בבור המים הישן

 

 

תאנה בבור המים הישן

 

איריס אליה כתבה שיר על תאנת גן העדן,  וביקשה עוד תאנים ספרותיות.

בשיר שלה, שכותרתו 'געגוע', תאנה אחת שנשארה מזכירה את גן העדן כולו (וכמה נכון – 
רק כשהעדן כמעט אבוד אנחנו מתעוררים לקיומו!)

השיר אינו מפרש מה מהותו של גן העדן הזה ולמה דווקא התאנה, אבל מאז העת העתיקה בתרבויות הים התיכון התאנה, היתה סמל מיני מובהק.

 

'תַּאֲנָה' בעברית פירושה ייחום, והתְּאֵנָה היא פרי המיניות.

יש להניח, שבסיפור המקורי אדם אכל מן התאנה, פרי עץ הדעת, ואז ידע את חוה אשתו. לא במקרה אדם וחוה גם מכסים על ערוותם בעלי תאנה: בהיגיון המאגי מקור הפגע והתרופה הוא אחד.

 

כפי צורתה, התאנה מסמלת את איבר המין הנשי. ברומא הקדומה היא היתה מקודשת, וחלב תאנת הבר הובא כמנחה ליונו, אלת הנישואין והפריון.

אפשר כמובן להשתמש בתאנה להשמצות ועלבונות –  א-פייג! / פיגה ! – בליווי התנועה המגונה (אגודל בין האצבע והאמה).

ביוון העתיקה תאנת הבר גם סימלה אדם בעל פתיחות מינית מוגזמת (לפחות לטעמם של מבקריו).  במאה ה-7 לפנה"ס אומר למשל המשורר ארכילוכוס על בחורה כזו:

 

תְּאֵנַת סְלָעִים, מְזִינָה עוֹרְבִים רַבִּים,

נוֹטַת חֶסֶד לְאוֹרְחֶיהָ, פַּאסִיפִילֵה!

 

השיר הוא בז'אנר של שירת הלעג, ולא ברור כלל אם כוון לבחורה מסוימת או לארכיטיפ לשימוש כללי.  פירוש השם פאסיפילה הוא "אהובת כולם" ואידך זיל גמור…

מאות שנים אחר כך, אבל עדיין באותו מובן, מדמה משורר אלמוני במכתם הלניסטי  את הנערים שהוא חושק בהם לתאנים:

 

"תְּאֵנִים בְּשֵׁלוֹת בְּסַלְעֵי רְכָסִים גְּבוֹהִים,

שֶׁנְּשָׁרִים וְעוֹרְבִים זוֹלְלִים".

 

אבל כמובן, יש גם "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", ישנה תאנה שישו רצה לאכול מפריה ותאנה אחרת שמוחמד נשבע בה, ויש גם 'התאנה חנטה פגיה' – סתם תאנים, עצים או פירות, שהם בכלל לא סתם. 

תאנה אחת כזו, שצמחה בתוך בור מים ישן, הייתי פוגש מדי יום בשנים שהייתי רועה צאן בקיבוץ נחשון. הייתי יוצא עם הכבשים לפני הזריחה, וליד התאנה שבבור הייתי מניח להן לרעות מסביב. הבור עם התאנה בהחלט היה מין גן עדן פרטי, חיק ירוק שקיבל אותי ברחש עלים מדי שחר, מלוטף בזריחות ורוח.

שנים אחר כך הגיעה התאנה הזו גם לתוך הפרק התשיעי של ספרי "שיר",  לדיבור שעניינו אינו תאנים דווקא, אבל נוגע בסיבה לקיומה של התאנה (כמשל) בתור יצור פואטי בשיר:

 

9

 

הַפֶּה שֶׁיָּנַק הוּא הַפֶּה שֶׁמֵינִיק בִּילָלָה

 

 

לְאָן שֶׁלֹּא תַּבִּיט זֶה כָּאן. "הַשִּיר הַזֶּה" חוֹזֵר הַבַּיְתָה

מִכָּל מָקוֹם לְכָל מָקוֹם, וְאֵין מָקוֹם פָּנוּי מִמֶּנּוּ –

 

צוֹלֵחַ יַבָּשׁוֹת בְּמַיִם סוֹעֲרִים, נוֹסֵק אֲוִיר אֶל שְׁמֵי אֵין-גֶּמֶר

שׁוֹכֵחַ אֵיךְ נִרְאוֹת פָּנֶיךָ, עַד שֶׁהֵן עוֹלוֹת פִּתְאֹם, מִן הַמַּרְאוֹת

 

כְּמוֹ זִכָּרוֹן; אַתָּה יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ תְּמוּנָה, מֻקְדָּם מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר,

וְלֹא יָכוֹל שֶׁלֹּא לִרְאוֹת:

 

מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל, עֵץ תְּאֵנָה צוֹמֵחַ בְּבוֹר הַמַּיִם הַיָּשָׁן,

וְהָעֵשֶׂב גָּבֹהַּ וְלַח, עֲדַיִן קַו לְקַו, עֲדַיִן יָרֹק לְמַגָּע.

 

וַעֲדַיִן, מָה אוֹמְרִים לְעֵץ כְּשֶׁקְלִפָּתוֹ נוֹגַעַת בְּלֶחְיִי

וְאֵין לוֹ הַתְחָלָה נִרְאֵית לָעַיִן. כָּל הַשִּׂיחָה הַזֹּאת

 

מִלָּה אַחַת שֶׁאֵין בָּהּ שֵׁם, וְהַנָּמוֹג נִשְׁאָר וְרַק נִשְׁאָר;

אֵיפֹה אַתָּה נִגְמָר, וְאֵיפֹה מֵחָדָשׁ וּמֵחָדָשׁ

 

אַתָּה מַתְחִיל. אֵיפֹה זֶה קוֹרֶה, אֵיפֹה זֶה קָרָה,

וְלָמָּה זֶה כּוֹאֵב, וּמַה זֶּה שֶׁכּוֹאֵב, וּמַה,

 

אַחֲרֵי הַכֹּל, הֶחֱזִיר לָנוּ אֶת הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ? 

כְּבָשִׂים תָּלְשׁוּ וְלָעֲסוּ מֵעָל. אוֹר בָּחַן כַּפּוֹת עָלִים. הַזְּמַן

 

חָזַר אֶל הַמֶּרְחָק. וְשׁוּב, "הַשִּׁיר הַזֶּה…"  לֹא כְלוּם,

לֹא כְלוּם.