אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
אַרְבָּעָה
4. שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל
אֵשׁ נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם, וּבָעַר הַיָּם
הָאָרֶץ נִבְקְעָה, וּנְחָלִים שֶׁל אַרְגָּמָן לוֹהֵט
זָרְמוּ הָעִירָה מִן הָהָר שׁוֹצְפִים בַּהֲדָרָם.
הָרְחוֹבוֹת וְהַכִּכָּר מָלְאוּ הָמוֹן וַהֲמֻלָּה,
וּכְבָר בַּבַּיִת אֵשׁ רִצְּדָה, קָפְצָה מֵעֵץ לְעֵץ,
וְהִתְיַשַּׁבְתִּי פֹּה לִרְאוֹת, עַל הַסַּפְסָל, מוּלָהּ.
הָאִצְטַגְנִין, בֵּין שַׂרְעַפָּיו, פִּלֵּס דַּרְכּוֹ אֶל הַמִּצְפֶּה,
הַבַּסְטִילְיָה בָּעֲרָה, וְעַל הַגַּרְדּוֹם
נוֹתַר רֹאשׁוֹ שֶׁל הַתַּלְיָן, כְּמוֹ בֻּבַּת פִּיתוֹם:
'כָּל הַתְּשׁוּבוֹת כָּלוּ עַכְשָׁו, וְאֵין לַפֶּה מַרְפֵּא;
אֵינְסוֹף שְׁאֵלוֹתָיו יִדֹּמּוּ – בְּמַעֲנֶה אֶחָד.'
הָאִצְטַגְנִין נָפַל מֵעַל, בּוֹעֵר בְּשַׂרְעַפָּיו,
בַּרְנָשׁ אֶחָד צִמַּח מַקּוֹר, אַךְ לֹא פָּרַשׂ כָּנָף;
כָּלָה הַכֹּל, אַךְ אֶת עֵינִי קַו אוֹר אַחֵר לָכַד.
מתוך "יום", תג/ הקיבוץ המאוחד 1999
במילים אחרות
שלמו מכות מצריים
עמוד השחר קם
תמו המכות, אבל לא נשלמו הבנים. המשך יבוא.
שיר יפה מאוד
בעיני, היפה מהארבעה
תודה, דוד.
את זה הכי אהבתי מהארבעת הבנים/שירים.
ככה זה, יעלה, תמיד יש בן מועדף 🙂
נו. נו. נו, אמיר. מאד לא פוליטיקלי קורקט, ומאד לא פוליטיקלי פסיכולוגי….
לא תקין פוליטית, איריס? תענוג 🙂
אז ככה, אמיר יקר, השורה הזאת, "וְעַל הַגַּרְדּוֹם נוֹתַר רֹאשׁוֹ שֶׁל הַתַּלְיָן, כְּמוֹ בֻּבַּת פִּיתוֹם" כנראה תלווה אותי אל הלילה שלי. וזה לא טוב. זאת אומרת, הדימוי טוב מאד, יותר מידי טוב, אבל בשבילי זה לא טוב. ובכלל, אני מוצאת שיש משהו מאד אפוקליפטי בארבעתם. מאד מפחיד. סוג של שירה שהיא נבואת זעם, ובגלל שהרגש שהכי מתחבר לי להגדה ולפסח, זה זעם, אין ספק שהארבעה האלה עשו את מלאכתם. אבל אף פעם לא אהבתי את פסח והירים האלה, הם שבוודאי אינם מותירים את הקורא אדיש, קשים לי מאד.
צ"ל, השירים האלה.
איריס לכל טקסי הסדר ויציאת מצרים יש משמעות רוחנית כל אלה בבחינת ענפים לשורש רוחני מהותי מאוד כדאי לך להתענין אז כל המכות האלו יקבלו צביון אחר באמת
חנה יקרה, אני מניחה שכך, אבל לצערי באמת לא התעמקתי בחלק הזה של החג. אם בא לך להפנות אותי, או להעלות משהו בעצמך, אשמח מאד. אולי עוד אפשר להציל את היחס שלי לחג הזה, שאני באמת לא אוהבת. (ולא רק בגלל שבארץ הוא מלווה באלרגיותקשות שלי… פה דווקא אין לי!)
מקוה שצלחת את הלילה בשלום, איריס 🙂
את צודקת, השירים האלה הם אפוקליפטיים – מין קטקליסמה של סוף עולם.
לצערי התפתחותה העניינים פה מצביעה אפוקליפסה. אפשר היה לפתוח מפלגה בשם זה, אבל למעשה אין צורך. כולם דוהרים בכיוון גם בלי להצהיר עליו.
אני רק יכול לנחם אותך שהבנים האלה לא סיימו את תפקידם, והם עוד חוזרים מעבר לסוף ולמוות להתחלה חדשה.
שיר יפה, אמיר ,אהבתי את עמדתו של הדובר כצופה ומתבונן מהצד על ההיסטוריה המתחוללת לנגד עיניו(הדי מהפכה, גליוטינה )אבל מסתבר ההסטוריה חוזרת וזוועותיה רק מתחלפות כמו בגד
השורה המכוננת המאירה את האלם של זה שאינו יודע לשאול היא זאת:
"כל התשובות כלו עכשיו
ואין לפה מרפא
אינסוף שאלותיו ידומו
במענה אחד"
אכן לנוכח תולדות האנושות המדממים האלם והשתיקה הם הם המענה
ולא רק השתיקה אלא גם חוסר המעוף
"ברנש אחד צימח מקור
אך לא פרש כנף"
אך מבעד לאפלה והאלם הדובר השר מבחין בקו של אור , תקווה
לו יהי!
שיר מלא כנפיים, אמיר
על פי השיר קימת הצדקה לחוסר היכולת לשאול, הקטסטרופה הקיומית, מותירה אדם בהלם, אלם מילולי. אך יתכן, שאינו יודע לשאול, סוג של עמדה מהותית, שלא קשורה למצב הארועים.
חנה, גם כריתת הראש היא מענה נחרץ (ולצורך העניין לא חשוב אם כריתה בגיליוטינה או בגלדיולה)
הברנש שרק צימח מקור הוא גרוטסקה של "בעל בית" אחד של אלתרמן, שלאחר שמנה זהבו ואויביו דווקא הצליח לצמח כנפיים ומקור ולעוף. פה אין גם גאולה כזו. הגאולה היחידה היא כנראה של אלה שאינם יודעים לשאול, אבל יודעים לחוות, שמוצאים את העולם בתוך הרגע.
קו האור מן הסתם נמצא שם כל הזמן, אבל רק הם מבחינים בו.
חנה, גם כריתת הראש היא מענה נחרץ (ולצורך העניין לא חשוב אם כריתה בגיליוטינה או בגלדיולה)
הברנש שרק צימח מקור הוא גרוטסקה של "בעל בית" אחד של אלתרמן, שלאחר שמנה זהבו ואויביו דווקא הצליח לצמח כנפיים ומקור ולעוף. פה אין גם גאולה כזו. הגאולה היחידה היא כנראה של אלה שאינם יודעים לשאול, אבל יודעים לחוות, שמוצאים את העולם בתוך הרגע.
קו האור מן הסתם נמצא שם כל הזמן, אבל רק הם מבחינים בו.
"שאינו יודע לשאול"- זה אני.
סוף סוף יש הגדרה למצבי…:)
מה איכפת לי שנפלה אש מן השמים, ובער הים….
כשהאש קפצה מעץ לעץ נזכרתי בשלשת הקופים (לא שומע, לא רואה, לא מדבר)
וזה הצחיק אותי התנועתיות הזו מעץ לעץ- אז ישבתי כמו גולם, על הספסל וההצגה הייתה ממש חוויה…
ותלין המהפכה התהפך על האש, על הגרדום (ואני בכלל צמחונית)…
ובכל הבלאגן הזה בכלל לא היה צורך לשאולה מה קרה ולמה כך קרה. ממילא זה נראה כמו מופע חצות מטורף- מה לי ולזה?..
אני נלכדתי אחר קו אור אחר. קו אור של עולם הרבה יותר נחמד מכל זה….
יש לי הרגשה שלמרות כל ה"דיכי" הזה, מהמצב הנורא הזה, יכול לצאת רק טוב.
זו אופטימיות מלאת אנרגייה אביבית.
שיר מופלא.
{לא מתחייבת לתובנה הזו, גם מחר..)}
:)))) הצגה משו משו, תמי. לא?
אם לא היה מדובר בהרס כואב, הטמטום האנושי בעצם מצחיק עד דמעות.
מקווה שקו אור אחר לוכד את עינך גם היום.
אמיר, הקניידל-אח קשורים לפוני שלי ויארפלו מעט את קו האור, אבל אחרי החג יחזור האביב כי "אם תרצו אין זו הגדה" ..:))
ארבעת פרשי האפוקליפסה מלווים באש(נדמה לי שהיא הופיעה בכל השירים)
וכן קו האור האחר שתמיד מחפשים האופטימיסטים חסרי התקנה שהם גם תמימים,גם חכמים,גם רשעים וגם בסוף נאלמו דום ואינם יודעים מה לשאול יותר , אולי כי יש להם תשובה-קו האור?.
תודה על המסע.
ציורי להפליא. חג שמח אמיר היקר.ספליך מלאים אצלי בינתיים באור עד שיגיעו אליך.
מירי, תודה, ונכון, ארבעת הבנים הם גם ארבעת פרשי האפוקליפסה פה, אלא שאינם ממיטים את האסון אלא יודעים אותו על בשרם שלהם.
וכמו שכתבתי למעלה לחנה, קו האור הזה אינו מתגלה כבדרך נס לצדיקים, אלא מובחן על ידי מי שבאמת רואה, מי שנמצא פה בקבלה מלאה ללא שאלות ומענות. לא חושב שזו תמימות או אופטימיזם (ר' תם) אלא מין יכולת להישאר בתוך הרגע.
שמח לשמוע שספליי התמלאו (במה?!) הם עוד יגיעו הביתה…
מתאים לי שקו האור נראה ואיננו טמון לצדיקים אלא לבני אדם שהם ארבעת הבנים גם יחד וגם לחוד. צריך רק לדעת לראות.
דם ואש ותמרות עשן
כל התשובות כבר ניתנו !
שיר מרשים
אחר כך עמד וכבה האור
צימח נוצה, כנפים ומקור,
על אדן החלון עלה,
חלף על העיר כציפור גדולה
בַּרְנָשׁ אֶחָר צִמַּח מַקּוֹר,
אַךְ לֹא פָּרַשׂ כָּנָף;
כָּלָה הַכֹּל,
אַךְ אֶת עֵינִיו
קַו אוֹר אַחֵר לָכַד.
ברנש אחר צִימח קרנף
אך לא פרס מקור
קל הכל
זאת אש השאול
הביאו לי מטף.
החזק מעמד, מיד נביא 🙂
לאמיר,
אני מאוד שמחה על זחיחות הדעת שלך ועל העליצות הרבה שאתה מגלה לנוכח האש, הבערה והאפוקליפסה.
לדאבוני, איני יכולה להשתתף בשמחתך. או לגלות כל התפעלות לנוכח תחזיותיך וגם לא להשתתף בהם.
בשיר הזה, דווקא הציור לקוח ברובו מן המהפכה הצרפתית, שסמנה שינויים רבים לחיוב בתולדות העת החדשה. זאת חרף נחלי הדם המרובים שנשתפו בה.
מראה זה מתואר יפה בספר "עלובי החיים".
נראה לי בסיכומו של דבר שבארבע השירים על הבנים אתה מתעסק יותר מידי באסטתיקה של השירה ושל המילה ליצור חזון. כמו כן נוסף על כך הידע כמובן שיש לך.
אלא מאי, חסרה האידיאולוגיה. אידיאולוגיה לתיקון, בדרך. או שאין לך כל תשובות אידיאולוגיות רק לשרוף הכל. אזי לא תשאר ואפילו גחלת אש.
דווקא בהקשר זה הייתי מציעה לך לחזור ולקרוא את שירך שלך עצמך "תיקון" שם עוד נשארו הרבה שרידים אנושיים. ולכן, גם תקווה אנושית.
נכון, העיתים הם קשים, ותמיד יהיו קשים, אבל תדיר יש את הנשמה היתרה ומעשי הגבורה של יחידים לטוב ולרע.
כל אלו לא באו לידי ביטוי באף אחד מן הבנים שהצגת כאן. מלבד הרבה ידע ואסטתיזציה של כתיבה.
אם על כך תעלוז נפשך.
תנוחם…
מה אומר אני לך על כך?
איני מצטרפת לחגיגות דיוניסוס ולא לאלו הבכנליות שבהם אתה עצמך מתבשם ממילותך ומחזונך הנורא. שיוותר כולו שלך.
חוה
אבל השיר פורסם לפני עשר שנים!
יש חוק התיישנות על חטאי השיר
חזרי אלינו חוה!
ואולם, התגובות הן מהיום.
הצהלה סביב הקטקליסמה הן מהיום.
חוץ מזה, קראתי את כל הספר.
אפשר לומר, כי ארבעה הבנים הללו אינן משקפים את הספר כולו.
מעבר לזה, השירים הללו נעקרו מסביבתן הטבעית, בהקשר הכולל לספר יש משמעות, ויש גם אמירה.
אבל, ככה לעשות מן ברדק כזה סביב הבנים הברדק הוא היסטורי, שמבוסס כאמור על הידע של המשורר בלבד.
צריך לומר תיקון על חטא שחטאתי.
ומי הוא הקורא לי לשוב. מי הוא המתאווה. ואני הרי בכוונה נעדרתי. מרחק אסטתי אינו מזיק לעולם.
חוה
חוה, איזו עליצות ואיזה דיוניסוס?
השיר הזה מסתיים בתקוה דווקא. קראי.
חוה, איזו עליצות ואיזה דיוניסוס?
השיר הזה מסתיים בתקוה דווקא. קראי.
הי אמיר, רואה שהגיע הרביעי בגוף ראשון יחיד. נו בטח חשבתי לעצמי, הכל בוער והוא יושב מולה, זה כבר מקום לאני אחד, כמה ישבו ויצפו בה. ובכלל, מילא אם זאת אש, זו באותה המידה יכולה להיות גם מישהי שקו האור יכול להיות בתוך התופת הזו שבה הכל בוער, איזה חיוך שלה או משהו שהלא יודע לשאול הזה מסתפק בו בשביל להיות אופטימי. כן, כבר אין את מי לשאול כשהאיצטגנין נופל ובמקום שהשיר נמצא מה כבר יועילו שאלות? הכל כלה, הוא עוד שם, מתאר מהשטח ומסיים בנימה אופטימית.
אז גם אני אסיים בנימה אופטימית ומאחלת חג שמח.
(ולא לשאול אותי על החוצן, לא שמרתי על הקישור ואני כבר לא זוכרת מה בכלל חיבר אותי אליו:)
סיגל, חג שמח, הכל אביב…
אבל זה לא הוגן לא לספר על החוצן..:))
חג שמח תמי, התובנה הזו שבאה עם הסיפור של החוצן שמש ריגשה אותי היא ממש חמקמקה כמו השראה, ברגע שהיא חולפת, אני יכולה רק להבטיח שאם היא תחזור אני אתפוס אותה בעשר אצבעות ואקליד כאן את הרעיון שהיה בה. רק שבכדי לא לפתח ציפיות שיבריחו את החמקמקה הזאת, אני אניח לה ואולי היא והחוצן יחזרו מרצון.
ומשהו שחשבתי עליו ולא שכחתי..עדיין…זה השיום של השירים, הרשע נשמע הרבה יותר חכם מהחכם, והחכם נשמע כזה שיודע לשאול אבל לא יודע לענות, אז הוא לא ממש חכם, והתם הוא ממש נשמע הכי חכם לאור הסרט שבו הוא חי, אם כבר הכל תם וכמעט נשלם אז למה לא להנות מאיזו טיסה אחרונה לשמש? וזה שאינו יודע לשאול הוא בכלל לא אחד שלא יודע, הוא יודע מאוד טוב שאין את מי לשאול, ועוד שמתי לב שסביב האש כולם עושים משהו, התם רוכבים על סוסי השמש מעלה מעלה וצונחים נופלים, הרשע רוכבים בין ארץ ושמים מגיחים ושבים אל עולם מטוהר, החכם כותבים ומבארים מחפשים וחוקרים ורק זה שאינו יודע לשאול מתיישב לו על ספסל לצפות במתרחש באופן לא אקטיבי בעליל. דאואיסט כזה, "עשה באפס מעשה" ורואה את האור.
אוח, סיגל, כתבת מנטרה.
עונג של חוט מחשבה לך.
הי סיגל,
חשבתי איך יעבור החג בלא שאומר לך חג שמח.
אז הנה יש לי את ההיזדמנות לומר לך חג שמח, ושהכל יהיה נפלא עם חוצנים או בלעדיהם.
שלך, חוה
חוה,סיגל,טימה בז וכו' -האם נדונו לפרדה עולמית או שהכל זמני – לצרכי ריחוק אסטתי?
חברים מקשיבים לקולכן הו הו
חשבתי שאולי סיגל הגיבה,
אבל מצאתי אותך. האם השאלה שלך היא קנטרנית או שמא מתקנדסת וכי אינך יודע כי הכל הוא זמני. וגם אתה בינתיים.
הקללה הכי נוראה שיכלתי לאחל לך הוא לחיות עד קץ הדורות.
ובכלל אולי תגדיר מהו מרחק אסתטי?
וכאשר הכל כאן, וירטואלי הרי לא תוכל לשמוע את קולנו באותה הקונכיה
ועל כך אגיב הה, ואויה.
בטוחתני שלא תתאפק שלא לענות. למה? ככה.
ושוב סיגל, השמיעי כתיבתך.
חוה
הי חוה,
פה ושם אני כן מגיבה אבל התקופה הזאת של חיי לא כל כך טובה כתיבתית אז מה שאת רואה ממני כאן זה בערך המקסימום שלי לכעת.
אבל אני אופטימית ויודעת שיהיה כיף לחזור לכאן ולקרוא ולהזכר כמה היה מעורפל, וכמה הכל חלף:)
אז מנצלת הזדמנות זו שכאן גם לאחל לך מהלב חג שמח במובן של שמחה וחגיגיות בחיים בכלל.
לסיגל,
החג הזה עבר עלי ועדין בצורה הדי נוראית שאפשר. למה? כי אין קשר בין המציאות היומיומית שלנו לבין הימים הללו שנכפו עלינו, ובכלל אני לא נוגעת במצות, ובכל תשמישי פסח למיניהם.
אכן קראתי בפסח בקישור והסבירו כי המנהג הגיע מן התרבות היוונית, כאשר היו יושבים בסעודה והוגים בכל מיני עניינים ברומו של עולם תוך כדי טקסים, יין ואכילה.
ולגבי שאלת העליצות, העליצות היא לנוכח ההתפעלות מן האפוקליפסה המחכה לנו לאורך שירי הבנים על האזכורים שלהם.
ובכן, אמיר, אולי אתה שוכח, אני קראתי את כל הספר "יום" קראתי והפכתי בו ואף השתאיתי ליופיו. במובן זה אין הבנים משקפים את האמירה הכוללת בו. התרסה קשה לנוכח כל פולחן ישראלי שנאמר שנים על גבי שנים תוך קריאה חוזרת ונשנית באותו הסידור והמרתו בשפעת אמונות שמכל אחד מכן אפשר לקחת דרך אישית ללכת בה.
קינה נוכח השיירה המתפתלת מזה שנים על גבי שנים של קיום נוכח תיאורי בריאה שהיא חלק ממנה שאין יפים מהם.
וכמובן שיש עוד.
כאשר מתייחסים לכל הספר "יום" אפשר לעמוד נכחו ביראה שהיא מעין יראת קודש מול חיי כל-אדם.
אבל, הבנים שהובאו כאן נעקרו מהקשרם, ועוררו התפעלות של שמחה על גורל שלא ראיתי בו כל תקוה, לאחר השריפה אל מול מדורת השבט. מכיוון שארבעת הבנים עוררו חזון נוראי לאחרית הימים.
אני כותבת כעת בהכללה ואולם לומר שלא קראתי? קראתי כל שיר ושיר והפכתי בספר כולו, ואת שלי אמרתי.
חוה
חוה, דווקא כשנמצאים במצב לא הכי טוב, נמצאים לדעתי במקום כזה שבו מרגישים שסוף העולם מגיע או משהו, תראי את העולם הנוכחי שבו אנו חיים, אפשר לראות בעצם שבכל נקודת זמן אנחנו על סף איזשהו סוף ולהרגיש שמתישהו הוא יהיה באמת סוף סופי, ושם וכאן בדיוק בנקודות הזמן האלה נכתבים כנראה שירים כאלה, והם אינם נבואיים יותר ממה שהם גם מתארים מצבים שהיו ועודם. ובעיניי יופים של השירים הוא דווקא הזוית האופטימית שניתן למצוא בעצם בסופו של כל שיר כמו כנראה בסופו של העולם. אפילו שכל הארבעה שונים, כל אחד מהם מחפש טיפת אור להאחז בה וגם מוצא,
כך שאצל התם נכתב: אֲבָל אֲנַחְנוּ רַק שָׁמַעְנוּ אֶת קְרִיאַת הָאַהֲבָה
אצל החכם:
אֵיךְ יֵרָקַח אֶפְרֵנוּ לְשִׁקּוּי חָכְמָה.
אצל הרשע:
וּבְיָדֵנוּ, בְּקָנֶה חָלוּל, לָשׁוֹן מֵאֵשׁ הָאַהֲבָה.
ואצל זה שאינו יודע לשאול:
אַךְ אֶת עֵינִי קַו אוֹר אַחֵר לָכַד.
בסופו של דבר אפשר להבין מה שידוע לכל שכולם מתים בסוף, אבל לא משנה איך נחיה את החיים נמות, מי קודם או מי אחר כך, ואפשר להאמין שאפרנו יהפך לשיקוי חכמה כדי הלחם בפחד ואפשר להיות נועז יותר כמו התם בלי לחשוב בכלל על אותו הסוף, ואפשר להיות פשוט "רשעים" ולחיות טוב ולאהוב ולהיות מאושרים, ואפשר למות בשלווה כמו שמספרים שבעצם מתים והולכים אחרי איזה אור אז למה לשאול שאלות כמגיע הקץ הוא מגיע ובעצם הוא באמת תמיד סביבנו וקרוב אלינו ואנחנו מגיבים אל החיים כמו אותם ארבעה בנים, בכל תקופה באופן אחר.
ואת הספר יום בשלמותו לא קראתי אבל אני מרגישה שיש בדברייך תוכחה כשלהי שבעצם אני לא מצליחה להבין. ולכן תגובתי זו שאולי נשוחח על כך בינינו (ננצל את חופשת החג שכולם תקועים בפקקים ונשתולל לנו בבלוג:) (קצת:)
לסיגל,
אעיז להעיד על עצמי שאני אדם כנה, חנופה אינה מדרכי, לא התייפיפות ולא הרצון למצוא חן.
ולכן, גם העברתי ביקורת על אותם הבנים שכולם חשבו שהם נפלאים כל אחד בדרכו שלו – כולם נבאו את אותה הבערה ואת אותו החורבן וההרס שיבוא על העולם.
כל אלו אינם כרוכים במאומה בספר "יום", ולכן בסיכומו של דבר, למרות שביחד עמכם קראתי את השירים ויכלתי להוסיף עוד כהנה וכהנה. אבל לנוכח ההשתאות, ההתלהמות אני השתתקתי.
אין ברצוני למלא אחר משאלות לב הכותב/המשורר להביע קריאות כמה נפלא ואת זה הכי אהבתי, אלא לומר את אשר על ליבי בהקשר לשירה שהוצגה כאן בפוסטים אלו. כאשר כל בן מייצג איזו זווית היסטורית. אני בחלומי לו הייתי כותבת על החכם, ובכן אפשר שהופך לשיקוי חכמה אינו ממשאלות ליבי.
מה שאני רוצה לומר הוא, ששביב תקוה בעיני אינו מספיק לא בקו האור, ולא בגחלת אחת של אש האהבה.
הייתי פשוט רוצה שהעולם יהיה טוב יותר וזה מה שאכן עושה אמיר אור בספר "יום" כולו. הוא יורד לפרטים קטנים ומאוד אנושיים. השיר תיקון אף הוא שיר נפלא, אדם שמודע לחטאי האגו שלו ועליהם הוא קורא תיגר, או לפחות מביע אותם.
איך עולם טוב יותר, להודות באנושיותינו בשפה שירית גבוהה ונמוכה גם יחד. להיאחז תזזית לנוכח אמונות שווא שנקבעו מאות בשנים, במקום שאיש איש ימצא את הדרך המתאימה לו.
דברי התוכחה לנוכח ההרס שזרעו הבנים בשלב מסויים הגיעו לי עד נפש. ובאמת יכול להיות שאף יתגשמו.
אני סוברת שאנו חיים בעולם כמעט נטול צדק ויושר לחלוטין. יש שפה אחרת לעשירים ולעניים, יש שפה שונה לקשי היום, ושונה לשבעים ולדשנים, רובנו הפכנו לעמך וזילות החיים פשטה. אלו הדברים שמטרידים אותי המרוץ אחר השגת מטרות, כאשר בדרך נרמסים כל ערך אמיתי כמו אהבה, כמו הכנות לדרך האישית של כל אחד מאיתנו מבלי שום קשר לנורמות וסטנדרטים חברתיים אולי ברוח הזן.
הרבה מאלו או חלק מהם מוצגים בספר יום, בין אם כיחיד או בין אם כקולקטיב. על כל אלו לא קבלתי מאמיר כל תגובה.
אני יודעת שאמיר יודע לכתוב, ואפילו נפלא, אבל לא על מיעוט התקווה תהיה הדרך, כי בה איני מסתפקת. והדרך או הדרך כמה אש, כמה הרס, כמה חורבן אלו הנותרים בתודעתי ואותם אני מבקשת להזיח מדרכי.
ולא איני תמימה, ככה אנחנו נראים ההיבריס האנושי עושה בנו שמות, ובכל אופן הייתי רוצה לחשוב שאני קצת אחרת, יותר אוטונטית, והמוות – יגיע, רק שלא ירקחו מאפרי שיקוי חכמים, אלא יניחו לי לישון על מיטתי. כי היום מאומה כבר אינו בטוח. ואני יש לי חשבון עם יותר מידי עניינים.
אני בטוחה שאת לא תמימה וחושבת גם שאת חכמה וכנה, ובכל זאת אולי את רואה את התמונה הגדולה מידי (מכיוון שקראת את כל הספר) ולכן מפספסת את "כוונת המשורר" בהביאו דווקא ורק את השירים האלה לבלוג. (המרכאות באות כי אני לא יכולה לדעת באמת, אלא רק להביע דעה אישית). לדעתי אדם יכול לעשות בשיריו כרצונו ולהוציאם ממשממעות אחת ולהעניק להם משמעות אחרת, במיוחד כשיוצא שלקראת הפסח זה מביא הסתכלות אחרת על ארבעת הבנים, שבהגדה יוצא שהחכם הוא חכם מכל, ובאמת ישנם ארבעה בנים ואילו כאן יוצא שהקורא יכול להפעיל מחשבה משלו ולחשוב, האמנם? בהגדה לארבעת הבנים יש מקום למשפט אחד ואז מפרשים אותו ולועסים לנו אותו, ואילו כאן אין מדובר במילים אלא במעשים. וכהנה וכהנה הבדלים. אי אפשר להעלות לבלוג ספר שלם, ואז גם קורה כמו שכתבת דבר אחר מאוד לקורא ולמוקד ההתייחסות שלו.
אמיר מעלה לכאן שירים מכל מיני ספרים ואין לי מושג לגבי שאר הספר (מלבד ספרים שיש לי) ואני נהנית לקרוא את השיר ככה במנותק וברור לי שיש לכל שיר גם משמעות נוספת בהקשר.
תראי למשל את השירים ממוזיאון הזמן. ישנם שירים שאמיר העלה בזה אחר זה כי היה ביניהם קשר, ובספר עצמו כשקוראים את כולו זה מוסיף עוד הבנות וזוויות ראיה, אבל גם ככה, בבלוג, ניתן להתחבר אליהם ולהשתאות ממיוחדותם. ואגב התלהבות משיר, לדעתי היא בכלל לא בושה, היא יותר ברמה של לא להתבייש לפרגן, ומי שכותב אפילו רק איזה יופי, לו היה לי בלוג היה זה מחמם את ליבי שיראו בי יופי. אבל לדעתי עדיף יותר מזה. עדיף לכתוב באמת מה היופי, ומה בשיר, ובכך את ואני דומות, אם כי היופי בעיני המתבונן, ועינינו רואות יופיים שונים:)