אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
ירוק ועצל
כמטחוי העין
נוף עצים ועשב
נמוג בגשם
***
איפה אני כותב את זה? במקום שבו היופי מרחיב את הרוח.
חזרתי מפסטיבל שירה אחר באמת, פסטיבל שבעצם ממשיך את המסורת של דרום סין – התכנסות חברים לשתייה ושירה בצוותא לאור הירח, בשיט על האגם, או מול הוּאנג שאן – ההר הצהוב עוטה הערפל. כן, המסורת הזו נמשכת שם גם כיום, ממש כפי שעשו לי בו, דו פו, או באי ג'ו אי בשעתם. טיילנו, שתינו, קראנו זה לזה משירינו, ושאפנו פנימה מן היופי שבטבע ובאמנויות ומן החברותא החמה.
בעונה הזו הדרום מרהיב, מפתה, חם ולח, מכוסה ירוק בכל אשר תפנה העין. אפשר בקלות להבין איך מת כאן הקיסר הצעיר סוּאי יאנג-די מרוב אהבים ושתייה. כאן, באותה תקופה (המאה ה-5 לספ') מעריציה של המשוררת הקורטיזנה סוּ שאוֹ שאוֹ הקימו מקדש מעט לזכרה על שפת האגם המערבי. הטבע עצמו אומר פה "עשו שירה, לא מלחמה". אז מה צריך בסך הכל בן אדם בשביל לחיות?
תיפוף הגשם
קול קוביות המשחק
צחוק, יין, אביב.
.jpg)
באותו זמן התפרסמו פה בארץ כמה מלים מחדר הכתיבה שלי ב"ישראל היום". איפה אני כותב?
.jpg)
והחיה? – משוטטת בינתיים.
בקרוב המסיבה.
נפלא נפלא!
הי מירי! מה אומר? באמת נפלא.
אמיר,
נראה לי שבתוך נוף שכזה,המוזה לא רק מרחפת,אלא ממש-ממש שטה..
נתראה בערב "אילוף החיה"..
ושיהיה בהצלחה..
עזרא.
עזרא, המוזה באמת צפה לה שם מעל שפעת הירק והמים, חכלילית ומבושמת. בידה האחת שמוטה לה כוסית, והאחרת מלטפת את העשב הגבוה.
ועם החיה – כמובן, נתראה ביותר!
13 במאי 20.00 בבית ביאליק…
אמיר
אמיר, ככה יפה לברוח לגולה, להתבשם מיופיה, ריחותיה וטעמיה ולהשאיר אותנו לבד להתענות בסרחון ארץ הקודש ?
אהוד היקר, אם יש בזה נחמה, חזרתי מהגולה עם ברונכיטיס, ובגלל זה אני היום כאן ולא באסטוניה כמתוכנן…
לברונכיטיס צריך אנטיביוטיקה מאוד חזקה (אוגמנטין). זוכר שצרחתי שאין לי אוויר.
אז העישון בוודאי שלא עוזר. אבל בסוף זה עובר.
החלמה מלאה
חוה
תודה על העצה, חוה. קיוויתי לטוס בכל זאת מחר, אבל זה באמת לא עובר. חזרה לרופא 🙂
והעישון? מי מעשן?
תודה ושבוע טוב
אמיר
אמיר, אוי אמיר
לרגע נפלתי בפח היקוש/המוקשי ששמת לרגלי. ושאלת עצמי:
מה? אמיר הפסיק לעשן? ובאמת תהיתי עד למאוד ובכל ליבי ובכל מאוד. ממש לא הבנתי.
אחר – כך נזכרתי בפוסטים "עורו המעשנים" וצחקתי לעצמי.
שוב אתה מתקנדס עלי? הה: וגם התמונות שלך מן הפסטיבל בו אתה יושב בעליל ובמוכח וסיגריה בידך.
ואז עלה בי הרהור, אולי בגלל הברונכיטוס הוא לא מעשן?
אז ככה באש ובמים בשיעול היסטרי, מחרחרת חירחורים משתנקים אני באופן אישי לא תמוש הסיגריה מפי יום וליל מה מליל. חוץ מאשר אני ישנה, אבל איך שאני מתעורר סיגריה בפה, קפה ביד, שיהיה אפילו קר.
אמץ וחזק
תרשה לי להקדיש לך שיר סוריאליסטי קמעה:
בתנאי – אתה צריך לנחש מי כתב אותו.
אז, זה הולך ככה:
"האהבה הישנה הזאת שברחה לי
את לובשת שוב שמלת כלה
ואני תקוע בחליפת חיינו
ח ל ל י ו ת
ושואל מה את עושה
והם אומרים שהם לא יודעים
ומחפש תרוץ לדבר עליך
אחד מציע שאסע
ולוקח את המכונית ונוסע אחריך
קונה לך ממתקים שאהבת למצוץ
כי זה טעים
בשביל כוס קפה איתך הייתי שם גם
אלף דולר
את היית בשבילי הכל
אבל זה היה מזמן
נוסע במכונית על הכביש המהיר,
ועולה על שביל עפר
כי,
המכונית היא לפעמים כמו גונדולה
האהבה הישנה זו שברחה לי
מונחת שם
ואף אחד כבר לא נוגע
היה עוד משהו פתאום להתגעגע.
לא אשקר לך שאצלי הכל בסדר
אז בואי ונחזור לאינטימיות בחדר.
אבל, אני בתוכי סגור, מילותיי
כבר אינן יוצאות
ואת לוקחת חצי כדור להרגיע את עצמך
אבל חוץ מללחוש את שמך
לנגב לך את הדמעות.
תבכי במקומי
אני כבר לא יכול לבכות
אני תפקידי לנגב לך את הדמעות
ערפל מכסה את הדרך
ואני בתוכי סגור
לא יכול שום דבר לראות
וחוץ מללחוש את שמה………
האמת, התכוונתי לשיר אחר לגמרי,
אבל גם זה יטב, ואפשר להמשיך עם זה עוד, כי הוא עומד לה מתחת לחלון
לראות אם יש אור
יורד גשם, עליו, לפעמים הוא במעיל גגשם וקר לו ולפעמים הוא לא מרגיש שקר לו. הוא לא מרגיש גם, כי הוא גם צריך ללוות את אביו לרומניה….
ועכשיו: גיטרה בס!!!!
ושוב,
החלמה מהירה
באמת מה פתאום השיר הזה? אבל בכיף, עם האהבה הישנה ההיא 🙂
התאוששתי מספיק ואני נוסע.
והעישון? מבחינתי – מעולם לא עישנתי. אבל המעשנים (ואיתם הלא מעשנים) בהחלט צריכים להתעורר ממסכת הכזבים וההתחסדות ומהדיקטטורה של העונג והכאב שהשתלטה על המנטליות המערבית –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=2770
הי חוה, נזכרתי במשהו שכתבת לי על מי צריך אינטימיות ומי צריך בכלל לדבר עם גבר, שיהיה יפה ושישתוק…משהו כזה…זוכרת? אז חשבתי על זה בעקבות מה שכתבתי למטה בתגובתי על חברות, וחשבתי שדרכך אפשרית אם ישנה משיכה בסיסית, וזה יחזיק מעמד למשך של סטוץ או סטוצון אם זה מה שאדם רוצה, אבל למה שזה מה שאדם ירצה בעצם? אני יכולה להבין את זה כתקופה של התנסות, וגם חוויתי לשמחתי הרבה דברים שונים כשהייתי צעירה וגמישה נפשית לחוויות שכאלה, אבל היום אני חושבת מחשבות אחרות, ומעניין אותי אם בעוד כמה שנים אני אעשה סיבוב ענק ואחשוב כמוך. אנא המשיכי להסביר למה לדעתך ככה עדיף. (הייתי מדברת על סין אבל הנושא הוא סינית עבורי:)
אין מילים. פשוט אין. מחזיר אותי לסרט המופלא של קים קי דוק, "קיץ, סתו חורף אביב", לא בטוחה בדיוק בשם, שלמרות שהוא קוריאני, מריח ונטעם לי אותו דבר וכולי קנאה.
ושבת שלום וברכות, אמיר יקר.
אין מלים? תודה איריס. ועברתי גם בסאול, אבל לא התעכבתי שם. בסרט אשמח.
איזה יופי! נופים מהממים חברותא חמה
ושירה
אלוהים נמצא בדברים הקטנים
המשך ליהנות ונבוא גם נבוא לחגוג איתך ועם החיה, אמיר
שבת טובה בינתיים
אמיר – אפשר להרגיש את השמחה
המתרוננת בך – איזה יופי הדברים שאתה אומר.
רחל ורטמן – טימה
איך בקעה הרחל מן הבז? 🙂
הרבה שמחה גם לך,
אמיר
רחלה, חסתה בין נוצות הבז
מפחד הזאבים:)
רחל
לחנה טואג,
אם אלוהים נמצא בדברים הקטנים אפשר להבין מכך שאין הוא נמצא בדברים הגדולים?
בדברים הגדולים הוא נמצא בודאות
רק שלדברים הקטנים אנחנו לא תמיד מיחסים להם חשיבות ובהם הוא גם נמצא כמו שכתב אדמיאל קוסמן כמדומני בשירו אלוהים נמצא בחבל הכביסה
חוץ מזה האל נמצא בחיים עצמם ולא ספון לו שם במגדל שן
והוא בראש ובראשונה בתוכנו כשאנחנו מרגישים חסד וחמלה
בדברים הקטנים בתוך החיים ובתוך האדם ,לא רק בדברים נשגבי ההוד
שבת טוב גיורא היקר
צ"ל : שבת טובה
חנה, זאת בדיוק דרך המחשבה שלהם. הרעיון של 'האמן הסובל' כה רחוק ממחשבתם – לדעתם אמן צריך ליהנות מהחיים וליצור יצירות שמביעות את ההנאה וההרמוניה שבחיים…
ולהתראות ביותר – החיה מחכה 🙂
חדר העבודה שלך יפיפה, אני כותבת בחדר שינה עם המצעים מהלילה.
קראתי את ספרך "החיה שבלב" הספר ארוטיקה במיטבה, עתיר ועטור ידע. מחכה לספר הבא.
לעיתים, נופים הם הד, תזכורת למה שמתחולל פנימה.
תודה, גליה, ושמח שמצאת ב"חיה" גם מן היצר וגם מן הדעת.
והספר הבא? לא כל כך מהר. מגיע לחיה לנהום פה קצת, לא? 🙂
מרומם נפש ומשיב רוח פעמוני,
פוסט נפלא.
ומתוך סקרנות, ברשותך, איפה זה 'מוחאקאר'?
בעונג. ומוחאקר? זה כפר בדרום ספרד, באיזור אלמריה-גרנדה.
ברוך הבא , אמיר. גם בארץ הכל צף על מים והגדולים משחקים בקלפים שנישלפים בבתי משפט…יחי ההבדל הדקיק..:)
יפים הצילומים, מהמעט, שהבאת..
תענוג לשחק ב- REACH AND WITHRAW
כך מתחדד המבט כלפי הדברים.
"האיפה" כותבים מעניין. זה שונה מאדם לאדם וחבל שלא משלמים מראש למשוררים, כדי לכתוב, כמו שמשלמים לתסריטאים…
תמי, החבורה הזו מגלמת מין מרד שקט וממש לא מאפיינת את סין. יש כמובן עוד הרבה תמונות, אבל די בטעימה 🙂
באשר לקלפי המשפט והשלמונים, אל דאגה – כל זה קורה גם שם והרבה יותר בגדול. בכל מקום בונים ומפתחים, אבל יש גם שוחד ומליארדרים ושלטון טוטליטרי, ויש גוועים ברעב(שם זה ממשי)ואין ביטוח בריאות ממלכתי וכו' וכו'. ומה שהכי מפחיד – זה מצליח. התנופה אדירה, והעתיד שלהם.
ובהחלט חבל שלא משלמים למשוררים לכתוב. זה קרה בעבר כשהשליטים היו מצנאטים של אמנות, אבל אפילו בעידון המודרני יש לזה דוגמאות. אודן למשל, הצליח קצת להתפרנס מזה, ובזכות המזמינים זכינו בכמה שירים טובים, אבל תשלום מראש אני לא יודע אם הוא קיבל :).
פוסט מרנין.
מקסים אמיר, השירים התמונות השמחה הנכרת ויופי, ההר וסין בשנה שעברה הייתי שם בהר הצהוב,טיילנו בהרים כמו המשוררים ההם, כמוך, מעולם לא קראתי אותך כל כך נפעם, גם אני
באיזו עונה היית? גשם? שמש? ערפל?
ההר הזה שימש השראה לכל כך הרבה שירים שבוודאי בתורם שימשו לו השראה להיות קסום כזה 🙂
היי אמיר
ואווו, כל כך יפה, מרחיב את הלב, בקצרה, מקנאה בך,
באריכות כמה כיף לקנא… מעורר מחשבה.
להתראות
טובה
זאת קנאה טובה, טובה. אפשר לקנות כרטיס ותוך כחמש עשרה שעות להגיע לסביבה 🙂
זאת קנאה טובה, טובה. אפשר לקנות כרטיס ותוך כחמש עשרה שעות להגיע לסביבה 🙂
זה יפה – הנוף הירוק הנמוג בגשם, ותמונות המחשבה המשוטטות ביערות הרגש.
ואכן כתיבתך היתה חסרה.
בינתיים קבלתי שירים מאורי, וגם המשכתי במסעי אחר שיריך.
הזמנתי את אורי להשקה של הספר. מקווה שהוא יוכל גם להגיע (אורציון ברתנא).
אחרי מה שאמרו כולם. מה עוד נותר לי לומר. שהסרט עדין מחכה לך – שהיית במרחבים וגם זמניים עולים על כל דמיון אנושי.
שהספרייה שלך היא מעוררת קנאה. מה אפשר לומר לך שעוד לא אמרו וגם אני לא נסחתי.
היה בטוב אמיר.
ותשמור על החיה שבלבך, שלא תלך חלילה וחס לאיבוד – כי אתה זקוק לה יותר מאנשים אחרים לכל הצרכים העוברים ושבים ונוסעים וחוזרים!!! 🙂
חוה
ברוכים הבאים!
ועל החיה שבלב שמור אשמור, אבל לא אסגור. זה עלול להרוג אותה 🙂
ובאיחור מה, לאחר התאוששות מספקת, באמת נוסע מחר – להתראות בהשקה.
איזה יופי שנסעת ועוד יותר שחזרת.הנוף והאוירה ואתה עוברים בתמונה ובדיבור שקוף ויפה.
את סיפרך מצאתי בחנות הקטנה שליד ביתי מספר ימים לאחר יום העצמאות.והמוכרת
רק בגלל הטון שבו שאלתי אם הגיע כבר הספר החדש של אמיר אור שאלה אותי -את מכירה אותו?
אודות תוכנו של הספר אגיב בהזדמנות כי יש הרבה. אבל אני רוצה להביע משהו דווקא בקשר לעיצוב הספר , על גודלו ,צבעיו וכל השאר-המחשבה הראשונה כשאחזתי בו היתה- אדום אש,קומפקטי,ולוהט ביד כמו גחל שאך זה יצא מהאש.
רק עוד שאלה?
בפאריז היית? בעיני זה המקום המופלא ביותר בעולם.
יש מיתולוגיה גאלית?
שירית היקרה, 'אדום אש', 'לוהט', ואפילו 'קומפקטי' – זה נשמע טוב בשביל חיית לב 🙂 מקוה שאת נהנית ממנה.
אכן יופי מרחיב את הרוח, את הנפש. נושף במפרשי הלב.
אני סקרנית, איך מתקיימים מפגשי שירה כאלה כאשר השפה שונה? כל הזמן עסוקים בתרגומים? אתה כותב בשפה אחרת מעברית?
שירים יפים מאוד. מביאים קצת מהרוח, הזיזו לי את הפוני!
בשביל לחיות? עוד פחות מזה. אבל אנחנו כל הזמן תאבים ליותר.
לוסי, כן, השירה תלויה תלות כאובה בתרגום. משוחחים בלינגווה פרנקה – לרוב אנגלית, וגם קוראים בה תרגומים.
אני כותב גם אנגלית, אבל בכל זאת הבסיס והעיקר הם העברית.
הזיזו לך את הפוני? 🙂 שיהיה לך בתיאבון חיים…
הי אמיר, הפוסט נקרא רגוע באופן סיני, אבל כשאני מחברת בראש הוצאת ספר, נסיעה, חזרה, מחלה, החלמה, נסיעה, השקה, מסיבה וחיות, נדמה שכל טעמי החיים עימך, אפילו התה הסיני והלימון של הגרון:) אז תחיו אותם בכיף, אתה והחיה שבלב. ואם כבר נסעת שוב, אז חזור בשלום שוב, ובאמצע תהנה המון, ושימשיכו להיות לך פוסטים צבעוניים ומעניינים שכאלה גם בהמשך.
סיגל יקרה, תודה על האיחולים. ברפובליקה של הנפש יש המון חברים. בין השאר גם משורר סיני שלוגם יין ובוהה שעות בירח, וגם אחד שטרפה אותו חיית הלב והוא מיילל אל הירח בלי קול.
זהו… נוסע…
אז טוב, בזמן שאתה לא כאן אתנחל פה עם כמה מילים כתגובה וכשתחזור אולי נפתח דיון:
אז כן, יש חברים לשתיה ולשירה בצוותא, ויש לנפש רפובליקה של חברים, ויש למירי פוסט על חברות ופתאום גם אני מצאתי את עצמי בוהה במחשבה על המילה הזאת, דווקא בצל פוסט שיוצא ספר על אהבות והנושא המרכזי בכתיבה או בלב האדם בכלל הוא מנהסתם אהבה.
איכשהו אהבה לא מעניינת אותי כרגע מבחינת מילים, כי בעיניי כשמדברים על אהבה כאילו מסכמים אותה, ובשביל שהיא תהיה, פשוט צריך לאפשר לה להיות, וקשה לי לדמיין אדם שיש לו חיה מייללת בין הרגליים, אז הוא עוצר אותה, יושב רגע וכותב לאהובה את זה בשיר, הלוא הם פשוט ייללו ביחד עם או בלי ירח:) שירים… נכתבים אחר כך. אולי נזכרים ברגעים האלה, אולי נכתבים מתוך מרחק כשאין אפשרות לישום אבל בזמן אהבה מי כותב? ולכן לא מעניין אותי להתעסק בלדבר על אהבה, אינני מאלה ששואלות האם אתה אוהב ותגיד שאתה אוהב ולמה אתה לא אומר שאתה אוהב. דווקא באהבה אני מעדיפה להעניק ולחוש יותר מהדברים הקטנים.( כמו שחנה כותבת על אלוהים שנמצא בהם, גם אהבה נמצאת שם). אבל לא משנה. אני בכלל מוצאת את עצמי מתעניינת יותר בחומרים שמרכיבים זוגיות, או משיכה, או סתם רצון להיות ביחד, והיום כבר מזה זמן נמצא אצלי על הפרק בתור לניתוח פולשני המושג 'חברות' כערך וכמרכיב במערכות יחסים.
וכאן אמיר, קראת למשוררים 'חבריי', והסברת יפה, חברים לשתיה או לשירה ויש גם כאלה שחוברים לטיול משותף או לכל מיני סוגי תחביב שונים. אבל לא לחברות הזאת אני מחפשת לעצמי הסברים, אלא לחברות מהסוג שקארול קינג שרה עליה, נראה לי שאני מתכוונת לחברות כרגש .
" חורף, אביב, קיץ או סתיו כל שאתה צריך זה לקרוא בשמי ואהיה שם לצדך. יש לך חבר". (קרול קינג)
זה כנראה הצד השני לחברים לעת שמחה. אז נכון שכשכיף, ממש כיף שיש עם מי לחוות את השמחה והאושר האלו, אבל זה נראה לי נעדר אמת בבסיס. אם אין חברות אמת בבסיס של חיבור בין אנשים מי צריך את כל השאר? בעיניי חברות זה רגש מהעמוקים והנקיים שיש. זה הר. זאת רשת הגנה. זה חיבוק. זה חיבור. זה רף גבוה שאם מציבים אותו לאנשים לא תמיד נשארים עם אנשים, אבל אם מציבים אותו מול העיניים כבעל חשיבות אז נשארים עם היהלומים הבודדים שחשוב לשמור אותם בכספת הלב.
חברות נמצאת באזור המאוזן, אולי אין בה התאהבות מטורפת ואין בה סבל עז, כשהיא קיימת היא יציבה ושורדת כל משבר וכל השתנות, אולי היא לא חומר לכתיבה, אולי היא לא חומר לתשוקה מכל סוג שהוא, אבל כל החומרים האחרים הם מהסוג המתכלה לאורך זמן, ואם שכבת הבסיס היא חברות, אפשר לבנות עליה אינסוף מגדלים, והם יוכלו לעבור רעידות אדמה שאפילו כדור הארץ לא היה עומד בהן.
אויש, יצא ארוך ובכלל בקושי התחלתי:)
היי, סיגל יקרה, נסחפתי אחר הרהוריך
ואני אוהבת את מה שאומר השועל ב"נסיך הקטן" על החברות
וקורא לה במונח מפתיע ושונה מהמשמעות הרגילה אך כה קרוב לאמת –
ל"אלף" והוא מדבר שם על שדה החיטה המזהיב שתמיד יזכיר לו את החבר הקטן שלו
זהו קטע מאלף תרתי משמע בספר,
חוזרת וקוראת בו מדי פעם ,כדי להזכר קצת בעצמי או במה שהייתי
הנה חנה בשביל שתינו מצאתי את הקטע הנפלא הזה באנגלית:
It was then that the fox appeared.
"Good morning," said the fox.
"Good morning," the little prince responded politely, although when he turned around he saw nothing.
"I am right here," the voice said, "under the apple tree."
"Who are you?" asked the little prince, and added, "You are very pretty to look at."
"I am a fox," said the fox.
"Come and play with me," proposed the little prince. "I am so unhappy."
"I cannot play with you," the fox said. "I am not tamed."
"What does that mean– 'tame'?"
"It is an act too often neglected," said the fox. It means to establish ties."
"'To establish ties'?"
"Just that," said the fox. "To me, you are still nothing more than a little boy who is just like a hundred thousand other little boys. And I have no need of you. And you, on your part, have no need of me. To you, I am nothing more than a fox like a hundred thousand other foxes. But if you tame me, then we shall need each other. To me, you will be unique in all the world. To you, I shall be unique in all the world…"
"I am beginning to understand," said the little prince. "There is a flower… I think that she has tamed me…"
"My life is very monotonous," the fox said. "I hunt chickens; men hunt me. All the chickens are just alike, and all the men are just alike. And, in consequence, I am a little bored. But if you tame me, it will be as if the sun came to shine on my life. I shall know the sound of a step that will be different from all the others. Other steps send me hurrying back underneath the ground. Yours will call me, like music, out of my burrow. And then look: you see the grain-fields down yonder? I do not eat bread. Wheat is of no use to me. The wheat fieldshave nothing to say to me. And that is sad. But you have hair that is the colour of gold. Think how wonderful that will be when you have tamed me! The grain, which is also golden, will bring me back the thought of you. And I shall love to listen to the wind in the wheat…"
The fox gazed at the little prince, for a long time.
"Please– tame me!" he said.
"I want to, very much," the little prince replied. "But I have not much time. I have friends to discover, and a great many things to understand."
"One only understands the things that one tames," said the fox. "Men have no more time to understand anything. They buy things all ready made at the shops. But there is no shop anywhere where one can buy friendship, and so men have no friends any more. If you want a friend, tame me…"
So the little prince tamed the fox. And when the hour of his departure drew near–
"Ah," said the fox, "I shall cry."
"It is your own fault," said the little prince. "I never wished you any sort of harm; but you wanted me to tame you…"
"Yes, that is so," said the fox.
"But now you are going to cry!" said the little prince.
"Yes, that is so," said the fox.
"Then it has done you no good at all!"
"It has done me good," said the fox, "because of the color of the wheat fields." And then he added:
"Go and look again at the roses. You will understand now that yours is unique in all the world. Then come back to say goodbye to me, and I will make you a present of a secret."
The little prince went away, to look again at the roses.
"You are not at all like my rose," he said. "As yet you are nothing. No one has tamed you, and you have tamed no one. You are like my fox when I first knew him. He was only a fox like a hundred thousand other foxes. But I have made him my friend, and now he is unique in all the world."
And the roses were very much embarassed.
"You are beautiful, but you are empty," he went on. "One could not die for you. To be sure, an ordinary passerby would think that my rose looked just like you– the rose that belongs to me. But in herself alone she is more important than all the hundreds of you other roses: because it is she that I have watered; because it is she that I have put under the glass globe; because it is she that I have sheltered behind the screen; because it is for her that I have killed the caterpillars (except the two or three that we saved to become butterflies); because it is she that I have listened to, when she grumbled, or boasted, or ever sometimes when she said nothing. Because she is my rose.
And he went back to meet the fox.
"Goodbye," he said.
"Goodbye," said the fox. "And now here is my secret, a very simple secret: It is only with the heart that one can see rightly; what is essential is invisible to the eye."
"What is essential is invisible to the eye," the little prince repeated, so that he would be sure to remember.
"It is the time you have wasted for your rose that makes your rose so important."
"It is the time I have wasted for my rose–" said the little prince, so that he would be sure to remember.
"Men have forgotten this truth," said the fox. "But you must not forget it. You become responsible, forever, for what you have tamed. You are responsible for your rose…"
"I am responsible for my rose," the little prince repeated, so that he would be sure to remember.
ועוד… מעניין אותי, כלומר, אם תרצי לכתוב, למה התכוונת במילים 'להזכר במה שהייתי'?
השועל אומר את זה במונולוג שלו מה שהפכנו להיות בבגרותינו איך אנשים יוצקים למושג הזה אינטרסנטיות ושוכחים שחברות אמת היא מפגש של נשמות קרובות שחוות יחד חוויות של שיתוף אחווה דאגה
כך אני תופסת חברות אמת ויש מעטים הנכללים אצלי בקטגוריה הזאת
מה שהייתי
התכוונתי לתקופת התום לפני שהתפכחתי.
אצל הרוב זה כך -ההתרחקות הזאת מהשורש
חווית הפרוד והנתק
מתוך החסרון צומח געגוע שאולי יחזיר
ללב את המקום שמגיע לו
כן זה מה שחשבתי חנה יקרה בהקשר ל"מה שהייתי", ימי התום אולי לא נמצאים מאחורינו אלא אי שם בתוכנו וההתפכחות לדעתי היא מעטה ההגנה על אותו תום, שכמעט בלתי אפשרי לשמור אותו חשוף במעטפת החיצונית לאורך זמן.
בכלל יש לי הרגשה שהרגש הזה שנקרא חברות מוכר לכל אדם והחוויה הזאת של מה שהיינו פעם ומה שאנחנו היום היא חוויה שכל אדם עובר בחייו, כולל ההתפכחות, ומעניין שבמקום להרפות מהמחשבה על הנושא, אני מתעקשת להצליח במקומות קשים, גם אם שנות חיי מושכות אותי לוותר ולבחור בחווית בידוד והתבודדות, שמצד אחד נראית לי נחמדה כהתנסות, אבל מצד שני נראית לי כתבוסתנות, וויתור על הצד החברי הקיים בי.
ברור סיגל האדם הוא חיה חברתית לא יכול לחיות בנתק מוחלט
הוא צריך חברה שתשקף לו את עצמו ,הבבואה שלו בראי המים בביצה אינה מספקת
שבת יפה ורחומה
נעמה לי מאוד ההתכתבות בינינו ואני כל כך שמחה שהרהוריי סחפו אותך לדיון, זה הרבה יותר נחמד מאשר לדבר עם עצמי כי לשם כך לא ממש צריכים לכתוב, אפשר לעשות זאת מהר יותר בתוך הראש:)
ולקחתי עמי את השועל לכמה ימים וחשבתי על מה שאמר וגם על מה שכתבה הבת של חברתי לאמה בפייסבוק על חברות :חבר רואה את הדמעות שמאחורי מסכת החיוכים. (משהו כזה לא צטטנית מדוייקת אני:) ומה שהיא כתבה זה כזה תמים (היא בת 9) וביחד עם הנסיך הקטן והפוסט האחרון של אליענה השתקף לי שאני רחוקה מילין מלהיות בת תשע ויכולה רק לקנא במי שנותר בו מזה לאורך החיים. זה שהשועל בקש מהנסיך שיאלף אותו זה מצליח רק כשהשועל מוכן להתאלף אבל אז הוא הופך להיות שלו וכאן אני קופצת מה פתאום להיות שלו? להיות מוכנה להתאלף למישהו שיהיה לי לחבר זה בכלל המון מבחינתי ומחייב הדדיות מוחלטת, אם אני מוכנה להתאלף למישהו זה מחייב הדדיות שמישהו יתאלף לי מיד בחזרה. וכך אני מגלה שהיו ימים שבהם התאלפתי כרמה כל כך גבוהה שלא היה מי שיתאלף לי בחזרה כל כולו עם כל מה שיש בו או בה. ולכן זה מעולם לא הצליח מי יודע מה והיה נראה שאחד חבר והשני פחות, ומכיוון שיש לי קצת ראש מתמטי אחד ועוד אחד יצא לי שאין דבר כזה שניים, כלומר בנקודה הזאת שנקראת חברות. ואם יש אז זה הרבה יותר נדיר ממה שנהגתי לחשוב. לכן אנשים פונים לזוגיות ושם אם משקיעים נכון בבסיס ולא משעינים את כל האנרגיה בלהאמין שמשיכה ותשוקה הם הדבק האולטימטיבי יש סכוי שעם הזמן נבנה קשר איתן של חברות שנשארת גם הרבה אחרי שהזקוקים וההורמונים נרגעים. ובכלל אם נבנית חברות טובה ויש באותו בסיס גם משיכה מינית חזקה אז כמעט בטוח שהצלחתי לפצח את הסוד האנדיאני. (ראיתי פעם זוג אינדיאנים אמריקראים בני שמונים שישבו בפתח ביתם אוחזים ידיים ועיניהם נוצצות, הם דברו על הסקס הנפלא ביניהם לאורך כל השנים אני מוסיפה לזה את דעתי שהם בנו חברות חזקה ובנוסף לה הייתה ויש ביניהם משיכה עזה….כאמור הסוד האנדיאני נראה לי שפוצח בזה הרגע אם כי אין באמונתי הקטנה יכולת לדמיין שיש בעולם עוד אינדיאני פנוי להצלחה זוגית שכזו:).
צ"ל- בבגרותנו
מקסימה אחת, איזה יופי של קטע טרחת לצטט, תבורכי, וכבר יש לי מצב רוח יותר טוב, ונזכרתי מה ששכחתי לאחרונה, שאין לראות את הדברים אלא בלב בלבד ,מה שחשוב ומהותי באמת סמוי מהעין
כמה אני אוהבת את הספרות הפשוטה העמוקה הזאת שמחזירה לך תמיד קצת מעצמך
תודה סיגל
מתוקה, קצת הסמקתי, לא ממש ציטטתי רק עשיתי העתק הדבק אבל… בהתאלפות:)
סיגלי,
טוב, אמיר נסע לאסטוניה, ולפני שנסע – יום אחד הייתי בתל-אביב. וקפצתי להליקון ודברתי איתו בטלפון והיה כיף. אבל המזכירה נדנדה שהיא צריכה את הקו ולקבל שיחות. והיינו צריכים להפסיק וקבלתי במתנה את הספר "המיית הלב"
ופתאום את שואלת כאן את השאלה הזאת. ומרוב שאלות, לא כל כך הבנתי מה את שואלת.
אנסה לענות לך. נראה לי שאת רוצה ידיד וגם חבר נפש ושיהיה גם פרטנר למיטה.
תחשבי על זה בהגיון. חוץ מאנשים מאוד איכותיים ומיוחדים איפה תמצאי כל כך הרבה תכונות באדם אחד.
אולי באמיר אור….. אולי? אבל מה אנחנו יודעות עליו? כדבריו שוםכלום מעבר לעובדה שהוא קופץ מפסטיבל שירה אחד למישנהו ושהוא אוהב שיגעו בו אבל לא יותר מידי קרוב, כלומר לא יגעו בו.
סתם…. אל תכעס עלי אמיר.
אז ככה בזמן האחרון היו לי כל כך הרבה תקלים עם גברים שזה ממש לא הזמן לשאול אותי.
קודם כל את רובם אני שמה בכיס הקטן שלי. דבר שני הם ילדותיים, תפגעי להם באגו כאילו רצחת אותם. ועוד הרבה מאוד מהם לא אמינים.
ידוע לי שאת סיעודית..אז קחי בחשבון שתצטרכי לטפל בהם, כי הרבה פעמים הם לא יודעים מה כן ומה לא. וכו…
אם את מחפשת גבר – את "הגבר" אין חיה כזאת. אז מה רע להינות מהם תבחרי משהו עם גוף טוב, כושר ספורטיבי שאפשר קצת טיפה לדבר איתו ותבדקי ביצועים – כל זה אם בא לך.
אם את מחפשת אהבה, ביבי תפוס, וסילבן שלום תפוס ונוחי דנקנר תפוס. בקיצור תחפשי מישהו עם ארנק – אבל גם שם יש בעיות ואת תצטרכי להיות שפוטה שלו.
לסיכום, סיגלי – אהבה זה להקריב את מה שאת באמת רוצה ואת מי שאת….
בהרבה אהבה
חוה
צאו ובאו….
או יופי שאת כאן חוה בדיוק כשאני כאן. את כנראה צודקת, עולות בי שאלות קצת מאוחר מידי בשביל אישה בגילי אבל זה כנראה בגלל שינוי שעובר עלי, יש בי אכן משהו סיעודי אבל אני גם רוצה להיות זאת שנשאת על כפיים, להיות זאת שאוהבת ומעניקה ומשקיעה, אבל שזה יהיה הדדי, גם אם לא באותה מידה, ואם אין דבר כזה חוה יקרה, אז אני לא צריכה מישהו שרירי ושזוף בשביל להעביר איתו אחר צהרים בזעה משותפת, אני מעדיפה לעשב את הגינה שלי ורק שניה לפני שאני נשארת לבד עם הגינה שלי אני תוהה אם יש דבר כזה חברות ואם זה משהו שאני מוכנה לוותר עליו. כי עד לחא מזמן היו לי המון חברים וחברות ולאחרונה הכל נקטע ועברתי זעזוע קל ואני עדיין בקטע של האפטר שוק ואני לא בחורה חלשה, אז יודעת שמכל התנודות האחרונות יקרו לי דברים טובים והמחשבות של עכשיו הן מחוסר סבלנות, אני כבר מתה לדעת מה יקרה בחיים שלי אחרי כל הזעזועים והסקרנות הזו מולידה הרבה מילים והרבה מחשבות ובינתיים אני גם כותבת הרבה שירים אז נחמד לי.
ולגבי אינטימיות…אני מאמינה שכמה שאדם מצליח להיות קרוב אל עצמו ככה הוא מסוגל להיות קרוב לאחר, ולכן אני בנויה לאינטימיות אבל אם היא לא נוצרת או שורדת קשר אז מוותרת:)
ובסוף לא היינו ליד המחשב באותו זמן ואני נותרתי הרבה זמן לעצמי עם כמה בירות ידידותיות להפליא והמשכתי לחשוב על דברייך ואמרתי לעצמי, אולי חווה ממש אבל ממש צודקת. אם הבנתי נכון, את מדברת על לקחת בלי לתת. וזה הפחיד אותי, כי אז אין לי קיום, אני לא יכולה להיות מן טורף מרובה שיניים מרוקן מרגש.
נו טוב, אני בכל מקרה בקטע של התרוקנות כרגע, קצת מאוכזבת מאנשים, מוכנה לקחת אחריות על כל מה שהביא אותי לאותו הלום של חיי, שכן יודעת שאף אחד לא עושה לך כלום אם אתה לא מוביל אותו לשם, אולי בריקוד אפשר לעשות סיבוב ולרקוד מחדש מאיזה נקודה שבוחרים, אך בחיים זה לא מומלץ, כי כל פעם העגמות תחזורנה בהירות יותר ופוגעות יותר, עד שהאדם יקלוט שהחיים הם לא ריקוד אלא דרך.
ואת אומרת שאת לא מבינה מה אני שואלת ולא נראה לי שאני שואלת כלום. יש מי שהחיים שלו הם כמו באגדות, פסטיבלים ספרים נשפים והשקות כמו בעל הבלוג שבצילו אנו משוחחות, ויש מי שהחיים שלו הם עולם אחר שאין מה לכתוב עליו למעט לחיותו ולקוות לבריאות ונקודות של אושר כמה שיותר צפופות 🙂
כאן אמיר קורא לפוסט איפה אני כותב וזה יוצר בי חשק שיהיה לי מקום משלי. אולי אפתח לי איזה בלוג באיזה אתר ואז אחזור ואשלח לך כאן קישור שיהיה לך אותי ב"איפה אני כותבת" כי אני אוהבת את הבננות אבל אני כרגע צריכה לעצמי משהו אחר.
נשיקות ולהתראות,
סיגל.
חווה עם כל הכבוד לכנות שלך, הישירות שלך מביכה לא אכפת לך ככה לחשוף את הקרביים שלך ברשת?
זו שיחת בנות בדלת אמות
היכן הקו האדום?
לסיגל,
איזה קרביים. מי חשף כאן קרביים. הלו, בקו השני יש מישהו עם הבנת הנקרא.
אז ככה. סיגל, הריני לבשרך חגיגית שיש דבר כזה חברות!!!!
כן. תתפלאי. והיא צריכה להיבנות על פני שנים, הערכה הדדית, הרבה כבוד ודאגה זה לזה. ולא אני לא מדברת על החברות שיובים ומרכלים איתן. דווקא מאלו תיזהרי. סיבוב אחד לא נכון וזוג נעלים שלך יהיה אצלהן ביד, מכיוון שדווקא בזמן האחרון אין להן כסף והן בדיוק צריכות אותן כי יש להן איזה פגישה, או אירוע, או סתם כי נתקפת בנדיבות לב קטלנית.
תתני למי שבאמת החברות כבר הוכיחה את עצמה שנים על גבי שנים. כי לי אין בעיה עם נתינה, אבל לא כאשר היא מובנת מאליה.
לגבי הטורפנות. סליחה לא הובנתי. אני לא כל כך מכניסה גברים אלי הביתה. כי אני די אוהבת את השקט שלי בבית את הבלגן ואת הסדר.
ובכלל אני עכשיו בתקופה של התנזרות.
אני חושבת שלא צריך לצפות, אפשר לתת בצורה מבוקרת למי שאת חושבת שאכן זקוק לנתינה הזאת, ולמי שאת מערכיה וחפצה ביקרו.
לגבי הדיאלוג עם השועל. היה סרט על ג'ימס דין והדיאלוג הזה על האילוף היה פשוט מדהים. זו אינה רק סיפורת זוהי גם דרמה.
ובכלל כאשר את עושה למען אחרים, שאת מכבדת, הרי את עושה למען עצמך אבל את זה כולם יודעים, אז מה חידשנו ואני לא דברתי על שזוף וזיעה משותפת אני בכלל מתעבת.
אז נא לדאוג למזגן או לפחות לווינטלטור לפני שקופצים להחלטות פזיזות.
שלך חתומה בנשיקות
חוה
וזהו עכשיו אני הולכת לראות חדשות
להשתמע
את כותבת נכון, זאת יודעת כי אף פעם לא נמצאתי בחברויות בעיניים עצומות או בתמימות, מגיל מאוד צעיר התעסקתי בנושא הזה ודווקא בגלל שהתחלתי מהכיוון ההפוך, כלומר כמעט מהרגע שנולדתי הייתה אמי מלמדת אותי שאין דבר כזה חבר או חברת אמת ואין דבר כזה אהבה רומנטית, שאדע שכולם נצלנים ואינטרסנטים, ואם לבחור גבר לחיים זה לדאוג שיאהב אותי עד קצות הציפורניים ויהיה מוכן לעשות בשבילי הכל, לוודא שיהיה לי חבר אחד בחיים ושיהיה לי החבר האחד והאמיתי לחיים. היא לא רק אמרה לי את את זה, היא גם הוכיחה לי את זה.
אמי אישה עם לב זהב שיכלה לכתוב פה את מה שאת כותבת על חברויות ורכילות ונתינה שהופכת לניצול, מכיוון שהיא התחתנה עם אבי שסוגד לה והיא מעריכה ומכבדת אותו הרי שהיא כנראה גם אישה חכמה.
אז בסך הכל לתוך החברויות נכנסתי עם חומת הגנה וזהירות, יודעת שלא להתפלא אם בסוף אגלה שהיא צודקת, ולתוך קשרי אהבה לא העזתי לעצום עיניים חוץ מפעם אחת שפשוט רציתי גם כן לחוות מה זה הדבר הזה שכולם חווים, והיה מטריף אבל כמעט איבדתי שפיות, אז די הצלחתי עם חיי בצעדים הזהירים שבהם התקדמתי, ומבחינה חברתית בזמנים שרציתי שתהיה לי קבוצת חברים הייתה לי, ומכיוון שלא נשארתי הרבה זמן במקום אחד, התחלתי להיות אשפית בבניית חברות חדשות מידי כמה שנים, ויש את הקטעים האלה שיש בהם פתאום ריק ודממה ושקט ולבד, וזה קצת כיף וקצת מפחיד. ואלה שנשארו לאורך השנים, אותם אני מדמה לעצמי כאילו שאני יושבת על שפת נהר עם מסננת עדינה ומעבירה בה את המים והחול, כשמידי פעם נשארים בה כמה גרגרי זהב, העניין שגורם לי לכתוב בלי הפסקה הוא שלפעמים מה שנשאר והיה גרגר של זהב, בסינון הבא מסתנן גם הוא, ואני כבר מבולבלת לא בטוחה שאני עושה את הסינון הזה נכון, כי בהחלט יתכן שאני בכלל מחזיקה אמבטיה עם תינוקות ושופכת את המים יחד איתם בעודי סתם מדמיינת לעצמי שזו הייתה מסננת עם חורים קטנים.
ואת כבר בטח מבינה מהכמות המילית שזה לא המקום שלי ושכדאי שאפתח לי בלוג קשקשת לעצמי:)
לגבי הקרביים והמגיב האנונימי, אני רוצה להגיד לך שיפה עשית ויצרת לעצמך אמירה חוואית יחודית, זה הקו שלך והכתיבה שלך ובעיניי את מוצאת חן בדיוק בגלל המשהו הזה שמפריע למי שמתלונן, המשך צפית חדשות מהנה 🙂
וואו סיגלי
הגבתי כל כך מהר.
יש מקום להעלות בלוג ואכן לדון בשאלות של חברות, ידידות, אינטימיות, זוגיות, מריבות ופיוסים.
וכן, לדון בהם ברצינות הראויה להם. הראייה הדיאלוג עם השועל. ספרו של סנט אקזופרי קסמו לא פג ולא יפוג לעולם. והוא די מתאר מערכות יחסים בין אנשים.
תראי, אני יכולה להביא לך מדבריו של פוקו. שטען, שאין כל אפשרות להיות מחוץ החברה.
עוד הוא טען שידע/כו כלומר, ידע הוא כוח.
ועוד הוא טען, שאנו בוררים את האנשים הקרובים לנו בהתאם לאינטרסים של קבוצות ויחידים.
אבל את זה כבר אמרו בסוציולוגיה.
תראי מאמי. אני לא דומה לאמא שלך. אני מזל אש. וכל מה שלמדתי בחיים היה מאוד על בשרי. וידעתי תקופות של להיות בשוליים, של להיות לבד ולכאוב, של להיות מוקפת חברות ושל להיות עזרה סוציאלית
וגם של התאהבויות מעל האוזניים. זה כיף, כמו שאמיר קורא לזה הרעלת הורמונים. מה רע. בתנאי שיודעים שזה לא לנצח.
תשמעי. יש לי עיצה אדירה בשבילך. גבר שסוגד לאישה זה לא בשבילי. גבר שמעריך אותי – זה כן בשבילי.
אל תיעלבי, אנחנו משופעות מאוד מן החינוך שקבלנו בבית – התיאוריה האדלריאנית – שטוענת שהסביבה מאוד משפיעה על התפתחות האישיות
קראי בהקשר זה את ביבר הזכוכית של טנסי ויליאמס. אם קראת תנוחמי.
אמך, אינה את. עם כל הכבוד. אתם שתיכן נשים שונות.
לבדיות אינה דבר מפחיד. תמיד יש מה לעשות. אם את מאוד מיואשת. או שתדפקי את הראש בקיר. או שפשוט, תשפכי את כל הכביסה מן הארון ותמייני. אנחנו עכשיו לקראת הקיץ.
את יכולה גם לשפוך כמה דליים של מים ולזרוק אותם לגינה. שהבית יהיה נקי.
סיגלי, מישהו חכם אמר לי פעם. עם המסננת הזאת יכול להיות שאת באמת מפסידה. אל תפחדי להתנסות. מקסימום תכעסי על עצמך.
אל תתחשבי בנורמות. מה שאת עושה את עושה בתחום צנעת הפרט שלך – וזה לא עניין לאף אחד. היחידה שצריכה להיות שלימה עם כך היא את.
ולסיום, בשל אופייך הסיעודי – בחיים, אבל בחיים, אם את תופסת את עצמך על תקן עובדת סוציאלית תפסיקי עם זה מייד. למה – כי הצד השני פשוט משתמש בך. הוא גם לא יאמץ את עצותייך בחיים. הוא סתם רוצה אוזן קשבת.
החשוב – נשמה שלי – תקשיבי לעצמך בכל רגע נתון. וזה הדבר הכי חכם. שלמדו אותי פעם.
צריך לזה מודעות. אינטואיציה אבל תקשיבי לקול הפנימי שלך ותראי
עכשיו מה אני רוצה להשתגע – גם זה יהיה בסדר.
לטעות – גם זה יהיה בסדר מטעויות לומדים. תקשיבי לעצמך, סיגל
על אמת, לא אני – את היועצת הטובה ביותר של עצמך. מותר לך לכעוס. ואסור לך בשום פנים ואופן לנסות להיות מושלמת כל הזמן.
והכי חשוב, תהני, בעיקר מן היצירה, מן הכתיבה והחשוב ביותר מן הילדים שלך.
היי בטוב
ושוב נשיקות
חוה
בחיי שאת מדהימה. אמי גם בחייה, מטר וחצי מעל לאדמה מתהפכת כשהיא רואה את הבת שלה. אני ממש לא היא, אבל מה שהיא יצקה כשהייתי רכה וקלה להשפעה, היא יצקה, וכמה שלא בעטתי ונראה לי שאני בועטת עד היום, בכל זאת משהו ניצק:)
ובענייני חברים, הם לא ממש אשמים שהם נעלמים. דברים שאני רוצה לדעתי הם מעט ולעיתים רחוקות, ובעיניי הם ממש קטנים, אבל איכשהו לרצות זה כנראה מן חטא כזה, כי זה תמיד יוצא שזה נגדי, ומה פתאום אני בכלל רוצה. לכי תבני חברות עם נוסחה שכזו.
ואתן לך דגמא, אם את חברה שלי, אני אבוא אלייך כמה שאוכל וכמה שתרצי כי אני אוהבת אותך, ואם פעם אני לא אוכל לבוא אלייך ושתינו נרצה להפגש, אני אבקש ממך שתבואי ותקחי אותי אלייך, ואם תגידי לי שאת עייפה ובאמת באמת תהיי עייפה, אני לא אקבל את זה טוב ואעלב נורא. כי אלף, אני אצפה שתרצי לראות אותי כמו שאני רוצה בזה, ובית, מכיון שלא משנה מה תהיה הסיבה שלך לסרב לי, אני אראה בזה תירוץ. ואולי הפתרון הוא לבקש הרבה וכל הזמן, ואז יהיה לך סכוי להגיד לי לפעמים כן ולפעמים לא.
הבעיה מתחילה בכך שאני מבקשת משהו רק כשבאמת אני ממש חייבת, ואז סביר להניח שיהיה לי קשה לקבל לא. ואני מכירה את עצמי שיש לי בעיה לשמוע לא. וזו הסיבה שאני ממעטת לבקש בקשות, עזרות, טובות וזה הופך להיות עוד יותר בעייתי כשחבר או חברה אומרים לי, לא. וזאת גם הסיבה שאני ממעטת לסרב לבקשות של אנשים, אני חוששת להעליב אותם, כי זה מהשריטה שלי, אבל אני גם בכלל מאוד אוהבת להגיד כן לאנשים שאני מכתירה כחברים שלי, כי אני רואה בזה מאמץ מצידי, אבל מאמץ שאני יוצקת לתוכו אהבה, ונתינה היא מאמץ שאין בו קושי. יודעת שלא כל אחד מסוגל למאמץ באותו תחום, ויש מי שקשה לו בתנועה, ויש מי שקשה לו במילה, ויש מי שקשה לו בהקשבה, ויש מי שקשה לו במחווה, ויש מי שקשה לו בטלפונים, ויש מי שקשה לו בלוותר למענך על משהו שקשור בלמען עצמו, ואני יודעת שלכל אחד קשה במשהו אחר, ואני מתחברת ולומדת ומנסה לא להסתבך עם המקומות שקשה לאדם איתם, ולא להפוך ללא מתאימה, אבל לפעמים זה יוצר התנגשות, כי אני גם בן אדם שצריך לפעמים לשמוע מילה טובה או לקבל טלפון חברי או לשמוע שדואגים לך או רוצים לראות אותך או מציעים לעזור לך, וכשאני נמצאת במקום הזה שאני צריכה את הדברים האלה או האחרים וזה נתקל במקומות שלחברים קשה איתם, אני לא מבינה איזה מן חברות זו, ולמה לא לוותר על הכל, ופשוט לחיות בלי ציפיות ובלי אכזבות ובלי אנשים בחיים. כי כמו שאמרת, הכי חשוב זה הילדים, וכאן אצטרך לחזור לאמי היקרה שכל כך רוצה שאני אהיה החברה הטובה שאין לה, ואני לא מסוגלת, ומכיוון שכך לא העברתי רצון שכזה לילדיי, ולכן הם רק ילדיי, מקור אושרי וגאוותי, אבל לא חברים שאני מצפה מהם לכלום. אני בנתינה מוחלטת להם כמה שאני יכולה וכמה שאני מסוגלת. חברים זה לדעתי צריך להיות יותר הדדי מילד הורה.
סיגלי,
העלית כאן בעייה שממש לא מתאימה לך. אבל ממש לא.
קודם כל אני אף פעם לא מבקשת, כי אני יודעת מראש שיגידו לי לא.
למה, כי אנשים די חזירים, ואז למה לשמוע את הלא.
עוד, אני מוקפת במשפחה שכל כך מליאה בתככים שמראש אני לא מבקשת. וזהו. אני יודעת שאני אחראית על עצמי ומנהירה את זה לסביבה. אזי זה מתפרש כחוזק ולא כחולשה.
אבל תראי, יש לי חברת ילדות מכתה ד'. אני אוהבת אותה אהבת נפש. וזכיתי. ממש זכיתי. עברנו יחד דברים לטוב ולרע.
תראי, אני היום בפנסיה, אני סיימתי לימודים.
זהבה נאלצה ללכת במסלול לגמרי אחר. היא נשאה מוקדם. אינה מסוגלת להיות לבד. בניגוד אלי מוקפת תמיד משפחה תומכת. אבל
ויש כאן אבל מאוד גדול. זהבה עובדת מאוד קשה. היא לא למדה, כאשר נסתה זה לא הלך לה לא בגלל שהיא לא מוכשרת. אלא תמיד היתה צריכה לטפל בכל המשפחה – חמישה ילדים (זהבה – לא מאמינה בהפלות).
תראי כשאשר אני כותבת עליה די עולות לי דמעות בעיניים. זהבה היא אדם חולה,לכל החיים, המחלה היא מתמודדת. זוהי מחלה גנטית שפוגעת בכליות. ובכל אופן היא עובדת כמו חמור.
לא תמיד היא עונה לי לטלפון. לפעמים כשאני תופסת אותה היא אומרת שהבוס עומד לה מעל הראש, והיא לא יכולה לדבר. לפעמים היא נרדמת לי על השפופרת למרות שאני מאוד רוצה לדבר.
אז סיגל באמת, שאני אעלב. מה פתאום. מקסימום אני יכולה להרגיש אכזבה. אבל בחיים אני לא נעלבת, להיפך אני דואגת.
אני וזהבה עברנו דברים באש ובמים וזהבה חושבת שאני גאון, ואני חושבת שזהבה היא מלאך.
מפעם לפעם אנחנו נפגשות. המעט שאני יכולה לעשות הוא תמיד להזמין אותה על חשבוני. אם היא נראיית טוב, אני פורחת, אם זהבה נראית רע, אני דואגת.
ככה צריכה להיות חברות. היא לא יכולה תמיד להיות נגישה בשבילי תמיד.
אבל, כאשר הייתי צריכה בזמנים הכי קשים זו תמיד היתה זהבה. תמיד.
זוהי בעיני חברות – זה לראות את השני, כנפרד ממך, אבל כקרוב אליך, לאהוב אותו ולהבין אותו.
סיגלי, תלמדי את עצמך ואת חייבת ממש לא להיעלב. אף פעם משום דבר. אם מישהו פוגע בך – זה אצלו – זה אף פעם לא אצלך. תפנימי את זה, תשנני את זה. כאשר את רואה שאת יכולה לבקש תבקשי. תשתדלי להיות בצד הנותן מתוך מרחק, ומתוך בקרה שזה לא יגע בך.
תלמדי, נשמה לשמור על האני הפנימי שלך.
זה מה שהיה לי להגיד לך. בעניין הזה.
היי בטוב
שלך בנאמנות
חוה
הי חוה, אני אוהבת כשאת כותבת לי, הלא את בטח מתארת כבר לבד שאני לא אפרוח שרק עכשיו בקע מהביצה ויש לי בכל זאת נסיון חיים ותובנות מהם שכן, כמו זהבה עם הרבה הבדלים, בכל זאת כיוונתי את חיי להיות מוקדשים ללמידה ולא להצלחות וקריירות, ובכל זאת, ממה שאת כותבת לי אני לומדת להכיר בך פנים וחוכמת חיים שהם לא אלו שלמדת בספרים וזה לקריאה לעין וללב.
רוצה רק לומר לך שאחרי שאני כותבת אני חושבת שהפעם הראשונה שהמחשבות שלי נכתבות הן מאוד ילדותיות ומפגרות וטמבליות כי אני יודעת הרבה יותר טוב מזה ובכל זאת, אני מסדרת מחשבות במילים ומחכה לתשובתך ובזמן הזה אני מחפשת גם יותר עומק בדברים שכתבתי מפני השטח לבדו. וחפרתי באומץ ויצאתי פרויד:)
אם זה נכון אז אומרים שלילד יש משיכה מינית להורים שלו, כן? אז תמיד ראיתי בזה בעיה, כי ההורים שלי לא נופלים בתמונה שיש לי בראש לגבר או בחורה שהיו מושכים אותי, אני אוהבת חתיכים ויפות והורי לא כאלה:) ובכל זאת המשכתי לחפור עד שמצאתי משהו שקשור בחברות שקשור שבמשיכה שקשור מאוד למה שמתחרבש לי עכשיו בחיים.
טוב…תתכונני להסבר פסיכי אבל די נראה לי מדוייק כרגע:)
אז ככה, אני נמשכת לניקוד. אולי זאת המשיכה שלי לשירה ומעבר לכך אם יושבים איתי ומסבירים לי על חוקי הניקוד זה בשבילי פורפליי מושלם ואחרי זה אני כבר חמאה. (מה שאומר שחברה שלי בפוסט אחר נתנה לי עכשיו הסבר על ניקוד ועוד שניה אני אלך לפוסט שלה להציע לה נישואים:))) וזה כנראה המשיכה שלי לאבא שלי. אני זוכרת שהייתי קוראת שירי אהבה שכתב לאמי והרגשתי שהוא ביאליק, אבל זו לא השירה כמו שאהבתי להביט בניקוד הקופצני מתחת לאותיות שלו ואז יש את אמא שלי שלא מנקדת, שכבר יותר קשורה לנושא החברות שהתחלתי כאן, שבעצם יש לה חבר אחד אמיתי ומאוהב כבר חמישים שנה שזה אבי. והיא שבלבלה לי את השכל בכן יש חברות ולא יש חברות שכשאני שומעת על החברות שלך עם זהבה אני מקנאה, ואוו מכיתה ד' איזה כיף לכן. וזאת אחת הסיבות שאני מאוהבת מעריצה מעריכה וגאה בילדיי. כשבני הבכור היה בכיתה ב' הגיעה לכיתתו ילדה וסיפרה שהיא מאומצת, מיד הוא הרגיש אליה כמו אח והתאמץ אצל משפחתה, עד היום כבר עשר שנים שהם לא נפרדים ואוהבים כמו אח ואחות. בני הצעיר בכיתה ו' סיפר לי השבוע שהגיע ילדה מאמריקה לכיתה שלו והיא נורא מכוערת ואף אחד לא משחק איתה, אז הוא מרגיש שהוא מרחם עליה וכל הזמן בהפסקות הוא פונה אליה ומדבר איתה שלא תהיה לבד. שני בניי הם ילדים מאוד מרכזיים בחברה והם יודעים להסתכל לצדדים ולחבק וזה גורם לי אושר מטורף. בתי היא ילדה שמוטרדת מכך שהיא לא מלכת הכיתה אבל יש לה חברה כבר מגיל שנתיים (היום היא בת 15) והיא מתלוננת שזה לא כיף כי הן נפגשות ויש ביניהן הרבה שתיקות ולפעמים הן בכלל כל אחת בחדר אחר של הבית כי הן כבר כמו אחיות. את בטח מבינה שהיא מתלונת אבל בעיניי היא זכתה בחברה שלא היתה לי מעולם. ואז יש בחורים שחוץ מניקוד אני מתרגשת אם אני חושבת שהם יהיו לי חבר. והכרתי פעם בחור שסיפר לי ככה על הדרך שכשהיה בן חמש הוא וחבריו היו טסים לחצר בשעת החצר של הבן ותופסים חישוק פלסטיק ולא היו חישוקים כמספר הילדים והוא שהיה זריז תמיד היה תופס והיה ילד שאף פעם לא היה מצליח לתפוס חישוק, אז פעם אחת הוא טס לחצר ותפס לו חישוק ואז הוא הלך אל אותו ילד וויתר לו על החישוק שלו. יודעת מה קרה לי מהסיפור הזה? התאהבתי כמו שאף פעם לא התאהבתי בחיים שלי ולעולם גם לא אתן לעצמי שזה יקרה. והבחור היה מניפולטור והתרברב שהוא יודע להפיל כל אישה מהרגליים ושהוא גילגול של שלמה המלך, ובמקרה שלי הוא לא צדק. הוא לא היה יכול לדעת שהסיפור הזה ישרוף לי את הפיוז:) ואם אני בודקת את כל מי שהקפיץ לי את הלב או שהתחברתי עימו בין אם גברים או נשים אני רואה שזה תמיד היה קשור בניקוד או באשליה שיהיה לי חבר או חברה מתוך מה שאני רואה בהם כלפי האחר או מתוך איזה גלגול שהיה לי איתם שהיינו פעם חברים. (כן, היה לי אחד כזה שמתקשרת אמרה לי שהוא ואני היינו לוחמים אינדיאנים עם חברות נפש מדהימה באיזה זמן עתיק, עשרים שנה הייתי צריכה להבין למה הוא עקב אכילס אצלי עד שהיא באה עם הסיפור המסביר הזה). אז בעצם זה לא הלשאר לבד או הלהגיד לי כן זה מה שמטריד אותי באמת, זה הקטע ההזוי הזה עם הורים שאם הוא לא הי מעצב את חיי הייתי מתגלגלת מצחוק רק למקרא מה שכתבתי כאן:)
ושוב, אשרייך שיש לך זהבה, היא הייתה שם בשבילך כשהיית צריכה אותה ובעיניי זה הזהב האמיתי.
לסיגל,
אתמול הייתי בתל-אביב, התקשרתי בשעה 12 בלילה והיא – זהבה ענתה לי הלומה משינה.
המנכלית שלה התחלפה עכשיו לאחר יותר מעשרים שנה. זהבה אמרה שהיא מתה מעייפות, כי היא עובדת מאוד קשה.
שאלתי אותה באם המנכלית החדשה הביאה צוות משלה, והיא אמרה שבינתיים היא לא יודעת. סיכמנו שהיא צריכה להיות בהיכון. אבל בסוף אמרתי לה שאני בטוחה שהיא – המנכלית תאהב אותה, כי היא מלאך, וכי תמיד כולם אבל כולם אהבו אותה ואי אפשר בלעדיה. וזהו. אמרתי לה באהבה וזהבה צנחה מעייפות.
אם את מדברת על הילדה הדחויה, זו שכולם מחרימים אותה,
סיגלי, זו הייתי בדיוק אני. כן, תתפלאי באתי מבית מאוד עשיר, אבי היה מכה אותי מכות רצח בחגורה. הגעתי לבית הספר מפוחדת ומבוהלת. הילדים קלטו את זה ואז זה המשיך גם בבית הספר וגם בשכונה. הייתי נעדרת הגנה לחלוטין. היחידה שעזרה לי היתה זהבה. היא לא היתה יפה, היא היתה ועדיין עירקית ואני הייתי ילדת השמנת האשכנזיה שלא ידעה את נפשה לאן לברוח מרוב פחד.
את בוודאי מרימה גבה. כן, בדיוק ככה. במשך השנים יצאתי מזה. איך? רק בעזרת הלימודים ואיזה מצפן פנימי שכיוון אותי. אז הייתי בודדה כמו כלב וזה נמשך שנים רבות גם אל תוך הנישואין. עם הבית העשיר הייתי ילדה מוזנחת לחלוטין רגשית, פיזית, נפשית וכו.
הצלילה אל תוך הלימודים ודווקא הגברים הוציאו אותי מזה. כנראה שהייתי די חתיכה ואפילו לא ידעתי מזה.
ההצלחה בלימודים אט אט הביאה עימה ביטחון עצמי. אז אם את שואלת על חכמת חיים. את רואה איפה אני וזהבה שונות לזהבה יש חכמת חיים טבעית, היא תמיד היתה אהובה על כל מכריה והיא תמיד נתנה בלי חשבונות של ניצול.
במשך השנים פיציתי את עצמי, הפכתי להיות לזאת שיודעת, וזאת שעושה חיים, אבל לא זייפתי, אף פעם לא זייפתי, כאשר יכלתי השקעתי בילדי והם היו לפני גבר. ולפני לימודים, אבל התהליך הזה ארך שנים רבות.
גברים תמיד רצו אותי, וכאשר הפכתי להיות מרכז חברתי למדתי בדיוק מהי חברות, ואז גלשתי לתוך הקטע של הנורמות, ולמדתי שהאישה הישראלית תספר לך שהיא אמא נפלאה מה שלא יפריע לה להגיד לילדים שלה "קרציה עוף לי מן העיניים" או לנטוש אותם לטובת גברים, מאהבים. למדתי שהאשה הישראלית מחפשת את האביר על הסוס הלבן ולא הבנתי מהיכן הגיע לה השטות הזאת לתוך המוח, שגם אי אפשר להוציא אותה משם.
ואז הגיע שלב שזה עלה לי על כל העצבים. חברות שרצו אצלי מבוקר עד ערב, הן התישו אותו בספורים ובתמיכה שהייתי צריכה לתת. ויום אחד לקחתי את כל הטמטום הזה והעפתי אותו אחד אחד מן העיניים כולל את אבי ואת אימי.
וגברים, את אלה שבהם התאהבתי מהם ברחתי. ארבתי לטעות וברחתי, אחרים סתם השתמשתי בהם, ואלו שניסו לתפוס עלי תחת ופוזה פשוט דקרתי עד זוב דם, לפעמים עד שהדמעות נקוו להם בזויות העיניים.
אבל סיגל בחיים לא זייפתי, שיחקתי, שיסיתי התאהבתי כי התאהבתי, לא כי הייתי צריכה להיות תלויית גבר, אלא כי אהבתי גברים וגם זיונים. כן. מה לעשות.
וזהבה, היא אישה של גבר אחד לטוב ולרע. אם בגדה לא שאלתי, כי כיבדתי. ואני
היום, לא זקוקה לגבר שיגדיר מי אני ומה אני, ואם כבר שייראה טוב, שיהיה חתיך ושיהיו לו ביצועים טובים ושלא יהיה אהבהל.
ומן האינטיליגנטים שבהם אני נהנית. מכיוון שזה מן משחק מוחות כזה וזה כיף.
ועל האהבות הגדולות שלי בפעם אחרת. לזה כבר נדרש ספר.
שלך
חתומה בנשיקות
חוה