אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
אַרְבָּעָה
3. רָשָׁע
רוֹכְבִים בֵּין אֶרֶץ לְשָׁמַיִם, הִשְׁלַכְנוּ אֲבוּקוֹת בַּיְעָרִים
נוֹתְנִים פַּרְעוֹת רָאשֵׁינוּ בְּשַׁלֶּכֶת הָרְגָבִים הַבּוֹעֲרִים:
הַבּוּז לַשַּׁאֲנָן, לְעֶשְׁתּוֹנוֹת בֵּיתוֹ וּלְכָתְלֵי חֻקָּיו!
כָּל שִׁנֵּינוּ בְּפִינוּ מִבֶּטֶן אִמֵּנוּ, חָלָב וְדָם עַל לְשׁוֹנֵנוּ,
נִרְדַּפְנוּ, נִכְלֵאנוּ, עֻנֵּינוּ –
עַד אֵשׁ נָפְלָה וַתְּלַהֵט, וְדִין אֶת הֶהָרִים נָקַב.
וּכְשֶׁבָּאֵשׁ כָּלוּ "עוֹלָם", "תַּרְבּוּת", "הִיסְטוֹרְיָה"
הֵגַחְנוּ בְּנֵי חוֹרִין בְּתוֹךְ הַהֲפֵכָה
לִנְתֹּש-לִנְתֹּץ אֶת הַנּוֹתָר מִסֶּכֶר הַבְּרָכָה
וְשִׁיר בּוֹעֵר נָשַׁפְנוּ עַל אוּד עָשֵׁן בִּטְרוֹיָה,
בְּאָלֶכְּסַנְדְרִיָּה, יְרוּשָׁלַיִם, רוֹמָא;
אַחַר, בְּשֹךְ הַלֶּהָבָה,
בְּרֶדֶת לַיְלָה וְצִנָּה עַל עוֹלָמֵנוּ הַמְטֹהָר
שַׁבְנוּ כְּאֵלִים אֶל מְעָרַת הַשֵּׁבֶט לְמַרְגְּלוֹת הָהָר,
וּבְיָדֵנוּ, בְּקָנֶה חָלוּל, לָשׁוֹן מֵאֵשׁ הָאַהֲבָה.
מתוך "יום", תג/ הקיבוץ המאוחד 1999
מפחיד אותי שדווקא את זה אני הכי אוהבת. הכי מתחברת אליו. מה זה אומר עלי? אין לי מושג. מקווה שזה לא אומר מה שאני חושבת שזה אומר. אולי בגלל שזה כמעט הסוף? גם ב"אחת", ו"לא זזה", הכי התענגתי על השלם. ועדיין אני מנסה לחשוב למה. קודם כל מוטיב האש שנדון בהרחבה הוא בוודאות לא הסיבה. אש מאד מפחידה אותי. אולי דווקא העולם המטוהר ברשע, אך גם מהרשע עצמו. יש משהו מאד חזק בכאוס על ההר, שמסתיים בקול דממה, למרגלותיו. ואפילו מתחת לאדמה. ועוד בקטנה, יש משהו מאד מבריק בציור השירי הזה, של איגרא רמה לבירה עמיקתא. ועדיין תמיד אעדיף בירה עמיקתא. ועכשיו, עוד אני כותבת ת'תגובה, אני מבינה למה התחברתי לזה הכי, בגלל הסוף. בהחלט משאיר טעם לעוד, וברור לי שיעלה אצלנו על שולחן הסדר. יש לזה תירגום לאנגלית? מקווה שכן.
שבת שלום.
איריס, למה מפחיד?
האש מטהרת פה הרבה לכלוך היסטורי וחברתי. לפי הרשע אולי זוהי בכלל אש של אהבה.
"בהבאיש מי הברכה אשבר את הסכר / ברוב אהבתי אשברהו" (קיטס)
ויש גם חוכמה באש הזו. הסוף מרמז למיתוס תרבות מכונן.
ואנגלית? כן, יש. שני תרגומים שונים. אחפש לך אחר כך.
מפחיד כי יש ברשע משהו שמאד מושך אותי. אני מסתובבת שנים עם השאלה למה אנשים רואים סרטי אימים/רציחות וכו'. אני, אולי באיצטלה צדקנית משהו, פוסלת את אלה על הסף, גם כאשר מדובר ביצירות מופת.ולדעתי המשיכה של אנשים לסרטים האלה נעוצה לא באהבה לפחד, אולי טיפ טיפה, אבל יותר ביכולת שלנו לזהות ולהזדהות, בהפוך על הפוך, עם הדחפים האלימים שלנו, עם אלימות קשה, עם הרשע. בגלל זה, אגב, אין לי התנגדות מוחלטת לכל סוגי הפורנו. אבל זאת שאלה שאפשר וצריך לדעתי לדון בה.
ואני חוששת שלא תצליח לשנות כבר את היחס שלי לאש. וגם פה, הפחד נעוץ באמביוולנטיה שהיא מייצרת. מחד, הדבר הכי יפה שיש, ומאידך יכולת כליה אדירה.
והשיר יפהפה בעיני. אם לא אמרתי. ומאד אשמח לתרגומים שלו לאנגלית.
שבוע טוב טוב אצלך, והלוואי גם אצלי.
איריס, לא חושב שצריך לשנות את היחס שלך לאש – לפי ההסבר שלך (שאני מקבל) היא כבר במקום האמביוולנטי הנכון, שבו יש יופי עם פחד, כלומר מתח שיא של משיכה 🙂
הרוע מושך כי יש בו סוג של שליטה. זו שליטה של הרס וכאב, אבל שליטה. כולנו חוינו משהו מזה באופן אקטיבי ו/או פסיבי בחיים האלה או באחרים, אני חושב.
בסרטי אימה, ובאופן שונה גם בפורנו שהזכרת, ישנו הריגוש הזה, אבל ממקום בטוח. במין במיוחד יש לא פעם בנייה של מתח דרך כריכה של סוגי עונג וכאב יחד. אין מה לדבר שלא היינו מחזיקים מעמד על דייטה של סוכר 🙂
אמיר, לאיזה מיתוס תרבות מכונן רמזת?
להדס אל השאול?
ואגב פורנו, מקבלת לגמרי את הניתוח שלך, אם כי בפני עצמי די מתקשה להגן עליו בגלל שלא מכירה פורנו שהוא מנותק מתעשיית הפורנו, שהיא בעייתית מאד בעיני. כתבת על זה משהו בעבר?
ןעןד אגב, לא ענית לי אם יש את אסופת המסות שלך בספר.
טוב, אולי כבר הלכת לישון. לילה טוב טוב.
איריס, המיתוס המרומז בסוף השיר הוא המיתוס של פרומתיאוס שגנב בקנה חלול את האש מהאלים.
ושני לא 🙂 –
לא כתבתי על תעשיית הפורנו, ומסכים אתך שהיא בעייתית. התכוונתי למשיכה שלנו ולעצם התופעה – מהזמן העתיק ועד היום. כוח הקיום שלה מגיע עד לפריהיסטוריה של הנפש.
ולא, לא הוצאתי עדיין אסופת מאמרים.
תודה אמיר. אקרא את המיתוס של פרומתיאוס ואחזור לשיר.
אנא זכור לחפש לי את תירגום השירים לאנגלית.
ופריהסטוריה של הנפש זה ביטוי שאני צריכה לזכור. הוא מאד ציורי… היית מתאר את הנפש כאיזה דינוזאור רגיש….? מעולה.
שבוע טוב טוב.
Wicked
Riding between earth and sky, we flung torches into woods
tossing our vengeful heads at the falling fiery clods,
despising the serene, their home thoughts, their law of walls!
From our mothers’ wombs, all our teeth behind our lips,
milk and blood on our tongues, we were chased, imprisoned, whipped
until fire fell and burned and judgment sliced the hills.
And when world, culture, history by fire were destroyed
we leapt free out to the wrath and revolution
to destroy and smash the dams of benediction
and blew a torrid song on smoking firebrands in Troy,
Alexandria, Rome, Jerusalem;
then as the embers expired,
and into our purged world the night and cold surged,
to the tribe’s piedmont cave as gods we returned
bearing, in a hollow reed, a tongue of love’s fire.
Translated by Vivian Eden
והנה עוד תרגום, אחר:
THE WICKED
Riding between world and sky we flung burning brands among trees,
lost the hair of our heads to flaming showers of earth.
To hell with establishment: family values, laws become walls!
Our teeth set in our mouth since our mother’s belly,
milk and blood on our tongue together, we were imprisoned, tortured, chased
till fire fell raging, judgment burst through hills.
When “world”, history, civilization, disappeared in conflagration
we emerged, free within chaos
to smash what was left of the dam of grace:
breathed out a burning song on the embers of Rome,
of Troy, Alexandria, Jerusalem.
Later, when the flames had died,
night and bitter cold falling on our purified world,
we returned to the tribal cave at the mountain foot like gods:
in our hand, in a cane, tongues from the fire of love.
Translated by Amir Or and Fiona Sampson
אמיר יקר מאד. תודה גדולה וחג שמח!
הרשע באמת מושך מאוד, למרות שיש בו את הברברים באים הוא שומר את לשון אש האהבה אחרי שמנתץ הכל.. נפלא
חני, הוא מושך, אבל לא למרות אלא בגלל :))
הדיון למעלה עם איריס בעצם באותו עניין, לא?
פתחת לנו שער רשע בשפה נבואית ,
ובידה קנה חלול יורה לשונות אהבה .
מילים חוצבות אהבות.
תודה, אבנר.
ואיך אתה חושב, חוצבים אהבה?
אמיר מאותה מחצבה רצית שאכתוב לך שיר רצית ממני בית אבן
שלא יהיה בנוי ממילים מילים הן אבנים, לעיתים באותה קשת
בית כפר שכונה או עיר
אבנים לאהבה חצבתי מהרי המחצבה ,
לעיתים אלה שבאו מאותה מחצבה
נפגשות שוב בקיר רציתי לכתוב לך שיר.
מרקו פולו אצל קאלווינו*
מתאר גשר, אבן אחר אבן.
"אך איזו היא האבן התומכת בגשר?" שואל קובלאי חאן.
"הגשר אינו נתמך באבן זו או אחרת", עונה מרקו, "אלא בקו-הקשת שהאבנים כולם יחד יוצרות."
קובלאי חאן שותק שעה ארוכה, מהרהר.
עד שהוא מוסיף: "מדוע אתה מדבר איתי על האבנים? רק הקשת היא המעניינת אותי."מרקו פולו עונה:
"בלי אבנים לא קיימת שום קשת."
גם אני שתקתי שעה ארוכה, והרהרתי…
חשבתי על כך שהקשת לא קיימת
בלי מי שהגה אותה, וראה אותה בעיני רוחו, וחצב את האבנים, וסיתת אותן שיתאימו וחיברן זו לזו בקפידה
עד שהיו לקשת כך גם השיר.
—
עד כאן זה שיר לבונים החופשיים אבל יש המשך גם לבונות 🙂
:)))
תודה רבה, אבנר, ושנברא הרבה קשתות באבן ובענן.
לא ידעתי שלבונות החופשיות יש פה וריאציה מיוחדת, אבל אשמח לשמוע.
הבונות החופשיות בנוי על אותה פתיחה אח"כ לא זוכר בעל פה, אז מבחר :
"בעינין הקשת היא היתה קעורה הוא היה קמור
היא אמורה למלאכה לגשת
ובעיניין הבנות היה מזכר :-)?
מזקר הבנות
" הבו לבנות אין פנאי לעמוד אף רגע בנו נא הבנות …וכו וכו
ובבניין ארצנו ובניננו ננוחם.
אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה
ואבן מאסו הבונות היתה לראש פין."
אבנר, בבניין ארצנו ניוחם
ידעתי שאוהב אותו את המשוחרר הזה!
🙂
הי אמיר, הבטחתי לעצמי לא לתפוס את כל המשבצות של התגובות, אבל תגובה אחת (או שתיים או שלוש) אי אפשר לא להגיב כי השיר, במיוחד השיר הזה, מעורר לתגובה מיוחדת על הזוית המעניינת שדרכה אתה רואה את הרשע. באופן אישי אני מתחברת לתום אבל מתוך השיר הזה נראה שהרשע בעיניך הוא ממש לא רשע, הוא פועל בתום והוא הכי חכם וכל מה שהוא רוצה זה לעזור לאסונות לקרות כדי שהעולם יתנקה ואז אולי תבוא האהבה. ברור שזה גם יכול להיות שיר על ערפדים ועוד יותר ברור שהחוצן יסביר בסוף המחרוזת הרבה יותר טוב ממני. אבל לעת עתה, אשמח לשמוע אם אני צודקת ואתה באמת חושב שהרשע הוא הכי מכולם.
סיגל, איך שיר על ערפדים? אפילו החוצן כרעיון נשמע יותר ויותר הגיון פשוט…
התם והרשע אכן אהובים עליי בזכות הפריעה של הסדר הקיים, בזכות מעוף הדמיון.
א.
🙂
זה נכתב לי בראש, אבל זה ישמע כל כך ילדותי ששום נופך מבוגר שאנסה לשוות להסבר שלי לא יעזור. אז נעזוב חוצנים וערפדים ונשאר עם ארבעה שטיילו כבר בכל העולם בכל השנים וחזו בכל האסונות והם אחד שבעצם ארבעה צדדים בתוכו מגיבים לסוף העולם, בין אם בו זמנית ובין אם בפרקי גיל שונים. (הרשע הוא התינוק, עזבתי את הדם הערפדי ועברתי לחלב אם:), התם הוא הנער, החכם הוא המבוגר וזה שאיננו שואל כבר, זה שרואה את האור בדרכו לעולם שכולו טוב, הוא הזקן).
זה מאוד מעניין, סיגל. הפכת אותם מארבעה ארכיטיפים, ארבעה סוגי בני אדם, לארבע פאזות שמתקיימות שלב שלב אצל כל אדם.
ולחשוב שהתינוק הוא הרשע! שמגיע הנה כמו הנוסע השמיני אבל מביא לשון של אהבה אל עולם האבדון הזה?
התם באמת מתאים לנעורים והחכם לזקנה, אבל לשים מעבר לזקנה את שאינו יודע לשאול חותם את הפירוש שלך בפרספקטיבה באמת אופטימית 🙂
"ובידנו בקנה חלול לשון מאש האהבה"
איזו שורה יפה . הרשע קורא תיגר על עולם שאנן ומדושן עונג האש שבידו הורסת את הישן מטהרת ובונה עולם חדש של אהבה האש , האש נמנעה מבני האדם שלא ידמו לאלים(סיפורו של פרומיתאוס)השליטה באש מעניקה להם כוח אלים בשירך נתת משמעות חיובית לרשע כבונה עולם חדש מטוהר. תפיסה מענינת
נכון, חנה, קראת את הרשע שלי לפני ולפנים. וה'לשון מאש האהבה' היא כמובן לא רק שלהבת…
מעניין שדווקא הרשע מחובר יותר למקורותינו מאשר קודמיו התם והחכם. נכון, או לא, אמיר?
"הבוז לשאנן" ("לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל" – ספר איוב, הציטוט מהזיכרון. מקווה שלא מפספסת).
"ודין את ההרים נקב" (ייקוב הדין את ההר)
"בני חורין" (ההגדה)
"לנתוש-לנתוץ" ("לנתוש ולנתוץ להאביד ולהרוס").
"אוד עשן".
ויש כנראה עוד.
ו'פרעות' יכול להיות גם רבים של 'פרעה'.
ועל השאר אני עוד חושבת. השיר מתפענח לי בהדרגה, בשכבות.
תלמה יקירתי, יש עירוב של מקורותינו ומיתוסים גם בקודמים, אבל את צודקת שפה המינון לטובת "מקורותינו" ויש פה לא מעט כפי שהזכרת (ואם רצית עוד – בבקשה: "מדם חלל ושביה, מראש פרעות אויב", או "כי אש קדחה באפי, ותלהט מוסדי הרים" – שניהם משירת האזינו )
נטלי מכירה רשעים
כמה וכמה כאלה
רוֹכְבִים בֵּין אֶרֶץ לְשָׁמַיִם
שִׁיר בּוֹעֵר נָשַׁפְנוּ
עַל עוֹלָמֵנוּ הַמְטֹהָר.
שַׁבְנוּ כְּאֵלִים אֶל מְעָרַת הַשֵּׁבֶט
וּבְיָדֵנוּ,לָשׁוֹן מֵאֵשׁ הָאַהֲבָה.