אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

לא זזה

 

 שיר שלי, מתוך איזור הכאב של תמונות מחיי זוגיות

 

 

לֹא זָזָה

 

שׁוֹמֶרֶת. רַק שׁוֹמֶרֶת.

שֶׁלִּי, לֹא שֶׁלִּי, שֶׁלִּי, לֹא שֶׁלָּהּ,

לֹא

 

כְּבָר לֹא מְרַחְרַחַת בְּגָדִים, לֹא מְחַפֶּשֶׂת,

לֹא עָלַי.

בֹּשֶׂם אוֹ שְׂפָתוֹן אֵינָם נִמְחִים אַף פַּעַם,

וְהַלֵּב הַבּוֹגְדָנִי עוֹדוֹ מַרְגִּישׁ

גַּם אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה.

עַל הַמִּשְׁמָר, בַּגֶּשֶׁם, בַּקֹּר,

אַתְּ לֹא זָזָה. זוֹכֶרֶת אֵיךְ שׁוּב וָשׁוּב

מָצָאת אוֹתִי מֵת

מֵאַהֲבָה.

 

אַתְּ מַעֲלָה אֶת רַף הַבְּגִידָה

מֵעַל מָתְנַי, מֵעַל שְׂפָתַי, מֵעֵבֶר לַגּוּף –

הָאַהֲבָה מִתְרַחֶקֶת וְאַתְּ

לֹא זָזָה. טְרוּטָה מִדְּרִיכוּת

אוֹחֶזֶת בּוֹדֶקֶת:

דֹּפֶק הַלֵּב, לַחַץ הַגַּעֲגוּעַ,

הַנֶּפֶשׁ, הַמֹּאזְנַיִם.

הַכֹּל כְּבָר קָרָה וַעֲדַיִן אַתְּ שָׁם

עַל שְׂפַת הַמֶּרְחָק

הַמַּעֲמִיק בְּעֵינַי.

לֹא זָזָה.

 

 

מתוך "הַחַיָּה שֶׁבַּלֵּב", שיראה אור בהוצאת קשב לשירה

 

132 תגובות

  1. גיורא פישר

    מאד יפה השיר.
    אני מוצא אותו שונה באופיו ובסגנונו מהשירים האחרים שלך שקראתי כאן באתר. השיר פחות עמוס, אין כאן גם את אותם ערפילים שהקנו לשירים האחרים גוון קדום.
    אנחנו עוקבים אחר הרגשות הפנימיים כמו מצלמת קולנוע:

    אַתְּ מַעֲלָה אֶת רַף הַבְּגִידָה

    מֵעַל מָתְנַי, מֵעַל שְׂפָתַי, מֵעֵבֶר לַגּוּף –

    הָאַהֲבָה מִתְרַחֶקֶת וְאַתְּ

    לֹא זָזָה. טְרוּטָה מִדְּרִיכוּת

    • גיורא, לא בטוח לאילו שירים אתה מתכוון פה בהכללה (העליתי פה שירים בסגנונות די שונים ומזמנים שונים) אבל בכל מקרה שמח שמצאת בשיר הזה יופי פשוט.

      • ומעלעול ראשון בתגובות, אני רואה שקוראים הבינו את השיר בדרכים שונות ואף מנוגדות. כנראה פשוט זה לא כל כך פשוט.

        • גיורא פישר

          לאמיר
          למרות שלא השתמשתי במילה "פשוט" בתגובתי,לא אכפת לי שהשתמשת בו לתאר את תחושתי למקרא השיר.
          אבל (באותיות גדולות מאד)
          אני לא צריך ללמד אותך שיש הבדל תהומי בין המילה "פשוט" לבין המילה "פשטני".
          לא חשבתי לרגע שהשיר פשטני. אני לא מתפלא על ריבוי הפרשנויות כי כאשר מציגים(בפשטות) סיטואציה נפשית מורכבת ,בוחר כל קורא "לתפוס את הצד שלו" בתוך המכלול.
          להתראות
          גיורא

          • גיורא, לא חשבתי שהתכוונת ל'פשטני', ו'פשוט' הוא בעיניי מעלה ולא גנאי. רק תהיתי על ההבדל שמצאת בינו לבין מכלול שלם של שירים שלי, שגם הם לא מעור אחד.

          • ומעניין מה שכתבת על האופן שבו הקורא מאמץ לו פרשנות. זה כמובן נכון, ובכל זאת מפליא, דווקא כשלכאורה משהו נאמר באופן ישיר ופשוט.

    • ד"ר גל סביון

      לגורא, שלום רב

      אין ספק שקלטת סיגנון הייסודי של השיר, אנשים ומשוררים גם משתנים וזה הפתיע אותך וטיב שהשוות ושמת לב על אופי כתיבתו של אמיר, אבל להעמקת או ךא רצית לנעז לגלות כי העומס הרגשי נשרם מהנראות החיצוניות: גדת בי ועדיין את פה (ובעצם את לא פה|) פיקפוק קייומי, מציאותי כי דרך מצלמת קולנוע זה לא מציאותי, זאת מציאות המפעיל את מברטה, אבל, אמיר מתאר, אובייקטיבית נראה לעין, את מתבם אחרי בגידה. כאילו המסר בין שורות, הוא: צה את עושה פה בלי להשתנות, לאחר שבגדת בי ומתאר המצב המוזר יש נה ולא יש נה ביחד, פרדוקסלית אבל, כי היא לא אמורה להיות שם אחי בגידה ואמיד עדיין זוכר אותה במצב שהיה מת מאהבה אליה והינל מה עשות לי, בגדת בי שהיתי מת מאהבה אליך!…..היא עכשו עלולה להיות אחרת ובכל זאת שפתיה עם אותו צבה לא דהוי, הזמן לא עבר על פי סדר הגיוני בסיבה ובתוצאה, אלא, ממשיכה להתמיד בבושם ובשפתון\ כאיחו דבר לא קרה..ממש דרמה זוגית בשיר מרשים ומדהים ביחד באיכות מעולה שאין כמותו בשירה העיברית כי הכל מתומצת בו. זאת דעתי…. בברכה, גל

  2. איריס אליה

    אמיר יקר, השיר כל כך נפלא ומרגש. אני קוראת אותו עם דפיקות הלב הבוגדני שלי ועם לחץ הגעגוע שלי. כל פעם מדהים אותי מחדש, כמה הם אוטונומים, הגעגועים ודרכי הלב בכלל. ואם כי גם הזמן הוא אוטונומי, נדמה לי שתמיד הם יכולים לו. כל כך התרגשתי. נפלא. נפלא. אני חייבת לשים יד על החוברת הזאת.

    • תודה, איריס, ואת מוזמנת לשים עליו שתי ידיים ויותר :) וכמובן זו הדרך לדעת את השיר – לחיות אותו בעצמך, עם הלב הבוגדני, לחץ הגעגוע וכו'.

  3. שולמית אפפל

    גם אני לא זזה
    שיר מצוין

    • שמה אינו ידוע

      נמאס, באמת נמאס

      להגיד עוד פעם, ושוב פעם:
      שיר נפלא,
      אוי כמה מצויין

      מצמרר, אויש אמיר,

      ועוד פעם, אחרי פעם.

      זה נשמע כמו עדה של ברווזות.
      וזה גם די מבזה את השיר
      שלא לדבר על המשורר.

      מה זה הצחצחות הללו, כמו איזה מס שפתיים.

      את לא זזה למה את לא זזה.
      למה השיר הוא באמת מצויין.
      אי אפשר לנהל דיאלוג, לשלוף שורה שמצאה חן בעיניך, ולהגיד
      אתה, כן אתה שכתבת
      זה המילה הזאת כאן, הפתיח שלי, לא שלה ולא שלי, – זה מה שעושה את השיר מצויין בעיני.

      ולכן אדבר ואגיד, ושוב אדגיש,
      כמו הגברים שמגיבים,
      אי אפשר כבר ככה להגיד אין לי אויר, ואין לי נשימה, וכמה שאתה גדול והשיר מהמם.

      כי כאשר את חותמת בשמך, ומתייגת בלא לנמק – מה את מצפה שתהיה התגובה.
      תודה רבה לך שולמית.

      זה לא מתאיס. בעיני זה גס רוח
      זו בדיוק אותו הוולגריות של הביקורת שעליו מדבר המשורר הזה – שהוציא את המילים, את התחביר ואת המצלול מן האני שלו, מנהמת ליבו.

      ואני מפגיעה, די להגיב ככה.
      נמאס, תנו כבוד לשיר, ושלא לדבר על הכותב. נימוק אחד ולו רק אחד
      למה מצוין.

      אני רוצה לדעת למה בעיניך מצויין.
      סרת דעת, חנופת מילים על פיך, התאבדות בתוך תיוג.

      למרות שהיום כבר לא מתים מאהבה
      התגובות הללו הנן ממש חוצפה בהתגלמותה!!!

      • איריס אליה

        לכועסת כועסת, בוקר טוב, (אני מניחה) אצלך. אני חושבת שקמת קצת עצבנית מידי. זו המדיה הווירטואלית. היא חפוזה. היא מהירה. אתה עובר מנושא לנושא במהירות הבזק. אפשר לעבור מהפוסט הקליל שלי על הקולנוע לשיר היפיפה של אמיר לתמונה שצילמה מירי וכו'.
        מי שבוחר לפרסם פה, ואני מדברת על עצמי, יודע שהוא נותן טעימות. וטעימות, הן קטנות.יש להן טעם טוב או רע, אבל טיבן שתחלופנה. אני מניחה שמה שאמיר רצה לעשות פה, זה לגרות את הקהל הפוטנציאלי להתעניין בחוברת הגדולה, העמוסה, המגוונת, שנוכל לקחת אותה על המיטה ולהתענג עליה… את יודעת.
        המדיה הווירטואלית היא טובה ורעה.את יודעת, זה משתנה. אבל היא בעיקר בעיקר, בחירה של היוצר. ומכיוון שכולנו אינטילגנטים ברמה זו או אחרת, אנחנו מודעים לחסרונות, אבל בוחרים לעשות את זה.
        אני למשל, מאד שמחה לראות את מספרי האנשים שבכלל קוראים מה שאני כותבת, בלי שישאירו אחריהם תגובה. זה אינדיקציה לאיזשהוא עניין שאת מעוררת. ובכל מקרה, אני מעדיפה שישאירו איזה סימן, היה טוב, היה פחות מוצלח, התחברתי וכיו"ב…

        יקירתי. שבת שלום. אל נא תכעסי. כולנו אנשים בוגרים. (טוב, אצלי זה לא לגמרי סגור, אבל ניחא)

        • איריס אליה

          אה. ועוד קטנה. בטח שמת לב, שיש יוצרים שחוסמים תגובות. אולי מהטעם שכל כך הרתיח אותך. גם זאת אפשרות. לא בא לך לקרוא, "אהבתי" היה "מצוין" וכיו"ב, תחסום לתגובות.

          סליחה, ועוד קטנטונת שראיתי שעלה גם בפוסט של בוריס, גיורא פישר כתב שם, תגובה ראויה מצריכה זמן וכיו"ב…
          לא אצל כולם זמנם בידם (כמוני,… אבל רק השנה. אל תיבהלי… אני עובדת במשרה מלאה)ובכל זאת הם רוצים לקרוא ולהתעמק… אז אני דווקא חושבת שכל הכבוד.
          בקיצור, זה עניין לדיון נרחב. אבל אני חושבת שכעסך לא מוצדק.

        • גיורא פישר

          לאיריס אליה שלום
          בלי כוונה העלבת אותי.
          בדברייך כאן את מאשרת את דברי המקטרגים על המדיה האינטרנטית. אלה הטוענים שזו מדיה שטחית והמשטחת את היצירות המתפרסמות בה.
          אני לכשעצמי, לא מפרסם כאן כדי "לתת טעימות" אני רוצה שהשיר יהיה "ארוחה שלמה".
          אני מפרסם ב"בננות" כי אני יודע שכאן יש לי מספר קוראים הגדול במאות ממה שיהיה ליצירה שלי שתתפרסם בדפוס.
          אני מאד מקווה, שעם הזמן קוראי הבלוג שלי מרגישים שאני לא מגיש להם פאסט פוּד, או ארוחה מחוממת.
          היו שטענו נגד קוראי הבלוגים שהם קוראים "סוג ב'" ועדיף קורא שהגיע לכתב העת או הספר המודפס- דבר המוכיח את רצינותו כקורא.

          למרבה הפליאה, אני חושב איריס אליה שדווקא הקוראים האנונימיים הם הקוראים הרציניים ולא את הממהרת מבלוג לבלוג כדי להשאיר סימן (כך לפי דברייך).

          • גם אני נעלבתי

            ואתה לא ממהר מבלוג לבלוג כדי להשאיר סימן?

          • גיורא פישר

            שלום
            אני לא מתייחס ליצירות שאני קורא כאל טעימות. אני קורא אותן בעיון.יצירות מעניינות ומסובכות אני חוזר וקורא לפני שאני מגיב.

          • שמה אינו ידוע

            ובכן,
            אני שמח/ה שפתחתי כאן דיון שלם.
            מסכימה עם גיורא, שמה שמוגש אינו בגדר טעימה.

            קצפי הספרותי אגב, לא יצא רק על איריס אליה, למרות שהגבתי במקום זה, אלא באמת על שלל תגובות כאלה שחוזרות על עצמן ואומרות הגחתי לכאן, הנה לך נשיקה על הלחי, או עפעוף בריסים על הלחי ואחר כך "טוב, אתה גדול ועכשיו אני עפה" מפרח לפרח, מצוף לצוף.

            הדגש הוא לא על בוגרים, אלא על בני אדם. איני משייטת מפוסט לפוסט להשאיר חתימה. זה באמת לא מעניין אותי. כמו שאמיר אור כותב "את שווה" גם החתימה שלך צריכה או אמורה להיות שווה לא כן.

            יש צורך באיזו רגישות אנושית, סיפרותית אנחנו בתחום הספרות, כדי להוציא לפחות אמירה של שורה.

            לא באתי לצאת נגדך, איני בבחינת צטיף בשער. אני נגד התופעה של הפרגון המזוייף הזה, המלאכותי הזה, שאינו מותיר אחריו מאומה. ואינו נותן אחריו כל הזדמנות לכותב גם לדעת מהי דעתך.

            מדובר כאן על שלל של תגובות נשיות אופייניות שיש בהן מן תסלחו לי על הביטוי "ליקוק עמוק אל תוך פי החולחולת" ותו לא.

            תגובתי הופנתה גם אל עבר המשורר הארור אבל הכל- כך אהוב הזה, שאין לי מושג קצוץ וירוק איך הוא רואה את התגובות האלו". אבל לי מן הצד זה ממש לא בא טוב.

            ולכן כיניתי עדה של ברווזות. את התגובות הנשיות האלה שחוזרות על עצמן פעם אחר פעם בכל פוסט.

            לגבי החוברת. לא לוקחת יותר ספרים ולא חוברות למיטה. קוראת בעיון על אספרסו הפוך וסיגריה ומרקיעה מן המציאות מפליגה מעלה מעלה אל עולמות אחרים.

            להתפנק אם כבר זה על זיון או גלידה.

            ולא. אני לא כועסת. אני רותחת. דווקא להגן על כבודן של הנשים כאן, שמציגות עצמן באור כל כך נלעג!!!

            איריס, ובכל אופן זה לא אישי.
            ואם טרחת לענות,

            אפשר ברשותך גם לנמק עדיין
            למה השיר הזה מצויין ??????

          • שמה אינו ידוע

            סליחה,

            התכוונתי דווקא לשולמית אפפל.
            איריס דווקא נמקה
            ואמרה אמן ודיינו.

          • איריס אליה

            גיורא יקר וזו ששמה אינו ידוע,יקרה לא פחות, כי נראה לי שהעניין אכן מפריע לה מאד. לפני שנקרא לנער ונשאלו (זה יהיה הכי פשוט ומדוייק) אומר,
            צר לי, גיורא יקר, כי העלבתי. כמובן שזו לא הייתה כוונתי. אך למרבה הצער, (שלי, שלכם)אני כן חושבת שמה שנותנים כאן באתר, הן טעימות. אולי בגלל שאני באה מהספרות, ופחות מן השירה. (למעשה אני מכירה מעט מאד שירה. במשך שנים נהגתי לקרוא פרוזה בלבד)זו גם הסיבה שאני מאד מקפידה להגיע אל השלמים. הכוונה, אל ספרי הפרוזה והשירה השלמים.ארוחה, לדידי, תהיה רק הספר השלם. אז אוכל לבחון איך מתכתבים החלקים,איך נבנה הספר, האם הוא מדוייק, מהודק, בעל אמירה וכיו"ב.
            גם אני נהנית ממאות הקריאות בחומר שאני מציגה, וערכן לא יסולא בפז, מבחינתי. כל הערה והארה, אני לוקחת לתשומת ליבי, בבחינת, שיעורי בית. יען כי מעט מאד מהחומרים שאני מביאה גמורים וחתומים. זאת ערכה של המדיה בעיני. במשך שנים היו אלה חברים ובני משפחה, שדעתם, איך לנסח בעדינות, הייתה מוטית מראש.

            בבואי לקרוא יצירות של אחרים, אני תמיד תמיד מתעמקת, כמיטב יכולתי,והתגובות שלי תוכלנה להעיד על כך. שבשום פנים ואופן לא יווצר הרושם שאני מדלגת. כיוונתי בדברי לדילוג, למדיה. ובמלוא הצניעות, אני חושבת שספק אם תמצאו בתגובותי "אהבתי" או "זה היה מצויין". אך אבל וברם, חזרתי והדגשתי, שכשאני מקבלת תגובות כאלה, הן משמחות אותי מאד. אין לאף אחד פה חובה להגיד לי שאהב או שזה נגע וכיו"ב, אין לאף אחד עניין להשקיע בכתבי זמן ואנרגיה וכיו"ב, כך שכל כל תגובה, חשובה מאד בעיני, ואני מתייחסת לכל התגובות כתגובות אמיתיות, הכי הכי אמיתיות שאפשר.הגם שהן קצרות וחפוזות. שוב, כי זאת המדיה.
            אני "סובלת" מעודף זמן השנה, וכבר הלינו טובים ורשעים באתר על כך. אני גם, באישיותי, קלה לאהוב, וגם על זה הלינו רשעים. צר לי, כזאת אני. מי שקשה לו, כתבתי כבר בראשית כניסתי לבננות, שיקליק הלאה, לא רק שלא אעלב, אלא שאני חושבת שאף יבורך. הרשעות וצרות העין והקנטרנות שנוטפת פה, בבננניה, היא מהגרועות שנתקלתי בחיי הבוגרים, ואין לי שום עניין להיכנס אליה אבל גם לא לשנות מדרכי.
            (זאת פשוט הזדמנות לענות לדבש הניגר מהבלוג של שחר מריו)

          • איריס תיפקחי את העינים שלך הדבש ניגר מהבלוג של שחר מריו כתב לך גם כאן ממש וזאת בלי שם אלק זאת זאת שכותבת מגילות בלי סוף. אז מה הבעיה לזהות

          • איריס אליה

            עיני פקוחות מבלי לראות את השמיים. (או את התהום)

            מבטיחה לך שיודעת, קוראת ומבינה.

          • שמה אינו ידוע

            לאיריס יקירתי.

            תיקון טעות, השיר הובא מספר חדש, פרי עיטו של אמיר אור שעומד לצאת לאור לאחר הפסקה רבת שנים.

            אולי גם בחוברת, אבל ספר נוסף הוא יותר חגיגה.

            ויותר חשוב, אני באמת עדיין לא הבנתי מה קסמו של שחר מריו?
            מישהו מסוגל להסביר לי את זה?

            עיסוקו מכובד, וגם ידע יש לו. אבל שירה – תמהתני.

            ועוד משהו. עדיף שיתעורר דיון של פרשנות, יש משוררים, שמאוד קשובים להבנה של הקוראים שלהם, והם מוכנים למחוק שירים שלמים – רק בשל מילה אחת של ביקורת.

            באמת, קצת יותר פרגון.

            אין לי מושג מה זה ספר מדוייק.
            מהודק כן, מחקר כן, אבל ספרות מדוייקת.
            אולי המילה מכווננת תהיה יותר מתאימה.

            ולאיריס – עדיין לא הבנתי מה יש לך נגד האינטרנט. ברור שעדיף ריח של ספר. אבל כאן יש גם תגובות בזמן אמת.

          • איריס אליה

            אין לי דבר וחצי דבר נגד האינטרנט, אני מראשונת הנהנות ממנו, ואין לי שום כוונה לירוק לבאר ממנה אני שותה לרוויה. אני פשוט ערה לחסרונותיה של המדיה הווירטואלית.והם רבים. החוכמה היא להישאר עם עיניים פקוחות, ויותר מזה, עם לב פקוח. כל אחד הישר בעיניו יעשה, ובלבד שלא ילך בעצת רשעים, כמו שקרה בבלוג של שחר מריו.
            הרי מה עניין ה"מחמאות שאני מפזרת" שברור שהדבש הניגר לא זכה להן ממני, אני באמת אוהבת ומתרגשת על נקלה. זו אני. האם פגעתי במישהו? ושוב, האם אפשר לחשוד בטוהר כוונותי? איזה אינטרס, בשם אלוהים,יש לי להחמיא למישהו מלבד שיתוף של אמת בתחושותי?!? איזה נזק אני גורמת? האם מחמאות הרגו פעם מישהו?
            נהפוך הוא. דברי הבלע של אותו "צדיק" גרמו לשרשרת רעה של תגובות וטעויות שבאמת ובתמים אינן מדרכי. וצר היה לי כל כך על מה שעשיתי. זאת אינה דרכי.
            אבל קטונתי, בחיי.
            חוץ מזה, שחר מריו הוא משורר מרגש, חכם, חד לשון, שנון, מזהיר בחרוזיו ויש לי עוד לא מעט סופרלטיבים עבורו.זו דעתי. מי שקשה לו עם זה, הבעיה היא שלו.
            כתבתי כבר עשרות פעמים תודה למי שאוהב את הדברים שאני כותבת,וזו דרכי להביע תודה לאנשים שאני אוהבת את כתיבתם. שחר מריו עושה לי את זה. כמו שרות בלומרט עושה לי את זה. כמו ש.. הרשימה לא ארוכה אבל אעצור כאן.
            זה הכל.
            ועכשיו ברשותך, אצא עם ילדי להצגה.
            שבת שלום שלום, של חן וחסד ורחמים.אם כולם פועלים ברוח הזאת המטע הזה היה מניב יותר וירוק יותר.
            אבל מי אני, בחיי. כמה חודשים פה וכבר צריכה ללכת.

          • אם יורשה לי להעיר "הפסקה רבת שנים" היתה לפני 'מוזיאון הזמן' (2007) אבל לא עכשיו – עברו רק שלוש שנים :)

          • גיורא פישר

            לאיריס אליה שלום

            כנראה הנחת את האצבע על מקור ההבדל בינינו בדרך בה יש להתייחס ליצירות המתפרסמות באינטרנט.
            הגיאה שלך דומה לזו של המגיב "בעל החלב השחור" איתו ניהלתי ויכוח בבלוג של בוריס גרוס.
            שניכם באים מעולם הפרוזה.
            כתיבת שירה שונה מכתיבת פרוזה.ובודאי מכתיבת רישומים משפחתיים חינניים כמו שאת כותבת כאן לעיתים.
            בדרך כלל הפרוזה המתפרסמת בבלוג היא חלק מיצירה ארוכה יותר ולכן התמונה המצטיירת של היצירה היא חלקית בלבד.
            השיר (אם הוא לא חלק ממחזור שירים) הוא יצירה אוטונומית שנכתבה בלי להיות חלק משלם עתידי. שהרי אין למשורר מושג אם השיר יכנס לספר השירים הבא שלו ובאיזה חלק בספר הוא ישולב.
            לכן, כשאת קוראת שיר ,אנא התייחסי אליו כאל ארוחה שלמה ולא כאל מתאבן.
            בסופה של הארוחה תחליטי אם תחזרי לאותה מסעדה.
            בברכה
            שבוע טוב
            גיורא

          • גיורא פישר

            צ.ל. שגיאה

          • איריס אליה

            צר לי, גיורא. אך לא שכנעת אותי, ואני לא יכולה לשבוע משיר אחד או שניים. ולא נעים לי מאמיר שאנחנו מתדיינים פה על עניינים שאינם קשורים לשיר הנפלא שלו, אז זו תהיה תגובתי האחרונה פה.

          • איריס, אין שום בעיה מבחינתי. ולכשאפנה, עוד אחזור לגופו של עניין זה.

          • תרשו לי להתערב קצת בהבחנות שלכם.

            לכל לומד מתחיל בחוג לספרות כל ספרות נערכת ההבחנה הבאה הסיפרות כוללת בחובה שלושה תחומים עיקריים: פרוזה/סיפורת; שירה/ליריקה ודרמה.

            ולכן, אני לא מבינה איך הוצאתם את השירה אל מחוץ לספרות והשארתם בה רק את הפרוזה.

            גיורא, והרי זה מגוחך שלא התייחסת לכך, שירה היא נתח נכבד ומכובד מן הספרות, כמו גם הפרוזה, וכמו גם הדרמה. קורסים שלמים למדתי על המחזות של צ'כוב, על דרמת האבסורד, על השירים של בודלר על שירת הגאונים, על השירים של אצ"ג ועמיחי.

            ופתאום הפלא ופלא החלטתם פה אחד שרק הפרוזה היא ספרות?

            נו באמת, נא לתקן את הטעות מיידית, שלא יאשימו אתכם בבורות חלילה וחס.
            ואיריס יקרה אם התמקדת עד עכשיו רק בפרוזה מכיוון שהחלט שהיא המיינסטרים ורק היא ספרות, הרי הגיע הזמן ללמוד היטב היטב גם את תחום השירה. (להבחין מן הפזמונאות).

            שלכם, חוה

          • גיורא פישר

            שלום חוה
            היכן ראית שאיריס אליה או אני טענו ששירה היא לא ספרות?. אנא בדקי את עצמך.
            חילוקי הדעות בינינו הם אחרים.
            אני טוען שכל שיר הוא יצירה העומדת בפני עצמה ולא מתאבן ליצירות הבאות. איריס אליה טוענת שהיא לא יכולה לשְׂבועַ משיר אחד והיא זקוקה למספר רב של שירים של אותו משורר כדי לחוות עליהם את דעתה.
            הנה דבריה:
            "ארוחה, לדידי, תהיה רק הספר השלם. אז אוכל לבחון איך מתכתבים החלקים,איך נבנה הספר, האם הוא מדוייק, מהודק, בעל אמירה וכיו"ב"

          • גיורא ואיריס, מצטרפת לטענותכם בטענת אמצע:) חושבת שכששיר טוב הוא באמת יוצר רעב לקריאה של עוד שירים. אפשר לאהוב ולחוות דעה על שיר אחד, וברור שלאחר קריאת מחזור שירים שלם אפשר לחוות דעות נוספות, אבל כששיר טוב, וספר שלם טוב, זה לא מפסיק את הרעב לעוד אלא להפך.
            למשל, קראתי כאן את השירים שאמיר הביא ממוזאון הזמן, ולאחר מכן קראתי את הספר, ויכולה להעיד על עצמי שאם יצא מוזאון הזמן 2 ארוץ לחפשו.
            ובנוסף, קראתי בין התגובות שסגנון שיר זה שונה משירים אחרים, וחשבתי לעצמי שאין רגע דל והשתנות אצל משוררים טובים וזאת הסיבה שאני לא משתעממת כאן לרגע, כל פעם מתגלה עוד סגנון ועוד סוג כתיבה, שלא לדבר על פוסטי המאמרים שגם להם נראה כי אין סוף לעומק ולרוחב של הכשרון ובעליו.
            אז מי שלא יהא מושא התזוזה הלא זזה הזאת, דבר אחד אני יודעת, גם אם זמני מצטמצם לאחרונה, קשה, קשה לזוז מכאן, אז בזה (רק בזה) מצאתי לי הזדהות:)

      • ברור שיש עניין בדיבור על השיר שיש בו תובנות והבחנות, ולא רק שבח או גנאי ללא תוקפן של הנ"ל.
        ועם זאת איני רואה פסול בהבעת התפעלות או הנאה, אם היא כנה.
        לא תמיד עתותינו בידינו. יש מי שלא יכתוב אלא אם כן יש לו הרצון והפנאי לתגובה מושכלת פרי עיון עומק, ויש מי שכן. לתגובות מסוגים אלה יש משקל שונה, כמובן, אבל הכל בסדר, קלות ככבדות.

        • גיורא פישר

          לאמיר
          לא זו הייתה המחלוקת ביני ובין איריס אליה. לא אני הבעתי טענות על טיב ועומק התגובות. המחלוקת בינינו היא על הדרך שבה יש להתרשם משיר. אני טוען ששיר הוא יחידה אוטונומית שיש להתייחס אליה כאל "ארוחה שלמה" בעוד אירס אליה צריכה ספר שלם כדי לחוות חויה פואטית. בעיניה השיר הבודד הוא רק מתאבן.

          • טוב, לדעתי גם פרק מרומן, בדומה לסיפור קצר או שיר, צריכים להישפט "כארוחה" לעצמה, אם הוצגו לבדם על ידי יוצרם.

          • איריס אליה

            לא יודעת. מאז ומתמיד הייתי בעלת תיאבון מופרז. נדירים השירים או הפרקים הפרוזאים שיכולים להשביע אותי, שאומר, זהו. עכשיו אני צריכה לצום כמה שעות.
            אם כי הדיון הזה, ככל שאני חושבת על זה, הוא מיותר. אלה, שוב, יתרונותיה וחסרונותיה של הווירטואליה.כל אחד יעשה מה שנכון לו, ובלבד שלא יפגע בחברו.

          • איריס, עד כמה שהבנתי לא דובר על "לצום" – אלא על האפשרויות של קריאת עומק לעומת רפרוף.
            אם כך או כך, אכן הכל בהתאם לתיאבון ולקיבולת :)
            ועם השורה התחתונה שלך אני בהחלט מסכים.

          • איריס אליה

            בשום אופן, אמיר. אין המדובר בקריאת עומק לעומת רפרוף. אני בהחלט אינני מהמרפרפות. אני קוראת כמיטב יכולתי, ואני משוכנעת שקריאתי אינה נופלת מזאת של גיורא פישר. לדידי השאלה היא לגבי המשמעות או החוויה הפואטית שבסוף קריאת היצירה.

          • איריס אליה

            וסיגל מתוקה, לוקחת את דברייך בשתי ידיים.

          • אם ככה, באמת לא הבנתי פה משהו. מהי אם כן השאלה לגבי המשמעות או החוויה הפואטית שבסוף קריאת היצירה? למה את מתכוונת?

          • איריס אליה

            אמיר יקר, כל הדיון נגע בשאלה, טעימות, כן או לא. כלום השירים בבלוגיה הם טעימות או ארוחה. אני גרסתי, שהיצירות הן טעימות שמעוררות אותי ומגרות אותי להגיע אל השלם. אני צריכה את השלם, לא כדי להתפעל, כן או לא, אלא כדי לשבוע. לא בכדי, למרות שאני מבלה כאן שעות רבות, כמו שאתה בוודאי שם לב, אני קוראת שעות שלמות במיטה. האינטרנט, חפוז וזמין ומגרה ותכניו בהתאמה. אני מוצאת שמעט מאד חומרים מעניקים לי את החוויה האחרת. קשה לי מאד מאד לוותר על הארוחות הגדולות, הן לבדן משביעות אותי. זה הכל.

          • שמה אינה ידוע

            לאיריס יקירתי.

            לא ולא, גיורא פישר טעה בי בגדול, וחבל שהעביר את הדיון גן לכאן.

            הצצתי לגבי דבש ניגר ואין לי שום מושג מיהו ומהו. על כל פנים, הזיהוי נכשל.
            איני משטייטת בין בלוגים, ואיני משאירה מחמאות לכל דיכפין, ואיני מכירה גם הרבה מן הכותבים כאן.

            דבש ניגר – זה לא אני!!!

        • ובכל אופן, איזה כיף איזה כיף,
          זה מהישרדות
          השיר הניב שלל של תגובות מעמיקות ומנומקות לנוכח המסתורין שלה –

          זאת, ההיא שלא זזה.

          אז בהתחלה הגבתי בשלוף, כמו במערב הפרוע ואחר -כך אמרתי לעצמי
          צריכה להיות איזו מלכודת. מי זאת ההיא
          שלא זזה
          והיא לא זזה.

          ואתה ענית בהמשך, הנשמה,
          ועדין זאת הפרשנות שלך ורק שלך, מכיוון שברגע שהשיר יצא מחזקתו של הכותב הוא אינו שלו יותר.

          ומעבר לנשמה, שזו מילה ענקית אצלך, כי היא כוללת כל כך הרבה דברים

          נותרת החידה
          מי זאת ההיא הזאת
          שלא זזה.

          אגב, מה יש לך נגד זכויות הנשים, כי גם אם יש להן הן לא לוקחות אותן. מקסימום הכי מקסימום זה לזכות בהצצה וברעש בתקשורת אויש הטרידו אותי מינית, איחס, אויש שרה נתניהו התעללה בי. (אגב, פרשת קצב ועוד פרשיות שמציעות לאישה הרבה פרסום בדמות הקורבן) זכויות הנשים אמרת – יוק.

          אז ככה נראות זכויות הנשים אצלנו חטוף ואכול כל עוד אני יכול/ה.

          מסכנה הנשמה של שרי אריסון, גם הספר לא הלך לה, וגם בעלה גלזר, בזכותה כבר מצא אישה אחרת, וגם יזמויות חדשות.

          באמת אמיר, למה שלא תמצא איזו מליונרית. תוכל לעסוק בשירה בשקט וגם לזכות באהדת התקשורת.

          נדמה לי שגליה אלבין פנויה,
          אבל, אופס, היא אוהבת טייסים, ובאופן אישי אני פשוט לא אוהבת אותה.

          פנינה רוזנבלום אגב תפוסה וחזק.
          תחשוב על זה
          ואז תראה כמה החיים הופכים להיות יותר קלים!!!

          נשיקות כבר שלחו לך
          אז מה נותר לי לשלוח????

          אולי גאולה מן הביבים ומן האשפתות.

          חוה

          • חוה, זו אי הבנה. דווקא הבנתך הראשונה היתה כנראה מדויקת יותר. "הנשמה" היא הצעת קריאה מקורית של תמי, שדי הפתיעה אותי. אני כיוונתי לבשר ודם, אישה, שלא זזה מעמדת המשמר…

            שניגאל כולנו מהביבים ומהאשפתות :)

          • לאמיר,

            אין לי הבחנה אחת, העליתי כאן מספר אבחנות: הנשמה, האישה, הזיכון, שאינו מרפה, הגעגוע, מטאפורה לכל אהבה שהיתה בכל צורה שהיא ומסרבת לעזוב על ציר הזמן, הירידה אל הביבים בבחינת הדבקות שלנו בחסדי הגוף והבשר שהופכים בסוף ליסורים וכל אלו בהתגלמותם במעשה השיר/האמנות. השירה עצמה שאינה זזה והיא מחייבת לחזור ולחיות לחזור ולכתוב על האהבה, ועל הבגידה, ועל ההתנערות מן ההאהבה, ועל הצורך לתעד אותם במילים.

            וכך המושג "לא זזה" הופך למטפורה שמעוררת דיון ומגוון של פרשנויות מהו אותו דבר שאוחז בחיינו ומסרב לזוז.

            אודם וריח נמחים בכביסה, מתפוגגים במהלך יממה, בושם ועל אחת וכמה אודם. ואולם הם נחרתים בתודעה ולכן שוב השיר מתרחש וההיא שלא זזה בתוך התודעה, הנשמה, הרגש החושים של העותב. עצם מעשה הפרשנות, סדר המילים והנשימות הם שמקבעים את החוויה במעשה האמנות.

            והיא האלמונית שלא זזה יכולה להתאים לכל מיני אנשים וכמובן הם אלו שפותחים/פותחות את הדיון איך מצטיירת האישה כאן – מושא לאהבה, אובססיה שאינה מרפה, תרה אחרי הבגידה, וכו' וכו'…..

            ומכיוון שטענו עלי – שמקום אחר – שאני לא זזה ממך ועשו זאת בצורה מאוד מעליבה, משפילה ומכוערת וכזו שמנסה לפגוע.

            ועוד תהו: איך יש לך סבלנות אלי מכיוון שאני, אישית, כן אני לא זזה ממך.

            ועל כך שבקשת תשובה כאן.

            אז אמיר, מכיוון שנפגעתי משלל ההשמצות, הרי אני זזה..

            ובהמשך לתגובתך שלא הכל אפשר לעשות בפו…
            אני יכולה לעשות פו ועוד פעם פו… ולזוז. לא רוצה להיות במקום שאינו מציע לי נעם וקבלה מלאה.

            השקט של חיי מתאים לי יותר מאשר התלהמויות – שהרי איני רוצה להיות נעשקת ולא נגזלת.

            אז הנה זזתי ובזה אני הולכת…..

            ביי

          • אל תזוזי חוה, מים ואור ינקו גם יטהרו. יעמיד כל אחד מראה מול דבריו ויחזה בעצמיותו שלו. הינעם המראה בעיניו?
            הישארי

          • חוה, צודקת שה"לא זזה" נהפך פה למין מטפורה של צומוד, מנטרה של עקשנות. וזה אכן יכול לחול על לא מעט משמעים. מה שנחרך בתודעה נחרך. מה שנחרך בדף יכול לחרוך עוד תודעות רבות.

            ולסיפא – לא חשבתי שאפשר לעשות לך פו כל כך בקלות. לנועם וקבלה מלאה נזכה כנראה רק בגן העדן, אבל פה תחסרי לנו.

          • לאמיר יקירי,

            עם הצתת הסיגריה המי יודע מה כבר הבוקר,

            ובכל זאת אשיב, לא אחשה ולא אשתוק לדבריך.
            בחדרי צומח קנה של במבוק הוא זקוק בדחיפות להחלפה של מים, יען כי הוא גומע מים בצימצאון די רב,

            ובאשר לשירך, אשר כתבת שבוקע הוא מייסורי הלב, ובכן, ממרום גילנו המופלג, האם אין בך ולו רק מעט מן השמחה על שידעת אהבה מהי, ועל כי זכית אפילו למות מאהבה. כי פעם באמת היו לנו אהבות גדולות, אשר ליבנו נשבר, הו מה רע ומר מהן, ושנתינו נדדה בלילות תוך מחשבה על אהובי נפשינו. ולכן, אל תהי לך זאת בכיה לדורות, ועל נהרות בבל אל תשב ותגעגע או יכמר בך ליבך על שאהבת פעם, מכיוון שזכית למות מאהבה, עד כמה שכואבת היתה. (גם תתגעגע התכוונתי)

            וכך גם אותו הזיכרון יכול להפוך לנעים, כי פעם המו בך כה רגשותיך עד כי יכלת אפילו לשבוק את נפשך מאהבה. מה שנעשה קשה יותר במהלך שנותינו המתקדמות.

            ויהפוך השיר הזה אכן משיר יסורים לשיר על געגוע לאותם הימים שלא יחזרו עוד, בהם עדיין יכלנו לאהוב בכל מאודנו ובכל נפשותינו.

            איני מאמינה לא בגן העדן, ובוודאי שלא בגהינום. מוחי מלא בשלל תיאוריות על רקיעים שלמעלה בהם במרחב האינסופי שולט אותו אל שאתה מכנה אותו אל המלחמה העברי הקדום, וחוה דווקא היא החיובית, מכיוון
            שבעולמות התחתונים, אוי לנו נמצא הסטרא אחרא המדיח וזוגתו לילית מניבה מכל זרע שהושחת לשווא – שדים ויצורי שאול תחתיות נוראים, מסיתים ומדיחים ועל אחת כמה וכמה מזיקים בני מזיקים המה.

            ועל כל אלו , לכן, ובכל אופן, גם אם כלואים אנו בתוך גוף של חומר הוא אשר עדיין יכול להתפגר מאהבה, עדיין ועדיין הוא

            יכול גם בעולם הזה לזכות בקבלה ובנועם.

            זכיתי, ואשרי לי, שהיו אנשים בימי חלדי, גם אם לא רבים המה שקבלו אותי בקבלה מליאה, ותוך כדי כך שרר גם הנועם.

            כל אלו תלויים במעשינו בעולם הזה, שכן אם ליבנו מתכוונן אל הזולת, בראיית מעלותיו, בחיזוק ידיו, ובאהבה מלאה של אנשים "לא טובים מידי" כמאמר סיגל, כי אין כאלה טובים מידי, סתם אנשים שנקרו לנו בדרך או כאלו שחפצנו ביקרם, והיו מכסים אותנו בשמיכות חמות, כאשר ישנו בלילות,

            אזי אלו שאנו נתכוון אליהם במלוא הלב, ונדע להבחין בהם, והיו ידינו זכות – הם אשר יקבלו אותנו בקבלה מלאה לפרקי זמן ונדע מהם ומעצמנו גם נועם.

            הכל כמובן הוא לפי העניין והחשק. ועדיין בשיירה של אלה ההולכים כפופים במעשי יום יום נתונים לשלטונם של הברברים, כדבריך – כי מלאה הארץ אותם – יזדמנו לנו רגעים של חסד, סתם מן הקשת המבליחה בין העננים, או מעלוות עצים שטיפות הגשם נתקבעו בהם כמו גבישים של אור והמסע עוד לא תם, אלא אם נרים ראשנו לחסדי עולם, ונדע להבחין בהם,

            אזי נזכה גם לרגעי קבלה שכאלו ונוחם.

            אבל, באמת, מי אני אמיר, שאומר לך את כל אלו, כי היית שם וגם רשמת אותם במו ידיך.

            ואולי אינך יודע, כי אלו הם רגעי הקבלה והנועם וראית בהם ממכאובי הכתיבה של העט המנסה מדוייקות לרשום על הנייר את כל אלו, כפי שנחרתו בנפשך שהתייסרה לכתוב הכי מדוייק שאפשר והכי נכון שאפשר, כיצד נחרתו בך רשמי החיים ודקותיהם, זמן אחר זמן גם על הנייר ולהעניק לזולתך הנאה שלימה בהעברה של אותה החוויה

            וגם לתעד את מעשה ידי השרידה, כי היינו כאן פעם, זוהי הקבלה המליאה והשלימה, ראשית לכל של עצמך ולאחר מכן כפועל יוצא מכך גם את זולתך.

            אתה יודע מה, אמיר, אולי בשנה הבאה אם ירצה השם, אצטרף לאחת מכיתות הלימוד שלך לכתיבת שירה.

            ונאמר כולנו אמן!!!
            על העיניים שראו ועל הלב שחש.
            חוה

          • אמן :)…
            לא כתבתי מתוך נוחם, והלב טרם שבת מלחוש.
            אבל שירים הם מין קפסולות זמן של חוויה, ותמיד אפשר לחיות בהם עולם בזמן אמיתי, לא כן?

          • ההשגחה העליונה

            לאמיר,

            בוודאי ובוודאי, ובאם לא שמת לב שזרתי בדברי, הרבה ממה שלמדתי מעיון בשיריך.

            חוה
            אהבתי את המילה קפסולה. היא מחדדת ומנהירה את הדיבר הראשון של תורת הקוונטים של אינשטיין, שגם היא מוזכרת אצלך.

            הלא כן?

            והלב,
            אצלך בוודאי שאינו יכול לשבות, שאם לא כן על מה ואיך תכתוב אם לא מהמיית הנפש?

            חוה

          • חוה, זו אי הבנה. דווקא הבנתך הראשונה היתה כנראה מדויקת יותר. "הנשמה" היא הצעת קריאה מקורית של תמי, שדי הפתיעה אותי. אני כיוונתי לבשר ודם, אישה, שלא זזה מעמדת המשמר…

            שניגאל כולנו מהביבים ומהאשפתות :)

    • תודה שולמית

  4. יוסי וקסמן

    איזה אחלה שיר!
    הלחן בילד-אין ממש, אני שומע אותו על קצה האוזניים שלי.
    להיט.
    לא זזה
    לא זזה
    לא זזה
    אני אפילו שומע כבר את הרינגטון ואת הפרסומת לטמפונים שיעשו מהשיר הזה בעוד עשר שנים, לאחר שיהיה שיר העשור…
    לא זזה
    לא זזה
    בלי קוטקס
    לא זזה

    גאון
    כתמיד!
    נשיקות רבות,
    יוסי

    • :)))))))))))))))
      קוטקס? לא זזה. טוב גם נגד נסיגה, זכויות נשים, הפועל רמת גן ועוד.
      נשיקות

  5. מירי פליישר

    שיר יפה . טורד .

  6. וואוו איזה שיר! מלא יאוש ואהבה שעלתה על שרטון. אוהבת איך שבאין תזוזה המתארת את ההווה נגלל סיפור על כל מה שקרה עד לאותה נקודת קיפאון ואיך שהמשפט היחיד שמספר על הצד הכותב נמצא לא במילים אלא בעיניים. "ואת עדיין שם" מחזיר אותי למקום שבתחילה חשבתי שהיא נמצאת לצידו של הכותב למחשבה חדשה שהיא לא זזה מליבו למרות כל המסופר.

    • סיגל, שמח שהשיר נגע בך, אבל האמת שהפעם, מהמשפט השלישי והלאה, ממש לא הבנתי. אפשר יותר לאט למען המתקשים? :)

      • :)
        כן. חשבתי לעצמי שיצא לי דחוס ובטח לא ברור. אנסה להסביר, שבקריאה ראשונה של שירים אצלך אני מבינה פחות או יותר את איך שזה ששיר נכתב אולי ככוונת המשורר, כלומר שיר על אישה שדוגרת על הביצים כמו שומר נאמן, כשנאמנות הוא מהשיר והלאה. מתוך השלי לא שלי והשלי שלה נראה כי יש אישה אחרת, שגרמה לקיפאון האישה, ומערכת היחסים עימה. מה שהיה והיום אין הוא שכבר אין חיפושים וחיטוטים, כנראה כבר הרימה ידיים, וכשהיא מצאה את בן זוגה מת מאהבה לאחרת, היא קפאה, וכך נמשכה מערכת יחסים של עשרים שנה קרות שבהן היא אוחזת בזכרונות העבר הצורבים ולא זזה. האהבה כבר לא שם ונראה כי "לא זזה" הוא הכעס על כך שהיא לא יוצאת מהתמונה ולא מאפשרת לחיים לזרום. נתקעה לצידו בלי תזוזה, לא סולחת, לא שוכחת וגם לא נותנת לו לשכוח. כך גם אם הייתה ביניהם אהבה, הפגיעה כנראה לא תאפשר לקשר שלהם להתייצב יותר לעולם.
        אבל…כמו שקורה לי תמיד בקריאת שירים שלך ולכן הם מהאהובים עלי זה שלפעמים יש להם עוד אפשרויות לקריאה ולפעמים אני מדמיינת שהם נכתבים בלי מודעות וחושפים משהו שאפילו בעת הכתיבה לא היו ידועים לכותב. גם אם בדיוני מתבדה הרי שעצם זה שהשיר מכנס בתוכו כמה רבדים תמיד מהנה אותי.
        אז בקריאה השניה, שדחסתי בשורה השלישית הבנתי שאולי בכלל היא כבר לא לצידו והשיר נכתב אחרי עשרים שנה והיא לא זזה ממחשבותיו. אפילו על האהבה שבזרועותיה הוא נמצא מת כבר מתרחקת והיא לא זזה מליבו ומזכרונותיו, ולחיזוק הקריאה באה השורה האחרונה שמספרת שהיא כבר רחוקה ממקום שבו יוכל לראותה בעין ועדיין היא לא זזה. ממחשבותין, משיריו, היא יושבת בתוכו ומודדת את דופק הלב ולחץ הגעגוע, ויש בכך משום גורם מעציב שאולי הכותב מתגעגע אליה למרות אותה אחת אחרת והכל כבר קרה וכבר זז ממחשבותיו אבל היא לא זזה היא האחת שתמיד נשארת בזכרונו. ואולי מה שמוביל לאותה אי תזוזה ולכתיבת השיר זה זכרון ההכאבה שגרם לאותה אישה ואולי תחושת האשם היא בכלל שלא זזה.
        וחוץ מענייני הקריאה הלוא השיר מוביל אותי ישר לדיון בעניין החשדנות הנשית שלעיתים מובילה לתגליות לא נעימות ו"האמת" שסופה להתפוצץ בפרצוף של מי שנוהגת כך. (זה בטח תופס גם לנושא הגברים על כך יעיד מי שמכיר).
        באופן אישי אני מעדיפה להעניק חופש לעצמי ולאחר למות מאהבה ואם אפשר אז עדיף בגלוי ובלי הסתרות. ככה הכי טוב. אם זה הורג מערכת יחסים לפחות זה לא הורג כמו שקרים והסתרות וסודות ובגידות. אם זה קשה אז זה בכל זאת יותר קל מלהתמודד עם תחושת נבגדות שכמו בשיר רואים שאפשר לשאת אותה למעלה מעשרים שנה. ואם היינו צב מצרי שחי כמה מאות שנים זה משהו אחר אבל עשרים שנה לאדם זה חמישית מחיים טובים. לא חבל?

        • סיגל, עכשיו הכל מובן. וכן, זו (ההבנה הראשונית ) היתה הכוונה פחות או יותר.
          את העשרים שנה אפשר לקרוא כהמחשת זמן (אפשר היה "גם אחרי מאתיים שנה" . כמו שאמרת אנחנו לא צב מצרי, אבל מי יודע אם איננו זוכרים הרבה יותר ממנו)
          באמת חבל לבזבז את החיים על אובססיות רכושניות כאלה.
          היא עדיין שם, קרובה אבל רחוקה מתמיד:
          וַעֲדַיִן אַתְּ שָׁם / עַל שְׂפַת הַמֶּרְחָק /הַמַּעֲמִיק בְּעֵינַי.

          על החשדנות, אני חושב, אין מונופול למין אחד דווקא, ולגבי ההסתרות והשקרים אני מאוד מסכים אתך.
          כדי לחיות בחופש ואמת כמו שאת מציעה צריך הרבה נחישות ואומץ בחברה שאינה מקבלת את זה.

          • אולי לפני מאתיים שנה הייתי אומרת "נכון, אבל מי שם על החברה". פעם אהבתי להיות שונה מהחברה ואפילו בתור 'דווקא' הייתי מוצאת דרכים להיות חריגה, אבל עם השנים גיליתי שאני בבעיה מכיוון שמצד אחד אני באמת חריגה חברתית בראש האישי שלי, אולם יש בי צד אחר מאוד חברתי, שברגע שאני מוצאת את עצמי מנודה ממנה אני נותרת במעין בדידות, וזאת תחושה מאוד לא נעימה. אולם כשכבר נמצאת בקו האמצע הזה וצריכה לבחור ביני לבינה, בוחרת במה שטוב לי יותר, גם במחיר החברתי. והלוואי שלא כך היתה פני המציאות, אבל מבינה שכמו שאת עצמי לא אוכל לשנות, אחרים לא יכולים לשנות את עצמם. אז יש לי חברות נבגדות שחיות ממש כמו בשיר שלך, ויש לי חברות שחושדות אבל מעדיפות לא לדעת, ויש אותי שבעצם כבר אין לה חברות בגלל הדעות שלי והבחירות שלי בחיים.
            וזאת שלא זזה, אם אתה בעצם מסכים כאן איתי, אז מקווה בשבילך שהיא זזה בסופו דבר, והמשכת משם למקומות טובים יותר. (ואם זה לא אתה אז מי שזה לא יהיה:)
            ואגב, פתאום שמתי לב שאני לא מגנה את הבגידה. אז באופן אישי אני כן. אבל מתוך החיים אני יודעת שאי אפשר לשפוט אדם עד שלא נמצאים בנעליו, ואם אדם מגיע לידי בגידה איפשהו גם הצד הנבגד אשם במשהו. לא?

          • סיגל, נכון, חריגות היא מסעירה בהתחלה ומעייפת בסוף…
            ולעניין הבגידה, עצם המונח מניח שיש הסכם שלא כובד ואמון שמעלו בו.
            יש אולי משהו משפיל כבר בעצם השעבוד המיני לבן הזוג הבלעדי: הנפש מוגבלת באינטרקציה שלה, והגוף הופך מצרך.

            ואם נסכים שגם הנבגד נושא באחריות מסוימת, נראה שגם לזה שלא זזים לו יש אחריות כלשהי בעניין:)

          • אכן, זה הכל עניין של הסכמים בעיניי. על הקטע המיני כבר דברנו בפוסטים אחרים והסכמנו שהרכושניות הזו על הגוף יוצרת כלא. ובכל זאת אם אדמיין בן זוג שמסכים חופש לגוף, ובתמורה הוא מקבל אישה שמתה מאהבה בזרועות האחר, גם אם זו לא בגידה (למרות שאני לא בטוחה שמישהו מסוגל להסכם שכזה שיאמר לי "לכי תתאהבי במישהו יותר חזק ממה שאת אוהבת אותי, אם זה רצונך"),זה נראה לי שבעצם מצריך סיום של אהבה אחת ומיצוי האהבה האחרת. כשזה לא קורה (הסיום) זה מצריך סיבות ואולי זה כבר מסיבות של תלות וחולשה ואי יכולת לפרק, אבל מנסיון חיי שבו אפשר לאהוב יותר מאחת בו זמנית, עדיין כשאוהבים מישהי או מישהו מאוד חזק האהבה האחרת נחלשת. ואולי, אם יש אדם שמסוגל לאהוב מספיק כדי לחכות שהאהבה החזקה האחרת תסתיים, והאהוב יחזור אליו, אז אין לי מושג אם זה חומר הצתה להתחדשות האהבה הישנה או שהיא כבר מתה.
            אבל כפי שאתה יכול להבין אני מבדילה באופן משמעותי בין חופש לפעילות מינית לבין מה שאני מתרגמת אצלי כ"מוות מאהבה".
            ואם זה לא חטטני מידי אז למה אתה התכוונת בדיוק בשיר שקראת לו מוות מאהבה? לפעילות מינית מחוץ לזוגיות קיימת או להתאהבות מטורפת שמעבר לכך שהייתה באי הסכמה,גם החלישה בך (או במישהו) את האהבה האחרת?

          • סיגל, את צודקת בהיסוס המשמעים הזה. אצלנו כתוב "עזה כמוות אהבה" ולא מדובר על המין. אצל שייקספיר TO DIE זה לגמור, וקשור רק למין.
            אני התכוונתי כאן לגם וגם. התאהבות – ולא נזירית.

          • איריס אליה

            סיגל ואמיר, ההתכתבות שלכם מרתקת. רק הייתי חייבת להגיד לכם את זה. הלכתי ושבתי וחזרתי. כי היה משהו שטרד את מנוחתי. כנראה האמת הזכה שאתם מיטיבים לנסח.

          • לאמיר, ובמיוחד לסיגל,

            יקירתי, התעגעתי אליך עד מאוד.
            ברצוני לענות על מעט עניינים שהעלית כאן.

            חריגות חברתית, לא הייתי קוראת לה חריגות, אלא שונות חברתית עשוייה לעיתים גם למשוך אליך אנשים, אשר בסתרי ליבם קצו במוסכמות, אלא שאינם מסוגלים באמת לחרוג מהם. כל אלו בתנאי שאת אכן שלימה עם עצמך, דיעותיך ועם דרכך בחיים.

            הרבה נופלים בפח של לרצות את החברה ובכך להשתייך אליה בעצם. אלא שהפח הזה שאליו אנו נופלים ואחרים בהרבה יותר גובה מחיר כבד ביותר של חרדה קמעה, של רצון לישר קו של זיוף עצמי, והחשוב של תלות.

            תלות נפשית בחברה, בחברים היא דבר רע ביותר. ואומר לך תתפלאי, לפעמים, וצריך לכך אכן שלימות נפשית והערכה עצמית גמורה, דווקא, כאשר את פורשת מן החברה בבחינת "ההמון" או העדר ואת רואה מן הצד בעצם את מגרעותיך שלך שהן של כולם, ומתבדלת בתוך דיעותיך ומחשבותיך, כל אלו עם גבולות של העצמי, החברה תגלה בך עניין כפל כפליים. וגם אם לאו מה בכך?
            מי היא אותה החברה.
            ערכתי פעם חשבון שנקרא בשם "כלכלת אנרגיות" והגעתי למסקנה שבעצם אותן השעות עם החברות, באם אין הם לא נעימות לנו, או אנו משלמים מחיר, או אנו צריכים לראות את בבואתנו דרך מקובלותינו החברתית. עדיף לפרוש. להינות מספר טוב, להיכנס למטבח לבשל, לשמוע מוזיקה, לראות תכנית לפעמים אפילו כמו זומבי, המון דברים להיות עם ילדיך. מכיוון שכאשר אדם יכול לדור עם עצמו בשלום, אזי הופכת החברה לדבר מובן מאליו.

            באשר לבגידה, אומר רק פחח…. ועוד פעם פחחח. מי שאינו מתמכר לצורך באהבה באופן הטוטאלי גם הבגידה לא מזיזה לו.
            כאשר גרתי בתל-אביב חלפה על פני אישה שגלתה שבעלה בגד בה. היא הייתה שבורה לחלוטין בוכה ומייללת כאילו חרב עליה העולם כולו.

            ביג דיל, שילך, שיזיין, שיעשה מה בראש שלו, כי גם אני יכולה. ואם הוא יעשה את זה פעם נוספת הוא ידע שיש לי לא אחד אלא שנים ולא שנים, אלא שלושה וכל אלו באותו היום. שיסבול הוא ולמה אני.

            ובכלל גם כאשר הייתי נשואה בכלל לא חקרתי לא נברתי ומעולם לא עניין אותי נושא הבגידה. נהפוך הוא תדיר גיליתי עניין יתר בגברים נשואים – אלו השווים, הם לא סיכנו את חירותי, ולא עניין אותי כהוא זה באם הם שכבו עם נשותיהם או עם אחרות. כי אני הייתי הקצפת שבדובדבן.

            טוב, סיגל יקירתי, מכיוון שאת יודעת שאני אדם רגיש, אבל גם די פרובקטיבית. צריך ללמוד שיטות להוציא אחרים מגדרם הם ולא את שלנו מעצמנו. תאמיני לי זה עובד לאללה.

            ולאמיר, בחייך, אני תמהה עליך
            כמספר השירים והם אינם מעטים מספר הנשים והיו כנראה עוד כהנה וכהנה וכולן נבחרו על פי המידה והטעם הטוב.

            אז באמת – אתה שתתרגש מבגידה?
            או ממי שחושדת שבגדת? את רוצה תשארי, את לא רוצה תזוזי,
            עם המיית הנפש שהיא באמת לא זזה, האישה – חסרו לך נשים בחיים?
            תמהתני, ובהיפוך – אנחנו באמת אין לנו אחריות על בחירותיו של הזולת לקנא או לא, לנכס את השני או לא. אנחנו את חירותנו של אישיותנו נבקש.

            מצטערת שפלשתי כל כך מאוחר.
            בי
            חוה

          • ההיא לא זזה, אבל גלגל התגובות פה רץ וקשה לעקוב, אז רק אצרף את תגובת תשובתי לכם אמיר חוה ואיריס ואניח לגלגל:
            אמיר: חושבת שכשבתוך זוגיות נוצרת התאהבות רגשית למשהי אחרת, זה פוגע בבביטחון של האישה הראשונה ואולי זה מה שמוביל אותה לאטרף של חשדות וחיטוטים, וכנראה כשהיא מוצאת אותך בזרועות האחרת, היא כבר נואשת מלהיות במקום הרגשי שהוותה עבורך, אבל גם כאילו שומרת על המקום הפיסי שבו היא נמצאת, ולא מסוגלת לזוז, ובכך בעצם לשחרר אותך לאהבתך החדשה, כמו גם לאפשר לעצמה חיים חדשים. כפי שאני מבינה זהו שלב במערכות יחסים שאינו נמשך לנצח כיוון שאם מספיק רע זה כבר מחייב תזוזה ושינוי. יש אנשים שלא משנה כמה רע יהיה להם יחששו מהשינוי ויתקבעו בתוך תמונת השיר שלך. התקבעות שכזו היא זו שממנה יש לחשוש ולא התזוזה.
            איריס: כיף לשמוע שאת קוראת את ההתכתבות, מידי פעם אני שואלת את עצמי אם בכלל עוד קוראים את התגובות או שאמיר "המסכן" תקוע איתי להתכתבות שאין לה סוף:)
            חוה: חלקים ממה שאת אומרת מתקבלים אצלי בהנהון למעט הנושא המאוד רגיש אצלי והוא בגידות של אנשים נשואים. מגיל מאוד צעיר שהייתי נתקלת בגבר נשוי שמנסה לתבל לעצמו את החיים הייתי מבקשת הסכמה בכתב מאישתו:)
            לי חשוב לחיות ביושר כמה שניתן ולכן המחשבה שיום אחד תביט בי אישה נבגדת בעיניים מלאות כאב ואדע שאני חלק ממקור ההכאבה ולא אוכל לחיות עם עצמי ועם הידיעה. לכן, שגברים בוגדניים ימצאו להם נשים בוגדניות אני מעולם לא הסכמתי להשתתף במשחק ואם עוד נשים היו חושבות כמוני אזי לא היה להם עם מי לבגוד:)
            (וגם ההפך).
            זהו, לעתה כי אני… זזה.

          • מסכים איתך שאין רע מהתקבעות במצב של חשד, כאב, הצקות וכו'. לפעמים יש נסיבות שאינן מאפשרות לזוז כל כך מהר, או לפחות כך נדמה.
            ומסכים אתך לגבי הבגידות.

  7. אמיר יקר, היא לא זזה ולא תזוז… רק בזמן המתאים לה. היא שומרת עלינו שלא נבגוד בעצמנו.
    "זוֹכֶרֶת אֵיךְ שׁוּב וָשׁוּב
    מָצָאת אוֹתִי מֵת
    מֵאַהֲבָה."
    אפילו כשהאהבה מתרחקת היא לא זזה, היא שומרת עלינו שלא נברח "מעבר לגוף"…
    מערכת הזוגיות שלנו, של ה"אני" עם נשמתו.
    כל כך כואב ונורא שהמרחק מעמיק, במבט פנימה, מתרחק מהמגע עם הנשמה שלא זזה- בהיפוך, הגוף של "האני" הופך לנוסע שנבלע במרחב, מתרחק ממנה, והיא שלא זזה כי היא בנצח…
    לו יכולתי למות
    מאהבה, בלי לרחרח בבגדיהם של אחרים…

    • לא הצלחתי לחמוק מהשיר הזה למרות שניסיתי..:)
      איזה באסה של בגידה צרובה בבשר.
      עברו כל כך הרבה שנים והזכרון עדיין חי.
      כמה רוק צריך ליצר כדי ללקק את הפצע, כדי שיבריא- וכלום!,
      לא זז…

      • כן… לא שזו חידת חמיצר, וכמו שאמרתי כל אחד זכאי להבנתו, אבל זה קרוב יותר אליי.

        • אמיר מהדברים שלי נראה, אולי, שיש לי משאלת מוות?!
          ולא כך הוא.
          המסע הזה, החיים הללו מרתקים אותי ואין סיכוי שארצה להפסיד דקה מהם. הוויכוח עם מהותם של חיי הוא זה שמעשיר למעני אותם, כך גם השירה והשיר הזה שמעלה למודעות את הוויכוח האינסופי עם הנשמה…
          אני כנראה "חפראווית"- מלשון חופרת…:)
          בטח ששירה היא לא חידת חמיצר.

          • חו"ח משאלת מוות. הכל שיחה שלנו עם עצמנו (של הנשמה עם עצמה) בין פיתוי וטעות לחופש.

          • "בין פיתוי וטעות לחופש"
            ..:) חו"ח, הפיתוי אינו מגביל את החופש. פיתוי וחופש הם צרכים אנושיים.
            פיתוי מאתגר יותר חופש לפיתוי.
            ואין טעות בחופש הפיתוי..:)

          • אפשר לדבר על פיתוי לחופש, אבל האמת שחופש הוא נקודת המוצא, והפיתוי הוא למשחקים מגבילים, ולפעמים באופן דרסטי, אם כי לא פעם מסעירים :)

    • תמי, לא היה עולה על דעתי, אבל מרתקת הפרשנות שלך לשיר. הנמענת היא לא אישה אלא הנשמה, שלא זזה כי היא בנצח.
      השאלה היא מי הדובר אליה :)
      למות מאהבה בלי לרחרח בבגדיהם של אחרים (ובלי עקבות בושם או שפתון) נשמע כמעלת קדושים, אי שם בעולם הנשמות…
      אבל עכשיו אני רואה שכתבת גם תגובה אחרת, בשר-ודמית יותר :)

      • הדובר אל הנשמה הוא האישיות בגוף פיזי. אשיות "האני" הנרקב בבשר.
        וכן הייתי רוצה לאהוב את הנשמה שלי בלי להזדקק "לחיזוקית" מאדם אחר..:)

        השיר באמת לא עוזב ולא זז ממני.
        גם בהבט נוכחי, בתגובה השנייה, יש בתחושה שלי, בגידה של הנשמה בעצמה.
        מה היה לה רע כנשמה?
        למה הייתה צריכה גוף?, איזה דחף גרם לה לרצות בגוף?
        עכשיו היא כאן מדממת מפצע הלידה וההיא=הנשמה יושבת לא זזה מהנצח, עורכת ניסוי ותהייה בגוף המדמם.
        הזכרון עדיין חי- הינה הגוף שזוכר שאיי-שם יש לו נשמה.

        נראה מעט סוריאליסטי?

        • תמי, העליתי את השאלה, כי לדעתי אין בעצם הבדל בין אני לאני, גם אם נכנה אותו "הנשמה", "הרוח", "התודעה" או "האישיות בגוף הפיזי" או מחוץ לו.
          כלומר לא נכון בעיני לומר ש"יש לי נשמה" אלא אני והנשמה חד הם. ואם תרצי לדוק בין גוף לנפש – רוחות שהשתכנו להן פה בגופים הללו.

          הגוף ער לנשמה? כן. אבל לא חושב שמשהו כופה עלינו להיות כאן חוץ מעצמנו.

          • הלואי ויכולתי לחבק את האמירה שאני זה אני זה אני- כול כולי רוח גוף נשמה חד היא.
            נראה לי שלו לא היו ליכלוכים בין האלמנטים הללו – הייתי כבר מלאכית.
            העבודה, לדעתי, היא יצירת האינטגרציה בין הגוף לנשמה לרוח…
            ההחלטה היא של הנשמה- להיות או לא.

  8. יופי של שיר אמיר
    "מצאת אותי מת מאהבה" – טונות של אבק העפת מעל הקלישאה הזו והנה היא ירוקה וחדשה וכל כך מרגשת

    • לא יודעת, לא הייתי שם כבר הרבה זמן.

      לא מתתי מאהבה.
      לא מתמסרת לאני ואתה. לא נכנסת לתוך הסבכים הסמביוזיים האלה.

      טוב שאתה מוציא ספר חדש.
      זוהי החדשה הכי מרעישה.

      כולם מתפעלים ואני. האמת, זה גדול עלי, זה מסובך לי.
      רק תגיד לי מה זה הגעגוע הזה, שחוזר ועולה בכל כך הקשרים. למה אתה מתגעגע?

      כי אצלי אין געגועים לשום גבר ואם יש הם מודחקים טוב טוב, והדוק הדוק.
      מה שהיה נגמר, כי מה שהיה מצועף תמיד מתגלה בכל מערומיו ואז אני מציצה לבפנים אל תוך הנפש שהיתה כל כך קרובה אלי ומוצאת שם מעט מאוד.
      הנשמה מוארת במערומיה לאור היום. ובאמת שאין געגוע.

      זה נגמר, והרגע נגמר, והקשר נגמר, ואולי הם עוד שם כשהייתי לידם – אבל אני כבר איננה. כי אני כבר זזתי.

      ואז אני אומרת היו לי אלף גברים בחיים – אז מה, ויותר מזה זיונים.

      אז מה יש להתרגש: עוד גבר, פחות גבר.
      מקסימום שיהיה מיומן ושזכרותו לא תהיה שקופה ולא מיבבת, אלא זקורה וכמה שיותר זמן.

      עד שהדגים האלה בשיפולי הבטן ירגעו, והגוף יהיה שבע. זהו יותר מזה הוא לא שווה.

      אז באמת תודה על שיר תשובה
      ואולי תענה לי
      מה זה הגעגוע הזה שאתה מדבר עליו.

      ואם היא לא זזה. תקום, תזוז, תלך, תהיה אדיש, תפנה את הגב ותגרום לה שתזוז.
      ושתעוף לכל הרוחות!!!

      שלך בעיצה טובה.
      ותודה על שיר תשובה.

      עוד לא למדת, שכבר לא צריך למות מאהבה?

      בהמון הערצה (שזה כבר משהו אחר).
      חוה

      ועכשיו, כפרה, תרשה לי לחזור לעבודה.
      חוה

      • אגב,
        על אחת כמה וכמה אם זה היה לפני עשרים שניה.

        אז מה היה לנו כאן.

        שיר, דיאלוג עם האתה שהיית לפני עשרים שנה, עם הזיכרון שנשאר על- אהבה.

        עם העקבה של האהבה על הקמט שבלחי, שבגוף, הסדק של הנפש שניבט במראה פנימה. ואי אפשר לראות אותו כבבואה, סצינה של דרמה נפשית? רק אתה יכול לזהות ולדעת אותה הערגה? במראה אני מתכוונת

        ולא אוסיף, כי השאר שמור לי ולי ובשבילי בלבד.

        חוה

      • לא הכל עף ב'פו' פשוט, חוה, והגעגוע – אינו ממש קשור לזולת אבוד. עצם חוויית הנפרדות שלנו היא כבר מקור לגעגוע אינסופי.

        • לאמיר,

          על הנפרדות הזאת, בדלות דבר כבר אריק פרום בספרו היפה "אמנות האהבה", אריך פרום, כמובן שייך לאסכולת פרנקפורט, אליה היו שייכים גם אדורנו והורהיימר, כאשר אדורנו דבר על רוח הפיוט הגדולה ששייכת רק לעיליתות חברתיות.

          אריק פרום, הנ"ל טוען בספרו, שכולנו נולדים בבדלות "קיומית" ואותו הרגע היחידי שאנו חדלים מלחוש בדלים היא דווקא דרך ההתחברות המינית.

          ואתה מדבר על נפרדות כואבת, ובאותו הבל פה של נשימה גם על ההיא שלא זזה והיא קיימת. האם אין כאן פרדוקס משהו?

          או שמא אתה שומר אותה/מתעד את היותה ואת זכרונה כדי לא לחוש את נפרדותך, והרי זה אבסורדי לגמאי, מכיוון שאזי מה יהיה על החופש האישי, על החירות, ועל הרצון להשתחרר מעולה.

          והרי יש לך עוד שירים על נשים ומעשי אהבים, האם הערגה מתחלפת מידי פעם למושא אחר, או הצורך בפיתוי?

          תעשה לי סדר, כי את זה אני כבר לא מבינה. כמובן אני יכולה לפענח לבד, אבל נקרא לנער ונשאל את פיו.

          הבה נעשה סדר בבלגן.

          חוה

          • חוה, אין פרדוקס כי אין מבחינתי קשר בין הנפרדות לבין אותה "לא זזה".
            הגעגוע הוא אל קיום שלפני המפץ הגדול של התודעה, בטרם היינו לתודעות נפרדות.
            אין לזה קשר למין, ואפילו לא לאהבה, ואני לא שותף לדעתו של פרום ב"אמנות האהבה" למרות שזהו ספר נעים (סיקסטיז עד העצם). אבל נכון שאנשים משככים את כאב הנפרדות בצריכה של זולתים, בחברותא. זה לא רע, אבל לא עוזר בעניין הגעגוע ההוא, אל המקור.

          • צה אומר,

            צודק לחלוטין.

            נעמה לי תשובתך, וגם סיגנונה הכתוב.

            חוה

  9. אווווח, שיר שכולו טנטרה, חתיכת זיון ו..אביונה.
    שיר שנוגע בול בעקב האכילס של נקודת ה-ג'י.
    ואני לא זזה, כי אני בכלל לא מכאן..

    מ ד ה י ם.

    • תן לשירע להרוויח

      תיק שירה קלאסי באור פיננסים הניב 57% בממוצע!

      • בעצם, היא די זזה. וגם לא זזה.
        אז באמת, אם היא לא זזה למען השיר, בתוך הזכרון שעלה כמעשה אמנות.
        ניחא,

        וטוב שהתרחקת.

        ומעבר לזה למלעיזים לא תהיה תקווה.

        זה שהזכרתי זיונים, אינו מאפשר לכל ארחי פרחי, מוציאי לעז להסתלבט כאן.
        לתת ציונים, כי הפוסל במומו הוא פוסל.

        ועדין, יש כאן רגש, סנסואליות, חיימוות שמדגיש דווקא את החיים. עמידה על זה שלי וזה שלי, ועדיין היא לא זזה, מבט מן הזמן, ודרך הזמן הרבה תשוקה ובגידה, שובל של ריח, שלל תכונות אנושיות, אישיותיות. וצריך לקרוא שוב ועוד פעם כדי להבין, לרדת לעמקו של עניין.

        אז, באמת, לכל החולרות, איך אומרים
        תתחפפו.

        השיר של אמיר , השירים של אמיר,
        כן, הוא מצויין!!!

        חוה

      • גם פה אתה מסכן? נו כבר עם הארנבות האלה

    • בקרוב אצלך, ידידי הוותיק.

  10. סיגל בן יאיר

    זה מאוד יפה שלעומת כל הלאוים של השיר מתרחש הכן הגדול.

  11. לפי הבנתי מי שמתה מאהבה זאת היא, והיא מתה מאז. לא זזה ולא עושה עוד הרבה דברים.
    נשמע שזה מרגיז את הכותב?
    אם צריך לקחת צד, אני בצד שלה…
    ואם השיר הביא אותיי לבנות סצנריו שלם, תסריט, אז שמחה על כך.

  12. תַּלְמָה פרויד

    מזכיר לי את שירך 'אוהב? לא אוהב?', אמיר. גם פה וגם שם חוזר 'מוטיב המרגנית' אקרא לו לצורך העניין. מין תלישת עלי כותרת לצורך בירור:'אוהב/ת לא אוהב/ת' כשהשאלה מוחלפת ב'שאלת השעה' :) שמעלה השיר.

    אך קיים הבדל גדול בין שתי הדמויות/ישויות הנשיות בשני השירים. שם 'היא' מרחרחת, בודקת, מרגלת, אוספת ראיות מרשיעות (לבגידה) ונראה שהיא קצת 'מטרחנת' מבחינתו, וכאן ההיפך: "לא מרחרחת בגדים, לא מחפשת, לא עלי" – וזוכה בכל הקופה. קופת הזמן שאינו מוחה אותה ("את לא זזה"). גם לא אחרי עשרים שנה.
    לא יודעת אם לזה התכוון המשורר, אך כך בקריאתי. וכך או כך: מעניין!

    • צודקת תלמה, הם ממש מאותה משפחה, רק שזה פה זה קצת אחרת. לא חשבתי על הקריאה שקראת, ואולי יש פה לא מעט מן הפסיכולוגיה של ה"לא זזה" מנקודת מבטה שלה.
      מבחינתי היא מחפשת לא בבגדים אלא בנשמה, ולא זזה גם לאחר שהאהבה מתה מזמן בתוך המרחק הגדל והולך ביניהם.

  13. איריס קובליו

    אמיר, אחד השירים החזקים שלך שקראתי. בהצלחה עם הספר החדש

  14. לא הכל הבנתי (משהו בניגוד שבין "שומרת/בודקת" לבין "לא מחפשת" הקשה עליי). אבל דומה שכל צער הזוגיות (כולל הבגידה והנאמנות, החשד והריחוק הגדל) מתנקז אל תוך השורות האלה – בעיקר אל הדימוי היפה של "המרחק המעמיק" והאהבה המתרחקת, כש"את" נותרת ללא תנועה על החוף, מכלה את כוחותיה על המשמרת.

    • נכון, עדה, אלא המרחק המעמיק הזה אפשר ליפול ולהיעלם במצולה…
      ואת צודקת בקשר לחוסר הבהירות שהשורה הזו יוצרת. אחשוב עליה.

  15. כה יפה בעיני.

  16. יש משהו מעורר הערצה בהתמדה של הפרסונה הנשית הזאת (אהובה?)
    מעין דמות על העומדת על המשמר כמו זקיפה היא זו שידעת אהבה אמיתית והקרבה אמיתית בהתמדה הדרוכה שלה
    אף שמושא אהבתה רחוק מהאהבה, התמדה שהזמן אינו מכרסם בה.
    שיר מעורר מחשבות ובנוי יפה.
    ומי זו שאינה זזה האהובה הנבגדת תדיר , אלטר אגו, הנשמה?
    אם זו האהובה הרי שהיא מאוד מזכירה לי את נעמי מ"פונדק הרוחות" של אלתרמן , זאת שנתנה הכל לחננאל ולא זזה מחייו אפילו כשחדלה לחיות.
    יש נימה של פליאה או אולי של נרגנות
    באמירה החוזרת של הדובר "לא זזה"
    והכל תלוי בפרשנות

    • זו באמת השאלה, חנה, אם הדמות הזו היא סמל לנאמנות או לרכושנות, להתמדה או לאובססיה.
      אבל מכיוון שאת מצטרפת לתמי בזיהוי הפרסונה הנשית שבשיר עם הנשמה, הרי לא יעלה על הדעת שהיא נודניקית או מחניקה, לא? :)

      • התביעות של הנשמה שונות מתביעות הגוף הבהמי , היא כמו סופר אגו ולכן עלולה להעיק למי שדבק בארציות או בנהנתנות לא?

        • חנה, אני לא סבור שהגוף הוא ישות לעצמה, ולא סבור שה'אני' שלנו שונה מ"הנשמה" שלנו. במלים אחרות, הנשמה היא את, לא משהו שיש לך.

          • היא חלק ממני שונה במהותו, מכאן הקונפליקטים בין מגמות סותרות בי הלוקחות לכיוונים שונים
            אני חושבת שהנשמה די כלואה בסד הגוף שכל מגמתו היא סיפוק צרכי הבהמה שלו.
            נרצה או לא נרצה אנחנו ישות רוחנית צלולה וזכה שהתגלמה בגוף פיזי דחוס ותובעני מאוד
            מכל מקום ,אמיר, הפירוש האיזוטרי הזה הינו רק אופציה, ואני נוטה להבין את הפרסונה המתוארת בשיר כאשה קנאתנית העומדת על משמר אהבתה , גם כשהאהבה הזאת נגוזה ואין עוד "ראיות מרשיעות" ואין מה למצוא בכיסים והכל רחוק ומאובן
            זה שיר על נצחיותה הגרוטסקית ובו זמנית מעוררת הרחמים של ההתמדה חסרת הפשרות על משמר האהבה שנגוזה.
            חיים שלמים על משמר
            כה חבל
            ואתה תארת זאת יפה ועוררת בי פרשנויות וסיפורי קריאה שונים, וזה יופיו של מעשה האמנות.

  17. רונית בר-לביא

    אמיר,
    לכאורה בקריאה ראשונה, נדמה
    שהשיר הוא על אשה שלא זזה מהכותב, ושומרת על המצב, נמצאת בקפאון, ולא יכולה ללכת.

    אבל בקריאה שנייה, נדמה לי שהנמענת או זו שאתה כותב עליה היא ההתמכרות שלך למישהי, שרידי אהבה עתיקה של לפני עשרים שנה, שלא יוצאת ממך.

    היא כבר עשתה את כל העוולות האפשריות, האהבה בעצמה כבר הסתלקה, אבל ממך היא עדיין לא זזה, היא תקועה לך בפנים.

    "הכל כבר קרה" – מה עוד צריך אדם בכדי למחות מתודעתו מישהי ?
    אבל עדיין היא שם בלב הריחוק.

    אני חושבת שבדיוק משום שמדובר בריחוק ובעוולות ובגרימת ייסורים, היא עדיין שם, ואינך מצליח להזיזה משם (בניגוד ללשון העברת האחריות אליה, הארורה).

    מעניין אם קלעתי או שבכלל לא.

    • רונית, הקריאה הראשונה, הפשוטה לא מחטיאה את המטרה. זה גם לא ממש בסתירה לשנייה – רק משך הזמן לא חייב להיות "עשרים שנה" ממשיות.
      הכל כבר קרה – הטוב וגם הגרוע מכל. האהבה מתה,אבל עדיין המשמר ניצב על משמרתו…

      • רונית בר-לביא

        אם כך,
        אמפטיה לא היתה יותר מתאימה כאן ?

        אתה נשמע בשיר כועס עליה, אולי קצת מזלזל בעובדת קפאונה, בבחינת "מה יש לך את, יא נודניקית".
        לי זה מרגיש כמו מישהו שמתלונן על משהו שבאופן אחר הוא זקוק לו (שייתלו בו).
        לכן שאלתי אם מי שלא זזה זו אולי בעצם ההתמכרות של הדובר לההיא החיצונית.

        לי היתה חסרה החמלה, למרות שזהו שיר.

        • נכון, זו האמפתיה המפורסמת השוררת בין הסוהר לאסיר. והחמלה והאהבה וכו'.
          האהבה פה מתה, שומרים על כלום. יש זוגות שמחזיקים ככה גם שישים שנה בגיהינום פרטי מתוחזק היטב.

          • רונית בר-לביא

            אחלה של מרק :)

            לפעמים כשאנשים מתארים את הסחי שהם שרויים בו, אחרי שאתה מנסה להראות להם משהו ורואה שהם מסרבים לקלוט, פעם אחר פעם אחר פעם,
            ונשארים להשתכשך בביצה ולהזיק לכולם,

            בא לך להגיד להם: "בתיאבון".

          • נכון, רונית. מבחוץ זה יכול להיראות מטורף ולפעמים זה באמת מטורף. אבל יכולים להיות גם אילוצים פרקטיים לגמרי למצבים מוזרים כאלה.

            יש מצבים שפשוט צריך להתנתק, אבל זה לא קל: כבר שקועים עמוק, ועצם הדינמיקה הזאת מוציאה ממך את הכוחות.
            כשסוף סוף כן עושים את זה, משפשפים את העיניים בתימהון :)

            וה"מרק" הזה מזכיר לי סיפור של וודי אלן. שתי זקנות יושבות במושב זקנים בקטסקילס, ומקטרות על הקומפוט.
            "ממש זועה מה שהם נתנו היום, חזיר לא היה נוגע בזה" אומרת אחת.
            "בדיוק ככה", מסכימה השניה, "ואם לא די בזה, גם המנות נעשו קטנות כל כך".

  18. אמיר החוברת כולה מאלפת ומרגשת והשיר שלך באמת אחר ממה שאתה בדרך כלל כותב, כך התרשמתי פחות שכלי יותר מהבטן, יוצר תמונה במילים, נוגע

  19. מעניינות הפרשנויות , ההבנות והתגובות השונות לשיר כולל ההומוריסטיות.
    ולפרשנותי הלא זזה הוא מהפחדים.

    • נכון, שילי, פסיפס הפרשנויות הזה הוא מרתק לכל אחד, ומתנה לכותב. אפילו אלה שנראו לי לא רלבנטיות לנסיבות כתיבת השיר הן כן, באופן מטפורי אבל קשור לגמרי.
      אבל לא הבנתי את הפרשנות שלך. "לא זזה" הוא מהפחדים? כלומר?
      תסבירי?

      • אכן כן אמיר, לא זזה מהפחדים.
        לעיתים גם אם רוצים ומבינים בפועל זה לעיתים קשה ובפרט מפחדים שקשורים בזוגיות. לעיתים קשה לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות גם אם המודעות קיימת וכאן המקום הגדול של הפחדים.

        מצטערת שלא הגבתי עד עכשיו פשוט בשל עומס לא יצא לי לקרוא בבלוג.

        • שילי, חושב שהבנתי את הרעיון הכללי. להיצמד לפחדים, ובעיקר במערכת הזוגית, הוא לקבע שני אנשים במקומם.
          כשאתה יודע שמשהו נכון לגמרי או לא נכון לגמרי, אתה לא צריך מורה. אתה די יודע.

          • אמת ויציב אמיר.
            רציתי להוסיף רק שלהיצמד לפחדים בעיני זה לא רק לקבע שני אנשים במקומם אלא לעיתים לא שלחרר דברים מסויימים אצלך ולאפשר לזוגיות עצמה להתרחב ולהתפתח אולי בכיוונים נכונים יותר.
            נמנעת מלתת דוגמא ספציפית, אבל מאמינה שאתה והקוראים האינטליגנטים כאן מסוגלים להבין את רוח הדברים.
            ובגדול אתה צודק , אנחנו המורים הכי טובים של עצמנו. בברכת שבת שלום

  20. ד"ר גל סביון

    אמיר היקר: 1) זאת קטע שירי מתוך חייך האמיתיים?; 2) תיאור מחריד! קראתי אותו בקול רם פעם ראשונה וריתק אותי בגלל טיפול של הזמן שהזכירה את הגישה הסיפרותית של NOUVELLE ROMAN או הגישה אובייקטיבית שהציג אלן רוב גרייה, מישל בוטור ועוד, בצרפת, מקבילה לקוביזם בצייור מאת פבלו פיקסו ולמוסיקה דודקפונית מאת ארנולד שנברג, כלומר, המתח והאמת הריגשיים נוצרים בתיאור האוביקטיבי של מקומות, בני אדם,מראה, ואני מפרק ומרכיב בראשי מלא עוצמת רגשות, נוסח האהבה שהלכה וקיימת ולא קיימת, חייה ולא חייה, בעצם לא חייה והיא עם צבע שפתיים שלא יורד לה, תמיד אותו דבר בחוץ ואף דבר ממך הצליח לקרב חיצונית אליך במאמץ להתחנחן אליך, נוקשה בלתי שבירה, שומרת מרחק על אף שלידך, בשלבים אחרונים של דיהוי האהבה, בלי אשמות עם כי אתה מצתת מקור התחלת הדהיה וזאת היא, לפחות…ואני מזדהה איתך כי היתי נשוי 21 שנה ולשימחתי שני פלאים בניי נשארו לי מכל אהבה זאת, לחן בן 26 הלומד לתואר ראשון בכלכלה ובניהול ודן, בן 23 שבינתיים עובד לחסכון נסיעה עתידית ליבשת אמרוקה בפעם שנייה…וגם עלי לומר: "זזה, לא זזה"…כמוך…עם כי בעבר אצלי…זה מדכדך, זה מעמיס לי…3) שיר כתוב יפה, בעירבוב של מילים פשוטות ולא רגילות המנסה לתפוס קטע חיים של התמוטטות ושל התפוררות האהבה וזה כןאב כי אתה הצופה, החיי את הפילה הנוראית ואתה חסר אונים או כבר וויתרת עליה, נוכח המציאות החורדת. יש בו מוסיקליאות וצלילים חרוזיים שבוניםפ אווירה נוגה כאילו אתה פורט על מיתרים רפופים, בלי עתיד כעובדה מרה…לא יודעאת הסיבה, אבל, מצא חן בעיניי ולמדתי אותו בעל פה ואשמורו בליבי ככיס קסם ובזמנים קשים שהלב דוחק לי ישחזרו וילווה אותי כדי שארגיש טוב יותר שאפשר יהיה להביע במילותך הררגשה כבדה כזאת…תודה אמיר על השיר המרגש ועל שאתה קיים לידי, ליד לליבי ההקרוע ובשיקם מתמשך…חן חן יקירי שתמיד תכתוב כך מהלב…מחבב אותך, אלברטו.

    • לגל סביון,ד"ר

      זו פרודיה מה שכתבת? ושגיאות הכתיב הנוראות? מזכיר עוד דוקטוריצה אחת שמשוטטת בבלוגיה ככוכב תועה בשביל
      החלב.
      אלן רוב גרייה? פה זה הליקון יחביבי.

      ואם אוהבים את הבן,למה דרום אמריקה?
      חסרות אלטרנאטיבות?

      ומי זה אחא אלברטו?

      משהו כאן רופס,שלא לומר סובל מרפיסות
      שכלית.

      למד בעל פה את האיליאדה והאודיסאה,זו עצתי!

      פרופ' אריך אאורבך

      • "ד"ר חוה בר-זמירי

        ולבורים אל תהי תקווה

        הליקון כבודו במקומו מונח,

        אלא, שבאמת לא היה מזיק לך לקרוא את הספר "קנאה" של אלן רוב גרייה" אם תוכל, כי אתה בוודאי יודע, ספרים מעין אלו, בהם החוויה מתפרקת אל תוך התודעה של הקורא ומועברת במילים הם קשים לקריאה.

        וכמו שהמלצת על האיליאדה ועל האודיסאה אוכל להמליץ לך על ספר האגדות של האחים גרים, למשל, גם על פינוקיו, סיפור עם מוסר השכל להפליא, אגב, תגיד לא גדל לך בינתיים האף?
        תמהתני.

        תוכל אולי, אם תבין להאזין למוזיקה הא-טונאלית של שינברג, לחזות ביצירות של פולוק וקנדינסקי, אבל למה לך. מתאים לך יותר תמונות של גוטמן – אין מה לפרש.

        נדמה לי, אגב, שלהבין צפייה בתמונה של המונה ליזה תהיה קשה עבורך.

        באמת היתה תקופה שבה יצירות אמנות נועדו לאיליטות חברתיות. עד ששקענו לפופוליזם – לשם אתה כנראה שייך.

        ואזי כדאי לך שתקנה צלם של פייה, או חיקוי מגבס של מלאך – הם נמצאים היום בשפע בחנויות וזולים להפליא.

        וכל זאת על מה ולמה?

        כי הקיטש יפה לך ומתאים לך להפליא!!!

        ולראייה
        באתי על החתום למעלה,
        כי את מה שחיפשתי מצאתי כבר מזמן.

        ומה איתך, אגב?

    • גל היקר, (ואלברטו? זה עוד שם שלך?)תודה על המלים החמות ושמח שהשיר עורר בך הד כזה, מתוך חוויותיך שלך. 21 שנה הן זמן ארוך מאוד, ואשרי מי שהזוגיות שלהם נותרת ירוקה ומלבלבת אחרי זמן כה רב. מה שאי אפשר ליצור אותו באמת, אין טעם לשמור עליו מאחורי סורג ובריח. זאת גופה :)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור