אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
מִן הַמִּלּוֹן הַלָּבָן
זֶה אַף פַּעַם לֹא הִתְחִיל, אַתְּ יוֹדַעַת, יָם כְּמוֹ יָם, הַגַּלִּים
הִתְאַוּוּ אֶל חוֹל טוֹרְפָנִי, הָיָה דֶּגֶל שָׁחוֹר וְהָיוּ שֶׁטָּבְעוּ,
אַחֲרֵי שָׁבוּעַ הַזְּמַן הִתְעַרְבֵּל וְלֵילוֹת נִטְרְפוּ כְּמוֹ קְלָפִים.
בְּקָפֵה הַחוֹף הַקָּפֶה בְּחֶשְבּוֹן הָחוֹלוֹת, הוּא אָמַר, אֲנִי
מִיַּעֲרוֹת הַגֶּשֶׁם, מִשָּׁם רָצִיתִי לְהַתְחִיל, אֲבָל בַּלַּיְלָה
הָיְתָה סוּפָה בַּעֲצֵי הָאַלּוֹן, וַאֲנִי, נִשָּׂא בְּתוֹכָהּ
עַד שֶׁגֶּזַע עָמוּם בָּא לִקְרָאתִי, לֹא יָכֹלְתִּי לִפְנוֹת, סִיקוּסָיו
קָרְעוּ אֶת פָּנַי מֵעָלַי, פִּרְפַּרְתִּי עָלָיו כְּמוֹ צִפּוֹר לְכוּדָה, שְׂעָרִי,
אֲחַר כָּךְ יָדַי, הִסְתַּבְּכוּ כְּמוֹ נְחָשִים.
בַּלַּיְלָה הַהוּא צִפֳּרִים קִנְּנוּ בְּכַפּוֹתַי, הִתְרַפַּקְתִּי עִוֵּר
עַל גֶּזַע כֵּהֶה, פָּרַשְׂתִּי יָדַי, אֶצְבְּעוֹתַי
הִתְעַצּוּ מוּל הָרוּחַ, אֲנִי דְּרִיאָדָה אָמַרְתִּי, וְהוּא
חִיֵּךְ לֹא מֵבִין, אֲבָל שִׁנָּיו פָּרְחוּ לָבָן כּוֹאֵב.
אוּלַי עוֹד אֶפְשָׁר הָיָה לַעֲצֹר, אוּלַי. אֲבָל הַיְעָרוֹת
נִשְׁפְּכוּ מִן הֶהָרִים וְהַכּוֹכָבִים רִחֲפוּ בּוֹעֲרִים עַל הַדֶּרֶךְ
בְּשֶׁקֶט, יָדוֹ הֶחֱלִיקָה תַּחַת חֻלְצָתִי, וְהָאֲוִיר סָמַר,
כִּמְעַט נִסְדַּק, כִּמְעַט נִכְוָה
כְּשֶׁנָּגַע, הָעֵצִים הִתְלַקְּחוּ מֵהָרוּחַ,
מְאִירִים שְׁלָטִים מַזְהִירֵי אֵשׁ, לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ
לִקְּקוּ אֶת חֲלָצַי, רַגְלִי רָעֲדָה עַל דַּוְשַׁת הַגָּז,
וְכוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן הַגַּלְגַּלִּים, הַמְּכוֹנִית כַּנִּרְאֶה
הִכִּירָה אֶת הַדֶּרֶךְ, עַד שֶׁעָמְדָּה פִּתְאוֹם בֵּין בָּתִּים שֶׁל אֶבֶן.
שַׁעַר הַגָּן הָיָה פָּתוּחַ, הַשָּׁמַיִם הָיוּ נְמוּכִים וּכְחֻלִּים, נָחִים
עַל עַנְפֵי הַצַּפְצָפוֹת, הָרוּחַ פָּסְקָה, הַכּוֹכָבִים
הִתְקָרְבוּ עוֹד יוֹתֵר וְרָטְטוּ בֵּין הֶעָלִים, הִתְגַּעְגַּעְנוּ לְאַט,
כְּמוֹ כְּשֶׁהָאוֹקְיָאנוֹס גּוֹאֶה בְּחוֹפֵי הָאִיִּים וְקוֹפִים
מְטַפְּסִים אֶל הַצַּמָּרוֹת לְלַקֵּק אֶת הַיָּרֵחַ הַבָּשֵׁל.
שִׁלַּבְנוּ זְנָבוֹת בְּמַאֲמָץ אַחֲרוֹן,
אֱגוֹזִים הִתְנַפְּצוּ עַל הַמִּטָּה.
הוּא חִיֵּךְ כְּמוֹ פֶּצַע, מְלַקֵּק מִן הַמֶּלַח וּמַבִּיט, עֵינָיו חָרְצוּ
חֲרָכִים שֶׁל יֶרִי, עוֹרוֹ לְשׁוֹנוֹת אֲרֻכּוֹת, הַזַּיִן שֶׁלּוֹ
רָתַח וְיִלֵּל, הַאִם שָׁמַעְתְּ פַּעַם זַיִן מְיַלֵּל?
כְּשֶׁכָּל תָּא בְּגוּפִי רָקַד מְאֻשָּׁר, שְׁכֵנִים צָעֲקוּ
שֶׁהַמּוּזִיקָה הַזֹּאת רוֹעֶשֶת מִדַּי,
הוּא לֹא הִפְסִיק גַּם כְּשֶׁהַקִּירוֹת הִתְנוֹדְדוּ מתְעַוְּתִים וְגַלִּים
גָּלְשׁוּ מֵהַמַּרְאוֹת עַל הַמִּטָּה, בִּקַּשְתִּי בְּבַקָּשָׁה, דַּי, אֲנִי מֵת,
הוּא לֹא רִחֵם עָלַי בִּכְלָל, עָמֹק אֲנִי מֵת, הַקִּירוֹת
קָרְסוּ כְּמוֹ צֶמֶר גֶּפֶן שׁוֹקֵעַ, שְׁכֵנִים
קָפְצוּ מִן הַחַלּוֹנוֹת בְּכִיסִים מְלֵאֵי פִּצּוּחִים וְנִתְלוּ
כְּמוֹ קוֹפִים בְּעַנְפֵי הָאַלּוֹן, מִישֶׁהִי נִסְּתָה עוֹד לְהַצִּיל
אֶת הַכְּבִיסָה מֵהַחֶבֶל, אֲבָל הַבַּיִת כְּבָר נָטָה עַל צִדּוֹ, עֲצִיצִים מִבְרָשׁוֹת
כַּרְעֵי תַּרְנְגוֹלוֹת נָפְלוּ בְּלִי הֶפְסֵק, הָיוּ שֶׁפָּגְעוּ וְהָיוּ כַּמּוּבָן צְעָקוֹת,
הוּא דִּמֵּם וְחִיֵּךְ אֵלַי, מַשְׁחִיר בֵּין הַהֲרִיסוֹת הָרַכּוֹת, וְרֶגַע לִפְנֵי
שֶׁהָאַלּוֹן עַל הַחֶדֶר, רָאִיתִי אוֹתוֹ מְזַנֵּק, יָרֹק יָרֹק,
אֲבָל אֲנִי
כְּבָר לֹא הִפְסַקְתִּי לָמוּת.
מתוך "החיה שבלב" (אהבות 2010-1990) הוצאת קשב לשירה
|
|
החיה כבר מזנקת – ותוך שבוע תגיע אל חנויות העיר… ראו הוזהרתם!
שבעה קישורים הקרקס אהבה מכשפת מבט אחד הספיק לקבוע: את שווה! ["מועדים"] ומתוך המחזור – רשימה על "מועד ג'" במעריב מאת רן יגיל – http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/083/013.html
על הספר: http://tarbut.israelnow.co.il/a2949-החיה-שבלב תמונת העטיפה: יאן ראוכוורגר
|
.jpg)
אינני אוהב את השירה הזו.
למה? סוף סוף שירה שהיא לא אוסף של מילים יפות. בהצלחה אמיר!
לפני שאתבונן בקישורים.
פתחתי את הבלוג שלך וחייכתי. אבל מה זה חייכתי, וגם שמחתי!!!
זו שירה אמיתית.
נועזת וחדשנית וכל-כך אופיינית לכל המכלול שאתה. וכמובן כתיבתך.
דברי פרשנות והתרשמות, אחר-כך, אחרי שיהיו כאלו שיקראו ויגיבו.
טוב, אז חזרתי
ל"שלך בנאמנות"
חוה
רק עוד להוסיף,
שכדי להבין יותר מאוד עזר לי, המעט שקראתי מ"ספר החיים והמתים הטיבטי.
וזו שוב אני
חוה
תודה על הקבלה החמה, חוה.
אם הספר עוד לא יצא לחנויות כיצד נכתב עליו כבר בתיקשורת
זה די פשוט: עוד לפני שספר מגיע לחנויות, נשלחת הודעה לעיתונות, במקרה זה דברים על הספר שכתב רפי וייכרט שהוציאו לאור.
דברים אלה פורסמו באתר שבקישור.
אמיר יקר , ברכות חמות להולדת התינוק , LOVE CHILD של הרבה שנים.
מכל הלב
אבנר
תודה,אבנר, באמת עונג.
איזה יופי אמיר! ברכות הצלחה ונחת.
של מי התמונה המקסימה על הכריכה?
אה יאן איזה כיף!
מירי יקרה, תודה על הברכות.
והוספתי גם את שם האמן – יאן ראוכוורגר.
אמיר
ברכות חמות ובהצלחה
"החיה שבלב" פשוט ועשיר אוהבת 🙂
תודה על הברכות, ריקי. מקוה שנהנית גם מהשיר 🙂
השירים כאן, והשירים שקראת מתוך הספר בפסטיבל "ניסן" נפלאים. אקרא את הספר.
ובאשר לברכות לרגל יציאת הספר:
כמובן, עשרים שנה של יחסים, אהבה, אירוטיקה, וכל מטעמים אלו בספר אחד.
מה רציתי לומר:
אמיר, תדאג רק להוציא מספיק עותקים!!!
ומאחלת לך מהדורות על גבי מהדורות,
ובעוד כמה מהדורות, אם אין עכשיו לצרף תקליטור – אמיר אור קורא שירי אהבה,……
שהרי בהליקון אתה יושב, הלא כן?
חוה היקרה, תודה על המלים החמות. מקווה שהספר ימצא דרכו ללבות האנשים גם בלי תקליטור, אבל לא שולל 🙂
לאמיר,
עכשיו באמת הגיע הזמן שאני יכתוב כבר את המאמר הזה,fuckn essay , אם לא יועיל לא יזיק.
אבל, יועיל.
העברתי ליעל ישראל בקשה לפתיחת בלוג, וכאשר ראתה שאני בין שוחריך – חשבה שאני מתעסקת בשירה.
ובכן, לאחר שהעברתי לה את המאמר ההוא – ששלחתי לך, ובכן הביקורת שלי זכתה לקבלת פנים חמה, ואני אכן יכולה לפתוח בלוג.
זה בהקשר לאיכות המאמר שיצא בדרך… יסייע, בטח שיסייע.
ובכלל השירה מדברת בעד עצמה.
ומה אנחנו צריכים אם לא תמהיל אנושי של רגש, אירוטיקה, עלילה מעניינת, התחבטיות, קונפליקטים אנושיים —- וכמובן מין!!! נוסחה מנצחת!!!
כל אלו מצויים בסיפרך ואני חושבת שהמדפים ממש מתגעגעים כבר שהספר ינחת עליהם נחיתה רכה – אבל במלוא כובד איכותו.
לגבי הבלוג, ובכן, אני עדיין מתלבטת. החשיפה והמחוייבות קשים לי.
אז בינתיים אני כאן,
כן, עם השירה.
בהצלחה אמיר
חוה
ובהצלחה גם לך עם הבלוג, אם תבחרי לפתוח אותו.
לאמיר,
בינתיים לא, בינתיים אני חייבת את מה שהבטחתי.
וברצוני להעלות כאן סוגיה חדשה דווקא בהקשר של כתיבת שירה, וביקרת הספרות.
במאמר שהעביר לי בשעתו אמיר לקרוא, כנתה המבקרת את אמיר אור כמשורר פוסט-מודרניסט.
לי היתה תחושה שלא. ואנסה להביע זאת בדוגמא: האם כל כתיבה של אישה היא כתיבה מגדרית? כתיבה חדשנית מבחינה של יצירת האישה שפה חדשה – זו השונה מזו של הגבר.
במילים אחרות, התשובה היא לא!!! ושוב, בלא רבתי. רוב הספרות הנכתבת היום על- ידי נשים, עדיין נשלטת על-ידי הדומיננטה הגברית וכפופה לנורמות מיושנות שיצרה החברה.
קראתי לזה תדיר רומנסות מהופכות. אל תטעו, גם רן אורן חוטא בכך: גבר ואישה, סיפור, מלייה, בלתי אפשריות וכמעט תמיד יש מפגש בסוף כמובן רומנטי, אירוטי וכו'. זו אינה כתיבה נשית, מכיוון שלא נוצרה כאן שפה חדשה. ובמציאות לא נוצרה אישה המורדת בנורמות המוכתבות לה. די אם אביא כדוגמא את סימון דה – בובאר,
פסקל פטיט שהטיב כה אמיר אור להביא בהליקון, אצלנו אורי – קסטל-בלום, ולבסוף יונה וולך, שהיא מבין המשוררות החדשות שנסתה ליצור עולם אירועים חדש לאישה ושפה חדשה.
כל אלו הובאו כדוגמא.
ועכשיו שוב לשאלה האם אמיר אור הוא משורר פוסט- מודרניסט (אל תכעס עלי, עוד מעט קט תראה לאן אני חותרת).
בעיני לא, אם כי, אמיר הפליג והרחיק לכת משירת הקולקטיב של שנות החמישים והשישים ושירתו היא בהחלט שירה אישית ואולם גם מאוד חברתית.
אחד מן המאפיינים הבולטים של הפוסט – מודרניזם הוא האקלקטיות, בעיקרו של תקופות היסטוריות שונות על הסמלים הרווחים בהם.
למה אני מתכוונת. אמיר אכן משלב בין מערכת שלמה של אמונות הלניסטיות, זן, זן בודהיזם, נצרות, יהדות, ועל כל אלו הוא כותב בשפה עכשווית, ואף בשפה בה נכתבו. תוך כדי כך הוא משלב אמירות סלנג לפעמים, מן הדבור היומיומי. אםשר היה לטעות ולחשוב שזוהי אכן אקלקטיות של דעות, אמנות, מחשבות, ערכים שונים
אלמלא:
אלמלא היה הדובר השירי של אמיר בקי במדעי הדתות, בהיסטוריה של הדתות, בסמליהן, בסיפוריהם,
בעדן, ונגדן, תוך שילובן הוא משתמש לכתיבת שיריו.
נכון, נוצרת אמירה חדשה, נכון, נוצרות עצמות חדשות, נכון, אפשר לראות את דעותיו של המשורר
להרצאה זו ברצוני להביא מדבריו של ג'מיסון, אשר דבר על ה"קפיטליזם המאוחר", כאשר אינו נוטש תדיר תפיסה דיאלקטית:
וכך הוא כותב:"הדיון יעלה בזה אחר זה את המאפיינים המהותהיים של הפוסט:
היעדר עומק מסוג חדש על שלוחותיו הן ב"תיאוריה" העכשווית והן בכל התרבות החדשה של הדימוי או הסימולאקרום;
כתוצאה מכך, היחלשותה של ההיסטוריות הן היחסנו להיסטוריה הציבורית והן בצורות החדשות שלובשת תפיסת הזמן הפרטית שלנו, שהמבנה "הסכיזופרני" (השסוע – לאקאן) יקבע דפוסים חדשים של תחביר או של יחסים סינטגמטיים באמנויות היותר תלויות זמן;
דפוס חדש לגמרי של טונוס רגשי בסיסי – מה שאכנה "עוצמות" – שניתן לתפשו בצורה הטובה ביותר באמצעות שיבה אל התיאוריות הישנות של הנשגב;
לא אמשיך לצטט, ואולם הכתיבה החדשה כוללת זיקות מכוננות עמוקות של כל אלו אל טכנולוגיה חדשה לגמרי לחלוטין…."
מדוע הבאתי דברים ארכניים אלו:
כאמור, אחד מן המאפיינים שאותם מזכיר ג'מיסון הוא היעדר עומק, היעדר ערך, חללים מבלבלים, שבהם משוטט האדם והולך לאיבוד, החללים הישנים נעלמו והחדשים הופכים להיות אנונימיים ובלתי מזוהים.
באותו המאמר, שהעביר לי אמיר, השוותה המחברת בין חזי לסקלי לבין אמיר אור.
במובן זה הייתי קוראת לשירתו של לסקלי שירה שטוחה – במובן שהיא מנסה להעביר את רוח התקופה – שלטון הרוע, אובדן הערך, עלייה של כיעור אסטתי סביבתי – כל אלו אכן יכוליים להיות מטונימיים ולייצג את רוח התקופה. במובן הייצוג של חזי לסקלי ותפיסתו המדוייקת של לסקלי את אשר אירע לתרבות.
ושוב, חזרה לאותה השאלה, האם שירתו של אמיר היא כזו?
מבחינתי לא, ועוד פעם לא,
עומק מכל סוג שהוא – תיאור נופים, שימוש בשפה, ערכים, יצירת תמונה, חוויות אקסטטיות כמו בשיר לעיל – הוא המאפיין המרכזי של שירתו של אור.
ביצירת העומק בשירתו נאבק אור למעשה, באובדן הערך, בפני עצמו ואפילו של המילה. נגד אובדן זה הוא נאבק עד חרמה אף במאמריו – כאשר הוא שם ללעג ולקלס את הסלנג העכשווי "תזרום"…
בלי לחשוב, בלי להתעמק, בשביל הסחבקיות, אי- האיכפתיות וכל מה שמשחית למעשה את החברה, יוצר בה פיחות ערך, כאשר השפה היא מטאפורה להתנהגות והתחככות האנושית כולה.
האם שירתו של אמיר אור נכתבת בחללים בלתי מזוהים? גם באם הנוף הוא דיוניסי או בהיר ואפוליני, המתאר אגם, הכנרת ודמותו השקופה של ישו, אפילו הנוף קורם צורה, לובש תמונה, יוצר חלל בממש שאפשר להרגיש אותו, לראות אותו, לזהות אותו, להמכר לו ואפילו לאהוב אותו…
המקצב המשתנה משיר לשיר, מתמונה לתמונה ומחוויה כתובה לאחרת.
אפילו התמונה שנבחרה לספר אינו פוסטר ואינו שיעתוק, הוא מראה על בחירה של עומק, של מתן ערך לאותו החוויה העוברת מן הדובר אל הקורא.
אותה האקלקטיות בשום פנים ואופן לו, אור נשען על ההיסטוריות הוא מטמיע אותה אצלנו הקוראים כחוויה טראנס-ריגשית, זמנית, אמונתית וסיפורית.
ואני חושבת שאם אמשיך ככה אשעמם…
למרות שיש לי עוד הרבה מה לומר….
ופרשנות לשיר בהמשך.
אם ראיתם בדברי מאמר זוטא – עוד לא התחלתי אפילו לומר כלום.
אסיים רק ואומר שבשירתו של אמיר יש אקט פוליטי – היינו כזה שמבקש להשפיע על החברה ואומר לנו לא להפסיק ללמוד, לא להפסיק לחוות, לא להפסיק להרגיש, להיות קשובים לשפה ולשימוש בה ולשינוי ששירה יכולה לחולל בקורא עצמו במובן העומק אליו הוא יכול לרדת ולצלוו בתוככי עצמו
מתוך ובהשראתו של הכותב/המשורר.
כמובן, חוה
חוה היקרה, אכן מאמר זוטא. ולא אין פה שום דבר מקומם מבחינתי, להפך. אני לא רואה בעצמי פוסט מודרניסט, ולא חושב שמי שהתהלכו בחופשיות במוזיאון של התרבות (כמו בורחס או פאונד למשל) הם "פוסט מודרניים". הציטוט במיטבו, כשהוא מתייחס לקולות בשיחתה של התרבות חוזר לתקופות עתיקות מאוד. (אולי כשנוספת למרקחת גם הרלטיביות נוצרת באמת אקלקטיקה מן הסוג הפוסט מודרני, אבל אפילו זה לא ממש חדש, וכבר היינו בסרט הזה, בתקופה ההלניסטית למשל).
אגב, אני חושב שגם חזי לא היה כלל וכלל פוסט מודרניסט, אלא בעצם רומנטיקן פסימי שהסתיר את הרומנטיקה שלו בלחש מגן של תשעה קבין ציניות. זה מה שלפעמים נתפס אצלו בטעות כרוע. הוא כן מחויב לערכים, אולי מחויב בקנאות רבה מדי אפילו, אבל הוא די נואש מלממשם.
לאמיר,
אתמול בלילה עניתי לך תשובה ארוכה ומפורטת, אבל השרת ברח לי, וכך נעלמה גם התגובה.
ובכן, אנסה כעת, ואני מבטיחה גם להתחיל בפרשנות של השיר. חבל שלא יעיינו בו עיין היטב.
באשר לחזי לסקלי, ההשוואה ביניכם לא באה לגרור מאומה משירתו של לסקלי. נהפוך. לסקלי היה מודע היטב לאכזרויות של החיים ולכן הברירות הפואטיות שלו ואופן הייצוג של דרך השיר היו תואמים. אני זוכרת למשל את שירו בדבר שתי הבנות. הוא היטיב לנפץ פרות קדושות כמו כאלו הנוגעות למשפחה אליה, כך נדמה לי ייחל, ואפילו לא זכה. גם בשירו על הצלוב שאריות הלכלוך והטינופת עשויות לעבור בדימויים קשים, חזרות על שורות, אפשר אולי להשוות אותו לעלייתו של דוד פוגל באותה התקופה בה כתבו ביאליק שטרניחובסקי ואחרים.
השפה שלהם היתה מעובה ושזורה בארמזים, היה צורך להבין במדרש, גמרא, קבלה, מקרא וסדור, מכיון שכל מילה וכל שורה קודדו והוצפנו בה עולם ומלואו.
דוד פוגל מי שכתב את "חיי נישואים" רומן שהופץ ברבים על-ידי מנחם פרי, כתב בשפה רזה. בספר הוא מתאר בצורה ברוטאלית יחסים סאדו-מזוכיסטים בין בעל לאישה, כאשר הבעל הוא הכלב בו מתעללת אשתו. הרומן הוא קריא ונהיר גם היום.
שירתו של דוד פוגל נחשבה רזה מכיוון שלא היתה מעובה במערכת אלוסיבית כה טורדת וכה עניפה. במובן מסויים היא אפשרה אף את החדרתה של השירה הנשית, כמו זו של אסתר ראב, רחל ואחרות. הנשים לא ישבו בבתי מדרש, הן ישבו בבית וכתבו למגירה. נהפוך הוא לימוד תורה במובן הגברי נאסר עליהן בבחינת "אשת חייל מי ימצא" ומקומן היה בעצרת הנשים, מובדלות, מאחורי הוילון.
כך גם שירתו של לסקלי, פעמים היא מלווה בצורות גרפיות ואפילו בכתב ידו, אולי כמטונימיה או לייצג את אובדן הערך/ערכים, שחלו בחברה, את הכאב ואת הצער, כאשר המקום הזה אולי נתפס בעיניו כאיזה חצר גרוטאות מלוכלך ומכוער ואותו, ובתוכו חיפוש היופי אכן הופך קשה.
ולהבדיל אלף הבדלות אחזור אל שירך "מן המילון הלבן"
ומה שהבטחתי אקיים. לפי ספר המתים והחיים הטיבטי, שבין מתרגמיו האחרונים היה גם דוד דאור אותו הבאת לקבורה – ואבוי.
בעת מותו של האדם – המוות הפיזי מצווים המלווים אותו להשרות שלווה גמורה. מותו של האדם יכול להיות רק מוות קליני אשר בסיומו בעצם מתגלגלת הנשמה בגוף אחר, או אפשר לומר שתהליך המוות הוא מהופך לתהליך ההולדה העוברי ולכן אפשר לפרש את ההתחלה ואת סיומו של השיר "זה אף פעם לא התחיל… ובסיומו "כבר לא הפסקתי למות"
החיים והמוות הינם בעצם נצח ארוך, כאשר המוות אינו בעצם מוות, אלא אולי התחלה של חיים חדשים.
במרכז השיר גם אקט מיני, כאשר האורגזמה פעמים רבות מכונה מוות קטן. נדמה לי שכאן האקט המיני הוא גם מרכז העצבים של החוויה.
כדאי עוד לשים לב לפעלים המהירים והאינטנסיבים אשר מקדמים את הקורא בתהליך הקריאה להשתתף בעצמות המובעות בו.
במוות הפיזי למעשה מתפרקים חמשת החושים אשר מקבילים לחמשת האיכויות היסודיות
הבשר, העצמות, חוש הריח – האדמה.
הדם, הנוזלים, חוש הטעם – יסוד המום.
החום העיניים – יסוד האש.
הנשימה המישוש – יסוד האוויר
חללי הגוף השמע – יסוד החלל.
בהתחיל יסוד האדמה הגוף מאבד מכוחו וחלה תחושת שקיעה.
יסוד האדמה נסוג לתוך יסוד המים והוא חזיון תעתועים
ובשיר:"בחשבון החולות, הוא אמר…
והדובר" אבל בלילה יתה סופה…, ואני נשא בתוכה עד שגזע עמום…/ לא יכלתי לפנות, סיקוסיו קרעו את פני מעלי, פרפרתי עליו כמו צפור לכודה, שערי,/ אחר-כך ידי, הסתבכו כמו נחשים.
בלילה ההוא…, התרפקתי עור על גזע כהה, פרשתי ידי, אצבעותי התעצו מול הרוח.
אמשיך בנפרד, מכיון שתגובתי הופכת ארוכה מידי ויש לי עוד הרבה מה לומר וגם שלא יברח לי…..
חוה
כדי שאוכל לשקוט, אני מבקשת להמשיך בפרשנות עצמה.
כדאי לציין, שכל האירועים מתרחשים בתוך התודעה עצמה: היסוד הבא הוא האש – התודעה נעה בין בהירות לבלבול – יסוד המים מתמוסס לתוך האש הוא מעלה חזיון של אובך ובו מתערבלים תלתלים של אור.
ואכן בבית השלישי, היערות נשפכו מן ההרים והכוכביםרחפו בוערים על הדרך.
ואכן מלים הכרוכות באש מופיעות – כוכבים המרחפים בוערים על הדרך.
האויר סומר, כמעט נסדק,
כמעט נכוה
"כשנגע, העצים התלקחו מהרוח,/ מאירים שלטים מזהירי אש, לשונות אש/
לקקו את חלצי
רגלי רעדה על דוושת הגז,/
וכוכבים נתזו מן הגלגלים, המכונית כנראה/ הכירה את הדרך, עד עמדה פתאום בין בתים של אבן.
ברמות שלאחר המוות – עולה תחושה של גוף מנטלי קל, נייד וצלול, סוג מפותח של ראייה על חושית, היא כוללת גם זכרונות מחיים קודמים (אחורה וקדימה)
תלתי האש, גחליליות של אש מתלגמים בכוכבים מעל וכוכבים מתחת מעל הם מרחפזים בוערים ומתחת הם ניתזים – הפעלים קשורים כולם ביסוד האש, בניצוצות אדומים.
בשלב האוויר – התודעה חדלה להיות מודעת לעולם שמחוצה לה… חיים של נדיבות וחמלה עשויים להעלות תמונות של פגישות של אוהבים שיש בהם היבט של אושר.
אין ספק שהחוויה היא של אושר, וכמובן שיש גם מפגש
"התגעגענו לאט,
כמו שהאוקיאנוס גואה….
שלבנו זנבות במאמץ אחרון,
אגוזים התנפצו על המיטה."
"…הזין שלו רתח וילל, שמעת פעם זין מילל!/ כשכל תא בגופי רקד מאשר,Q
ביסוד האוויר התודעה חדלה להיות מודעת לעולם שמחוצה שלה והחוויה הפנימית היא של רוח עזה המטאטאת את כל העולם…. רוח מתערבלת אדירה המכלה את היקום כולו:
השכנים צעקו שהמוסיקה הזאת רועשת מדי
הוא לא הפסיק גם כשהקירות התנודדו והתעוותו וגלים גלשו מהמראות על המיטה
"ביקשתי בבקשה, די, אני מת,/ הוא לא רחם עלי בכלל, עמוק אני מת
"הקירות/ קרסו כמו צמר גפן שוקע, שכנים קפצו מן החלונות…, מישהי נסתה עוד להציל את הכביסה מהחבל, אבל הבית כבר נטה על צדו, עציצים מברשות כרעי תרנגולות נפלו בלי הפסק, היו שפגעו והיו כמובן צעקות.
בשלב המוות – כל הדם מתנקז אל תוך הלב והנשימה נעצרת.
בשיר אפשר שהדם מתנקז אל תוך הלב ואפשר שאל תוך אבר המין
הוא…דמם….
ורגע לפני שהאלון על החדר, ראיתי אותו מזנק
אבל אני
כבר לא הפסקתי למות".
לאחר המוות נתקלים בבארדו מידי פעם ברמות אחרות. הראשון הוא הזוהר – הגוסס נעשה מודע לעולם זורם ורוטט של צלילים. השני הוא אחדות – מופיעות צורות גלגלי אור (מנדלות)
החכמה – הפרטים מופיעים בדיוק רב בתניות של מרבדי אור מחומשים צבעוניים.
ומתוך המוות רוחות היסודות חוזרות ומתחילות לרדוף את הישות, הקרמה וההרגלים דוחקים להיוולד ולהיכנס למעגל החיים מחדש.
ולכן, שוב ההתחלה מתקשרת אל הסוף
"זה אף פעם לא הפסיק….
נותרת השאלה מי הוא האהוב דריאדה או האישה עימה הוא מדבר בתחילת השיר "את יודעת, ים כמו ים, הגלים התתאוו אל חוף טורפני.
לסיכום, אשמח על תגובותיכם והמשך הפרשנות.
לא הבאתי את דברי "ספר החיים והמתים הטיבטי" בצורה מדוייקת, ויש עוד כנראה, הרבה להוסיף ולקרוא על אודותיו.
עלי להתוודות, השיר הזה טרד את מנוחתי ביותר, וחיפשתי אחר כלים להבין אותו – כאשר מצאתי את ההקבלות למעלה – הוא הפך למעט יותר מובן.
כל היתר על הכתיבה המרהיבה, על הידע, על הציוריות ועל ההתערבלות
כל אלו שמורים לאמיר אור.
ועוד הערה, אם הייתי צריכה למצוא איזה מקבילה לכתיבה כל כך נועזת וישירה אולי הייתי חושבת במובן של
אמיר אור מדבר עם יונה וולך
חוה
עוד שכחתי לומר,
החוויה המתוארת היא מיסטית באותו המובן שהיא אקסטטית.
חוה
סליחה על שגיאות הכתיב.
הי חוה, איזו פרשנות רוחנית מרהיבה! ולא שהאקסטזה אינה מתרחשת ברוח, אבל תוך כדי ומתוך הגוף.
נכון ש"עזה כמוות אהבה" והמוות הקטן הזה משמש חופשי כפועל של מעשה האהבים (אצל שיקספיר למשל); ובאמת ה"אני מת" בא משני מקומות רוחניים: מהתפרקות זמנית של התודעה המפקחת לכאן ועכשיו החושי, ומחוסר היכולת לסבול רמות אנרגטיות גבוהות (במקרה זה בצורת עונג !).
בינתים לא הייתי ממיר את התפאורה הפיזית בבארדו, אבל כל דבר בעיתו.
ספר המתים הטיבטי עמד לנגד עיניי ב"מגלת לילה" למשל.
לאמיר,
מובן הוא שהחוויה היא פיזית בממש ואכן מעונג, מהתלהטות היצרים.
תראה, אני אף פעם לא צרחתי אני מתה, אבל תדיר סתמו לי את הפה, כדי שהשכנים לא ישמעו. (כנראה שאתה אז אפילו לא התחשבת בשכנים – עד שהקירות והכביסה נשפכו להם וקרסו אליהם לתוך הבית (פויה, אמיר)
כידוע לך, שלא כמוך אני מסוגלת לעוד פעם ועוד פעם באותו ה- session, אבל אודה ולא אבוש שתמיד רציתי לדעת גם מה גבר מרגיש.
אז ככה, תמיד אתה עושה לי את הטריק הזה – זה מרהיב, אבל לא על זה חשבתי.
ועל כך אענה לך, מגילת לילה? למה אתה מתכוון?
ועוד דבר, אני כבר שמתי לב שאני מוצאת בשיריך דברים שאתה לא חשבת עליהם. את החיזוקים שלי כמבקרת ספרות קבלתי די והותר.
אז מה באמת יכולה להיות התשובה?
שגם אם לא חשבת על זה באותו רגע, הידע שנמצא לך בתודעה, סידר את זה ככה.
כי מבחינתי זה מתאים בול.
אתה יודע, אני כל הזמן מנסה להרחיב את מעגלי מקורות ההשראה שלך (שלוש סמיכויות)
אבל אני תוהה, למה אתה דווקא ממזער אותם? ואני שואלת ובאמת ברצינות
חשבת על זה?
יש בתגובות האלו משהו שקצת כובל לי את הידיים ולכן אצטרך להתעלות עליהן, ולסמוך על התובנות שלי,
מכיוון שלכתוב כמו: השיר עשוי ארבע בתים וכו'…
אני לא מסוגלת, כי אני פשוט יותר מידי מוכשרת.
תחשוב על זה
חוה
לא לא, חוה. אם זה היה הרושם, אז לא. אין לי שום כוונה למזער את התובנות שלך.
אבל את יודעת איך זה קורה: הכותב כותב בתמימות גמורה גם את הדברים המורכבים ביותר, כי לתודעתו כל המבנים האלה הם כבר חלק מאופן ההסתכלות והחשיבה.
לכן, לא פעם מול ביקורת טובה אתה רואה דברים חדשים ש…לא ידעת על עצמך 🙂 וגם דברים שאולי לא מתאימים לחוויה שלך, אבל הם חלק מהאופן שהקריאה מציאה את עצמה כקול בשיחתה של התרבות.
יפה אמיר כתבת, ולכך אכן התכוונתי.
עבורי השפה שלך היא חדשה. זו שאתה כבר מורגל בה.
ולגבי מיסטי ואקסטטי, הכוונה שלי דווקא היתה שהן מתרחשות בפיזי ודי בפיזי. כי התיאור הרי הוא מאוד פיזי.
ולכן כתבתי על הדיאלוג בינך לבין יונה וולך, שהיתה, כידוע מאוד פיזית, כמו שסופר עליה וכמו שאני זוכרת אותה עוד מן הטלוויזיה.
אבל, לא היא הנושא. פשוט כותבים עליה די הרבה עוד פעם בזמן האחרון.
התכוונתי להחמיא לך על הכל בסך הכל.
חוה
חוה, כך בדיוק קיבלתי את זה. תודה.
ישמור אותנו השם מפטפוטי ביצים אין סופיים על כלום מוחלט!
תודה גליה. אני סקרן לשמוע מה תחשבי לאחר קריאת המכלול.
ברכות חמות לצאת הספר ובהצלחה רבה, אמיר.
תמונת העטיפה מקסימה ואני בטוחה שמשתלבת היטב עם התוכן והרוח.
והדריאדה שכאן סוער מאוד 🙂
ממש צונאמי הבאת כאן.
תודה תלמה יקרה, וחיה זה סוער, אלא מה? כל הקרב לגדר מתחייב בנפשו 🙂
אמיר,
ברכות על ספרך החדש!
תודה, גיורא.
מזל טוב אמיר. אני מקוה שהתחלת לכתוב את הספר הבא, שלא תפול לריק הגדול שלאחר הוצאת ספר. תמיד כדאי שיהיה ספר נוסף בהתהוות. אתה בטוח יודע את זה.
מין, מילון, לבן… הכל יכול להיכתב במילון הזה. הכל אפשרי…הוא מספר לה…(למה חשוב שתדע?)
הדגל השחור,(די מצחיק כשדמיינתי את הדגל השחור בזמן המבול. כלומר אלוהים הניף אותו?..)
המבול, הסופה, טרף ועירבל את הזמן ואת הדובר כשאין אפשרות לזכור מה קרה, אין עיקבות בחולות…
והכל כבר מסובך… כציפור לכודה וידיים מגששות כנחשים…
דריאדה סבוכה בעץ אלון או הדובר עצמו הופך להיות העץ.
"שִׁנָּיו פָּרְחוּ לָבָן כּוֹאֵב." – שיניים ולבן כסמלים של מוות. החיים פורחים במוות או זיכרונות כואבים חיים… ההתלקחות של ההתאהבות, המפץ הגדול. חוסר היכולת להתנגד לבערה החשקנית.
אהבה לאהוב, כאילו והוא חיצוני, בשר ודם או אולי אהבה לאלוהי יערות הגשם, או אולי נרקיסיזם…גילוי מרעיד…שערי הגן פתוחים לכל חוויה. אהבתי את התשוקה להתגעגע לאט..
הריקוד של תיאור האקט- מדהים…הירוק, ירוק עד…לא בטוח שכך..אבל הדובר לא מפסיק למות, מעונג…וגם אני כשקוראת את השיר.
מה אומר, המין מילון לבן וענוג.
בהצלחה עם הספר שבטח יטריף, אמיר…קשה להמתין עד שיתאפשר לי לקרוא את הספר החושני הזה…אחר כך אדע שירוק ירוק ליבי, הנידף ברוח.
של מי הציור המקסים על האדום האדום הזה?
:)) ברור שאלוהים הניף דגל שחור. אלא מי?
בקשר לירוק ירוק של האלון על החדר כדאי לזכור הנה את "האריה הירוק, העץ הנופל / רדפהו ויך ולא שב עוד".
ציור הוא של יאן ראוכוורגר.
את הספר אפשר יהיה להשיג בחנויות הקטנות (כלומר, לא ברשתות הספרים)
תוך כמה ימים. ברשתות זה עניין ממושך יותר.
אתה מתכוון ל"פונדק היער" של אלתרמן?..ודימוי האריה הירוק- סמל, שפת הנפש למפגש עם מימד הדואליות של קארל יונג?…
ואם כך, חבל שאתה לא יכול לגלות לי, (כי אתה גבר) את הסימבוליקה המפוארת של החלום הרטוב הנשי..:)
לא צריך להיות אשה בשביל זה, תמי. ולראיה אלתרמן עצמו באותו שיר משלים את הדימוי המיני הנגדי עד זיווג – "בנתיבה המועבת פגשנוהו רבות / אפוף אד ונושף כמבקיע מדהר"
רציתי להוסיף שקשה לי עם ההשוואה של שירתך לשירתה של יונה וולך.
שירתה של וולך, לעיתים, אחוזת קדושה, ללא אלוהים, כתוצאה משימוש בסוגים שונים של סמים…
לעומת שירתך רווית התעלות רוחנית מיסטית- ללא מונוסודיום או תוספי מזון הלוסינציים…
ישנם אלו, בעלי היכולת לחוות ישויות טרנצנדנטיות ואושר ברמת עילוי רוחני כמו התיאור בשיר הזה. אני מתארת לעצמי שישנן טכנולוגיות רבות לפיתוח היכולות הללו…כדי לגלות אופק רחב יותר של ההוויה אנושית וליקום..
יוצאת דופן, לטעמי, היכולת לחזור מהמוות הזה, ולתאר את כל מה שהיתרחש שם..לכן כתבתי שחבל שאתה לא תתאר את המוות הנשי (כי אתה גבר) כי אני לא מכירה תאורים של אלו שהיו, או שחזרו משם:)
הי תמי, מסכים אתך, וחושב שהשוני בין שירתי לשירת וולך ברור מאליו מבחינת הסגנון ומבחינת הקול, אבל יכול להבין את ההשוואה המתבקשת בשירים מסוימים מבחינת הרדיקליות והישירות.
ו…כשמדובר במצבי תודעה אורגזמיים האם אשה באמת מתה כל כך אחרת?:)
לאמיר, וכמובן גם לתמי קאלי,
כאשר משווים את הקשר בין שירתו לבין שירתה של יונה וולך, צריך מן הסתם להכיר את שירתה של יונה וולך,
אנשים חושבים ששירתה של וולך הייתה שירה פרובוקטיבית ובוטה, ואולם יונה וולך תיזכר אולי לא כל כך בשל שירתה, שכן היו לנו משוררות לא פחות טובות ממנה – רביקוביץ, כאשר בין שתייהן היתה יריבות מסויימת – אבל חיובית.
יונה וולך היתה חדשנית בשירתה. היא ניסתה לתאר את קיומה של אישה בחברה גברית, ולכן
נסתה להמציא שפה נשית חדשה, כדי לתאר את החוויה הנשית. שירתה היתה בפירוש שירה מיגדרית ונשית, גם בתכניה וגם בשפה: בין שיריה המפורסמים, תפילין לוטה קורדליה יונתן ועוד:
ברצוני להביא דוגמא
במפתח שודי לוטה מסתרקת
שערותיה קפיצים
לוקחת כדורים כנגד הרגשות
שונות של מסתורין
לובשת שמלת קורים
ויוצאת למה מה
שלוטה קולטת במקום
האמת היא שישי לך גוף נפלא
אז למה לך מקטרת מלחמה…..
יונה וולך מעבירה באופן מפורש את הצורך של האישה להתמודד על מקומה בעולם גברי. ומכאן באים הדימויים של המפתח השוודי, השערות כקפיצים ומקטרת מלחמה, אולי מכיוון שיש לה גוף נפלא, דווקא היא צריכה להילחם על מקומה בחברה ועל כך שלא ינצלו אותה.
הרגישות שלה כאישה, אינה נלקחת בחשבון ולכן גם אף אחד אינו מבין מדוע היא לוקחת כדורים.
שירתה של וולך היא שירה קשה, אבל לפני שפוסלים אותה צריך להכיר אותה, ולדעת עד כמה חדשה ופלסה דרך עבור הנשים.
אינני ממעריצותיה המושבעות של יונה וולך, ואולם מבחינת השירה והחידושים שבה לא קמה לה מתחרה בינתיים בשירה העברית. (לעניות דעתם של חוקרים)
לאמיר, כמובן שדברי אלו אינם מיועדים אליך, אתה מכיר את השירה. אבל באם וולך חדשנית והשוויתי בין שניכם הרי שיצאת בסקירה קצרה זו רק לחיוב, מכיוון שבין המשוררים בעיני אתה בין המובילים.
איני אומרת זאת מכיון שאני מעריצה מושבעת שלך, אלא מכיוון שעיינתי בשירתך.
ועוד משהו, לגבי ספר החיים והמתים הטיבטיים, עיינתי במגילת לילה הארוכה שסוגרת את הספר יום, ואולי אכן יש שם השראה מן הספר, אלא מאי היא גלויה מידי, חשופה מידי, כאשר מיישמים את תיאוריות התפרקות היסודות והתמהיל שנוצר ביניהם על השיר מין המילון הלבן – השיר, לטעמי, הופך מתוחכם יותר.
אם תרשה לי אביא דוגמא מן השיר "השיירה": שהוא חלק ממגילת לילה
"חם וקר הרעידו את גוינו, דמנו אזל ויבש, גרוננו נחר,/
ונלחמים על האויר, טבענו כמו רמץ בעשן, בגל האבך שכסה הכל./
"הלכנו על עמדנו בדרך הנוסעת, כשברוח העזה מולנו/
באו המראות, ופשרם הסרבני כלוא בהם כמו אסון:"
מקווה שלא תכעס שציטטתי,
אני מאוד מעריכה את שירתך, ואולם כדי להבין אותה צריך להכיר היטב אף משוררים אחרים, דווקא לאורם ומתוך כתביהם עולה העדינות שלך כמשורר
בעיני
וכל אלו לא מתוך הערצה עיוורת או "הלכתי אחריך בקור ובחום, מתוך עיוורון מוכה סנוורין,
אלא דווקא, אני מכילה את שירתך אל תוכי בבהירות צלולה, ומתוך רצון להבין ולדעת.
צריך עוד לעסוק בפעלים התכופים שמאיצים את השיר "מין המילון הלבן" ולראות איך הם יוצרים את הריתמוס האדיר של השיר.
שמישהו אולי יפרש שירה וירים את הכפפה.
אליך ולך
חוה
כן!, אשה מתה אחרת!.
כשכתבתי באחד השירים את המשפטים האלו:
"שָׁתַקְתִּי,
יָדַעְתִּי שֶׁכְּשֶׁאֶצְלִי זֶה שָׁקּוּעַ וְאֶצְלוֹ זֶה בּוֹלֵט –
מָה כְּבָר יֵשׁ לִי לָתֵת?"
זו ההרגשה- אין לאשה לתת אלא -לקחת.
הלתת הוא בלקיחה…
לאשה אין "געגוע של זאבים אל הירח- "זין מילל"…התפיסה לא מוחצנת אלא מתכנסת פנימה, נבלעת לתוך רחם הלב…
"כְּמוֹ צֶמֶר גֶּפֶן שׁוֹקֵעַ,"- לא …אצל אשה זו תחושה פולשנית מסוג אחר…
לתמי,
יפה מאוד המשפט, ואת גם צודקת ביותר. במשפט הזה בעצם אמרת את הכל.
למה, כי את כל התרבות המערבית מסמנים בסמלים פאליים, בולטים, מזדקרים וכו', הארובה של רידינג, המכונית, המטוס, כל אלו הם אכן סימני שליטה גבריים בפועל, דרך הנוף.
הדברים שכתבת כאישה מאוד מדברים אלי. הזקירות הזאת של הגבר, כל כך מנכיחה אותו ואת נכחותו.
אגב, אני בכלל לא בטוחה שיונה וולך השתמשה בסמים.
היא פשוט היתה כזאת, אינטנסיבית, אובססיבית, בולעת את החיים עד תום. מדברת כמעט ללא הפסקה. את יודעת, יש אנשים כאלה שהאדרנלין שלהם מואץ.
כמו שאמרתי לך, אני די מתחברת למשוררות אחרות, אבל מבחינת אמירה נשית, כמו אופייה היא אמרה את זה ישר, יחד עם זאת יש לה מטאפורות מאוד מורכבות.
תודה לך על השיר
חוה
אולי אמיר יוכל להאיר את עיניננו אם יונה וולך הזריקה, הסניפה, או כל צורה אחרת.
ולאמיר, אני לא אמרתי, אבל נראה לי שגם אתה לא התנזרת מכל מיני חוויות כאלו או אחרות. אתה לא חייב לגלות, אבל..
חוה, באמת שאני אוהבת ומעריכה את כתיבתה של יונה וולך. גווני קולה מהדהדים בכולנו. הסמים והתרופות היו המים והלחם היומיומי שלה (אני יודעת מעדויות של מי שסבב אותה) ואני לא שופטת אותה כלל. היא נהגה כפי שידעה….אבל בהחלט יש הבדל בין אדם שעובד על עולמות הנפש שלו לעומת מי שטופס המראה ממקורות כימיים.
הנשיות מראש נותנת מקום "ל"- מאפשרת "את"…זו הנתינה הכי גדולה ביקום- מקום להכיל…
אולי בטעות מפרשים זאת הברברים כחולשה…:)
לתמי,
בלי להזכיר את אמיר אור, שהיה גם בהודו, גם בסין בטיבט.
יונה וולך, לדאבון כולנו, כמו משוררים אחרים, אולי השתמשה במשככי כאבים כאלו ואחרים, אלא שתופעה זו נפוצה בין אנשים שהצליחו או שכתבו ולא הצליחו להתמודד עם המציאות.
דוגמא מקבילה היא דוד אבידן שמת דווקא מהתמכרות מכל כדור שנקרא לו בדרך, ואפילו מאקמולים, שהשפעתם מזיקה מאוד. מותו היה ישירות מכדורים. הוא לא יכל היה לשאת את העובדה שהוא מתבגר, וקסמו עומד לפוג והתאבד באיטיות.
אסי דיין אף הוא דוגמא לתופעה זאת, גם לו בעיות פסיכולוגיות עם אביו. מונה זילברשטיין ואפילו דליה רביקוביץ שאין יודעים אם התאבדה, או שמשהו קרה לה.
יונה וולך מתה מסרטן, אלא מאי הויכוח אחר מותה היה מכוער ביותר, ונוסף לחבורה זו מייקל ג'קסון, אלביס ועוד רבים וטובים.
איני באה לשפוט, אלא להרחיב את דבריך. יפה תשובתך בעיני.
ובהזדמנות זו נאחל לאמיר רפואה שלמה ואריכות ימים גמורה.
חוה
המין בוודאי אחר אצל גברים ונשים, אבל החוויה האורגזמית אם וכאשר היא מתרחשת, היא לא גמירה מקומית אלא סוחפת את ההויה כולה.
אם אתה מתכוון על הקומה העליונה- הפנטהאוז ברקיעים, אז כן…:)
אבל הנוף בדרך שונה..
אמיר יקר, השיר מאלף. היפהיפה, המגרה המטלטל והציורי ביותר שקראתי משלך. אני כולי התפעמות, יש פה צירופים נפלאים, ריחפו לי בגוף שעה ארוכה אחרי שקראתיו לראשונה, בבוקר שלי. פשוט מופתי. ובלי שום קשר אליו כמובן שרציתי את הספר, ועכשיו אני הכי רוצה. בהצלחה גדולה!
תודה רבה יקירתי. אם השיר 'ריחף לך בגוף שעה ארוכה', מה עוד אפשר לבקש? 🙂
איזה כייף ואיזה יופי בערבוביה הזו.
חגיגה שלמה בלבן.
מזל טוב לצאת הספר !!
נושאיו תמיד רלוונטיים ותמיד מעוררי חשק.
הי רוניתוש, ערבוביה?
בכל מקרה, החיה כבר זינקה החוצה, ואת מוזמנת לחגיגה בכל הצבעים.
הי אמיר, לא יודעת אם יש דבר כזה בספרי שירה שנקרא רב-מכר, אבל אם יש ואם אין זה עשוי להיות כזה, הלוא זה ספר חובה בידיהם של אוהבים באשר הם, ואהבה אני מקווה מלאה את העולם.
החיה שבלב! זה בעיניי, שם מדויק ומקסים לספר, ועל פי השירים שהבאת, היא פראית ועלולה לטרוף בדיוק כמו שאפשר לקרוא בשירים. האם זה אומר שגם הכותב פראי ונועז? (אגב לטרוף, זה ברור שהחיה הזאת שבלב היא לא כלב מחמד או חתול בית. לא?)
על פי השנים 1990-2010 מדובר על רזומה של 20 שנות אהבות, ואני חושבת לעצמי וואוו, פעם הרשיתי לי עוצמות כאלה (וגם זה "אולי") לשנה אחת, לא הצטערתי אבל נדמה שהזדקנתי בשמונים שנה. אצלך נשמע שאתה הולך ומצעיר:)
נראה שאתה עולה על רוליקוסר של החיים ונוגע בכל קצה אפשרי, (לי מספיק זה שבלונה פארק, עולה, יורדת, חוטפת קצת דפיקות בלב ומיד מנשקת את האדמה).
מתבוננת בכריכה, בצבעים, בציור, בעיצוב ומתהפנטת. ומבחינתי עוד לא התחלתי להגיב כי מרגישה שהשיר מן המילון הלבן מדהים, ומחייב תגובה נפרדת.
אז מזל טוב ושיהיה שפע של הצלחה, מאחלת מלב שאין בו חיות, אבל יש המון חום.
סיגל.
בדיוק ככה, סיגל. ברור שחיה פראית, בשום אופן לא כלבלב ולא טווס. האם היא נרגעת קצת עם השנים? חושב שכן. היא נעשית איסטניסית… זאת לא אותה חיה משנות העשרים שטרפה כל מה שעבר בג'ונגל 🙂 אבל האינטנסיביות של הלב לא משתנה. תמיד מועד לפורענויות האלה – תשוקה, געגוע ובעיקר התאהבות… תודה על האיחולים והברכות, יקירתי.
נשמע באמת כמו לב פראי שמקדש את הלהט והתשוקה. לדעתי המקום הכי חזק שבו נמצאים המרכיבים האלו זה בהתאהבות. מעניין אותי אם הספר נכתב באמת ממקום שבו נמצאים בהתאהבות, או שהתשוקה שנמצאת בשירים היתה שם בפני עצמה גם בלעדיה. עוד מעניין אותי איך לב שחווה אהבות מתשעים עד 2010 לא נשרף.( רק מהמחשבה על עוד התאהבויות מהסוג שהתרתי לעצמי לחוות ורק פעם אחת, כבר כולי בסכנת כוויות דרגה שלישית).
יכולה להבין איך נמצאים בזה ולדמיין כמה זה מופלא, אבל קשה לי להבין איך יוצאים מזה בשלום.יוצאים מזה בכלל בשלום?
סיגל, הספר נכתב לאורך עשרים שנה…
הוא לא מקום אלא מקומות: תשוקה, התאהבות, מין, אהבה, וגם סבל, פרידה, געגוע וכו'.
אבל כן יש שם הרבה מאוד אש :),
כבר מצבע הספר ולפני האות הראשונה אפשר להבין כמה אש:)
ברכות חמות אמיר, והצלחה.
תודה אמיר על כל הקישורים שצירפת. בלעדיהם והתכולה העשירה שבהם המכלול היה שונה לגמרי.
חייבת לציין שבהתחלה נבהלתי מכותרת המשנה שנתת לספר כולו-אהבות 1990-2010
נבהלתי משתי סיבות-הראשונה היתה שלוותה לזה הרגשה של סיכום של העבר -כמו סתימת הגולל.
אבל כמובן שאפשר להסתכל על כך מנקודת מבט אופטימית יותר-שיהיה כרך נוסף בשנת 2030.
אהבתי את האישה עם כלב(חשבתי שמי שרוצה יכול לראות שם חתול) שבכריכה שאין לה פנים והצבעוניות העזה והחד משמעית.כל הכבוד לצייר.
בנוגע לשיר מן המילון הלבן כמו גם שירים נוספים
שנתת לנו לטעום-איזה יופי לנו-מרגישה שיש לי העונג להסתובב בתוך מראת זכרונות-מראת חוויות
שרק אמן אמיץ יכול להעניק לקוראיו.וכמו מקור המילה אביר באנגלית-אאחל לך לרגל הוצאת ספר שירים זה נעורי נצח.
שירית היקרה (אני מתחיל מן הסוף) איך זה הגעת לאטימולוגיה של KNIGHT (ואגב, גם של KNAVE)?
אבל כן בהחלט, לא מסכם סיכום סופי חו"ח ולוקח את הנערוּת הזו בשתי ידיים 🙂
ולא כתבת מהי הסיבה השנייה שהייתה לך לבהלה.
הציור של יאן באמת מקסים בעיניי, וההקשר – כשקוראים את הספר – נשאר פתוח וסגור גם יחד.
והמילון הלבן? – המלים בתוך המילון, נשאר רק לדבר אותן – מילולית או חושנית 🙂
אמיר,גם אני אתחיל מהסוף שלך-לי נראה שרק מי שיודע לשתוק ולחוש יכול לעשות שימוש טוב יפה ואסטטי במילים.
בקשר לכריכת הספר-כן, בודאי עדיף עם הספר .
ולבסוף-שאלת אותי לגבי הסיבה השניה לבהלה. ובכן בינתיים לאור שינויים קלים במזג האויר כנראה-היא זרחה מפרחוני.כך שאולי היא לא היתה תקפה לאחר ככלות הכל.
חזרתי אל המילון הלבן. חושבת שאעצור רגע על מחשבתי הראשונה.
תעוזה.
לטנגו צריכים שניים. גם לתעוזה. התעוזה שדרכה נכתבה השיר איננה מוצאת התעוזה הנדרשת מצד המגיבה שבי.
אבל אם זה בסדר, יש בי תגובה גם בלעדיה:
יש מי שמוצא שירים שנכתבו על "הוא" מאת "הוא" מבינים שזה שיר על אלוהים או שיר מאדם אל עצמו, ויש מי (קראתי חוה את תגובתך בפוסט אחר אל השיר הזה) שהולך לספר המתים הטיבטים ומוצא שם הבנות, ולי אין לאן ללכת היום, רק אל תוך השיר הזה כמו שהוא כתוב, וכמו שכבר כתבתי אין בי תעוזה להגיב אליו כמו שהייתי רוצה לו הייתי יכולה. טוב, לפחות לא כרגע. (יודעת שזה לא נשמע מתאים לסיגל שכתבה כאן עד היום, אבל אני כרגע סיגל בנחיתה שעסוקה בלשמור על עצמה מהתנפצות, כך שתעוזה לעכשיו לא טובה לי:)
בכל מקרה, אני קוראת את השיר וקוראת אהבת בנים. משהו עז וחזק שנראה לי חזק יותר משירי האהבה לנשים אם כי גם בהם טפו טפו לא חסרות עוצמות ותעוזה. אז אולי זה בגלל שארכיסטופנס צדק ואנחנו אנשים שנגזרו ואין חיבור מושלם יותר מהגזיר שלנו. יש פה את כל המרכיבים שמהם נגזרת אהבה, תשוקה עצב ושמחה (זה שפינוזה אומר ואני מסכימה), ויש פה קטעים שרק לדמיין אותם ולהתפוצץ מצחוק (שכנים קופצים מהחלונות ובנין שלם נהיה עקום פיזה).
ויש משהו שתפס את עיניי בתוך המקום הפרוע הזה של החוויה המסעירה המתוארת וזה הבחור השחור צחור השיניים והשכנים. השכנים זה נחמד. מפצחי הגרעינים היושבים בבית מול מסכי הטלויזיה ובמקרה הטוב יורקים לתוך צלוחית, הרצון הזה להשליך את כולם מהחלון ולזעזע אותם קצת להרעיד להם את הבתים, לנער אותם, וכל זאת באמצעות להט. זה רק משורר יכול לעשות לעמו והבעיה היא בדיוק כמו עם אותו בחור. תגיד לו דריאדה והוא לא יבין. הרצון להרעיד אותם (את העם) עד לנימים, לגרום להבין שהבית מתעקם ועוד מעט הם יקפצו מהחלונות מרוב פחד) אבל מי באמת יהיה מסוגל להרגיש את הרטט אם הוא לא אוהב שירה אלא נניח כדורגל? אז יוצא שאני קוראת מתוך השיר את התסכול הזה. וגם קוראת את מה שאנשים חושבים שזה יתכן וגם כנראה אתה, ששני אנשים יכולים להגיע לעוצמות ולקירבה גם אם אחד מהם לא יודע מה זה דריאדה או טרובאדור או כל משהו אחר, אבל אני לא חושבת ככה. אמנם אני נמצאת ביחס לאנשים מסויימים בצד שיעזור לי אם אסתובב עם מילון צמוד, אבל יש גם אנשים שיודעים פחות ממני, וחייבת להודות שזה מאוד משפיע על המשיכה שלי אליהם. אולי לא הסברתי את עצמי אז אתן דוגמא:
השבוע נסעתי עם בחור ברכב, מראה חיצוני סוף הדרך כל אישה נופלת בקסמי יופיו, אופן דיבור מחוכם ויודע לגרום לאישה לחשוב עליו בדיוק איפה שהוא היה רוצה לראות אותה, ובכל זאת, ברגע שהרגשתי שאני צריכה להנמיך את עצמי כדי שנצליח לדבר באותה שפה, לא הצלחתי ליפול בשום קסם, וברוח השיר שכאן אני יכולה לדמיין אותו רץ בין המיטה לבין "המילון של סיגל" וזה אולי הרבה ספורט, אבל מי שיקפוץ מהחלון זה לא יהיו השכנים אלא המיואשת שכאן:)
אז התחלתי בדעתי על תעוזה. חומר שמבדיל בעיניי בין משוררים טובים לבין כאלה שלא מעיזים לגעת בעצמם ולכן הם גם לא נוגעים בי.
שיר שמספר "זה אף פעם לא התחיל" "אבל אני כבר לא הפסקתי למות". אין לו התחלה, אין לו סוף, בחיי שאם היה בי מהדבר הזה שנקרא קינאה הייתי בוחרת לקנא בשיר הזה. פשוט מדהים.
טוב, מרגישה שהתנסחתי גרוע ולא כתבתי ממוקד כמו שהייתי מעדיפה לעשות לו יכולתי, ומכיוון שכרגע אני ככה בעצמי, ולא ברור לי לכמה זמן או כמה פוסטים יכתבו עד שאהיה השולטת בגליי, אז תהא זו תגובתי כשתהא, ואשמח לשמוע שהיא עוברת גם ככזו.
לסיגל,
נדמה לי שגם אני נפלתי לאותו פח יקוש שלך, וחשבתי בהתחלה שזה גבר. והאמת, זה עשה את זה עוד יותר סקסי לחלוטין.
אם כי, עלי לחזור ולהדגיש, כי איני בעד ערבובי מינים כלשהם ויתגולל עלי מי שירצה. כי אני אישית הטרוסקסואלית לחלוטין.
אבל, סיגל, שלא רציתי להיגרר עימך לויכוח מי בעד אמיר ומי לא. כדאי היטב לשים לב למשחקי המינים שבשיר. השיר מתחיל בדבר הדובר השירי אל אישה. ואיך זה הופך פתאום להיות לגבר?
והאם זה גבר או זה חצי אל/חצי שד – דריאדה ששוכן בעץ?
אז זהו, כאשר קראתי את הספר ההוא הגעתי למסקנה שזו בהחלט יכולה להיות גם אישה. למה? כמו בתיאוריה שלך על החוצן שנשארה בעינה. גם אני בינתיים לא מגלה.
ולגבי העוצמות שבשיר – טוב זה המיטב שבאמיר. לא שאי אפשר להשתולל מזיון, או מאורגזמה – אבל לכתוב את זה ככה. זה רק אמיר!!!
אגב, שאלה: שלוש הג'ארות פנים, בשר, מילים האם הן שלוש המכשפות היושבות ליד נהר המוות (העוורות)?
וראש המדוזה? האם הפנמתי את אבי כל – כך בפנים עד שראשו שנשאר בידי הקפיא אותי לפסל אבן לכל ימי חיי? ואולי אחר- כך השתמשתי בו כדי להצמית את כל אוייבי?
איש אינו מבין מה אני כותבת כאן, רק לומר, שכאשר כותבים ביקורת על אמיר, צריך לקחת בחשבון את הידע הקטגורי והטוטאלי שיש לו במיני דתות ואמונות.
ולכן, ההיא השווה מן המועדים – לא איני חושבת שהדובר חווה דחייה. היא היתה כל כך לא מושגת – אבל אבוי במועד האחרון אחז בגופה הקסום אותו המנחה, המרצה הדלוח, המתבגר, וסופה שמכרה את גופה את עלומיה למען איזה מעמד, או כל דבר אחר (ציון). ומשווה שכולם ראו שהיא שווה – מה היה שוויה באחרית ובסיפא – אירוניה. פשוט אירוניה.
ואל המילון הלבן – אחר – כך.
בעצם מה רציתי להגיד. סיגל, אכן לקורא חוויה לא קטנה. אבל כדי להבין קצת, אבל רק מעט צריך לדעת את אמיר אור.
חוה
תראי חוה שאנחנו לא מסכימות בזה. אני לא צריכה להכיר אותך בשביל לקרוא שיר שלך על מדוזות וחיבור בין בת לאב. אני לא אדם כזה שאחקור את חוה והחיים הפרטיים שלה והקשר שלה עם אבא שלה. אני אקרא את השיר שכתבת. אתחבר אליו אם הוא יהיה כתוב טוב ברגש שלי ואראה בו את הכאב והתובנות שרכשה הכותבת לחייה מתוך התנסויותיה ואתחבר אל שירך במקומות שבהם יש לי מדוזות משלי בחיים וזה לא חייב להיות בהכרח מאותו מקום שהוא אצלך, וזה לא יהיה חייב להיות אבא שלי. וזה לא משנה לי מה תהיה הסיבה שאת בחרת בראש מדוזה ומהיכן הדמוי הזה שאוב בידע שלך. הצלחה של שיר לא מחייבת מבחינתי ללמוד את כל מה שאת למדת. הצלחה של שיר בעיניי היא היכולת לגעת באנשים באשר הם אוהבים שירה ועובדה שאינני יושבת על מעיינות של ידע, ואת יושבת על מעיינות משלך ואמיר יושב על מעיינות משלו ולא בהכרח כל המעיינות האלה נמצאים באותו עולם או על אותו כוכב ובכל זאת, השיר הוא מקום מפגש לכולנו נהיה אשר נהיה, אנו מגיעים מכל עבר, לוגמים בהנאה וחוזרים למקומות מושבנו. לא ככה?
ועוד משהו חוה:)
לא נראה לי שנפלתי בפח. נראה לי שמצא חן בעיניי לקרוא את זה כך ולא באמת משנה לי אם זהו רק פח והשיר איננו מדבר על אהבת גברים. אני יודעת שבידייך הספר המלא שבו הופיע השיר ולכן את מוצאת פרשנויות רבות אבל כאן עולה שאלה על ספר שירה שלם. האם תמיד חייב להיות קשר בין השירים, כזה שמגלה עולם שלם שממנו נכתבו השירים? שוב, לי זה לא משנה ואני יודעת שזה כנראה הופך אותי ללא מבינה בשירה אבל בין להבין לבין לאהוב, אני מאושרת מכך שאני אוהבת, זה מהחושים ולא מהראש ועם הראש שלי כמו שאת יכולה לראות יש לי מספיק בעיות בשביל שאתחיל לחפש עולמות מתוכם כותבים משוררים. מתכוונת לומר שאני שמחה על העולם שמוציא מאדם כאלו שירים נפלאים אבל זה לא העולם שמענין אותי בשיר אלא מה שהוא גורם לי להרגיש.
אבל סיגל,
זה בדיוק מה שכתבתי לך. שיכול לכתוב שיר כה עז, כה נועז, כל – כך סקסי, ועוד, זה רק אמיר אור.
ולגבי המדוזה. סיפרתי פעם לאמיר שכתבתי שיר וגופו של אבי נשמט במעבה המדרגות ואני נותרתי עם ראש מדוזה בידי.
אמיר ענה: אוי חוה תזרקי מהר את ראש המדוזה הזאת מידך.
ענה ולא הבנתי למה.
אתמול ראיתי סרט על המיתולוגיה היוונית ומסתבר שמי שהמדוזה הסתכלה עליו היה הופך לאבן. ואז הבנתי למה אמיר אמר לי בזמנו לזרוק את ראש המדוזה.
את השיר, איבדתי מזמן, אז כאשר זרקו את כל חפצי. ובוודאי שאני בעד שתחווי את השיר הזה כקוראת בכל דרך שהיא. זו זכות שנתנה לך מכלתחילה ובדיעבד. ולא ממני.
רק אני לא מבינה למה את כועסת. ולא בהקשר הכולל של הספר השיר הזה הוא די מיוחד, ושונה.
חוה
איזו כועסת איזו? לו לא הייתי כותבת כל כך הרבה היום הייתי מחפשת בדבריי איפה נשמע לך שאני כעוסה. אני מאוד נהנית להתכתב איתך וכל הזמן מחייכת. מבטיחה לך שאם לא אחייך אכתוב לך הי חוה אני כועסת כי… אבל אני לא. אז איפה שנראה לך שכן, פשוט תנסי לקרוא שוב, ולראות שלא:)
לגבי המדוזה רק הוכחת לי שאפשר לכתוב על מדוזה גם בלי להכיר את המיתולוגיה היוונית ואפשר לכתוב תיבות פנדורה שלמות בלי להכיר את פנדורה אבל ברור שידע מוסיף ואפשר להטמיע לתוך שיר הרבה יותר רבדים ממי שכותב מתוך חלום או תמונה. אבל יש גם חיסרון בידע. ( אבל כעת ילדיי החליטו להיות רעבים אז אני אחזור אחרי כן).
בחיסרון שיש בידע התכוונתי רק למשהו אישי. כתיבה מתוך החושים שאין בהם ידע מיתולוגי, גאולוגי, הסטורי או ארכיאולוגי יש בה משהו תמים שמסוגל לדייק אצלי יותר בכוונה שרציתי לומר, לשאול, לצייר, בעוד שאם יש לי ידע הנסמך על קריאה ולמידה, אני מלהקת את עצמי ואת הנושאים והמושאים כאילו אני מרכיבה תאטרון בובות. וזה ניכר לפעמים אצל אחרים שיש להם ידע רב והם בונים דימויים או מסדרים מטאפורות כאלה שאומרות לי תראו קוראים יקרים כמה ידע יש לי ורק דבר אחד חסר תמיד, זה לא נשמע אמיתי. זה לא יוצא מהחושים, מהקרביים מהאינטואיציה ולכן חוה יקרה אני חוזרת ואומרת שידע מרשים אבל מרשים מהכל זה לקרוא שיר שנכתב ממי שידע לא חסר לו ובאותה עת זה לא הופך אצלו לחסרון, אלא רק מקפיץ אותו לשורה הראשונה של השירה.
לסיגל,
אני מבינה את תחושתיך, כי לידע יש חיסרון. הידע רק לידע אינו מטרה. הידע צריך, לעניות דעתי, להתלוות בהרבה רגישות לשני, לכולם, תובנות של החיים, ואולי סוג של ידע קדום שאנחנו נולדים עימו.
וגם כבוד, לשני ובעיקר לעצמך. אני יודעת שיש מספיק טרולים שמנסים לחבר שביבי אינפורמציה שאני מפזרת ולהטיח אותה מולי, אבל מה, אני לא מתרגשת. מכיוון שאני מודעת למעברים שאני מסוגלת לעשות בחשיבה, קצת בכתיבה ובכלל ובכלל אני די חושבת בראש אחר מהנורמות הקיימות.
אבל לא על עצמי רציתי לכתוב. בצורה שאת מתארת יש יכולת ויזואלית מאוד חזקה, להעלות אותם מן הנייר וממש לצייר אותם בתוך – למקם במצבים במציאות.
ואז חשבתי לעצמי, סיגל, האם חשבת על כיוון דרמטי – משחק, במה? אולי כן אני כבר לא זוכרת.
לגבי הידע, אותי הוא הציל בהרבה מצבים בחיים, אבל אני טוחנת מים.
טוב, בעצם רציתי להציע את הנושא של הדרמה.
חוה
דרמה זה תחפושות ומסכות, כתיבה זה להסיר הכל.
דרמה זה להיות חייל של במאי, כתיבה זה חופש.
דרמה זה להיות שחקן מצויין, שיגידו עליו מוכשר, בכתיבה זאת לא סיבה.
אני נראית לך מתאימה לבמה. חוץ מזה שיש לי פחד במה את צודקת. אני שחקנית מעולה שאין לה חשק לפתור את הפוביה הזאת כי אין לי חלום בכיוון.
הייתי מעדיפה לפתור את יחסי האהבה-שנאה שיש לי עם הכתיבה אבל מרוב דברים לא פתורים זה מנהסתם לא יקרה היום:)
שלוש הגראיות (או הגורגונות)? (אלה שלוש זקנות נוראיות שהיו להן עין אחת ושן אחת לשלושתן) עם השערות נחשים זה באמת מזכיר אותן, אבל ממש לא חשבתי במודע עליהן כשיצרתי אותן כאן. שלוש הזקנות מ"יום" דווקא מזכירות לי יותר את שלוש המוירות, בנות הגורל.
אני מתכוונת לסיפור על פרסאוס, כאשר נאלץ להילחם עם אוייביו הוא מחפש את מדוזה.
דווקא שלוש הזקנות הללו ידעו לספר לו, איך להילחם בקראקון, להציל את אנדרומדה, ולמצוא את מדוזה.
היתה להן עיין מזכוכית, והן כן יכלו לראות את העתיד, לספק תשובות, והיה צריך להיזהר מהן מכיוון שהיתה להן תאווה לבשר אדם.
ואני לתומי, חשבתי שאנדרומדה דווקא לא התאפקה והתבוננה בראש המדוזה המבחיל ומכאן הכינוי "סלע אנדרומדה" ביפו – שם נדמה לי גם גרה הילית ישורון.
אבל מסתבר שחביבו של זאוס על עצות הנשים והתככים סביבו לא הואילו.
ובכל זאת פרסאוס ואנדרומה נשאו ואף ילדו ילדים והם מוזכרים בשמיים.
תגיד, לא היתה רק מוירה אחת?
הי חוה, כנראה ראית איזה סרט שעשה קצת מיש-מאש מיתולוגי. הקראקן הוא מפלצת ים מן המיתולוגיה הסקנדינבית, ולגראיות לא היתה עין מזכוכית.
המוירה כמושג היא "מנת חלקו" של אדם.
אבל שלוש המוירות, שלוש בנות הגורל היו קלותו, לכסיס ואטרופוס (האחת טווה את חוט הגורל, השניה מודדת אותו והשלישית גוזרת).
סיגלי,
יפה בעיני ההבחנה שלך על אודות ההתחלה והסוף. זה אף פעם לא התחיל ואני לא הפסקתי. ממש מדליק.
לגבי ההוא מן האוטו. תראי, אני באופן אישי עם כאלה לא כל כך מדברת. בבחינת תהיה יפה ותשתוק. מה כל מפגש צריך להגיע לאיזו קרבה רגשית. עורכים תשמיש אחד בגופו/ה של השני ולא כל כך צריך לדבר. אחר כך תוכלי לכתוב שיר.
על ההוא שלא דברנו ורק נגענו, ונגענו. את רואה, אני דווקא בהפוכה ממך, יפה, ונראה זה מספיק לא צריך לדבר, ואם מדברים אז כאילו ככה ותעשה ככה וכו'. דווקא ההתאהבויות האלו והאינטימיות אותי מפחידה. אבל ממש.
יש לי ידיד טוב שטוען שיש לי ראש של גבר. אבל, אני לא בטוחה שזה בדיוק ככה.
אז ככה, לשיטתי תנסי ותראי אם זה טוב לך. כי, לא צריך לדבר, אפשר לגנוח, לנאוק, לחרחר ושאר קולות ציוץ וצפצוף. ולכן לא צריך "מילון סיגל", אבל כמו שאני מכירה אותך לא תקבלי את עצותי.
ביי, מאמי
סיגל, בדיוק כך – זה לא התחיל ושלא ייפסק לעולם (גם החול והים)- ונכון שכל השלוה הבורגנית מיטלטלת כאן בטורנדו של התשוקה. האם זה באמת פועל על אוהדי כדורגל? בוודאי שכן. כל מי שגר פעם בשיכון יודע 🙂
אבל ביחס לאריסטופנס אני לא כל כך בטוח. הרעיון שכולנו מין יצורים חסרים, חצאים שמחפשים את חציים השני, האבוד, הוא רעיון די מסוכן. במאה ה-20 אימצה אותו אפילו הכנסיה (אחרי שאלף חמש מאות שנה הזוגיות נראתה לה רק מכשיר שבחטא יסודו, לפריון והמשך גזע האדם).
הגלגול החצרוני אבירי של הרעיון הזה יצר את הרומנטיקה (וגם הפך את הגבירה לאלה מהלכת, מושא הערצה טקסי ורחוק)
אבל החיבור של אהבה והתאהבות, של חברות ושל תשוקה, לא ממש נדבק טוב, ונדמה לי שהקדמונים הסתדרו טוב יותר בלעדיו.
בכלל נראה לי שכל ההגדרות האלה הן סתם. נראה לי שלקדמונים אולי כן היה מכל אלה אבל הם רק לא עצרו להתעכב על הגדרות, הם פשוט חיו את החוויה ולכן זה לא שהייתה רק תשוקה, אלא שלתשוקה היה חופש מחיפוש אחר הגדרות, ולכן היא פרצה ונראתה כמרכז החיים.
בכל המרחב שכאן התשוקה נחשבה לאלוהית והיו לה ייצוגים אלוהיים: עשתורת, אפרודיטה, ונוס, וכו'. התשוקה נתפסה כמין דיבוק שאוחז באדם ומטלטל אותו ממקומו השפוי בשגעון התאהבות.
נישואים, ואפילו זוגיות בין גברים ונערים היו גם עניין חברתי (הסכם בין משפחות) ואילו אהבה הייתה עניין אנושי לגמרי ובדיוק בגלל זה אין אל או אלה לאהבה (אלא לתשוקה ולפריון בלבד). זה לא היה בלתי מובחן או בלתי ממושטר בנורמות, אבל היחס היה ענייני ונטול אשליות מזיקות אני חושב.
וואוו, באמת שאף פעם לא הקדשתי לכך מחשבה אבל זה נראה לי מוזר. ניקח למשל את קשרי הנער מבוגר שהיה נהוג ביון, אז נכון שזה הצריך אישור מאב הנער ויש כאלה שטוענים שבשביל הנער זה היה בקטע של כבוד ויוקרה (אם כי גם זה מוזר כי נערים מתבגרים הם אש והורמונים) אבל בכל זאת, מה שגרם למבוגר לרצות קשר עם נער חייב להיות תשוקה, לא? ויש גם ערים , שבהם היו הקשרים בכלל אפלטוניים, וזה לא נראה לי שזה בקטע חברתי, אלא נוצר מתוך אמונה שזה מגביר ומשמר את התשוקה ונכון יותר כשמדובר בנערים צעירים.
וגם בנושא השיגעון והטרוף, זה נמצא גם בתשוקה שאין בה התאהבות, כמו דוגמאת השיא אצל המינדות שחיו ביערות, שהשתוללו בעירום וטרפו גברים. (מעניין אם הן נכללות בהגדרת התשוקה או שהן בכלל נופלות על קטגוריית האכזריות).
אבל, אני מסכימה שמעל כל אלה נמצאת ההתאהבות והיא הכי מסוכנת, ולכן הגיוני שיעלו אותה למדרגת האלים, כי היא בדרך כלל לא נשלטת כמו סופות ורעידות אדמה.
מיד אענה, עייני בינתיים בקישור הזה בדיוק בעניין המשטור החברתי של העניין:
http://www.amiror.co.il/pages/in_pages/מגנימדס%20ועד%20אפלטון.htm
עיינתי, נראה מרתק, אבל ארוך מידי בשביל אחת חמישים ושבע אחרי אמצע הלילה, ועוד שכבר איימתי אצל תלמה שאני הולכת לישון. אמנם לא נרדמת אבל חייבת, אז מבטיחה לקרוא הכל מחר.
ליל מנוחה.
סיגל העיסוק המיני היחיד של המינאדות היה לגרש מעליהן את הסטירים החרמנים 🙂 מלבד זה הן היו שקטות ודוממות, או באקסטזה, אבל לא מינית.
לאמיר,
וואו, הכנסת כאן כל כך הרבה מושגים.
הבורגנות תמיד היתה אוייבת של האמנות, למרות שהיא בהחלט השתמשה בה וגם תיארה אותה. מאדם בוברי העגום למשל. אדורנו, לאיוטארד ואחרים, משיטות ומאסכולות שונות ראו בה מטרד שלעולם לא יוכל להבין את רוח הפיוט הגדולה.
הפוסט די השלים עם זה, ואולי חוסר ההשלמה שלו נעשתה בצורה כל כך חתרנית מחד גיסא בספרות המטוסים שמשתלבת בתרבות הצריכה, מאידך גיסא בספרות מסובכת שצריך מילון כדי להבין אותה.
זוכר את שם הורד, על מה נסב כל הספור על הקומדיה של אריסטו שאבדה, אתה חושב שאנשים רבים ידעו בכלל מבחינה אינטלקטואלית על מה היתה עלילת כל הסיפור?
ובורחס הוא דוגמא מובהקת לסיפרות של פוסט. יש לו סיפור שנקרא ספר החול שהוא ממש מופת לסיפור פוסט, דפים שנעלמים מן הספר, דפים שמכילים ציטוטים, ספר שהולך ואוזל, או מתלמלא תוך כדי קריאה. עיסוק באני, מי אני סובייקט/אובייקט וכו'.
לגבי ההסכם של הנישואין כמובן הוא פעמים רבות היה כלכלי,ו/או מעמדי. וזהו הדבר החשוב, או שנשאו כדי לשמור על כספים או מעמד וכו' לא כאן המקום להפריד.
באשר לסרט, אכן עשיתי בלגן.
לגבי הספר העומד בסרט, מכלל השירים שראיתי, אכן יש בו מצבים כל כך הרבה מצבים שכרוכים בינו לבינה. החל ב- היא לא זזה, המשך מקנא ביד הנוגעת, השיר שלהן, שלושה מועדים של היא שווה, נדמה לי שעברת על קשת הגוונים של יחסים. ממין סוער, לאיזה עינוי להשתחרר מתלות כלשהי, או להיות מושא דרך חתירה למצוא את האני שלך דרך הגוף שלך.
חשבתי על זה אתמול בלילה, וזה אכן נפלא, לא השנים, אלא שלל המצבים המתוארים בשירים השונים כל כך ייחודיים וכל כך מלאים.
תראה, אני חושבת שאני כבר בשלה לכתוב, לעולם לא אקיף את הידע שלך, אבל אכן, צריך לשבת עם הרבה משמעת עצמית.
אבל, אני צריכה את הספר, אני רוצה את הספר. הנייר צריך להיות לי מול העיניים. אני צריכה לדפדף ולקרוא.
תגיד, זה הספר, או השירים עצמם, מאין נחלת את שירתך?
אולי קצת אני כבר יודעת,
חוה
בהצלחה אמיר לספר שנולד והעטיפה יפה מאוד
אהבתי את השיר יסודות מיתולוגיים ומודרניים אורבניים משמשים בו בערבוביה ,יש בו משהו קמאי שנוגע בבסיס האדם ,בתהומותיו
עוד לא קראתי ממש
בנתיים רק – איחולים.
תודה חנה, ואבחנתך קולעת. בתהומותינו ננוחם 🙂
אמיר, מתפעלת מעיצוב הספר. העונג והכאב כרוכים יפה זה בזה, ובינותם מילים היודעות אהבה.
תודה, ללי. וכמו התוכן, אפילו העיצוב לא נגמר בעטיפה. מעניין מה שאת אומרת על עונג וכאב. זה המתכון שדרכו נהפכה התשוקה לסם ממכר, לא? 🙂
אמיר, ספר שלך זו חגיגה, בהצלחה!!הטעימות מעוררות תאבון, גם הכריכה
זו אני למעלה, לא מצליחה לשמור על השם שלי..
חני יקרה, תודה, ואת מוזמנת ביותר לחגיגה.
ברכות לספר החדש.
היכן ניתן להשיג את הספר?
בחנויות הספרים, לא?