בננות - בלוגים / / דבר אליי בבת אחת
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

דבר אליי בבת אחת

 

 

  
 
יָד עַל יָד. (מַה שֶּׁבָּקַע – נוֹגֵעַ)


[6]

 

 

אַתָּה אוֹמֵר: להֵחָדֵר לַחְדֹּר. חוֹלְיָם, יַמְחוֹל,

שׁוּלֵי הָאֶמְצַע. מִלִּים נוֹפְלוֹת בֵּינֵינוּ

 

כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ שָׁבוּר. הַקְשֵׁב, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ.

אֲבָל אַתָּה, רַק בְּשֶׁלְךָ, קַיָּם קַיָּם קַיָּם.

 

לֹא מְשַׁלְּמִים לְךָ עַל זֶה, וּבְכָל זֹאת,

אָדוֹן זוּלַת וּגְבֶרֶת, אַתָּה פּוֹסֵעַ בָּרְחוֹב כְּאִלּוּ שֶׁ

 

אַתָּה רַק שֵׁם וְאֵין לְךָ טַבּוּר. אֲנִי

עוֹשֶׂה כָּמוֹךָ, חוֹזֵר עַל הַתְּנוּעוֹת

 

שֶׁעֲלֵיהֶן אַתָּה חוֹזֵר. אֱמֹר לִי, בָּבוּאָה –

אֲנִי מֵטִיל בְּךָ עוֹד אֶבֶן – הַיֵּשׁ יֶשְׁנוֹ יוֹתֵר מִמֶּנִּי?

 

אֲנִי אוֹמֵר יַמְחוֹל, חוֹלְיָם. כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ

שָׁבוּר – מַרְבֶּה פָּנִים, רַגְלַיִם וְיָדַיִם, כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ

 

שֶׁ"שָּׁם". אָז דַּי, חֲזֹר אֵלַי. אֶתֵּן לְךָ לָלֶכֶת

כַּמָּה שֶׁתִּרְצֶה.

 

עַכְשָׁו כְּבָר אֵין הֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ, מִלְּבַד הַשִּׁיר הַזֶּה

שֶׁגָּר בּוֹ קְצָת עוֹלָם. יֶשְׁנָהּ גַּם אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת

 

וְלֹא אַחֶרֶת בֶּאֱמֶת: הִנֵּה, אֵינְךָ הוֹלֵךְ בִּכְלָל.

אַתָּה לְרֶגַע לֹא מַפְסִיק לָבוֹא. אֲנִי פּוֹתֵחַ

 

פֹּה מוּלִי רְאִי, וּמְדַפְדֵּף אוֹתוֹ מוּל מַה שֶּׁכְּבָר

נִכְתַּב  לְמַעְלָה: הָעֶצֶב שֶׁאַתָּה, עָצוּב מוּל כְּחֹל שְׁמֵי עֶרֶב,

 

הַכַּעַס, הָעֶלְבּוֹן, הַגַּעְגּוּעַ שֶׁשּׁוֹאֵב כָּחֹל מִתּוֹךְ חָזְךָ,

אוֹ אֹשֶׁר שֶׁנִּשְׁפָּךְ פִּתְאֹם מוּל כְּחֹל אוֹתָם שְׁמֵי עֶרֶב

 

הוּא קוֹל שֶׁמִּתְלַוֶּה לְמַה שֶּׁמַּבָּטִי עַכְשָׁו

רוֹאֶה אוֹ לֹא רוֹאֶה. וְגַם אוֹתְךָ –

 

אֲנִי רוֹאֶה עוֹלָם-עוֹלָם, עַכְשָׁו-עַכְשָׁו, אֶחָד

וְעוֹד אֶחָד. בַּשִּׁיר הַזֶּה, שֶׁמְּדַדֶּה בֵּין דַּף

 

לְדַף, אַתָּה מֵצִיץ וּמְהַבְהֵב בֵּין אוֹת לְאוֹת,

נֶעֱלָם-יֶשְׁנוֹ, וְלֹא מַפְסִיק לָבוֹא – 

וְלֹא מַמָּשׁ לָבוֹא. אָז דַּי, בְּבַקָּשָׁה,

אַל תִּתְחַבֵּא בְּכָל מָקוֹם, דַּבֵּר אֵלַי בְּבַת אַחַת. 

 

פרק 6 מתוך "שיר" (הקיבוץ המאוחד 1995)

השיר, בתרגום האנגלי של הלנה ברג, הולחן 
ל
יצירה מוזיקלית של המלחין טומוהיסה השימוטו
To Love, To Love Me, To Love Us

http://www.blip.tv/file/4698738 

עוד מתוך "שיר בבננות :

1 "זרע שנזרע בחול" : זרע שנזרע בחול מחכה שנים לגשם

2 "וטוב שבאת": גשם. הוא נקרע מעצמו החוצה

3 "בוא שב, ראה" :  תוכו מגשש את הדברים, נהפך לחוץ

4  "כבר מאוחר לחזור מכאן": קנוקנת מגששת / נכרכת / על קנוקנת מגששת

5 "אחוז עולם": כשהוא יודע שהוא זוחל, הנשל מתרחש מעצמו

10 "ואיני זוכר דבר, רק זה": במים הוא שושנת ים. מושיט זרועות של פרח. טורף

 12 "האם תבוא?": הוא בא

15 "עוד": עוד

16 "טובע הוא נושם": טובע, הוא נושם מים חיים 

40 תגובות

  1. אבנר אריה שטראוס

    אם המוזיקה ביוטיוב אתה הולך ליוטיוב
    עושה הטמע ומעתיק את הקוד הולך לעריכה
    צד ימין למעלה מקור כותב

    מדביק את הקוד וכותב אחריו

    אם המוזיקה בפורמט אחר גם דומה.
    אשמח לשמוע :-)השיר יפה.

  2. יכולה להגיד רק: אהבתי. לא יודעת לבקר ולנתח…אבל כשיש שורות שנוגעות או מהדהדות ומדברות אלי, די לי.
    ובכל זאת שומעת ומוצאת כאן שיר על אני שני,דו שיח פנימי.
    מסמנת V:
    "כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ שָׁבוּר. הַקְשֵׁב, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ.
    אֲבָל אַתָּה, רַק בְּשֶׁלְךָ, קַיָּם קַיָּם קַיָּם."

    • לוסי, אם הדהד לך השיר ודיבר אלייך, מה עוד אפשר לבקש ממנו? או מהאני השני שמצאת כאן?
      האהבה מפקיעה אותנו מעצמנו, עושה אותנו חלק משלם חדש, מציגה אותנו כמו משהו שבור – "הקשב, אני אוהב אותך"…

  3. "חוֹלְיָם, יַמְחוֹל" עד שהצלחתי לקרוא ולהנות מהצירוף הנפלא שלך קראתי את זה כ: החולי שלהם ימחל להם…(זה בגלל בעיות שלי בקריאה..:)..)
    אבל זה הסתדר לי , משום מה עם "מילים נופלות בינינו"…
    אחר כך קראתי שוב והתגעגעתי אל החול והים.
    קשה היתה לי הידיעה שאני כאן ללא טבור, יתומה, מטילה אבן לתוך עצמי כדי לשמוע הד, לדעת מה העומק….
    "דבר אלי בבת אחת" – הדיבור הפנימי, הצדדים "באני" שאני לא מכירה ולא מודעת אליהם, אם יבואו בבת אחת אתפלץ, כלומר רק שזה לא יקרה, אני מפחדת מזה. זה יבלבל את כל השקט שהשגתי.
    השיר הפך לעוד צד בתוך "האני" והוא מדבר בקול חרישי וחופרני שלא הייתי מודעת שהוא קיים, גם הוא קול שלי, כאילו שלי כי אתה כתבת וגילית לי אותו אצל עצמי…אז תודה.

    • תמי, איזו תגובה מרגשת. כנראה שבכל זאת יש עדיין טעם לדיבור בעולם)
      השיר אם כן עומד בעמדה חתרנית תחת שקט, אבל הוא גם תזכורת לעושר שמור לחופריו 🙂

      • המשמעות של כל חיינו נמצאת בדיבור.
        האומנות היא גם דיבור. בלי דיבור פנימי ו/או חיצוני עם הזולת היינו כשאר החיות ולא היינו מצליחים להיתישר, בכל מובן של המילה…
        גם עשרת הדיברות הן דיבור שלא קיים בעולמות חוץ אנושיים.
        וזה נכון שהשיר חותר/חופר כנגד השקט כדי לעורר למשמעות…
        אבל בכל זאת יש שקט מסוים, שקט מבורך שנראה לי קשה להשגה והוא הבלאנס, המאזן אותנו. שקט של הלבד כמו שקט של הביחד.
        האיזון בין דיבור לשקט הוא סוד קיומי.
        כלומר יש מקום חשוב לשניהם. (נראה לי השיג בלתי רגיל לשתוק ביחד)
        לו הדיבור היה חי ללא השקט, או הפוך, הייתי משתגעת…:)

        (סליחה מראש) הקשבתי לקובץ MP3 ובהתחלה אהבתי מאוד את הקבוקי. עד שהתחילה השירה האופראית שהוציאה אותי מאיזון…:)

        • הי תמי, גם לי היתה בדקה הראשונה צרימה. השילוב בין המילים באנגלית (אחרי שהשיר כבר נחווה ונטמע בצורתו בעברית) לבין הלחן -נשמע לאוזני בהתחלה מאולץ וזר או לא הרמוני-מערבי, יצירה בת כלאיים. אולי כי אלה שני מעתקים שצריך לדלג על פניהם – התרגום+הסולם היפני (אם אפשר לקרוא לזה כך, אין לי מושג בטרמינולוגיה של צלילים וטונים).

          בשמיעה שנייה נכנסתי לָראש, ובשלישית זה כבר היה סוחף, היו שורות שנשמעו כמו מנטרה, exist exist exist
          לוקח זמן להיכנס לזה ואז נעשה כמעט מדיטטיבי. תנסי עוד פעמיים. ואם גם אז לא…אז לא.

        • תמי, היצירה הזאת מורכבת. היא מתחילה בסטפס של פלמנקו (לזה התכוונת, לא?) עם מוזיקה ג'זית, אח"כ נכנסת המצו סופרן. כשאיתה יש שם גם 6 גיטרות, 2 פסנתרים, 2 אורגנים ו2 גיטרות בס.
          אני מאוד אוהב את הפרשנות המוזיקלית של השימוטו, אבל על טעם וריח…

  4. טובה גרטנר

    היי אמיר
    שיר עוצמתי
    דבר אלי בבת אחת
    ששום מילה לא תזול לצדדים לא תתפספס.
    רק על המשפט הזה הייתי יכולה לעושת שיר שלם.
    להתראות טובה

  5. השולח: איתנה
    תוכן המסר:

    ניסיתי לכתוב משהו אחר – שמן הסתם כמו תמיד, כמו אצל כולנו – יביא משהו ממני אל השיר, אבל זה לא הלך כי הרגשתי שהשיר הזה הוא לגמרי לגמרי אני, ולכן אין לי דרך להגיב אליו ספרותית אלא רק לומר משהו אישי נטו. לא חושפני, אבל כל כך אישי שכמעט ויתרתי.
    שנים הטרידו אותי ריבויי האני שבי, הם הביכו, בלבלו. צדדים שונים התעמתו ואני הייתי כבוררת, מתוסכלת מהקונפליקט, לפעמים נשארת על המדוכה, מתקשה למפות את עצמי ולהגדיר או לקבוע משהו עמיד, ברור. באופן טבעי הנחו אותי רצון ושאיפה לסוג של אינטגרטיביות, שמשהו יאחד איכשהו את אינספור הקוטביויות. ולא פעם היה לי מונולוג-דיאלוג כזה כמו בשיר. חשבתי שזה פסול שיתקיימו בי תכונות מסוימות ובה בעת גם ההופכיות שלהן. הרגשתי לא קוהרנטית. כוונתי למשהו שהוא מעבר לאני משתנה שנובע מאני מתפתח או מתבגר, ומעבר לגילויים חדשים על אודות העצמי שכל אדם חווה. כוונתי לסתירות פנימיות שהן בילד-אין במהות, שהן טבועות בבסיס.
    ביום שבו הבנתי שהסתירות האלה הן לא חריקה או דיסונאנס פנימי "כמו משהו שבור"- זו היתה הקלה עצומה, ההקלה שבהשלמה עם העובדה שאני גם א' וגם ב' (הנגדי לא' על אותה סקאלה) וכן הלאה. ויותר מזה, ההשלמה אפילו הפכה לאהבה (טוב, לא צריך להגזים. היא הפכה לחיבה), התחלתי לחבב את הסתירות האלה. מצאתי שמעניין יותר, חי יותר, רבגוני ומסקרן יותר להיות כמה דברים בה בעת. מתח פולרי מעיק הפך למלאות מורכבת ורצויה. קיום הסתירות כשלעצמו נעשה לתכונה מגדירה. כתבתי "ביום שבו הבנתי" מפני שזה קרה ביום אחד, בהכרת פתאום ו"בבת אחת", כמילות הכותרת, החלו ההפכים האלה לדבר בינם לבין עצמם ואליי. לא שיחת התאבקות אלא שיחה חברית, כאילו מתוך הסכמה שלא להוציא זה את זה, ואז חשבתי ביני לביני שאני לא חייבת להיות או-או וטוב לי להיות גם-וגם. וההופכיים או האחרים שבי, ממש כמו בשיר, מוזמנים לבוא וללכת כאוות נפשם, להציץ ולהבהב ככל שירצו, ולהיות וגם להיעלם, ולבוא ולא ממש לבוא ולא להפסיק לבוא כי בעצם "אינם הולכים בכלל", כי בעצם "אין הבדל בינינו", כי בעצם הבית הוא אני והוא אחד והדלת פתוחה.
    דומה שהשיר הזה הוא מין דקה או דקתיים שלפני האחדות הנשאפת הזאת. כך נראה לי בגלל הנימה המפצירה של הצד האחד. לומר "אני אוהב אותך" שונה בתכלית מלומר "תקשיב, אני אוהב אותך". זה צד שמבקש קשב כי נכון להווה של השיר, הצד האחר די אטום, הוא בשלו, אגוצנטרי אפילו, מתכחש, בורח, מתחבא, מסרב להתחבר לסך הכול של תמונת האני המלאה, לפנים האחרים, יש לו רק שם {אולי אני חדש, מתנשא מעט, מתהלך לו מרוחק מעצמו, חירש לעצמו וקשוב לזרים-אדון-זולת-גברת, אולי מחיר הפרסום, אולי מחיר המרוץ התחרותי של החיים שמרחיק את האדם מהגרעין ההיולי שלו}, בלי טבור בלי אמצע בלי תוך, כל כך סרבן שצריך לטלטל אותו, לזרוק לתוכו אבן כדי להזיז בו משהו, כדי שיבין שהוא צד אחד בתוך השלם, וגם אם אין "ישנו יותר" מהצד האחר, (שהוא אולי המוקדם והראשוני יותר) – זה בסדר גמור. רק שיבוא ויתחבר ויהיה כי יתקבל באהבה.
    אחרי ארבעה שירים, שקראתי כל אחד כשלעצמו ובמנותק משאר הקובץ ומשאר שירתך בכלל, התחילו להתחבר לי הדברים לכדי עולם אחד. התחלתי לעשות קישורים ולעמוד קצת על הדרך שבה הם מצטרפים זה לזה למסכת רחבה יותר (שאולי תשתנה ואולי תתרחב מול שירים נוספים):
    ההתמזגות, טשטוש קו הגבול – ימחול, חולים (המהדהדים לחוף מ"בוא, שב, ראה") ההשתקפויות במראה (המהדהדות לזבוב מהשיר הקודם), הכאן והשָם, הקריאה לשוב ולחזור אל הראשוניות האמיתית- זו שמתחת לפסון שלנו כשאנחנו פוסעים ברחוב, ההזמנה-תחינה-הפצרה לבוא/לשבת/להקשיב/לדבר.

    • גיורא פישר

      התגובה של איתנה נתנה לי מפתחות לשיר.
      עכשיו, מאד יפה

    • איתנה, אני חושב שאני ממש מבין איך את מרגישה עם האני הרב הזה. וכן, כזה הוא.
      אם הבוס שבפנים אינו פריק שליטה מוקצן במיוחד, אז כן, האני הוא רפובליקה. וכן, זה בהחלט יכול להיות כיף 🙂
      וכן, זו מציאות הרבה יותר גמישה ממה שמלמדים אותנו לחשוב, הרבה יותר גמישה כשמתייחסים לאניים הללו ברוח משחקית.

      ועוד משהו: נדמה לי שאת הדרמה שבפנים אנחנו לרוב גם מחצינים במידה זו או אחרת. כאשר למעלה כן למטה (כלומר כאשר בפנים כן בחוץ). אנחנו צמאים למגע עם עצמנו, בין אני לאני, בדיוק במידה שאנחנו מחצינים אותם וצמאים במציאות "החיצונית".

      • אכן מסכימה גם אני עם איתנה ואיתך אמיר. יש הרבה הרבה עיוותים בדרך שבה אנחנו מאולפים משחר היוולדנו. דרושות לפעמים שנים רבות לנפות את המוץ מהתבן ולהכיר את הוייתנו כנתינתה ולהתיידד איתה ולהשתעשע איתה ולהינות. והמורכבות הפנימית רבת הפנים היא מתנה אדירה ולא בהכרח "סכיזופרניה". כל שסביבנו נועד לא אחת לערוך לנו תהליך חניכה – קרי סוציאליזציה, סירוס האניים ושעבודם לנוחות סביבתית. מאושר האדם שילמד כמה שנים לפני שובו לנותן המתנה ליהנות ולברך על כל אני שהתגלה ומוצה וגרם הנאה וזכה לאהבה מצד בעליו קודם כול ובאחרית הכול.

        • נכון אמרת, לברור את המוץ – יש לנו תודעה אנליטית, תבונית, שבעזרתה אנחנו מביטים בזרם הסטיכי של רגשות, תגובות אוטומטיות ושיקולים מובְנים של… עצמנו.
          אולי לזה התכוונת ב"כל אני… שזכה לאהבה על ידי בעליו" – כי האם לאני יש בעלים? האניים הם ההנהלה… ומי שדוחה אני מסוים הוא 'אני' אחר, מפוחד או דיקטטורי או שניהם.
          אנחנו נושאים אניים חברתיים שאינם באמת שלנו, ואניים שהבאנו איתנו – מי יודע מנין.
          אולי בסופו של דבר כל 'אני' הוא התמקדות מסוימת של התודעה בעולם(תודעה = או הרוח או הנשמה איך שלא תקראי לזה).

          • הבנו זה את זה מדויק, מלבד דבר אחד שאולי שנוי במחלוקת – אך אינני יכולה להוכיחו או להגדירו מעבר למילה האחת – מנצח. האניים הם ההנהלה – אבל יש מנכ"ל. נדמה לי שאני רק מרגישה בקיומו בעוד שאתה מסוגל יותר לתפוס אותו בקוגיטו שלך (שאצלי משום מה חלש יותר מעולם התחושות שלא תמיד ניתן להמשגה, אך הוא קיים ולפעמים אפילו בחוזקה, ואפילו מדי – יש יאמרו או יטענו "נגדי")

      • את הדרמה שבפנים, כנראה הרוב מחצינים, אבל לא כולם. אני למשל לא, לצערי אבל גם לשמחתי (לצערי, כי זה היה יכול להיות משחרר. לשמחתי, כי איפוק הוא שליטה חיובית) – והנה במקרה אמרת משפט שהוא אחת הסתירות הכי גדולות שלי – שום צל של דרמה לא ידלוף ממני החוצה בשום מצב, החוץ עומד לעתים בסתירה לפנים. השתדלתי שלא להביא דוגמאות ספציפיות על עצמי כי מה שמעניין זאת התופעה בכלל. לכן גם ניסיתי לדבר בכללי על איך מערך פנימי משתנה לאור או לנוכח תזוזות שמתרחשות בו ויוצרות מערך חדש.
        אני דיברתי על סתירה כי זאת התוצאה שקרתה לי כשסיפחתי אליי את ה"אותך-אתכם" (מ"הקשב, אני אוהב אותך") אבל ה"אותך" הזה יכול להיות כל פן סורר או פחות רצוי או רק אחר, ולאו דווקא כזה שעומד בסתירה לצדדים האחרים.
        לפני זמן מה שלח לי חבר מחווה קטנה. זה היה משפט של ז'אן ז'ק רוסו שהשם שלי "מופיע בו". הרגשתי לרגע קרבה עזה לרוסו 🙂 וקראתי בהשתאות את המשפט שוב ושוב. כששאלתי, אבל איך ידעת, איך הרגשת שזה בדיוק עליי. הוא ענה, סליחה, זה לא עלייך, זה עליי.
        הנה המשפט:
        "כך החל להתעצב בי הלב הגאה והמלא רוך כאחד, האופי הנשי והבלתי נכנע כאחד, המיטלטל תמיד בין החולשה לבין האומץ, בין הרפיסות לבין המוסריות האיתנה, האופי שכל הימים העמידני בסתירה עם עצמי, וגרם שהן הנזירוּת והן הנהנתנות, הן הצניעות והן העונג, פסחו עליי כולם כאחד."
        ז'אן-ז'ק רוסו.

        אחרי מאבק בעלות קצר על המאמר הזה, הסכמנו בסופו של דבר לחלוק בו.
        וההבדל הגדול: על רוסו פסח הכול. לא כל שכן עליי ועל מי מהמשוחחים כאן ששותף להרגשה הזאת ומתקיימים בו בכפיפה אחת כל אלה ועוד.

        בסך הכול כל נפש היא מרובדת מניה וביה, יש שסבוכים יותר ויש שפחות, יש שמתבוננים פנימה ויש שלא ממש.
        אני בוחרת להתנסח כך, ולומר יש בי הרבה אניים, גם כאשר ברור לי שזה קצת פשטני, בייחוד על רקע תלי התלים של תיאוריות פסיכולוגיות על הנפש, ובייחוד כשבכל אדם יש מדורים ומגירות, ופרקים ומהדורות ומחילות וכספות.

        איתנה

        • איתנה, כוונתי לא הייתה דווקא לחיים שאפשר לעשות מהם סרט (מה שלגיטימי לגמרי), אלא לכך שנסיבות חיינו מתעצבות על פי מי שאני, כלומר על פי כל אותם אניים. שקוף יותר שנסיבות חיינו אינן מקריות כשאכן רואים אותם.

          אני חושב שהשימוש במונח הזה "אניים" עדיין דורש בירור (הם שונים בעוצמה, במקור, ובתרומתם לאושרנו)אבל המונח הזה בריא יותר משלל האבחנות הנפשיות פשוט בזה שהוא מנכס לנו בחזרה את התודעה והרצון שלנו בכללותה, ומחזיר לנו אחריות ושליטה על מי שאנחנו.

    • (אמיר לגבי העניין הטכני ביקשתי סיוע
      אבל אולי אתה צריך לאחסן את זה באיזה מקום ברשת קודם ואז יותר פשוט, אתה גם יכול להעביר ליוטיוב עם סתם תמונה או להמיר לפורמט אחר MP3 )

      לאיתנה כתבת תגובה מבורכת , צודק גיורא 🙂
      ושוב לאמיר ואיתנה
      ציטוט של תמר קפואנו מבלוג שלה
      "דמוקרטיה אנחנו מבקשים לנו, אבל במדינת הבטן שלנו, אנחנו חיים תחת כיבוש,
      משטר פאשיסטי, שכולא אותנו בתוך כלא של דוגמות חברתיות."

      • הי אבנר, תודה. הקובץ כנראה גדול מדי, וקודם כל צריך להקטין אותו.
        ומה שציטטת מזכיר לי הפגנה פציפיסטית באמסטרדם שהסתיימה בהכאת השוטרים באמצעות כרזות השלום…
        כן זה נכון מאוד שמדינת הבטן היא המערכה הפוליטית היסודית, אבל זה נכון לא רק בפן הבעייתי שלו, אלא גם זה החיובי. יש ברפוליקה של הנפש גם הרבה אזרחים יפים, אמיצים, חכמים ושוחרי טוב.

      • אמיר, הבנתי עכשיו. קראתי את המילה החצנה כפשוטה. ובתוספת דרמות פנימיות קיבלתי דרמטיזציה. סרט תורכי 🙂

        תודה אבנר. שוטטתי קצת לרוחב, בלי לצלול, ראיתי את מטע הבננות במבט מלמעלה, והבנתי שזה מין סלון קטן ושהרבה מהקוראים כותבים בעצמם. מכירים מזמן, מתארחים ומארחים. יפה.זכר קלוש לסלונים הספרותיים בפריז של תקופת ההשכלה, רק עם קצת פחות גינוני חצר.

        הבאת את חלק הציטוט של קפואנו שמדבר על המשטר הפשיסטי, הכיבוש, הכלא, אבל בתמונה השלמה שהיא מציירת יש גם הצד שהדוגמות החברתיות מדכאות ושעליו היא מצרה או קוראת לו להשתחרר מהדיכוי של האני השופט, אז לאמיר היה חסר הצד החיובי של רפובליקת הנפש, שהוא לא ראה. כמו לדבריה, היופי שבלהיות מטופשים, אוויליים, ילדותיים, להתנגן עם התווים העלומים של הנשמה, לשכב על הגב וכמו פעם לתת שמות לצורות של העננים.

  6. רונית בר-לביא

    כשמשהו שבור, יש הפרדה.
    בין אני שכאן לאני האמיתי שכאן (?)
    אבל עדיין לא ראינו. בבת אחת.

    לפעמים הוא מנצנץ קלות ..

    "קיים קיים קיים" ולא משלמים לנו על זה.
    מאד אהבתי, בכל כמה שורות ראיתי פנינים.

    אלו לפעמים גם המחשבות שלי..

    • רונית, בעצם הקשר, בעצם היחס הזוגי, בעצם ההכרזה של האני על עצמו ועל זולתו (פנימי או חיצוני) כשלמות אחת, האני מעמיד את עצמו כמשהו שבור, כחצי משלם. בערך כמו מה שקרה לנסיך הקטן עם השושנה…

  7. בַּשִּׁיר הַזֶּה, שֶׁמְּדַדֶּה בֵּין דַּף

    לְדַף, אַתָּה מֵצִיץ וּמְהַבְהֵב בֵּין אוֹת לְאוֹת,

    נֶעֱלָם-יֶשְׁנוֹ, וְלֹא מַפְסִיק לָבוֹא –

    וְלֹא מַמָּשׁ לָבוֹא. אָז דַּי, בְּבַקָּשָׁה,

    אַל תִּתְחַבֵּא בְּכָל מָקוֹם, דַּבֵּר אֵלַי בְּבַת אַחַת.

    מאוד אוהבת את השורות האלה, את הצעקה שבהן, את האנשה שבהן, את האיחוי התמציתי המרוכז בין ריבוא הקולות – גם שניים הם לפעמים יותר מדי – ליכולת המיטבית לנצח עליהם ולהנציחם. וכן, לא תמיד אנחנו שליטים על יצירי רוחנו. אנחנו האדונים וגם המשרתים.

    • ענת, תודה על המלים החמות, אם כי אני לא מצאתי קשר בין "האדונים והמשרתים" וכו' לקטע שציטטת –
      כנראה באסוציאציה או תגובה למכלול השיר?

      • אמיר, "האדונים והמשרתים" מתייחס גם לשיר וגם לדיון שהתפתח בעקבותיו – על צבר האניים ואופן פעולתם. האם האניים שולטים בעליהם או שלהפך. ואם להתייחס ספציפית למילות השיר שציטטתי, אזי ה"אדונים והמשרתים" הוא טריוויאלי. מיהו האדון? האם דבר השיר המסתתר או שמא זה הקורא אליו שיואיל בטובו ויתגלה בשלמותו? וזה כמובן כאנלוגיה לגזרות חיינו האחרות.

        • ענת, במינוח שלך יש כבר תורת אישיות – מצד אחד "אני" ומצד אחר "בעליו". כל אני הוא ההנהלה, אבל לכל "אני" כזה יש כוח שליטה מסוים, ומבחינה זו הם לא שווים זה לזה.
          יש גם הבדלים בין 'אני' ל'אני' מבחינת מקורם. יש בנו אניים "מצולמים" שהפנמנו לחיוב או לשלילה מדמויות חזקות בסביבה שלנו, ויש אניים שבנויים על מערכות של התנסויות מגילים ומציאויות שונים.
          אני לא יודע אם לזה התכוונת, אבל אני חושב שכשהתודעה התבונית שלנו חשה מודברת ונשלטת על ידי אני כלשהו נגד השכל הישר, כמו בדיבוק, יש מקום לדבר על 'אדונים ומשרתים'.

  8. כן. מה שבוקע נוגע.
    בין שני קירות, בין שני מרווחים,בין שתי נקודות
    עובר רק קו ישר אחד, אפקי, רוחבי, רצוף בנקודות,וכל נקודה עולם ומלואו, רצף של מילים, של רגשות, כמו חוט ארוך אינסופי, רצוף, לא שבור, לא מנותק.
    תקשיב לי, תאהב את עצמך, אתה קיים זו כבר עובדה. אין צורך להזכיר את זה כל פעם מחדש, לא משלמים לך על זה. כמה נכון.
    כשתפסיק לזכור את קיומך, לא תהיה זולתך,אלא בקיום הרמוני איתו. האם אתה רואה אותי חוזר על תנועותיך, האם אתה רואה אותך, בתנועותי?, האם אתה מסתכל בכלל בשביל לראות?
    די… עם הפחד, עם התסכול., תוציא כבר את השפן שבתוכך בבת אחת.

    • הי עופרי, מעניין איך שהבנת את השיר. האם זו פרפראזה או דיבור אל האני? לאט לאט הכל ייצא – השפן מן הלב והפחד מן הכובע…

  9. הי אמיר, אוהבת מאוד את כותרות השירים שבספר, כבר אמרתי באחד הפוסטים שהם מרכיבים בעיניי את השיר הכי יפה.

    זרע שנזרע בחול מחכה שנים לגשם
    גשם, הוא נקרע מעצמו החוצה
    תוכו מגשש את הדברים, נהפך לחוץ
    קנוקנת מגששת, נכרכת, על קנוקנת מגששת
    כשהוא יודע שהוא זוחל, הנשל מתרחש מעצמו
    יד על יד (מה שנוגע, נוגע)

    מכל שורה בשיר הכותרת נפתח לו צוהר לשיר שלם, שיר שיכול להקרא כשיר בפני עצמו, ושיר שהוא המשכו של השירים האחרים. מאוד אוהבת את הרעיון וזו לי הפעם הראשונה בספר שירה שאני מודעת לכך שלסדר קריאת השירים יש ממש חשיבות. ואין לי מושג אם יש עוד ספרים כאלה כיוון שהקריאה שלי מבחינה כמותית היא דלה וההכרות שלי עם משוררים היא מצומצמת, אך כל אלו לא מונעים ממני את היכולת שלי לפתח את טעמי ולהתחבר למה שמחבר אותי אליו חזק.
    הספר הזה הוא כזה עבורי. כי כמו שאמרת, מה שנוגע נוגע, אבל בספר הזה הכל נוגע כמו שבאותה מידה הוא שומר על עצמו לעצמו.
    הפעם הזאת, דווקא אני לא אדבר אליך בבת אחת כי מול שיר כזה זה בלתי אפשרי עבורי.

    • סיגל, נכון, זהו הסינופסיס של כל הספר – 18 שורות המוטו של 18 השירים.
      והנה אני מוסיף לך עוד אחד 🙂 –

      זרע שנזרע בחול מחכה שנים לגשם.
      גשם, הוא נקרע מעצמו החוצה.
      תוכו מגשש את הדברים, נהפך לחוץ.
      קנוקנת מגששת, נכרכת, על קנוקנת מגששת.
      כשהוא יודע שהוא זוחל, הנשל מתרחש מעצמו.
      יד על יד (מה שנוגע, נוגע).
      מה שנוגע, יש לו פנים.

    • סיגל, נכון, זהו הסינופסיס של כל הספר – 18 שורות המוטו של 18 השירים.
      והנה אני מוסיף לך עוד אחד 🙂 –

      זרע שנזרע בחול מחכה שנים לגשם.
      גשם, הוא נקרע מעצמו החוצה.
      תוכו מגשש את הדברים, נהפך לחוץ.
      קנוקנת מגששת, נכרכת, על קנוקנת מגששת.
      כשהוא יודע שהוא זוחל, הנשל מתרחש מעצמו.
      יד על יד (מה שנוגע, נוגע).
      מה שנוגע, יש לו פנים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור