אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
גֶּשֶׁם. הוּא נִקְרָע מֵעַצְמוֹ הַחוּצָה
אַתָּה נוֹגֵס, בּוֹלֵעַ, בְּעֶצֶם מְפַצֵּחַ, שׁוּרָה שׁוּרָה
מוּל הַמָּסָךְ הַזֶּה, יוֹרֵק אֶת הָרְוָחִים כְּאִלּוּ הֵם
פַּסְקוֹל בְּהוּנְגָרִית. וְזֶה בְּסֵדֶר מִצִּדִּי, כִּי זֶה בְּסֵדֶר
מִצִּדְּךָ: לָגוּר בֵּין הַקִּירוֹת, לְהִתְכַּסּוֹת בָּהֶם וְלַעֲבֹר
לְקֶצֶב עֻבָּרִי: אֱכֹל וּשְׁתֵה, מַלֵּא מְכָל שֶׁל דֶּלֶק,
הַזְמֵן מְכָל שֶׁל גַּז, קְרָא שִׁירִים, יְשַׁן. יוֹתֵר מַהֵר:
סִיסְמַת פִּרְסֹמֶת אוֹדְיוֹ-וִיזוּאָלִית, וִידֵיאוֹ קְלִיפִּים,
מִיקְרוֹגַל, תָּאִים לַהֲצָצָה בְּסֶרֶט פּוֹרְנוֹ. יוֹתֵר מַהֵר:
כְּמוּסוֹת, אִינְפוּזְיָה, אֶלֶקְטְרוֹדוֹת. יוֹתֵר מַהֵר:
אַל תִּוָּלֵד. אֵינְךָ וְאֵין לְךָ קִיּוּם עַכְשָׁו
מִחוּץ לַשִּׁיר הַזֶּה. זֶה לֹא מַתְחִיל, זֶה לֹא נִגְמַר
בְּדַף, שׁוּרָה אוֹ פְּסִיק. הַנְּקֻדָּה הַזֹּאת הִיא נְקֻדָּה
שֶׁצָּפָה בַּחֲלַל אֵינְסוֹף רַק בְּרִחוּק רִחוּק מַבָּט. קְרַב עַכְשָׁו
רְאֵה, יֵשׁ עֲנָנִים עָלֶיהָ, כָּתֹם עַל כְּחֹל שְׁמֵי עֶרֶב,
יָם שֶׁל יָם, חוֹל שֶׁל חוֹל, וַאֲנָשִׁים הוֹלְכִים,
יוֹשְׁבִים, שׁוֹכְבִים, שׂוֹחִים אוֹ מִתְעַלְּסִים. בְּחַר לְךָ
מָקוֹם וּזְמַן. אֵיפֹה אַתָּה? עַכְשָׁו אַתָּה בִּפְנִים אֶחָד
שֶׁל נְקֻדַּת מַבָּט. אוּלַי תִּרְצֶה לְהִוָּלֵד? כָּעֵת
הִיא עֵת שֶׁמְּכֻנָּה בַּכָּאן הַזֶּה בְּשֵׁם מִסְפַּר מוֹנֶה:
עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם לָרִאשׁוֹן, אֶלֶף תֵּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְחָמֵשׁ
שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וָחֵצִי, צָהֳרַיִם, יוֹם רִאשׁוֹן. וְטוֹב שֶׁבָּאתָ.
מָחָר אֶכְתֹּב לְךָ אֶת הַשִּׁיר שֶׁבּוֹ תָּגוּר. הִנֵּה: בַּיִת זֶה
– שֶׁלְּךָ בִּלְבַד. וּמְקוֹמוֹ, גָּדְלוֹ, צְבָעָיו וְרָהִיטָיו
כְּדֶרֶךְ מַבָּטְךָ (ע' לְעֵיל בָּעֵרֶךְ "נְקֻדָּה") וְגַם חַלּוֹנוֹתָיו
פּוֹנִים אֶל בַּיִת אוֹ בָּתִּים בְּעִבּוּרֵי הַשִּׁיר, בְּטַבּוּרוֹ אוֹ מֵעָלָיו:
הִנֵּה חוֹלְפִים עֵצָיו, יוֹשְׁבָיו, בָּתֵּי קָפֶה וְצַלָּחוֹת מְעוֹפְפוֹת שֶׁלּוֹ,
חֵיל פָּרָשִׁים, פִּילִים, גְּוִילִים, שֶׁזֶּה עַתָּה נָסוֹג מֵהֶם הַיָּם,
כֻּלָּם מְהַבְהֲבִים בֵּין יֵשׁ לְאֵין, בֵּין הַמַּבָּט לְצִמְצוּמוֹ,
בֵּין לִהְיוֹת לְבֵין אֲנִי, בֵּין "זֶה" לְבֵין שְׁמוֹתָיו, (אֲנִי
אֲנִי וְעוֹד אֲנִי: עָצִיץ שֶׁל רַקָּפוֹת, שַׂעֲרָה עַל מַעֲקֵה
אַמְבָּט, וְכוּ'). אָז צֵא וּרְאֵה, הַשִּׁיר הַזֶּה, מֻפְקָר
לְלַחְשׁוּשִׁים בְּלִי פֵּשֶׁר, אֵין לִי וְלוֹ אֶלָּא דָּבָר
שֶׁבֵּין הִנֵּה לְבֵין אֲנִי. (זֹאת לֹא שׁוּרַת סִיּוּם, הִנֵּה –
כָּתַבְתִּי עוֹד שׁוּרָה). עַכְשָׁו –
פרק 2 מתוך "שיר" (הקיבוץ המאוחד 1995)
עוד מתוך "שיר" בבננות:
1 "זרע שנזרע בחול": זרע שנזרע בחול מחכה שנים לגשם
5 "אחוז עולם": תוכו מגשש את הדברים. נהפך לחוץ.
10 "ואיני זוכר דבר, רק זה": במים הוא שושנת ים. מושיט זרועות של פרח. טורף
12 "האם תבוא?": הוא בא
15 "עוד": עוד
16 "טובע הוא נושם": טובע, הוא נושם מים חיים
מאד מאד מוצא חן בעיני: הוראות ההפעלה, ההפניה למראות שבחוץ ובפנים, המדגימים לנו שכל רגע הוא פוטנציאל לשיר לחדש.
הערת אגב, מכיוון שהונגרית היא שפת האם של הורי, אין לי בעיה איתה-:)
שבת שלום
גיורא
גיורא, כן, זהו בדיוק העניין, וזהו נושא הספר כולו, או לפחות נושא מרכזי בו.
ובקשר להונגרית, אין כמובן מפלט מהעיוות של הדיבור הזה, כמו שאומרים האנגלים It's Greek to me וכוונתם ליוונית עתיקה, שבשבילי היא ההפך מהונגרית…
גם אצלי ג'ינגיס חאן או אטילה בילו מתי שהוא עם הצד העתיק של אימי, ואין בעיה עם רווח.
והשיר יפה אהבתי גם אם לא הכל הבנתי עדיין נעים לשבת 🙂
שבת שלום ומבורכת 🙂
שמח שאהבת, אבנר, ואולי גם מה שלא הובן יובן בקריאה נוספת. אם לא, אני כאן… נדבר.
שיר מקסים ומיחד בעיני במיוחד השורות :
" מחר אכתוב לך שיר שבו תגור :
הנה בית
זה שלך בלבד
ומקומו , גודלו ,צבעיו ורהיטיו כדרך מבטך"
כל כך ממצות שורות אלו את היחסים המורכבים בין הקורא לשיר, שהוא הבית המטפורי של הקורא,מופקע משליטתו וריבונותו של המשורר , שיכול להיות רק מופתע מסיפורי הקריאה , שבהם חי מחדש שירו על בתיו ,תמונותיו ונופיו.
יפה ומרגש שירך ,אמיר, אחד השירים היפים ביותר שקראתי כאן אצלך בבלוג.
מקורי מאוד
שבת מבורכת
שמח שריגש ונגע, חנה. לא הייתי אומר ש"הבית המטפורי של הקורא,מופקע משליטתו וריבונותו של המשורר" אלא שהוא משהו הדדי. המשורר יוצר את הבית הזה, אבל כדרך מבטו של הקורא, שמשתתפת גם היא ביצירה.
ברמה הראשונית של יצירת השיר כן, אבל בתוצאה המוגמרת, משפקע מידו של המשורר ועבר לידי הקורא הוא מתחיל לצבור ספורי חיים משל עצמו, ולא נותר למשורר אלא ללוותו מרחוק לפעמים בכאב כדברי ביאליק:
ו"אני בחלבי ובדמי את הבערה אשלם"
או כדברי רחל
"יד כל במנוחה תמשש"
משוררים נוטים לדרמטיזציות, חנה. אני חושב שכששיר כתוב היטב החותם הגנטי של היוצר, התוכן והאופן, צובעים את השיר באופן כה יסודי שיש גבול למרחקים שאליהם הקורא יכול להטות את השיר מן "המסלול" שקבע לו המשורר.
אבל בתוך הגבול הזה המונחה על ידי החותם הגנטי המשוררי ,יש עדיין מגוון פרשנויות וקריאות של השיר שהיוצר אפילו לא חלם עליהן, חלקן אפילו גובל בוולגריזציה של אותו חותם מקורי שהוטבע בשיר על ידי יוצרו.כך גם בפרוזה למרות ועל אף הגבול הנ"ל וזה אני חושבת הסיכון המחושב ,שלוקח כל אמן כשהוא משלח את יצירתו החוצה
בלי ספק חנה. עד עתה דיברנו על שדה המובן בעולם שכולו תרבות. מעבר לגבול הפרשנות וההדהוד האישי צריך להביא בחשבון גם חשיבה וולגרית, קוצר הבנה וקשיים בהבנת טקסטים.
מאת: שירית
תוכן המסר: לא ברור לי לגמרי מדוע, אבל השיר הזה גורם לי לרצות לבכות. בקצה המחשבה עוברת לי מחשבה שאולי זה בגלל המהירות שבה תקופת חיים עוברת ונגמרת, ובקושי אדם הספיק לעשות משהו עד סופו. כדי ליצור קריירה או פרוייקט חיים ראויים לשמם אדם צריך 300 שנה מינימום לדעתי ולא 70 .
אולי כי זה נהיה עולם שבו אנשים רבים מבלים הרבה יותר זמן בלהתעמק במסכים הגדולים, במקום
להתפתח באמת, ואולי בגלל ההזדהות היתרה של אדם עם דברים, חפצים, מקומות על חשבון לאבד את עצמו.
שיר פוגע מאד.(IMPACT) בשביל שניים.
שירית, נכון, החלק הראשון של השיר מציג את החיים המודרניים כרדוקציה, וכמשהו שחולף לפני שאמרנו ג'ק רובינסון. אבל יש פה גם גאולה דרך יצירה. השיר הוא מעבדה לבריאה של מציאות אחרת, שכולה עצמיות ושהיא בשליטה גמורה של היוצר.
לא הבנתי את סוף דברייך – "שיר פוגע מאד.(IMPACT) בשביל שניים." כלומר?
מאת: שירית
תוכן המסר: תודה על התשובה שלך אמיר. התכוונתי לאימפקט רגשי שמספיק לשני שירים (לפחות..):)
ד.א. כייף לי להיות בזמן הווה בתל-אביב.
שירית, ברוכה הבאה תל אביבה, ותודה על ההבהרה. מקווה שהתאוששת ממנו וגם שלא 🙂
התגובות שלך מגיעות אליי למייל דרך הבננות אבל לא מופיעות בבלוג בלי שאשים אותן בעצמי. יש איזה באג בשיטה החדשה שהונהגה פה ואפשר וכדאי לבדוק עם שירלי בעלת הבלוגיה – shirley@bananot.co.il
שיר יפה, קצבי ואסוציאטיבי. רק אציין שלא אוסיף עוד מלה עם (או אולי בעצם בלי) פשר. הבטחתי: לא אוסיף עוד מילה
תודה, דוד, ולמה נזירות המלה הזו?
ראשית אחרוג מנזירותי ובמחווה נדירה של נדיבות הוסיף לתגובתי המקורית נקודה (בפיסוק) שהעדרה הפריעה לי מיד לאחר שתגובתי נשלחה:
"שיר יפה, קצבי ואסוציאטיבי. רק אציין שלא אוסיף עוד מלה עם (או אולי בעצם בלי) פשר. הבטחתי: לא אוסיף עוד. מילה"
באשר לצמצום המילים, שצריך אולי לברך עליו בכל מקרה, היה כאן מכוון ולעילא. בתמימותי האמנתי שהשיר קורא לתגובה כזו במילותיו:
הַשִּׁיר הַזֶּה, מֻפְקָר
לְלַחְשׁוּשִׁים בְּלִי פֵּשֶׁר,
דהיינו, שאין טעם בלחשושי פרשנות כאלה או אחרים לשיר. גישה זו עולה בקנה אחד עם תפיסתי הבסיסית את הבנת השירה והיחס שבין השיר וקוראו.
מסתבר שגם היחס מגיב-מוגב הוא מורכב יותר מכפי שחשבתי, שכן להפתעתי תגובתי אולי לא הובנה על ידך. (להשלמת התמונה סוף התגובה היה אמור לחקות את סוף השיר, אך זה משני לחלוטין).
בחזרה לסוגיה העקרית. השיר נראה לי כשיר קצבי ואסוציאטיבי טוב. האם אני חייב להבין את תוכנו (עד הסוף) כדי להנות ממנו כשיר? אך יותר מכך האם אני אמור להעלות השערות בתגובתי באשר לפרשנותי המדויקת לשיר ולאסוציאציות שונות שעלו בראש המשורר כמו:
חֵיל פָּרָשִׁים, פִּילִים, גְּוִילִים, שֶׁזֶּה עַתָּה נָסוֹג מֵהֶם הַיָּם.
ובכלל האם אלה תמיד אסוציאציות או אולי לעיתים רק הקשרים של התאמה קצבית-מילולית (כמו פִּילִים, גְּוִילִים, למשל)העולים יפה מבחינה פואטית?
השיר מצא חן בעיני מאוד כשיר קצבי- אסוציאטיבי המשרה תחושות מורכבות תוך שימוש באמצעים פואטיים מעולים. לי די בכך. הפרשנויות, שגם אתה התפתית לעסוק בהן הן בעיני מיותרות. הן מיותרות באימפקט שלי כקורא חש ומעריך של השירים אותם אני קורא. מי שרוצה לעסוק בכך בבקשה. לא אני.
הבנתי אותך, דוד.
בין הבנה לבין פרשנולוגיה פרושה תהום שלמה, ובלי הבנה בסיסית אני חווה את השיר לכל היותר כסוג של מוזיקה ופלשים לדמיון. אבל אם נהנית גם בלי ממש להבין, רק מהקצב והאסוציאציות, אשריך ומי אני שאקלקל את ההנאה 🙂
האם אמרתי שלא ממש הבנתי? אמרתי:"האם אני חייב להבין את תוכנו (עד הסוף)". אמרתי שאיני חייב ל"הבין עד הסוף" ובלשונך בנראה ל"פרש". כדוגמא אחת מני רבות למשל האם אני חייב "להבין" את ההקשר האסוציאטיבי המדויק (שעלה במוחך) בין "פילים לגוילים" (האמן לי יש לי די והותר דמיון, אוכל לומר שההקשר הוא, כאחת האפשרויות, עור הפיל שעושים ממנו אולי (ואולי לא, באמת שאיני יודע)גוילים בהודו או באפריקה, אך זה כ"כ לא רלבנטי – לא ל"הבנת" השיר לא לערכו הפואטי ולא להנאה שניתן להפיק ממנו ולכן זה נראה לי מיותר לחלוטין). וכמו שכתבתי גם אם הצירוף "פילים גוילים" עלה במוחך רק בשל התאמה קצבית-מילולית אין זה משנה או פוגם.
בסוף עוד באמת תבין אותי. גם אם לא תסכים.
דוד, כשאתה מסביר את עצמך, זה באמת יותר מובן.
הבנתי אותך, דוד.
בין הבנה לבין פרשנולוגיה פרושה תהום שלמה, ובלי הבנה בסיסית אני חווה את השיר לכל היותר כסוג של מוזיקה ופלשים לדמיון. אבל אם נהנית גם בלי ממש להבין, רק מהקצב והאסוציאציות, אשריך ומי אני שאקלקל את ההנאה 🙂
מעניין שלשיר שתי כותרות: "וטוב שבאת" ו"גשם הוא נקרע מעצמו החוצה". בעצם למה לא?
מתכתב בעיני עם השיר שפרסם לאחרונה אבנר אריה שטראוס העוסק בשאלה האם צריך להבין אומנות ובכלל זה שיר?
גליה, אני לא חושב שהשיר עוסק בשאלה אם צריך להבין אומנות. מה שאנחנו לא מבינים גם לא נוגע לנו, ואמנות במיטבה נוגעת גם נוגעת. השיר עוסק בשאלה אם אמנות בוראת מציאות, ואם היא אפשרית ככזו.
לתהייתך לגבי הכותרות – הכותרת "וטוב שבאת" היא כותרת הרשומה הזו אך לא כותרת השיר.
למעשה זהו פרק אחד משמונה עשר בשיר גדול יותר, וגם הכותרת "גשם. הוא נקרע מעצמו החוצה" היא חלק מטקסט המצטרף יחד מכל הכותרות.
גליה, אני לא חושב שהשיר עוסק בשאלה אם צריך להבין אומנות. מה שאנחנו לא מבינים גם לא נוגע לנו, ואמנות במיטבה נוגעת גם נוגעת. השיר עוסק בשאלה אם אמנות בוראת מציאות, ואם היא אפשרית ככזו.
לתהייתך לגבי הכותרות – הכותרת "וטוב שבאת" היא כותרת הרשומה הזו אך לא כותרת השיר.
למעשה זהו פרק אחד משמונה עשר בשיר גדול יותר, וגם הכותרת "גשם. הוא נקרע מעצמו החוצה" היא חלק מטקסט המצטרף יחד מכל הכותרות.
מקסים ביותר. ואת זה אני אומרת רק לגבי הכותרת. עוד לא הספקתי לרדת לעומקו של השיר. (והוא עמוק מאד, ולי קשה לצלול כרגע. אני רק שוחה או מוטב, צפה:))
תודה, איריס, ספרי כשתצללי אל מתחת לכותרת
אמיר הנה בהמשך לשיחתנו מהבוקר על גשר אבנר. השיר הזה כובש באחת. הריתמוס סוחף, שלל אסוציאציות מתעוררות, מתרוצצות, אבל אין פשר אחד, אין הבנה נחרצת. קראתי אותו מאז הבוקר כמה פעמים, ובכל פעם אני מבינה אותו אחרת, ולא מדובר בהבנה נבנית ומתפתחת, אלא בשלל אפשרויות הבנה. וקודם כול אל מי דובר הדובר. אל נמען הזוי מחוצה לו? אל נמען שהוא בעצם רובד באני שלו עצמו? וזוהי רק ההתחלה. המטע אינו מאפשר לי יותר מזאת. העיקר שבסופו של יום אני אוהבת את השיר גם בלי להבינו עד תומו, אלא רק שברים שיוצרים בי תחושה של שלם שירי. שבת שלום
ענת, הרי הסכמתי איתך על אופי ההבנה והמובן. ברור ששיר אינו ידיעה בעיתון או דיסרטציה מדעית. ברור שיש לשיר לא רק רובד תבוני אלא גם רובד רגשי ורובד אסתטי הקשורים בו.אפשר "להבין אותו עד תומו" רק במידה שאפשר להבין את החיים עד תומם, אבל זה לא אומר שאנחנו לא מבינים מה קורה סביבנו. ברור שהקורא עונה ליצירה ומעצב אותה על פי חוויותיו, הרקע התרבותי שלו, תשוקותיו וכו'. אבל איני חושב שיש בשיר הזה אפשרויות קריאה סותרות.
איני יודע למה התכוונת ב"נמען הזוי" אבל נכון, הנמען לא מפורש פה בשמו. וכן, ייתכן שהדובר מדבר אל נפשו, או שהוא מדבר אל הקורא. אפשרויות נוספות הן בהקשר הטקסט די ספקולטיביות. שימי לב שזהו פרק אחד מתוך שיר ארוך.
שמחה על חיזוק הסכמתנו. נמען הזוי התכוונתי נמען חוץ-דובר אך שאינו בהכרח ישות בשר ודם.
באמת טוב שבאתי. כי הרווחתי שיר מצוין.
היה קשה לבחור בית אחד ולגור בו. אז בחרתי בבית החותם כי יש בו הבטחה לעוד –
לעוד קריאה. יותר מהר ויותר מהר.
הנה חולפים עצים, חיל פרשים, פילים, גוילים…
שיר בתנועה מתמדת.
שחריקו, כמובן טוב שבאת,
וגם בחרת את הבית הכי טוב, שממנו נשקפת עוד שכונה שלמה = הפרק הבא.
הי אמיר, שיר שמתאר את מה שמתחולל אצל המשורר בפנים ובחוץ. בפנים נוצר לחץ כמו צירי לידה וטיפטופי מילים הופכים לגשם ואז זהו, השיר פורץ החוצה (מעצמו- בשלוש משמעויות: בכוחות עצמו, מתוכו, מתוך המשורר).
ואז נסיון לשלוט בו, להסיח את הדעת למה שקורה מסביב, להגביר את קצב המבט על הסביבה, אבל השיר בשלו, בוחר לו נקודה, מתרחק מממנה מעט ומתמקד כך שגם המשורר לא יכול לברוח ממנו ועליו לטפל בשיר הנולד, מנסה להגביל את השיר המתפרע, רק לשיר הזה, מעניק לו תאריך לידה, מסגרת וגבול, אך השיר בשלו, גם בשורה האחרונה הוא עונה למשורר הנה כתבתי עוד שורה ואני אגמר כשאני אחליט. השיר הוא צמצומו של המבט והתכנסות פנימה שמממנה הכל פורץ ולמרות שהמשורר מברך אותו כמה טוב שבאת אי אפשר שלא לחוש את המישוש הדוקר שזכה לו השיר עד שהתברר שמהרגע שהשיר מחליט לצאת הוא אדון לעצמו והמשורר נאלץ להיות זה שהולך אחריו ונכנע לרצונותיו עד שהשיר מחליט ואומר: עכשיו. (אם כי יתכן שהמשורר הוא זה שבסוף השיר השובב תופס עמדה "הורית" והוא המחליט על סופו במילה אחת שמשתיקה את השיר, כך או כך, מצד שובב או מצד תקיף, הסוף הזה מיוחד וחזק).
אפשר לקרוא את השיר כשיר על שיר, על משורר, וגם כפניה אל קורא השירה המתקרב אל השיר, אישית אני אוהבת ביותר את הקריאה שבה המשורר פונה אל השיר ושניהם ביחד עוברים מסע של פנים וחוץ עד שמתקבל השיר הזה המקסים.
סיגל, מכל קוראיי השכלתי 🙂
אני מבין שההזמנה לגור בתוך שיר מחשידה את השיר בנמען ארספואטי, אבל לא חשדתי שאפשר לקרוא את השיר כמופנה לשיר. הכוונה שלי היתה להזמין אדם בשר ודם ורוח לגור שם בשיר, אבל כמובן הקריאה שלך תקפה לגמרי, לפחות לפרק הזה של "שיר".
תודה על קריאה מפתיעה.
מאת: sigal v
תוכן המסר: הי אמיר,
קראתי את תגובתך וממש הופתעתי ממופתעותך. הייתי בטוחה בלמעלה מאלף אחוז שזאת הייתה כוונת המשורר ובכלל, לא קראתי את כל הספר עדיין אבל מתוך מה שקראתי נוצרה בי תחושה חזקה שזה מה שהספר הזה עושה, שהמשורר מתכתב עם השיר עצמו, מדבר אליו, מנסה לשלוט בו, פעם זה מצליח ופעם לא ומעל לכל אלה למרות תחושת "השיר עושה כרצונו" המשורר העוסק במלאכת השיר הוא לא רק היד הכותבת את השיר, המשורר הוא שיר בעצמו.
אולי הערב אחזור אל הספר ואביא משם דגמאות לתחושה הכל כך חזקה שקבלתי מהשירים שככאלה הם נכתבו….ואם לא היום בכל מקרה מתכוונת לעשות זאת ולחזור להגיב.
המשך ערב נעים,
סיגל.
הגשם שבכותרת הגשים עצמו בשיר !
אהבתי את הקלידוסקופיות הארס פואטית של השיר
משום מה קפץ לי לראש "קח" של ויזלטיר
שבוע טוב אמיר
כן, ממש עם הגשם,
וכן, גם ויזלטיר מדבר שם אל הקורא ועל השיר – בדרכו האלימה…
אהבתי את השיר וחשבתי שזה עצוב שלמשורר אין חיים מלבד בשיר, בכתיבה.
הוא ממהר מעולם העשייה היומיומי וכל הוויתו מוגשמת רק אם כותב אותה בשיר.
העין הבוחנת סורקת את העולם ומתעדת את החיבורים בין האלמנטים למבע חדש, בורא עולם, עולמות…משורר נולד עם שיר וכמעט לא רוצה לסיים אותו כי יש מוות בכל סיום שיר, והינה עוד שורה…
לאמיר,
מכיוון שאני מכירה את קובץ השירים שיר, ומאחר שיש לי העדפות שונות של שירים בתוך הקובץ, למשל, השיר הראשון, שאמרתי לך שאותו אני מעדיפה, קצת השתהייתי בתגובה לשיר.
קראתי אותו מספר פעמים, ותסלח לי מראש שאיני מגיבה כמו כולם. יש לי קשיים מסויימים עם השיר. נושא השיר כמדומתני הוא השיר עצמו, ויחסיו עם כותבו, או להיפך, היוצר עם השיר, "שנקרע" ממנו.
נכון הוא שהשיר תופס תאוצה, ואולם מעבר לנושא זה יש לי שאלה, מה בדיוק רצית להדגיש בשיר, אפשרויות:
האם את ההתפתחות המהירה של הטכנולוגיה, האם השיר זורק על השיר מככה על ההתאבדות עם האינפוזיות – או לחילופין, מחלות שנוצרות, בתי חולים, מקומות לא נעימים….
דברים שמתרחשים במקומות אחרים שהשיר אולי רוצה לדבר עליהם. יש לי איזו תחושה, שממקום של ממוקדות בהתחלה – השיר מתפזר כמו מתוך פירמידה של קצוותיה, ואזי שוב אנחנו נשארים עם השיר והכותב.
ועדיין שאלתי היא מעבר לשיר הארספואטי מה היא נקודת הכובד.
קשה לי עם המילה מתפצח, קשה לי שהשיר נזרק כאילו אתה מפצח גרעינים או מישהו אחר.
יש שירים שאני יותר מרגישה איתם נוח, בשיר הזה פחות. מתוך הקובץ שיר, כי ככל שהשיר מתפתח זה עדין נשאר
השיר וכותב השיר, טוב הלכתי לאיבוד.
כנראה שאני באמת איזו תלמידה, ומישהו חדר ל"מסמכים שלי" ויודע בדיוק מה אני כותבת.
חוה
ועוד משהו,
אם מחוץ לקיום השיר אין מציאות, או המציאות היא תמיד חומרים לשיר, איך אפשר לחיות במציאות, או להינות במציאות או לסבול במציאות.
והרי זה נורא, שהקיום הוא קיום שירי טוטאלי.
חוה
ועוד משהו,
בעקבות חילוקי הדעות שהיו בינינו בקשר לשירה כתובה, מולחנת וכו, חשבתי לעצמי, כאשר אני שומעת את רשת א' מתחת לשמיכה. שחוץ משירה יש עוד ז'אנרים של ספרות, ובגלל שאתה כותב שירים אז אנחנו מתמקדים בשירים. אז יש עוד ז'אנר שאני מאוד אוהבת, לקרוא והוא הדרמה.
שווה בנפשך – המחזות של צ'כוב "שלוש אחיות", "בת השחף" הרי גם אלו הם סוג של שירה. "ביבר הזכוכית" של טנסי וויליאמס, סופמשחק של בקט, והמחזות של סופוקלס, הרי כל אלו נהדרים בעיני "אדיפוס המלך" "אנטיגונה", "המלך ליר" והרשימה עוד ארוכה.
לא אני לא מתכוונת לפרוזה, אלא ממש למחזות. למשל, הרי גם את השיר שלך אפשר היה לכתוב במחזה, ואז הוא היה נשאר אותו הדבר, אבל היתה נוצרת בו עוד ויזואליזציה עוד דיאלוג של השיר עם הסביבה ועם הכותב.
דמיין לעצמך, לכתוב את השיר הזה כסוג של דרמה, כמה תמונות אפשר היה להעלות.
מגנים אותי על מחקר הספרות. אבל אני קודם כל מתעסקת בספרות – לא במחקר עצמו. הגעתי לספרות מאהבת הספרות. בדיוק כמוך ואחרים – זה לא היה כל כך משהו שבחרתי, אלא שידעתי שאני אוהבת, את המילה הכתובה, את המחוזות אליהם היא לוקחת אותי – הספרות כמובן.
הפילוסופיה, המחקר, התיאוריות כל אלו באו אחרי כן.
ומלכתחילה זה היה הרי השיר, המילים של השיר, הצורה של השיר – היכולת לגעת בנשמה של השני דרך השיר, או דרך הספר, או דרך המחזה – לתהות על הטבע האנושי.
זהו, זה מה שרציתי להגיד לך, שאולי אם ננסה להמחיז את השיר הזה – הוא יוכל גם לשחק על במה.
חוה
ר' מה שעניתי על זה לתמי. נניח שהיו אומרים לך שהעולם שאת חיה בו הוא שיר. זה היה משנה את החוויה שלך?
שלום חוה, באמת יכולתי להתחיל מההתחלה. אעלה בהמשך את הפרק הראשון של "שיר".
"שיר" בוחן את אפשרות קיומו של השיר כעולם בעולמנו המודרני, ואגב כך כמובן בוחן גם את העולם הזה, המודרני שלנו.
הקצב הוא חלק מהחירשות והעיוורון של דורנו. של תרבות האינסטנט והסיפוק המהיר, עד שאפילו השיר הוא רק כמו גרעינים לפיצוח, סחורה לצרכן. כן, זה קשה. אבל גם התרבות נמצאת על הסרט הנע הזה, שמאיץ ומאיץ אותנו דרך הטכנולוגיה, העבדות האורבנית ודת הצרכנות אל קיום קיברנטי (זה כבר ממש פה, מעבר לפינה).
השיר מציע פרספקטיבה אחרת, אופציה חלופית, הפוכה, של התחדשות ושל נוכחות אמת בהווה שבו הכל חלק ממך.
לאמיר,
אנסה לענות לך בכמה אופנים.
המחשבה על לחיות בתוך שיר מעולם לא עלתה אצלי. (גם לא בתוך סיפור). דווקא בשל מה שכבר העלינו. השיר הוא מילה, הוא עשוי משפה. התיאורים הם מילים. אנחנו הוגים את המילים – והם מחוץ לנו, או משהו שיצרנו כמעשה אמנות. כתוצר (בכוונה המילה הזאת) אמנותי הוא שייך לתחום האסתטיקה. רגע, אל תקפוץ, מאידך גיסא – לחיות בתוך שיר הרי זה למתוח את חבל הרגש או החוויה עד קצותיה ולשהות בה כל הזמן.
נניח שהשיר הזה, או חלקו מעביר אותנו אל עולם של מגה-מכונה, רובוטיקה ובהיפוך חוויות של ים של התעלסויות – שוב, כדי לחיות בתוך עולם כזה צריך להרגיש כל הזמן, כל העת עד הקצה ובכל הכוח. וגם זה קשה מאוד.
אולי זה אפשרי עבור היוצר או האמן, שהתדרים אצלו יותר מחודדים, ואולי גם אצל האנשים.
אולם, בכל אופן, תיאוריה אחת. בודריארד דיבר על הסימולקריה. זהו עולם שבו הקשר בין הסימן לבין המסומן מנותק לחלוטין.
בהמשך לקו המחשבה שלך, אם אני מקבלת את חווית העולם דרך אקרן הטלוויזיה, הרי שיש כאן תיווך.
טול למשל, את אסון הכרמל. ראינו שריפה, ראינו כבאים, ראינו עצים שרופים,
אבל, לא ממש היינו שם. החוויה לא היתה באמת שהיינו בתוך השריפה עצמה. ישבנו בסלון וראינו אש. כך ניתק בעצם הקשר ביננו לבין המסמן. מכאן, שאנחנו חיים בתוך עולם של דימויים, שבו הקשר בינינו לבין הממשי ניתק. וזהו מסך הטלוויזיה בשיר שלך. החוויה ככל שהיא כואבת היא מעובדת, היא מתווכת, היא מופע אורקולי בדיוק כמו הכסא הרובוטי של שטראוס.
באם אני מודעת לכך, אזי אני יכולה להתחבר לשיר שלך. בשבילי המהירות שלו, דווקא מעבירה לי תחושה של ניכור, גם בשל המתואר וגם מכיוון שאני אמורה לחיות בתוך שיר. כך או כך המגע עם המציאות הופך להיות הרבה חרדה. אולי זה מה שהרגשתי כאשר קראתי.
טוב, העליתי הרהורים של בוקר. נראה אחר-כך.
חוה
תמי, האופן שבו נוצר העולם דומה מאוד לאופן שבו נוצר שיר. השיר הוא העולם. המשורר מאכלס את השיר, ולאו דווקא בעצמו. הוא בורא עולם מנטאלי (וגם העולם הזה הוא עולם מנטאלי) שאליו מוזמן הקורא להכנס, לחוות, להרגיש ולחשוב.
לאמיר,
אודה לך אם תמחוק את כל תגובותי בפוסט הזה.
חוה
עדיף, שלא יהיו כאן תגובות שאני חתומה עליהם.
??? ולמה כתבת?
אמיר, לאחרונה ממעטת לטייל כאן (אולי כי אני דרה עכשיו באמנותי?)
אבל השיר הזה טפס אותי.
הוא מדבר אלי. שמת במילים תחושות שיש לי בימים של יצירה. הוא מאיר לי במילים את ה"אוטיזם" של האמן שאני מרגישה בזמן עבודה אינטנסיבית אז באמת גרים בתוך היצירה, ואין מציאות מסביב, ואין עולם אחר. אולי עולם מקביל, כי באזורים בשיר חשבתי על מטריקס.
ואז יוצאים, בוקר טוב עולם, היי שלום שולחן, שלום מטבח… (:
חוזרת לקרא שוב.
לוסי, מכיר את ההרגשה הזו, של להיות בתוך היצירה. איזה כיף, לא?
ואם חושבים על זה, אז העולם בנוי בעיקר ממחשבות שאנחנו נותנים להן תוקף של מציאות.
כך גם האמנות, אבל לא בתוקף כה חזק. עניין של מידה, לא של עיקרון.
אמיר לרוב זה כיף. זו בריחה, זה מקלט, מחסה. אבל לפעמים זה סוגר עליך, ויש סרט רע. כמו חלום או סיוט ומתהפכים מצד לצד.
מאוד אהבתי מה שכתבת, העולם בנוי ממחשבות שנותנים להן תוקף מידתי. תודה.
לאמיר,
כפי שאמרתי, וגם בקריאה שניה ועוד פעם, כמעט שאין אפשרות לגור בתוך השיר, גם מבחינה פואטית,
נוצרת סוג של אנלוגיה בין הכתיבה של השיר לבין העולם שבחוץ.
השורות, למשל, צלחות עפות, גווילים, פילים, מציע אותו סוג של קרנבל, להטוטנות, קרקסות שהיא, שהיא איזו דרך להציג את המציאות כמשהו וירטואלי, ממש לא ממשי, להציג את זה ככה אפשר רק בשיר.
יש כאן די אירוניה על העולם שבחוץ. השיר לא רק נוגע באופן ליניארי בעולם שבחוץ, אלא הוא כולל את המרווחים, בין מילים, בין שורות, בין בתים, את כל אופן סידור השיר על הנייר – שזה מה שמייחד את השירה – אופן סידור המילים על הנייר, ואולם, כאמור, כל אמצעי הפיסוק עומדים לרשות הכותב והם נורים תוך כדי מעשה השיר החוצה.
העולם בחוץ הוא אקווילנטי, והוא גם החומרים המתוארים. הנקודה חוזרת למצב עוברי – כל מה שמתואר הוא מעשה היצירה, הוא שלך, הוא החוויה שלך.
איך אני אמורה לגור בשיר שלך?
בקשתי שתמחוק, מכיוון שבקושי אתה מתייחס לדברי.
חבל שמחקת לגבי לא לשווא חיכינו לברברים. לי היתה תובנה יותר טובה של השיר שכתבת.
למשל, אלי ישי, הרי הוא מדבר כמנהג המדינה והוא בתוכנו.
נשאלת השאלה, האמנם הברברים כבר בתוכנו – משום מה זה מתקשר גם לשיר הזה. המציאות שלו היא פלסטית, היא כמו דגם ארכיטכטוני בנוי בקטן של החיים.
בסיכומו של דבר, אני לא מוצאת כאן גאולה, אלא חזון פסימי ביותר, אולי מבין הפסימיים שכתבת, וגם לפי דבריך.
חוה
חוה, את כבר גרת בשיר הזה, בתוך העולם שלו, ואת מספרת את חוויותייך משם בתגובות האלה.
ברור שלא בגופך הפיסי, כמו בעולם החומר, ובמובן זה, אין זה משנה אם השיר קיים על נייר או על צג או בראש; משנה שאלה חיים הרבה יותר חופשיים ואדקווטיים לרוח (כמו שלמשל את "גרה" בחלום שלך, וגם הוא עולם חופשי יותר לרוח).
נ.ב.
אני עונה לתגובות פחות או יותר לפי סדרן.
לאמיר,
שלא כהרגלי,
תשובה חכמה ביותר.
לענות ככה לשיר הזה.
יכלתי להגיב ממקום של הדעת, ממושגים קרנבליסטים שהם פוסטמ. באופיים, אבל לא אוסיף.
חייכתי.
חוה
🙂
איך שיר נולד.(לידה היא סוף המהלך)
לא.
איך שיר נברא. "לעבור לקצב עוברי"
"אל תולד. אינך ואין לך קיום עכשיו מחוץ לשיר הזה" זועק העובר הכותב, שנמצא בסימביוזה עם הטקסט.
…ואל תהרוס לי את התזה לאחר שהתחברתי בעזרתה למילים הסוחפות..ההתרחשות המופלאה של בריאה ..עד "…צא וראה"…"אין לי ולו אלא דבר שבין הנה לבין אני"
טוב שבאתי..או הגעתי..גם אם באיחור ; הרווחתי . שיר נפלא.
מד
למה שאהרוס? 🙂 בעונג משה, וטוב שבאת.
אהבתי.
הופתעתי לראות איך השיר האיץ בי והאיץ בי. קריאתי הייתה חטופה.
הי אבי שמחה שהגעת לכאן.
אהבתי את תגובתך ומעניין שגם אני חשתי את המערבולת הוירטואלית בקריאה.
באמת שיר ענק.
תודה אסתי
אבי, עכשו אפשר לסדר את הנשימה, וגם לעבור קצת יותר לאט אם תרצה 🙂
אבי, עכשו אפשר לסדר את הנשימה, וגם לעבור קצת יותר לאט אם תרצה 🙂
משובח.
אֵין לִי וְלוֹ אֶלָּא דָּבָר שֶׁבֵּין הִנֵּה לְבֵין אֲנִי.
מבריק.
תעתוע מקורי בין הכותב לקורא אותו.
השורה לעיל היא לב השיר.
מומלץ אצלי בשירה ושנה נפלאה
http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/12/71-11-2011.html
אסתי כ.
אין ספק שעלית על מפתח חשוב פה , אסתי 🙂