בננות - בלוגים / / כבר מאוחר לחזור מכאן
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

כבר מאוחר לחזור מכאן

 

 

  קְנוֹקֶנֶת מְגַשֶׁשֶׁת / נִכְרֶכֶת / עַל קְנוֹקֶנֶת מְגַשֶׁשֶׁת

 

4

 

כְּבָר מְאֻחָר לַחֲזֹר מִכָּאן, גַּם מְסֻכָּן לַחְדֹּל מִמַּה

שֶּׁכְּבָר אָמַרְנוּ וְהָיָה, וְיֵשׁ בּוֹ מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה.

 

תִּקַּח מַה שֶּׁתִּקַּח. כּוֹסִית, סִיגָרִיָּה, טֶלֶבִיזְיָה,

אוֹ כָּל אָלִיבִּי שֶׁתִּרְצֶה (אִם לֹא אִכְפַּת לְךָ, אֲנִי

 

אַמְשִׁיךְ לִכְתֹּב: פְּנִים יָרֵךְ, מִרְקָם שְׂפָתַיִם, יָד אַחַת

חוֹפֶנֶת מְצִיאוּת קְמוּרָה, פִּטְמָה בְּאֶמְצָעָהּ). נָכוֹן,

 

הַשִּׁיר הַזֶּה חוֹזֵר עַל מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לַחֲזֹר עָלָיו

וּכְמוֹ מִדֶּלֶת בַּמִּדְבָּר, אִי אֶפְשָׁר לָצֵאת מִמֶּנּוּ

 

מִבְּלִי לִפְגֹּשׁ אוֹתוֹ בַּחוּץ. הִנֵּה: דְּרָכִים וּמִדְרָכוֹת,

נִמְלֵי אֲוִיר וְיָם, לַוְיְנֵי תִּקְשֹׁרֶת. הִנֵּה: חָלָל

 

חִיצוֹן מִ"כָּאן", גַּם הוּא בְּשִׁיר כָּזֶה

עוֹד נְקֻדָּה שֶׁל יַחַס, כְּמוֹ כָּל דָּבָר אַחֵר;

 

וְלֹא רַק הוּא, כָּל "שָׁם" כְּבָר כָּאן: חַלּוֹן

פָּעוּר אֶל מוּל חַלּוֹן, וְזִכְרוֹנוֹת

 

טוֹרְפִים אֶת כָּל הַחֶדֶר: חוֹף יָם, דְּקָלִים, גּוּפָהּ הַנַּעֲרִי

רָכוּן עַל הַמַּחְבֶּרֶת, רֹאשָׁהּ מֻטֶּה וּשְּׂעָרָהּ שָׁחוֹר, חָלָק, נוֹפֵל,

 

וּמְכַסֶּה אֶת הַיְקוּם. שְׂפָתַיִם, פְּנִים יָרֵךְ, שָׁדַיִם

שֶׁנּוֹבְטִים עַכְשָׁו, אַפּוֹן יַפָּנִי, טוּסִיק.

 

מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הַסֵּדֶר הַזֶּה – אֵין לוֹ פַּחַד, אוֹ לְפָחוֹת

יֵש לוֹ שִׁכְחָה, כְּשֶׁמַּבָּטוֹ כָּל רֶגַע נוֹבֵט עַל הַמַּרְאוֹת.

 

אֶכְתֹּב אוֹתוֹ עַכְשָׁו: אַנִּיחַ לוֹ לְהֵעָלֵם מִלָּה מִלָּה

וְלֹא לִהְיוֹת כָּל כָּךְ; וְכָל שׁוּרָה תַּתְחִיל וְתִגָּמֵר

 

כְּמוֹ נְחִיתָה שֶׁל זְבוּב בְּתוֹךְ חֲדַר מַרְאוֹת. וּמֵחָדָשׁ:

יָם שֶׁל יָם, חוֹל שֶׁל חוֹל. הַבֵּט וּבְרָא אוֹתָם,

 

הַחֲזֵק בָּהֶם לְרֶגַע בֵּין הַגְּבוּלוֹת שֶׁנּוֹדְדִים,

קְבַע אוֹתָם בְּאוֹתִיּוֹת כְּמוֹ צְעָקָה סְדוּרָה

 

לוֹמַר אֶת מַה שֶּׁאֵין, שֶׁלֹּא הָיָה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה

וְאַל תִּטְרַח יוֹתֵר מִזֶּה. עַכְשָׁו הַרְפֵּה. וְשׁוּב –              

 

פרק 4 מתוך "שיר" (הקיבוץ המאוחד 1995)          הקש לפרק הבא "אחוז עולם"

 

עוד מתוך "שיר בבננות :

1 "זרע שנזרע בחול" : זרע שנזרע בחול מחכה שנים לגשם

2 "וטוב שבאת": גשם. הוא נקרע מעצמו החוצה

3 "בוא שב, ראה" :  תוכו מגשש את הדברים, נהפך לחוץ

5 "אחוז עולם": כשהוא יודע שהוא זוחל, הנשל מתרחש מעצמו

10 "ואיני זוכר דבר, רק זה": במים הוא שושנת ים. מושיט זרועות של פרח. טורף

 12 "האם תבוא?": הוא בא

15 "עוד": עוד

16 "טובע הוא נושם": טובע, הוא נושם מים חיים

 

 

 

 

 

31 תגובות

  1. אי אפשר להרדם עם מחשבה על "מְצִיאוּת קְמוּרָה, פִּטְמָה בְּאֶמְצָעָהּ"- מה זה צריך להיות?

  2. אם אנחנו כבר כאן, אומר השיר, אז בואו נהנה מכל הבריאה היפה הזו. התאור של הבחורה עם האפון הקטן הזכיר לי תאור של פיות, מחוללות קסמים…אוהבת אותה..
    אני אין לי אליבי ל"היות". אולי יש אבל לעיתים "היעוד" הזה נשמע קלישאה רצוצה כמו קנוקנת נכרכת, מגששת….:)

    • מה קלישאה? ה"ייעוד" או ה"קנוקנת"?

      • האליבי שהוא תחושת השליחות, הסיפור שאספר לעצמי מה אנחנו עושים כאן שם או בכל מקום, כאילו יש יעוד לכל זה. זו הקלישאה. (מחר בטוח אחזור לתלם/חלם, אזרע בדימעה ואקצור בשימחה)
        חוצמיזה אהבתי את התאור הגאוני בלי הפתרון..:)

  3. מאת:sigal v

    הי אמיר, לאט לאט עם התקדמות הקריאה בשירים נפתח ונחשף המקום שלדעתי נכתב ממנו השיר. (או אולי נחשף המקום שממנו אני קוראת את השיר…אין לדעת:)

    השיר הזה מעמיד אותי הקוראת בתחושה של קנוקנת שמגששת אחרי קנוקנת השיר, השולח אלי זרועות להתחבר אליו בנגיעה, ויש לי הרגשה שדווקא בשיר הזה, שהיה לי קצת קשה לפיצוח, כי התבלבו לי כל הנמענים, ולרגע כבר לא יכולתי להחליט אם מדובר, בקורא, באהוב, באלוהים, או במה שהכי נטיתי להבין עד כה…שמדובר בהתכתבות עם שיר תוך כדי יצירתו, דווקא בשיר הזה באמת התחברתי לנגיעה.
    וזהו, החלטתי להחליט לבחור ובחרתי באהבה.
    ההתכתבות היא עם האהבה, והיא זו שבאה, ואותה עוררת עד שתחפץ, ואותה מנסה מנסה כאן לשכנע לא לחדול מלהיות.
    ובשיר הזה נראה שהיא מתחרטת, פוחדת, מרגישה קלסטרופובית משהו ויודעת שגם אם תצייר לה דלת היא תכנס ותצא ותשאר איתך באותו הדף.

    וכאן אני קוראת נסיונות שכנוע, שהכל בכלל עניין יחסי, והמיצאות היא עובדה קיימת שלא תלך לשום מקום, ושאיך בוחרים לחיות אותה זה הסוד. איך המשורר בוחר לחיות אותה זה סוד כתוב…מלא בתשוקה ובתאווה, (שימוש במילה בשורש ח.פ.ן לא מותיר ספק בכלל:) ולאהבה החדשה שנכנסה והצטרפה לארוחת הבוקר הוא מזהיר שלחדול לאחר שכבר נאמרו מילים והתחברו הקנונות זה יהיה פשע, כמו אותה אהבה שעלתה מהזכרון ומלאה את החדר, שמה שנשאר ממנה אלו מילים של צעקה באותיות מסודרות על דף. והוא עובד על המינון וקצת מוחק מילים, עוצמות וזכרונות אבל חוזר, משחק שבו אני תומכת כמשמר אהבה, לא חוכמה להזהיר שלא לחדול, אין טעם לפחד ולא נכון להתחרט, במציאות שבה אנו חיים ניתנה לנו האפשרות לחיות אותה עם אהבה וכל מה שעלינו לעשות זה לדעת לשמר אותה, והכותב בחר באהבה שבחרה בו למשל וכשהיא רוצה ללכת, הוא משחרר לה קצת העלמות ומחזיר אותה. ואין בעיניי נפלא מזה לתאור שליטה על רגשות, אותו דבר אני משתדלת לעשות לכל קשת הרגשות, רק שעם השליליים אני עושה הפוך:)

    • סיגל, אפשר לחשוב על זולת ספציפי כאן, והקריאות (או אפשרויות הקריאה) שמנית כולן תקפות, אבל גם על היבטים שונים בתוך האני: זה שמנסה לשכוח, לשקוע מן הערות לעצמו ולחיים בהתרחשותם אל הטלביזיה, הכוסית, הסיגריה; וזה המחובר לחיים האלה, לאהבה ולתשוקה, וכשאינו חי אותם במלוא היכולת, הוא מתגעגע אליהם ושב ויוצר אותם במציאות השיר. ומציאות השיר היא מציאות רבת ממדים, אלסטית ונוגעת, שבה, כמו אולי בחלום, כל "שם כבר כאן" ברגע שחושבים עליו.

      ה"סדר", הלא הוא סדר האיברים שהוא מונה ("שְׂפָתַיִם, פְּנִים יָרֵךְ, שָׁדַיִם / שֶׁנּוֹבְטִים עַכְשָׁו, אַפּוֹן יַפָּנִי, טוּסִיק.") הוא סדר עולם והמעשה הוא מעשה בריאה. "מי שאמר והיה העולם" הוא מכינויי הבורא, אבל כאן הבריאה היא בריאת האהובה, ותו לא.

      • "זה שמנסה לשכוח, לשקוע מן הערות לעצמו ולחיים בהתרחשותם אל הטלביזיה, הכוסית, הסיגריה; וזה המחובר לחיים האלה, לאהבה ולתשוקה, וכשאינו חי אותם במלוא היכולת, הוא מתגעגע אליהם ושב ויוצר אותם במציאות השיר".

        מעניין, אבל את הפרוש המביט פנימה הפעם פיספסתי, בתור שוקעת מקצועית מהעצמי אל הטלויזיה, ובמיוחד אל סדרות המתח שבה, אחרי המשפט:"תִּקַּח מַה שֶּׁתִּקַּח. כּוֹסִית, סִיגָרִיָּה, טֶלֶבִיזְיָה,
        אוֹ כָּל אָלִיבִּי שֶׁתִּרְצֶה " (אליביים) שבא אחרי "מסוכן לחדול" (פשע) הבנתי את השורות כך:

        עכשיו שהוא בא וישבנו ודברנו

        כְּבָר מְאֻחָר לַחֲזֹר מִכָּאן, גַּם מְסֻכָּן לַחְדֹּל מִמַּה
        שֶּׁכְּבָר אָמַרְנוּ וְהָיָה, וְיֵשׁ בּוֹ מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה.

        יש בו מעשים כמו לחדול, לחזור, להתחרט

        תִּקַּח מַה שֶּׁתִּקַּח. כּוֹסִית, סִיגָרִיָּה, טֶלֶבִיזְיָה,
        אוֹ כָּל אָלִיבִּי שֶׁתִּרְצֶה

        לחזור זה מסוכן כמו פשע וצריך שיהיה לך אליבי אם תואשם,
        כי היית כאן, אצבעותיך ושפתיך ישאירו טביעות על הכוס,
        ועל בדל הסיגריה ותמיד תוכל לתאר את התוכנית ששודרה בטלויזיה, כל אלו מהווים אליבי בפני מי שיטען שלא היית או חדלת מהיות..

        (אִם לֹא אִכְפַּת לְךָ, אֲנִי
        אַמְשִׁיךְ לִכְתֹּב: פְּנִים יָרֵךְ, מִרְקָם שְׂפָתַיִם, יָד אַחַת
        חוֹפֶנֶת מְצִיאוּת קְמוּרָה, פִּטְמָה בְּאֶמְצָעָהּ).

        ובאותה מציאות נמצא גם הכותב שבשבילו היא אירוטית יותר,
        וממש לא בכיוון של לחדול, הוא ממשיך ביצירה בוחר בחיים ובתשוקה וממשיך לפתות את האחר ששווה להיות.

        המילה הבאה בשיר היא "נכון" שכאילו חוזר הכותב על טיעוני הנמען לסיבות שבעטיין הוא רוצה לחדול, אבל אז באות כל הסיבות להמשיך ולהיות, כאהוב, כשיר, כקורא וטוב שמאוחר לחזור מכאןכי כעת מותח יותר מסדרת מתח…כי אם לא חוזרים מכאן…לאן ממשיכים? או בעברית של קורא…מה השיר הבא?:)

        ואז מגיע…"אוחז עולם" שאוהבת כמו שיר פיסגה בעל צליל מדיטטיבי רך.
        פשוט מקסים.

        • את צודקת, סיגל, גם זה נמצא פה. רק שתוך כדי, חיוב החיים הוא חיוב השיר, הוא בריאתם דרך השיר מחדש.

  4. צר לי אמיר אך לא מצליחה כ"כ להבין את השיר. ומנסה.נשמע לי כדאי:)
    ועם כל הקושי בכל זאת אנסה,מאוחר לחזור בעיני רק ממעשה שאין ממנו דרך חזרה מבחינת ,יהרג ובל יעבור" ", אפשר אולי לכפר. נכון אי אפשר לחזור על רגע שחלף,אף לא לשחזר אותו במלואו בזכרון,וזה בבחינת חוץ. אך בפנים בהרגשה בשחזור החוויה ניתן גם ניתן.ואז הכאן ושם נפגשים.
    ניסיתי:)

    • עפרי, כאן אי אפשר לחזור ממעשה שהוא בריאה, כי אנחנו כבר בתוכה. השיר כבר הפך למציאות מנטלית שבה אנחנו נמצאים. בדיוק כמו שהבנת, שבפנים כל מה שקרה לא ממש חולף, כי כבר קם והינו.

    • עפרי, כאן אי אפשר לחזור ממעשה שהוא בריאה, כי אנחנו כבר בתוכה. השיר כבר הפך למציאות מנטלית שבה אנחנו נמצאים. בדיוק כמו שהבנת, שבפנים כל מה שקרה לא ממש חולף, כי כבר קם והינו.

  5. בוקר טוב,
    שש השורות הראשונות, כמו שוט קצר של מצלמה, מספקות מבט על זוגיות אחת:
    גבר ואישה באין מוצא. הגיעו לנקודת אל-חזור, לא יכולים להשיב את הגלגל לאחור, אבל גם לא לעצור. מאוחר לסגת ומסוכן לחדול. {למה מאוחר? הסיבה לא ממש משנה. אולי היסטוריה משותפת שחבל לזרוק לטמיון, אמירות ומעשים שאחריהם שום דבר כבר לא יוכל להיות כמקודם כי הם קו אדום כלשהו שנחצה, תלות או הרגל שהשתרשו ועוד}. כל כך בסיסית התקיעות הזאת, אין אדם שלא חלפה בראשו אי-פעם המחשבה שלא להיות עם הבחירה שלו.
    היא – בוחרת שלא לחדול. הוא – מתלבט. היא – ממשיכה לכתוב את האינטימיות שלהם במין אוטונומיה שלא ברורה לי כי דרושים שניים לטנגו. הוא – הופך בדבר על כוסית וסיגריה, זה האליבי שלו לברוח מההחלטה, או לפחות לעכב אותה.
    ומפוקוס על הזוג האחד הזה, המעבר הוא אל הכללה על אודות כלל הזוגות בעולם. כאילו השיר בנוי על טיעון אינדוקטיבי.
    תמונת המצב של הזוג היא מיקרוקוסמוס, היא דוגמה, מקרה פרטי, פרדיגמה של הכרונולוגיה הנצחית של כל סיפור אהבה:
    גברואישה>פגישה>חיבור>יחד>קושי>התלבטות>החלטה: פרדה/הישארות.
    אז סיפור אהבה הוא בסופו של דבר תמיד עיבוי של מין דגם-אב כזה שטבוע בכל מערכת זוגית בעולם. ואיך שלא מסתכלים על זה, כל סיפור יתחיל תמיד בגבר, אישה ופגישה ויסתיים בפרדה או הישארות, ועם זאת לעולם לא יהיו שני סיפורים דומים. המגוון האינסופי של כל חוליה בשרשרת הזאת יוצר אינסוף קומבינציות שבנויות על אינסוף סוגים של פגישה ראשונה, אינסוף סוגים של חיבור בין שניים, אינסוף סוגים של ביחד, של קשיים, וכן הלאה. לכן השיר חוזר על מה שאי-אפשר לחזור עליו כי כל סיפור הוא חזרה על התבנית ובה בעת הוא חד-פעמי ואין דומה לו.
    אלה בדיוק יהיו התחנות וזה יהיה סדרן, בכל סיפור, בכל גיאוגרפיה. זה דפוס חוצה גבולות וימים ונמלים ודרכים, ולכן גם אי-אפשר לצאת ממנו בלי אותו בחוץ בווריאציה כלשהי. תמיד אותו השלד בשינוי אדרת. מחלון פעור אחד אל חלון פעור אחר. ה"שם" החדש והעתידי שיבוא נמצא במובן מסוים כבר כאן כי הדגם כבר מוכר, נחווה.
    "מי שאמר והיה הסדר הזה אין לו פחד." – יודע מה צפוי לו, מכיר את סוג התחושות שמתלוות לכל שלב, מכיר את הריגוש והמשיכה של ההתחלה, את הסקרנות והציפייה, את הכאב שבקושי ובהחלטה, ועוד מיני גוונים ובני-גוונים של רגשות. ובד"כ לנוכח המוכר והידוע הפחד מתמתן, ומי שבכל זאת פוחד להרגיש שוב את הכאב, לפחות מסוגל לשכוח. לא לשכוח את העובדה שכָאב אלא לשכוח את עוצמתו של הכאב הישן, מה שמאפשר להתחיל שוב מחדש, אותו הדבר וגם כל כך אחרת.
    "כשמבטו כל רגע נובט על המראות" – שורה מזמינה מאוד. אני בטוחה שאין שני קוראים שהבינו אותה הבנה זהה. לדעתי מי שאין לו פחד ונכנס לעוד סיבוב, "קורית לו השורה הזאת". הוא רואה במראה את הדגם הקבוע שמכפיל את עצמו שוב ושוב בהשתקפויות כפי שהוא חוזר על עצמו בקביעות באנושות. והמבט שלו, של מי שהיה הסדר הזה, נובט/מנביט/בורא/אולי יוצק את הייחודי אל תוך הקבוע, מנביט שוב סיפור אהבה שאין כמותו בעולם. וכל היופי הוא לדעת להחזיק, ולו לרגע קט ומודע ביותר, בחד-פעמי הזה, המיוחד במינו, "שלא היה ולא יהיה", ולכתוב ולהנציח אותו באותיות בצעקה סדורה כי הגבולות נודדים והוא עלול להישכח, ולכן היא כותבת אותו, "פנים ירך…" וכו'.
    יותר מלהשתהות על שיאו של סיפור, על הזמנים הכי יפים שבו, כדי לנשום ולספוג אותו ולנצור, אין מה לטרוח יותר כי אין מה להתכחש לאופי המחזורי שטבוע בסיפורי אהבה מאז ראשית האנושות ועד בכלל. ורק זיכרונות יכולים להישאר אבל בתנאי שבנו אותם כשהמציאות היתה בעיצומה.
    נראה לי שעל שתי נקודות אור נשען השיר: על כמה חשוב לדעת להבחין בחד-פעמי ובמיוחד במינו שקיים בתוך ה"קבוע", ועל בניית זיכרון מודעת, למשל אם כותבים את הרגע כמו ש"היא" כותבת (לאו דווקא כתיבה ממשית, יכולה להיות גם התעכבות מנטאלית על הרגע, שהיא שוות ערך אם לא יותר).
    וכמובן כדי להתחיל מחדש צריך לדעת להרפות מניסיון קודם, "להניח לו להיעלם מילה מילה ולא להיות כל כך", והסיום בלופּ מתבקש. וזהו, זאת הקריאה שלי.
    שוב לקיתי בארכנות, סורי, מבטיחה שיתקזז עם השיר הבא שאבחר.

    איתנה

    • בלי אותו בחוץ >בלי לפגוש אותו בחוץ…

    • איתנה, אכן החד פעמיות הזו היא מה שלא ניתן לחזור עליו – "להיכנס לאותו הנהר פעמיים", ועם זה התבנית קבועה – חיי אדם, אהבה, יחסים, זולת יצירה וכו'.
      אם אני מבין נכון אלה הן שלוש השורות האחרונות שגרמו לך לחשוב על פרידה – "קְבַע אוֹתָם בְּאוֹתִיּוֹת כְּמוֹ צְעָקָה סְדוּרָה // לוֹמַר אֶת מַה שֶּׁאֵין, שֶׁלֹּא הָיָה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה / וְאַל תִּטְרַח יוֹתֵר מִזֶּה. עַכְשָׁו הַרְפֵּה. וְשׁוּב -"
      אבל הפרק הזה באמת פתוח כמו גן שבילים מתפצלים. המבט נובט על המראות (ריבוי של מראֶה) אבל השיר המכיל אותם פתוח לריבוי נוסף, כשכל שורה בו "תַּתְחִיל וְתִגָּמֵר / כְּמוֹ נְחִיתָה שֶׁל זְבוּב בְּתוֹךְ חֲדַר מַרְאוֹת" (ריבוי של מראָה). זבוב הוא שום דבר טורדני, אבל בנחיתה אחת בתוך חדר מראות הוא מתרבה לאינסוף השתקפויות. שבכולן הוא אינו בגופו, אבל ישנו מנשוא.
      ונכון, צריך לקרוא את השיר תמיד מנקודת זמן חדשה, מהווה חדש חסר זיכרון, מלהרפות.

      • לא רק השורות האחרונות, בעיקר הראשונה, "מאוחר לחזור, מסוכן לחדול" – ניצנים של ספקות לגבי קשר. מבוי סתום. לחזור לא, לחדול לא. להיפרד, להמשיך. לאן.
        אני לא רואה בשיר רק פרדה אלא אפשרויות, תחנות, שבהן עולה השאלה לאן מכאן.והתיאור שלך "גן השבילים המתפצלים" הולם בדיוק פרשות דרכים כאלה.

  6. הי אמיר שיר מורכב, יש איזו אחידות מבנית במחזור השירים הזה, זה דבל סונט ? :-), שנה נהדרת לך ןלהליקון וכל שאר המפעלים הברוכים, הבוקר קראתי שיר נפלא שלך שהייתי בטוח כי הופיע כאן בפוסט ( אך נעלם לי? )
    הברברים…
    משם היה קישור לאתר תרבות ערוך למופת שבו גיורא לשם שותף וקישור
    ולעוד כתבה של א אשד וקוואפיס,
    בקיצור שיר נפלא וחזק מהטובים שלך, יצירת מופת קטנה,
    אנא תן לינק או העלה אותו שנית.
    שא ברכות 🙂

    • הי אמיר,

      הפתיחה הזאת אינה אופיינית לי. שמחתי שמצאתי את שטראוס בסוף, כי אני כמעט נחנקתי למוות , וכן מותר לי ביקורת על הביקורת.

      מבין כל השירים בספר שיר, מוזכרת כאן אישתך, שהספר כמדומתני מוקדש לה.
      יש כאן מקומות מאוד אינטימיים, למרות שהם מרופרפים אולי אימפרסיוניסטים.

      ואמרתי לעצמך, תשמעי חוה, תמיד הוא אומר לך, אל תגעי לי בחיים הפרטיים. אז באופן די אוטומטי, נרתעתי ובאמת לא רציתי לגעת, לא רציתי לכתוב ולא להתייחס, לא יודעת מה היה ואיך.
      אבל עיינתי קצת בתשובות שלך, והמעגל הזה, כאשר היא ישנה חווים אותה בכל הכח, וכאשר היא איננה מתגעגעים אליה בכל הכוח, עם כוסית והבזקי טלוויזיה.

      נדמה לי שזאת החוויה שלך. ושאתה כותב עליה כאן, ונדמה לי שלכל אחד מאיתנו יש חוויות כאלו ואחרות – קרובות יותר או פחות.

      וממש לא הייתי רוצה שיכניסו לאיזו פרדיגמה מערכת יחסים שלי עם גבר שאהבתי. על כל הניואנסים הקטנים, על המבטים, על העדר המילים או על קיומם, לפעמים על האירוטיקה ולפעמים על החוצפה.
      זה לא נקרא לפרק יצירה, זה נקרא בעיני לצרוב אותה למוות.

      כל מערכת יחסים שהיתה לי, כל געגוע השאירו משהו מיוחד משלו, את אותו הדבר הייחודי משלו, שאתה משתף את הקורא כאן ברגעים כל כך אינטימיים של מבע, של מגע, של מבט, ולא בטוח שהיתה החמצה. דברים קורים מכיוון שהם קורים, או מכיוון שהם נועדו לקרות.

      ואני כן מאמינה שיש איזה יעוד לאני הפנימי, והוא משתנה, ולא תמיד אנחנו יודעים אותו.

      בקיצור אמיר – התייחסתי רק אל הרגישות הרבה שבתיאור שבינו לבינה, כי צרמו לי התבוננויות אחרות. ואני באמת עושה את זה על טהרת הדיאלוג.

      אוי לי באמת עם מערכות היחסים שלי היו דפוס קבוע.

      אנא, הייתי באה.

      חוה

      • זה נכון, חוה, כולנו מתאהבים, חושקים, מתגעגעים, ובכל זאת כל אחד בדרכו. כל אהוב או אהובה מיוחדים וכל אינטרקציה בין שניים היא חד פעמית.
        אז כן, הספר הוקדש לאשתי לשעבר, וחלק מהדלק שלו היה הגעגוע, אבל זה אינו ספר אהבה, או נכון יותר, אהבה ויחסים הם כאן רק חלק מהסיפור.

    • הי אבנר, כל פרקי המחזור הזה בנויים דיסטיכונים, או בעברית דו-טורים. שנה נפלאה גם לך.

      הקישורים ל'ברברים' שכה אהבת כאן:
      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=19133&blogID=182

      תודה על הברכות
      אמיר

    • הי אבנר, כל פרקי המחזור הזה בנויים דיסטיכונים, או בעברית דו-טורים. שנה נפלאה גם לך.

      הקישורים ל'ברברים' שכה אהבת כאן:
      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=19133&blogID=182

      תודה על הברכות
      אמיר

      • אבנר אריה שטראוס

        דיסטיכון זה טוב ודאי חבר של פלוטרכוס מצוין,
        מניח שיש גם טריפטיכונים,
        כן כבר גיליתי בתגובתך לאלי, נו ואת כל השבחים כבר נתתי.אהבתי והתלהבתי,מתאהבן שכמותי :-)TNX

        נ ב אזגם בלוז
        הוא סוגשל דיפטיכון.
        כ"כ קרשה לכתוב שתי שורות בלוז טובות,
        כמו עם האייקו. 🙂

  7. כל כך קל לכתוב את המילה להרפות וכל כך קשה ליישם במיוחד את המילה הזאת. וקללת היוצרים שהם כותבים את הרגע ואינם מסוגלים כנראה משחר היוולדם לחוות אותו במלאות ובלי אף מילה גם לא פנימה. שיר עצוב.

    • ענת, קללת היוצרים?
      אני לא חושב שניתן להכליל כך על היוצרים. לא הייתי מסכים אתך בזה אפילו לגבי עצמי.

      להרפות זה לא משהו שעושים, אלא משהו שמפסיקים לעשות. זאת כל התורה כולה, ואידך זיל גמור 🙂

      • בקשר לנושא הראשון שעלה בינינו, זו היתה האינטרפרטציה שלי לשורות האלו. יכול בהחלט להיות שהלבשתי עליהן/ך "תיק" מעצמי, כדרכה של פרשנות אישית.

        אֶכְתֹּב אוֹתוֹ עַכְשָׁו: אַנִּיחַ לוֹ לְהֵעָלֵם מִלָּה מִלָּה

        וְלֹא לִהְיוֹת כָּל כָּךְ; וְכָל שׁוּרָה תַּתְחִיל וְתִגָּמֵר

        כְּמוֹ נְחִיתָה שֶׁל זְבוּב בְּתוֹךְ חֲדַר מַרְאוֹת. וּמֵחָדָשׁ:

        יָם שֶׁל יָם, חוֹל שֶׁל חוֹל. הַבֵּט וּבְרָא אוֹתָם,

        הַחֲזֵק בָּהֶם לְרֶגַע בֵּין הַגְּבוּלוֹת שֶׁנּוֹדְדִים,

        קְבַע אוֹתָם בְּאוֹתִיּוֹת כְּמוֹ צְעָקָה סְדוּרָה

        לוֹמַר אֶת מַה שֶּׁאֵין, שֶׁלֹּא הָיָה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה

        וְאַל תִּטְרַח יוֹתֵר מִזֶּה. עַכְשָׁו הַרְפֵּה. וְשׁוּב –

        באשר לעניין השני, הקריטי לא פחות – קניתי אמיר מאה אחוז. אשתדל להפנים טיפין טיפין, החיים קצרים/ארוכים… יום נעים

        • ענת, את בהחלט צודקת שמדובר בתהליך יצירה. הערתי רק על הקביעה הנחרצת שהיוצרים אינם חווים את הרגע. אפשר לראות ביצירה בגידה בחוויית החיים כשלעצמם, ואפשר להפך – לראות ביצירה האמנותית לא תחליף אלא המשך ליצירת חיים, יצירה נוספת של החוויה.

  8. היי אמיר ,חזרתי וקראתי את השיר המורכב והיפה הזה חזור וקרוא ,כדי לגבש לי אמירה וספור קריאה וכמו מכל שיר אני לוקחת ממנו את הציטטה המופלאה הזאת:
    השיר הזה חוזר על מה שאי אפשר לחזור עליו
    וכמו מדלת במדבר אי אפשר לצאת ממנו מבלי לפגוש אותו בחוץ"
    לא הכל הבנתי בשיר ,אבל לעניות דעתי ציטטה זו מהדהדת את הוויתו של מעשה האמנות ( הוא השיר) והיחס בין פנים לחוץ בין ההוויה הפנימית הנחווית לבין התממשותה במציאות
    הדימוי של דלת במדבר הוא יפהפה לא בגלל שאני אוהבת את ההוויה הזאת ותארתי אותה גם בספרי "לאורה"
    אלא משום שהשירה והאמנות, אותה דלת מסתובבת פנימה וחוצה לסרוגין, מחייה את המדבר הצחיח של קיומנו ולוכדת רגעים לכלל תמונה אלמותית

    • חנה, הרי זה מעשה קצת מטורף, לקבוע משקוף ודלת באמצע המדבר. השיר חוזר על מה שאי אפשר לחזור עליו – על הממשות,וגם מצליח, כי לאמנות – הפנים והחוץ הם רק משחק תפקידים או מחבואים. אם היצירה כתובה על הדלת הזאת, רואים מאופק עד אופק וגם כשנדמה שזה חוץ, רק הפכנו את השרוול, לא?

  9. ארז פודולי

    אמיר,

    אני אוהב את השיר הזה, שהוא בגלישה מתמדת אל סופו. השורות לקחו אותי אל צידה האחר של המראה כמו בארץ הפלאות והזיכרונות טרפו גם אותי לפתע.
    ולשיר הייתי קורא בפשטות 'כבר מאוחר'.
    ====
    נ.ב. ובהזדמנות כשניפגש פעם, אספר לך שגם לי הייתה פעם אקיקו משלי (עם אפון יפני משלה) שעזבה אותי ואת ישראל, לא בהכרח בסדר הזה.

    • ארז, שמח שאהבת. ואם טרוף טורפת גם אתה, אתה ודאי מבין את חוק החיים הזה – החיים שבהם בכל רגע באמת כבר מאוחר… כי הוא עבר, ואבוד לנו, אבוד כל רגע חיים, מראש.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור