אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

חמארה

 

 

ברגשות מעורבים, אחרי לילה לבן עם מיומנה במתחם רידינג, לא יכולתי שלא להיזכר בדבר האמיתי –

 

 

חֲמָארָה

 

כְּבָר לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לָלֶכֶת בָּכֶם לְאִבּוּד.

אֲנִי שָׁר לָכֶם אֶת הָרַמְבָּטִיקָה שֶׁל הֶכֵּרוּת עֲמֻקָּה מִדַּי.

נִשְׁאֲרוּ רַק הַחֲמָארוֹת. אַחְוַת מְצֹרָעִים.

הַזּוֹנוֹת הַצְּעִירוֹת. הַזְּקֵנוֹת. הַנְּעָרִים.

הַצְּלִילִים מְעַנְטְזִים לָהֶם אֶת הַתַּחַת,

בִּתְנוּעוֹת עֲגֻלּוֹת הֵם מְלַטְּפִים

אֶת הָאֱלֹהִים שֶׁלָּהֶם

שֶׁאֵין לוֹ חֶשְבּוֹן וְתִקְוָה וּמָחָר

שֶׁכֻּלּוֹ חוּשִׁים עֲשֵׁנִים

וְסִלְסוּל שֶׁל גּוּפִים, סֻטּוּל וְיַיִן, וְרֵיחוֹת שֶׁל בָּשָׂר

מִכָּל הַמִּינִים.

הֵם מַזְמִינִים לִשְׁתּוֹת. הֵם מַזְמִינִים אוֹתוֹ לִרְקֹד.

הֵם לֹא חוֹשְׁבִים עָלָיו. הֵם לֹא צְרִיכִים טוֹבוֹת.

הַחַיִּים בַּזֶּבֶל? אֶפְשָׁר

לִהְיוֹת חֲתוּלִים לְפָחוֹת.

 

אֲנִי לֹא מַסְגִּיר, גַּם לֹא מְסֻגָּל לְהָעִיד,

וּבִכְלָל אֲנִי

אֵין לִי מַה לְּהַגִּיד.

פָּנַי פְּנֵי פְּרוֹטֵיאוּס – יָשֵׁן, שְׂבַע תְּמוּרוֹת –

גּוֹסֵס וְנָח, רֵיק מִבָּבוּאוֹת.

 

# פרוטיאוס : אל ים יווני. כשהיו מנסים ללוכדו היה משנה את צורתו ללא הרף.

 

 

 

בקרוב אצא לחופשה. בהיעדרי ייסגרו התגובות.

יום נפלא ולהתראות

אמיר ☼

 

 

63 תגובות

  1. כל עצבות הקיום והבליו נושבת אלי מהשיר היפה הזה, אמיר
    עולם של חושים המענטז וממסטל עצמו למוות
    בלי אלוהים
    בלי בבואה דבבואה אפילו
    צובט בלב
    יש בשיר איזושהי רזיגנציה שלאחר יאוש
    זו קריאתי בו
    לא יודעת

    • צודקת חנה, זהו פטור שלם מן המוסר הבורגני, פטור שמוענק רק לאלה המסוממים מכאב ומעונג גם יחד . זהו החופש השיכור, המתמסר, של מי שאין להם מה להפסיד עוד.

  2. חזרת מהנפטלין, פחדנצ'יק? טוב אסגור תגובות אם אתה מתעקש

  3. שיר אתני, חשים בו את פעמי המזרח. נהדר!

  4. לבנה מושון

    כך נראים היאוש ואובדן הדרך? קהות חושים וכניעה? אכן מישהו זקוק לחופשה בארץ הרמבטיקה, נסיעה טובה, אמיר.

  5. הי אמיר
    שיר של יום קיץ כשהכל פרוץ ובחוץ
    שיר יפה מאד
    מה פירוש חמארה ? (גם חם וגם רא 🙂 )
    אהבתי את האייקון של האור
    שבת שלום

    • תודה, ריקי. ולא, לא הכימרה הזכורה לרע מהמיתוס היווני, אלא חמארה –
      שפירושה המילולי בערבית הוא "בית יין" (כמו "ודם עינב תשתה חמֶר").
      בפועל חמארה היא מין זוּלה, מחששה, ריקודים מזרחיים והרבה אלכוהול, ובעיקר מוסד בילוי מפוקפק,המיועד ליצורים של שולי החברה, מתחת למוסר הבורגני, מעבר לייאוש. יש כאלה בירושלים וגם בתל אביב, אבל הם לא מתפרסמים ב"עכבר" 🙂

  6. מירי פליישר

    כימרה
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%99%D7%9E%D7%A8%D7%94

    שיר נהדר. מזדהה. יפה מקומו של האמן רב הפנים גם אם עייף. חופשה נעימה אמיר!

    • אמאלה !!!!
      תודה רבה מירי 🙂

    • מכיוון שאני מכירה את הקונטקסט (ההקשר) בו נכתב השיר. איני מופתעת לא מן השירה היוונית, לא מן הסוטול, סוג השירה הזה אכן התנגן לאדים של חשיש וזונות מענטזות.

      לא מפתיע אותי שהעלת כאן את השיר.

      אולי כל אחד מאיתנו הלך פעם ככה לאיבוד עם עצמו ועם הסביבה באיזה מקום שהוא לא מצא את עצמו.

      יפה המשוואה של הם / אתה
      ונכון, אולי זה הדבר האמיתי.

      אגב, באמת איך היה הלילה הלבן אתמול.

      שתהיה לך חופשה נהדרת, ומימלא כאשר אתה איננו אף אחד לא מגיב.

      רק כאשר אתה חוזר עם התמונות פתאום הכל מתעורר.

      אחלה שיר שבעולם.

      חוה

      • לאמיר,

        אני עונה לך כאן, כדי לא לחזור אל הפוסט הקודם.

        שלא ישבר לך יותר הלב. ואני יודעת שלא תדע יותר צער למי מאחלים.

        אבל רציתי דווקא לגבי המועדים.

        אז ככה, כמו שכתבת לי לגבי ביאליק ועניתי לך שם, שם
        מצאתי גם את המועדים. בתחילה, כאשר ביקשתי ממך משיריך שלחת לי קישורים עם מירב מיצירותיך.

        בתוך הקישורים מופיע האוסף "שיעורים מורכבים בעניין פשוט", ולאחר שעברתי עכשיו ביעף על כל שיריך – כך מצאתי שם את מועד א', ומיד לאחריו את מועד ב' וג'.

        ולכן, לא קראתי אותם כאן, או במאמרים, אלא בתוך האסופה הזאת.

        צא ובדוק.

        כך לגבי השיר הזה, אכן בדקתי לגבי סוג השירה ומסתבר שהיתה זו שירה יוונית שיועדה ליושבי בית הסוהר ואכן, גם מעשני סמים, בתחילה לא שרו אותה נשים רק גברים. ורק לימים החלו לשיר אותה גם נשים. על כל פנים זו היתה שירה שהיתה מתוחמת אל השוליים של החברה.

        לגבי חמארה יש עוד תובנה. מפלגת העבודה בתקופה של יוסף טרומפלדור הקימה ישוב על אדמות ערביות ליד כפר גלעדי. הישוב נבנה בשנת 1919 על-ידי שמונה גברים וארבעה נשים. הוא ננטש שנה אחרי כן, 1920 כאשר המתיישבים ראו את הבדואים שורפים את "בתיהם" באש. האדמות סופחו נדמה לי לכפר גלעדי.

        יצאתי מתוך הנחה שלא לחמארה הזאת התכוונת ולכן לא העליתי.

        כמו כן, קיימות מסעדות בתל-אביב שנקראות חמארה, בחלקן מוגש גם אוכל בולגרי וכנראה גם יווני.

        צא ובדוק בתוך הקובץ המצורף היינו במחשב שלך ותמצא שם את המועדים.

        לגבי המועדים ובכן, כנראה שלכל אחד יש את המועדים שלו. אני זוכרת את שלי מבניין גלמן באונ' תל-אביב. אהבה אדירה שאכן נגמרה בשברון לב מוחלט. אלא שהוא לא היה באוניברסיטה, אלא חיכה לי בתום שיעורי לטינית, בדרך כלל שהסתיימו בשמונה בערב, בחניה שמחוץ לאוניברסיטת תל-אביב.

        וזה היה באמת מזמן, מזמן.

        חוה

      • מכיוון שענית לי בפוסט הקודם על המועדים.
        יו, אני לא מאמינה, כתבתי תגובה והיא נעלמה.

        אז ככה בשעתו שלחת לי קישורים עם השירים שלך. ו…אתה צודק, מועד א,ב,ו – ג אינם נמצאים במוזיאון הזמן.
        אבל הם נמצאים ב"שעורים מורכבים בענין פשוט" שם הם מופיעים ברצף האחד, אחר השני.

        לא קראתי אותם כאן, גם איני בטוחה שהעלית את כולם כאן – אלא דווקא שם בקישור.

        כמו כן כתבתי שחמארה היה גם ישוב שנבנה בשנת 1919 על יד כפר גלעדי בתקופתו של טרומפלדור, על-ידי שמונה בחורים, וארבע נשים. הוא ננטש לאחר שנה, כאשר הבדואיים העלו באש את משכנם של המתיישבים. האדמות סופחו על-ידי הישוביים באיזור שהמשיכו לעבדם.

        מכיון שיצאתי מתוך הנחה שלא לכך התכוונת, הרי שיש כן בעכבר העיר מספר מסעדות שנקראות חמארה בחלק מהן מגישים אוכל יווני ובולגרי.

        הרמבטיקה אומצה דווקא בבתי הסוהר, אכן על-ידי גברים פליטים יוונים, ששרו אותה לצלילי עישון חשיש. רק מאוחר יותר נוספו גם נשים, וגם הריקודים.

        תגיד, אתה גם ענטזת שם, או רק צפית? אני מניחה שזה היה בירושליים.

        באמת שיש לך אומץ ללכת למקומות האלו.

        אבל מה היום אתה הולך לראות ריקודי מחול מעובדים למשעי בלילה הלבן של תל-אביב.

      • תודה, חוה. את מתכוונת שאת מכירה את ההקשר הביוגרפי מ"מאין נחלת את שירי", כן? ההבדל שהיה שם בין "הם" ל"אני" הוא בסוג המודעות למקום הזה וטבעו, אם כי ברור שאפשרי לגמרי שלא הייתי שם היחיד שראה זאת כך.

        הרמבטיקה התחילה כמוזיקה חצי טורקית שהגיעה עם הפליטים מסמירנה (איזמיר) ואכן צמחה מתוך העוני, השוליים וכו'.

        • איך צמחה הרמבטיקה קראתי, וגם הקשבתי לשירים.

          תראה, זה לא בדיוק הטעם שלי. אתה יודע הפולניות וכל זה…..

          כן, בהחלט החמארה הוא בהקשר מאין נחלתי את שירי… וגם אני זוכרת מה כתוב שם. על התקופה.

          לגבי המודעות, השאלה היא אם מתוך היאוש הזה הלכת למקומות של סוטול, ענטוזים ושירה של סלסולים בהקשר….

          או שיש לך משיכה אל האתני ובגלל זה הלכת. באותה המידה הרי אתה נוסע גם לפסיטיבלים באסטוניה, בסין ובכל מיני מקומות.. לא יודעת השאלה שלי קצת מיותרת, בכל אופן ידיעת ההקשר עוזרת בהבנה של השיר.

          ולא ענית לי לגבי שיעורים מורכבים..
          בכל אופן, המקומות האלה הם סוג של מקומות שבאמת גבר יכול ללכת אליהם. אישה אם היא לא שייכת – זה כאילו לא מתאים. בכל אופן
          שאפו על ההתנסויות.

          חוה

          ועוד משהו, אני אצל איתמר לא באמת שאפתי כל כך סלסולים של עשן. זה תמיד הרתיע אותי. הצורך להיות בשליטה אני מתכוונת. ולכן גם כתבתי
          שאפו גם על ההרפתקאות\ וגם על השיר. התחושות באמת עוברות.

          אגב, אם הייתי צריכה לכתוב על יאוש הייתי כותבת

          הייתי שורטת בידיים כלות את הקירות
          ורק ידי היו ניזוקות.

          ובכל אופן זה היה בתוך התחום של הבית

        • אסתר ג. פ.

          שתפסיק לנאץ ולתבל את תגובותיך הנעימות במילים גסות ?

          מדוע אינך יכול למלא את בקשתי ?

          בברכה חמה
          אסתר (הזועפת)

      • חוה זה מתחרז עם גויאבה. אכן תגובות גויאבה.

        • אתמול בלילה אמיר מחק את כל התגובות הלא רצויות כאן.

          אבל, מסתבר שזה לא עזר, עד מהירה הפוסט מתמלא בעוד רפש, ואין עוצר.

          הלך על כל הבלוגייה הזאת.

          אגב, אם לעוד מישהו יש מה להגיד עלי אתם מוזמנים ובגדול.

          חוה

          • חוה, אי אפשר למחוק את הבושה היא צצה בכל מקום. משירו של אור ועד תגובותייך הנלוזות. ומה קרה? למה התגובה הפעם כל כך קצרה? אולי תלחצי אנטר שלוש פעמים, או שתבקשי מליאור עזיז את כתב התביעה שלו העוסק בעורך מנחם פרי. זו תגובה להתנאות בה.

          • בואו ונעמיד פעם אחת דברים על דיוקם.

            דברים אינם קורים סתם.

            בתחילה נכנסתי לבננות לקרוא את שיריו של אורציון ברתנא. מסתבר שבמשך הזמן חדל מלפרסם בבננות. כמו שאנשי ספרות רבים אינם מפרסמים בבננות.

            במשך הזמן נתקלתי בשירתו של אמיר אור. לאט, לאט למדתי להעריך אותה, וגם את אמיר בעצמו.

            נכון להיום, אני נכנסת לבננות אכן, לראות את פעילותו של אמיר בלבד. בהיעדרו של אמיר בפעם האחרונה ביקרתי גם בבלוגים נוספים. וכל הרהור נשי סתמי מסתבר הפך לפוסט. ראיתי עוד דברים שלא מצאו חן בעיני לא על הכל הגבתי.

            נכון להיום, הבלוג של אמיר בלבד מעניין אותי, מכיוון שלטעמי הוא בלבד ועוד כמה אנשים כאן עומדים בקריטריונים שאני רואה בהם אנשי ספרות, או אנשים יוצרים.
            זהו עד כאן.

            אם בעיני מישהו לא מוצא חן, שאיני מתפעלת משאר דיכפין בבננות והוא רואה בזאת נלוזות – שיערב לו ויבושם לו.

            דעתי היא שונה. וכאשר העזתי והבעתי אותה מסתבר שאנשים די התקפלו כאן.

            ועוד, מסתבר שכאשר מגיבים הרי שהדבר נעשה בעילום שם.

            זהו. הדברים נאמרו בריש גליי. ועכשיו באמת אפשר לחרטט כל אשר יעלה על ליבכם. כל העלומים למיניהם.

            לדאבוני, הדברים נעשים דווקא אצל אחד מן הבודדים שליצירה שלו יש משמעות יותר רחבה.

            מעבר לזה – מה לי ולכם? רובכם הרי עדר.

            ולא צריך ללחוץ אנטר. הדברים הם ברורים לחלוטין.

            חוה

            אגב, איך צמחו תלתליה של יעל ישראל, או חיבתה לחתולים – סליחה, אותי זה באמת שלא מעניין. ואיני רואה בכך יצירת מופת דגולה וכנ"ל לכל אומרי ההן והאמן.

            הנה אמרתי. ועד שאמיר ימחוק. השטויות האלה באמת שלא יביאו גאולה לאף אחד מאיתנו.

            אם זו הנלוזות – הרי שאני שלימה עימה לחלוטין. ואתם אולי תחשבו פעמים על מה שאתם מעלים, או כותבים, שכן כך אתם נחשפים בכל מערומיכם ופעמים רבות גם בורותכם.

            חוה

          • אמיר – אתה גדול, אתה ענק, אתה מדהים – רוצה אני לשבח אותך אפילו יותר מחוה אמנו בת הזמיר, אבל כולי רוטטת מתשוקה. אהההה אההההה

    • מירי, זו לא החימרה הזו, אלא אחת אחרת, הרבה יותר סליזית 🙂
      תודה!

  7. מאד מאד מוצא חן בעיני.

  8. טובה גרטנר

    היי אמיר
    השיר הזה מתכתב עם איפה הם… רק שפה אתה חלק מהם, גם הקורא חלק מהם, ויש מוזיקה בתוך המילים יש תחושה של אינטוז.
    להתראת טובה

  9. שיר מעציב, אמיר.

  10. יאוש, יאוש אבל יש תובנה:
    הַחַיִּים בַּזֶּבֶל? אֶפְשָׁר
    לִהְיוֹת חֲתוּלִים לְפָחוֹת.
    ואם למדנו משהו, דיינו

  11. חני ליבנה

    המילים רקדו לי על המסך מנסות לתפוס זו את זו, משנות צורה עתיקות ובנות יומן, כמו השירה

  12. גיורא פישר

    אני חש בשיר את רוח הסתיו וקצת קוהלת אוריינטלית.

  13. א.נ. אתה נודניק.
    חמארה כאן זה לא יין בארמית, והגיגיך המטונפים מקומם לא פה. קישתה

  14. נזכרתי בדברי חבר שאמר לי
    פעם 'מוטב להיות חלול ומאושר מנבון ומיוסר',
    ואני שואלת- האמנם?

    אבל כרגע בלי מילים, וכל מה שבא לי זה לעשות צלילות ו'בטן גב' באי קוס או בסנטוריני.

    שיר חזק מאד.

  15. איריס קובליו

    גם מנוחתו של פרותיאוס היא בבואה.
    ואם החתולים הם הבבואה של הזבל והזבל של החיים, אז מילות השיר הזה הם בבואות מדוייקות של החמארות.
    אהבתי

  16. זנב חמורו של משיח

    דיבווווווווווק –
    צאאאאאא!

    (הבימה,)1921

  17. קנאת סופרים תרבה חכמה, אבל אתה קשקשת כבר כל כך הרבה.

    כאשר אתה פוגע באחרים – אתה כן מעיד על עצמך, ומאוד מעיד על עצמך.

    אתה אומר בעצם – אל תקחו אותי ברצינות, כי אני רק רוצה להפריע לכם ולעצבן אתכם. אני מקנא בכל מי שמקבל הכרה שאני לא קבלתי.

    חוטר ישי, משיח, מלך, תהיה מי שלא תהיה. חוסר הטעם שבמעשיך מעיד על כך שלא יתכן שאתה יכול לכתוב מילה אחת של הגיון.

    אז מה, רוצה תשומת לב. גם אם תקלל יונה וולך לא תהיה ולא תיכנס לצנטרום של הפיילה.

    כך או כך, ככל שאתה מורח אתה נראה רע, אפילו רע מאוד. יתרה מזאת אתה מושך אליך יחס של זלזול גלוי ובוטה.

    אם זה מה שרצית קבלת את זה מלוא חפניים.

    להגיד לך משהו – גועל נפש מה שאתה עושה ובסיכומו של דבר אתה מבייש את עצמך, פוגע בעצמך ולא מצליח לגעת באף אחד מן האנשים כאן, שלא לדבר על אמיר אור.

    אנחנו לא מפחדים ממך – כולה מילים.

    נו, עכשיו יש לך הזדמנות לקלל אותי בקללות הסרוחות שלך.

    באמת אולי תמציא כבר משהו חדש. אתה חוזר על עצמך כמו קפיץ חסר מנוחה.
    משעמם אפ… אתה משעמם !!!

    • עיר בן אתונות, חמור עם תעודות

      אני לא זכיתי להכרה? דא? קיבלתי ביקורות מהללות וטובות וראיונות וכתבות יותר מכל המשוררים והסופרים פה בבננות בלוג.

      ובמי אני צריך לקנא? במשוררים שלא מכרו חמישה עותקים? במשוררות שלא כתבו עליהן בידיעות?באמנים שהם יחצנים? במי שחושב שהוא כישרון אם יש תמונה שלו בעיתון?
      נו באמת חוה, על דיוקם דברים נעמיד, הבה!
      ובאמת את חושבת שאכפת לי מה חושבים עלי?
      מה אני כמוכם מכל מילה נחרד? גם בוז וגם שבחים מעניינים לי את הביצים!
      שם זין על כל אחד, לא רואה ממטר גמדים.
      אני משחק במגרש של הענקים! עם עצמי, אחד על אחד!

      • ואני שואלת בפעם המיליון: מדוע כל תגובה חביבה וסימפטית מצידך חייבת להסתיים במילה לא נעימה ?

        אשמח אם ניפגש ואסביר לך את הצד שלי

        מברכת
        אסתר

        • בינתיים אני מביא ביד על כושים באינטרנט וקורא שירים של אילן שיינפלד….

          • חבל שהנך בוחר בדרך נלוזה כזו.
            יכולת לתרום יותר. רמתך היא כשל נער בכיתה ו'.בוש והכלם.

            מאוכזבת ומיואשת
            (אך מברכת)
            אסתר

          • בכיתה וו חויתי טרואמה קשה-מלכות הכיתה לא רצו להתנשק איתי ולא ללכת איתי לסרטים, והבנים לא רצו לאונן איתי ביחד מול סרטים כחולים. אז הפכתי מריר ואלים והתחלתי לאיים על כולם ברצח ובמכות. מה לעשות, כל פושע ועבריין נושא עימו כאב שלא מרפא הזמן

    • נו,מי שמטיפה פה מוסר תפל!
      הרי השימושים שלך בתואר הפועל שמתחילים
      באות השביעית במילון שמים בצל אלף ליאורים
      אל תכריחי אותנו ללנקק!
      כל כך מהר את לובשת את פרצוף המורה לדקדוק.
      ליאור הוא תמונת ראי שלך
      לא נעים

      • עוד פעם בעילום שם?

        זה ממש לא מעניין אותי שיש כאן אנשים שאני רואה את הפרצוף האמיתי שלהם.

        אין לי שום בעייה עם לינקים או שאר דברים.

        זיוף לא מעניין אותי, וגם צביעות לא מעניינים אותי. אני שומרת מיילים של דו פרצופים למיניהם.

        אין לי גם בעיה להשתמש באות השביעית, ויש לי אומץ יותר מהרבה אנשים שנמצאים כאן. אז די באמת מספיק עם הנחס הזה.

        ואני גם די יודעת מה קורה כאן, ועוד לא התחלתי להטיף מוסר\ כי אם אני אדבר עוד הרבה בלוגים יישארו סגורים.

        • אם ככה איזה טענה בדיוק יש לך לליאור הפזיז?
          קורצתם מאותו חומר בדיוק וגם "האומץ" דומה
          וגם האובססיה והאובסצניות משותפת

  18. תחזור שנית, יא 'חזרתי', יא מפגר .
    מה זה לתחת אין לב הא?
    לא למדת אנטומיה בחיים שלך? בחייאת, אם לא לתחת יש לב אז למי יש?
    לך?
    אם לא בשכל אז ברגש, ניסוי פשוט לעזרתך: דחוף אצבע ותרגיש ברומו של עולם, אפילו אם התחת שלך מלא חוצ'קונים הוא פשוט פורח מאושר.

  19. אמיר, עצם זה שאתה אינך מצנזר תגובה מכוערת כל כך על יעל ישראל – עובדה זו אומרת משהו עליך. מה, העיקר שתהיינה תגובות? ומה עם אותה הבטחה אבירית שמותר לנאץ אותך, אבל קולגות לא! כנראה נשכחה. חבל.

  20. פואמה מקסימה

  21. מצמרר ! מרגש

    אהבתי

  22. נהגתי בשירך בכבוד למרות שפרסמת אותו בבלוגי מחוץ לכל הקשר. אבל אתה לא מראה שיש לך כבוד. מה לעשות? למחוק

  23. תמי כץ לוריא

    אמיר
    המוןצ אוירה ואנרגיה בשיר היפה הזה..חופש נעים

  24. מי זה זרגיגון בן שפיכון עזיזון תסכולון?

  25. מנחם פרי אמר לנו, ככה בצד, שכתב היד הגרוע ביותר שקיבל הוא של ליאור עזיז. זה לא קריא וזה לא אכיל, אמר. אם הוא אמר, מי אנחנו שנאמר לא.

    • הזמנה -תגידו שאני שלחתי אתכם ותיכנסו בחינם!

      המשפט מול נעה מנהיים של עזיז הוא מרגש יותר מכל ערב ספרותי בתולעת ספרים או ערב שירה בבית ביאליק. בואו לראות יצרים, דם, יזע, דמעות. בואו לראות את הכסף הגדול (טוב נו רק שלושים אלף שח) בואו לראות את מאבקה של נעה מנעיים עורכת זבמ הבכירה ומבקרת ידיעות לשעבר-על כבודה ושמה הטוב.
      לא להחמיץ!! חמארה בבית המשפט!!

      • נעה מנהיים עשתה טובה לעזיזון זרגיגון והתייחסה לפרוזה הדלה והמשמימה שלו, אומנם בשלילה, אבל לפחות התייחסה. האמת היא שעזיז לא שווה בעינינו אפילו ביקורת של 300 מילה ועוד מאינסטנציה איכותית כמו נעה מנהיים. למה להשחית מילים על נבלת הסוס המתה הזאת המסריחה מכדורים ואינה יכולה לסיים משפטים. פרוזה – קודם תכתוב משפט סדור. מוטב ללגלג עליו ועל בני משפחתו הסובלים בבננות בלוג. אגב, ד"ש מאילן שיינפלד – אתה יכול להתחנן לבוא לסדנה שלו, אולי הוא יסכים אם תוריד חולצה, אבל תשתדל לא למלמל דברי משוגע כמו ליד הדלת של פרי.

  26. אוי עזיזון זרגיגון בן שפיכון – שוב לקחת את הכדור הלא נכון.

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור