אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
הַתְּמוּנָה
מִסְתַּכֵּל עָלָיו, עַל הַכּוּשִׁי הַזֶּה,
אֵיךְ שֶׁהוּא מוֹצֵץ אֶת הַסִּיגָרִיָּה,
רַק אוֹתָהּ, רַק אוֹתוֹ, בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת,
יוֹנֵק אוֹתָהּ כְּמוֹ מַעֲנֶה אֱלֹהִי, מָוֶת, פִּטְמַת אֵינְסוֹף.
אֲנִי מִסְתַּכֵּל עָלָיו, עַל הַכּוּשִׁי הַזֶּה –
הַכּוּשִׁי הַזֶּה הוֹרֵג אוֹתִי מִבִּפְנִים.
בְּלִי לָדַעַת
בְּלִי לִרְאוֹת אוֹתִי
בְּלִי לִהְיוֹת פֹּה;
פָּשׁוּט יוֹדֵע אֵיךְ לִהְיוֹת אֵינֶנּוּ –
הַשָּׁחוֹר הַזֶּה גָּדֵל כְּמוֹ חוֹר.
בַּיָּרֵחַ הַמָּלֵא הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי בּוֹכָה;
הַכֹּל גָּדוּשׁ מִדַּי, עוֹלֶה כְּמוֹ וֶסֶת.
אֲנִי רוֹצֶה לִבְרֹחַ מֵהַבַּיִת. לֹא מֵעֵז.
רוֹצֶה לִבְרֹחַ מֵהַבַּיִת כְּמוֹ יֶלֶד,
אֲבָל זֶה הַבַּיִת שֶׁלִּי.
אֲנִי מִסְתַּכֵּל בַּדֶּלֶת שֶׁל הַמִּיקְרוֹגַל;
אֲנִי יוֹדֵע שֶׁבִּפְנִים מִתְבַּשֶּׁלֶת הַפְּצָצָה,
אֲבָל מַמְשִׁיךְ לְהִסְתַּכֵּל בַּגְּבִינָה שֶׁנְּמַסָּה מֵעָלֶיהָ.
רַק מְחַכֶּה, בְּלִי לְהוֹדוֹת בָּאֱמֶת,
מְחַכֶּה לַמַּפָּץ הַגָּדוֹל, הַגּוֹאֵל,
רוֹצֶה לִהְיוֹת שׁוּב
מֻשְׁלָךְ עֵירֹם בֵּין הַגַּלַקְסְיוֹת הַמִּתְרַחֲקוֹת,
מֻפְקָר לַמָּעוֹף הַגָּדוֹל.
אֲנִי רוֹצֶה אֶת הַיֵּאוּשׁ –
יֵאוּשׁ גָּדוֹל, עֲנָק,
שֶׁהֲרֵי אֲנִי חוֹמֵד אֶת הַתִּקְוָה הָאֲיֻמָּה בְּיוֹתֵר –
אֶת הַדֶּלֶת שֶׁבַּקִּיר, אֶת סִיגָרוֹ שֶׁל הַכּוּשִׁי.
מתוך : "פנים" (עם עובד 1991)
שבת שלום אמיר
אני מניח שאסתבך עם האמירה הבאה אבל למרות זאת אומר:
אני אוהב את השיר הזה, ומרגיש אותו יותר מאשר את שיריך האחרים, כי הוא חשוף וחושף, הרגש לא מסתתר מאחורי צללים כהים ואורות חזקים שמקשים עלי לראות אותך.
בסופו של דבר, מה שמעניין אותנו הוא האדם.
בשיר הזה רואים אותו.
שבת שלום
גיורא
גיורא, אני לא שותף להגדרה המצמצמת הזו, ואם תמשיך ותכתוב, יש סיכוי שגם אתה תתנער ממנה.
שירה עם רטוריקה וידויית היא בסדר גמור ואני אוהב שירה כזו, אבל בעיניי שירה טובה היא מגוונת מזה בהרבה במה שהיא עושה. שירה מסוגלת לגלות עולמות וגם ליצור אותם בדרכים שונות ורבות.
במניין אקראי לגמרי – לא הומרוס, לא שייקספיר, לא בלייק, לא באשו ולא רילקה כתבו שירה וידויית כמו זו שאתה אוהב לקרוא וגם לכתוב, אבל כתבו שירה נפלאה.
שמח שאתה אוהב את השיר.
שלום אמיר
אהה,
חיי ראשי! זה למעלה משש שנים שאני כותב שירה וידוּית ולא ידעתי זאת כלל-:)
אני מניח שאתה צודק ,אך מכיוון שהתחלתי לכתוב מאד מאוחר, קשה לי להניח שעוד "אתפתח".
ורק המחשבה שמישהו בעתיד יקליד בגוגל "שקספיר" או "הומרוס" ובדף המיליארד הוא יגיע בזכותך לעמוד ב"בננות" שבו אני מופיע לצידם של גדולי עולם -כבר מקנה לך ממני מקום בעולם הבא!
ובעצם, למה לחכות, גם בעולם הזה!!
וברצינות, אם אותם הכותבים לא היו בסופו של דבר נוגעים בעיקר, והוא האדם, ואם דרך כתיבתם לא היינו יכולים ללמוד על עצמנו- הם לא היו שורדים את מהמורות הזמן.
להתראות
גיורא
ועוד איך אתה יודע !
שיר שואב !
אמיר – כשנדלקים על משהו נדלקים !
הדלקת גם אותי 🙂
הי ריקי, יודע..מה?
בכיף ושנבער תמיד מהחיים.
חזק
שואב
ובולע
אהבתי מאד!
לאמיר שלום,
אני מקווה שאתה לא כועס עלי.
אני חושבת, סוברת שלא שהכושי לא יודע להיות איננו – אלא שאתה בשיר יותר מידי ישנו עד כדי התפוצצות. אתה מזהה את קיומך באמצעות האחר – הכושי על דרך הניגודיות. השתיקה שלו בעישון הסיגריה מאפשרת לך להיכנס דרך השפה, ולהגדיר את עצמך באמצעותו, ובאמצעות השפה שהיא נעזרת בדימויים ובתמונות נוספות.
תגיד, אני זוכרת שהקראת את השיר הזה בטלוויזיה, אבל אני לא יודעת אם זה היה לפני הודו או אחרי הודו, ומתי באמת היית בהודו.
אני, באופן אישי כושים לא עושים לי כלום, מה לעשות, אבל סיגריות כן, והרבה. אז גם לא הבנתי אם זאת סיגריה או סיגר. כי בסוף זה סיגרו.
ברור שגם היאוש הנורא הזה הוא כל כך אירוטי, שכמעט כל מטאפורה בשיר יכולה לשמש סמל פאלי, או אחר (נשי).
קראתי שיאוש באיזשהו אופן מתקשר לאמונה. ומה שממיר אמונה באל – היא השירה.
שבת שלום
וכל טוב
ח.
עוד מילה
ממה שקראתי השבוע (זה נורא הקריאה הזאת כל הזמן) גם המילים מעוף, במיוחד גדול, גם יאוש, תקווה אימה הם כולם מילים שלקוחות מעולם הדת – האמונה – האנושי.
אז עוד פעם יש כאן הרבה אוקסימורונים.
ובצורה של רדוקציה – הכושי מסמן את האלוהות הגדולה – האיננו, הנסתר,
השילוב עם מילים מודרניות פצצה, מיקרוגל(איכות נקבית) עם התמונה שיש בה מיתיות רבה וקמאית אפילו מטעינים את השיר.
ח.
חוה, רגע לפני הסימבוליקה יש פה גם חוויית קצה, על הסף, כשהפצצה היא מנה מוקרמת במיקרוגל, אבל עומדת לפוצץ את תודעת המתבונן באפקטיביות של טי אנ טי 🙂
אמיר מחמל נפשי, יקירי,
קום צא על משקל קומי צאי
כתבתי לך תשובה ארוכה ומפורטת, אבל השרת ברח לי.
ולכן אחזור בקצרה. רק בדיעבד הבחנתי שיש שני מישורים של רפרנס, או הבנה של השיר, לפחות אצלי.
האחד, הוא החוויה הסנסואלית, האירוטית, המשהו אלגנטית ואפילו סקסואלית של ההתמכרות וההתמסרות של הכושי לעישון הסיגריה, כאילו לא קיים מאומה בעולם חוץ מן הרגע הזה. והאתה המתבונן וכל כך רוצה גם להתמסר – לאבד שליטה ותודעה לקפוץ אל הריק הגדול ולדאות, ולעוף, כאילו אין לך משקל.
אבל התודעה, המילים מושכות אותך למטה אל הארציות הזאת, שבו אתה מרגיש את עצמך במקום את ההנאה מן הדבר, מן וואו כזה של איזה יופי טוטאליות הזאת החושית לגמרי.
ובמישור אחר, על הרצף אכן, משמעויות, סמלים, מסמנים, אוקסימורונים, ניגודים, ברובד העומק של קלוד לוי שטראוס מוות/חיים לפי הפרשנות של אדיפוס המלך. שאם לחיות אז עד כלות ובכל הכוחות. ובאותו הרגע בו מפסיקים לראות את הגבינה המותכת אולי באמת מתחילים לחיות וכמו שאמרת התקווה הגדולה.
אני לקחתי את זה למישור האמונתי שהוא התפתחות יותר מאוחרת ואפילו אינטלקטואלית יותר וכאן ההחמצה הגדולה (שלי)…
תראה אני יכולה להמשיך עם רצף המילים הזה.
אבל, אז אמרתי לעצמי. חוה, נו באמת, לא מספיק הגבת, את היחידה שהגיבה כל כך הרבה פעמים.
סייג לחכמה שתיקה: אמרתי לעצמי,
תפני גם לתגובות אחרות את הדרך
אלק לדיאלוג בין אמיר לבין המגיבים שלו ופעם אחת הייתי בשקט. כזה שקט כזה שנותן כבוד.
אז זהו, שבאמת ראיתי את שני סוגי התגובות האלה, ואני מבינה שאתה כאן מעדיף את התגובה הראשונית שהיא באמת יותר מתאימה לתקופה שבה כתבת את השיר והקראת אותו.
כאילו, רק אחר-כך המשכת עוד ועוד להתפתח.
אבל אני נותרתי מאחור בסוף מעשה במחשבה תחילה והמוח קודח. ושלא תחשוב שאני לא מקנאה באלה שדופקים ציסרים על הבר ונעשים יותר שמחים…..
אבל, אלאס… גם לשתות אני כבר לא יודעת.
איזה באסה.. אהה?
🙂 חוה יקירתי, הקריאה שלך יפה מאוד.
לאמיר,
אני לא מאמינה, אחרי שכבר הגבתי באופן החפשי, הייתי צריכה להירשם מחדש.
ותשים לב, השם היקר שלי הלך לאיבוד.
אז ככה, חזרתי אתמול מתל-אביב בשעה שתיים בלילה. ואחרי שספרתי לזהבה על התגובה שלי כאן. הסברתי לה את המושג "גם אני לא הרחקתי לכת" ודברתי על ביאליק ועל השירה באפיטף שלו, ואחר כך סיפרתי לה על טשרניחובסקי, וגם על ההלך של אלתרמן על כבשה ואיילת ועל זה שהוא ההלך חופשי ומאושר גם מן היאוש וגם מן התקווה הגדולה, ואמרתי לה ש"גם אני לא הרחקתי לכת" שלך הוא כל כך נכון ומכוונן.
זהבה הסתכלה עלי ואמרה חוה, אני כל כך אוהבת שאת מסבירה על ספרות וספרתי לה על השיר "נס" וציטטתי את זכרותו השקופה והמייבבת" וזהבה אמרה וואו.
בינתיים הלכנו ברגל, כי זהבה החלטיה שזה בריא. ואני לא הרגשתי כבר את הרגלים ולא ראיתי בעיניים, וזהבה הלכה כבר הביתה כי הלכנו די הרבה.
ואז היה חושך וכבר בקושי תפסתי מונית לרכבת והיה כבר כמעט אחת בלילה ואני הייתי היסטרית מעייפות. וישבתי ברכבת וכל דקה נראה נצח.
אין לי מושג איך הגעתי הביתה ואז ראיתי את התגובה שלך, ולא ידעתי מה להגיד.
לא ידעתי אם אתה הנחיית אותי ככה להבחין בין המישורים או זה הייתי אני, אז עוד פעם שתקתי.
והתחלתי לקרוא את הסיפור על הדלת שבקיר מן הקישור ומאוד אהבתי את מילות החיבור. כמו "אני זוכר" ואמרתי אולי זה מרטין לותר קינג.
ואתה אמרת שזה סיפור קצר וקראתי וקראתי והייתי כל כך עייפה, ופתאום כבר היה חמש בבוקר והייתי חייבת להתקלח. והייתי כל כך עייפה.
וגם הסיפור על אורי בר לב כל כך הרגיז אותי בשביל הנשים הפסיכיות שמספרות סיפורים כל כך מטומטמים. אם א' לא רצתה להתלונן ואם היא באמת דוקטור איפה השכל שלה להתחמק ממתן עדות. ואז
התעצבנתי ברמות על.. ממש.
אבל הייתי כל כך עייפה, ופגשתי מישהו ברכבת שאמר שהוא מטפל בשיטות מהודו בחסימות רגשיות אחרי שהוא אבחן שיש לי קליטה של אנשים.
ואמרתי לו:
"תשמע, החסימות הרגשיות שלי נמצאות בדיוק איפה שהן צריכות להיות ואני לא רוצה להסיר אותן ולא לטפל בהם לא במגע ולא בשום דרך אחרת. איזו שרלטנות, שלא נדע מצרות זהו.
וזאת אני
חוה
וסליחה על הסיפור הארוך
ובבקשה לינק שלך
למשא המשוגע,
כי אני לא יודעת לעשות לינקים.
ועכשיו בוא נראה אם התגובה תעלה.
ח.
שמתי לב שהוא הלך לאיבוד. אפילו בחתימה נשארה ממנו רק אות אחת, שקופה ומייבבת. מהר לרופא שמות.
הנה הקישור:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=18205&blogID=182
חוה, למה כועס? נכון הקראתי אי אז את השיר הזה בטלוויזיה בתכנית תרבות שכבר איני זוכר את שמה.
והאינטואיציה שלך נכונה, הארוטיקה שבשאיפה (תרתי משמע), ביניקת העשן, העולם, החיים שהם גם רעילים ובו בזמן גם מושא לתשוקה וגעגוע.
והייאוש? דווקא מן הייאוש המוחלט, כשכבר לא אוחזים בכלום ומשחררים קונטרול לחלוטין, דווקא ממצב כזה עולה ההארה.
אמיר יקירי,
כועס, זה כבר דפוס של פנייה אליך.
וזאת לא כל כך אינטואיציה. דווקא בשבוע הזה קראתי הרבה. אבל בצורה שאתה כותב את זה, אכן נראה כאילו אינטואיציה. כאשר קראתי על הוודות בהודו. ראיתי את ההבדל שבאמונה באל אחד טראנסדנטאלי שנמצא מחוץ לאדם. לבין האל שנולד ביחד עם האדם – כאשר תהליך ההולדה הזה לא מסתיים לעולם. אחר כך נתקלתי בכך גם בתרגומים שלך על השפה בהקשר לסומה ולהקרבת הקרבנות – בדת ההודית שהיא שונה לחלוטין מזו שבדתות כמו היהדות והנצרות. תהליך הגדילה וההיבראות האלה בדרך כלל מלווים ביאוש גדול מכיוון שאף פעם בעצם אי אפשר להגיע. והתהליך אינו מסתיים. כך גם השיר יוצר מפגש בין מערב לבין מזרח.
בהמשך הבאתי גם משירך "האם תבוא" שהוא ציפיה לאהוב או גם לאותו האל שהכזיב. מוטיב הדלת המוגפת והציפיה לבואו דומים – אצלך בכתיבה. דווקא אולי אפילו בצורה ניסית.
אבל, זה נכון במישור הנגלה דווקא כאשר מרפים נעשה יותר קל ומאפשרים לאיזו גאולה להגיע. גאולה מסוג שהיא וגם לאהבה, שאצלנו בפנים אולי מעולם לא הלכה אף פעם לאיבוד.
ונכון, אני באמת זוכרת אותך קורא את השיר הזה מזמן, כאשר היינו צעירים – אתה יותר. סומנת אז כהבטחה הגדולה של השירה ואותי לא איכזבת.
חוה
בעונג, שולמית 🙂
שיר מופלא וטרי כאילו נכתב היום
אני מגיבה ומקווה שיעלה התגובות שלי לאחרונה אצלך לא עלו.
מירי יקרה, איך נעלמה תגובתך מעיניי? שמח שעבר ככה רענן אליך.
התגובות באמת עדיין מקרטעות ויש רבים שלא מצליחים להגיב.
עדיין איזה באג במערכת.
חיכיתי בסבלנות עד שתראה. אהבתי את השיר מאוד.
מאת: שירית
תוכן המסר: אגיב בקיצור- אשף של מילים
פוגע חיצים ישר
למטרה נעה
תודה שירית, מניח עוד חץ על המיתר 🙂
מאת: סיגל
תוכן המסר: הי אמיר, גם תגובות מסתבר יודעות איך לא להיות, אבל אינני מהמתייאשות ומנסה שוב את כוחי בהקלדה נמרצת ומתלהבת משיר שכבר בפעם הראשונה שפגשתי אותו, מאוד מאוד אהבתי. מבט מהצד כמביט בתמונה אך מבט מאוד חודרני אל הכתם השחור שבריאת המעשן. ההבנה שלי לקחה אותי לפירוש הכי קרוב אל עצמי כאדם מעשן החי עם המאבק הפנימי הקבוע בין זאת שיודעת שהיא מביאה עלעצמה כליה לבין הקול הפנימי שאומר : שטוות, המון אנשים ספורטאים ולא מעשנים מתים לפנייך ואפשר גםלהדרסף או כמו בשיר שלך שבו לקחת את המחשבה למקומות יותר גדולים, סוף העולם ממילא מתקרב. אבל הנוגע בכל נים של רגש הוא הרצון לברוח מהעצמי ההרסני הזה, כמו גם לברוח מהעולם המחריב את עצמו, וממש מתאים הקישור למשא המשוגע כי הכל מתחבר לזעקה של מעגלים. כלום לא מתנהל נכון. אנשים פוגעים בעצמם, פוגעים באחרים, פוגעים במרקם החיים, ויודעים להיות אינם, למצוא את המרחק הבטוח שממנו ניתן להדליק עוד סיגריה, עוד מיקרוגל, עוד חום בלי חום רק הרס.
וכמו בכתיבת שיר גם בכתיבת תגובה, הכושי הפנימי שלי יודע להיות איננו ותודה לך על הרגע הנדיר שבו ישבתי לרגע מול הפרצוף המעשן שלי ונזפתי בו:)
שבת נפלאה שתהיה,
סיגל.
לאחר נידנודים של שבוע. נפתח אצלי חלון התגובות בלי שום בעיות.
אני איני מתכוונת להפסיק לעשן, דווקא התמונה עושה לי יותר חשק.
ח.
אגב, מה שיוצר אצלי השתאות כל פעם מחדש.
סיגל יקרה, נכון, זה מתחיל מהעישון שבריאת המעשן ונגמר בעישון האלוהי של החיים. אמרו את זה קודם יותר נחמד ("אשרי הגפרור") וכאן אפשר לקרוא לזה אולי "משמעות או למות"…
שיעבוד ועבדות…
בבית הראשון מדובר על ההתמכרות, על שיעבוד לטבק שהורג, לסיגריה שיונקת את הכבוד העצמי- כפי שכל מעשן יונק את פיטמת החוסר, חוסר באהבה, זיכרון ילדות של חוסר שהורג..
בבית השני ההישאבות, לתוך החוסר, לתוך החור השחור בנשמה הבוכה, המדממת באופן סדיר, בלי הפסקה הרצון לברוח מהבית אך השיעבוד לגוף לבית הפיסי, לבית של ההוויה- השיעבוד והעבדות שלא נותנים לנו לברוח או לשים קץ לחיים…
בבית השלישי השיעבוד לטכנולוגיה לקידמה למכשירים לזמן המתבשל, הנמס…
בבית הרביעי השיעבוד לייאוש לחוסר תקוה
שמביאים בסופו של דבר לתחושת גועל.
הידיעה שאנחנו מאוהבים ומשועבדים לעבדות ואין דלת או חלון מילוט…
אני לא מסכימה עם הסיום של השיר גם ברמה האידיאולוגית וגם ברמת השיר שסוגר מעגל עם הכושי..
הכושי עשה את שלו ויכול ללכת אבל זה בנתאי שאמר דבר מה חדש, כיוון שיכול לספר על אופק חדש.
את כל מה שנאמר ונאמר באופן מדהים וציורי ושירי, אנחנו כבר יודעים אבל מצפים לדבר מה חדש, לדעת שמחר יהיה שונה, מסקרן, שווה לחיות…ומתוך חירות, כמובן (גם חירות לבחור בשיעבוד זה בסדר)
שלום תמי
כתבת:
"יודעים אבל מצפים לדבר מה חדש, לדעת שמחר יהיה שונה, מסקרן, שווה לחיות..
אני לא חושב שתפקיד האמן הוא לגרום אושר לקוראיו ולהיות מאשרר חיים.
הוא חייב להיות ישר עם תחושותיו ולכתוב (או לצייר)אותם בצורה הטובה ביותר.
כשהתחלתי לכתוב, הבטחתי לעצמי שאכתוב על מה ועל מי שארצה ,בכל משלבי הלשון העומדים לרשותי.
כך אני עושה.
אבל נוכחתי (להוותי) שאני בוחר במודע לא לפרסם כאן בבלוג ,חלק משירים אלו מתוך ידיעה שמיד יציעו לי תרופות כימיקליות או רגשיות.
שבת שלום
נעימה ,רגועה ,שקטה ועליזה-:)
גיורא
גיורא, נראה שסיום השיר של אמיר מחזיר אותנו להתחלה במכוון.
זו התחושה שהכותב רצה שנחוש- את השיעבוד את החזרה, את האין סופיות של השיר עצמו ואת האינסופיות של תוכנו…
בטח שזה בסדר, ויותר מכך, זה ניפלא.
והאומן או האומנות לא באה לפתור בעיות כי בשביל זה יש אמצעים אחרים…
התגובה שלי קנטרנית בכוונה…:)
צר לי לשמוע על ההימנעות שלך מפירסום שירים מסוימים שלך..
כתבתי היום במקום אחר: צריך אומץ לב כדי לא לאבד נוצת-נפש…
שבת נעימה לך..
אם כך תמי
אפרסם גם כאן
אבל אחכה, לא חייבים להעכיר את אוירת השבת, אפשר לחכות ליום ראשון-:)
גיורא
לגיורא פישר
לא כל כך רציתי לענות לך, אבל כאשר פתחת בויכוח עם תמי, נראה אולי שאתה משליך מן עצמך.
אמיר אור הוא קודם כל משורר שמאמין במילה הכתובה. את נשמתו ואת כנותו של אמיר אתה יכול למצוא בהרבה שירים, אם אתה קורא אותם היטב.
אנחנו מבחינים בין האני הלירי לבין האני הכותב ולכן לא תמיד צריך לזהות בין שניהם. את האני המבטא את רגשותיו אפשר למצוא בהרבה שירים של אמיר, למעשה ,בהמון. אבל בשיר הזה יש גם אני לירי הוא האני המשורר האוניברסלי. ולכן, אפשר למצוא אצל אמיר את היאוש, את הנשמה הבוכה, או האקסטטיות בשירים רבים שלו, כמו נבואות לקץ הימים. נבואות על שואה, על חוסר יכולת לחזור הביתה נמצאות בשירים כמו משא המשוגע, כמו "היסטוריה" ובהרבה שירים אחרים. וזו גם תשובה לתמי.
אלא מאי, עם שני המגיבים אני נמצאת במחלוקת. גיורא מאשרר או פוסל לימוד ספרות כאילו היה אורים ותומים. ותמי, מה לעשות, מפחדת מן התגובות שלי.
ובכל אופן מצאתי מקום להגיב.מכיוון שאנו עוסקים בשיר ולא במגיבים. המוטיבים שמופיעים כאן מופיעים בהרבה משירים של אמיר אור. מי שרוצה למצוא את נשמתו המתוודה והמרגישה של המשורר שיקרא היטב משיריו. השיר וידוי (תיקון) תמיד אני מתבלבלת. ומי שרוצה לחפש נבואות על הבית שבו מתבצרים, כאשר גם הוא כושל מלהגן אפשר גם למצוא בשיריו.
אלא מאי, אמיר הוא אשף של מילים, שירתו מהוקצעת להפליא, וזה מה שמקסים, אבל צריך לחפש אותו ואת רגשותיו תמיד מבעד למילים, וראה זה פלא, אזי הם נמצאים שם פרושים לפנינו.
אני עדיין סוברת שזהו שיר על היעדר אמונה, על כך שבני האדם בבחינת דברים או חפצים השתלטו על היקום הממשי ובוחרים ברוע, בתעשיה (אפילו של כלי נשק) ואזי הכושי מסמן מציאות קמאית, אפילו אלילית/אלוהית שאבדה לנו ככל שהמצאנו את המגא -מכונה. המציאות הזאת אבדה, כמו התום שאבד ואזי נותרנו חשופים ללא הגנה.
ואכן השיר הוא אישי עד קצוותיו ואולם הוא גם אוניברסלי עד גדותיו. המוטיב של הבית שאינו יכול להגן נמצא אצל אור, כאשר הפנייה שלו היא יותר לטבע ואכן יש כאן ניגוד טבע/תרבות אבל הוא נמצא גם אצל יוצרים אחרים. ומשניתק הקשר שלנו עם הטבע אנחנו ניצבים בפני טכנולוגיה עקרה. הכושי לא צריך ללכת הביתה מכיוון שהוא סמל מרכזי בשיר. סמל לראשוניות, לבראשיתיות להשתלבות עם עולם הטבע. הוא נוכח ואזי מי שנעדר מעצמו אולי הם בני האדם. ציינתי כבר שהשיר עומד על אוקסימורונים. השיר הוא מאוד פיזי אבל הוא גם מאוד רוחני.
ח.
שלום חוה
אל תחששי להתווכח איתי ,בטח לא בבלוג של אמיר-:)
ההערה שהערתי שיקפה תחושה מאד אישית שלי. אני חושבשזה מה שמעניין באמנות : היוצר מביא מעצו וה"משתתפים" את עצמם.
אני בטוח שאמיר מסוגל ואולי גם יכול להעריך את התחושה שלי.
אין לי שום בעיה עם מחקר הספרות.
יחקרו החוקרים ויתפרנסו מזה כמה שיותר.
כתבתי, שלעיתים פרשנות יתר ביוגרפית מטעינה ביצירה דברים שאין בהם, ופעמים רבות מעוורת את עיני החוקרים שלא רואים את מה שכתוב.
שבוע טוב
גיורא
לגיורא,
אינני חוששת להתעמת איתך, ואיני מתפרנסת ממחקר הסיפרות, להרגיש זה בסדר, אבל אם אנחנו נשארים בתחושה האישית שלנו מבלי לראות את כל הטווח של כתיבתו של המשורר, או דברים אחרים שכתבו משוררים וסופרים אחרים הרי שאנחנו ממזערים את גדולתו של השיר.
ומכיוון שבמקרה אני כותבת על שירתו של אמיר אור הרי שהטווח האידאולוגי של שירתו אינו מצטמצם לניתוח פסיכולוגיסטי, שהעישון מפצה על איזה חסר בילדות, או לתחושה גזענית כזו או אחרת בין לבנים לבין כושים ולכן איני מסכימה גם עם הפרשנות של תמי.
אל לנו לשכוח שאמיר למד תיאולוגיה וכמו כן הסתובב בעולם.
אביא לך דוגמא לכך שמוטיבים כאלה כבר נמצאים בשיריו:
בשיר "האם תבוא" שהועלה כבר כאן:
"האם תבוא? האם אשמח לפגוש אותך…
האם שלש אשים עדין יקדמו פניך
ועדין שמותיהן יהיו מפרשים? אש לב,
אש ראש, אש בין הרגליים…
…האם אראה אותך כשתשב מולי?
אהובי, אהובתי, סימן שאלה שלי! מאפק עד אפק
ארץ שם פרושה בתוך בטני….
ומבינים: בוא כשלא תבוא. מחר אפשר יהיה
לראות כאב בחול שנטבעו בו עקבות חוזרים.
במקום כל זה אני מניף את הדלת ופותח את הקיר,
ועל דלתי אני כותב: אל תבוא מפה, בוא תמיד משם?
"החיה שבלב" עמ' עמ' 53 – 55
גם בשיר הזה אני מוצאת הרבה ביטוי של רגש.
וגם את מוטיב הבית והציפיה למשהו קוסמי שיגיע ואפילו אישי.
צריך רק לנסות לראות כל שיר של אמיר כחלק ממכלול שלם של כתיבה, וקצת, רק קצת להתוודע לכל המכלול ועל ציר הרצף לזהות גם את השיר הבודד.
את זה כל אחד יכול לעשות. גם אתה גיורא, לא צריך להיות בשביל זה חוקר ספרות דגול.
ח.
הנה אתה רואה לא חששתי בכלל.
ברור שאמיר לא יאמר איזו פרשנות היא צודקת או נכונה, כי אין רק אחת כזאת אלא הוא יגיב בנימוס רב לכל אחד מכם שהגיב.
שלום חוה
במידה מסוימת זה מעציב אותי שאת לא מפחדת ממני.
קיוויתי שיש לפחות אדם אחד כזה ביקום.
איזו אכזבה -:)
אני האחרון להיות בר סמכא בשירתו של אמיר אור. אני מכיר רק את שירתו שהתפרסמה כאן ב"בננות". רבים משיריו אהבתי, ורבים אחרים-פחות.
לא הסתרתי את דעתי. וכבר אמיר ציין באחת ההתכתבויות כאן שאנחנו מנגנים בסולמות שונים.
זה בסדר, כל זמן שיש כבוד והערכה הדדית.
ויש.
ולענייננו, אני משתדל לקרא את היצירות שמביאים לכאן -כיצירות שנועדו לקריאה ולא לניתוח. כמובן, אני שם לב למלאכת השיר ובודק מה "עבד" עלי ומה לא. אבל אין לי חשק ועניין לעשות את זה בכל שיר ושיר המתפרסם ב"בננות".
המשורר יעשה את שלו וחוקר הספרות יעשה את תפקידו.
.
שבוע טוב ומועיל
גיורא
גיורא,
אין כל אפשרות לעסוק בספרות בלי להרגיש.
כל מי שהגיב כאן הרגיש משהו כלפי השיר.
כתבתי לך גם שרגשותיו של אמיר אור פרושים בהרבה שירים, אם לא הייתי מרגישה לא הייתי מבחינה.
אין לי מושג מה ההבדל בין "מלאכת השיר" לבין פרשנות של השיר.
לבדוק אם מלאכת השיר עובדת, היא גם במובנים מסויימים להעביר אותו דרך התודעה.
האבחנות שאתה עורך כאן תמוהות ומוזרות בעיני. אין לך כל מונופול על הרגש.
ומאיין לך שאני איני מרגישה יותר ממך. האם אפשר למדוד רגש?
אם אאחל לך
שבוע מרגיש גיורא, האם תוכל ללמד?
ואני מבחינה בדי הרבה קנטרנות בתשובותך. ועניתי לך כבר, ואומר לך, כל רגש אנושי אינו זר לי, אולי מסיבה זאת יותר משיריו של אמיר אור עלי עובדים כן!!!
שבוע מאוד מרגיש
שיהיה לך גיורא.
ח.
שבוע טוב חוה
אני חוזר ונכשל אצלך בהבהרת דברי וכוונותי.
מדי פעם ,אני רוצה להגיב אצל אמיר. לצערי, את מרחיקה אותי מכאן.
להבא, אכתוב לאמיר את מה שיש לי הישר לדואר האלקטרוני שלו.
גיורא
גיורא יקירי,
אתה מגיב אצל די הרבה אנשים וגם אצל אמיר אור. אני פוגשת אותך בדי הרבה מקומות.
אל נא תניח לי למנוע ממך מלהרגיש ומלהגיב.
אני אינני חוקרת ספרות. מקסימום כתבתי מספר ביקורות ספרותיות ואני מאוד מבקשת לא לתייג אותי כך או אחרת, אלא באהבת הספרות, ולאחרונה גם באהבת השירה בזכות אמיר אור.
וכמו שאומר אמיר, "אהיה אשר אהיה" 🙂
תגיב כאשר תגיב.
ח.
ועוד פעם נקטת בטקטיקה להפוך אותי לרעה. בכך שאני, לכאורה, מרחיקה אותך מכאן.
לא יפה גיורא. הרי הבחירה החפשית היא בידך. לי אין יד ורגל במאומה, ובוודאי שלא בבחירותיך.
אולי אם תוריד ממני את התיוג של חוקרת ספרות, תוכל לראות אותי כאדם בשר ודם.
תמי, כן, סיגריות זה מזיק, ואולי גם העמדה הנפשית הזו, של תשוקה, התמכרות, געגוע. גם החיים כידוע מזיקים ומתים מהם בסוף, וגם אותם יונקים כאן.
הבית האחרון דווקא מדבר על תקווה ותשוקה ומסמן את המושא האמיתי של ההשתוקקות הזו. הדובר רוצה ייאוש ענק כי הוא רוצה תקווה ענקית, ושניהם כרוכים זה בזה. יש לו תיאבון בגודל גלקטי. הוא רוצה להיות "מושלך עירום בין הגלקסיות המתרחקות, / מופקר למעוף הגדול". הוא רוצה עוד ומעבר.
הדלת שבקיר – THE DOOR IN THE WALL היא גם סיפור של ה.ג. וולס שרלבנטי לענייננו פה. אולי קראת?
קראתי שוב את השיר כי זה תמיד מגלה לי באיזה מצב רוח אני עצמי נמצאת.
מסתבר שכל פעם רואים דברים אחרים או ניואנסים חדשים.
הדיכוטומיה בין יאוש ענק לתקווה ענקית הוא תהום גלקטי. רוב החיים אנחנו מושלכים לתוך התנודות הללו, לעיתים אפילו נהנים ליצור תנודות קוטביות כד לחוש קצוות או לחוש יכולת שליטה במרחב…מצאתי שאיאין סוף לקטבים- הם לא גבולות אלא מרחבים…תמיד יש יאוש יותר מההוא שהכרתי או תקווה יותר "תקוותית" ממה שידעתי- הכל מפתיע בגמישות הזו…:)
את הספר של וולס לא קראתי. ספר לי אתה מה מרחיב לצורך הבנה יותר אשירה את השיר..
ה"יודע איך להיות איננו" מאוד משפיע עלי..:)
תמי, לדעת איך להיות איננו הוא גם לדעת איך להיות לגמרי. ו'הדלת שבקיר' היא לא ספר אלא "רק" סיפור קצר, אבל סיפור שהותיר עליי בזמנו רושם עצום.
מצאתי לך אותו ברשת:
http://www.online-literature.com/wellshg/5/
סיפור יפה. מערבב אותי בכל מיני מחשבות לכל מיני כיוונים. ארוס ותנטוס. הדלת הירוקה שוולאס פיספס בסופו של דבר השיגה אותו או אפשר שהוא הצליח לחמוק אל הגן דרכה…:)
כמו בסיפור "סוד הגן הנעלם" נזכרתי גם במוות קליני…
ולהבדיל נזכרתי בחיים של אנה פרנק במחבוא, בבועה נטולת רוע…
הדלת שבקיר מופיעה ביותר משיר אחד שלי. ר' למשל
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10614&blogID=182
גם בספר "שיר", עמוד 49
"…. האם הדלת תהיה השער? האם שלש אישים עדין יקדמו פניך
…."
ושתי שורות אחרונות של אותו השיר:
" במקם כל זה אני מגיף את הדלת ופותח את הקיר, ועל דלתי אני כותב: אל תבוא מפה, תבוא תמיד משם."
חוה זמירי
אי אפשר לרפא שמות על זה אחראית שרלי.
השיר המצוטט על-ידי תמי, הובא למעלה על-ידי "האם תבוא", זה היה שיר שטרחנו עליו רבות. הוא נאסף על-ידך אמיר והובא גם בספר החיה שבלב.
לא הגבת על המישור הסמבולי אה?
ובכלל, מה יש לך עם דלתות ועם אמונות ועם חלונות.
זה שאתה מחכה לו כבר נמצא כאן.
אתה לא יודע את זה?
בטוח שאתה יודע. תראה אמיר, כושים זה כושים נכון. הם סקסים, הם חושניים ואומרים עליהם גם שיש להם…….
פרוט לדמיונך הפרוע.
אבל, אתה בשקט יכול להיות דמוי כושי.
כאילו….
מה חסר לך? חושניות יש בשפע, אירוטיקה יש בשפע. אתה יודע להיות וגם לא להיות.
וזה שאתה מחכה לו נחת אצלך כבר בבית מזמן. אין לי מושג מהיכן הוא הגיע, מן הדלת, מן החלון או הקרין עליך אור שפע דווקא מן התקרה.
אתה מכיר את הסיפור "האוצר" של י.ל.פ. על האוצר שהדמות הולכת אחריו כל השבת בתחום המושב ולבסוף, בתום השבת כל האוצר נמצא מתחת למיטה?
תגיד, מתחת למיטה בדקת?
צא וראה כמה נפלאה שירתך, וכמה יפה גווך ובעוד ימים רבים יגידו:
הוא היה…
הוא ידע….
הוא כתב…… הוא הקדים את זמנו….. ומילותיו הן אוניברסליות שקופות TRANSPARENT, ויחד עם זאת פיזיות וטעונות.
ואם נצא מתוך הנחה שהיא כבר כאן, או הוא.
על מה תכתוב עכשיו?
על כל מה שמצאת מן היקב ומן הגורן.
ללא בושה, בלי איכפת מה יגידו, כאילו אין גבול ואין סוף, ואתה מתמתח על כל היקום כל עוד נשמה באפך, רגליך הולכות מקצה אחד של הארץ על הקצה השנה, כאילו אתה בגן עדן וכאילו אתה בגהינום בו זמנית על השילוב שחבר בך מן הדיוניסי אבל הרבה מן האפוליני.
ותעשן, ותשתה, ותכתוב, ותיקח מן החיים כאילו אין מחר.
עכשיו. שב, חשוב, האם כל אלו לא היו נחלתך? האם ברחת מן האהבה, או מן האמונה, או מן הדכדוך, או מן הירידה אל השאול ומעלה הסולם אל השמים.
עכשיו. שב, מה תרצה לכתוב?
ח.
או כדי שלא אוותר אני כאותה הזכרות המייבבת.
חוה זמירי
ושבת שלום אמיר.
קודם כל תודה שהבאת, אמיר יקר, משלך. בתוך אין הזמן שאני חיה בו כרגע, אני מוצאת שהתגעגעתי, גם לקול הזה שלך, שהתחברתי אליו מאד בשנה החולפת.
השיר חזק וציורי כל כך, הייתה לי תחושה חזקה שהוא מעשן את הסיגייה הזאת מולי, והריח שלה, העשן הזה, מחניק לי את הנשמה. כמו הייאוש הזה. מאד מאד מתחברת, ולא רק בגלל ש"כושים" עושים לי את זה. (טוב, לא פוליטיקלי קורקט, מה? גם שלך. גם שלי.)
נשיקות, שבוע הכי טוב.
איריס יקרה, אין ספק ששחור הוא יפה (אנד פאק דה פוליטיקלי קורקט). אם העשן של הסיגריה שלו הגיע עד לאפך, הכושי באמת עשה את שלו, רק שפה הוא לא יכול ללכת כי בעצם הוא כבר איננו
הכושי שאתה מתאר מזכיר לי שבשנים האחרונות הפסקתי לעשן. התחלתי לעשן כתוצאה מהתבוננות באנשים שמצצו את הסיגריות שלהם עד כלות והייתה לי תחושה שהם נהנים, רציתי כמובן להנות גם.
השיר המתבונן והאישי מצא חן בעיני.
גליה, כמעשן כבד בגלגול קודם שלי אני חושב שהעישון כשלעצמו הוא מין מטפורה שלוכדת אותנו דרך געגוע אחר, אבל בסופו של דבר מתגלה כטירנית שרודה בנו.
יחד עם זה אני נגד רדיפת המעשנים ועוד יותר נגד סיבותיה האמיתיות – וגם לא חוזר בי מהסידרה "עורו המעשנים" http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2770&blogID=182
הכושי כהוויה וכמשל -הדלת שבקיר המאפשרת הצצה מעבר לפרגוד, הרצון להתאיין אבל להיות בפנים, יש משהו פרדוכסלי בשיר הוא מנסה לאחד ניגודים יש ואין אור וחושך זכרי ונקבי לשוב למקור, אני חושבת
האם חיינו לא כאלה- מצפים ליאוש הגדול הקצה שבקצה ,כדי להגיע לתקווה הגדולה,
כדי לחוש את החור השחור עד כלות ודרכו להיות יש אמיתי המחובר אל היקום?
השיר שלך ,אמיר ,זורק אותי להרהורים
ובכך למעשה משיג את מטרתו
גם אם לא הכל הבנתי
שבוע מואר לך
חנה יקרה,
נכון ניחשת שהדלת הזו היא הצצה מעבר לפרגוד (ר' למעלה בתגובתי לתמי את הקישור לסיפורו של ה.ג. ווילס "הדלת שבקיר")
ונכון יש בו אחדות הניגודים, או נכון יותר דינמיקת הניגודים. בייאוש הגדול ביותר, כשאדם עוזב, מניח לא אוחז עוד – מסתתרת הארה גדולה.
וכן, החזרה למקור היא דרך שחרור ההזדהות שלנו עם מטוטלת הניגודים לכאורה שמנית.
שבת שלום לך.
היי אמיר
אוהבת את הבית מסתכל בדלת של המקוגל……
מכחכה למפץ הגדול
אוהבת את הכח של המח מול הרגש
תאור מדויק לי.
והמילה גואל…
כמה הלב מחכה לגאולה, חרוט לי בלב, שיש גאולה.
בסוף כל יום אם הצלחתי לשבת עם ספר ולקרא, אני מרגישה גאולה.
להתראות טובה
בדיקה
לכאורה, כמו משהו צפוי, היה הכושי צריך לבטא את הייאוש. הסיגריה, אופן המציצה, הגודל שלו כעומק התחושה, ולא היא. מה יש בו שמבשר תקווה? היכולת למצות הנאה מרגע? מזכיר לי, שגם אני, ברגעים לא ברורים, מקנאה בכלבה שלנו השרועה משועממת עד מוות.
למה ייאוש, לבנה? כן, זו היכולת למצות את הרגע, את "החירות הזאת, להיות", במלוא המשמעות האפשרית של הלהיות – ההפך הגמור משעמום.
שיר מצויין. מחאתי ודוקר.
מומלץ אצלי בשירה.
http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/12/1612-912.html
תודה לך
אסתי כ.
בעונג, אסתי. תודה על המחוה ואת מוזמנת לבקר כאן עוד 🙂