אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

Kirin Saga

 

 
KIRIN SAGA  

הַמַּסָּע אֶל הָעוֹלָם

 

הֵם רָכְבוּ עַל עַרְבוֹת הַחוֹל הָאָפֹר,

חוֹלְפִים כְּבָרָק בְּמִרְכֶּבֶת סוּפָה

קִירִין הַפֶּרֶא וַאֲהוּבוֹ הַשָּׁחוֹר

צוֹחֲקִים בִּדְהוֹר וְעֵינֵיהֶם לֶהָבָה.

זְרוֹעוֹ קַשּׁוּבָה לְמֶתַח מוֹשְכוֹת

וְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה בְּפֶרַע מַחְלֶפֶת,

מְחַשֵּׂף אֶל הָרוּחַ שִׁנַּיִם צְחוֹרוֹת,

רָאָה הַשָּׁחוֹר מֵרָחוֹק אֶת הָרֶכֶס.

'הַר זַאד הַמְכֻשָּׁף', לָחַשׁ הַשָּׁחוֹר

וְקִירִין נָע מֵרִבְצוֹ כְּאֶל טֶרֶף;

'זַאד הָאָפֵל שֶׁאֵינֶנּוּ נִכְבָּשׁ!'

שָׁאַג וְיָדוֹ אֶל הַחֶרֶב.

'אֱסֹף יָדֶיךָ,' לָאַט רֵעֵהוּ,

אִישׁ אַל יָעִיר אֶת עֵין זַאד!

אֶל חֲלוֹמוֹת אֲדוֹנֶיהָ מַבָּטָהּ יִקָּחֵהוּ

וּבָהֶם יָנוּד הוּא לָעַד.

כִּי-הִנֵּה אֲדוֹנֵי הָהָר נִרְדָּמוּ

וְסֻבְּכֵי זְקָנָם אֲפֵלִים;

דּוֹרוֹת שֶׁל-אֵלִים כִּסְּתָה דּוּמִיָּה

בִּקְוֻצּוֹת עַלְוַת הֶעָלִים.


מוֹרְדוֹת-זַאד גְּלִימַת-צֵל לְרַגְלֵינוּ כְּרֶשֶׁת

וּשְׁבִילָיו שׁוֹקְעִים בְּטִין חֲלוֹמוֹת;

בְּאֵין-רוּחַ עַלְוַת עֵצָיו מִתְאַוֶּשֶׁת

וּמִדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בּוֹ לֹא יוֹתִיר עֲקֵבוֹת.

צָחַק אָז קִירִין וְעָצַר בַּסּוּסִים,

צוֹחֵק טִפֵּס בּמַעֲלֵה צֶלַע-זַאד.

אָבְדָה דְּמוּתוֹ בְּחַמּוּקֵי הָרְכָסִים –

רַק צְחוֹקוֹ עִם הַלַּיְלָה נָדַד.

הִדְהִיר הַשָּׁחוֹר מִרְכֶּבֶת סוּפָה,

דְּמָעוֹת בִּגְרוֹנוֹ וְהַצְּחוֹק בְּאָזְנָיו;

אֶל פְּנֵי-זַאד נָשָׂא בִּימִינוֹ לֶהָבָה

וְאֵשׁ שִׁלַּח בִּיעָרָיו.

נָמוֹג-זַאד אֶל-מֵעֵבֶר שְׁמֵי לַיִל,

אֶל חֲלוֹם מֵחֲלוֹם נֵעוֹר.

וְצָחֲקוּ בִּדְהוֹר, עֵינֵיהֶם לֶהָבָה,

רוֹכְבִים עַל עַרְבוֹת הַחוֹל הָאָפֹר,

חוֹלְפִים כְּבָרָק בְּמִרְכֶּבֶת סוּפָה –

קִירִין הַפֶּרֶא וַאֲהוּבוֹ הַשָּׁחוֹר.

מתוך "החיה שבלב", קשב 2010

50 תגובות

  1. מירי פליישר

    איזה יופי!
    כשנחליף ספלים בספרים אנא שמור לי ספר אחד.
    לאחרונה שלחתי בדואר פורצלנים. רוצה שנעשה זאת בדואר?
    אנא שלח לי כתובת למשלוח…:)

  2. לוסי אלקויטי

    אהבתי.
    שיר כבושי גוף ונפש.
    "אָבְדָה דְּמוּתוֹ בְּחַמּוּקֵי הָרְכָסִים –
    רַק צְחוֹקוֹ עִם הַלַּיְלָה נָדַד"
    פרוע, חושני ולוהט.
    האם יש לשם מקורות? גיגלתי אבל לא מצאתי משהו ממש…

    • שמח שאהבת לוסי, ומקור השמות (קירין וזאד) הוא במוחי הקודח. כך שמעתי מאחורי הפרגוד 🙂
      בגלגול אחר הר זאד הגיע ל'שיר טאהירה' שם מן הסתם יש לחפש את מקורו האטימולוגי בשפה הטוכארית.

  3. אני מנסה להבין ולא בטוחה בכיוון…:)
    השיעור השלישי: לקפל את השמים.
    השיר יכול היה להיכלל גם בספר מוזיאון הזמן.
    סאגה,אגדה, מיתולוגיה, מדרש רבה- חכמה, חפץ ויכולת,
    מעשה המרכבה, מרכבת התשוקה הבוערת במסע אל העולם.
    – וישנו , שיווה וברהמה, אתון נפרטיטי ופרעה Trinitas
    שני השובבים, קירין ואהובו השחור "מחשׂף אל הרוח שיניים צחורות"
    דוהרים לכבוש את "הר-זאד המכושף", אבל "זאד האפל שאיננו נכבש"…
    למעשה בכל אחד מהאלמנטים יש את שני האלמנטים האחרים…
    לאורך כל השיר נשמע צחוקם של השניים, צחוק זה דבר מדבק-
    אז צחקתי…אבל הר-זאד לא צחק בכלל…

    • בקריאה האלכימית הזאת חסר לנו רק הרמס טריסמגיסטוס שיאחה את הניגודים…
      טוב שצחקת, כי ההרואיקה הזו היא בו בזמן גם רצינית לגמרי מבחינת הנפש, וגם בדיחה קוסמית מבחינת העולם.

      • החוכמה של הפילוסופיה ההרמטית באמת מרתקת אותי ותמיד נראה שדבר קשור בדבר…מעגלים , מעגלים של הוויה.
        בכנות שהייתי רוצה, שמחה, להבין את השיר יותר טוב. אני לא מצליחה לבד.
        יש לי המון שאלות כמו: כבר בבית הראשון, למה מראש הם רכבו על אדמה אפורה, אולי חרוכה?.
        אולי כי ממילא העולם, המוסר בנסיגה ומותיר אחריו "אדמה חרוכה"?
        ואם כך מה מצחיק בזה?
        אמיר, אולי תנסה לתת כיוון שלא אלך לאיבוד.

        • תמי, לא, לא אדמה חרוכה, אבל בלי ספק הדימוי של אדמת אפר נוכח כאן מאוד. מעבר לזה אין לי הסבר לערבות החול האפור, מלבד שכך ראיתי.
          והצחוק – זהו צחוקו של הצוחק מול הסכנה, האתגר, הפחד. צחוק של אדרנלין…

          • אם כך אז אני מבינה את השיר כשיר אהבה, אדרנלין לקראת מסעם של זוג אוהבים.
            כיבוש האושר…
            הזכיר לי את : Brokeback Mountain
            סרט בלתי נשכח.

          • שיר אהבה ואחוות לוחמים, כן. אבל האדרנלין שייך להרפתקה, והסכנה היא בהר:

            "אִישׁ אַל יָעִיר אֶת עֵין זַאד!
            אֶל חֲלוֹמוֹת אֲדוֹנֶיהָ מַבָּטָהּ יִקָּחֵהוּ
            וּבָהֶם יָנוּד הוּא לָעַד".

            ומעבר לזה יש פה כמובן הפן הארכיטיפי, שמעבר לעלילה עצמה (שחור/לבן, הר/כיבוש נעורים / זקנה וכו')

          • לאמיר היקר,

            שחור/לבן אינו ארכיטיפ, כמו שנעורים/זקנה אינם ארכיטיפים.

            דוגמא לארכיטיפ הוא הדמות של האם הגדולה, כמו שטבע אריך נוימן. או מירקל אליאדה בארכיטיפים שכל כך אהובים עליך. כאשר בקץ הימים יושמד העולם אם באש גדולה – שריפה, או במים כמו המבול.

            אזי ישאר רק זוג אחד שממנו תתחיל האנושות מחדש. שני אלו הם דוגמאות לחשיבה ארכיטיפית – התרבות המאטריארכלית לעומת הפטריארכלית. גם הספר אמור ופסיכה הוא דוגמא לחשיבה ארכיטיפית – שהיא כמובן יותר עמוקה ויותר מורכבת.

            מה שאתה ציינת כאן הוא דפוסי מחשבה שנמצאים בסיפור העומק של התרבות. ומי שהתחיל בכך הוא דווקא קלוד לוי שטראות ואחריו כמובן דרידה והחשיבה הפוסט=סטרוקטורליסטית.

            אבל אתה כמובן אולי תכעס עלי שאני אולי מערערת על סמכותך בידע.

            יש לי רעיון אולי כל משתתפי הבלוג שלך יכתבו ביחד משא משוגע משלהם.

            ד"ר חוה זמירי

          • את צודקת, חוה, התכוונתי לקיטובים סימבוליים, לא ארכיטיפים. ונכון שהסטרוקטורליזם התייחס לעניין זה בכובד ראש.

          • יש דבר מה נשי שכנראה מפריע לאנרגיה, לאחוות הלוחמים הגברית.
            כמובן שלא חוויתי את זה, אבל הבנתי מסיפורי גברים. אפילו ההומור שונה כשנמצאים רק גברים. העין של זאד לא עין רעה אלא שונה, אולי מביאה עימה ארכיטיפים נשיים שזרים להוויה הגברית.
            שני גברים במסע לגילוי העולם ועצמם, מה להם ולדמות נשית שתבחן במבטה את אהבתם?…הרי אשה, אם גידלה אותם והם רוצים להשתובב ללא בוחן פתע של אמא…:)

          • גם סיגל פירשה את ה"הר" כסמל נשי, אבל אני לא בטוח בזה. ההרים המיתולוגיים שאני מכיר יכולים להיות זכרים (סא-מרוּ, גורי שנקר). אני חושב שהעין (בעברית נקבה) הקרינה פה על ההר, אף כי גם היא, אדוניה זכרים, כדכתיב, "אל חלומות אדוניה מבטה ייקחהו".

  4. שיר מסקרן. אווירת מסתורין והתרחשויות, כמו בבלדה. תמונות, מקצב, חריזה. פרא ואש ומרכבת יחזקאל, ברק וסופה. והר מכושף שאינו בר-כיבוש. והכל ביחד יוצר עניין, אמיר וקרא לשוב אל השיר פעם ועוד פעם. אכן, מסע אל העולם.

    • תלמה, נכון, אף כי השיר גר לא רק במחוזות האגדה אלא גם מחוזות מטפיסיים ופסיכולוגיים, זו עדיין מין בלאדה.
      את מוזמנת לשוב ולשוב. מעולם לעולם נעור.

  5. לי השיר הזה הופיע מול עיני בכמעיין חזיון, צבעוני גועש יצרי, אפל ומאיר-מעיר, כמו דוהרים השניים בתוכי

    • כמה משמח, חני. ככה צריך להיות אימפקט של שיר שהוא גם מקום. כאשר בחוץ כך בפנים. בדהור…

  6. מכושף ומכשף, תנועה אל מחוזות מיתיים מלאי מיסתורין מחוזות הלא מודע, הפיזי והמטאפיזי

  7. שם השולח: sigal v

    הי אמיר,

    מסע מופלא של קירין הפרא ואהוב השחור אל הרפתקאת חייהם כשתחנה ראשונה, כלומר השיר הזה, התפרשה אצלי ככיבוש אישה (גברת ה זאד).

    שני נאהבים שיצאו למסע נועז לחקור את גוף האישה שמפחיד ומלהיב אותם כאחד.

    הצחוק הצטלצל לי הרפתקני, הלהבה בעיניים, אש התשוקה, אש אותה שילח ביערות הגוף שאיים לכשף אותם.

    הצחוק השני, זה שהדהד לאוזני אהובו של קירין, נשמע לי כצחוק של הנאה מחווית הטיפוס על הצלע, ההעלמות בחמוקיים והגלישה ליערות (נו, טוב, לא כך בדיוק כתבת, אבל אם רוצים זה שם:). ואז מצטרף אליו חברו בדמעות התרגשות ופחד והנה… השד לא נורא.

    הם הגשימו פנטאזיה, החלום נמוג והם המשיכו בדרכם, אוהבים, צוחקים, צעירים, מוכנים לטרוף אתהעולם.

    וזה בקטנה:) יודעת שבאותה מידה יכולתי לפרש את השיר כשיר ערש לילדים, אבל נראה כי פתחת בשרשרת שירי כושים, האחד מוצץ א הסיגריה והשני ידיו נשלחות אל חרבו, ובהכירי את עצמי ובלי לחשוף את דעתי האישית על כושים…יודעת שלא היה לי שום סכוי להמנע מהפרשנות הזו שלי.

    לסיום, בתחילת התגובה הזכרתי תחנה ראשונה, חושבת שאם השיר הוא מסע אל העולם, יש מקום לאינסוף הרפתקאות פנטסטיות שמלמעלה דרקונים, פיות והרים מכושפים ובסבטקסט חוויות נערים המגלים את המיניות שלהם.

    אז…יש עוד?

    שבת נפלאה שתהיה,

    סיגל.

    • הי אמיר,
      תודה על העברת תגובתיי מהמייל, נראה לי שהסתדר לי העניין של ההגבה בינתיים אבל תמצא כמה צ'קים לאורך הפוסט:)
      עכשיו יש י שני שמות אחד באנגלית ואחד בעברית, אחד לאקספלורר ואחד לגוגל כרום. בטח לא מעניין כל הקשקוש הזה אבל אני עדיין סקפטית לגבי הסכוי שגם התגובה הזו תתפרסם.
      אז… בודקת…ואתה מוזמן למחוק בהמשך את כל הנסיונות.
      המשך ערב נפלא,
      סיגל

    • סיגל, ברוך שובך אל מערכת התגובות 🙂
      הפרשנות שלך לכיבוש ההר (כך אומרים, לא כן?) מתחברת מן הסתם לאחד מרובדיה הקמאיים של הגבריות הזו.

      והאם יש עוד? כן, באופן אחר. "זאד" מצא את דרכו אל שיר טאהירה, וגם שריפת היער – רק ששם, בשיר טאהירה זהו אוהב ששורף את היער בנסיון להוציא את אהובו ממחבואו, ושורף אותו חי.

      ומה באמת דעתך האישית על כושים?

      • יש לכם באג בבננות ולכן מידי פעם רחוקים אני מנסה פה ושם לשלוח תגובה באמונה נמוכה שזו תתפרסם, וכבר שכחתי את תגובתי ולכן התפלאתי על שאלת דעתי על כושים…ונדמה לי ששמרתי על זכות השתיקה בנושא:)
        אבל…אם אתה שואל אענה רק… שהם קצת מפחידים אותי… וגם…קצת מושכים אותי.
        ולכן, בתקופה בה הייתי בפילדלפיה והיה לי מאמן כושר… חטוב, יפה… וכושי, התאמנתי במרץ רב… אבל כשהציע לי הצעות לא העזתי לצאת איתו למסע כיבוש הר…לא שלו ולא של החברה שלו:)

        • רוצה אבל פוחדת, סיגל? ממה שאת מספרת (שלישיה פסנתרית ביותר) נראה שאם הכושי לא עשה את שלו הכושי גם לא יכול ללכת… לפחות לא מהראש 🙂

          • 🙂
            מה שמזכיר לי סיפור על שני נזירים שעמדו לחצות נהר ואחד מהם עזר לבחורה יפיפיה ונשא אותה על ידיו עד שהעבירה בביטחה לגדה השניה שם הניח אותה והמשיך בדרכו עם חברו. לאחר שחצו את הנהר הנזיר שלא נשא את הבחורה לא הפסיק לדבר עליה ועל החטא שעשה חברו כשנשא אותה על כפיו חשופת רגל. החבר אז אמר: "אני ידידי הורדתי אותה בגדה השניה בעוד שאתה הוא שעדיין נושא אותה"…אז כן לא יכול ללכת מהראש…עכשיו רק נשאלת השאלה…הראש של מי?:)

  8. חתיכת סאגה הקירין הזה 🙂

    איזו תנופה , איזו דהרה !

    רוכבת עם סאגה קירין ואהובו השחור למחוזות "חבל על הזמן" !

  9. מסע פראי אל העולם רווי כשף ,מסתורין
    ותמיד ההר שצריך לכבוש
    ניחוחות בלדה ואגדה בשירך, אמיר
    שבוע יפה

    • לאמיר שלום,

      זאת אני חוה, אתה יודע, זאת שהשם ברח לה.

      אז תשמע, קראתי את השיר הזה אתמול. וכנראה גם נתקלתי בו. אבל עמדתי מולו בוהה. ולא היה לי מה להגיד.

      אז אומרים אם אין לך מה להגיד תשתקי.

      אבל בינתיים כולם הגיבו, אז מה שיש לי להגיד. אמרתי בפוסט הקודם.

      תראה, היו לי כל מיני הרפתקאות בחיים, לא עם כושים ולא עם נורדים. לא נתקלתי במכשפים רעים ולא בהרים עשנים.

      מה שאני מנסה להגיד הוא שבסרט הזה אני בכלל לא הייתי. לא דהרתי על מרכבות מקסימום בגיפ הפתוח של אחי בצ'יינה טאון, האמת שזה הרגיש די כמו זיון אלטימוטיבי, ככה כאילו לרכב או לדהור דרך ניו-יורק, שהיא בעיני מרכז העולם.

      תראה, מאז שהייתי ילדה לא קראתי ספרים כמו נשים קטנות וגם לא חמישיות ולא שביעיות סודיות. אה,, אהבתי את ז'ול וורן זה כן. נשבייתי בקסמו של כמעיין המתגבר. אבל מה לעשות בשנים האחרונות לא קראתי ספרים על מסעות, לא מצריים, לא נורדיים. קראתי ספר אחד על דרקולה ולאחרונה על ישו ועוד יותר לאחרונה המיתולוגיה של הדת של באתי.

      אז אני נהייתי מאוד רצינית, באמת, לא יוצאת למסעות, לא לוקחת סיכונים, לא רוכבת בכרכרות, לא על סוסים, מקסימום נוסעת ברכבת.

      זהו. אני יודעת שיש כאן סיפור, שמתקשר אולי יותר עם שיר טאהירה, אולי באמת עם סיפורי מצריים, הוא קרוב ברוחו אל הספר "פנים" וזהו.

      יותר אין לי מה להגיד חוצמזה שראיתי את הסרט על הרשת החברתית. וכשיש כל כך הרבה חברים בפייסבוק וגם לך נדמה לי איזה 384, אני חושבת, לך,

      תשמע, אני אומרת לך שב ותכתוב סיפור. הגיע הזמן.

      ביי קוקוש:)
      חוה זמירי.

      • שם משתמש: חוה זמירי.

        אמיר יש לי שאלה. בשיר מתוארים שני גברים במסע אל העולם.

        עכשיו ככה, ואל תגיד לי שזה לא שייך.
        איך מרגיש גבר שהיתה לו קריירה, חיי משפחה, הצלחה בתחומו, כאשר איזו שרמוטה, שנניח שהיא אפילו דוקטור, נזקרת אחרי שנתיים שהוא הטריד אותה מינית. היא יוצאת במסע צלב, לכאורה לעודד את כל הנשים "המסכנות" הקורבנות, שמה שעומד מאחורי זה הוא עוד דרך למנף את הקריירה שלה.

        נכון, אורי בר לב גם הזדיין עם שתי נשים בחדר בבית מלון בהרצליה לפני חמש שנים. סאבבה ויופי, אז נכנס לרקורד שלו שהוא חתיך עולמי, גבר שבגברים, שבמקרה גם אוהב מין – מי מאיתנו לא. שניסה אקספרימנטים באורח כושל למדי.

        מנסיוני שלישיות וזוגות זה לא תמיד עובד, אלא אם כן מדובר באורגית מלאה משתתפים – בזה לא הייתי.

        אני נגד הצבת הנשים כקורבן, אני נגד החוק להטרדה מינית, כמי שעברה אונס וישבה בבית מעצר כאשר המשטרה העלימה ראיות. החוק להטרדה מינית נראה לי מצחיק. אני נגד נשים שמבקשות לעשות הון פוליטי על חשבון חוק כל כך מגוחך.

        מעבר לאונס, כאשר רציתי להגיד לגבר לא!!! הוא יכול היה לעשות שמיניות באוויר, גם במקרים של הטרדה מינית, מכיוון שכאמור אין לי בעיה גם להעיף לגבר סטירה.

        עכשיו בוא ניקח את קירין ואת בן זוגו למסע, ונניח שאחד מהם פתאום יצא עם סיפור שהוא הוטרד מינית על-ידי רעהו. או שבשיחים התחבאה אישה, בדרך במסע אל העולם מבלי שאף אחד ידע, היא תגיח ותספר שראתה שניים רוכבים ואחד מהם, או שניהם יחד, או כל אחד מהם לחוד
        הטריד אותה מינית.

        מכיוון שזה היה במדבר, מה הבעיה להתאבק בעפר ולהגיד עשו לי, הטרידו אותי
        שים לב רק הטרידו אותי.

        עכשיו אמיר, עם יד הלב
        האם הטרידו אותך פעם מינית?

        והרי אתה אוהב אקטואליה. אז קדימה….

        שרמוטות, אני מזהה מרחוק הגב אורלי אינס היא אחת מהן!!!

        חוה

    • זאת ועוד
      כל העולמות מצויים בתוכנו – האדם הוא עולם קטן :הוא הכושי הנחשק והוא קירין הבא בסערה, ובו צומח ההר זד על מדרגותיו החשוכות והמעשיבות ,שעליהן הוא צריך לטפס ובהן יצטרך לעלות.
      הוא הכובש והוא הנכבש.
      ונכון, כפי שכתבת לתלמה, מעבר ליסודות הבלדיים הגלויים ,יש בשיר יסודות פסיכולוגיסטים ובעיקר מטאפיסיים-
      הוא נקרא בכמה רמות ומכמה קומות, אמיר
      עובדה, הנה שבתי שוב לשיר בהרהור שני,וזה כוחו.

    • תודה חנה, ו"ההר שצריך לכבוש" הוא מטפורה מיתית שמשמשת אף כחלק ממורשתנו ובאופן סימפטומטי מופיעה למשל בהמנון בית"ר – "למות או לכבוש את ההר / יודפת, מסדה, ביתר" – או במורשת הקרב של האצ"ל ("אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד")

  10. איריס קובליו

    חזק, ציורי, מהפנט

    • סליחה,

      התגובות שלי באמת יצאו מתוך עצבים.
      שרלי אמרה פשוט שיש לי איזה שם משתמש ושאני אמחוק קבצים.

      אולי כבר תענה, באמת.

      אני יודעת מה תגיד:
      חוה!!!!!
      זה לא פוסט על הטרדות מיניות.

      ח.
      חוה

  11. ושוב מנסה, והפעם גם עם ההתלהבות שלי מהשיר כי בעיניי השיר מלא קסם, כישוף, מתח, שאלות מסקרנות, פשוט מרתק את הדמיון.
    הקסם בעיניי הוא לקפל סיפור אגדה לתוך שיר
    ןהכישוף של להשאר לעד בתוך חלום
    ועוד של אל חלומות שהוא הר
    והמתח שלא נפתר
    כי נעור מחלום ההר
    ובסוף… סופו של מי?
    של קירין? של זאד?
    וסיום השיר שהתחיל עם צוחקים וסיים עם צחקו
    בזמן עבר, ועדיין ניתן להבין מזה גם שקירין נתפס על ידי ההר שהוער וגם שאהובו בשרפו את היערות הציל אותו וגם ששריפת ההר הייתה נקמה על מות האהוב. מה שהופך את הבית האחרון בשיר למן תזכורת עצובה להתחלת המסע של זוג אוהבים מלאי שמחה ורוח התלהבות, בניגוד לסופי אגדות של סוף טוב והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. וחוזרת לשאלה…יש עוד? זה שיר שפשוט פותח את מעיין הקשב והדמיון ויוצר צמא לעוד.
    ליל מנוחה,
    סיגל.

    • תגיד אמיר,

      נרדמת בעמידה? כולם מעלים כאן אסוציאציות ואתה שותק?

      הזימה שייכת כמובן לאותו הזין המשתולל במין המילון הלבן. אותו חיוך פעור פה.

      והשניים הם זוג. אני לא רואה שום אישה בשטח שומכלום. בעת העתיקה זה היה מקובל, וגם בימינו.

      טוב, את דעתי אמרתי. לא מכשף אותי, לא ממגנט אותי, לא בסרט הזה.

      ואם אתה רוצה לכתוב סיפור עלילה לילדים/מבוגרים.

      תכתוב סיפור.

      זהו, יפיפייתי הנמה – אפשר להתעורר בבקשה, כי אין נסיכים ולא צפרדעים. סך הכל יומיום.

      אגב, השיר הזה הוא אנטיתזה לכושי. בו קירין ואהובו ממששים את החלום הגדול וגם התקווה הגדולה.

      רק לא הבנתי מי מהם הגיבור/אתה – קירין או הכושי. כנראה קירין. כי כושי נשאר כושי. רק בשיר הזה הוא נראה לי יותר זהיר.

      חוה זמירי

      • שם משתמש: חוה

        אחרי שהתחלת להגיב קראתי את השיר פעם נוספת, ומילים מסויימות החלו להדהד ואז נזכרתי בשיר שיש בו אחוות גברים אמנם לא חושנית כמו כאן, אבל אפשר למצוא בו חמרים די דומים בו ובאחרים, וברצוני להביא אותו כאן:

        שיירת הרוכבים

        בין הרי הסלע הכהים
        בין הרי הסלע הגבוהים
        לילה, לילה, מול ירח
        הפולח בגבים,
        תתעורר שיירת הרוכבים

        הם רוכבים ושרים
        לרגלי ההקים,
        הם רוכבים לבדם
        שם בוואדי, מול הים

        לבם הומה עצבת
        גבם עייף עד מוות
        ומבטם תועה בכוכבים.
        אבל, אל מול הרוח,
        כאיש אחד תנוע,
        תנוע לה שיירת הרוכבים.

        הם רוכבים ושרים…

        הם יצאו לדרך בסערה
        הם יצאו לעיר הנצורה
        אך אי שם בלב הוואדי
        עת הרעימו הרובים
        נלכדה שיירת הרוכבים

        קולות הקרב תמו
        ותותחיו נדמו
        ושבנו אל ביתנו הטובים
        אבל אל מול הרוח
        כאיש אחד תנוע
        תנוע לה שיירת הרוכבים

        הם רוכבים ושרים
        בשבילי ההרים,
        אך השביל אל הים
        לא יגיע לעולם.

        כמובן שיכלתי לנתח זיקות בין השיר הזה, ועוד שירים בהם נזכר שני עיניה להבה. אבל לעת עתה אומר רק זאת.

        גם זהו סוג של מסע אל העולם שלעולם לא תם.

        העיר הנצורה יכולה להיות יריחו, או הר זאד, הזהירות של הכושי – כי מסוכן שם בחוץ, מול ההרפתקנות של קירין.

        ועצם העובדה ששירת הרוכבים הופכת להיות שיירת רפאים קיימת ונוכחת שלעולם אינה מסתיימת. וכמובן אחוות הגברים – שאצלך בשיר בשיר הפכה להיות לאהבת הגברים…

        אולי גם בשיר שלך יש איזו פנטזיה… שאיפה למשהו טוטאלי, אינסופי שמוטמע בנוף וגם בדמויות.
        חוה

        • זה נכון לגמרי, חוה. לא חשבתי על השיר הזה, אבל הקשר שקשרת נכון. אחוות הגברים, המסע שמתחיל באיזו ריאליה ומתגלה כמסע רפאים, המכשול, ההר או העיר, וכן, השאיפה אל הטוטאלי שמקבלת תמונה מיתית.

          • לאמיר, תודה

            פתאום היום קראתי את השיר והתחיל לנהם באזני "הם רוכבים ושרים" לא זכרתי מי שר או מי כתב ובגוגול מצאתי את המילים.

            מכיוון שבסך הכל אנחנו כנראה שייכים לאותו דור, שהועברו אליו אותם המסרים, על החיילים האלמונים, כמו אצל חיים גורי, שירים כמו הרעות וכו…

            אבל, כמו בלא הרחקתי לכת, אנחנו כבר נמצאים בסוג של פארודיה על האבל. מצטערת..על הכנות ועל הציניות אולי… מכיוון שהזילות גם בחיי אדם נגעה במחוזותינו. יצאתי מתוך הנחה שאמנם לא חשבת על השיר הזה, אבל משהו הוצפן בתת-מודע שלנו. מכל אלה.

            אבל, כאשר מסלקים את הרקע, את המלחמות, אכן אנחנו חוזרים לתת-מודע קמאי שבו באמת אולי הכל התחיל באיליאדה ובאודיסאה, ובהרפתקאות של גברים שיצאו למסעות.. וגם אהבו ואז אנחנו מגיעים לחשיבה המיתית.

            יתרה מכך, הרי שלנגד עינינו אם אני מסתכלת דרך העיניים שלך, הרי שיש כאן ארכיטיפים שלמים ולא רק מיתיים. הדואליות שבהוויה הקוסמית של הקיום שלנו. האנימה והאנימוס, והיאן והינג – הם המרכיבים את אותו אחד – שהם בעצם שניים זוג לכל דבר

            וכאשר מישהו מסתכן… השני חייב להיות זהיר, וכאשר האחד רוצה לכבוש כי נשבה בקסם המיסתורין, האחד אמור למתן אותו. אבל ביחד הם יוצרים את האחדות האולטימטיבית שנמשכת לאורך הדורות. ומכאן גם לאיזון הנדרש שבקוסמות – הדואליות שהיא גם אחדות אחת.

            אלו אכן החמרים שלך לכתיבה, זוהי הרוח המפעמת בך גם לכתוב… המינוף, האנרגיות, ההיקסמות שלך גם בחיים, וגם במילה הכתובה, שיוצרת גם היא סוגים של תמונה של מציאות אמנותית שנושקת בפנטזיות של כולנו ועדיין באמיתי.

            כך קורם השיר עור וגידים ומזכיר לנו את השפה האנושית את החיים ואת היעדרם בו זמנית, את הפראות, את הנופים, את התנופה האנושית, את היכולת של האדם לרתום את כוחות הטבע ובמקביל את עצמיותו ונפרדותו של הטבע לנוכח האנושי.

            טוב, כאן אני עוצרת… כי אפשר להמשיך עם זה.

            שמחה שקלעתי לטעמך
            סוף, סוף,

            ואכן אני
            מעריצתך המושבעת.

            חוה

          • גיורא פישר

            כתבת יפה.
            את השיר "הם רוכבים ושרים" כתבה נעמי שמר בראשית דרכה, תחת הכינוי "אליפז". הלחין שמעון ישראלי ושרו הדודאים.

          • גיורא פישר

            תיקון טעות: שם השיר הוא "שיירת הרוכבים"

          • לגיורא

            לשמוע ממך מילה טובה, זוהי באמת הפתעה.

            כפי שאני מצאתי, את השיר שרו באמת הדודאים. לא שמתי לב מי חיבר, אבל אם נעמי שמר. מקבלת.

            לביצוע השיר יש עוד חמש גירסאות ויותר.

            כתבתי מתוך הנשמה שלי, ואולי לאו דווקא מתוך הראש, למרות שזה נשמע מאוד ראציונלי.

            חוה זמירי.

          • לאמיר שלום,

            את התגובה על תגובתך כתבתי אתמול אחרי שהייתי אצל גילה בויום – זו המיסטיקנית, אשר מסתבר שגרה מרחק יריקה ממני בחיפה.

            ישבתי אצלה איזה שעתיים ויותר ואחר-כך הגיעה איזו מתקשרת עם רוחות מתים, גילה ביקשה שאשאר, והשניה לא הצליחה להעלות בהקשר אלי שום רוח. לא סבתא, לא סבא כלום. בעצבים הלכתי הביתה, כי שום רוח לא הופיע בהקשר אלי ולא יכלתי לדבר עם המתים.

            טוב, אמרתי לך מזמן שאני לא שיכלתי אנשים בחיי. כולם סביבי חיים ונושמים ומאריכים ימים.

            אבל, כמובן ששאלתי עליך. ועל הכתיבה. מכיוון שהיית השאלה האחרונה שלי וזאת מן המתים היית צריכה להגיע, כבר לא הייתי מפוקסת. בכל אופן היא עשתה מן קונוס, כדי לראות אותך ותיארה אותך חיצונית. שאלה באם השיער שלך שחור. אמרתי שכן אני חושבת, אם אתה גבוה ורזה – אמרתי כן.

            תגיד, חכמה גדולה הרי התמונות שלי מפוזרות בכל האנטרנט. אז זה לא מדוייק, כי את הקונוס הזה היא עשתה לגבי הבן שלי וראתה דברים די מדוייקים, שלא היתה יכולה לדעת או לראות.

            טוב, בכללי האישיות שלך די כבולה ודי סתומה בעיני אנשים.

            מה יהיה, זאת להיזדמנות אחרת. אבל מכיוון שהיא די ראתה הצלחה – אני מניחה שזה גם קשור אליך.

            חוה

          • יפה כתבת, חוה. שאפו. וחבל שהפסקת כי שרתה עלייך הרוח 🙂
            מלבד שיר הרעות עלה פתאום בדעתי גם הימנון בית"ר (ר' תגובתי לחנה).

          • לאמיר,

            תודה, אבל נסחפתי ככה, וכן, ראיתי את האיזכורים שלך, נוחה עלי הרוח.

            אבל, תשמע, אני יושבת עכשיו בבית, לבד, ואני מפחדת אימים (גילה בויום לא נבאה על שום שריפה). אני צופה בטלוויזיה ורואה את הלהבות ומתה לעוף מכאן, אבל אני גם חולה (מצוננת), וגם די תקועה, לא יודעת אם אפשר לנסוע, לא כל כך יודעת לאן, זה מאוד מפחיד.

            אולי אתה רואה שם בטלוויזיה את הקטליסמה שנבאת עליה כל כך הרבה. אבל מקרוב זה די לא נעים. מה עוד שאני לא כל כך תושבת חיפה.

            האמת, לא רציתי להעיר לך למעלה על הארכיטיפים מפאת כבודך, אבל בסוף לא יכלתי להתאפק.

            מי שיכול להגיב אלי, איך אני הולכת לישון הלילה? ומה יהיה בבוקר?

            אגב, זה לא הר זאד, אבל יש כאן ההתגלמות של כוח הטבע, ומאבק האדם באיתניו.

            טוב, אני קצת משותקת מאימה אז אפסיק.

            חוה זמירי

          • יפה כתבת, חוה. שאפו. וחבל שהפסקת כי שרתה עלייך הרוח 🙂
            מלבד שיר הרעות עלה פתאום בדעתי גם הימנון בית"ר (ר' תגובתי לחנה).

    • כן, אפשר להבין את כל אלה, השריפה היא נקמה. אבל כפי שכתבתי לך למעלה "זאד" התגלגל לשיר טאהירה, וגם שם יש אוהב ואהוב עם יחסים בעייתיים משהו. אבל שם האש שמשלח שם המלך מירדאת כדי לאלץ את סאסראר אהוב נפשו לצאת מן היער, שורפת את האהוב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור