אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

אחת (2)

 

 
 אַחַת    (6-4)

 

 

4

 

הַכִּיּוֹר יָנַק אֶת הַמַּיִם

בָּהֶם שָׁטַפְתְּ אֶת מַה

שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁטֹף:

מַרְאֶה שֶׁאֵין בּוֹ דְּמוּת

אֶלָּא מַבָּט בִּלְבַד.

5

 

מִי הָיִית לִפְנֵי

שֶׁאֶת הַגּוּף הַזֶּה לָבַשְׁתְּ?

אֲפִלּוּ לְטַבּוּר דָּאַגְתְּ:

בְּדִיּוּק בָּאֶמְצַע.

  

                    

6

 

לֹא אֶקְרָא לָךְ.

פִּרְחֵי הַשָּׁזִיף, פִּרְחֵי הַסּוֹיָה,

פִּרְחֵי הַדֻּבְדְּבָן

מֵתִים כְּשֶׁקּוֹרְאִים לָהֶם בְּשֵׁם.       

 

מֵת הַשִּׁיר

שֶׁכָּךְ אָמַר.

מההתחלה: 'אחת' (3-1)

 

מתוך "הַחַיָּה שֶׁבַּלֵּב", שיראה אור בהוצאת קשב לשירה


[פורסם בגליון היובל של "קשת"]

120 תגובות

  1. הי אמיר אהבתי מאד את הראשון בדף , !
    ואת השלישי שהזכיר לי באיזו מהירות הדובדבן פורח כולו (יומיים 🙂
    ואת הההתכתבות עם אלוהים מת.
    נהדר סופ"ש משובח !

  2. מתה משיר
    אהבה

    אחר כך אחזור לבדוק דופק,
    של השיר

    • אחת

      1
      אַחַת וִיחִידָה
      כְּמוֹ טִפָּה שֶׁל גֶּשֶׁם
      כְּמוֹ גַּרְגֵּר שֶׁל אֹרֶז
      שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁנִי

      2
      בְּעֵינַיִךְ
      אֵינִי מוֹצֵא דָּבָר
      בְּעוֹרֵךְ
      אֵינִי מוֹצֵא דָּבָר
      בְּלִבֵּךְ
      אֵינִי מוֹצֵא.
      בְּלִי קַרְקָעִית, אַתְּ כָּאן.

      3
      מוּטָב שֶׁתִּתְלַבְּשִׁי עַכְשָׁו.
      לֹא,
      לֹא דַּי בְּבֶגֶד, בְּסִיגַרְיָה,
      בְּחִיּוּךְ, בְּחֹשֶךְ.
      מוּטָב שֶׁתִּתְלַבְּשִׁי עַכְשָׁו.

      4
      הַכִּיּוֹר יָנַק אֶת הַמַּיִם
      בָּהֶם שָׁטַפְתְּ אֶת מַה
      שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁטֹף:
      מַרְאֶה שֶׁאֵין בּוֹ דְּמוּת
      אֶלָּא מַבָּט בִּלְבַד.

      5
      מִי הָיִית לִפְנֵי
      שֶׁאֶת הַגּוּף הַזֶּה לָבַשְׁתְּ?
      אֲפִלּוּ לְטַבּוּר דָּאַגְתְּ:
      בְּדִיּוּק בָּאֶמְצַע

      6
      לֹא אֶקְרָא לָךְ.
      פִּרְחֵי הַשָּׁזִיף, פִּרְחֵי הַסּוֹיָה,
      פִּרְחֵי הַדֻּבְדְּבָן
      מֵתִים כְּשֶׁקּוֹרְאִים לָהֶם בְּשֵׁם.

      מֵת הַשִּׁיר
      שֶׁכָּךְ אָמַר.

      אהבה-מושג חמקמק שרוצה ללבוש צורה.
      לייף-טיים רבים עוברים עלינו כדי להבין, לחוש, לדעת מי היא הגברת האהובה- אהבה.
      היא כמו טיפת גשם, כאן ממטירה עלינו, דומה למקורות מחיים אחרים, כמו הגשם, כמו המים בעצמם אך אין לה שני. מי היא?
      ממה היא עשויה ביומיום שלנו?
      "בעינך איני מוצא דבר" – הדובר מנסה לשוחח עימה, הוא שואל אותה האם לדעתה הוא לא מוצא אותה בחיו.
      הוא מבין שאין לה צורה, אין לה סוף, אין לה קרקע וקרקעית היא ברוח של החומר. הוא מבקש ממנה להתלבש בחומר, בצורה, שתפלוט עשן, שתגיד שהיא כאן, כדי שיחוש בה ולא תחמוק ממנו.
      הכיור ינק את העיקבות שלה, כאילו והייתה לרגעים, אך נאספה אל הים, אל ים שבלתי ניתן לתפוס, ים אהבה.
      בעולם הרוח העיניים הם לב הנשמה, הם האהבה. הדובר חושד שהיא ביקרה אותו כי הוא נזכר במבט, אך הוא אמורפי וחמקמק, ואיך ידע שזו היא שהייתה -אהבה…
      עכשיו כשעומדת מולו הוא שואל אותה האם זו היא שתפסה גוף ומתגלמת באותה דמות אשה, פנטזייה, שעומדת מולו עם הטבור במרכז. בטבורו של העולם ממוקמת האהבה…יופיה הבלתי מושג.
      הדובר לא רוצה לקרוא לה. הוא יודע שהיא נמצאת בתוך החיים עצמם ואין לו צורך לקרוא לה בשם. היא כבר כאן.
      הוא לא רוצה לדבר עליה כי היא תמות כמו הפרחים שזמנם מוגבל.
      למרות שהם חוזרים ופורחים בעונה המתאימה, הם טהורים ושבריריים במהותם הפורחת- כמו האהבה, מניצן קטן ועד קמילה, כך הם חיי אהבה- זמניים.
      השיר שנכתב מת אבל היא ממשיכה לחיות לנצח.
      המילים לתאר אותה, זמניות כמו הפריחה של הדבדבן כי היא תדע עוד הרבה מילים, היא תשאר אחרי המילים הללו- אהבה.

      • תמי, תודה שהבאת פה את המחזור במלואו. זה בעצם התבקש – לראות איך הכל פה מתחבר למהלך אחד.
        תודה גם על הפרשנות העשירה – עכשיו כשתרומת הקורא/ת מצויה בספקטרום הסביר מבחינת כוונת המשורר, חושב שאשאירה כאן בלי הסברים מצדי לעיונם של הקוראים.
        אבל פטור בלא כלום גם לא יפה, אז אצא ידי הערה ואומר משהו על כוונתי בשיר החמישי: בעיניי כולנו רוחות שהתיישבו להן בגוף. אבל השאלה "מִי הָיִית לִפְנֵי
        שֶׁאֶת הַגּוּף הַזֶּה לָבַשְׁתְּ?" (שהיתה יכולה להיות מופנית לכל אדם)מושמעת פה בהשתוממות על היפה, שמראית הגוף כאילו צרה מהכילו.

        • ובכלל, היחסים בין הזמני לנצחי הם יחסים של פרספקטיבה. האהבה הכי בת חלוף יכולה להיחרט בנו לנצח. הגוף הוא זמני, אבל מה שנחוה מבעד לו – נשאר גם מעבר…

          • מוזר אבל הרגשתי נחמה קטנטנה בבית החמישי. ההשתוממות הזו מי היא הייתה לפני שלבשה גוף…ז"א היא לעיתים מתגלמת בגוף. אפשר לחוש בה בחושים, לרגעים, היא רק גוף…
            אולי בגלל זה התשוקה הגופנית נחוות כמימוש שלה, ומכאן המון טעויות רגשיות של בעלות עליה, או כמו גם טכניקות לאחוז בה.

            הרישומים שהיא מותירה, נרשמים כחוויות בזיכרון האנושי וגם בספר הזכרונות האל-אנושי, בספריית הנצח.

            היום יש לכבודה חג.
            אז, חג שמח לך…:)

          • …:)
            נזכרתי ש – 6 (בתים של השיר) = ו' החיבור או ו' ההיפוך.
            ו- 6 הוא ייצוג לזוגיות..

          • לא הבנתי, מה קורה עם הו"וים?
            ונכון, 6
            הוא מספר הזוגיות של גבר-אישה (3X2)

          • כך לימד הבאבא-בובה: 6=ו',
            ו'= וו החיבור= אהבה
            או ו'= ווההיפוך= שינאה

            3 כפול 2…
            זוגיות מושלמה…:)))

          • האופן שבו את רואה את גיבורת השירים האלה מזכיר לי קצת את "פגישה לאין קץ" של אלתרמן.
            אפרודיטה שמימית נגלתה אלייך, תמי, אבל אפרודיטה שלי, חייב להודות, היתה בגוף מוחש ומתוק 🙂

          • יש אמת בדבריך- ונוס ברום שמים…:)
            אבל טבור, לב, ועוד מעט איברים בגוף האדם (שלא אציין שמם המפורש)- יש רק אחד, להבדיל משתי ידיים
            שתי עיניים וכו'…
            אהבה יכולה לרקום עור מהגוף הפיזי, ואחר כך לטפס מעלה, אך יכולה גם לבוא מרום שמים, מהרוח לרדת למטה.
            אשריך שמחוברים השניים.

          • תמי, אהבה יכולה להתפשט בכל. כמו שהגדירה שירית בפוסט הקודם התמהיל של סימפתיה והערצה כולל גם את הגוף. אבל לגוף חיים משלו, והתשוקה אינה בהכרח קשורה לאהבה.

            לאפרודיטה (אפילו לשמימית, אפרודיטה אוראניה) לא היה כל קשר לאהבה…

          • ..:))
            מצחיק שאתה רק בדעתך….
            אולי יש מקום לדעה אחרת?,
            הרי זה לא מדע מדוייק.
            מדדי גוף כמו דופק, הפרשת הורמון אנדורפין גוברות גם באהבה וגם בתשוקה. הלבידו פועל גם באהבה וגם בתשוקה. לא?

          • תמי, יש כמובן מקום להרבה דיעות, אבל לאו דווקא בתוך ראשי:)
            אני יכול לעמוד רק מאחורי מה שלמדתי גם מנסיוני.
            את רוצה לומר שלדעתך תשוקה=אהבה?

          • אז הלכתי למילון.
            תשוקה: חֵפץ עז, תאוה, תאות נפש.
            אז הלכתי לחפש במילון מה זו תאוה.
            תאוה: תשוקה עזה, חשק, רצון חזק להשיג דבר מה.
            יש גם "תאות בשרים", שזה ברור שזו תשוקה מינית עזה, יצר ההזדוגות.
            אבל יש גם תאות נפש: כלות הנפש, תשוקה עזה ועמוקה (ולא כתוב לְמה)…:) – חזרנו לתשוקה ולא קבלנו תשובה….:)
            המשכתי לחפש ערך אהבה.
            אהבה: חיבה עזה, רגש של משיכה גדולה או חשק למישהו או למשהו.
            אחר כך יש עוד כל מיני אהבות, אהבה אפלטונית, אהבת בצע, אהבת הבריות…ועוד ועוד..

            אז לעזעזל עם המילון, מי כתב אותו?(כמו אלמונים בוויקיפדיה)

            כן אני רוצה להגיד שאהבה= תשוקה
            ויותר מכך- תשוקה= אהבה.

            כשזכר משתוקק לנקבה,או הפוך, הוא אוהב אותה באותן דקות שמשתוקק אליה.
            אחרי דקה יכול להפסיק להשתוקק ולאהוב אותה, ולצעוד להשתוקקות, לאהבה הבאה.

            כן, עכשיו בוא נבדוק את זה על אהבה/תשוקה לשוקולד ונראה שזה כנ"ל.

            אהבה/תשוקה של אם לבנה- נורא מפחיד, נורא. ולכן נקבעה מערכת חוקים וגבולות כדי שלא יהיה מימוש לדבר.
            תשאל כל אם מניקה ותגלה שפעולת היניקה של התינוק/ת מגרה את הלבידו הנשי, כמה שזה נשמע מפחיד, זה מה שזה.

          • טוב, תמי, אם בשבילך תשוקה מינית = אהבה, מי אני שאגיד לך אחרת? 🙂
            ההתנסות שלי מכירה מצבים שבהם אהבה קיימת גם ללא תשוקה מינית, ולהפך.
            ואגב, ההורמון המופרש בשעת הנקה ובשעת האורגזמה הנשית הוא אכן אותו הורמון.

          • ידעתי!… זו הסיבה שהעולם שלי התבלגן כהוגן. כשחברות מספרות לי על היכולת לעשות אהבה בלי אהבה…:)

          • קשה לי מאוד עם הגדרות של נצחי/זמני. יש בהם משהו קלישאתי.

            אבל, אם אני רוצה להוסיף פרשנויות, אוסיף קודם אחת די מתבקשת,

            את מה בדיוק שטפו במים, אחרי שהוא ביקש שתתלבש עכשיו. במיוחד, כשהוא רוצה שהיא תהיה אחת ויחידה.

            ובאמת מי שאינו רוצה ככה לראות את השיר הזה כשיר אהבה על מישהי שאין לה גבולות וגדרות, שהרי חיפשו אותה מהודו ועד כוש, מעבר להרי החושך והאור עד שנמצאה, הרי שאפשר להמשיך ולמחזר את התפיסה הראשונה.

            ואז נחזור למאגיה – הכינוי בשם. ברגע שאני אכנה אותך בשם את תעלמי, כמו בסיפור אגדה. לקרוא למשהו בשם הוא לתת בו כוח, כמו הגולם מפראג, שדחפו בפיו את האותיות שנקבת בהם כבר.

            ולכן, כדי שלא תעלם, כמו איזה חזיון שווא – עד שמצא אותה, הוא מעדיף להשאיר אותה רק בדמיון. של הקוראים אולי.

            דבר שני בולט השימוש במראה, הבבואה, ואז נשאלת השאלה – המבט, את מי רואה הדובר? את ההשתקפות של עצמו מאוהב, את בבואתה המלווה, וגם זה נתון לעוד פרשנויות.

            אגב, רציתי להגיד לך ששמניזם, מאגיה וכו מתקשרים הרי ליונג בתת – מודע הקולקטיבי.

            ובאשר לקלוד לוי שטראוס – התרומה היתה שאפשר היה לחלץ סיפוריות – כמבנה שטח, ומבנה עומק (בדרך כלל בינארי), אבל זו באמת תרומתו היחידה, לא מעבר לזה.

            אז באמת הייתי מבקשת התייחסות למוטיב המראה, או שאמצא אותו לבד?

          • חוה, במאגיה ידיעת שמו האמיתי של משהו או מישהו מקנה למג שליטה עליו.
            כאן הגישה יותר זן-בודהיסטית. השם מסתיר את הממשות, הסימן את המסומן.

            בקשר ללוי שטראוס – הסטרוקטורליזם כשלעצמו (כמו אצל ולדימיר פרופ למשל) הוא מכשיר יעיל, אבל רק כשהוא מיוסד על מרכיבים ממשיים ולא על הבינריות השרירותית.

          • לאמיר,

            אז בוא ונשאל הלאה.

            את עבודת המסטר שלי עשיתי על הסטרוקטורליזם ולשם כך כדאי לקרוא את הספר של שולמית רימון קינו, הפואטיקה של הסיפורת. וכו'.. אבל אמיר, לא אחזור לאסכולת תל-אביב, שגם הם רצו לתרום משהו בנושא הקורא, ביניהם היה הרשב, פרי ושטרנב… עזוב, גם הסטורק. וגם הפוסט יכולים לשמש בערבוביה אחת , כי הכל היום הוא בגדר "תיאוריות"

            טוב, קראתי את גון דון, המטאפיזיקה והאהבה הרוחנית,

            ואז.. אני מעיינת בפדיון המת ושואלת את עצמי, בוא הנה השובב הזה, לגם מן הכוס עד תומה ככה וככה, ועכשיו הוא מדבר על אהבה רוחנית. אמרתי לך כבר שהוקסמתי תמיד מן המלון הלבן, יש בו ויברציות, אנרגיות ותשוקות שלא היו מביישות אף סרט פורנו ויחד עם זה הוא מאוד רציני.

            אז אפשר לומר, אלו שתי תקופות, אלו שני פנים של הרבוליקה של האני, זה יכול להיות גם וגם, או…..

            האמת, אצל יונה וולך זה מאוד קל. הוא הולכת עם זה עד הסוף, עם התפילין, אבל אתה תמיד רוצה גם את זה וגם את זה…..
            גם ככה וגם ככה…

            אני איכשהוא תמיד יכולה לישב את זה ברב גוניות – אבל זה באמת שמים וארץ
            הלא כן?

          • חוה, בהחלט גם וגם. ואין סתירה. ראיתי שכבר הקדמת והבאת הנה משהו מן המילון הלבן – באמת דוגמה לגם וגם, הוא קצת ארוך לבלוג, אבל אולי בכ"ז אביא אותו בשלמות מתישהו – ובלי לחתוך ללחתוך לשני חלקים או ארבעה :).

          • לאמיר,
            תביא, ותביא מהר, וזה אפילו מתאים לעכשיו.

            ולא לחתוך בכלל לא לחתוך, במלואו.. שמים וארץ במלואו.

            כי, כמה שאני אצטט זה לא יהיה אותו הדבר, כמו שאתה מביא אותו.
            אתה יודע, קראתי אותו לפני שנים ואני קוראת אותו עכשיו, וזה נקרא אחרת לגמרי.

            בבקשה אמיר, אחרי שהלאית אותנו עד מוות עם שירי האהבה הטנטריים שלך.

            רוצים בשר, אקשן!!!

            חוה,

            טוב, אני צריכה לעיין בשירים שלך, כי די חזרתי לעצמי, לא לגמרי, ונראה, כרגע בא לי לשבת להתבטל ולעשן ולשתות. (קפה)

          • טוב,

            אז אני רוצה לשאול עוד משהו.

            השעות עוברות, בינתיים יצאתי ובאתי, והכנתי עוד קפה, והחדשות המשיכו.

            ואני משום מה החלטתי שאני בריאה, מה שלא, ואגב, בחטיבה שנים של פדיון המת, החלטתי לעיין
            ואחר – כך לנסות ולראות אצל יונה וולך, שגם היא לא בחלה במין.

            טוב, עם החדשות ברקע, הקפה שכל הזמן מתקרר, הפרסומות המעצבנות, והכלים שעדיין הם בכיור. ועוד פעם הקפה מתקרר.

            קראתי את יונה וולך, ועכשיו אני רוצה לשאול אותך משהו במלוא הרצינות.

            תראה, קראתי שירים של יונה וולך,
            אמרו שהיא הקדימה את זמנה, שירה נשית והכל. כן, מצאתי מוטיבים דומים של התרסה נגד אלוהים – אבל היא יותר מבפנים, ואתה יותר מבחוץ.

            ואמרתי לעצמי, בוא'נה זו שכתבה, היא פסיכית לגמרי על כל הראש. כן, יש משהו, אתה קראת לשירים שלה סטיכיים.

            עכשיו באה השאלה שלי ותתכונן:
            נניח, שאתה עורך חוברת, טוב,
            ומגיעים לך כתבי יד של יונה וולך.

            ונניח, שהיא לא היתה מתה,
            ונניח שאתה לא היית יודע שזאת יונה וולך, כי זה היה עוד לפני שיונה וולך התפרסמה.

            אז תגיד, נניח יש לה שירים שעוברים, אבל יש לה שירים שאתה קורא ואני ככה אני אומרת לעצמי,
            ב"אלהים", מי זאת המופרעת הזאת.

            אז ככה, בלי להפליל אף אחד, נניח שהיית מקבל היום שיר יונה וולכי כזה – תגיד,
            אתה היית מפרסם אותו?

            גם אחר- כך ראיתי שהשירים שלכם שונים. ועכשיו המחמאה: בלי כוונה.

            בשירים שלך יש מן היצר הבריא, מן הבריאות הנפשית, של העומד על דעתו.

            טוב, אמיר, אולי תעזור לי
            חוה

            ואל תגיד מה את רוצה לשאול?

          • ..:)
            חוה, לא יכולה להתאפק..
            את צודקת לחלוטין במה שאת אומרת על וולך. מעולם לא רציתי להגיד מה אני באמת חושבת על כמה וכמה שירים שלה , שנראים כמו מי שנמצא תחת השפעה רעה של סמים. שירים שזועקים מעולמות פסיכוטים ומופרעים עמוק בנפש.

            אבל יאכלו את מי שיעז להגיד את זה…כמו אז, בציד המכשפות ההוא…:)

          • לתמי,

            האמת שבשעתו עברתי קורס על שירה נשית, וככה התוודעתי ליונה וולך. היו מראים אותה בטלוויזיה והיא היתה חתיכה משהו. והיא באמת הזדיינה עם כל מה שזז. זה היה ידוע.

            אבל עכשיו, באמת קראתי את השירים שלה ברצף, זה היה ממש קשה.
            והנה תמי, אני אומרת את זה.

            נראה, מה אמיר יגיד, כי בינתיים הוא נעלם.

            אז ביי,

            אגב, מסכימה איתך
            אהבה= תשוקה.
            מה רע בזה?

          • ..:)
            אין רע באהבה = תשוקה, רק טוב..

          • חוה, מסכים אתך שוולך כתבה גם לא מעט שירים שהיו פרצי כתיבה לא ראויים. אלה בד"כ דווקא המאוחרים יותר. הפסיכיאטרים גמרו לה את המוח.

          • אתה מדבר על פרופ.

            אני קראתי את כל ג'ראר ז'אנה, החוקר הצרפתי שדיבר על מיקוד ועל רמות דייגטיות, אז באמת את הסטרוק. חרשתי, לבד, מהכא להתם.

            תגיד אתה חושב שתארים מקבלים בגלל עיניים יפות. עובדים קשה, ולבד.

          • פרופ הציע כבר ב-1928 ניתוח מבני של אגדות עם על פי פונקציות קבועות, וגם טען שהפונקציות האלה הן שמקיימות את העלילה בלי קשר לזהותם המשתנה של הגיבורים.
            אלן דנדס צמצם את מספר הפונקציות של פרופ לארבע וקירב את שיטתו לבינאריזם של לוי שטראוס. הרדוקציה במקרים האלה מסתכנת בהתאמת המטרה לחץ.

            המשך יבוא אולי, אבל כבר לא היום 🙂

          • לאמיר,

            אני יודעת שהיום מתייגים סיפורי אגדה למספרים ולגרסאות.

            אבל, צא וראה אמיר, אני ואתה הרי איננו נמצאים בתחרות של ידע? הלא כן,

            ככלל הסטרוק. היא שיטת נתוח שנסתה לתת כלים דיקדוקיים מדוייקים למדעי הרוח ובכך להשוות את פרשנות השירה, הספרות למדעי המדע – קרי: הפיזיקה, המתימתיקה. ולכן אכן נוצרו ייצוגים,כאלו ואחרים – סוגים של קוראים שונים, עיצובי דמויות ועוד… הבעיה שהסטרו. הותיר את היצירה ללא פרשנות. ןכך הותיר אותה עקרה.
            קלוד. לוי לא כל כך שייך, מסתמכים עליו יותר כאשר מגיעים לפוסט.

            תראה, אנחנו לא מתווכחים מי יותר חכם, מי יודע יותר, באופן די אוורירי, הספקתי כבר לראות ולזכור שאתה עקשן רציני ביותר.

            אז בוא נניח לכל המחוות האלו, ומלכתחילה,ראני כאותה האישה הקטנה, המצוייה בבלוג שלך כאורחת, מוחלת על כתר החכמה, הבינה, התבונה.

            מודה מראש בבורותי לפניך. לא מכירה היטב את הזן בודהיזם, ביוון לא הייתי וגם לא ביקרתי לא ביפן, לא בסין ולא בטיבט.

            איני זקוקה כלל למפתחות של פרשנות סטרוקט.

            אומר לך רק דבר אחד. נראה לי, כי תמי קאלי הטיבה לרדת לסוף דעתך, בצורה בה פרשה את השיר. האם זה נכון.

            ושוב, אשר לשיר, אם אי אפשר לכנות אותה בשם, כי אזי היא תעלם, בהמשך לפרשנות של תמי,

            וכדי שלא תחשוד בי בקנאת נשים, מדוע אני שואלת, כי בבלוג הקודם תמי ידעה כבר את המשך השיר, וגם כאן הטיבה לפרש אותו לפי צורת החשיבה שלך, האם ניתן להשען על הפרשנות שלה?

            ושוב, בהקשר זה אולי תסביר את מוטיב המים, ואת מוטיב המראה, כי זה לא כל כך מתיישב לי, אלא אם כן, אני קופצת לצורת חשיבה טנטרית מצורת חשיבה מערבית.

            האמן לי אמיר, אם ארצה לכתוב על הסטרו. או על הפוסט. או על צורות חשיבה פופוליסטיות וקריאה גם כן, ועל אקלקטיות של דרכי חשיבה אדע לעשות זאת בצורה הנפוחה ביותר.

            אני איני זקוקה לכך, ועדיף שגם אתה תוותר נכון לכרגע. וברוח ידידותית ביותר, בוא ונעזוב את חילופי התפקידים מורה/תלמידה ונחזור לכותב/דובר/קורא.

            אתה עוד תתפלא בהמשך כמה חדת אבחנה אני, ומדוע מקומות של התאהבות טוטאלית בגברים חסומים בפני כאישה. בוודאי שלא רוחניים כמו שאתה מתאר. מכיוון שאני מעדיפה זין ירוק ומשתולל שממנו אני מתה – לפי שירך "מן המילון הלבן"

            הוא חיך כמו פצע,/ מלקק מן המלח ומביט,/ עיניו חרצו חרכים של ירי,/ עורו לשונות אכות,/ הזין שלו רתח וילל,/ שמעת פעם זין מילל!, כשכל תא בגופי רקד מאזשר,/ שכנים צעקו
            שהמוסיקה הזאת רעשת מידי……/הוא לא הפסיק גם כשהקירות התנודדות והתעוותו וגלים גלשו צהצראות על המיטה/

            בקשתי בבקשה, די, אני מת,/ הוא לא רחם עלי בכלל,/עמק אני מת,…

            והוא דמם וחיך אלי, משחיר בין ההריסות הרכות, ורגע לפני/ שהאלון על החדר, ראיתי אותו מזנק, ירק, ירק,/
            אבל אני,/
            כבר לא הפסקתי למות."

            מתוך"פדיון המת" ביתן, 1994
            עמ' 48-49

            השיר הוא אדיר אמיר, אני מעדיפה שישתולל, על פני השקיפות הזאת של ללא קרקעית.

            ועוד: הייתי חייבת לצטט.
            זהו תיאור אקסטטי לשמו, לטעמי.

            שלך
            בהרבה נאמנות
            חוה

          • חוה,
            מה כוונתך ב"מוטיב המראה" ו"מוטיב המים"? היא שוטפת את פניה בכיור.

            וכמובן, גם תורו של המילון הלבן יעלה ויגיע הנה:)

          • לאמיר,

            טוב, קראתי עוד פעם את מה שכתבתי, ודעתי לא היתה נוחה מעצמי,

            ולכן, חזרתי, לפני שאני חוזרת לחמוטל בר – יוסף, ושאלתי היא דלהלן:
            ברחו לי הבתים. פעמים רבות אתה משתמש במראה כראי לנפש, או כהכפלה של מצבים, ושל מילים, או ככבואה הפוכה, או שהשתקפות של דברים פנימיים, שאתה נותן להם ייצוג דרך המראה, ועוד….המראה חוזרת אצלך בשירים רבים ולכן שאלתי. אז תשאל אותי, … תגידי, מה את שואלת, ואני עונה, לא יודעת – אם יש לך משהו להעיר על זה….

            לא הבנתי מה בדיוק צריך לשטוף במים, הרי לא קרה מאומה. לא הבנתי את הבית הזה.

            אז בוא נאמר ככה. תראה סטרוק., ופוסט, באמת, השירים שלך יותר מעניינים כרגע, ואני ללמוד סיימתי וזה לא מעניין אותי.

            למה הבאתי את השיר "מן המילון הלבן"

            אסביר: פעם חשבתי שזה כזה שיר דו-מיני.
            אבל, אחרי שהבאת את השיר הזה על ההיא שאין לה קרקעית, הרוחניקית הזאת, שאני מאמינה שהיית מאוהב בה, אמרתי לעצמי. (בלב כמובן,)

            ככה אני אומרת לך, לעצמי אמרתי, תראי, אני כבר מעדיפה את השיר "מן המילון הלבן", גם מכיוון שברוח המסטריה יש בו מן חווייה אקסטתית כזאת, והזין הזה המילל מדבר אלי יותר מאשר זו שהיא ללא קרקעית.

            ואז הגעתי למסקנה שאי- אפשר לדעת מי הדובר, אבל השיר הוא מאוד גברי, פאלי מה שנקרא, ואני באמת מעדיפה את הפראות, את הוויברציות, את ההיסטריה המינית, החושנית הסקסית הזאת על ההיא שאם קוראים לה, או שאפשר להשתלט עליה, או שהיא נעלמת – אמיר, מחק את המיותר.

            מה אני אגיד לך, תראה הבאתי את הציטוט בהנאה רבה, לא בציניות, כי הוא גם מאוד אני. אני שהסערות שבחיים הם עבורי דווקא היציאה מן השגרה.

            אז הדובר שבשיר הוא מאוד גברי בעיני אולי זוהי תמצית של גבריות אולטימטיבית, ואגב, אמיר, נשבעת לך שבחיים לא ראיתי זין משתולל, (הוא קשור לגוף לא? הוא גם קצת מוגבל, אבל האמת זה יכול להתאים לו. לזין אני מתכוונת להשתולל. והתיאור, בכל השיר – מה אומר, אין מילים בפי….

            אהבה, טנטרה, זן-בודהיזם, אני רוצה לחיות.
            ואם שאלת על בין עירות לחלום, הרי שזהו משהו מתחום המושגים האישי שלי, כאשר לפעמים תובנות מגיעות אלי במצב של נים לא נים.

            אז זהו, כאילו מתי כבר יגיע התור של שירים כמו "מן המילון החבן"

            חוה

          • חוה בחיי שאת חמודה איך שתיארת את ההבדלים בין שמים לארץ. הצלחת להצחיק אותי צחוק בריא..

          • תודה,
            שירית, באמת כבר היה לי קשה עם זאת שאין שניה לה ואין לה קרקעית, ואפילו שם אין לה.

            אז מה היה לנו?
            טבור, מה עוד, סיגריה, חושך, חיוך, וא ה ב ה ,
            מה זה אהבה – טנטרית כזאת – אז זה הולך ככה:
            איך שלא תהיי, אני אוהב אותך באש ובמים.
            אין שנייה לך בכל העולם, את אחת ויחידה עבורי בלבד, את אלוהית, את שמימית, יש לך כל כך הרבה שמות, שאי – אפשר לכנות אותך בשם. (אפרודיטל'ה שלי)
            כי אם אני אשורר עליך בשיר ואכנה אותך בשם את תעלמי, ואז אני אשאר רק עם השיר היצירה.

            לא מאמי, אל תמותי, תזכרי שאת עדיין צריכה להתלבש.

            (אגב, אני עוד לא החלטתי אם הוא אורפאוס, או היא פרח היסמין, כלומר באיזה הלך רוח של תרבות נכתב השיר)..

            ואני רוצה אותך כמו אינספור טיפות – כן אותך ורק אותך…
            אני אוהב את הנשמה היפה שלך,
            הנפש שלך עוטפת אותי כצל ביום ובליל
            (הה מליל).
            ואני רוצה לצעוק, אבל בשקט בתנוך אזניך. אותך….. אני…… …..

            עכשיו, תראי, למרות שחושך וסיגריה וחיוך, בגלל שזה טנטרה, אף אחד לא יכול היה לדעת מה עשינו עד עכשיו:-
            דברנו,
            חדרנו, קצת, עד הקצה, של העטרת,
            ישבנו ערומים, הסתכלנו, אהבנו. ממול, שלובים,

            ואחר- כך שטפת את מה שלא היה לשטוף, כי אהבה לא שוטפים.

            זהו….

            כותרת: אחת (1,2)
            תת כותרת: "שיר 'אהבה"

            עכשיו ככה, אחרי שהשבעת אותנו צמחונות…. אנחנו רוצים את הבשר החי!!!!!!

            חוה

          • חוה,,,עכשיו באמת אבל באמת הרגת אותי מצחוק…

          • יגיע 🙂 בינתיים נא ללעוס היטב את החסה לפני שבולעים.

          • לאמיר,

            חסה אני מאוד אוהבת.
            אבל תתפלא, בשר הוא חיוני. בדרך כלל אני די צמחונית ואוכלת מעט ואז אני זקוקה לבשר.

            טוב, בוא נהיה רציניים. רוב השירים שלך, נדמה לי רובם הינם יותר שירים אירוטיים, שיש בהם תשוקה, ערגה ומימוש של בשרים. אין לך בעיה לגעת בבשר החי במישרין או בעקיפין. יש שירים בוטים מידי (לטעמי) אבל בדרך כלל השירים היצריים כרוכים אצלי גם ברצון לחיים (ההיפך משופנאואר). אפילו השיר נס, שמתאר את גופו של ישו הוא פיזי יותר.

            ואז אתה כותב שיר על אהבה, איך נקרא לזה באמת אהבה רוחנית. אז אני מאמינה שזה קרה לך, אבל בגילנו המופלג זה גם צריך להתלוות באיזה מישוש שאז האש מגיעה לשיאה.

            ולכן, היה לי קצת קושי עם השיר הזה שהבאת כאן, אם כי ניסיתי לרמוז מי היא הנמענת שטענת שהיא אותה אחת.

            אבל מי היא הנמענית אינה מענייני אולם זה נכון שאני מעדיפה זין רותח, מתנודד, משתולל, על פני שאין שניה לה.

            מנסיוני, אגב, תמיד בא איזה באמת "אחד" שנשאר גם בזיכרון כ"אחד" הוא הצטיין גם בפיזיות של אפולו דיוניסי כזה. אבל לא היה אף פעם

            אחד "שאין שני לו"
            האין זו איזו פיקציה שאנחנו יצרנו.

            או שאלו ההבדלים המפליגים בין מזל סרטן למזל אריה.?

            אגב, חסה לבד זה משעמם, צריך איזה גבינות טובות ליד, עם רוטב, ואפילו עגבניות. בכלל עגבניה זה אחד הירקות שאני חולה עליהם – לא יודעת למה?
            ולא לא הייתי עם נשים ולא רוצה גם!!!

            חוה

          • חוה, לא לקחת ברצינות רבה מידי את הצהרת ה'אחת שאין לה שניה'. אם היית פעם מאוהבת, את יודעת למה אני מתכוון.

            ואשר לפיזיות – היא קיימת פה אך לשם שינוי במרומז, במטונימי (הטבור, השטיפה אחרי) אבל ככללו מדובר פה על האקסטזה שגם הגוף אינו מצליח לשכך. התאהבות, אמרתי כבר? 🙂

          • אני מאוהבת,
            איזו שאלה. עם כל הלב, הנשמה, הגוף וה..כל. יש כאלה שעוד נשארתי מאוהבת בהם… אבל די שרפתי גשרים בכוונה.

            לגבי הטבור כתבתי לך, שהוא מבחינת פרגמנט שמייצג את כל הגוף. ולא התייחסת.

            ולהגיד לך משהו, על כל אהבה שהיתה לי הייתי חוזרת עוד פעם.

            בגלל, בעיקר, מה שאתה מתאר במן המילון הלבן. אני לא מתי, אבל נדבקתי לארונות בטירוף, כשהדגים כבר עפו מעל כיוון, והתיישבו לי בחזרה במוח. מעבר לזה, שיש סוג מסויים של גברים שאני אוהבת. בדיוק כמוך.
            גם וגם. גם פיזיים, גם ריגשיים, וגם סוג מסויים של אינטלקט.

            אגב, חשבתי בהקשר לשיר מן המילון הלבן, שיש בו משהו מתמונת האפוקליסה של חזון יוחנן, הבעיה שיש כאן באמת בינתרבותיות.

    • השיר בסדר, תודה 🙂 ובעצם הוא לא יכול למות. רק המשמעות בלב הקורא יכולה.

      • נכון, הוא לא מת בכלל. זו אני שמתה ממנו..:)
        קשה לי לחשוב שפיספסתי אותה, שהיא חמקה ממני, האהבה.
        לו יכולתי שהיא תבוא ותגיד לי שזו היא.

  3. איריס אליה

    הי אמיר, אור לשבת. כל השבוע חיכיתי, ויש משהו שנוגע כל כך, כבר בבחירה להעלות את השירים בערב שבת. מיד הם נקראים אחרת בעיניים שלי. מתערבבים כל כך יפה עם אווירת היום והשעה. גם אני אחזור אליהם עוד ועוד, אני בטוחה. בקריאות האלה, הראשונות, אני מוצאת מיד את הקשר לשלושה הראשונים וגם ל"לא זזה", וחושבת שכמה חכם היה לפצל ולחבר, כי החיבור הזה מקבל עכשיו משמעות עוד יותר רחבה ודראמטית, כמו פגישת אוהבים.

    • :)) איריס יקרה, שני חצאים אבודים שנפגשים פה כמו אוהבים! שמח שאת מרגישה ככה, ומקוה שהיתה שבת נהדרת.

  4. יום שישי אחרי שלוש, השירים שלך הגיעו בדיוק בזמן הנכון כדי לתת לי את ההרגשה שאני אחת ויחידה (ולא האחת והיחידה).לא התאכזבתי וכפי שנאמר- נהפוך הוא.אהבתי את הכיור שהרבה מים זרמו בו,אהבתי את הטבור במרכז העולם
    ולבסוף אהבתי את הפרחים שאף פעם לא מתים…
    ולבסוף מילה לדובר ומילה לאמן ולמשורר-
    שתמשיך ותיצור ותיצור ותיצור עוד ועוד.

    • שירית, תודה על הברכה הטובה, ושאפו על ההבחנה בין 'האחת והיחידה' לבין 'אחת ויחידה':)

      והפרחים שלא מתים בכלל.. ההפך ממה שאמר אפלטון ז"ל: "כשאתה חולף על פני ורד, אל תבקשנו עוד".
      רק השם – מכוות התודעה הנתונה בחלוף – מוציא אותם מן הנצח אל הזמן

  5. איזה קסם אמיר אהבתי את כולם במיוחד את השלישי (מדהים ביופיו) שהוא ברוח הזן בודהיזם אחזור לאגיב מאוחר יותר
    שבת טובה

  6. מירי פליישר

    שירים יפים וכיף
    לאהובה

    • למגיבים,

      אין לי שמץ של מושג על מה כולכם מתלהמים. נעשה כאן מעשה תעתועים.

      לחתוך את השיר באמצע. להגיש 1,2,3 בתים, לראות אתכם מתפתלים ומנסים להבין וגם להגיב בהתאם.

      ולאחר מכן להביא את סיום השיר. בתים 4,5,6 ועדין אין כאן את סיומה של הפרשנות. בתגובות.

      השיר אינו עוסק בכל חוויה מיסטית ואיני רואה בו גם התכתבות עם אלוהים מת של ניטשה. ועוד עלי לציין שאיני רואה בה עדיין שיר אהבה, אולי שיר ארספורטי, שחובק הרבה נושאים בחובו.

      אצל אמיר, כאשר משהו מת הוא מסמן דווקא את התייחיותו, התרחבותו, ואת פתיחתו מחדש. כי בתוך המוות, ומתוכו מתהווים החיים. ולכן סיומו של השיר, הוא מותו של השיר, שהינו למעשה תחייתו מחדש. ולכן, כתבו לי שיר :וחוזר חלילה. הסמליות הזו מגיעה גם במותם ובתחייתם החוזרת של הפרחים.

      אכן, יש כאן התכתבות עם ניטשה ואולם לא עם מות האלוהים, אלא עם טענתו, כי דווקא יצירת האמנות היא נצחית, והיא נותרת אחרי קיומו של הכותב, הדובר האמן,

      ולכן, הדגשה על מילות האין, כי רק מן התוהו בעצם נברא העולם. אפשר לראות את זה בחסידות, בקבלה, בזן בודהיזם, ו/או, בנצרות – מותו של ישו הוא בעצם מתן התחייה למאמיניו והביטוי של תחיית המתים באנגלית או אפילו האינקרנציה מכיון שישו לא מת מעולם, הוא קם לתחיה תחדש.

      השיר הוא מיתי, ארכיטיפי, הוא אינו מסטי לחלוטין.

      ולכן גם חוזר חלילה. מיד עם מותו של השיר, אפשר להתחיל לקרוא אותו מחדש כמחזור (תפילה) למן החטיבות 1,2,3 ולמה ששה בתים – כי ביום השביעי שבת אלוהים מכל מלאכתו אשר עשה.

      שבת שלום לכולכם.

      ועליך אמיר, אני כועסת. אפילו מאוד.
      הכעס אגב הוא פואטי, והוא מצויין בדברי שלעיל.
      חוה

      • חוה,

        נהניתי לקרוא כאן את תגובתך המיוחדת והמקורית,באמת שווה דיון הגותי ועיון מחדש ביצירה.

        חכי חכי לתגובתו של אמיר..(סת–ם)

        • איני יודעת אם הדברים נאמרו בציניות או לא.
          אבל כדי לסגור את המעגל, הרי שהחוויה מ"לא זזה" כאשר הדובר השירי מדבר על כמעט מתי מאהבה, הרי שעצם החוויה רשמיה וזכרונה הוא אשר מועלים בשיר, מתפיסה רומנטית-כמעט אירוטית של מות באהבה, מושג שהיה ידוע גם להוגים אירופאיים (גרמנים אפילו) ועבר דרך ההגות האירופית לרוסית, ועד לכאן – כל החטיבה כולה בעצם מועלית ביצירת האמנות, שהוא השיר, שבעצם לכאורה מת, אבל הוא נחיה מחדש כל פעם בקריאה חדשה שלו,

          בנוסף, הדובר מחפש ונובר מתוך הזיכרון את יכולת האהבה שלו עד מוות, את הויטאליות שהיתה לו אז באופן יחסי להיום, בו האין שולט ומתוך האין הוא מחפש את כוחותיו מחדש, את נהמת ליבו.

          לא מעניינת אותי תגובתו של אמיר, עדיין אני סבורה שהיה מן הטעם לא לקטוע את השיר כולו או המחזור, להגיב בפוסט הקודם כאילו בתמימות, כאשר מלכתחילה היה ידוע לאמיר מהו סופו של השיר, ומהו מנסה לומר בעצם.

          זוהי סוג של הטעיה, ואפילו הסתרה של המכלול השלם. ולכן, סוג של השתשעות בתגובות הקוראים. ככה אני חשה, ואני מבקשת לא למחוק את התגובה. אמיר יצטרך להתמודד עמה בעצמו.

          במקרה הזה – מה שאותי הוא היכולת שלי להגיע לפרשנות שתקיף את המכלול.

          ומכאן שגם הויכוח בין איריס אליה לבין גיורא פישר הופך להיות לסוג של מהתלה. כן אתם יכולים לכעוס עלי שניכם. כאן המתאבן שהוגש לכם לא היה שלם, ההתענגות יכולה להגיע רק למקרא היצירה כולה.

          וכן, עדיין אני כועסת. אני חושבת שהיתה כאן זילות של היכולת שלי להתמודד עם שירה.

          צר לי על כך.
          חוה

          זהו, אין לי יותר חשק להתווכח. אני את כל המחזור הבנתי. המילים לפני, ואיני רוצה לסור לפרשנות כזו או אחרת של מישהי שעוד פעם רוצה להתייחס את החלקי, או לשמוע את מנגינת המילים…..

          ודי לי בכך.
          ואמיר, שיגיב…..
          ושיהיה לו האומץ להשאיר את תגובתי כאן. לפי בקשתו, אגב.

      • חוה, כעסך כבודך 🙂 האמת היא שכלל לא העליתי בדעתי עד כמה אני מסתיר בחלוקת השירים לשניים את המפתח הרגשי של המחזור כולו.

        אבל איפה הרוח הספורטיבית, חוה? חושב שזכינו כאן במשחק מרתק, וגם בעוד כמה הבנות בעניין "הקורא עונה ליצירה" –
        http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

        ועוד אקדיש לזה רשומה נפרדת בהמשך.

        ועל השאר – מיסטיקה, מיתיקה וכו' – כשאשוב. יום נעים לכולנו.

        • צר לי אמיר,

          אכן כעסי כבודי, ובנושא הזה, באמת שאין לי רוח ספורטיבית.

          כתבתי לך בפוסט הקודם שאיני מבינה את 1-3 החטיבות שעלית. ושוב כתבתי אותו הדבר, ועוד פעם כתבתי.

          מכיוון שאני נחשפת לחמרים אחרים, משמעות השיר לי באופן אישי ברורה כעת. כמובן שלא העליתי הכל עדין מפאת הכעס. מה שהבנתי שמור לי ולי בלבד. המשמעות הכללית העליתי כאן.

          ועוד, התעוררתי חולה מחילופי מזג האוויר, וממש אין לי חשק לדיאלוגים כאלו או אחרים.

          אמרתי לך כבר כמה פעמים – מרגע שהשיר יוצא מחזקת המשורר הוא שייך לקורא. באותו הזמן, בזמנים שיבואו וממרחק ההיסטוריה.

          איני חייבת להיות כפופה להבנות שלך בלבד. "הקורא עונה ליצירה" היא תובנה שלך, ועדיין יש מספיק תובנות איך להבין את השיר, והבנת השיר שייכת לי בלבד, בצורה שאני ארצה לפרש אותו. כמובן שהיא חייבת להיות קרובה לשיר ובקונטקסט של הכתיבה.

          אין כאן איום נהפוך, אני רוצה שתשאיר לי את חופש המחשבה שלי, את העצמאות שלי בתהליך הקריאה ולא שתכוון אותי לדעתך.

          ממילא על- פי נסיוני לבסוף אני ממילא מגיעה גם לכוונת הדובר.

          ועדין אמיר להעלות 3 חטיבות – 171 תגובות, שאין בהן מאומה שיתקשר אל המכלול – בעיני הרוח הספורטיבית נשארה אצלך.

          אני מרגישה ששיחקו על חשבוני. בנושאים שהם חשובים לליבי.

          ועדין הביקורת היא פנים פואטית. לי יש את העבודה שלי לעשות, ואתה תמשיך במשחקי התגובות כאן בביתך שבבלוג.
          עבורי השיר פוענח כרגע עד תומו. מילה במילה אני יכולה לפרש אותו – גם אם זה רק לעצמי או בכתב ועל כך דיינו.

      • חוה, קראתי בעונג, אבל אשר לכל ענייני המיסטיקה, למה הכוונה "לא מיסטי" (או "כן מיסטי")?
        הצצתי אצל חמוטל בר יוסף ומצאתי עירבוביה שלמה בין מיסטיקה, מיתוס, מאגיה, נבואה ומה לא. האם האפוקליפסה היא מיסטיקה? לא, היא מיתוס, ולעיתים גם עיקרון דתי המגולם בו. אבל החזון של האפוקליפסה יכול להיחשב פרופטי או מיסטי, כי בעצם במיסטיקה מדובר בחוויה האישית של האדם.
        הבא בסוד (מכאן בא המונח, מהמיסטיס החווה את המיסטריה) יכול לראות מראות ולשמוע קולות, לקבל מסרים ואמיתות, להרגיש אחד עם העולם או עם אלוהות כלשהי, להיסחף בהתלהבות, לחוות התפשטות הגשמיות, וכו' וכו' – המגוון עצום.
        היחס הדיאלקטי חיים/מוות מתחייב בכל קיום שאינו זמני, כלומר שאינו גוף.
        ויפה מה שכתבת על השיר השביעי שהוא שביתה משיר 🙂

        • לאמיר,
          חמוטל בר יוסף עורכת כל מיני הבחנות שקשורות דווקא לאמונה היהודית ולדיאלקטיקה בין העדר האמונה לבין חיפוש האמונה.

          טוב, כתבתי לך שאני חולה. אז עוד פעם הצטננתי בצורה המטורפת. אפילו איני יכולה לשטוף כוס ורוב הזמן אני במיטה דוחפת לעצמי כדורים, ומכאן גם רמזתי שלא אוכל להמשיך לעבוד בינתיים.

          עוד היא עורכת אבחנה שהשיר המסטי עוסק בחווית ההתאחדות עם האל, גם הו איננו, החוויה האקסטטית, ואבחנה שלישית שאיני זוכרת עכשיו בגלל שאני כמעט מעולפת.

          בפרק הרביעי היא מתעסקת בעניין החידלון והמוות. איני חושבת שדי לרפרף, אלא צריך לקרוא. ולא איני נוזפת.

          אז ככה, אל תשכח שקראתי חומרים נוספים, הבשורה עפ"י תומא, לרבות כל השירים שלך, ועוד, טוב אמיר לא חשוב.

          כתבתי לך במייל, שכעסת עליו שיש שירים בהם מופיעים במפורש איזכורים לחוויות מסיטיות באמצעות מילים כמו אור, השתקפות אור במים, ציפור, וגם הזכרתי שם או שנים ממוזיאון הזמן. יש עוד אבל אני לא זוכרת עכשיו

          לגבי השיר הזה. באמת, אבל באמת שאיני מוצאת בו שיר אהבה, אלא יותר שיר על החוויה של יצירת האמנות או השיר, שבם יש השתקפות בבבואה. על מה שאמרתי לסיום לגבי מות השיר אינו חייב להיות מעוגן בחמוטל בר יוסף, אלא בהקשרים שלך עם מיתוסים וארכיטיפים עם מגוון של תרבויות, אגב, היא כן מציינת שמתוך התוהו או האיין נולד היש זה מופיע גם בשיר שלך שביום השמיני צייר האומן וכו..

          אמיר, מצטערת, קשה לי להסביר, אני מרגישה מאוד לא טוב, וכמה ימים לא עבדתי, אני רובצת במיטה כמו זומבי.
          השיר אינו שיר אהבה, אולי מכיוון שהוא מעלה זכרון על כמה נשים או על כמה חוויות שהתכנסו לתוך המכלול שהיו ונגעו בך בצורה כזו או אחרת, הוא יכול להתפס ככזה שחובק גם חוויות של אהבה שנטמעו בך.

          מאגיה בוודאי שאין כאן וגם לא מיסטיקה. זה לא אומר שאין לך שירים שהם יותר מיסטים = אבל לא בשיר הזה.

          טוב, תשמע, אני מאוד מצטערת,אם אכן הגעתי למסקנה שהשיר אינו מת, אלא הוא מתעורר מחדש עם כל קריאה נוספת, (המשקעים הם יותר ארכיטיפיים) על החוויות המאוזכרות בו שהן אולי יותר רוחניות (אבחנה שלי), ועל כך שיצירה בעצם אינה מתה אולי זהו סימן שעשיתי כברת דרך, להבנת שיריך.

          טוב, אמיר וכל באי הבלוג, מקווה שמשהו שכתבתי כאן היה מובן, אני ממש על הפנים, קראתי את התגובות, אבל בעצם שמה שאני גורסת הוא שחשוב להתייחס אל כל המכלול, למן "לא זזה" אפילו.

          כשאוכל לשוב לקרוא ולעבוד, אולי אגיב, אבל כדאי לקחת בחשבון שאני קוראת עוד חמרים ואיני מתמקדת דווקא בשיר הזה.

          בי
          חוה

        • ולכן, יש אצלה מאפיינים אבל דילגת עליהם, שניים הזכרתי הבקשה להתאחדות, להתקדשות גם כאשר האל איננו, השניה החוויה האגטטית. השלישי, רשמתי לעצמי: מראות ורשמים מוחשיים ואחרים שמסמלים את עולם הקדושה. וזה אגב גם אם אינן קדושה והיא נעדרת ואולם יש געגועים אליה.

          אתן לך דוגמא משיריך שלך למה שנראה לי שיר מיסטי השיר הפותח "מים מגלגלים אותה" ועוד "מן המילון הלבן" אבל תבדוק את השיר הראשון. שי בו אלמנטיים מסטיים מובהקים: אין לי צל של ספק שקיימת כאן חוויה אקסטטית שבין עירות לבין חלום; וציטוט של משפט "מתי תמריא הדרך אל החושך, ותוליך אותנו שוב, בחזרה, הביתה,
          על כל פנים אפשר לעבור על כל השיר ולראות בו יסודות מסטיים מאוד בולטים. לא אעשה את זאת עכשיו, כי אין זה המקום וגם אני "קר לי עכשיו" ואני רוצה הביתה

          • חוה, את מזכירה את "המים מגלגלים אותך" מתוך 'יום' ואת צודקת בהבחנה, אבל במובן זה הספר כולו הוא של חוויה מיסטית.
            אבל מהו 'בין ערות לחלום'? זו, אני חושש, מיסטיפיקציה של ההשראה או אם לדבר יהודית, של ה'מגיד'.

        • אגב,
          אפוקליפסה מוגדרת כנסיון של היחיד או האדם לתפוס את העתיד בתובנה, זאת מן החשש שהסוף אינו נהיר לו ואין הוא יודע.

          מה פתאום התחלת להשתמש במילים לועזיות. כאשר אינינו יודעים לאן אנו הולכים אנחנו משתדלים להשליך את יהבנו על העתיד ולהגיד אוי זה יגמר באסון. אם אתה רוצה זהו סוג של משהו נבואי, אבל הנבואה פסקה והיא נתנה גם לשוטים, למשל לקניוק יש תנודה על הציר בין האפוקליפטי לבין האוטופי לגבי גורל המדינה, שעולה דווקא מתוך מקום של פחד.

          אפוקליפטי – יכול להיות גם מיתי במובן של מירקל אליאדה, כאשר הוא מדבר על החזון בו העולם יתם באש או במיים, וישאר רק זוג אחד להמשיך את הדור האנושי.

          אז יופי וטופי נכנסו לסיפור של מי יודע יותר אני או אתה?
          תראה, זה לא כל כך נוגע למגיבים ואולי כן.

          ההגדרות האלו לא כל כך משנות. למה אמרתי שהשיר הוא לא מסטי אולי בהמשך לקריאה במסטיקה אבל אין זה שייך לשיר.

          בכל אופן,
          תשמע, רציתי להזכיר לך שאני יפה אבל לא אופה…. ועכשיו אני גם חולה, מאוד חולה וזה זוועה, ממש קטסטרופה.

          אז בי.

          אגב, תלמד תמיד לשאול איפה היא נקודת הג'י ומשם תתחיל ללכת…..

          • מילולית, אפוקליפסה פירושה "גילוי נסתרות", אבל מדובר לרוב על אחרית הימים וביתר דיוק – המונח בא מחזון יוחנן בברית החדשה. אבל חזות אפוקליפטית קיימת גם במיתוסים – ברגנארוק של המיתוס הנורדי, למשל, או במות השמש החמישית אצל האצטקים.

            למה כוונתך ב'מיתי ע"פ מירצ'ה אליאדה?

      • חוה, השפעות האלה הן מכה. רפואה שלמה לך.
        לא התכוונתי לטעון דבר לגבי השיר הזה, אלא לעצם הדיון במיסטיקה. נכון גם הגעגוע ליוניומיסטיקה והסתר הפנים קשורים. עניין הסמלים הוא לא פעם על גבול הפילוסופיה מזה והתיאורגיה מזה. הידע הספרותי שם אינו מוטל בספק, אבל הידע בדתות לא מספק בעיניי על מנת ליצור בהירות בחלון שדרכו היא בוחנת את השירה.

        לא התכוונתי לטעון דבר לגבי השיר הזה, אלא לעצם הדיון במיסטיקה. עם זאת תחת ההגדרות המערביות לפחות שני השירים האחרונים פה הם מטפיזיים.
        אגב, כולם נכתבו ברצף לנמענת אחת.

        • מה יהיה הסוף איתך אמיר?

          האם קראת את כל הספר? של חמוטל בר – יוסף. בוודאי שהיא עוסקת בביקורת הספרות העברית.

          והשירים שלך? האם אינם על הרצף של הספרות העברית?

          דוקא למה שרציתי שתתייחס לא התייחסת.
          וכי, אמורה אני להתחיל לנהל דיון שלם מה בשיריך הוא ויכוח תיאולוגי, איזה מהם הוא מיסטי? לא ולא

          אספר לך קוריוז = בדקתי מהו פדיון המת ולא מצאתי!!! שווה בנפשך. לא מצאתי במנהגי היהדות פדיון המת. גם לא במנהגי האבלות.

          אבל אחר כך מצאתי כן את פדיון הבן והבכור ב5 סלעים של כסף.

          ואמרתי לעצמי, כל כך מתאים לאמיר , ההתרסה נגד העלאת הקורבנות, נגד התפיסה של האל היהודי המלווה כמעט בסרקזם.

          וגם את זה כתבתי לך, וגם על זה כעסת.
          אז מה לעשות. טוב, אני עדין חולה, ואני כועסת על שאני חולה.

          מה שאותי מעניין דווקא היכן יש בשיריך מן המיסטיקה. היכן האני יוצא מעמדת ההתרסה והביקורת אותה זיהיתי כבר משכבר הימים ומתחבר אל האני שלו. הזכרתי שני שירים בתגובה השניה למטה ואתה לא התייחסת. אגב בשיר המיים מגלגלים אותה נקטת בלשון רבים , ומעניין למה?

          כרגע, אני חושבת שאנחנו מגיבים משני מקומות שונים, איני רוצה להתמקד בשיר אחד אלא, בציר המטונימי של שיריך.

          אגב, כתבתי לך בשיר כאן מתוך עמדת הכתיבה עולה זכרון של אישה, או כמה, אתה השבת שזו אחת, בסדר, אבל היא יכולה להתגלם גם בנשמה שלך או בהתאחדות עם הנשמה שלך.

          על כל פנים כאשר קוראים את כל השיר הוא נהיה עצוב, האחת2,3,4,4,5, למה? כי נשאר איזה זיכרון שמועלה שוב ושוב וגם הרבה געגועים.

          מאפיזיקה יכולה להיות הגדרה אבל אזי אתה ממזער את השיר תחשוב על זה.

          טוב, תשמע אני זולגת. השפעות שבחיפה הן לא כמו בתל-אביב ובכלל אני חושבת בסו, אחטוף משהו בריאות.

          ני

          • חוה, האם ג'ון דאן הוא משורר מטאפיזי או מיסטי? מטאפיזי ומיסטי הם שכנים, ויש אומרים אחים. במיסטיקה יש הרבה מיסט מיותר, הרבה מיסטיפיקציה של הדיבור, וזה מה שמפריע בהגדרות שמנית לעיל. שמאניזם, תיקונים, געגועים, ומה לא.

          • אה, אה, אה,,,,

            בוא נעשה סדר, מישהו פה כועס?

            סליחה, האם אני, אני באופן אישי הזכרתי באיזשהו הקשר כאן את המילה שאמניזם?
            מאיפה בדיוק זה נלקח.

            טוב, בוא ונכנס לעניין שבין מיסטיקה לבין מטאפיזיקה. ואני מבקשת תשובות שלא קבלתי עליהן תשובות.
            שאלתי אותך לגבי שירך המים מגלגלים אותה האם יש בשיר הזה יסודות מיסטיים למה לא ענית?
            אז יאללה בסופרמרקט של הרעיונות בוא נעשה סדר. כתבתי לך מפתחות ולא התייחסת.

            אז יאללה… מטאפיזיקה כמדומתני הוא מה שמעל הפיזיקה לא ככה.

            בהגדר המקובלת – מעל הפיזיקה נתפסת הפילוסופיה. כן, זו אמיר של אפלטון שכל – כך מושכת אותך ואתה מצטט ממנה בכל הזדמנות. אבל לא רק, אלא גם הזרם הפנומנולוגי, שאליו יש לשיר הזה די שייכות, וכמובן איך לא המודרניזם… אתה בטח חולה על המודרניזם על רוח התבונה הטהורה, כאשר האדם בכח שכלו יכול לפענח הכל וגם להמציא את הפסיכולוגיה וכו. אז בוא נכניס לכאן את קאנט, הגל, שופנאאור שמזכירים אותו ניטשה בהקשר של השיר שלך, שראה עצמו כאדם עליון ונשאלת שאלת המוסר – אבל המטאפיזיקה כבר ענתה על זה.

            בעצם המטאפיזיקה – התבוניות ההגיון הבהיר שנגזר מפסלו של אפולו הוא נר לרגליך הלא כן.

            אבל מה לעשות. מן המטאפיזיקה המהוללה קפצנו לתקופה של פלורליזם תרבותי, שאין בו אני ברור אחד, אלא שהאני הוא שסוע והוא מתהווה ביחס לזולת ואותה המטאפיזיקה אשר נבתנה על חשיבה בינארית של צמדי נגודים (קלוד לוי שטראוס) כמו אמת/שקר, סם חיים/סם מוות או ארס. אהבה/שנאה. מה לעשות הבהירות הזאת של מטאפיזיקה התערערה לחלוטין. כאשר אנחנו חותרים לשוויון – אנחנו בעצם מוצאים שאף פעם אבל אף פעם לא יהיה שוויון.

            וכאשר אנחנו מצדדים בשלטון הטוב, ובאנו חושך ורע לגרש, אנחנו פתאום מוצאים שבעולם יש יותר רע מאשר טוב, ופתאום כל הנהירות הזאת שאנחנו בני האדם פשוט גאונים, פשוט יכולים להקיף את כל הבריאה אפילו לא מצאנו את סוד בריאת היקום, למרות שאתה חוזר על המפץ הגדול

            ובדיוק שם אתה נתקע ועוד פעם אתה נתקע בין הכפירה הנוראית שאמצת לעצמך לבין הצורך באיזושהי תקווה שהרי אחרת עולם המוות יציף אותך ואזי אין ברירה

            אלא להבין את הדקונסטרוציה, את ההרס של החשיבה המערבית הבינראית מאז אפלטון, להבין שהכל הוא יחסי, ובעצם אנחנו רק אנושיים, די מוגבלים, ואפילו לא כל כך חכמים. ואז כאשר אנחנו נפתחים ואיננו חושבים פתאום שיש לנו מונופול על כל הידע בעולם, אזי אולי יש מקום לחוויה המסטית?

            החוויה המיסטית הזאת שמבקשת לחצות יקומים לחזור אל הבריאה לחזור אל האני שבך, שאולי אין לך מושג מהו השלם של עצמך, כי אתה צריך את ההשתקפות שלך באהבה?

            אז אמרנו, בלי עניינים אישיים נכון, אז ברוח השירים. כי צריך להפתח גם לתיאוריות חדשות ולהמון דברים, כי אזי אנחנו נתקעים עם עצמינו וזה לא כל כך נעים תמיד…

            ומה פתאום נכנסת לכל האיזמם הזה?
            מי הזכיר שמאניזם. מה קרה לך קראת ארבעה עמודים אצל חמוטל בר – יוסף ונדלקת?

            המטאפיזיקה היא יכולה להיות נוסטרדמוס, או איזו מכשפה שרוקחת צפרדעים, ו – 500 עכבישים בתוך יורה רותחת זו ההיא בעלת האוב מן הבלדה בעין דור.

            אבל מטאפיזיקה – זוהי לא אחרת מאשר הפילוסופיה.
            מה לך כי נרעשת.

          • חוה, לא כועס, והסיבה שלא עניתי לשאלה על המיסטיות, היא שהמושג הזה עצמו מעורפל. האם את שואלת אם יש ערפול מכוון בשיריי?

            אז טוב, בואי נעשה סדר במינוח, ואז תהיה לנו שפה אחת ולא דברים אחדים.

            1. מטאפיזיקה הוא מה ש מ ע ב ר לעולם הטבע שלנו כאן, שעניינו הפיזיקה. מכאן שפע עניינים מטפיזיים מהמטפיזיקה לאריסטו ועד המשורר המטפיזיים. בפילוסופיה כששופנהאואר מדבר על היותנו גל באוקינוס הקיום, או כשניצשה מדבר על החזרה הנצחית – זוהי מטפיזיקה.
            אבל גם כשדאן מדבר על ישויות מטפיזיות בשיריו, ועל ההיסטוריה של הרוח והאדם. זה די משיק למיתולוגיות מטפיזיות מהגנוסטיקה ועד כתבי ההתגלות המורמוניים או התיאוסופיה.
            אין למטפיזיקה קשר לכישוף, מאגיה או ניבוי.

            ללוי שטראוס אין שום נגיעה למטפיזיקה.
            (ובלי קשר, השיטה הסטרוקטורליסטית שלו התגלתה כשיטה די עקרה).

            2. החשיבה הבינארית של המערב מתחילה בפרמנידס, אבל באותו דור עצמו מתחילה גם החשיבה הלא-בינארית, עם הרקליטוס, שגם לו היו המשכים רבים מהסטואה ועד שפינוזה וניצשה. תורות אוקולטיסטיות וזרמים מערביים פארא-רציונליים כמו האורפיקה, הדיוניסיות, הפיתגוריאיות או ההרמטיזם שייכים לדת יותר מאשר לפילוסופיה, אבל לא בהכרח ל'מיסטיקה'.

            3."לחזור אל הבריאה" אינו זהה ל"לחזור אל האני שבך", או אל האהבה שבך. לחזור אל הבריאה הוא מינוח פאנתיאיסטי, בעוד שלחזור אל האני – למרות שזה ניסוח ניו-אייג'י מצוי
            כבר בתורות אי-שניות כמו האדוואייטה של שאנקארה או הטאנטרה.
            אהבה היא יותר דרך מאשר תפיסה. תורות שהטיפו לדבקות כמו הבהאקטי, הסופיזם או החסידות מטיפות לאהבה וידועות כ"וייה פוזטיבה", ואילו תורות המטיפות לפרישות ומדיטציה כמו היוגה למיניה הן ה"וייה נגטיבה". ויש כמובן אינספור שילובים.

            4. אם משתמשים במונח "מיסטי" כדאי להגדיר בדיוק לאיזו חוויה או תפיסה הכוונה, כי המונח מטושטש גבולות ביותר. כך ייקל עליי לענות.

          • לא יודעת מה קראת אצל חמוטל בר-יוסף, ואגב לא צריך להתפס רק אליה. היא אומרת בדיוק את מה שאתה אומר:

            המיסטיקה: הרצון להתאחדות עם האחד;
            החוויה האקסטטית; אקסטזה
            מראות ורשמים מוחשיים אחרים שמסמלים את עולם הקדושה;

            אתה ציינת די בדומה את המאפיינים האלה כמסמנים את החוויה המיסטית.

            לבוא ולהגיד שכל השירים הם שירים מסטיים לא. אבל היתה תופעה בשירים שלך שקל לי לתייג אותם כסוג של חוויה מסטית, בין היתר כי את השורשים אפשר למצוא בחסידות/בקבלה/במיסטיפיקציה של הנצרות/ של המיסטיקה המזרחית ומסתבר שהשפה שונה והמיקום שונה, אבל הרצון הוא באמת להגיע לאחדות עם ישות שהיא מעל – גם אם אנו מטילים ספק בקיומה.

            חמוטל בר יוסף עורכת אבחנות כאלה ואחרות שהן אינן מן העניין וחלק מהן מתישות אפילו בשל סדר המיון שלהם. אבל שלושת העיקריות הן כאן. ומהם יש לפתח מצפן אישי.

            להגיד שכל הספר יום הוא ספר מיסטי, לא הייתי אומרת. אם אומר זאת אחטא בדיוק למה שאתה עושה בספר יום, אבל שירים כמו המים מגלגלים אותה, הוא בהחלט שיר מסטי, לדעתי, מדוע, מסיבה אחת ויחידה שאפשר לזהות בו מן החוויה האקסטטית. פשוט אמיר, לחשוב פשוט!!!. בוודאי שאחר כך אפשר למצוא מילים שאופייניות לחוויה האסטטית – ההתאחדות עם האחד, היא גם ההתאחדות עם הבריאה. והשפה הנקוטה. אבל כתבתי לך את זאת. כתבתי לך גם שהשפה צוברת תאוצה.

            האם באתי ואמרתי, כי כל השירים שלך הם מיסטיים לא, מכיוון שאז פשוט אעשה צחוק מעצמי ובאותו הבל פה משיריך, שאין להם מפתח אחד להבנה.

            אחד המפתחות ששמחתי עליהם הוא זה המסטי, גם האהבה אצלך יכולה לעטות דוק מיסטי של התאחדות הנשמות. לא מחוייב בשיר זה. קיים שיר בו אתה מספר שכילד היית מתחבא בסתר המדרגה.

            באשר למטאפיזיקה. מה הוכחת לי אמיר פעם נוספת ושוב פעם נוספת, שיש לך ידע רב בפילוסופיה, בזרמים בפילוסופיה, כמו כן בתיאולוגיה פלוראליסטית, תרבותית.

            אז טוב, לא הייתי בהודו, אבל קראתי על חוויותיך שם, לא הייתי ביפן, ועדין אני עוקבת אחריך, ואת כל הממצאים האלו אני אכן מחפשת בשיריך.

            שאלת השאלות שלי היא הזיקה של שיריך מן השירה העברית, הסטייה שלך ממנה והחדשנות שלך עליה. ומכאן שבתחום התיאולוגי ובנכונות להיפתח אל המיסטי, יש לך יתרון רב מכיון שהידע שלך חובק תרבויות אלו מנסיון, ותוך כדי פתיחות המילה גלובלית – תהיה בסדר, לא. המילה מה שמאחד בין האדם בכל צורה של בקשה לאמונה ולתפילה. מה זה משנה איך אנסח את זה. כרגע

            אמרתי לך כל הזמן, אני את נקודת המוצא שלי איני מאבדת. אבל אתה לא סומך עלי. אתה לא סומך על העבודה שאני עושה, וזה חבל,

            תראה, לא למדתי תיאולוגיה, אבל ביקורת הספרות כן למדתי. ואיני חושבת עד היום שפספסתי כל כך מן ההבנה של השירים שלך, ואני גם לא מתכוונת.

            ורק עכשיו ענית על המים מגלגלים אותך, ואמרתי לך גם שהשירים בספר יום צוברים תאוצה ולא התייחסת.

            וכתבתי לך שאין פדיון מת אלא יש פדיון בן ולא התייחסת.

            להגיד לך משהו אמיר, יכולת, או תעוזה של אדם, לחצות את היומיומי ולהתמסר לחוויות שמאפשרות לנו סוג של קיום יתר, סוג של התרוממות רוח, סוג של מוסף יתר שהוא ההיפך מן השגרה – צריך לזה הרבה אומץ והיו עוד כאלו. ועל יכולת ביטוי שכזו בשפה אני מקנאה. לא כל אחד יכול.

            נכון, הערתי לך על שקטעת את השיר, אבל בסך הכל אני עדיין בעד שיריך, אלא מאי, אני נהנית גם מן הדרך, וגם מן התובנה המלאה.

            עכשיו אולי תוכל להסביר לי מדוע אתה מסכים איתי שהמים מגלגלים אותך הוא שיר מיסטי, ואולי איזה מן השירים שלך הוא מיסטי בעיניך.

            באשר לאפוקליפסה. זוהי תנודה אצל כותבי ישראל כמו קניוק, יהושע, אורפז ואחרים לנוע בתחושותיהם לגבי גורל המדינה לנוע בין אפוקליפסה לבין אוטופיה. אפשר למצוא תנועה מעין זו בכלה הנצחית. התנועה ככלל שייכת לסיפורת דור המדינה, והיא נצמדה למלחמות ולנופלים.

            מרקל איליאדה מדבר על ארכיטיפים דומים בכל תרבות אשר מובילים לאפוקליסה כמו המבול. הם מאופיינים במים או באש. מהם ישאר רק זוג אחד ממנו יצמח דור חדש. – ושוב זוהי תנועה מיתית בין אפוקליפסה לבין אוטופיה. היא קיימת גם אצל הנביאים, ואולי גם אצל יוחנן שהיה האוונגליסט השנוא עלי, מכיוון ששנא את היהודים יותר מכל הארבעה.

            עוד משהו,
            יקירי?

            היית חייב את הדיון הזה כאן?
            מעניין, ואם כן, אולי תסביר לי למה.

            ואקרא שוב את דבריך.
            ואגב, ברי לי שלצייר משורר כאיזה מיסטיקן תלוש מן המציאות – במיוחד אותך הוא להוסיף חטא על פשע.

            אבל נשמה, זו לא היתה כוונתי כלל וכלל. כי בתוך עמינו אנחנו יושבים וגם משה קרוי כבר לא חי,
            הלא כן?

          • טוב, מה שקרה לנו פה הוא קצת קומדיה של טעויות.
            לא אני ולא את שייכנו אפוקליפסה או שמניזם למיסטיקה – חמוטל שייכה.
            אשר לפדיון המת – עלית יפה על מה שכיוונתי שם, ובכלל התובנות שלך בדרך כלל מעניינות וכשכמו שאמרת לא עוזבות את הפשוט – גם אינן מדלגות על כוונתי.
            בקשר לאחדות או הגעגוע לאחדות – כן, "המים מגלגלים אותך" שייך לסוג זה, וכן הרבה שירים אחרים שלי.

          • יש עוד אבחנות שערכתי, כמו הקו הדק שבין החיים לבין המוות, אבל אני עליתי על זה ולך זה נראה טרוויאלי.

            אז בוא נתקדם הלאה. הספר יום אינו ספר מיסטי בעיני, על כל פנים אינו מתחיל ככזה למרות שהוא די אניגמטי, וגם על כך הייתי צריכה לקרוא. הספר יום הוא בעצם ספר שמתחיל מן האישי ביותר, כסדר התפילות במהלך היום – אבל בו אני מוצאת את ההתרסה נגד הקולקטיב של התפילות, האחידות, הסדורות, אותם כלי הגולה שניתנו בימיו על יוחנן בן זכאי.

            הוא מתחיל בעצם כשטף של פעילות מאוד אישיות, מאוד אינטימיות, שמתחילות בתפילות היהודיות, ולמה כתבתי שהוא צובר תאוצה, מכיוון שעולה הכעס על הפולחן של הקרבנות – הקיבוצי, כאילו, העברי כאילו…. יש בו גם את השיר על הג'ארות.

            תגיד בעצם אולי אני כבר יכולה לכתוב? ולפרסם, מה אתה אומר.
            אני לא חושבת – אבל דעתך היא הקובעת הלא כן?

            אם כעסת על השיר תיקון אני דווקא שייכתי אליו את חווית הייחוד מן הקבלה ומן החסידות, ובמיוח ד בנצרות. הוידוי אצל הנוצרים נאמר בשפה אישית – אין הוא תפילה, אבל אצל העברים, כנענים מצאו נוסח לכל תפילה ולפילה ולכן קראתי לזה וידוי על הנוסח הנוצרי דווקא, שיש בו כן התקרבות גם לאני הפנימי, גם אל הכלל וגם תפילה שהיא אישית.

            ולכן, חלק מן הספר הוא לא רק התרסה, אלא גם יציאת חוצץ על הנכונות של היחיד לקבל כל מה שניתן לו על ידי רבנים וכוהנים שכל קשר עמם ועם האלוהות אין בו מאומה.

            מה עוד שהאלוהות שלך, אינה דווקא זו של דוד אלא, המלך הרגיש הוא דווקא שאול. ולכן על רקע הבלדה בת הרב ואמא, אפשר למצוא אצלך את השיר על האישה שהתאהבה במאהב הנאצי באחד החלקים של מוזיאון הזמן, ונאלצה לוותר על בנה. זוהי משיכה של הזמן, של הדור של התקופה – והקרבנות אותן הקרבנות. ולכן, גם אפיטף- כל כך שונה מזה של ההלך של אלתרמן, ואולי הוא ממשיך את המורשת של טשרניחובסקי בנוסח מול האל אפולו – אבל כל אלו מאפיינים שקיימים כבר בשירה העברית. מה שקורה אצלך הוא שההלך, הוא בעצם מת… וגם לכך יש סיבה.

            אתה יודע מה אמיר,
            גם אם חמוטל בר יוסף מזכירה שמאניזם, תגיד, אתה באמת לא סומך על ההבנה שלי? שאדע מה כן ומה לא?

            ממש מעליב.
            טוב, תשמע סיגל כל כך פרגנה לי בסוף.

            אז מה אתה אומר, לכתוב או שיש לי עדיין מה לחקור?

          • חוה, במקום שאת רק צודקת, ובכל פסיק ותג, שם ויתרת מראש על כל דיאלוג שמעבר להנהוניו של הזולת.

            אבל כשאת צודקת את צודקת – גם בכך שיש הרבה התרסה ב"יום" בצד דיווח על חוויה רליגיוזית אישית, וגם ביחס ל"אפיטף" וכו' היטבת להבחין 🙂

          • יש עוד אבחנות שערכתי, כמו הקו הדק שבין החיים לבין המוות, אבל אני עליתי על זה ולך זה נראה טרוויאלי.

            אז בוא נתקדם הלאה. הספר יום אינו ספר מיסטי בעיני, על כל פנים אינו מתחיל ככזה למרות שהוא די אניגמטי, וגם על כך הייתי צריכה לקרוא. הספר יום הוא בעצם ספר שמתחיל מן האישי ביותר, כסדר התפילות במהלך היום – אבל בו אני מוצאת את ההתרסה נגד הקולקטיב של התפילות, האחידות, הסדורות, אותם כלי הגולה שניתנו בימיו על יוחנן בן זכאי.

            הוא מתחיל בעצם כשטף של פעילות מאוד אישיות, מאוד אינטימיות, שמתחילות בתפילות היהודיות, ולמה כתבתי שהוא צובר תאוצה, מכיוון שעולה הכעס על הפולחן של הקרבנות – הקיבוצי, כאילו, העברי כאילו…. יש בו גם את השיר על הג'ארות.

            תגיד בעצם אולי אני כבר יכולה לכתוב? ולפרסם, מה אתה אומר.
            אני לא חושבת – אבל דעתך היא הקובעת הלא כן?

            אם כעסת על השיר תיקון אני דווקא שייכתי אליו את חווית הייחוד מן הקבלה ומן החסידות, ובמיוח ד בנצרות. הוידוי אצל הנוצרים נאמר בשפה אישית – אין הוא תפילה, אבל אצל העברים, כנענים מצאו נוסח לכל תפילה ולפילה ולכן קראתי לזה וידוי על הנוסח הנוצרי דווקא, שיש בו כן התקרבות גם לאני הפנימי, גם אל הכלל וגם תפילה שהיא אישית.

            ולכן, חלק מן הספר הוא לא רק התרסה, אלא גם יציאת חוצץ על הנכונות של היחיד לקבל כל מה שניתן לו על ידי רבנים וכוהנים שכל קשר עמם ועם האלוהות אין בו מאומה.

            מה עוד שהאלוהות שלך, אינה דווקא זו של דוד אלא, המלך הרגיש הוא דווקא שאול. ולכן על רקע הבלדה בת הרב ואמא, אפשר למצוא אצלך את השיר על האישה שהתאהבה במאהב הנאצי באחד החלקים של מוזיאון הזמן, ונאלצה לוותר על בנה. זוהי משיכה של הזמן, של הדור של התקופה – והקרבנות אותן הקרבנות. ולכן, גם אפיטף- כל כך שונה מזה של ההלך של אלתרמן, ואולי הוא ממשיך את המורשת של טשרניחובסקי בנוסח מול האל אפולו – אבל כל אלו מאפיינים שקיימים כבר בשירה העברית. מה שקורה אצלך הוא שההלך, הוא בעצם מת… וגם לכך יש סיבה.

            אתה יודע מה אמיר,
            גם אם חמוטל בר יוסף מזכירה שמאניזם, תגיד, אתה באמת לא סומך על ההבנה שלי? שאדע מה כן ומה לא?

            ממש מעליב.
            טוב, תשמע סיגל כל כך פרגנה לי בסוף.

            אז מה אתה אומר, לכתוב או שיש לי עדיין מה לחקור?

    • תודה מירי, בכיף 🙂

  7. אחת ויחידה אהובה מאוד: מרוחקת (לפי 4), מושלמת (לפי 5) וכמעט במעמד של אלוהים שלא קוראים בשם(לפי 6).
    יפים מאוד.

  8. מאוד אוהבת את שני הראשונים. קראתי אתמול וחזרתי לקרוא היום. אני קוראת אותם "נקי", בלי לנסות למצוא משמעויות נסתרות, וכמה הם אירוטיים בעיני. וגם עושים לי כל מיני אסוציאציות… לא נעים לפרט.

  9. תַּלְמָה פרויד

    אמיר היקר, מתחברים יפה השלושה ומציירים אהובה ללא גבולות. ובמרכז, שיר מספר 2 המחויך – כטבור.

    שבוע טוב,
    🙂

    • תלמה יקרה, תודה, וכוונתך 2 בשלשה הזו, כלומר 5? חושב שכדאי שאניח את כל השירים יחד.
      "מחויך כטבור" הוא צירוף שירי כשלעצמו 🙂
      שבוע נפלא

      • תַּלְמָה פרויד

        אכן, אמיר, התכוונתי לשני מתוך השלישייה שכאן (אתה רואה כמה הפיצול של השירים מבלבל?). ומכיוון שכמספר 2 בתוך השלשה, הוא במרכז, הריהו הטבור!! הפופיק הרי במרכז, נכון?? וזה ממש מתאים לתוכנו. ובנוסף, הוא נראה/נקרא לי מחויך.
        צודק. 'מחויך כטבור' הוא בהחלט צירוף שירי. מאוד חביב בעיניי. נו, משוררי, עט ביד… וקסום לנו שיר 🙂

        • נכון, תלמה. שישה שירים נראה ארוך לבלוג, אבל במקרה זה אולי היה עדיף ואולי עוד אצרף אותם כאן.
          ו"מחויך כטבור" זו מטפורה שלך, וגם אופי הדיבור שלך, המחויך פה כטבור. נפלא. תכתבי עם זה משהו?

  10. שלום אמיר,
    השירים נוגעים ללב בנסיון הנואש שלהם להבין את האחרת הנגלית ככח יוצא, מביט, שהתגשם בגוף, ולהתחבר אליה מתוך הבנה זו. ועדיין הדובר אינו רואה או מקבל את עצם קיומה המוחשי כל-כך של האהובה, שכן אותו טבור שלה, שעשוי היה לשמש כהוכחה להיותה בת בשר ודם, מצטייר לו כאביזר תפאורה בלבד. במובן הזה חלק 6 מדגיש עוד יותר את סירובו להעניק לה אנושיות, כמו גם את תפיסתו את עצמו כבורא היוצר והורס במאמר פיו.
    ואולי בכלל הדובר מדבר לנפשו? לנשמתו? לחווית היופי? לחיה שבלב? כן, זה כבר יותר מסתדר לי. משהו שמתחיל מדיאלוג עם דמותו במראה.
    הצלחת לעניין אותי ולבלבל אותי במידה שווה.:)
    משפט הסיום משעשע מאד, אגב.
    שבוע טוב
    יעל

    • עלעלית, אם כך את בדיעה אחת עם תמי (ר' לעיל) ביחס לזהותה המופשטת של האהובה.
      ואת צודקת בזה שהגשמיות מופיעה בשיר על דרך הפליאה וההזרה(מי השטיפה בכיור, הטבור), אבל ככל שהתכוונתי – לא כדחויה.
      ההתגשמות בגוף היא משהו מוזר שכולנו עושים, אבל לא עוצרים להתפלא על זה, אלא דווקא במקום של התאהבות, כשגם הגופניות המופלאה של האהובה נראית כמו נס.

    • עלעלית, אם כך את בדיעה אחת עם תמי (ר' לעיל) ביחס לזהותה המופשטת של האהובה.
      ואת צודקת בזה שהגשמיות מופיעה בשיר על דרך הפליאה וההזרה(מי השטיפה בכיור, הטבור), אבל ככל שהתכוונתי – לא כדחויה.
      ההתגשמות בגוף היא משהו מוזר שכולנו עושים, אבל לא עוצרים להתפלא על זה, אלא דווקא במקום של התאהבות, כשגם הגופניות המופלאה של האהובה נראית כמו נס.

      • תגיד,
        אמיר, אני משוחררת לראות איזה סרט.
        אפילו לא התחשבת בזה שאני עם טונות של אנטיביוטיקה.

        טוב, בי

        ואכן, לבסוף נשתבח הדיון
        יוהו…….

  11. מאד יפים השירים ,
    פרחי סויה ? עליהם לא שמעתי

    • תודה, והכל פורח, ריקי, תלוי בנוף סביבך 🙂 הבחורה הזאת מכירה פרחי סויה.

      • למשל מצא חן בעיניי מאד שבחרת בפרחי סוייה דווקא כי הם פחות מוכרים בשוק שלנו, להגדרה חלקית יש קסם משל עצמה כי הבנתי מהטקסט שזה פרח ויכולתי לצייר אותו על פי דימיוני. בשבילי פרחי סוייה הם קצת כמו אלו של אפונה ריחנית עם צבעיהם המגוונים והעליזים.לך כנראה יש תמונה ברורה של פרחי סוייה- חבל שאי אפשר להעתיק ממך את התמונה פשוט.

  12. נראה לי שלו היית מעלה לבלוג את השלישיה הזאת לפני הקודמת, או את כל השישה יחד, היית חוסך לכולם הרבה חיבוטי נפש 🙂
    הטון כאן נראה לי ברור הרבה יותר – ואהבתי את השני. כלומר, החמישי.

    • עדה, את הטבור? 🙂

      ולא חשבתי שההקשר והנימה לא יהיו ברורים מהחצי הראשון לבדו(לחלק הם כן היו).

  13. רונית בר-לביא

    אמיר,

    ההמשך הזה מקסים בעיני.

    כל כך שונה מהחלק הראשון.
    גם אם אני חושבת על משמעות שונה לחלק הראשון, עדיין משהו בצלילים שלו אני לא כ"כ אוהבת.

    וזה הנוכחי די מושלם.

    יצירת אמנות לגמרי. בעיני הטירוניות.

    • רונית, תודה.
      העיפי מבט במחזור השלם שהביאה תמי למעלה. זהו רצף אחד.

      ועם זה, אחרי ניתוח האופי שעשית לי בפוסט הקודם, זה לא מוזר שאכתוב משהו כזה? 🙂
      חייב להודות ששיר הלעג שלך שם היה יכול להיות להימנון שורפות החזיות…

      • רונית בר-לביא

        זה אכן מוזר שתכתוב משהו כזה 🙂

        לא זוכרת שעשיתי ניתוח אופי,
        רק כתבתי את השיר ההיתולי ההוא, שכנראה העליב, אני מצטערת.

        אני הרגשתי משהו אולי מההיכרות שלי איתך בבלוגייה, משהו עם היעדר אינטרוספקציה, משהו שאני עדיין מרגישה, לא בטוח שהוא נכון דווקא לשיר הזה, וייתכן שבגלל ההיכרות בבלוגייה, אני מכניסה דברים שאני מרגישה בשיריך והתנהלותך לתוך פירוש של שיר.

        ושוב, לכתוב "שורפת חזיות",
        זה שוב לומר משהו עליי, ושוב לא על עצמך.

        יש לי תחושות חזקות בדברים האלה.
        וטיפה מפריע לי לפעמים שאתה פוטר הכל בשריטות של אנשים אחרים.

        זו הכנות שלי אליך.

        החלק הנוכחי היה מקסים בעיני.

        • רונית יקירתי, לא כתבתי שאת שורפת חזיות. את שורפת?
          לפעמים עדיף להבחין מאשר "להרגיש" בין אם מדובר בעצמך ובין אם בזולת.

          בכל מקרה לא מתכוון להתחרות באיטרוספקציה ובתחושות שאת מפליאה כאן, אבל חייב לומר שמרתק מה שרואים בעיני המתבוננת 🙂

          • רונית בר-לביא

            אמיר,
            אתה איכשהו מפספס לגמרי את הדברים שאני אומרת.

            ואני מתעקשת וחבל …

            אני מפסיקה.

            עכשיו כנראה תורך לנסות לעצבן, ואין לי כוח לזה. סורי.

          • איזה כנות ואיזה אבטיח.
            מה מבאס אותך באמת, רונית?
            אולי רצית א' מאמיר וקיבלת רק X ?

          • רונית בר-לביא

            :))))
            התבלבלו לך האותיות, אלמוני.

            אני רציתי ממנו Y אבל הוא נתן לי רק Z :))
            מצד שני Z= 2X+Y,
            כך שיותר משתלם.

            ואמיר: אני מתנצלת על התגובות הנמהרות שלי כאן.
            לא הגיע לך.

            אני נוטה לומר מה שאני חושבת ישר.
            וזה לא תמיד נכון לעשות.

            כנראה שטעיתי לגבי השיר הראשון.

          • מקבל את ההתנצלות, רונית.

  14. זוהי מן אהובה ערטילאית שאין לה דמות גוף(כמו אלוהים) רק מבט שיש לה מעמקים והיא כולה רוח נוכחותה בשירים הקודמים מביכה את הדובר שמתקשה להכיל את מעמקי רוחה והוא מבקש ממנה להתכסות.
    האם היא בת אדם(אף שמצוייר לה טבור בדיוק באמצע)או מוזה או אידאל האהבה? לא ברור
    מה שברור הוא שמאוד נזקקתי לקונטקסט המלא כדי לשנות גישתי לדובר בשיר ולתפיסתו
    השיר די מתעתע ומורכב משתמש במטבעות לשון כביכול שובניסטיות באחת (1 )
    אבל במשמעות הפוכה
    השיר השלישי מדהים ביופיו , אמיר

  15. הי אמיר, עכשיו כשבעזרת תמי, כל השיר מול עיניי, אני עוקבת אחרי עין המדבר, המתחיל ממבט כללי ומגדיר אחת מיוחדת בין רבים, חודר עיניים עור ולב במבט רנטגן ולא מוצא סוף לעומק, בבית השלישי כבר לא יכול מרוב קרבה, חוזר אל המראה שאי אפשר לשטוף, עובר אל מושלמות הגוף מדקדק ביופיו עד לטבור ואז עובר לשמה, אם יתן לה שם בשיר תחולת חייה לא תעלה על 120 שנה, וכך בשיר בלי שם היא תחיה בזכרונו לנצח. לכן חשוב כל כך להדגיש בכותרת את האינשם שלה, שיר זכרון והנצחה מתוחכם ויפיפה.
    ומשהו אחרון: לגבי לא זזה. ממש לא נראה לי שיש קשר בין השיר ההוא לשיר הזה. האחד הוא שיר בגידה והאחר הוא שיר אהבה.
    מסתמן שהספר המסקרן העומד לראות אור יקח אותנו למסע בעקבות חית הלב וידרוש מהקורא להצמיד יד לדופק הפועם בשירים על מנת שלא לפספס את הנימים הדקים המכוונים אותנו.
    שיהיה בהצלחה רבה.

    • לסיגל,

      אני לא כל כך רואה כאן שיר אהבה?
      אולי זהו שיר על אהבה וגם על בגידה ועוד ועוד….
      האם את מוכנה למצוא לי בשיר הזה מילה אחת גלויה של אהבה?
      איפוא?

      יש משהו סוריאליסטי בתיאור, פנומנולוגי – בבחינת שהטבור מייצג את כל גופה של האהובה.

      ולמה סוריאליסטי, כי השלם כאן הוא מקוטע ומרוסק.

      רת יודעת, נדמה לי שיש כאן בלבול שלם בין הבתים של השיר לבין התגובות של אמיר.

      אמיר החליט שזה שיר אהבה, ואז אנחנו מחפשים את האהבה, עוד הוא כותב, שזוהי אותה הנמענת, אני מניחה שהכוונה כאן היא לאשתו לשעבר היפנית. אבל השיר מסתיים במילים מות השיר לא כן? והקובץ נקרא מהמית הלב, לא כן, ואז אנחנו יוצאים מנקדות הנחה שזהו שיר אהבה. אולי זה שיר געגועים לאהבה, שזה עוד פעם הבדל של דקויות.

      אבל תראי, מה קרה כאן ולא איני נגד אף אחד זאת כותבת אהבתי את בית 1 סליחה שלוש, והשניה כותבת אהבתי את בית 4 סליחה זה 6

      ואת התגובות האלו אני כבר בכלל לא מבינה. השיר הוא שיר כמכלול – הלא כן, אין גוזרים ממנו בתים ומחליטים את זה אני קונה ומביאה הביתה.

      טוב, כרוח הציוריות החביבה עליך, מחכה לתשובתך = מהו בדיוק כאן שיר האהבה.

      חוה

      • הי חוה, אולי לא תאמיני אבל אני מדביקה כאן תגובה שבה פניתי אלייך הבוקר והנה גיליתי שהיא לא נשלחה. ועכשיו כשקוראת כאן את שאלתך הרי היא מתאימה גם כתשובה לפנייתך זאת ועוד שאם תבדקי לא כתבתי את תגובתי לחלק הראשון בעקבות דבריו של אמיר שזהו שיר אהבה, אלא כך הבנתי מקריאה אחת ויחידה. אולי לי זה קל כי אין לי הרבה רעיונות לשאוב מהם כמו כיוונים של רוחות, אלוהים, ומיסטיקות למיניהן וגם לא מקורות השוואה לשירה אחרת. כל מה שאני קוראת נמצא לפני צח כתינוק ואם הוא נקרא בעיניי אהבה, אז מבחינתי הוא אהבה.
        ואת יתר תגובתי אני מדביקה כאן:
        הי חוה, אין ביכולתי או בכוונתי להתחיל לנסות אפילו להשתלב בשיח שנולד לכם כאן אולם רוצה רק לכתוב לך משהו שרציתי כבר בפוסט הקודם לומר, אני קוראת גם כאן את כעסך ההולך ומתגבר מכך שלתחושתך הקוראים הולכו שולל או הוטעו במתכוון ורק עכשיו כשהחיבור בין כל השישיה נוצר אפשר להבינו. אבל אני חושבת שלא הייתה כאן הטעיה מכוונת אלא טעות בהבנת הנקרא. מאיפשהו בעולם נוצר מצב הבנה אצל המגיבים שאישה בלי קרקעית היא אישה ריקנית. מבחינתי, סבבה…שכך יבינו זו בטח לא הייתה הכוונה. אבל ממך ציפיתי ליותר:) יודעת למה? מכיוון שאת בעיניי כזו. נסי להעביר על עצמך את השיר של אמיר ותראי כמה שהוא הולם אותך ובכלל איננו שיר שמזלזל באישה. אישה בלי קרקעית בעיניי היא בדיוק אישה כמוך, אישה שאיננה מפסיקה להפתיע, שיש לה אינסוף פנים, שכל רגע שממשיכים להכיר אותה מגלים שעוד לא ראינו הכל ועוד יש לה עוד ועוד עומק. אז שאחרים יבינו כאן זלזול וציניות אבל צטערת…לא את. את האחרונה בעיניי שהייתה צריכה לחשוב שמדובר בסתם אחת. את האחרונה בעיניי שהייתה צריכה לראות את כל השירים במכלול כדי להבין שמדובר כאן על עוצמת רגשות. ואיכשהו עדיין אני קוראת שאת לא חושבת שזה שיר אהבה. מכיוון שאני לא אמיר, ואולי עד עכשיו הוא כבר הבין מה את כן חושבת ומבינה מהשיר, אולי תסבירי לי בעברית (קלה), למה את לא חושבת שזה שיר אהבה?

        • לסיגל יקירתי,

          אני כותבת לך ממעמקי מחלתי שמאיימת להדבירני כליל.

          ובכן אסביר לך, וראשית חן חן על המחמאות. אבל כתבתי במקום אחר, כאשר אמיר ציין שהנמענת היא אותה אחת, שכנראה הכוונה לאשתו לשעבר. ובכל אופן, מה אני יודעת.

          תראי, אני עובדת על כל השירים של אמיר אור. קוראת את כולם בעיון ועוד ראיונות ומאמרי ביקורת.
          לא נהפכתי פתאום לגאון בשירתו של אמיר או.

          והאמת, ודברי מופנים גם לאמיר, בשלב מסויים כאשר הועלה החלק השני כבר התחלתי להגיע לתובנות הכרוכות בכלל שיריו. ולכן היה לי קשה להתמקד באופן הספציפי בשיר הזה.

          לי הוא נראה צח כתינוק לאחר שהועלה דווקא החלק השני.

          מה לעשות התערבבו לי כל השירים של אמיר אור. ורציתי לציין שירים אחרים שלא מן ההקשר.

          אבל צאי וראי דבר מאוד יפה, איזו ידידות נאמנות יש לו לאמיר או, ועל זה נאמר הלוואי עלי. ואני מבקשת שדברי יובנו כהלכתם.

          תמי קאלי מיד טרחה להעלות את כל המכלול עבור אמיר ומפאת כבודו, בעיני זה מראה על תחושה של כבוד והערכה מאוד רבים כלפי אמיר, ועוד הוסיפה והשביחה את השיר.

          גם את עדיין דבקת בדעתך שזהו שיר אהבה, ונסית להדגים שיש נשים כאלו ללא קרקעית, שכל פעם מוצאים בהם דברים אחרים – כמוני אולי למשל.

          ובכן, הקראתי את דברי אתמול לחברתי הטובה זהבה, שמכירה אותי מאז כתה ד' והיא נאחזה בהתפעלות על הפרשנויות שלי, ואני לא הבנתי מאין יצא הפרץ. של זהבה, שאמרה שבטוח, אבל בטוח שיצא לי מאמר משודרג שהיא כבר מכירה אותי.

          ובכן, נראה אולי שיש לי בטחון, אבל עד לכתיבה, ואחר – כך שאני כותבת אני אף פעם לא מאמינה שזו אני באמת שכתבתי את הדברים.

          למה לא שיר אהבה? לא יודעת מה לענות, מכירה שירי אהבה הרבה יותר ברורים אצל אמיר, ואולי עדין לא כל המכלול מצטייר בעיני, ואולי קולם של עוד שירים נכנסים לתוך השיר הזה. לא יודעת,
          רק יודעת שאני פשוט עוד מעט מתפגרת.
          מחולשה.

          המון תודה,
          שלך חוה

    • תודה, סיגל. אכן כיוונתי בדבריי כפי שהבנת : "לא זזה" הוא כמעט ההיפך מ"אחת". האחד שיר מצוקה וכאב והאחר – שיר מאוהב על לתנוכי האזניים 🙂

  16. עדנה גור אריה

    אהבתי מאד.

השאר תגובה ל עזרא לוי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור