אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

אחת (1)

 

 

אַחַת        (3-1)

   

1

 

אַחַת וִיחִידָה

כְּמוֹ טִפָּה שֶׁל גֶּשֶׁם

כְּמוֹ גַּרְגֵּר שֶׁל אֹרֶז

שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁנִי

 

 

2

             

בְּעֵינַיִךְ

אֵינִי מוֹצֵא דָּבָר

בְּעוֹרֵךְ

אֵינִי מוֹצֵא דָּבָר

בְּלִבֵּךְ

אֵינִי מוֹצֵא.

בְּלִי קַרְקָעִית, אַתְּ כָּאן. 


3

 

מוּטָב שֶׁתִּתְלַבְּשִׁי עַכְשָׁו.

לֹא,

לֹא דַּי בְּבֶגֶד, בְּסִיגַרְיָה,

בְּחִיּוּךְ, בְּחֹשֶךְ.

מוּטָב שֶׁתִּתְלַבְּשִׁי עַכְשָׁו.

                 

 

המשך לשירים 6-4

 

מתוך "הַחַיָּה שֶׁבַּלֵּב", שיראה אור בהוצאת קשב לשירה

[פורסם בגליון היובל של "קשת"]

 

178 תגובות

  1. :) הצעה לעריכה קלילה

    אמיר הקצרצרים מדוייקים ויפים, אם כי בבית השלישי הייתי מוותרת על כמה מלים שיגבשו ויעצימו את הדוחק:

    מוּטָב שֶׁתִּתְלַבְּשִׁי עַכְשָׁו.

    לֹא,

    לֹא דַּי בְּבֶגֶד,

    מוּטָב שֶׁתִּתְלַבְּשִׁי עַכְשָׁו.

    • תודה על ההצעה, אבל חושב שהשמטת כאן מיני לבוש מופלגים יותר מבגד – סיגריה, חיוך, חושך – שמדגימים שאי אפשר כלל לכסות את עירומה של האהובה הזו, את האינטימיות היוקדת הקשה מנשוא.

      • לפי דעתי השיר מדבר על פחד מקרבה, בהתחלה היא אחת ויחידה אבל שזה מגיע למצב של אינטימייות וקרבה הנשוא מפחד מזה ואפילו מבקש שהיא תתלבש…

        • ועוד שכחתי,
          גם אם הוא היה איתה וגם אם הוא שכב איתו הפחד שלו מהיווצרות של קרבה גורם לו לחזור ולבקש ממנה ללכת…

        • אפשר להבין זאת גם כך, איתן, אבל לפעמים האהבה פשוט מאיימת לפוצץ את הכלי העלוב שבו היא נתונה 🙂

          • אמא של איתן

            לאמיר,

            אני בדברים האלה בכלל לא הגיתי מחשבותי ריפדוני ברפידה של מוך, לא מדרך כף רגל ולא מעוף
            רחיפה בגובה נמוך אולי מאוד.

            אז ככה, בקשת שאכתוב כאן, אז מן הבוקר החלטתי שאני מסתובבת סביבך בקפנדריות אחרי סיבובים למצוא באמת מאין נחלת את שירך.

            איפוא לא הייתי, עולם ומלואו נחלתי, קראתי וקראתי ומצאתי עולם ומלואו, ומכיון שאני בגוגול הצצתי ונפגעתי.

            ופתאום, די היה לי ברור. באותו החושך, בה מהבהבת הסיגריה, שניכם עדין לבושים, צחוק קטן פה ושם למען הנימוס ואלי מעין קרבה לכאורה. אתה אומר שבדל האינטימיות הזו שנוצרה היא עדיין לא מספיקה.

            לא לטעות – אתה דווקא כן הרחקת לכת, אבל לא הורדת מכנסים, אולי מקסימום פתחת כפתור בחולצה, היא עוד לא הספיקה להוריד בגד, עיניים אולי היא כן עשתה, וגם רגל חשפה, אבל זו האינטימיות היחידה וגם בגלל שהיה חושך, ואז ואולי לפני כן, לא מצאת בה דבר עד לקרקעית, ולפני שתרחיקו לכת אתה מבקש ממנה דווקא מפאת הכבוד ללכת.

            זהו, אבל תראה, אני עשיתי את כל הדרך מטשרניחובסקי ועד לכאן, ששם לנוכח פסל אפולו באמת הדברים התחילו להתחוור פיצ'לה עד לזאת עוד לפני שתתפשט.

            אנא אשר קבלת הפרשנות

            – ומכיוון שאני עכשיו בכלל בדרכים אחרות רצה וטסה אחריך, לכן הדגשתי בפתיח שרק הגחתי למרות שכבר ניסיתי די הרבה.

            תגיד לי שזה נכון מה שאני אומרת.
            בבקשה……..

          • זו פרשנות מקורית, שגם אם לא חשבתי עליה, היא מוצאת חן בעיניי – ואני מאמץ גם אותה 🙂

  2. ולמה זה מזכיר לי את ז'אק פרוור?????

  3. איריס אליה

    אמיר יקר,
    את ה"אחת" הראשונה, הייתי קוראת על דרך האירוניה. כי הרי הפחד הגדול שלנו, הנשים, הוא להיות "עוד אחת". להזכר כעוד גרגר של אורז, טיפה של גשם, שלא רק שיש לה ויש לה שניה, אלא יש כמותה עוד שלישית ורביעית… עוד אלפים.אם הכותרת הייתה "אהבה", זה אפילו היה גולש לסרקאסטי.
    את ה"אחת" השני, אם יורשה לי, וכמובן שלא יורשה לי, אבל אני בכל זאת אודה, שהייתי משמיטה את השורה האחרונה. או מרחיקה אותה. אולי אפילו מנתקת אותה, כיחידה נפרדת.זה כל כך חזק.
    ה"אחת" השלישי נפלא בעיני. למרות העדנה (מוטב ולא כדאי), השיר כל כך קצר רוח. כאילו מאיץ הדובר בנערה לחזור ולעטות את עצמה על עצמה, כי אחרי מעשה האהבה הוא לא יכול לשאת את
    הנתינה הטוטאלית ש"זכה" לה, בלי שהוא עצמו היה באותו מקום.

    • איריס, למה באירוניה?

      נכון, בשיר הראשון האמירה שהאהובה היא 'אחת ויחידה' (ההפך מ'עוד אחת') נראית אוקסימורונית בסמיכותה לדימויים – גרגר אורז, טיפת גשם. אבל האם כל הטיפות שוות? כולנו בני אדם. כולן נשים, כולם גברים. ובכל זאת, אין לנו שני.

      למקרא התגובות אני תוהה מה קרה לנו, כמה שריטות והחפצות עברנו, וכמה חשד וספק צברנו. כי אולי אי אפשר לקרוא את השיר הזה כפי שהוא בלי להאמין לרגע, בלי להניח לרגע הצידה את ה"פחד הגדול להיות "עוד אחת" (או מצד שני, עוד אחד).

      • ההבחנה בייחוד של הזולת כפלא, היא מסימניה המובהקים של האהבה ועמד על כך גם רולן בארת' קשישא. אהבה, בין אם קצרצרה ובין אם רבת שנים, היא מין תמהיל של סימפתיה והערצה, כלומר רצון לתת, לשמור, לדאוג ל-, וגם התמלאות מעריצה בפלא ישותו.

    • ואשר לשיר השני, תודה על ההצעה, איריס, אבל חושב שהיא מסלפת את כוונת השיר. בלעדיה הוא נקרא כאכזבה ושיממון של הדובר מהנמענת, ורק השורה האחרונה הופכת את משמעותו לכיוון שכיוונתי אליו – שהיא "עמוקה מני ים", עמוקה מכדי למצוא, ואפשר לטבוע בה.

      • אמא של איתן

        לאמיר,

        אני באמת שכבר לא מבינה.

        אתה אומר דבר והיפוכו.
        קראת את השיר של עצמך.

        ובכלל למה תמיד צריך לטבוע בתוך האהובה, להתחרפן מאהבה. איזה מילים אתה בוחר, ערגה, עמקיה של האהובה תרתי משמע.

        תגיד אתה לא יכול לכתוב פעם איזה שיר חולים. כל הזמן זו האקסטזה הזאת.

        ובכלל, אני דווקא חושבת שהאגו של הגבר הוא יותר שברירי מזו של האישה.
        למרות שכולם כאן חושבים אחרת.

        מצאת את נקודת התורפה של הגבר, מנסיוני העתיר – אלף גברים היו לי ויותר – כמה קל לשבור אותו. אתה יודע ככה למצוא את הרגע המתאים ולשלוף איזו אמירה…

        או להביא אותו כמעט עד הסף…… כמעט עד הקצה. ואחר כך פשוט ככה, להגיד אולי כדאי שתתלבש, תסגור את הרוכסן כי קר שם בחוץ.

        לפעמים אפילו לא צריך להתפשט, רק לידו לדבר איזו שיחה אירוטית עם מישהו אחר.

        אבל אמיר, אתה לא כמוני, אתה אתי, ואתה חייב להתאהב… או לאהוב או שאהבת..

        עם החיוך הזה שלך, מנומס כזה, יושב קרוב, והרי אם היא לא היתה שווה אולי היא בכלל לא היתה יושבת איתך שם בחושך עם עם הסיגריה. תגיד נר לא היה שם? איזה משקה לא שתיתם. סתם השתכרתם מעצמכם?

        זה כאן לבלוג,
        ואני מתנצלת… זה לא אישי…

        כי גם אתה לא הרחקת לכת. למרות שקודמיך טענו שכן. בגלל זה אולי נתקעת שם באהבה של שני אנשים…

        • אמא של איתן!
          תמיד? :))))
          יחסית יש לי מעט שירי אהבה. לצידם יש לא מעט שירי תשוקה, שירי אכזבה וכו'.
          אבל נכון, כשהדובר מאוהב אצלי, הוא מאוהב כהוגן.

          • לאמיר,

            שירי תשוקה, אהבה, אכזבה נמצאים על אותו הציר הדי ליניארי – רגשי אני מתכוונה, כאשר המושא שלך הוא האישה.

            ואתה צודק, רוב השירים שלך אינם עוסקים באהבה בכלל. כי אם כן, אני הייתי מתחרפנת.

            טוב, הזכרתי בהמשך את הדיאלוג שלך עם השירה העברית – תרבות. יפה מה שמצאתי אצל טשרניחובסקי בהקשר של הרחקתי לכת. חשבתי שזה שלך ואימצתי את זה לעצמי, אבל טשרניחובסקי אומר, כי דווקא הרחיק לכת וחזר עם התפילין לעמוד נוכח פסל אפולו.

            ניסיתי למצוא את השיר ולא הצלחתי, מסתבר שגוגול הוא מאוד מעורפל, וצריך ספרים, בכל אופן מצאתי מאמר של בועז ערפלי שמדבר על ברדיצ'בסקי ועל טשרניחובסקי. מאמר מעולה.

            יפה הדו-שיח שאתה מקיים בין היתר עם השירה העברית, גם אם לא לכל המערכת האלוסיבית אתה מודע.

            אהבתי מאוד גם את השיר הפותח של הספר יום ואת התאוצה המצטברת.

            טוב, עכשיו, אמא של איתן די עצבנית, עם דורותיה לשילשים ולריבעים.

            תבדוק את השיר האם השלישית, כמו שכתבתי לך אצל אלתרמן.

      • איריס אליה

        אמיר יקר. זה כל כך מצחיק, אבל אני חושבת שסך כל הכניסות שלי לפוסט הזה שלך, שוות לסך כל הכניסות לשישים הפוסטים שלי… אין לך מושג כמה רציתי לשמוע מה אתה חושב. יש בזה משהו מאד טריקי, להשאיר אותנו להתבחבש במחשבות וספקולציות, להתבונן מהצד, לחייך או להתרגז או להתפעל (לדעתי מהתגובה של סיגל)… ורק אז לצאת ולהגיד לנו, אירוניה? למה אירוניה?!?
        טוב. זאת סתם תלונה נשית נפוצה, איך להגיד את זה בלי שחוה תהרוג אותי…? אבל אנחנו צריכות תשומת לב.
        לא משנה.
        ברור שכרגע אני לא עומדת כמעט מאחורי שום דבר שכתבתי בתגובה הראשונה.ואני הולכת על מה שסיגל כתבה. ומכיוון שהיא כותבת הרבה יותר טוב ממני, אנא רד עד למטה…. קרא אותה, ואם עדיין תהנה לך תהיות לגבי מה שהיא כתבה, אני אחזור להסביר איך אני רואה את זה.
        שבוע מעולה, אמיר. ואני מתחילה להבין, באיחור מה, שעלי להגיע אל ספריך הקודמים. (אל תפנה אותי לפוסטים מהעבר, זה בלתי אפשרי לצלוח את התגובות אצלך שלא בזמן אמת.)

        • סליחה. הכוונה הייתה שאי אפשר להיכנס לפוסט באיחור, ריבוי התגובות, שאותן בדרך כלל אי אפשר לצלוח, אם לא נכנסת בזמן אמת, מאד מאט את העלאת הפוסט.
          אולי תוכל לקבץ כמה… ולעלות בפוסט נפרד, חסום לתגובות?
          אני בטוחה שיהיו עוד שישמחו.

        • איריס היקרה שעתותיה בידיה, שמח ששינית את דעתך. לא יכולתי לדעת עד אנה תגיע הפרשנות פה, ולאיכול להיות פה תמיד בזמן אמיתי, (כשאני כן – אני בשמחה משוחח און ליין).
          גם עכשו עליי לצאת ולא יכול להרחיב, אבל קראתי מה שסיגל וגבריאלה כתבו, ואגיב על הכל בהמשך.

        • לאיריס האהובה, נשמה, מחמל נפשי,

          אני, מה עשיתי? אני דווקא בעדך. זה שגיורא מסכים איתי ומגייס אותי לעמדותו זה גם בסדר. אבל אני גם מבינה את גישושייך בשירה, שקריאתה אינו פחות קשה מפרוזה.

          אני חושבת באופן האישי ביותר, שלאמיר, מושא הערצתנו, נעלה אותו על ראש שמחתינו היתה איזו תמונה כזאת של אהבה בראש.

          הוא ניסה לכתוב אותה בשיר, ולא כל כך הצליח לו, לכתוב את זה כשיר אהבה. איפושהי עדיף שתתלבשי עכשיו מה שחוזר נותר כל כך לוט בערפל, שזה באמת נשמע, שעדיף ככה במקום ההגשמה של האהבה. בגלל זה אפשר לפרש את זה כשיר של זיון, או לדבריו של אמיר כשיר של אהבה.

          נכון שבבית הראשון אפשר להבין אין טיפת גשם שניה שדומה לך, ואין גרגיר אורז שדומה לך, אבל השיר הזה יכול להשתמע לשני כיוונים
          1. את כל כך שונה, מכוערת, שמנה ושלא יכולה להיות טיפת גשם שנייה שדומה לך.

          1.ב. ולכן, אין לי מושג איך אני ואת נקלענו לסיטואציה האינטימית הזאת, ולכן:

          1.ג. עדיף שתתלבשי עכשיו.

          האפשרות השניה: בקיצור את כל כך מיוחדת, כל כך יפה אני כל כך מאוהב בך, שמה לי ולעורך וליופייך החיצוני כאשר אני מביט בך איני מצליח להגיע לקרקעית נשמתך ה"שופעת".

          וכאן בסימן שאלה: לקרקעית שלך?
          או לקרקעית של האהבה שלי.

          איך זה מתקשר לעדיף שתתלבשי עכשיו רק אמיר מבין.
          והוא מסוגל גם להסביר, במילים מפוצצות מאהבה. כמו: "הכלי העלוב שלא יכול להכיל את כל השפע שמא יתפוצץ"

          ככה, וככה.
          זה נראה אירוני, מכיוון שהתחושה שמתקבלת הוא שפשוט הוא מבקש ממנה להתלבש. שאף אחד שוב לא מבין.

          אגב, גם אני נעזרתי בתיאור של סיגלי החמודה שהעניקה נופך דרמטי-ציורי למפגש כדרכה בקודש ואחר כך קצת הצטנעה.

          מה אני מנסה לומר לך:
          שאת השיר הזה, בניגוד לאחרים אפשר לפרש בכל מיני דרכים.
          או שהוא אוהב,
          או שהוא מניאק.
          זהו.

          ואוי לנו אם אמיר יעלה כאן פעם נוספת שירים שכבר נתחנו ופורשנו עד דק. מה עוד שכדבריו הם חלק מיריעה גדולה ורחבה יותר.

          לאמיר, באותו הקשר, אני דווקא מבקשת להגיב שוב על מאמרים שנוגעים בביקורת בכלל וביקורת הספרות בפרט.
          ורולאן בארת, סליחה היה עוד בארת אחד.

          לא חשוב.

          אז איריס, השיר הזה קצת יצא מן השליטה של אמיר, ולכן כל תגובה שלא תכתבי הוא, לעניות דעתי, יגיב אחרת.

          מי באמת יודע מה היה שם באותו הלילה בחושך.

          בהמון אהבה
          שלך, חוה

          • איריס אליה

            חוה יקרה. אכן, כבר כתבתי לך במקום אחר, (אין לי מושג איפה זה, צריך לעשות איזשהו סדר בתגובות. אני באמת מאבדת את ידי ורגלי פה…) אני מסכימה לגמרי עם העובדה שאפשר לקרוא את השירים באין ספור דרכים, וכתב מי שכתב, (גם איפשהו למטה) שזה יופיים של השירים. שהם נשארים בבחינת חידה מרובת פיתרונים, ומרגע שעלו על צג המחשב, איבד אמיר את השליטה, (איכשהו אני מתרשמת לאחרונה, שהוא מאד לא פריק קונטרול, בטח תסכימי איתי,) וכל אחד יכול לקחת אותם לאיזה כיוון שהוא מוצא לנכון.
            וגם אני, כמוך, מחכה מאד להמשך. ואגב, מה הפגם בלעלות את השירים מחדש? הרי תמיד תוכלי להקליק הלאה אם הם כבר יושבים לך בראש.
            מקווה שיהיה לך שבוע טוב טוב, חוה, וגם לך, אמיר.(שביתך הווירטואלי הפך להיות ביתי השני…. נו, חשבתם על מיזם קפה ועוגה ווירטואלים?!?)

          • :)) ברוכה הבאה, איריס. עכשיו רק צריך לברר מי יודע לאפות עוגות וירטואליות. הקפה עלי.

            והשירים – העליתי פה עשרות רבות. נראה.

          • איריס אליה

            טוב, לא נעים לי להתרברב (אבל הנה אני עושה את זה…) אבל אני אופה עוגות בננות מעולות. (באמת. באמת) אם הקפה עליך והשירים עליך, (יותר עדיף מה שנקרא)העוגה עלי.
            רק צריך לקבוע תאריך.

          • איריס, השירים והקפה עליי, אבל באמנות וירטואלית המופשט הוא הממשי, לא? 'באמת באמת' זה לא וירטואלי. צלמי והעלי 🙂

          • לאמיר,

            אמנם אני יפה, ככה אומרים, אבל אני במפורש לא אופה.

            ואגב, אני עומדת מאחורי דברי. שיר צריך לכוון לאיזשהי פרשנות קצת חובקת. בשיר "לא זזה" אפשר היה להבין, לפרשן ולנתח, וכאן בשיר הזה. באמת אוקסימורונים וכו' – אבל לא יתכן ששיר אחד יכול להתפרש בשתי גישות סותרות.

            לאיריס, מי שטען שהשיר יצא מחזקתו של אמיר זו אני… וזה חלק מן ההרמנוייטיקה של הספרות שירה/פרוזה.

            ובאשר לפמיניזם.. כמוני כמוך, גם אני זקוקה לתשומת לב, ואם אין מגיבים על דברי אני באופן האוטומטי הופכת להיות מן הנעלבות. תשאלי את אמיר הוא יודע.

            ואתה, לא הגבת על דברי ואתה עוד רוצה עוגה? ומה עם הדייטה… אגב, אני לא כל כך אוכלת עוגות, עוגה אחת בתוך הבית, אני מאלה שתוך כדי שינה קמות ואוכלות. מסוגלת לחסל אותה בלילה. צריכה מתוק, כמו שדליה רביקוביץ מבקשת וניל.

            וזה רק אם אני ישנה לבד. אבל,

            כקוריוז, ישנתי פעם עם מישהו באיזה מלון בתל-אביב, תוך כדי שינה חיסלתי עוגת שוקולד שלימה. בבוקר פקחתי עיניים צפתי בתוך שוקולד, הסדינים, השמיכות, הפנים שלי – הכל היה מלא שוקולד.

            תגידו, למישהו יש מושג למה לא מצאתי אותו מציץ מן השמיכות בבוקר – כמו שאתה מוצא את נשותיך?
            הוא פשוט נעלם.
            ברוך דיין אמת.

          • יפה זה נפלא, אבל לא אופה, חוה? חמור מאוד. 'שקר היופי, הבל החן, עוגה טובה תמיד תמצא חן'. אמא לא סיפרה לך? 🙂

            ואשר ל"חזקה" שלי, כיף לקרוא את כל המשמעים שעולים פה. מרתק.
            ומצד שני, לא כל כך טוב אם השיר כל כך יצא מחזקתי. בסך הכל השיר אמור לתקשר עם הקורא ברמה שכוונתו לא תשתמע גם לשחור וגם ללבן. לא נותר אלא להמתין לשלושת השירים הנותרים במחזור, ולראות אם ההקשר הכולל של השירים מחדד את המשמעות באופן שאינו משתמע לכל כך הרבה פנים.

          • לאמיר,

            צודק, אבל לא אופה. מבשלת כן, אבל באפיה זה לא מצליח לי. אתה יודע למה?

            בבישול אפשר יותר לאלתר. באפייה הכמויות צריכות להיות מדוייקות. וזה כל כך לא אני. למדוד כוס סוכר, אם אני מדייקת משהו יכול לצאת.

            וחוץ מזה זה ימבה של עבודה. מעדיפה עלי גפן ממולאים, סלט ארטישוקים ושאר מעדנים.

            מצטערת, לא יודעת לאפות. אין כאן מאומה פמיניסטי. ניסיתי ולא הצליח לי. לא השמרים ולא שום כלום.

            באשר לשיריך – צודק צריך לחכות לכל המחזור.

            הקטע עם השוקולד היה אמיתי, למרות שבדרך כלל אחרי לילה כזה או אחר אני בדרך כלל מרזה… בדיוק כמו בספרים.

            אבל זה היה מ…ז…מ…ן
            כעת נטלתי על עצמי את שבועת הנזירות.

          • חוה, גם אני מעדיף בישול. הנה מתכון לבעלי לב וקיבה חזקים:

            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=5535

          • לאמיר,
            אמא שלי מאוד טפחה גם את החן וגם את היופי. באותו התקופה דמויות הנשים שהיו על שער לאשה, היו אליזבט טיילור סופיה לורן, רומי שניידר ולכן היא בלתה את רוב בקריה בחנויות היקרה של בגדים בתל-אביב.

            הבישול והעוגות – היא היתה אופה עוגות חבל"ז אלו היו שמורות דווקא לאבי.

            אבל, בהפוכה, אמא שלי דווקא למדה אותי ש"אשה צריכה שיהיה לה מקצוע". לא שהיא הגשימה את זה. את סודות ורזי המטבח היא שמרה לעצמה ואני רק הלכתי והשמנתי. התסביך האדיפלי.

            ולפני שאראה איזו הפתעה זימנת לי
            שמתי לב שבשירך מופיעות הרבה מילות שלילה שממשיכות את כל השיר.
            מתחיל במילה "אין"
            ואח"כ ממשיך במילים לא, ובעוד שורה לא, ושוב המילה אין… תסתכל הן מושכות על דימויים ועל שורות שלימות ולכן יתכן שזה הוביל למשהו מתעתע,
            לסיכום: מילות שלילה רבות, ללא מילות חיוב. תסכל, שורה והביטה.

            והבה נראה עד כמה קיבתי חזקה
            חוה

          • לאמיר,
            אמא שלי מאוד טפחה גם את החן וגם את היופי. באותו התקופה דמויות הנשים שהיו על שער לאשה, היו אליזבט טיילור סופיה לורן, רומי שניידר ולכן היא בלתה את רוב בקריה בחנויות היקרה של בגדים בתל-אביב.

            הבישול והעוגות – היא היתה אופה עוגות חבל"ז אלו היו שמורות דווקא לאבי.

            אבל, בהפוכה, אמא שלי דווקא למדה אותי ש"אשה צריכה שיהיה לה מקצוע". לא שהיא הגשימה את זה. את סודות ורזי המטבח היא שמרה לעצמה ואני רק הלכתי והשמנתי. התסביך האדיפלי.

            ולפני שאראה איזו הפתעה זימנת לי
            שמתי לב שבשירך מופיעות הרבה מילות שלילה שממשיכות את כל השיר.
            מתחיל במילה "אין"
            ואח"כ ממשיך במילים לא, ובעוד שורה לא, ושוב המילה אין… תסתכל הן מושכות על דימויים ועל שורות שלימות ולכן יתכן שזה הוביל למשהו מתעתע,
            לסיכום: מילות שלילה רבות, ללא מילות חיוב. תסכל, שורה והביטה.

            והבה נראה עד כמה קיבתי חזקה
            חוה

          • ובקשר לשיר,

            הרי לך תגובה,

            יש סרט שמוגדר בעליל כפוסט-מודרניסטי והוא נקרא "האשה, הטבח והמאהב"
            הסרט הוא על אדם אכזר, שהיתה לו פילגש מאד עדינה. הוא היה גם גרגרן ונהג להתארח במסעדה. במסעדה היה הטבח שהיה ידידה הטוב של האישה, וכמובן שם היא מצאה לה מאהב, איש עדין וטוב לב כמוה, שהיה מופקד על שמירת ספרים ובתוך הספרים ותוך כדי קריאתם, הם אהבו ותינו אהבים.
            הגיעה השמועה לרשע, חיפש את המאהב, רצח אותו ועטף אותו בדפים של ספרים.

            האשה מצאה את אהובה, ואזי בקשה מן הטבח להכין אותו לארוחה, לאחר הפצרות חוזרות ונשנות. מילא הטבח את קיבתו ועטף אותו בגלזורה אדומה, כאשר אבר המין שלו מתנוסס ומצופה.

            באיומי אקדח הכריחה האישה את הטוען לבעלות עליה לאכול את הגוויה שהוגשה אל השולחן ברוב טקס והדר.

            ובעוד הוא בוצע את החתיכה הראשונה (מגעיל לאללה, הלא כן) – כיוונה את האקדח לרקתו ורצחה את אותו הקניבל.

            על הסרט הזה איני ממליצה, אבל על "גברים שבוהים בעיזים" דווקא כן

            ועל כך נאמר, המושיט לך הלחי האחת תן גם את השניה… ובאותו הקשר, האם אתה תתעקש על הכתונת שלי, או
            "מוטב שאתלבש עכשיו"

            יום נפלא רק בספרים
            שיהיה לך

            ושים לב למילות השלילה הרבות שבשיר, (שלך)

          • זה שיר שעיקרו שלילה, לא? 🙂
            ואת הסרט ראיתי. כל סרטיו של פיטר גרינאווי מ'חוזה השרטט' והלאה הם אפלים להחריד – הרוע הוא הנושא האמיתי שלו.

          • לאמיר,

            ואנשים שמבשלים מישהו וממלאים אותו, אינו נאמר מתוך הרוע האנושי.

            לא די לי בתשובה שלך, ותרשה לי להציב לך מספר שאלות ברוח החשיבה הפמיניסית, הורה…..

            נצא מתוך הנחה ששתי הנשים, הן בשיר הקודם "לא זזה" והן בשיר הזה הן בעצם הבנייה רקונסטרוקציה) של דמות של אישה עבורך, והיא משורטטת באמצעות השפה שאף היא כמובן שלך.

            אם כך, הרי זו פרוייקציות של דמויות נשים, כפי שאתה תופס אותן, או נחרתו בזיכרון. הלא כן?

            ואזי יש להעלות את השאלה החשובה באמת: מדוע שתי הנשים אינן מדברות? כמובן שהתשובה לכך, היא מכיוון שהן משמשות אובייקט עבורך. אובייט לאהבה, לתשוקה, לכעס, או לכל דבר אחר.

            שלילת השפה מן האישה הוא הנסיון הדכאני של הגבר להותירה בתוככי החברה ונתונה לשליטתו מכיון שדרך הדיבור של עצמו הוא מאשר את קיומו כגבר וגבר בתוך חברה פטריארכלית.

            ואזי תגיד לי, חוה אבל מה את מדברת, והרי יש שירים שאני מנהל דיאלוג עם האישה ואזי היא כן מדברת.

            הכון, אני יודעת, אבל השירים ההם אפשר לפרש אותם כדיאלוג עם השפה, עם היצירה/השירה. אלו כאן בפירוש שירים שנכתבו מהמיית הרגש. ובכל אופן לא נתת שום כלום של זכות דיבור לאחת מן הנשים.
            בשיר השני היא די מופיעה כקרבן לרצונותיך, עדיף שתתלבשי עכשיו.

            ובהצלבה, בשיר הראשון אתי הוא זה שדי מופיע כקורבן לאותה הדבק שהיא האישה שמסרבת לזוז.

            כך או כך היחסים הם קצת סאדו-מאזו בין האישה לבין הגבר. ואחר – כך תגיד שאלו שירי אהבה. בשיר הראשון אולי מופיע איזה כעס, שהרי היא כמעט או הזיכרון שגרם לך כמעט למות או למות מאהבה.

            חמור מכך, בעוד שבשיר הראשון מופיע רגש, הרי שהשיר השני בנוי על מילות שלילה.

            אין, ועוד פעם אין – בפתיח, ואחר – כך לא, ועוד פעם לא, ועוד פעם לא. ומה עוד אני תוהה בשיר השני ואני מדגישה השני – לא מופיעה או אין מופיעה או מובעת ולו אפילו מילה אחת של רגש קרי: לא אהבה, לא תשוקה, לא קבלה, לא אכזבה, מאומה.
            השיר הוא רצף של דימויים, ציווים, וסוג מסויים של פעולות.

            אנחנו אמורים לצאת מנקודת הנחה שאלו הם שירים רומנטיים – הומניים הלא כן?
            אזי מדוע האישה היא מטרה למילותיך, או נוצרת באמצעות מילותיך ולא באמת דרך השפה נוצרת הוויה של אישה בממש. ומדוע לעזאזל אין רגש.

            ולמה אנחנו אמורים לפרש את השירים הללו כשירי אהבה, תשוקה וכו/.

            קיימת אפשרות נוספת אשר בעצם יכולה לחלץ אותך מן הדרך בה אתה תופס את האישה. אורבת, שותקת, שרטוטים אימפרסיוניסטיים של דמותה דרך גרגר, טיפת גשם, הבהוב סיגריה, חיוך וחושך, והרי זה נורא.

            הבה לנו אמיר אישה שבממש ואהבה שבממש אם כבר.

            הפתרון הוא לפרש את השירים על דרך דו-שיח בין האנימה לבין האנימוס שקיימים בתוכך – להזכירך הגברי/הנשי הדרים בכפיפה אחת בתוך אישיותך. כאשר אתה בעצם מנסה להתוות את החלק הגברי ואת החלק הנשי שבתוך הנשמה שלך.

            רק אזי שתיקת הנשים, כמעט אי – קיומן בשיר השני, או כפייתה של האישה על נשמתך בשיר השני.

            בשיר הראשון אולי אתה בעצם מנסה להגיע לקרקעית של עצמך באמצעות אותו החלק הנשי האמור להיות (רגיש) אצל עצמך. ובשיר הראשון אתה מנהל דיאלוג עם דמות של אישה שנתקבעה לך במוח, כאשר התודעה שלך היא זאת שאינה יכולה לזוז מבחינת האשיה.

            כך או כך – שני השירים אכן מתארים את המית הלב של הסבל בעצם – לא כל כך של יחסים בין גבר לבין אישה – אלו שלל של דימויים נשיים שנתקבעו אצלך בתת- מודע ולא אישה שבממש.

            ועל כך אני תובעת ממך אמיר הבה לנו תיאור של אישה בממשך. אישה שהיא בשר ודם, אשה שהיא מדברת ואישה שעימה אתה מנהל דיאלוג של אהבה – לא של תיאור איך להכניע.
            מכיוון שמאבקי הכוח חדרו גם לשירים הללו. אם כי היטב הצלחת להסתירם.

            טוב, אמיר ובכן אני דורשת תשובות. אבל באם בפרשנות פמיניסית חשקה נפשך, הרי קבלת אותה.

            וכי שונא נשים הינך?

            עכשיו תאמר, הנשתבשה עליה דעתה?

            ובכן, התשובה היא אצלך, עליך החובה לעיין שוב בשירים על-פי השאלות הללו ולהתחייב בתשובותיך ראשית לעצמך ואחר – כך לי.

            זהו דו-השיח התרבותי שבו כה חפצת. איך באמת נתפסת אצלך האישה ואיך היא מתוארת דרך השפה/היצירה/מעשה האמנות.

            לא לקפוץ עלי בנות ונראה איך אתה עונה לי בלי להתחמק. תשובה על שאלה.

          • שימי לב שב"לא זזה" גם לו וגם לה אין פתחון פה. ואם נאמר שהדובר הוא אני, מתגלה פה שאני סתם אובייקט עבור עצמי. אויה.
            ואם ככה את רואה את הנשים דרך שיריי, חוה, מה זה אומר עלייך, לדעתך? 🙂

          • לאמיר,

            זה לא יפה להתבדח וגם לא להתחמק.
            זה מה שאתה עשית כאן.

            ובכן, קראתי את המאמר שכתבתי בעבר על דולי סיטי של אורלי קסטל בלום. במאמר, העליתי ממגוון של תיאוריות פמיניסטיות. באם היית קורא המאמר לא היית מגחך בכלל.

            לא כך אני רואה את השירים. כמוך כמוני. אתה וירטואוז בתחום המילה הכתובה של השירה ואני יכולה להטות פרשנות לפי כל מתודה שתהיה ראוייה בעיני.

            אל דאגה, מן ההיבט הפמיניסטי המחקר של קריסטבה, איריגרי, לקאן, לאיוטארד ועוד אחרים, הרי שכך ניתן גם לפרש את שירתך.

            ואתה הפכת את דברי לחוכא ולאיטלולא ואמרת "את"!!! ואת, את ובסך הכל הוספתי עוד נופך של פרשנות.

            אז אמיר, תתרווח, תשב בנוחיות, כי אני בעדך ואיני נגדך. ואזי קרא את דברי בעיון, ותראה באמת שדמויות הנשים הן סך הבניה של דמויות נשים מן השפה, לכודות בתוך השפה, זאת שאתה משתמש בה. והמיית הלב, אויה לנו, כי הסבל האנושי – נעדר הוא כל אהבה רומנטית.

            ובכן מן ההיבט הפמיניסטי שלא כמו בעבר אישה יכולה להיות סובייקט וגם אובייקט מושא של תשוקה שלא תתממש אף פעם – זוהי טיבה של תשוקה, חלל נעדר בין סימן ומסמן – שם נוצרת היצירה. וההיפך גם הגבר הוא אובייקט והוא גם סובייקט. כי חסל סדר מודרניזם לפיו רק גברים יכלו להיות סובייקטים וכמובן נשים רק אובייקטים.

            רוצה להמשיך… מה אמרתי בסך הכל שאת שירי האהבה שלך אפשר לקרוא כדו שיח עם הין והינג שבך, או כחלל – פער בין המילה לבין המשמעות/ המסומן שבו נוצרת המילה.

            ואגב, תמיד אפשר לעבור למייל הפרטי, שאזי לא יעלו לנו כל מיני שירים כאן. תגיד אתה הבנת את השיר. כי אני לא השירה שלך נכון לכרגע מעניינת אותו יותר

            הנח, ידידי הוותיק,
            שקע בתוך הכורסא ופשוט תירגע
            אמא תשיר לך שיר ערש/ארס!!!!

          • לחווה ממיטשל

            ביצוע: מיקה קרני
            מילים ולחן: מיקה קרני

            שלוש שלושים אני ומיטשל מחכים בתחנה.
            מאה חמישים ושמונה לא מגיע.
            זה קוראים אותו, נדמה לי, חיים מקשיב בהבנה,
            לוחץ על הכפתור, צועק, מיטשל מזיע.

            עשרים לארבע, מתיישבים,
            עוברים על כל הרשימות,
            חיים כך נדמה לי מאבד עניין,
            מאה חמישים ושמונה וודאי ישן לו כמו תינוק.
            אני ומיטשל מתיישבים קרוב מדי.

            אף אחד לא בא
            וזה כבר מאוחר
            ומצידי אני ומיטשל עד מחר
            אף אחד לא בא וזה כבר מאוחר
            ומיצידי אני אני אני….

            זה כבר משהו ושלושים
            החום קטן, קטן מדי
            וחיים לוקח פילטר ליני קר,
            מיטשל כבר מזמן הוציא ידיו מהכיסים
            מאה חמישים ושמונה, הוא לא בא, לא בא

            אחד אומר בקשר שראו אותו פונה לנביאים
            שולחים מונית, כיוון בת-ימה, לחפש.
            מיטשל ואני, מזמן כבר לא עוסקים בדיבורים.
            חיים פותח פה רק לפהק.

          • עוד משהו,

            הסרט נחשב כסרט פוסט-מודרניסטי מובהק ולהגיד שהרוע הוא הנושא האמיתי שלו הוא כאילו לא אמרת מאומה.

            והרי מופיעים בו רשתות של דימויים. האין דמות הנבל היא כדמותם של גנגסטרים ברחבי אמריקה או ציטוט עליהם.

            ואם ראית את הסרט, האם אין לכך משמעות בסיכומו של דבר שהאוהבים מוצאים את מקום מחבואם דווקא בתוך ספרייה. אזי אחד המאפיינים הוא ציטוטים. הספריה היא מקום האהבה, מקום ההיסטוריה הוא המקום בו הרוע מדביר את הידע, הוא המקום בו התום של האהבה נרמס עד דק.

            והאם אין המוות שבו הם מאכילים אותו בדפים של ספרים – לא אין משמעות.

            האם האמירה של הסרט היא ואחת מהן, עד כמה שיגיע הנבל לשיא רשעותו ויהיו לו בני לוויה עושי דברו, כאשר יגיע אל הספריה האנושית תעלה בורותו לשמים, ואף יגיע אל עונשו המר – תוך קבס מעצמו מעצם הקניבליזם של עצמו, קבס של הצופים, ניצחון האישה והאהבה בדרך הסרקסטית ביותר על הבורות ועל התפלצתיות למיצויה בהדברתה.

            והאם הניגוד בשר ונפש אינם באים כאן לידי ביטוי. העיסוק בבשר, וגם דרך האוכל והשומן העודף והתאווה והגרגרנות, היא מחטאי הנצרות גם כן – אינו מוביל אותו בסיכומו של דבר אל קיצו מכיוון שאין בו נפש ולא נשמה והכל הוא חומר באוש, רקוב ומרושע.

            טוב, אמיר, אני לא מאמינה שאתה באמת לא רואה את הדברים הללו.

            אגב, ראיתי היום סרט בו מתוארים, כי העבמים הראשונים דברו בשפה השומרית, שהיא אף קדומה לשפה המצרית, וכי בפסלונים/סמלים השומריים מופיעים כבר דימויים של יצורים חיצוניים
            יש לך מושג על זה משהו? איזשהו? גם עלילות גלגמש לקוחות מן השומרית. אגב, הפ מופיעים שמייצגים את האנתי תזה של האלוהות – את התוהו.

            צאו לך
            אמירוש

          • עוד משהו,

            הסרט נחשב כסרט פוסט-מודרניסטי מובהק ולהגיד שהרוע הוא הנושא האמיתי שלו הוא כאילו לא אמרת מאומה.

            והרי מופיעים בו רשתות של דימויים. האין דמות הנבל היא כדמותם של גנגסטרים ברחבי אמריקה או ציטוט עליהם.

            ואם ראית את הסרט, האם אין לכך משמעות בסיכומו של דבר שהאוהבים מוצאים את מקום מחבואם דווקא בתוך ספרייה. אזי אחד המאפיינים הוא ציטוטים. הספריה היא מקום האהבה, מקום ההיסטוריה הוא המקום בו הרוע מדביר את הידע, הוא המקום בו התום של האהבה נרמס עד דק.

            והאם אין המוות שבו הם מאכילים אותו בדפים של ספרים – לא אין משמעות.

            האם האמירה של הסרט היא ואחת מהן, עד כמה שיגיע הנבל לשיא רשעותו ויהיו לו בני לוויה עושי דברו, כאשר יגיע אל הספריה האנושית תעלה בורותו לשמים, ואף יגיע אל עונשו המר – תוך קבס מעצמו מעצם הקניבליזם של עצמו, קבס של הצופים, ניצחון האישה והאהבה בדרך הסרקסטית ביותר על הבורות ועל התפלצתיות למיצויה בהדברתה.

            והאם הניגוד בשר ונפש אינם באים כאן לידי ביטוי. העיסוק בבשר, וגם דרך האוכל והשומן העודף והתאווה והגרגרנות, היא מחטאי הנצרות גם כן – אינו מוביל אותו בסיכומו של דבר אל קיצו מכיוון שאין בו נפש ולא נשמה והכל הוא חומר באוש, רקוב ומרושע.

            טוב, אמיר, אני לא מאמינה שאתה באמת לא רואה את הדברים הללו.

            אגב, ראיתי היום סרט בו מתוארים, כי העבמים הראשונים דברו בשפה השומרית, שהיא אף קדומה לשפה המצרית, וכי בפסלונים/סמלים השומריים מופיעים כבר דימויים של יצורים חיצוניים
            יש לך מושג על זה משהו? איזשהו? גם עלילות גלגמש לקוחות מן השומרית. אגב, הפ מופיעים שמייצגים את האנתי תזה של האלוהות – את התוהו.

            צאו לך
            אמירוש

          • פוסט או לא, האמת שלטעמי זהו אחד הסרטים היותר חלשים של גרינאוויי.
            מה שב'חוזה השרטט' עשתה הויזואליה והתנועה העדינה, הכמעט סטטית של העלילה והצילום, פה (וגם ב'טובעים במספרים') אמורים לעשות הסמלים שהסרט דוחס לנו עד לעייפה ולבנאליה.

          • ומה עם השומרים אמיר, מה עם השומרים. לא ענית לי.

            ולגבי תגובתי למעלה. אמרת שאתה הדובר עם עצמך, והוא אשר הצעתי לך כפשרה,
            האנימה והאנימוס שבתוכך מנהלים דו שיח על תדמיות של אישה ועל אלו של גברים.
            תגיד, זה יפה לחזור אחרי כמו תוכי.
            אלו דברים חכמים. תקרא בעיון ואל תוציא לי מן שלוף לקוני כזה.
            בחיאת אתה בישראל הברברית,
            לא במערב הפרוע.

            חיכית להם ולא לשוא. אז לפחות אתה תתעלה.
            תקרא, אני אומרת לך. תקרא.
            לא, אל תעיין,
            לא, אל תרפרך,

            לא צריך בשביל חושך שאותו באנו לגרש
            אלא, קרקעית צלולה של ידע.

            ולכן, לא אל תתפשט עוד,
            גם לפני השינה בחושך
            תצית סיגריה אחרונה

            לא אני אומרת לך
            לא, גם אם אתה חד תפיסה וגם לשון

            תקרא אני אומרת לך תקרא
            מישהו/י שם התכוונן אליך

            את תקרא אני אומרת לך גם
            אם אתה כבר עירום,
            מת מעיפות, מפהק לישון
            רגל אחת במיטה, עין שניה
            על המחשב.

            תלבש את הפיג'מה
            ותשאיר משהו ליום החדש
            שיעלה דדדרך החלומות

          • חוה, לא חושב שיש לנו אנימוס אחד ואנימה אחת. יש שם רפובליקה שלמה של אישיויות ודמויות. הסופר פשוט מספר עליהן, ואולי מאלתר ומוסיף להן עוד עלילה וחיים על מה שכבר יש.

          • חוה, אם ככה, כדאי להשהות שיפוט ביחס לדובר בשיר הזה עד תום המחזור?
            "אחת ויחידה", אגב, כבר הופיעה פה בשיריו של המשורר דנן –
            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10168&blogID=182

  4. איזו אירוניה שובניסטית חחח

  5. אוי, אתה כל כך בעייתי.
    רוצה את תוך תוכן, וכשהן נותנות, מרחיק. כמה זמן לקח לכל אחת כזו לקלוט אותך ולהתרחק הכי רחוק שרק אפשר ? גברים כאלה הם סכנה לציבור.

  6. מירי פליישר

    שירי דון ג'ואן?
    חופש הביטוי לגבר המשוחרר?
    חשבונות עם מישהן או מישהי
    בכל אופן יש כנות אם כי לא קל לא קל…
    משבית אשליות

  7. זיינתי אותך,
    הבאה בתור.
    אנחנו הנשים שרופות על כאלה.
    במיוחד אם הם כוסונים, במיוחד אם אפשר לזרוק אותם אחרי לילה.

  8. רונית בר-לביא

    יש לי שני שירים מקבילים לגבר :))

    1. כוסמת של בחור:
    אחד ויחיד
    כמו טיפה של זרע
    כמו גרגר של כוסמת,
    כוס(ע)מ(ק)ת עליו.

    2. יאללה תתלבש:
    יאללה תתלבש,
    לא יפה לך עירום,
    יש לך שיער בגב,
    ובכתפיים ובאף,
    אפילו במסך עשן, בתוך החשיכה,
    המראה קשה.

    צריכה לקום לעבודה בשבע,
    והשעה חמש,
    לכן זוז בבקשה,
    ויאללה תתלבש.

    • איריס אליה

      רוניתי, תקשיבי, חוץ מהעובדה שהשירים שלך הרסו, אבל הרסו אותי מצחוק, הבטן שלי עדיין מגעגעת ויורדות לי דמעות, אני חושבת שאת וכל המגיבות מעלייך נסחפתן בגדול.
      זה שיר. חלק מספר. רק בשבוע שעבר הגרנו כולנו דמעות משיר אחר מאותו ספר, כי כל נגע בנו וטילטל. וזה מחזיר אותי לוויכוח שניטש ביני לבין גיורא, בנוגע ליחס שצריכות לקבל היצירות כאן.אני חוזרת וטוענת, היצירה הזאת היא חלק מאמירה פואטית רחבה, שאין לי ספק שנבנתה בקפידה.אי אפשר לנתק אותה משירים אחרים שיצאו תחת עטו של המשורר.
      ממה כל כך נזעקתן?!? דון ז'ואן. שוביניסט. מזיין והולך. נו, באמת.

      • גיורא פישר

        לאיריס אליה
        "נקרא לנערה ונשאל את פיה".
        לאמיר ,האם כשכתבת את השירים האלה, אכן התכוונת שיהיו כדברי איריס:

        "היצירה הזאת היא חלק מאמירה פואטית רחבה, שאין לי ספק שנבנתה בקפידה.אי אפשר לנתק אותה משירים אחרים שיצאו תחת עטו של המשורר".

        איריס, אולי אתבדה, אבל לא זו הדרך שבה שירים נכתבים.
        נכון, כשמכנסים את השירים, מחליטים אילו שירים יכנסו ובאיזה סדר- אז יש נסיון לפרוש יריעה פואטית בעלת משמעות. אך לא בזמן כתיבת השירים, אלא אם מדובר במחזור שירים.
        תקן אותי אם אני טועה
        גיורא

        • לגיורא,

          טוב, משום מה תמיד אני נתקעת בוויכוחים בינך לבין איריס אליה. אבל, זו עמדתי בלבד.

          אני עובדת כעת על השירים של אמיר, ומה ששמתי לב, הוא שהשירים הם בסדר בפני עצמם, ואולם וברם, כאשר הם מופיעים ברצף של ספר,
          הזרימה משתנה לחלוטין, התנופה מקבלת משמעות אחרת לחלוטין. וכלן, על סמך מה שאני מתרשמת – גם השיר הזה אינו כפשוטו ונדרש לעוד קריאה,
          וגם הוא כשלעצמו נדרש עדיין למרחב היריעה כולה – שם מוצפנת האמירה האמיתית.

          ועל כך, אולי באמת אמיר יגיב

          מקווה שלא תכעס
          חוה

          • גיורא פישר

            שלום חוה
            למה שאכעס, הרי מדובר פה בויכוח לשם שמיים.
            אין בינינו ויכוח. אין ספק שמקומו של השיר בספר משפיע על התייחסות הקורא אליו, אל הפרשנות שלו ואל הלך הרוח שהמשורר רוצה להשרות על הקורא.
            חילוקי הדעות שלי עם איריס אליה הם אחרים. הם נובעים לדעתי מכך שהיא לא עוסקת בכתיבת שירה.
            כשמשורר כותב שיר, הוא רואה לפניו את השיר הנוכחי ולא את הספר העתידי ואת המקום שהשיר יתפס בו.
            אני הייתי נעלב אם היו אומרים על שיר שלי שיש לו משמעות רק אחרי קריאת מכלול או רצף של שירים אחרים.
            בברכה
            גיורא

          • איריס אליה

            גיורא יקר, אתה שב ומסרס את דברי. בשום מקום לא תמצא אותי אומרת ששיר "מקבל משמעות" רק אחרי קריאת ספר שלם.אנא חזור למה שכתבתי.
            ולגבי זה, "אבל לא זו הדרך שבה שירים נכתבים…" למרות שאני צעירה ממך, כלום אני צריכה ללמדך שאין דרך אחת לכתיבת שירה? לכתיבת ספרות?
            עיקר ההבדל ביננו נעוץ בתפיסת חופש היצירה והמחשבה, ולא בעובדה שאני באה (בעיקר) מכתיבת פרוזה ואתה מכתיבת שירה.
            זו דעתי. ונוכל לשאול את אמיר, אך דעתו כבר אינה רלוונטית יותר מהדיעות האחרות המובעות, שהרי הוויכוח ביננו הוא עקרוני, ולא נוגע רק לשיריו של אמיר אור.

          • גיורא פישר

            שלום איריס
            אני לא מסרס את דברייך אם כי יתכן ואני לא מבין אותם כהלכה. אני חוזר ומצטט את מה שכתבת:
            "היצירה הזאת היא חלק מאמירה פואטית רחבה, שאין לי ספק שנבנתה בקפידה.אי אפשר לנתק אותה משירים אחרים שיצאו תחת עטו של המשורר"
            אם שיר הוא חלק מאמירה פואטית שנבנתה בקפידה ואי אפשר לנתק אותה משירים אחרים… המסקנה שלי מדברייך שאי אפשר להתייחס לשיר ולהבינו בלי להכיר את המכלול.
            ולעניין הגיל, אני אמנם מבוגר בגיל אך צעיר ממך בכתיבה.
            לא ברור לי למה את מתכוונת שההבדל בינינו קשור לחופש המחשבה והיצירה?
            בודאי שיש דרכים שונות לכתיבת שירה. הכל מותר. השאלה היא מה עובד ומה לא.

            אשמח אם תגלי לי מישהו שכשהוא כותב שיר בודד (לא מחזור שירים או פואמה ארוכה) חושב על איזה מקום תתפוס היצירה במכלול העתידי של יצירתו.
            אני בטוח שרוב המשוררים יספרו לך שהם יראים מכך שהשיר שהם כותבים עכשיו יהיה שירם האחרון.
            שבוע טוב
            גיורא

          • איריס אליה

            גיורא יקר
            תגובתך אינה לנגד עיני, (אני מוצאת שזה אחד החסרונות המרכזיים בכתיבת תגובות ווירטואליות. הנה עוד מיזם בפוטנציה) אבל אני סבורה שהציטוט שלך היה מדוייק, המסקנה שגויה. במבחנים פסיכומטרים יש הרבה שאלות כאלה. שהרי לא כל אמירה, על דרך ההיפוך, תישאר לוגית. ובטח ובטח שלא כל מסקנה, היא המסקנה היחידה האפשרית. בקיצור, כל שיר הוא בעל משמעות. אלא שבניסיון ללכוד אמירה פואטית רחבה יותר ומשמעותית יותר, אני, ורק אני, וזו תשובתי לגבי תמיהתך בעניין חירות המחשבה והיצירה, נזקקת לעוד שירים, או נשענת בתת מודע הפואטי, על שירים אחרים פרי עטו של המשורר.
            ושוב, אין "עובד" ואין "לא עובד". מה ש"עובד" אצלך, לא עובד אצלי, ומה ש"עובד" אצלי, "לא עובד" אצלך.ומספר הפרשנויות והתחושות כמספר הקוראים.
            ושוב, גם הפיסקה האחרונה אינה רלוונטית לדידי. זו תחושתי. מחשבתי.ותו לא. ויש אין סוף דרכים ונתיבים לפסוע בהם. כל אחד ילך בדרך הטובה בעיניו, ושוב, זה מעל לכל, ובלבד שלא יפגע בחברו במזיד.

          • גיורא פישר

            לאיריס אליה
            אני מסכים עם כל מה שכתבת.
            שבוע טוב
            גיורא

          • גיורא, אפשר גם וגם. גם את השיר וגם את הספר. זו העמדה הקלאסית.
            עכשיו (נגיד) חסרה לי אקספוזיציה ואני מחפש פתרון לשיר פותח כזה. למה לא?

          • איריס אליה

            חווה יקרה, היטבת לנסח את דעתי. תודה רבה.

        • גיורא, לשאלתך, השירים האלה נכתבו כמחזור, וראית עד כה את חציו.

          ולעניין הרחב יותר שהעלית – נכון, לרוב שירים בודדים נכתבים לעצמם, אבל לא תמיד כותבים שירים בודדים.
          בחלק ניכר מספריי (כמו "שיר" או "יום") השלם הוא הספר כולו, והשירים נכתבו כפרקים ביצירה השלמה.
          ובזה אני מהאחרונים בשורה ארוכה של אינספור אחרים שקדמו לנו. נגיד, מהאיליאס ועד שיר עשרה אחים לאלתרמן.

          גם אם אלה שירים בודדים, הקומפוזיציה של הספר היא אמירה פואטית כשלעצמה, ולא פעם היעדרה של קומפוזיציה ראויה כזו מסלפת, מגחיכה או פוגמת בספר.

          • אני דווקא מצאתי הקבלה מלאה ושלימה ביותר בין השיר שלוש אמהות, לבין השיר שבספר יום….. על שלוש הזקנות…. זוכר "בשר", "מילים" "פנים" כל אחד ממשכורתה של האישה מקביל לבית בו האם מדברת על בנה….

            ויותר אני לא מגלה.

            וחוץ מזה אקספוזיציה בשיר?
            אריסטו דווקא התייחס לדרמה או לסיפורת, במיוחד לדרמה – אפשר לדחוק את זה לשיר, אבל זה כמובן תלוי בשיר…
            הלא כן?

          • נכון, בשר מלים ופנים. אלה משכורותיהן של הגראיות שלי. אבל שלוש אמהות? איפה, חוה?

            ובקשר לאקספוזיציה – בספרים שכולם למעשה שיר ארוך אחד, שיר שלם יכול לשמש כאקספוזיציה ליצירה כולה.

          • אמיר,

            אצל אלתרמן, תקרא את השיר ותראה שיש הקבלה. קראתי הבוקר.

            אולי זה בתת – מודע?

          • לאמיר,

            תיקון טעות השיר נקרא "האם השלישית" תבדוק לפי סדר הופעת הבנים.
            הבן השני – האם מעידה עליו שהוא שתקן למשל,

            הזקנה השניה – מילים

            האם הראשונה מדברת על ציפורן, והבן תלוי על תורן – ולכן הזקנה הראשונה – בשר.

            תעבור על השיר.

            לגבי האקספוזיציה – התקנדסתי.

            גם שיר אחד יכול להחזיק אקספוזיציה בפתיחה, במיוחד אם הוא שיר שמגולל סיפור כלשהו.
            השיר שאני מצטטת רחיפה בגובה נמוך מתוך אהבה אמיתית של דליה רביקוביץ, יש בו סוג של אקספוזיציה וגם מוטיב שהולך ומתפתח. למעשה, השיר מגולל סיפור בתוך סיפור. זאת הצופה – היא המספרת, המגיבה ומעבירה גם אמירה חברתית והנערה הנאנסת ונרצחת.

            שירה אם כן, היא לא פחות פשוטה מפרוזה. ובכלל יש כל מיני אקספוזציות כמו למשל שוב
            דליה רביקוביץ: לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל.

            ויש עוד הרבה.
            שירה יכולה להיות פעמים רבות מסובכת ומורכבת יותר מפרוזה מכיוון שהיא מזוככת ומזוקקת יותר.

            להשתמע.

          • נכון, אולי יש הקבלה בנקודות שציינת, אם כי המכלול שונה מאוד, ולא חשבתי על אלתרמן כלל 🙂

          • בוודאי שהמכלול הוא שונה לחלוטין.

            כמו שהשיר הפותח את הספר יום שונה בתכלית השינוי מתפילת שחרית.

            אני רק מחפשת מערכת אלוסיבית אינטרטקסטואלית. אצלך בשיר הרי יש דחיפות בלתי רגילה, כמו כן הארמז לגחלת האש שהפכה את משה לכבד פה.

            מתערבים כאן יהדות ונצרות, והעלאת קורבנות שלא לדבר על שימוש חדשני לחלוטין של השפה.

            מה חשבת? שראיתי שכתיבתו של אלתרמן ושלך זהות והרי כבר הצלחת לדלג גם על זך. אבל זו חלק מן העבודה שאני עושה. אמרת יסודית – אה? אני אמרת וביקשת לנהל את הדיאלוג כאן.

            גם אם לא חשבת, אני די בטוחה שהשיר נמצא אצלך אי שם בזיכרון. זהו תפקידו של הפרשן.

            כאשר ג'ון בארת אומר "לעזאזל הקורא המצוי" ואף משמיט את המילה המצוי ובכלל הוא אומר לעזאזל הקורא!!!

            זוהי אסכולה אחת שראתה בזעיר בורגנים בורים ועמי ארצות (לא פרנקפורט לאיוטרד וג'ון בארת הם פוסט סטרוקטורליסטים.

            אז אצלך הקורא קיים ואולם באותו הבל פה של נשימה אתה גם די שולח אותו או משלח אותו לעזאזל תוך שאתה עושה בשפה כרצונך באותו התמהיל האישי המוצפן הידוע לך?

          • בוודאי שהמכלול הוא שונה לחלוטין.

            כמו שהשיר הפותח את הספר יום שונה בתכלית השינוי מתפילת שחרית.

            אני רק מחפשת מערכת אלוסיבית אינטרטקסטואלית. אצלך בשיר הרי יש דחיפות בלתי רגילה, כמו כן הארמז לגחלת האש שהפכה את משה לכבד פה.

            מתערבים כאן יהדות ונצרות, והעלאת קורבנות שלא לדבר על שימוש חדשני לחלוטין של השפה.

            מה חשבת? שראיתי שכתיבתו של אלתרמן ושלך זהות והרי כבר הצלחת לדלג גם על זך. אבל זו חלק מן העבודה שאני עושה. אמרת יסודית – אה? אני אמרת וביקשת לנהל את הדיאלוג כאן.

            גם אם לא חשבת, אני די בטוחה שהשיר נמצא אצלך אי שם בזיכרון. זהו תפקידו של הפרשן.

            כאשר ג'ון בארת אומר "לעזאזל הקורא המצוי" ואף משמיט את המילה המצוי ובכלל הוא אומר לעזאזל הקורא!!!

            זוהי אסכולה אחת שראתה בזעיר בורגנים בורים ועמי ארצות (לא פרנקפורט לאיוטרד וג'ון בארת הם פוסט סטרוקטורליסטים.

            אז אצלך הקורא קיים ואולם באותו הבל פה של נשימה אתה גם די שולח אותו או משלח אותו לעזאזל תוך שאתה עושה בשפה כרצונך באותו התמהיל האישי המוצפן הידוע לך?

          • גיורא פישר

            לאמיר
            חזרתי וסייגתי את דברי ואמרתי שאני מוציא מהכלל מחזורי שירים או פואמות.
            גם אמרתי שלעתים יש משמעות פרשנית גדולה למקומו של שיר בספר וכמובן לקומפוזיציה של הספר כולו.
            יש שירים בספר שלי שהתלבטתי איפה לשים אותם. למשל השיר "מה כבר אפשר לומר".
            שים לב לתגובות לשיר שנכתבו לפני שיצאתי בבננות מארון השכול:
            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9368&blogID=236

            האם לשים אותו בחלק המדבר על השכול?
            האם לשים אותו בחלק "החילוני" בהתחלה?
            או אולי לשמור אותו לספר עתידי שם הוא יעמוד לגורלו בלי להיות מושפע מהשירים הסובבים אותו בספר שמרכזו כל כך דרמטי?

            אבל בסופו של דבר אני חוזר ואומר. איכותו של השיר נמדדת כאשר הוא עומד לבדו.
            כך לפחות אני הייתי רוצה שיתייחסו לשירי.

          • גיורא היקר, אם באיכות עסקינן, כלל נאה נקוט בידך.

            ובכ"ז, איכות – האם אפשר להבדיל אותה כמשהו שאינו תלוי במשמעות?
            המשמעות היא חלק מאיכות השיר.

            לכן כדאי לסייג ולומר שאם המשמעות תלוית הקשר, ייתכן ששיר כשהוא עומד לבדו יהיה מסולף ותיפגם איכותו.

            ההקשר יכול להיות עניין קריטי. נניח שכותרת המחזור הזה הייתה "סרנדה", או לחליפין "קינה", אבל הייתי משמיט או מחליף את הכותרות האלה זו בזו…

            ולמרות האמור לעיל, לא הייתי מרפה ידך מן הכלל שנקטת, לא כעיקרון תקף, אלא ככלי עבודה.

    • עם השיער על הגב החזקת אותו עד חמש לפנות בוקר, איחס,
      שילך מיד להסרת שיער בלייזר
      ויפה שעה אחת קודם.

    • רונית, שיר הפרחה הזה תואם יותר לשיר הערס שלי, לא? –
      http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=5671

    • רונית, שיר הפרחה הזה תואם יותר לשיר הערס שלי, לא? 🙂 –
      http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=5671

  9. 1.
    אחת ויחידה כמו טיפת גשם…:))
    רק נשאלת השאלה
    למה גברים חייבים לטעום כל טיפת גשם? …לבדוק האם דומה לטיפה האחרת?
    2.
    איך תימצא הקרקעית כשהיחיפושים היו מלחתחילה- בבור בלי תחתית?
    3.
    הוא התבלבל….כך התלבשו בגן עדן שלה…:)

    • קראתי שוב ושוב את התגובות, וקשה להאמין איך כל אדם מפרש את אותן המילים, שכתובות בעברית, באופן כל כך שונה.
      זה מביך עד כדי אי-נוחות.
      חבל שאין מספיק מהתגובות שלך, אמיר, כדי לסדר את ההבנה.
      ואולי זו גדולתה של שירה, לתת לקורא להתבלגן בתוך פוך המילים.

    • הי תמי, הם לא ממש חייבים (אחרת, לא היתה לנו ציויליזציה) והם גם לא טועמים כל טיפה. ואל תשכחי שגם "הטיפות" לא פחות בעסק, שהרי הגברים לא עושים את זה לבד. במיוחד עם הפרשנות שלך לאישה כ"בור בלי תחתית" 🙂

    • הכיור ינק את המים,
      והטבור כבר באמצע.

  10. טובה גרטנר

    היי אמיר
    הייתי רוצה להיות האחת והיחידה הזאת- (הפתיחה של השיר ניתקעה לי בראש)

    הייתי שונאת להיות האחת והיחידה הזאת, שככה משישהו בעולם יראה אותי כל כך טוב, יבחין בנימי נפשי

    הלואי והייתי לפעמים מאמינה שאני כזאת בעיניי עצמי, ומדברת עם החלק הזה. ולא פוחדת מהלבד המזוהה הזה.
    להתראות טובה

    • לאמיר,

      כמובן שאהבתי את השיר בטירוף,

      אני מעדיפה את הגישה הזאת, יאללה תתלבשי ותעופי לי מן העינים….

      מאשר זה שמת מאהבה.

      בניגוד לשאר התגובות כאן, אני מניחה שהדברים יכולים לקרות גם לגבר ולגם לאישה.

      מה, לא קרה לי שהתנחלו אצלי כאן בדירה בחיפה לישון, ולא יכלתי לגרד אותם בשפכטל ולהעיף אותם מכאן…

      אנשים לא קולטים שזה יכול לקרות גם אצל גבר וגם אצל אישה. ושזהו השוויון האמיתי?

      רק מה שאני לא מבינה איך בתוך כל העסיקות הזו שלך היה לך זמן להעלות את השיר הזה.
      גם אם אתה דון ג'ואן, זה בסדר, מכיוון שעדיף גבר שווה וחתיך הורס, מאשר איזה עלוב נפש שנדבק אליך.

      ואם אתה מר נרקיס – מה בכך, כולנו קרובים אצל עצמנו. על אחת כמה וכמה כל יושבי הבלוג הזה, שנהנים מתנובת כתיבתך.

      אבל, ויש כאן אבל גדול – זה רק מקריאה ראשונה. ועוד יש גם 4- 8, אז מעניין מה ההמשך. כי השיר עוד יכול להתהפך.

      אהבתי באמת שאהבתי,
      הבה לי עוד שכאלו….

      חוה
      ובאמת טוב שהעלית חדש, כי הקודם כבר מיצה את עצמו.

      • השיוויון האמיתי הוא הזכות לקבל בעיטה בתחת
        אחרי ניקוי שסתומים,שימון וגירוז או כמו
        שכתב דילן תומס
        מנקה ארובות ארובות מנקה
        שחור כמו אלוף בקלפים
        בוא ונקה את ארובתי
        היא הסמיקה והיא נאנחה
        בוא ונקה את ארובתי

        ותביא ת'מברשת שלך!!!!!

        (אנדר מילקווד בתרגום א.אהרוני)

        גם את כבר מיצית את עצמך וקשה מאוד להמציא אותך מחדש

        • אני יכולה להמציא אצ עצמי מחדש, מה שאתה לא מסוגל.

          וברוח דבריו של אמיר

          תודה מותק וחן חן שקפצת לבקר ועכשיו באמת נמאס מן הצגובות שמקורן בקנאת פין וכדאי שתתלבש ועכשיו תתחפף

          כי אותי אתה פשוט משעמם עד מוות כמו אלף גרגרי אורז דומים אחד לשני.

          מפהקת… אתה משעמם אותי עד מוות

          אלוהים עדי, תביאו לי משהו חדש, משהו אמיתי שאוכל באמת לנעוץ בו שיניים פו….

          חוה

    • טובה יקרה,
      את כבר האחת והיחידה הזו, ואת לא יודעת? בין אם מישהו רואה ובין אם לא, אבל קודם כל בין אם את רואה ובין אם לא.

  11. תַּלְמָה פרויד

    לגבי שיר 1: שיא הייחוד זה להיות שונה בתוך הדומה.

    בשיר 2 (וגם ב-3) הדובר נשמע כעוס. למה?? והאם הוא מאוכזב מה'לא מוצא' הזה?? ואם לא, מה הוא עושה במקום שבו הוא 'לא מוצא'?? וגם טורח להודיע על כך.

    שיר 3: האם היא חושבת שכן די "בבגד, בסיגריה, בחיוך, בחושך"?. אולי הוא חושב שזה מה שהיא חושבת, אחרת, לשם מה האמירה??
    אבל מה אני יודעת. גברים, נו 🙂

    • תלמה,
      את הרגש, את האינטונציה של הקריאה, אנחנו מוסיפים במהלך פרשני משלנו, ולא תמיד מודע.
      מבחינתי הדובר אינו כעוס, אבל מניח שכל אחד שומע קול אחר 🙂
      בשיר 2 כוונתי הייתה שקשה לו 'למצוא' אותה בגבולות גופה. מנקודת מבטו האהובה היא ללא גבולות.
      בשיר 3 לא בטוח שהוא עסוק ברגעים ההם במה שהיא חושבת. הוא עסוק בעירום הרגשי של נגיעת הנפש המתמשכת, עירום שמטלטל אותו, אבל שאי אפשר לכסותו.

  12. איריס קובליו

    מצויינים

  13. יותר עדיף, כמו שאומרים, שהמשך לא יבוא.

  14. תלאביבית מבחירה

    יפה. גם שם הספר.

  15. הי אמיר, קראתי את השירים וקראתי את התגובות ולא הצלחתי להבין איך יתכן שהצלחתי להבין את השירים באופן כל כך שונה מהכלל. או שאני רואה ורוד או שלאנשים יש דעה עליך ודרכה הם בונים את התגובה או שהשירים שלך שהדבר הקבוע היחיד שאני מוצאת בהם זה שניתן לקרוא אותם ולהבין אותם באופן שונה מזה שהם נכתבו ולא פעם ביותר מאופן אחד. בעיניי אלו שירים שכיף לקרוא אבל לא יודעת אם זה ממש כיף למשורר שכותב שירים ומצטייר מהם דון ד'ואן, אלא אם כן זה היה הציור אם כי במקרה השירים האלה זו איננה קריאה נוספת אלא לדעתי הכשלות בהבנת הנקרא.
    בעיניי אלו שלושה שירים שונים שאולי מפאת אורכם נאגדו למחזור ושלושתם כאחד נכתבו לגמרי מתוך חית הלב האוהב באופן שהלוואי על כולנו הנשים.
    היכולת להבדיל בין גרגר אורז למשנהו מתקיים אולי רק באהבה עזה. המקבילה ליכולת הזו היא לדמיין שמכסים לי את העיניים ולזהות את אהובי רק מנשיקה או ממגע של עור כאן ההבדל מגיש את הדמיון לחוש הטעם או הראיה, ולזהות אהבה שהיא גרגר אורז בין גרגרים הרבה יותר מסובך מלזהות שפתיים. אולי לכותרת קוראים אחת ולקורא מתפרש סתם אחת, אבל כבר השיר הזה מספר שהיא הייתה אחת מאוד "אחתית".
    השיר השני כולו מגע של צוללים. חיפוש בעיניים, חקירת העור ובחינת הלב, כמה עמוק שהאוהב נכנס ועדיין רחוקה הקרקעית, אין סוף לעומק האישה, לעומק האהבה, בתור מי שאוהבת מעמקים לא יכולתי לראות בשיר הזה שום רמז להכרות שטחית ובטח שלא קשר חפיף.
    שאני המומה מהתגובות כבר כתבתי?
    והשיר השלישי, אח, אח, אח…בשום מילה לא יכולתי למצוא שהשיר מסמן לאהובה את הדלת או את הכיוון למונית. ולא שאין שירים כאלה אצל כותבים גברים שרוצים להדגיש איזה מאצ'ואים הם. סביר להניח שכל בחור עבר שלב של הגברבר המאצ'ואיסט ואולי אותו עלם כתב גם שירים בסגנון, לכי לעזאזל יש עוד אלף כמוך ואל תשכחי להוריד את הזבל כשאת יורדת. אבל לא, זאת לא התקופה וזה לא השיר.
    האישה הזאת שאין שניה לה, האישה שכבר הכל נחקר בה ועוד לא נמצאה לה קרקעית הלוא היא עומדת לנגד עיני אהובה עירומה וחשופה בנשמתה ולא משנה הבגדים החיוך או החושך, כל אלו לא חוסמים את המראה ואהבה כזו לעיתים מעוררת רגעי חשש מהעוצמה והקרבה ואז אולי נולד השיר תתלבשי. האישה שבתמונת השיר מאידך, מצטיירת לרגע כטיזרית רצינית, היא מבינה יפה מאוד את נקודת הפחד ומשחקת. היא מתלבשת, מדליקה סיגריה, מחייכת, מכבה את האור. אבל היא יודעת, לא לכך התכוון המשורר:)
    כשקראתי את התגובות חיפשתי לקרוא התלהבות ומצאתי תגובות הגובלות בהעלבה, אולי אני טועה, אבל כך הבנתי כל שיר ושיר בנפרד ואת כל השלושה ביחד.
    מחכה לקרוא את ההמשך ולראות איך הם משתלבים.

    • איריס אליה

      סיגלי מתוקה וחכמה, טוב, אם את לא רוצה בלוג להפצת שירתך וסיפורייך ברבים אז בבקשה בבקשה בלוג שכל עניינו מאמרי ביקורת. את פשוט גדולה מהחיים. זה חטא שתגובה כזאת תל לאבדון במעמקי (!!! כן יש גם מעמקים כאלה)הנשייה.

      • את מקסימה איריס, אבל אני קוראת שירים ואני לא ברמה. אני קוראת מאמרי בקורת ואני לא ברמה. בהשוואה לטוקבקיסטים ברשת אני בהחלט רגועה עם רמתי כמגיבנית, מעבר לכך, אם אני לא מצטיינת בעיני עצמי אני לא שם:)

    • את כל כך תמימה, סיגלי.
      עדיין לא קלטת את מושא הערצתך ?

      • לא חושבת אגב שיש לי בעית קליטה. כן אני תמימה, וכן יש לי טעם אישי ועצמאי בקריאת שירה, ויתרה מזו יש לי בטחון רב ביכולת שלי להבין שיר.
        אולי אדם הוא דון ג'ואן, אז יופי לו ולבריאות, אבל מצטערת לאכזב את הדואג לי בעל הנשמה הרבה, השירים הללו לא מציירים את זה! אם אדם לא מוצא קרקעית אצל אישה, הוא נמצא בעומק שלה, זאת לא אישה שהוא פגש בפיק-אפ בר, דילג איתה לשירותים והנציח אותה בשיר.
        אם אדם נבהל מהקרבה לאישה, מהכרות שלו עם עירום נשמתה, זה עירום ששום בגד לא יכסה ושום חושך לא יסתיר.לא ברור? זה לא גבר שזורק אישה אחרי סקס ורק מחכה שהיא תעוף לו מהעיניים.
        נשאלת שאלה חטטנית אחרת אולי, האם משוררים שיודעים לכתוב על אהבה בצורה כל כך מרגשת, גם אוהבים באופן כזה? התשובה שלי לך תהיה אולי קצת מוזרה, אבל אני מאוד מקווה שלא:)
        ולגבי מושאי הערצה…בהחלט מוצאת פה מה להעריץ ולמה לפרגן,אך מעניין שאתה הדאגן האלמוני עדיין לא קלטת כי אתה מעיד כאן אך ורק על קנאה. (אין לי מושג אם זה במישור היצירה או על פס אישי אבל ממרחק הקריאה כך אתה נראה וזו לדעתי, התמונה הפחות יפה בפוסט הזה).

    • מירי פליישר

      נא לא לסכסך ביני לבין אמיר 🙂
      בתגובתי רשמתי בנפרד כל תחושה לחוד
      נא לראות אותן נפרדות. אלה תהיות לגבי הבנת השיר – תהיות שלי.
      אני חושבת שאמיץ מאוד מצדך אמיר לפרסם אותם את השירים כמו שראוי לגבר בעידן שחרור האישה-שחרור הגבר.

      • לאחר תגובתו של אמיר אור,

        כנראה שלא כצעקתה. צריך לחפש את המלכודת. מכיוון שהוא מדבר על אינטימיות. אז פתחנו כאן תיאוריות על גבי תיאוריות ובכלל אמיר כנראה נשאר במת מאהבה שלו, מכיוון שכדי שהוא לא ימות – היא צריכה ללכת הביתה. אחרת הוא חלילה וחס יכול למות מאהבה בפעם המי יודע אלף.

        לא ירדתי עדיין לעומקו של השיר, ומי שטען, שאני חוזרת על עצמי צודק. הבעיה שזה דווקא מראה על עיקביות.

        טוב, אני לא צריכה להתנצל, צריך לראות בפתיח נדמה לי שאין דומה לך כגרגיר אורז שני. כלומר היא כן האחת והיחידה. ולכן הוא מבקש ממנה ללכת – כדי להקל על האינטימיות.

        אמיר, מה יהיה איתך בסוף, תגיד, ואמר זך איך זה שכוכב אחד מעז ואני לא הייתי מעז.

        אז תגיד אתה מסוגל להעיז להגיד למישהי, תשמעי, היית אצלי סטוץ, עברתי בדרך, וזהו בואי נפרד ואחרי כמה זמן גם להוריד את הזיכרון עם מי האסלה, כדבריך באחד השירים בספר יום.

        באמת, נשמה שלא צריך לעשות דרמה נפשית, לירית, פיוטית ופואטית לכל אחת שהיתה לך בחיים.

        אנחנו יודעים שאתה רציני.
        אנחנו יודעים שאתה אוהב בכל מאודך
        אנחנו יודעים שאין אצלך שפיכת זרע לשווא.
        אנחנו יודעים שאתה הומני, הומניסטי
        אנחנו יודעים שאתה אתמי ומגן על כל חסרי הישע.

        את כל אלו אנחנו יודעים.
        תביא לי איזה שיר של מניאק אמיתי ברוח התקופה.

        טוב, כתבתי קצת על דרך ההיתוליות, לא לקחת ביותר מידי רצינות, אבל אפשר להתייחס.

        שני דרכים ואולי יותר לפרש את השיר.
        לא יודעת הבן שלי הרס אותי כל השבת. זה מה שהצלחתי להבין

        חוה

        • וחוזר חלילה לחוה

          כשכלב למטבח הגיע
          וגנב לו שם קציצה
          תפש טבח מאכלת
          ועשה בו רצצה

          אז באו אחיו בני הטלף
          הם אותו קברו
          על הקבר שמו שלט
          שבו לאמור כתבו –

          שכלב למטבח הגיע
          וחוזר חלילה

          • אז בואו ננסה פרשנות אחרת.

            אולי דיאלוג של שני השירים
            לא זזה
            ותתלבשי ולכי
            עם השירים של אלתרמן,
            למשל, אולי"זמר שלושת התשובות"
            ואת הלילות שלך מרגיעים,

            כמטונימיה ואולי גם כסוג של פארודיה על התמימות של פעם וגם אכזריות של פעם

            ואנחנו יכולים עוד יותר חזק ויותר כואב דווקא בשפה של יום חולין

            אמא של איתן

            ולכלבים השוטים אל תהא לא תקווה ולא רננה.

          • מבחינתי, להוביל את השיר הזה בדרך הפרודיה אל זמר שלוש התשובות הוא להפוך אותו על פיו, אבל אם יש בזה עונג, בבקשה 🙂

          • לאמיר,

            מכיוון שיש כאן חילוקי דעות על המשמעויות עכשיו, ולפי המשמעות, כדאי שתתלבשי עכשיו.

            אז כן,זמר שלושת התשובות, שהפך כיום לשיר סיוט לכל אישה הרואה עצמה משכילה עצמאית וכו'…

            אבל זו אינה רק פארודיה, אלא, משיכה שלימה של השפה אל תקופה אחרת.
            ואת אותו השיר הנמלץ
            "רק דבר אחד אהובי,
            רק דבר אחד- אותך אל תבקש ממני לשכוח"

            השפה הנמלצת (והדי פסיכית) שבשיר בהחלט אינו דומה לאין שני לך כגרגיר אורז, ובעורך איני מביט עכשיו ומוטב שתתלבשי. הסיגריה החיוך והחושך… איך תגיד כאשר דמות ההלך של אלתרמן היא כל כך קוסמופוליטית והגבר הוא חזון הכל. וזה באמת באירוניה איך הוא יכול לכתוב כמוך…

            ועל זה, הרי, יצא קצפו של זך, לא שזך כבר יחסית לדור שלך כל כך הרחיק לכת.

            מה היה לנו שם, הוא ישב באנגליה, היום אגב, הוא גר במגדלי האופרה בדיזינוגף סנטר, לעזעאל מאיפוא יש לו כסף,.. בהודו הוא לא היה
            אמיר, תאר לעצמך את זך משוטט בהודו ולוקח קורס על טנטרה…

            ובכלל תגיד יש לזך איזה שיר על הוא והיא בחושך, מכיוון שעדיין, כאשר נערתו אמרה לו לך, לך מארצך וממולדתך אשר אהבת,… אל הארץ אשר אראיך וכך גלה מחיפה לתל-אביב ועדין הוא

            טוב, הכי טוב, אז אם כבר בביצוע של זהבה בן. קורע, מה אומר לך "עדנים"

            ואני עדין מחכה למילה על האם השלישית ואתה בשלך שקט, הס פן תעיר….

          • מגדלי האופרה אינם בדיזנגוף סנטר
            ונתן זך אינו גר במגדלי האופרה ולא בדיזנגוף סנטר
            ושפה נמלצת היא לא שפה פסיכית,לא אצל אלתרמן וגם לא אצל רוב האחרים
            וגם לא אצל נתן זך,למרות האופראיות.
            היחידה שיש לה אפשרותלגור במקומות האלה היא זהבה בן הקורעת (את הקופות)
            בקיצור,הרוב בראש שלך והייתר – דייסה
            מילולית דלילה.

            והאם השלישית? מה חטאה?!

          • סליחה,

            אין לכם שמץ של מושג על מה נסב כאן דו-השיח.
            אני את זך ואת שירתו אוהבת ביותר. הנה, שירים שונים וכל החלב והדבש מונחים אצלי פתוחים.

            למען האמת, אפילו למדתי אצל זך, כאן בחיפה. מזמן…. וגם עשיתי רפרט שמיעתי במשך שלושה שיעורים תמימים וגם קבלתי ציון בהתאם למאמץ.

            ראיתי אותו מספר פעמים יוצא מתוך המעליות של המגדלים מעל לדיזינגוף סנטר. לא נגשתי אליו מחמת המבוכה.

            אז על מה יצא כאן הקצף. טוב, אז אני כעת איני יודעת בדיוק היכן הוא מתגורר.

            באשר לביצוע של זהבה בן, מישהו כאן בקהל אינו מבין סארקזם? משהו, איזשהי ציניות, אירוניה.

            באופן כללי, יש כאן איזה דו-שיח שאינו קשור ישירות לשיר.

            ואז אתם חייבים להתפרץ. נכון?
            ככה סתם לדלת פתוחה.

            אוי לנו, כי לא לשווא חיכינו לברברים. אתם התבלבלתם כפרות.

            הסב-טקסט אינו בדיוק נהיר לכם,
            אבל לקפוץ למסקנות… הופס – הנה תפסנו אותך…

            יופי טופי, שיהיה לכם לבריאות.
            חסר לי רק משהו קטן, שמישהו יגיד משהו על הדוקטורט שלי. ככה, שאני מנפנפת בו, כזה.. אתם יודעים… משהו פיצ'י קטן…

          • סליחה

            על סב טקסט לא יודעים כלום.
            וגם לא על הדוקוראט.
            וגם לא מה עשה נתן זך במגדל האופרה.

            לקרוא טקסט – יודעים.לזהות בלבול
            וחוסר מיקוד – יודעים.
            ולפני שלוחצים על כפתור האם השלישית,
            כדאי שהאם הראשונה (אחת) 1 תתפקד

            וזהבה בן היא זהבה בן היא זהבה בן
            היא לא זהבה בת.

          • לאמיר,
            הרי לך 1,2,3,

            1. יש למחוק תגובות כפולות שהתגלגלו לכאן. לפנות מקום.

            2. כפי שטענתי עיקרון ריבוי האנימה והאנימוס אינו ברור לי. מילא, יש נשים שאולי היו רוצות ואולי צריכות לפתח יותר תכונות גבריות – לא כולן. ויש גברים שהיו צריכים לפתח יותר תכונות נשיות כמו אולי רגישות של משורר ואולי בכלל להעביר את זה לנושא ההדרה של פוקו בתולדות המיניות – הקהילה ההומולסבית, אשר דוחקת יותר ויותר להיכנס אל מרכז החברה. ניחא, אבל סתם ככה ריבוי של מה זה? תיאוריה פסיכולוגית חדשה – פראפרזה על התיאוריה של יונג ואחרים?

            3. בתוך תהליך הכתיבה הקורא הוא הפסיבי ביותר. יש את הכותב, את הדובר, את ההוצאה לאור, את הדפוס והמאיירים למיניהם. נשאלת השאלה, מדוע בכלל לקרוא טקסטים. בתיאוריות הפוסט – החדשות. התשובה היא דווקא עיקרון העונג הוא זה שדוחק בקורא לקרוא את היצירה, שאחרת למה לו? עיקרון העונג הוא החוויה, צירוף המילים, הפרשנות אחרי כל דף או מילה, והתובנה לאחר כל הקריאה – את זה מכנים היום עיקרון העונג, שאם לא אף אחד כאן לא היה קורא דבר וחצי דבר ממה שמתפרסם.

            ועוד, כמובן שעיקרון העונג משתנה למן הברברים ועד לשאר נהנתנים למיניהם והלאה לנהנים האמיתיים.

            חוה

          • חוה, בריבוי התכוונתי לריבוי האישיויות באני, בלי להתמקד דווקא באנימוס ובאנימה שרואה שם יונג (אבל לא אני). האני עשיר כשיש בו כמה שיותר מגוון.

            אשר לקריאה ולכתיבה – אעלה פוסט בנושא בקרוב.
            הקורא אינו כה פסיבי לדעתי: העונג שלו נובע מיכולתו להשתתף ביצירה דרך חייו שלו. זהו מעשה יצירתי ועתיר דמיון.
            http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

          • אנחנו,עם הכלבים,מצהירים בזה שאין לנו חלק בשירה ולא נחלה אצל אמא של איתן.

            עצם שמנה לכלב אינה עניין לפרשנות!
            או עצם או לא!

            בברכה
            אבא של חולי,גור כלבים מסכן צולע
            (לברדור מעורב בכלבת קולי חיפאית)

          • פני הכלב כפני הדור.

          • ועוד מילה,

            תראה, אתה לא בראש שלי עכשיו,
            אתה לא מצחיק אותי עכשיו
            אתה לא מעניין אותי עכשיו
            וחוזר חלילה.

            בית שני
            אתה לא בראש שלי עכשיו
            אני מנסה להתרכז ואתה רק מפריע,
            איך זה שכוכב אחד מעז
            ואתה כל הזמן רק מלכלך,
            רק מחפש איפה לטנף,

            ולכן, אתה לא בראש שלי אתמול,
            אתה לא בראש שלי עכשיו
            גם מחר אתה לא מעניין אותי,
            אף פעם לא הצחקת אותי,

            כמו שאתה מלקט לכלוך משולי הדרך, מלחך בירכתיים,
            מחפש בנירות איפה
            לתקוע איזו יתד
            כדי שיהיה לך קיום,

            ולכן, תלות לא היתה בראש שלי אף פעם
            תשחרר אותי מצילך הרודף
            המלחך את שולי קיומם של אחרים

            מה אומר לך:
            אף פעם אתה לא בראש שלי
            תמיד תשעמם אותי עד מוות

            פזמון:
            וחוזר חלילה…….
            לה, לה,לה והמוזיקה הזאת ממשיכה..

    • סיגל היקרה, לא יכולתי להסביר את עצמי טוב יותר. ברור שכל שיר נקרא מעיני המתבונן וטוב שכך (על זה בדיוק כתבתי בעצמי ב"הקורא עונה ליצירה"
      http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182
      אבל למקרא התגובות כאן חששתי לרגע שמא כוונת הדובר בשיר באמת לא מתגלה לעין). שמח לראות שקריאה קשובה כמו שלך (או דוקטורט במדעי היחסים?) לא רק שומעת את הדובר, אלא גם חושפת בדיוק כזה את כוונת השיר, או לפחות כוונת המשורר 🙂

      • נסיון הקריאה השניה שלי היה בטח כמו הקריאה של החלק השני של המגיבים, אבל במקרה השיר הזה הייתי פוסלת אותו על הסף, כי אין בשירים מספיק מילים שיחזקו את הקריאה ההיא. אי אפשר לטעות בין "אחת ויחידה" ל"סתם אחת". אי אפשר לטעות בין "תתלבשי" של אישה מחייכת לבין "תתלבשי ותעופי לי מהעיניים". מכאן יוצא שאם הצלחת להטעות כל כך הרבה קוראים שהכתיבה שלך פשוט גאונית ומצריכה הקשבה מלאה.
        אגב, אני כבר מזמן לא דוקטור למערכות יחסים, פעם דווקא חשבתי כך, אבל אז, החיים הוכיחו לי אחרת, אז נשאר עם ה'שומעת את הדובר':)

        • סיגל, חושב שלכולנו המון התנסויות טעונות בנושא, ולא פעם המטענים הרגשיים הם כמו מין פילטר שעומד בינינו לבין האמנות או גם.. המציאות 🙂

        • סיגל, חושב שלכולנו המון התנסויות טעונות בנושא, ולא פעם המטענים הרגשיים הם כמו מין פילטר שעומד בינינו לבין האמנות או גם.. המציאות 🙂

        • סיגל, חושב שלכולנו המון התנסויות טעונות בנושא, ולא פעם המטענים הרגשיים הם כמו מין פילטר שעומד בינינו לבין האמנות או גם.. המציאות 🙂

          • אכן, אולם מנסיון, מערכות יחסים של אחרים הכי קל לראות ולהבין מהצד. כך בעצם קראתי את השירים האלו בלי להעבירם דרך הפילטרים, החוויות או האמונות האישיות שלי בנושא. כך יכולתי לקראם ללא שיפוטיות או סובייקטיביות ולהבין ששיר זה מתאר אחת ויחידה בין אם אישה ספציפית לבין אם השיר הוא שיר המתאר אהבה אחת ויחידה המורגשת כלפי מושאות אהבה מתחלפות.
            לו הייתי מנסה לקבל הבנה קרובה יותר דרך המחשה, והייתי מעבירה את השיר דרך עצמי, לא הייתי אמנם מקבלת תחושה ופרשנות של אחד שדופק וזורק (כי אין לי את זה בסיסטם הפנימי) אבל גם לא הייתי מקבלת שום מושא אהבה אחד ויחיד שאין שני לו,( אין לו קרקעית ומרוב קרבה סנוור ותחינה שילבש משהו). כמו גם לא הייתי מבינה שאולי זה שיר אהבה על אהבה,( כי האהבה שלי לאורך חיי מעולם לא הייתה אחת ויחידה ולפי המשך המחזור, שלי מעולם לא הייתה מושלמת). אז בעצם, באופן אישי כשאני קוראת את השיר וכעת בשלמותו, אני חווה רק תחושה של לא מאמינה שיש דבר כזה, (כלומר: אהבה כזו), אבל שוב, כשאני מנתקת ומביטה מהצד, אז כרגיל אני מסוגלת לראות את היופי המיוחד שלה, ולשמוח שיש אהבות כאלה וגם יש מי שחווה אותן.

  16. השירים קשים לי מבחינת תוכנם (לא מבחינת הפואטיקה השירית העשויה לעילא)
    הדמות הנשית מוצגת בעירומה, בעליבותה, ריקה ורדודה ובלתי נסבלת והגדיל לעשות השיר השלישי, שבו הדובר משתמש בה כאוביקט בחינת השתמש וזרוק. אני מאמינה באמינותה של החוויה הריקנית , אותה מציג המשורר באמצעות הדובר השר ,הדובר אכן חש כך כלפי הנמענת האשה אבל זה לא מעורר בי בי אמפטיה כקוראת אשה
    זה אפילו מרתיע מעט ואני שואלת
    הזוהי האשה?!
    ואולי לא הבנתי כלום

    • גיורא פישר

      לחנה
      אני דווקא רואה בשיר השלישי הודאה של המשורר בבעיה שלו- הפחד מאינטימיות, לא אינטימיות פיזית כי הרי הוא לא מסתפק בכך שהיא תלבש בבגד. הוא מבקש שתתלבש ושתסתיר גם את הנפש שלה.
      לאור השיר הזה אני מציע לקרא את השירים הקודמים במחזור וללמוד מהם על המודעות של המשורר לבעייתיות ביחס שלו לנשים שלא מצליח לראות ולמצא את האדם שבאישה.

      • הוא אשר אמרתי ,הגישה הזאת השובניסטית המתנשאת של הדובר הגבר כלפי הנמענת האשה מקוממת אותי אני לא חשה אמפטיה כלפיו גם אם הוא פועל מתוך מופרעות נפשית
        גם השיר השני מביע גישה זו: הדובר לא מוצא בה דבר: לא בעיניה לא בעורה
        היא פשוט כלי
        כשקוראים את השירים האלה במנותק ממחרוזת השירים, שאולי מציגה תמונה אחרת , זה הרושם שמקבלים בינתיים

        • גיורא פישר

          לחנה
          אני לא חושב שצריך לחוש סימפטיה כלפי גיבור השיר. גם הדובר בשיר (כך נדמה לי) לא חש סימפטיה אל עצמו. הרי הוא כל יכול בבחירת המילים והיה יכול לכתוב את אותו תוכן בצורה שתגרום לך לסמפט אותו יותר.
          זו הסיבה שאני רואה בשירים האלו ביקורת עצמית.
          הבית הראשון כתוב כולו (לפי תחושתי) באירוניה שהרי לגבינו טיפות הגשם וגרגירי האורז דומים אחד לשני "כחול אשר על שפת הים".

          • חנה יקרה, בוקר טוב.
            בנוסף לפרשנות של גיורא, שאני בהחלט מקבלת, הייתי מפנה אותך לקרוא את דבריהן של תלמה וסיגל.(סיגל כתבה כמעט מאמר ביקורת)ובלי שום קשר, כבר שבועיים שאני וגיורא פ. מנהלים סוג של וויכוח, לצערי, פעמיים בשבת, ואני לא יודעת אם הספקת לעקוב אחריו. אני חושבת שגם הוא קשור לדרכים בהן ניתן לפרש את השירים של אמיר אור, שאני לא יכולה להסכים בשום אופן שריח של שוביניזם נודף מהם.
            שבוע טוב, גיורא וחנה יקרים.

          • איריס יקירתי,

            באמת מה יהיה עם הויכוחים שביניך לבין גיורא לא שירדתי לעמקם. אבל נדמה לי שגיורא סונט בך על שאינך קוראת שירה?

            והרי את קוראת שירה.

            אני דווקא לא רואה בשיר הזה איזה מקור לפרשנות מופלגת.

            הנשים כאן מנסות לשים עצמן במקומן של אותה האישה ולפתח על הנושא הזה שלל של תיאוריות. עזבו את זה האישה בשבשיר תמיד תהיה סוג של מטאפורה או מסמן עבור אמיר לסוג מסויים של נשים.

            אי אפשר לרצות את כל הנשים לא כן, אז מדוע יש כאן להיעלב. כמו שאתן בטח לא רוצות את כל הגברים שבעולם.

            אמיר בעצמו די מגיב בסתירה שאינה ברורה לי. האם זה פחד מאינטימיות.
            פעם אמיר טוען שכן, ופעם שלא בטוח ואולי לא.

            השיר הזה, אולי מכיוון שנפשו של אמיר קצת עדינה מראה עצמו כעדין. לא חושבת שהוא עדין.

            מדוע שלא ניקח את הדברים האלו באופן הכי לא אישי כנשים אני מתכוונת ולהגיד, אפשר לכתוב על זו שבעבר, אפשר לכתוב על זו שלא רוצים עימה קשר למרות איזה פגישה. אגב, אם הוא רוצה שתלך אולי דווקא כדי לא לפגוע בה, לפני שהדברים יגיעו לידי הסלמה, כמו שאומרים ניפרד כידידים.

            המפגשים בין המינים יש להם כל מיני פנים. פעם זו תחושה של בגידה, ואחר כך של אקסטזה – מקנא ביד הנוגעת. גם נתון לפרשנות, ופעם – תשמעי, זה לא ילך, לא אותך אני באמת רוצה, או אני עסוק, לא פנוי עכשיו לקשר, לא מסוגל, לא יכול.

            באמת, חברה – בערמה בבתים או על הדשא. שיר, דווקא מבטא צד אחר אצל אמיר שהם כולם ביחד אותו האמיר.

            ואיריס – מה זה ההתכתשות הזו עם גיורא?

          • חוה יקרה. חלילה. אני לא חושבת שזו התכתשות. גם לא התכתשות ווירטואלית.
            ואני בהחלט יכולה לקבל גם את הגישה שלך לקריאת שירה.וזה כל היופי במרחב הווירטואלי. שיח רב גוני וקריאת פרשנויות שונות בתכלית לאותו שיר.
            וצודק גיורא בהבנתו שאני אכן קוראת שירה עולת שנים. העניין שלי בשירה צעירה חל אך בשנים האחרונות. את יודעת, גדלתי כמו כולנו על הקלאסיקות…ונתקעתי שם. (בניגוד, אגב, לפרוזה צעירה. שם קרה הדבר ההפוך. זנחתי את הקלאסיקות והפניתי את כל מרצי וזמני לקריאת פרוזה צעירה…)
            שבוע טוב, חווה.

          • גיורא פישר

            לחוה
            אל תסכסכי ביני ובין איריס. הויכוח בינינו הוא לא אישי אלא "לשם שמים".
            ולאיריס אליה: לא טענתי וגם אין לי מושג כמה זמן את קוראת שירה. אני חושב שאדם אינטיליגנטי וסקרן (את בודאי כזו) יכול להנות מקריאת שירה מיד עם השיר הראשון שהוא קורא.
            אני דברתי על הצד הפרקטי של כתיבת שירה, על כך שכל המשוררים שאני מכיר מתייחסים אל השיר שהם כותבים כאל עולם מלא ולא יודעים בעת הכתיבה אם "יצא להם" שיר טוב ואיזה מקום הוא יתפס במכלול יצירתם.
            בברכה
            גיורא

          • גיורא,

            מה יהיה עם המילה המגעילה הזאת לסכסך. הבנתי את מהות הויכוח. איריס טוענת שאינה מורגלת בקריאת שירה והיא אמונה דווקא על פרוזה.

            ולטענתך, גם השיר האחד הוא בגדר ארוחה שלמה, שלא לדבר על רצף או מחזור שירים שלם. אתה מתייחס יותר אל המכלול ואכן מקדש את מלאכת השיר.

            דווקא אני חושבת שיש לכבד את גישתו האחד של השנייה, ולתת לאיריס זמן לחדד את מיומנותה. למרות שציינתי כבר שהספרות כוללת ז'נרים שונים.

            זהו…
            איפה אתה רואה כאן סכסוך?
            הה?

            טוב, אני חוזרת לראות סרט וממליצה בחום על גברים שבוהים בעיזים. סרט חדש פארסה ופרודיה על הכוחות המיוחדים תדיר של ארה"ב בהתערבותה במלחמות לא לה.

            נקרעתי מצחק, פשוט צחקתי עד כדי דמעות. גורג קלוני החתיך המטריף, יואן מקרוגר שגם לא לא חסר, קוין ספיסי, וג'ף ברידג'ס. כל החתיכים האלה משחקים את עצמם מתוך מודעות שהם משחקים את עצמם. מה זה פשוט נקרעתי!!!

            ממליצה בחום – לצאת מן הרצינות התהומית הזאת באמצעות מרגוע לעינים.

            שלכם
            באהבה, שולחת פרחים, פרפרים
            ונשיקות גם כן.
            חוה

          • לאיריס,
            אני מעדיפה להתרשם מהשירים באופן בלתי אמצעי, איני מזהה את הדובר השר עם המשורר. הדובר השר הוא פרסונה שירית שהמשורר יצר ,כדי לתאר דרכה חוויה מסוימת, תפיסה מסוימת של מציאות וזה לגטימי מאוד ובמסגרת החירות היצירתית של המשורר. אי הזדהותי כקוראה עם תפיסתו של הדובר בשיר אינה זהה כהוא זה עם יחסי אל המשורר ,אין לי חלילה טענות כנגד הפואטיקה היפה והמהוקצעת של השיר, רק עם גישתו של הדובר שהוא איננו מזוהה אצלי עם המשורר כי מה שאני יודעת על המשורר ברמה האישית איננו רלוונטי לדיון השירי הצרוף, לא בו ובתפיסותיו עסקינן,וכדי להתרשם מהשיר הזה נטו איני מחויבת לקרוא דעות ותילי תילים של מאמרי ביקורת. חווית השיר היא בראש ובראשונה הדיאלוג האינטימי שבין ובין השיר ללא "סוכני תיווך"

          • צ"ל שבין הקורא לבין השיר- תיקון טעות מלמעלה

          • חנה יקרה,
            מסכימה איתך לגמרי.מאידך, קריאה שניה ושלישית בשיר, אחרי קריאה או עיון בפרשנויות אחרות, יכולה להרחיב את החוויה.זה דומה בעיני לסיור במוזיאון. עם מדריך או בלי מדריך. אני מאלה שמתעלקים באופן קבוע על מדריכים (אם הם לא יפנים), החוויה מועצמת לאין שיעור. זה קרה בגוגנהיים בניו יורק, אך לפני שבועיים. אולי אספר על זה.
            שבוע טוב, חנה.

          • אמנות לא צריכה "לדבר סינית" הדיאלוג הראשוני הוא קודם כל במפגש הבלתי אמצעי עם היצירה ,ועל הנדבך הזה יבואו נדבכים נוספים וסיפורי קריאה נוספים, ככה זה עובד
            לפחות אצלי

          • בהחלט חנה, אל סיפורי הקריאה הנוספים כיוונתי. ברור שאי אפשר, כרגע, לשנות את חווית הקריאה הראשונית שלך ואת התחושות הכנות שעלו בעקבותיה. אבל כלום אין בקריאת התגובה של סיגל להרחיב את החוויה הזאת, להעצים אותה?

          • יופי של פרשנות יש לסיגל ,אבל זוהי הפרשנות שלה, ומגוון הקריאות מעשיר את השיר ומלמד שהוא יפה,איריס יקרה

          • אין בשיר רמז אחד לאי שביעות רצון עצמית
            היא אמנם יחידה ולא דומה לאף אחת אחרת לדבריו ,אבל הוא לא רואה בה כלום הוא עיוור ליחודיותה ,המסכן ,ושוב מדובר בדובר ,בפרסונה שהמשורר יצר, ולא במשורר עצמו ויש הבדל!!

          • התגובה למעלה לגיורא

          • רונית בר-לביא

            חנה,
            אני לגמרי לגמרי מסכימה עם התגובה שלך.

            גם אם ייתכן ולא הבנו את השיר, ולא מדובר בסוג של לעג שחצני (שברור שנובע מחוסר יכולת להסתדר עם אותה אשה כבנאדם), אלא נובע מסוג של חולשה אצל הדובר, אין בשיר ולו צל של סימן של אי שביעות רצון עצמית,

            ולי היעדר האינטרוספקציה מפריע כאן וגם בעוד כמה שירים ברוח דומה.
            וזה היה ברור באותו רגע של הקריאה. מיד.

            אני לא בטוחה שמדובר רק בשריטות של כולם.

            אני זוכרת למשל שהתנפלו על ארז סן פרנסיסקו והאשימו אותו בשוביניזם ואני ממש לא חשבתי כך ולא הבנתי איך יכלו לקרוא את אותו שיר כך.

            כך שמידי פעם עדיין יש יכולת הבחנה לכל השרוטים והשרוטות שאנחנו.

            כך אני חוויתי את השיר.

          • שומע פה משהו אישי, רוניתוש. כך לפחות חוויתי אני את דברייך 🙂

          • גיורא, ביקורת עצמית של הדובר? זה כיוון מפתיע לגמרי, ולו משום שהדיבור הוא בגוף שני אל הנמענת.
            גם איריס חשבה שהשיר הראשון נכתב באירוניה, אבל כפי שעניתי לה למעלה, זו לא האפשרות היחידה.

          • גיורא פישר

            לאמיר
            הבחירה שלך בגרגר אורז וטיפת גשם כדי להראות את "השוני" של ה"אחת" מהאחרות הוא מוזר. הרי רוב בני האדם ישתמשו באותן דוגמאות כדי להראות דמיון מוחלט ולא שוני.הרי יכולת לבחור מליון דוגמאות אחרות כדי להצביע על השוני. משורר שיר השירים בחר בדרך קיצונית קוצנית: "כשושנה בין החוחים".
            מכיוון שהבית השלישי מראה (להרגשתי) את הפחד מהאינטימיות. הבהילות והרצון להפטר מהבחורה ברור.
            יצאתי מתוך הנחה שאם היית רוצה להציג את הגיבור ואת רגשותיו בצורה יותר חיובית ,היית מצליח לעשות זאת.

          • גיורא, נכון שהדוגמה הזו בשיר הראשון במחזור דורשת מחשבה, אבל הדובר אומר במפורש "שאין להם שני" – למה לא להאמין לו וללכת אתו בכיוון?:)

            דווקא בין הדומים לכאורה מזדהר הייחוד. יש הרבה נשים והן כולן זהות מבחינה זו שהן נשים, לא? ובכ"ז האוהב מוצא את הייחוד החד פעמי רק באהובתו.

          • גיורא, נכון שהדוגמה הזו בשיר הראשון במחזור דורשת מחשבה, אבל הדובר אומר במפורש "שאין להם שני" – למה לא להאמין לו וללכת אתו בכיוון?:)

            דווקא בין הדומים לכאורה מזדהר הייחוד. יש הרבה נשים והן כולן זהות מבחינה זו שהן נשים, לא? ובכ"ז האוהב מוצא את הייחוד החד פעמי רק באהובתו.

          • ואשר לשיר השלישי, גיורא, לא כתוב שם שהוא רוצה להיפטר ממנה, אלא רק 'להלביש' אותה לרגע, לכסות את עירומה מולו, עירום שאינו רק פיזי, שלא די בבגד, בחיוך או בחושך לכסותו.
            ומכאן ועד לניתוח הפסיכולוגי של 'פחד מאינטימיות' הדרך קצת רחוקה.
            זה כמו יותר אנרגיה ממה שאתה יכול להכיל (למשל במדיטציה). מי שהאהבה באה אליו ולו פעם אחת כשהיא "עזה כמוות" יודע שהיא מכלה את האני.

          • גיורא פישר

            לאמיר
            כמו שאמרתי בהזדמנות אחרת (בטח אמרו את זה אלף לפני)כאשר מוצגת בבהירות בפני הקורא סיטואציה אנושית מורכבת- כל אחד מהקוראים יכול "למצוא את עצמו בסיטואציה המתוארת" ולהביא את עצמו אליה.
            לכל מילה יש את הפירוש המילולי מילוני שלה אך גם תבת תהודה אישית שכל קורא פיתח לה במהלך חייו ונסיונו.
            אנו (המשוררים) רוצים שהקורא יתן משקל שווה לכל מילה אך בפועל זה לא יכול לקרות בגלל הדומיננטיות שכל קורא נותן למילה אחרת.
            זו אחת הסיבות לפירושים השונים גם כאשר אין לכאורה "מה לפענח".

          • לאמיר,

            ביקשתי למחוק תגובות כפולות.

            ריבוי הפרשנויות כאן רק מדגיש, שהשיר אינו בהיר וברור מספיק לקורא.

            איך אפשר להאמין לדובר וללכת אחריו, אם מלכתחילה אין מבינים, מה הוא בעצם לעזאזל רצה להגיד.

            ועוד משהו, האם אתה שולל את המחשבה העצמית, העצמאית, את ההבנה של הקורא, שבעצם הוא יכול להבין את השיר באופנים שונים. במודל מוען – שדר – נמען, באם יש הפרעה באמצע , עלול להיווצר מצב בו הקורא לא יבין את היצירה. כולנו כאן מאוד מעריכים אותך, אבל מה יהיה כאשר הוא יגיע לקוראים שאינם מכירים את אמיר אור – האיש והמשורר. יכול להיווצר מצב בו הקורא ירים גבה וישאל שיר אהבה? האם זה בנוסח לקחת את הצלב וללכת אחרי?
            כי אנחנו מאמינים בך? (האמירה שלי היא כמובן אירונית, אבל זה מה שאתה מבקש) סבורתני שדי חשוב לך ששירך יהיה ברור. (טוב, לא ברור מידי)

            אני באמת שלא הצלחתי להבין למה אתה מכוון, לא בבית הראשון, לא בבית השני וגם לא בבית השלישי.

            מידי פעם אני מנסה להבין את השיר מזוית אחרת ואזי אני חוזרת לאותה הפרשנות הראשונה שלי.

            הופס, היה נחמד, גמרנו, ועכשיו מוטב שתתלבשי עכשיו. זהו ואין בלתו.

            אתה יכול לכתוב שזה שיר אהבה. אתה המשורר וביכולתך לתת לשיר כותרת לפי רצונך.

            צר לי, איני חשה כל אהבה בשיר הזה למעט איזכורים שגם אינם נוטים לכיוון של אהבה, אולי מאוד מאוד בדחק, אלא דווקא לשיר השני.

            אתה יודע, ערכת עריכה מסויימת לשיר "עיף" של שחר מריו מרדכי.

            יכול להיות שהשיר הזה דווקא נזקק לעריכה מחודשת שלך? כל אחת כאן נסתה פרשנות אחרת וכולנו העלנו חרס בידינו להבין את השיר בדרכך שלך. הוצעו פרשנויות שונות.

            אבל מה באמת רצית להגיד בשיר הזה?

          • חוה,לה , את לא חשובת שאת מנג'סת קצת יותר מדי? באמת , תנוחי קצת.

          • חוה צודקת!

            צריך למחוק את כל התגובות ולהשאיר רק את התגובת של חוה!
            זה יהיה מראה מלבב!

          • חוה, האמת ששכחתי לכתוב למטה "סיביר 2004". פשוט היה קר והדובר דאג שמא אהובתו תצטנן אם לא תתלבש 🙂

            וברצינות: מכיוון שיצרתי פה מצב מלאכותי בכך שהגשתי לקורא חצי מחזור, מוטב לחכות ולראות אם המחזור השלם אינו מכוונן יותר באופן שפחות מאפשר לקורא לקרוא את מטעני הלב של עצמו.

            האם יש סיבה חוץ פואטית לביקורת הפתע הגורפת? 🙂 מה באמת רצית לומר בתגובה הזו, חוה?

          • אין כאן מאומה חוץ פואטי,

            כבר אמרתי לך מספר פעמים שהשיר הזה יחסית לשירים אחרים אינו ברור לי. כאן ושם.

            ניסיתי ממספר זויות לבדוק היכן יש כאן שיר אהבה, ולא מצאתי ולו בדוחק.

            אם כך, אולי באמת עדיף שתכתוב, סיביר 1943,

            ותוסיף קרב סטלינגרד בין הסובייטים לבין הנאצים. זה יוסיף עומק בלתי רגיל לשיר. רק תהיה אי הבנה בקשר לדימויי האורז ואת טיפות הגשם אפשר להפוך לפתיתי שלג.

            גם אני יודעת לצחוק בדיוק כמוך!!!

            מחכה לתשובתך
            בנאמנות אינסופית
            חוה

            ואגב, לאלו שנדבקו לתגובות שלי, יש כאן די והותר תגובות של בנות שחוזרות ונשנות ודנות.

            יהיה קצת משעמם בלעדי הלא כן?

    • חנה, אם הכוונה היא ל'השתמש וזרוק' מה עושים שם אביזרי לבוש כמו 'חיוך' או 'חושך'?
      הכל כל כך אקוטי בנושא הזה, שזה כמעט מפתה לכתוב מנקודת מבט כמו זו שהובנה פה בלי שהתכוונתי 🙂

      • השיר די מתעתע אמיר , לא די בשתי קריאות כדי להבין את משמעויותיו הוא די מתחפש יכול להיות שבקריאות נוספות יתגלה הפן הסמוי כל כך. מכל מקום יש בעיתיות בעמדת הדובר שאינו יכול להכיל את המעמקים חסרי התחתית שלה השואבים אותו למצולות
        אולי קשה לו להכיל את יחודיותה ,ולכן רוצה שתעטה על עצמה מלבוש שתכסה בו את מערומיה הנפשיים ,בשיר כמה וכמה רובדי קריאה הוא שיר מתחפש המגרה את הקורא לפענוח מתגרה ולא מרפה, לכן הוא מעולה בעיני כמעשה אמנות. אשוב ואקרא בו שוב והוא ימשיך להתפענח

        • נשמעת גישה טובה, חנה. בקרוב ההמשך – אולי גם בו יהיה משום מזור לשפע הכיוונים והמשמעים.

  17. אני מבקשת לתרום את הבנתי לשיר כאן.
    קודם כול הוא יפה ועדין בעיניי (כמו שיר סיני או יפני) וגם פילוסופי.

    החלק הראשון – כפשוטו, למרות שכל הטיפות וכל הגרגרים דומים זה לזה, הרי הם גם שונים זה מזה, ואם נתעמק בפרטים נעמוד על ייחודו של כל גרגר וטיפה. מה גם לגבי אנשים… בגדול ובמבט כללי כולם דומים, אך במבט אישי, אינטימי ומעמיק – כל אחד ואחת הוא עולם שלם ומיוחד ונבדל. אני מצטרפת כאן לדעתה של סיגל.

    החלק השני – "…איני מוצא דבר"… וכי מה בדיוק הוא אמור למצוא שם?! הרי כל דבר שהיה מוצא שם, היה מקטין ומגביל את החוויה. והדובר חווה את האישה שלידו "בלי קרקעית", כמשהו שאין לו סוף, כמשהו שאפשר ללכת לאיבוד בתוכו, כאוטי משהו, בלי גבול…

    החלק השלישי – "מוטב שתתלבשי עכשיו", אולי כי אינו יכול להכיל את הקרבה, את ה"בלי קרקעית" , והוא מבקש לשים גבול וקרקעית… אולי מטעמים אחרים שאינם מפורשים בשיר ולא חייבים להיות מפורשים, מותר להיות אניגמטי.

    אבל גם אם נבין את זה באופן הפוך, שאינו מוצא דבר ב"אהובה" שלו והוא מחכה שתעוף לו מהעיניים, לא נראה לי בהכרח שצריך להיות שוביניסט / פמיניסט (לחנה טואג) בשביל זה. מטבעה של האהבה, קל וחומר המאוהבות, קל וחומר התשוקה, שהן דועכות וכבות.

    ובסך הכול, אסיים במה שפתחתי, שהשיר יפה ועדין.

    • פרשנות כל כך עדינה ויפה לכשעצמה.

    • תוספת למה שכתבתי:
      והעובדה שהשיר ניתן לפרשנויות הפוכות וסותרות, כפי שניתן לראות כאן, אומרת שהשיר אניגמטי. באניגמה יש קסם (לטעמי) וזהו חלק מקסמה של השירה בכלל ושל השיר הזה בפרט.

      • גבריאלה יקרה,הפרשנות שלך עדינה ויפה ,עם זאת לי יש סיפור קריאה אחר ושונה ממנה, הלוא זה קסמה של האמנות- ספורי הקריאה שהיא מייצרת שיכולים לגור זה לצד זה בשלום .

    • בלי קרקעית כאשה השואבת אותו למצולות, יונקת אנרגיה הוא אינו יכול להכיל את העומק שלה
      יש הרבה סתירות מבלבלות בשיר
      נע בשני מישורים בו זמנית שיר קצת מתעתע

    • גבריאלה, משמח שמצאת אותו יפה עדין ופילוסופי, וגם שמצאת בו את רוח הדברים שכיוונתי בו.
      ותודה גם על הסיפא של דברייך , שאני מסכים אתו לגמרי. אם ניפול לצדקנות יתר יש חשש שתברחנה מאיתנו המלים 🙂

  18. אוהבת מאוד.

  19. קראתי את זה כמה פעמים, והיה לי קשה להחליט מה הטון העולה מתוך הקצרצרים האלה. אני מניחה שבמסגרת מילולית מצומצמת כל כך, לא קל להעביר את רוח הדברים בלי לעורר פרשנויות סותרות.
    אני מוצאת חיוך כלשהו בשלושתם – ולפחות לגבי השלישי, ואולי גם לגבי הראשון, אני לא יכולה להיות בטוחה לגמרי שהחיוך אינו כולל בתוכו גם קורטוב של לעג.
    אבל לגבי השני – לי נדמה שהוא נטול לעג לחלוטין. משהו במקצב ובחזרה על השורות שולל בעיניי את האפשרות הזאת. הוא נשמע כתהייה אבודה נוכח חידה, והוא יפה בעיניי.
    בהתחשב בעובדה שהשלושה מהווים חלק מדבר אחד – אני מניחה שיש לפרש גם את השניים האחרים באותו אופן.

    • נכון עדה, הטון הוא מה שהקורא משלים על פי רמזים והקשרים שבטקסט, ולא פחות מתוך עצמו.
      אבל את צודקת במסקנה שלך, ובאימוץ המפתח שנטלת מן השיר השני. לא התכוונתי פה ללעג.

  20. מירי פליישר

    כן שריטות רבות מטשטשות את משקפי הראייה.
    שמחה שקראתי שוב ושוב

    אומרים על פיקסו שהבעיה שלו היתה הוא עצמו , מה שהפריע לראות איזה צייר מעולה הוא היה ,הפרסום , הפרטים שכולם דשו בהם של חייו ונשותיו.

    האמת שכשקראתי פעמים ראשונות את השירים נעלבתי בשם נשות העולם,אחר כך חשבתי שזכותו של אדם להתבטא חופשית
    בימים אלה , ואף הערכתי זאת מאוד.
    ועכשיו אני קוראת אהבה.

    אבל אמיר אני זוכרת שסערה כזו התעוררה בעבר כשהשתמשת בביטוי שמקובל לפוגשו בסצינות מסויימות וזה צבע את השיר בכיוון מבלבל.
    השיר האחרון בפרוש משתמש בצורת פנייה שמקובל לראות בה העלבה לאישה , משהו בנוסח "תשתקי"
    וכשקוראים את זה בטון שקט שקט פתאום צץ ייאוש וצער של הגבר. משהו בהחלט לא צפוי.
    אז בכל זאת צדקתי בתחושתי הראשונה- שירים אמיצים.

    • מירי, הבעיה (ולפעמים גם היתרון) של שירה כיום היא שזו אמנות דברנית ובו בזמן אילמת. לעומת אמנותו של השחקן או הזמר, אין לה קול והיא לרוב אינה נאמרת אלא מונחת על דף. וכשהדברים על הדף חסרה לנו האינטונציה – המוסיקה הרגשית של השיר. ככה באמת קרה עם "הקרקס" – לשיר הזה התכוונת, לא? "קניתי ילדה ושוט" – http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3841&blogID=182#res31901

      ןבמקום "תשתקי", נראה לך שכתבתי "תהיי יפה ותתלבשי"? – גדול. שומר להזדמנות אחרת… אבל בטון שקט כמובן 🙂
      האמת, לנוכח התגובות לא רוצה לחשוב מה הייתי שומע אילו הייתי אומר "תתפשטי"…

    • ואשר לשיר השלישי, מירי –
      נכון, יש בו בהחלט דחיפות, שאפשר לפרשה כקוצר רוח,
      אבל אני מקווה שההקשר שיוצר המחזור הזה בשלמותו יכוון את הקורא לדחיפות של מצוקה דווקא –
      מצוקה מתוך חוסר היכולת לעמת את הרגש המציף.

      • מירי פליישר

        תנו להתבטא!
        שחרור האדם – אישה וכולם!

        • מצטרף לבקשה, מירי 🙂
          עניין ידוע הוא כמה טוטליטריות ולוחמניות יכולות להיות התנועות הרדיקליות והנאורות ביותר…
          בעיניי ראיתי בסוף שנות השבעים הפגנה של פציפיסטים באמסטרדאם, שבה הם בסופו של דבר השתמשו בכרזות השלום להכות בהן את השוטרים 🙂

  21. דווקא חשבתי שכל מה שהיא נותנת לו הם דברים חיצונים שכל אחת בעולם יכולה לתת לו. הוא רוצה משהו מעבר לכך.
    יש כאן כעס מעניין.
    כך פירשתי את השיר.

    • זו פרשנות בכוון כה אחר! מעניין, אביטל, ובוודאי 'חיוך' והעדר קרקעית שייכים פה לנפשי ולא לגשמי.

  22. אהבתי את שלושת הבתים, גם כנפרדים.
    הכותרת "אחת" רמזה לי על סתם אחת ואז באה ההפתעה שזו אחת ויחידה, לפי בית 1.
    מספר 2 גורם לי לאי נוחות.בגלל שאתה לא מוצא דבר, לא רואה דבר, היא אבודה לי גם.
    ומספר 3, יש משהו כואב, שורף, ובגלל זה הבקשה החוזרת.ואני שואלת את עצמי מה הדבר המעיק שהמשורר מנסה להפסיק כאן?
    תמונה אפלולית.

    • לוסי, הם אכן נפרדים – כלומר, הם לא בתים אלא שירים במחזור, שהבאתי כאן את מחציתו הראשונה.
      ניסיתי לכתוב כאן על האחת והיחידה הזו שהיא מושא לאהבה שמאכלת את האני, עזה כמוות, ואיך לעיתים כשהלב גואה ומחשב להתפוצץ – קשה מנשוא.

  23. מרתק לעקוב אחר שלל התגובות ודבר זה בעצמו מעיד על הההשפעה הרגשית שהשיר מעורר אצל קוראיו. מה שלא אהבתי בשיר שהוא נקטע באמצע- הייתי רוצה את 4 5 ו-6 לפני שאני מרגישה סופית את כוונת הדובר. הציפיה הזאת נוצרה כי כתבת אמיר, שיהיה המשך, אולי אם לא היית כותב זאת הייתי חושבת שזה סוף השיר. אהבתי בשיר שיכולתי לקרוא כל פרק בנפרד ולזרום לאן שרציתי- כמובן בהתאם למצב רוחי היום.הרי אפשר לקרוא שיר בזמן מסויים ולקלוט ממנו אחרת מאשר ביום אחר כאשר הקורא עצמו בא מטון רגשי מסויים משל עצמו.למעשה גם בתגובות יפה ניתן ןראות מאיזה מצב רגשי קורא קרא את השירים- וזה מעניין בפני עצמו להבחנה.
    יש פה התבוננות יפה באפיזודה בחיים
    בניסיון להתבונן דרך עיניו ורוחו של הכותב – עם הלבשת שיקופית נוספת של הקורא מה שמאפשר הרבה פרשנויות.ושתי מילים לגבי מה אני הבנתי מהשיר-הבנתי שבשורה התחתונה, היא לא היתה בשר ודם בשביל הכותב…

    • הי שירית,
      ההמשך המובטח בוא יבוא בקרוב.
      למה את מתכוונת כשאת אומרת שבשבילו היא לא היתה בשר ודם?
      מה כן? מלאך? אלה?

      • יש לי את התחושה שהצלחנו לעורר פה דיון(ון) שהינו יותר אודות המשורר מאשר אודות שירו.אני שואלת את עצמי כיצד היו מצטיירים שלושת השירים אם לא היה ידוע שאמיר הוא זה שכתב אותם. נראה ברור שההסתכלות והפרשנות של השירים אינה חפה מניחוח אמירי ברקע.בקצה אחד יש את זרוק לסל וחסל ובצד ההפוך לגמרי יש פה אמונה שלמה שביחד עם שלושת הבאים המובטחים תהיה פה יצירה גדולה.
        בין לבין אני שואלת את עצמי למה אתה "עושה" לנו את זה- קוראיך המסורים.
        בקשר לשאלתך למה אני מתכוונת שהיא לא היתה בשר ודם- כשאני קראתי את השירים ברצף שמתי לב לדבר מעניין- שהדובר במספר 1 לא מזכיר גוף בכלל,במספר 2 הוא מדבר על הגוף רק בשלילה,והמספר 3 הוא הגדיל עשות בכך שלקח דימוי כל כך גשמי -תתלבשי ובעזרת 1 ו-2 הפך את הקערה על פיה , ומעניין מה מחכה לנו ב-4 5 ו-6….

        • שירית, אם ללכת בדרכך זו יכולה להיות סגולה מופשטת, ובכ"ז האם אנחנו רק גוף? חושב שהאהבה קשורה בגוף, מעריצה אותו, אבל במקרים ה"יותר חמורים" עושה בסופו של דבר את הגופניות לשקופה, כאילו היתה מטפורה למשהו אחר.
          בקרוב אעלה את השאר ומקוה שלא תתאכזבי 🙂

          • לא התאכזבתי:)
            בודאי שאנחנו לא רק גוף- וזה גם היה נושא להרצאה של שעתיים בדיוק הערב.כמובן שאפשר להתייחס באריכות לשאלתך, אך אתרכז במשפט שכתבת שאהבה קשורה בגוף, מעריצה אותו. כן בהחלט.הערצה וסימפטיה שניהם יכולים להיות קשורים לגוף ולכן גם אהבה יכולה להיות קשורה לגוף.בגוף ישנה לדעתי השתקפות של עבר הווה ועתיד. באהבה גדולה יש את ההערצה המלאה לגוף של אחר, והסתכלות על הכלי הזה כעל מושלם. ולכן קבלה מוחלטת של מושא ההערצה על כל עברו ההווה שלו ואולי אפילו עתידו.כלומר להעניק לו חופש מקסימלי.(IF YOU LOVE SOMEBODY, SET THEM FREE)-כנאמר בשירו היפה של סטינג.המקרים היותר חמורים מוכרים לי ובחוויה האישית שלי הגוף הפך להיות באמת שקוף במצבים אלה , והמעניין הוא שלא רק גופו של האדם האהוב הפך להיות שקוף אלא גם שלי. מישהי תיארה לי זאת בצורה יפה ,כשתיארה יציאה מהגוף בזמן "עשיית" אהבה, וככה היא אמרה- המבורגר לעומת נקטר אלים.ולא, לא חייבים אפילו להתפשט..ובקשר לגוף – הכי טוב ללכת עם ולהרגיש בלי. לא כל כך הבנתי את מה שכתבת לי בקשר לסגולה מופשטת,אשמח אם תסביר לי. התייחסתי רק לחלקו השני של המשפט.

          • שירית, כתבת שהיא לא בשר ודם – ומכאן שהיא ישות רוחנית או סגולה מופשטת.

            גם אני לא בטוח שלגמרי הבנתי. למה כוונתך "בגוף ישנה לדעתי השתקפות של עבר הווה ועתיד"? כמובן יש לו עבר וכל זמן שהוא חי – גם עתיד. אבל את ממשיכה ואומרת "קבלה מוחלטת של מושא ההערצה על כל עברו ההווה שלו ואולי אפילו עתידו.כלומר להעניק לו חופש מקסימלי.(IF YOU LOVE SOMEBODY, SET THEM FREE)-כנאמר בשירו היפה של סטינג." האם כאן עדיין מדובר על הגוף של האהוב/ה?

            ועוד – ביציאה מהגוף יש הנאה עם או בלי מין, אבל יש גם ריחוק – כאילו את עדה למה שמתרחש בגוף מבחוץ.
            את צודקת שלמקומות האלה מכוון המחזור הזה. עם זאת חושב שככל שהדברים אמורים במין בכל זאת האטרקציה והעונג המרביים הם בלהיות לגמרי גוף ותחושה, בזמן הווה.

          • תודה על ההבהרה-עכשיו מובן.שבוע עמוס, לא מספיקה לענות , בין ענייני סוף שבוע ובין מאבק לסיים כל סרחי ופרחי השבוע החולף אספיק לכתוב רמז(קצה חוט) אחד שאולי יתחיל בהתרת הסבך שבין גוף- נפש,יציאות וכניסות.המילה גוף או BODY באנגלית יש לה הרבה הגדרות ופירושים במילונים
            גדולים באנגלית ובעברית- אני בדקתי בWORLD BOOK DICTIONARY ורק מלהבהיר את כל ההגדרות שבמילון לבד- אפשר לצאת…

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור