגיל עשרים בו הייתי אומרת: "מה שמח ביום הזה? עוד שניה אני יושבת בפארק עם הזקנות עם הבלי שיניים ומדברת איתן על מרשמי קופת חולים"…ומאז חלפו כמעט 30 שנה ובפארק בכלל שמש, זוגות אוחזים ידיים ומתנשקים על כל ספסל רענן )…אז "הנה אני" קופצת למקלחת בחיוך של בוקר טוב עולם…ומתחילה לי יום נפלא שמאחלת גם לך,
          סיגל.

          • אבנר אריה שטראוס

            איזה תגובות של חסד
            שתיהן מאירות את השיר:-)
            חשופי , קורץ 🙂

          • סיגל, בדרך כלל המטוטלת של הגיל נעה לפי מצב הרוח של האנשים, ואת רואה אותם בין אופטימיות מודאגת לפסימיות נכנעת, כלומר בין פחד המוות וטיפוח הגוף בכל מחיר, לבין איזו הקלה שהנה, עוד מעט זה עובר.
            מה שאת מתארת הוא מקום שיש בו גם שלוה וגם אופטימיות ושמחת חיים. הלואי ימים נפלאים ומנושקים כאלה על כולנו:)

  8. מאת: שילי
    תוכן המסר:
    אַתָּה נֶחְלָץ מִן הַשְּׂמִיכָה, עוֹדְךָ מָלֵא עֵינַיִם, אוֹסֵף גּוּפְךָ

    וּמְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּקְלַחַת, כְּמוֹ חֲלוֹם חוֹזֵר. בֹּקֶר טוֹב,

    אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, מוֹצִיא אוֹתְךָ לְאַט לְאַט

    מִן הָרְאִי אֶל הַמַּגֶּבֶת, שֶׁמַּחֲזִירָה אוֹתְךָ יוֹתֵר

    אֶל תּוֹךְ הַגּוּף הַזֶּה וּמַלְבִּישָׁה לְךָ פָּנִים. אַתָּה

    מַתְחִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחֵךְ, לָשׁוֹן, גָּרוֹן, שְׂפָתַיִם, וּמְחַלֵּץ מִשָּׁם

    קוֹל צָרוּד שֶׁמְּנַסֶּה אֶת הָאֲוִיר: "אֲנִי – "

    אהבתי במיוחד את השורות הללו, הכלכך מדויקות בתיאור המצב המנטלי וגם הפיזי.

  9. האמת היא שבשבילי השיר די קשה, קשה במובן שסיגל הסבירה, כי הוא מעמת בדרך נוקבת ומצליפה עם המציאות הטופחת.
    החיים כמחזה שמועלה על הבמה: הופעת הבכורה הראשונה עולה מתישהו בתחילת החיים הבוגרים של אדם, פרק הזמן שבו הכול נדמה מבטיח, שהוא מרגיש צעיר לנצח, נמצא בטבור העולם, במין אמצע מוגן שבו אין גבול לרצון וליכולת, מאמין בחיים היפים כסרט, והוא חולם ומגשים, ומגשים וחולם, רוח וחומר, חומר ורוח.
    אבל החיים הם גם גרף, והזיק והניצוץ שזוהרים באור כוכבים בהופעה הראשונה, הולכים ומתעמעמים עם חלוף השנים. ועצוב לי לחשוב על הרצון הלא-אפשרי בעליל לשחזר את הזמן האבוד שבו היינו נאיביים והאמנו שהחיים יתגלגלו בדיוק כפי שנרצה, הזמן המזוכך והמזוקק, שבו היתה התכונה רבה כמו בתחנת רכבת, והכול היה רווי עשייה ובנייה ויצירה, והאור כה חזק וממלא, עד כדי בכי – הזמן שלפני הקלקול, לפני האכזבות, לפני שדברים השתנו וכבר לא חזרו לעצמם.

    אני חושבת שזה שיר על אודות הקלקול בחיים של כל אחד מאיתנו. ובתור שכזה הוא משרה מועקה, יש בו משהו שחודר מתחת לעור, מעציב, ואפילו עוכר שלווה. וזה מה שעושה את השיר טוב בעיניי, היופי שבעגמומית.
    הקלקול שאני מתכוונת אליו הוא בעצם החלום ושברו. וזו תמצית השיר לדעתי – השיבוש או מסכת השיבושים שקורים במרוצת הזמן הנוגס, לרבות ההחמצות והוויתורים. אובדן התמימות שהיתה בחלומות שלנו כשהיינו בני עשרים כי כאשר צעירים חולמים, הם כמעט לא מודעים לאי-ההתגשמות הגלומה בכל חלום.וגם אם בני אדם הם יצרנים בלתי-נלאים של חלומות, ותקווה היא יסוד טבוע עמוק, עדיין אין דרך לשחזר את הטוהר והראשוניות של אלה שהניעו אותנו להצלחות הראשונות ואז נופצו והשאירו אותנו "מקולקלים".

    יושב לו אדם על ספסל, ובראייה מפוכחת, בוחן את חייו, מריץ את ההצגה לאחור וכואב את המדרונות. בלי נבירה בעבר, בלי ירידה לפרטים של נסיבות חיים ושל סיבה ומסובב – אלא פשוט ברגע של הכרה משתומם איך ייתכן שהדברים התגלגלו לכדי כך, איך ההבטחה הגדולה שצפנו לי החיים נופצה {זאת לא השאלה בת המענה how , אלא how come – מין מחשבה שכולה אנחה גדולה}, איך זה שהבית הפך לחצר אחורית.
    יש אינסוף מיני קלקולים, הגוף מתקלקל, הנפש לפעמים מתקלקלת, האהבה, הקריירה, ההצלחה – החלומות היפים מתקלקלים והופכים להזיות. והקלקול, זה שהופך אותנו לגרסה פחותה של עצמנו, גם אם בסופו של דבר יהיה קרש קפיצה למקום טוב יותר, הוא אוניברסאלי ומכביד ולא פוסח על איש.
    מה שנשאר תמיד מהאור הגדול הוא שברי מראות מהעבר שבאים בהבזקים, כאלה שאין להם זמן במרחבי התודעה והם נצחיים דווקא כי אבדו, כמו מגע של יד על עור, משבצות שמלה ברוח – קטעי אפיזודות מהזמן ההוא, היפה. אבל אחרי האור באים גמגום ארוך, אי-הבנות, תקשורת מחוררת, מכתבים שלא פותרים דבר, עייפות מתמשכת, הרגל מדשדש-נשל-כיסוי שלובשים בכל בוקר.
    זאת כרוניקה ידועה מראש, הרי "בספרים היה כתוב אותו הדבר בערך". זאת הטופוגרפיה של החיים, אחרי שיאים מגיעות בוודאות הנפילות, זאת החוקיות. וזה עגום כי מה שהיה הבית (לאו דווקא בית במובן ארבעת הקירות, אלא כל מה שיש לנו והוא מקור חום, יציבות, שפע וכו'), הופך ל"מזבלות של דימויי קיום", לחצר אחורית, זניחה ומוזנחת, איזו עליבות יש בתמונת החזייה על חבל והדשא המקריח. הדובר בוכה ולא מביט לאחור, קשה לו המבט הזה, והוא נמלט בבריחות קטנות אל המרקע והמקרר והבקבוק. (החיזיון /חזון/מעוף – ה-vision שבפיצול המילה טלוויזיה נראה לי שתופס יותר טוב באנגלית). אבל העבר, על כל קלקוליו, וגם האני על כל פניו, שבים לפקוד, וקופצים אליו בחזרה מכל מקום שבו הטמין אותם. עד שהוא מתעייף ומרפה, מניח להם שיעשו בו…
    יפה לראות איך הריבוי הפנימי הוא תמה שחוזרת שוב ושוב בשירים. בשיר הנוכחי היא מקבלת ממד חדש ומועשר כי משתלב בה ציר הזמן של יריעת חיים. ריבוי לא רק בהווה נתון אלא גם במבט דיאכרוני, למשל איך כל קלקול יוצר אני חדש ואיך הוא עשוי להגיב לאני אחר שהיה שם קודם לכן(מה שלומך – הנימוסי המרוחק או אולי המקבל, בן זונה הכוחני והנאבק, סבורני ש… – הלוגי או המקיים דיאלוג כלשהו).

    הזקנה, בתור שחקנית סטטיסטית, היא יותר מתפאורת רקע, ולא בכדי יש אפשרות תחבירית לשייך את "הגוף רק מבקש לחזור להתחלה" גם לה וגם לדובר – מה שיוצר את האנלוגיה המשווה בניהם. מה שלכאורה נראה בשתי השורות הראשונות פיסת זמן קטנה ושגרתית של שלווה בשמש הוא מסדרון קצר אל תובנת הדובר, העצומה מבחינת ההיקף הפנוראמי שלה, שכמוה כתפיסה של אדם זקן ממרום הגיל וחוכמת הניסיון – זה מה שעושה את השיר רחב וגדול כל כך.

    הסיום אופטימי, והדובר, במאמץ עילאי להגות את עצמו, אוסף את כולו לקראת היום שבפתח, למרות הכול. וזה התיקון. זה שיר על קלקול גדול, וגם של תיקון גדול שמתרחש בכל בוקר מחדש.
    כדי ליהנות מהשיר ולהתעצב יותר 🙂 שמתי בצד "משפטי-אמא", כמו אף פעם לא מאוחר מדי, לכל גיל יש היופי שלו וכו'.

    עדיין מהרהרת על משמעות התאו והנץ ועץ הבניאן…

    איתנה

    • איתנה, איזו קריאה!
      אני מהנהן למקרא המלים –
      "אז" כשבכינו מהאור חוזר עד ללידה.

      והתאו ועץ הבניאן עולים ממציאות אחרת, מחלום (ובעצם עוד קודם ממראות שראיתי קודם במציאות, בזמן שגרתי בהודו)

      • האור ברגע הלידה – איך לא חשבתי על זה בעצמי 🙂 כבר אז מתחיל הכול להתרקם וגם להשתבש.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור