בננות - בלוגים / אמיר אור / מלחמה ואהבה
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

מלחמה ואהבה

 

 

מלחמה ואהבה

שיר  שקראתי בפסטיבל – מתוך המפגש 'עשו אהבה, לא מלחמה' :

 

בּוֹא

 

בּוֹא נַעֲשֶׂה אַהֲבָה, לֹא מְצִיאוּת.

אֵין לִי כְּבָר כֹּחַ לָמוּת

וְלָמוּת.

הָאֲחֵרוּת הַזֹּאת, שֶׁלְּךָ וְשֶלִּי

מְסֻכֶּנֶת פָּחוֹת (אוֹ כָּךְ לְפָחוֹת

לַאֲנִיּוּת דַּעְתִּי) -

לֹא. אַל תָּעֵז

אַל תְּנַסֶּה אֲפִילוּ

לְהָבִין אוֹתִי.

לְהֵפֶךְ,

תִּתְיַחֵס אֵלַי כְּמוֹ אוֹיֵב,

רַגֵּל אַחֲרַי בְּרֶגֶל קַלָּה,

שִׂים לֵב.

רְשֹׁם לְךָ הֵיטֵב

אֶת כָּל עֶמְדוֹת הַמִּשְמָר,

אֶת הַמְּבוֹאוֹת הַנִסְתָּרִים,

אֶת מְשַׁתְּפֵי הַפְּעֻלָּה

אֶת הָרוֹצְחִים הַשְּׂכִירִים-

בְּקִצּוּר,

הִתְכּוֹנֵן כְּכָל שֶׁתּוּכַל

אַחַר כָּךְ,

הַפּוּר יֻפַּל-

וּכְבָר לֹא יִהְיֶה בָּרוּר

מִי הַסּוֹכֵן הַכָּפוּל וּמַהִי סִבַּת הָרֶצַח

וּמִי

קָרַע

אֶת לוּחַ הַמִּשְׂחָק.

 

אַף לֹא יִהְיֶה בָּרוּר

שֶׁל מִי

הַדִּוּוּחַ הַנָּ"ל. נְקֻדָּה.

חֲזֹר וּקְרָא. קְרָא בֵּין הַשּוּרוֹת.

הַצְפֵּן מֵחָדָש. הַשְׁמֵד כָּל עֵדוּת.

מוּכָן?

אָז בּוֹא,

נַעֲשֶׂה אַהֲבָה.

 

 

ועוד: 
מכת זנב מעבר לגבול

פסטיבל השירה הבינלאומי שספג סטירה מימין על העלאת בכורה ארצית של 'שבע ילדות יהודיות', "חוטף" עכשיו גם על הלחי השנייה:

העיתון הלבנוני אל-אח'בּאר מתקיף את פסטיבל "שער" ואת אורחיו הערביים על הרצון בדיאלוג ושלום – סמיח, נעים  ואמיר עונים.
 
מדהים לראות כמה התנגדות לעצם הדיאלוג קיימת משני צדי הסכסוך שלנו כאן.

102 תגובות

  1. איריס קובליו

    מרגש, אמיר

  2. בּוֹא נַעֲשֶׂה אַהֲבָה, לֹא מְצִיאוּת.

    אֵין לִי כְּבָר כֹּחַ לָמוּת

    וְלָמוּת

    יפהפה. צריך לשים את זה בתור ססמה לשלום.

  3. כמי שקרויה על שם אלת האהבה והמלחמה הכנענית, לא יכולתי שלא לקרוא את הפוסט, לכעוס ולאהוב את השיר והכל בבת אחת, באהבה ומלחמה, כפי שנתכוונת, כפי שקורה עם הפסטיבל.
    מציעה כנחמה קלה את מה שאמר לי רקדן שחור, הומו ופעיל זכויות אדם אחרי פרסום רע במיוחד:
    If they're shooting at you, you must be doing something right.
    :)

    • נכון, ענת (באמת אלה אימתנית, אבל אליה גם מתפללים על השלום) –
      שימי לב שהדובר בשיר דווקא לא מחפש שלום והבנה. זה הורג את התשוקה…

  4. אמיר יקר,
    גם התגובה שלך לדבריו של דרוויש מרגשת, כתבתי לך גם ב"עורו המעשנים", גם השורה "אין לי כבר כוח למות ולמות" צריכה להיכנס לפנתיאון.

  5. מירי פליישר

    שיר נהדר וחכם מאוד!

  6. מעציבה הדבקות הזאת בעקרונות קנאיים, עד כדי שִכחת המטרה. אבל לא נראה לי שיש דרך אחרת מלבד להמשיך במפעלים משותפים מכל הסוגים, למרות כל הביקורות.
    ואהבתי את "אניוּת הדעת".

  7. "הַדִּוּוּחַ הַנָּ"ל. נְקֻדָּה." האם זו "הנקודה" ההיא, המוכרת, של ג'יפית?…:))

    זה נראה מגניב לאללה שיש תהודה כזו לפסטיבל. הלוואי ובנאום הבא של נסראאללה לה לה.. הוא יזכיר וידבר על "שער".
    את ה"חבובות"- לונדון וקירשנבאום הוא לא מפסיד וצופה בהם כל יום בדיוק בשבע.
    אולי צריך להזמין אותו לפסטיבל בשנה הבאה, דרך פייסבוק- "אז בוא, נעשה אהבה"…ואל ג'זירה יבואו לצלם…

    רוצחים שכירים יש בכל הכיוונים- גם מבית וגם מחוץ…וזאת כי יותר קל להרוס מאשר לבנות. לבנות גשר, לפתוח "שער" לדיאלוג, לדו-קיום בין שני עמים, עיפים ממלחמות ומפוליטיקאים רודפי שררה ודם.

    אמיר, לו היו כוחות נפש ותקציב מתאים, היה כדאי לערוך עוד פסטיבל, בזמן הקרוב ולא להמתין עוד שנה- עכשיו הברזל מתחמם..זה תחילתו של דו-שיח.

    • השארתי המון מקום בתגובה הקודמת, כמו לקחת אוויר, כי רציתי לחשוב עוד על השיר. במובן מסוים הוא מתכתב עם "אסורים במגע".
      חשבתי, טוב, "בוא נעשה אהבה".
      אבל איך לא במציאות?. איפה "נעשה אהבה"? בעולם הבא?. אנחנו עושים מציאות כל רגע ובתוך המציאות אנחנו גם עושים אהבה, כי המציאות לא יכולה לחיות בלי אהבה.
      אז השיר אומר בשורות הבאות שאנחנו גם לא במציאות כי אנחנו מתים- חיים מתים- עושים מלחמה. ואם זה אני מסכימה.

      האם כדי לעשות אהבה ולא מציאות – כל שעלינו לזכור הוא: להשמיד את התוכנה הישנה, את העדות?

      • נכון, תמי, ל"מציאות" יש פה מרכאות נסתרות בגוף ההקשר.
        ה"מציאות" בשיר היא השיגרה האפורה של החיים והזוגיות, של המובן מאליו המחזיק ידיים.

        ונוס צוירה כניגודו של מארס, אל המלחמה, אבל גם כבת זוגו. תשוקה ומלחמה הם נאהבים שחולקים ביניהם גם אהבה וגם מלחמה.

        כי גם באהבה יש ניגוד והתמודדות, גם בין שני אנשים, ואפילו בין אדם לעצמו.
        המלחמה הזו היא ניגודו של שלום הבית והאח, היא המתח שבסקרנות ובמסתורין. המלחמה היא תיאבון, התמודדות, ניצחון, פורקן.

        בגדול, השיר דוחה את המודעוּת השקולה, את ההבנה הנבונה, את השלוה – למען התשוקה, שיש בה מן המלחמה, הניגוד והמתח, שמעשה האהבה מנסה לפרוק בסגנון הידוע.

        • אצלי "הבן אמו"- מרס בטלה, וונוס בתאומים- רום שמים..איך אפשר לחיות ככה?…:))

          • ונוס בתאומים? את צריכה את הדיוסקורים, לא את מארס :)

          • אמרתי לך שזה נורא לחיות ככה…:)
            אני מתאהבת בנשמה הנצחית של פולוקס וקסטור בן התמותה בכלל לא רואה אותי ממטר…

          • ככה זה כשאחד לא מספיק. דרושה אמנות אמיתית להחזיק את שניהם.

          • אל תגיד..לא נכון…תשובה לא לטובה.
            המפגש יהיה בזולה של זאוס…:))

    • :)))
      טוב, תמי, השיר הוא לא ממש פוליטי בכוונתו המקורית, לפחות לא בפוליטיקה נסראללית, אבל מרתק לראות איך באותו אופן הוא עובד גם במאקרוקוסמוס החברתי שלנו.

  8. היי אמיר
    שייך לקבוצת השירים על – העלמות בגלקסיה
    שיר בילתי נישכח
    למות ולמות
    אתמול ראייתי בחור שועט בשדרות נורדואו, כניראה שזה היית אתה השועט.. עפ תרמיל ענק, חשבתי שהוא כבד.
    להתראות טובה

  9. הי אמיר,
    אם אגיב עכשיו על הנאמר זה יהיה לעשות מציאות ולהיות במציאות, ואני עייפה היום ונגמר לי האוויר למלחמות.
    ועצוב שבעולם השירה יש אותן בדיוק במקום שבו האמנתי שגרה האהבה.
    ובשיר, היאוש מהמציאות עולה כבר מהשורות הראשונות והעייפות והבקשה לעשות אהבה נשמעת נורא נואשת.
    אתה כותב אין לי כבר כוח למות ולמות, וזה מדהים שישבתי לי היום בחצר תחת כיפת טיפת השמש, וחשבתי שכל יום זה אֶבֶל על היום הקודם שמת, בלי שעשיתי בו חיים, ואיך שאין לי כוח מכל המוות הזה, שבסוף כל הימים שמתים להם אחד אחרי השני אחרי השלישי, ממתין לו היום שבו אני והיום החולף נחלוף מהעולם באותו יום:) כל המחשבות האלה ומשפט אחד קולע אחד שלך: "אין לי כבר כוח למות ולמות".
    אבל זהו, שלא מצאתי את הדרך לעשות אהבה ולעשות אהבה ולעשות אהבה. המציאות מנצחת. מחבלי היוזמות מנצחים. הרעים מנצחים. המחרחרים מנצחים. זאת המציאות. ואין פלא שאני עייפה מידי מכדי להגיב על השיר שאני יודעת שהוא מַעדן לאוהבת השירה שבי, מעדן שנמצא כרגע מאחורי מסך המחשב או דלת המקרר בתקווה שימתין לי עד למצב רוח קריאתי התבטאותי שונה. (טוב למעשה זה שבמקרר אף פעם לא הצליח להמתין, הילדים תמיד התייחסו אליו לפניי).

    • הצילנו מנתק, משיגרה, ממרוץ העכברים של ה'מציאות', מהלא-משמעות והלא-חיים, משינה ושכחה, מבטחון שאין לו הופכין, ממוות בחיים;
      הצילנו כי אין לנו כבר כוח למות ולמות.
      ונאמר אמן.

  10. התשובה הטובה ביותר להשמצות ושטנה מסוג זה, היא המשך המעשה השירי המשותף והגברתו, הדיאלוג השירי, השיר היפה שהבאת כאן

  11. סן פרנסיסקו על המים

    גַּם אֲנִי כְּבָר מוּכָן לִיְרִידָה
    בְּצִיּוּנֵי הַגְּמָר
    בִּמְקוֹם "טוֹב" לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ
    תְּנוּ לִי "מַסְפִּיק" לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ

    חזק ואמץ,
    ארז.

    • אהוד פדרמן

      ארז , שיר יפה הבאת כאן. אפשר גם בלי מרכאות כפולות

    • :)) ויש אומרים 'לא מספיק למות בעד ארצנו' – צריך גם לחיות…

      • שאלה:

        למה במשוואה של המלחמה צריכה להגיע דווקא המילה אהבה?
        ועוד, המילה אהבה, כאן, מנוגדת למציאות.

        ועוד שאלה :
        הקונטקסט, אם לא היית מעמיד את הסכסוך הישראלי פלסטיני על סדר היום, איך היינו יודעים בדיוק מה ההקשר של השיר?

        ואולי, מדבריך מכיוון שמאסת בשיגרה אתה מחפש את האהבה, את השאטה,

        שאלה: אבל מאהבה לפעמים כן אפשר למות, במיוחד בהקשר הפגני שהוא נוסף דרך הפרשנות של דבריך לשיר?

        יכלתי ללכת בנקל לאיבוד בסבך השיר הזה מכיוון
        שאהבה/מציאות (אהבה מנוגדת למציאות) הלא כן, ובתוך האהבה יש גם את המלחמה.

        מילא, אם היית אומר דו-קיום, חיים ביחד על כל הנוסחאות השחוקות.

        אמיר, לא היה כדאי שתצא קצת למילואים? עם השמירות, הרובים, המרדפים האמיתיים – האם שם יש מציאות? או שמא זה סיוט?

        אתה יודע אפשר להמשיך עם זה כמעט עד אינסוף……

        • ב"מציאות" התכוונתי פה למציאות ה'מפוכחת', המחושבת, של שיגרת חיים ויחסים עם מלחמות השום דבר שלהם.

          אבל זה באמת יכול לבלבל. מהו למות? האהבה "עזה כמוות" במובן זה שהיא יכולה להיות יותר מדי, קשה מנשוא, מפוגגת את גבולות האני שאינו יכול להכילה.
          אבל "מוות" יכול להיות גם נשיפת חיים והתרוקנות. אצל שייקספיר 'למות' הוא 'לגמור'.
          אני התכוונתי פה למוות בחיים, במלחמת היומיום, במעגל הקסמים של ייסורי הזוגיות, ב'מציאות'.
          ואת צודקת, שהסכסוך הישראלי פלסטיני סיפק פה הקשר קריטי לאופן הבנת השיר.
          האמת שהמובן הבין-אישי והפוליטי לא באמת נמצאים פה בסתירה. האחד הוא הרחבה של האחר :)
          לילה טוב.

          • לאמיר, המשורר בשחור,

            מכיוון שאני קוראת בדרך כלל גם את התגובות של כולם, הרי היה לי ברור למה התכוונת במילה מציאות.

            וגם במילה למות/לגמור אצל שקספיר.
            אגב, כל אורגזמה נקראת גם מוות קטן.
            אז אולי נשאל למה התכוון שיקספיר?

            זהו סוג של טאוטולוגיה שאפשר להשתעשע בה עד אין סוף.

            אבל מה, טוב שהבאת כאן בהקשר את הראיון עם המשורר הערבי, שמספר על הגלות ועל הכתיבה בנצרת.

            לא חשוב,
            אז מה היה לנו –
            כמה המילים "מלחמה" "אהבה" ו"מציאות" הן מילים טעונות.

            ואתה, הרי כינו אותך חתיך הורס ולו רק בשל שלושה שירים של אהבה שפרסמת ב"הארץ" ועוד אמרו שאמיר אור הוא משורר האהבה.

            לא ככה?

            אז אפשר לקרוא את השיר כשיר על אהבה
            או כשיר על מלחמה.

            אגב, מציאות, או האופוריה של הפסטיבלים, הו, הו…

            ותודה על האיחולים
            אז התעוררתי, תודה.

          • :) צודקת לגמרי. שיר על אהבה או שיר על מלחמה.
            או שיר על המלחמה שבאהבה. או על האהבה שבמלחמה.

          • באיחור מה התעוררתי גם אני. ואכן בקריאה הראשונה לא ראיתי בשיר קשר לקו העימות לולא הקישור שנעשה בו כאן אצלך בפוסט, שכן הוא הזכיר לי מיד שני שירים אחרים שקראתי כאן. האחד שנדמה לי נקרא שירים מורכבים בעניין פשוט "בוא גלה לי איך להלחם בך" והאחר שגם בו נמצאת פניה בזכר והיא "בוא תגיד שאמרת" (נדמה לי שהשפה היא הפונה בהשפה אומרת).זוכרת גם שכתבת בין התגובות על בת קול וחצי שכתבה בשפת זכר (בפוסט שבו הצגת שיר שכתבה) שיתכן מצב שבו כותב מספיק מוכשר על מנת לכתוב בשתי השפות, שפת זכר ושפת נקבה, כך בשיר אהבה מכשפת ישנם שני דוברים "גלה לי" ו"גלי לי" ואהבתם מתבטאת ב"איך להלחם". משם לקחתי הבנה ראשונה של השיר לעשות אהבה כאילו היא מלחמה, כרעיון שבו הכותב דוגל שכך נראית או מתבטאת האהבה.
            הרעיון כשיר הוא רעיון נפלא בעיניי, אבל אינני רואה עין בעין את הרעיון שתשוקה נבנית בצורה כה מיליטנטית. הנמען יכול להיות אדם אחר שהפניה אליו היא בזכר כפי שכבר נדמה לי כי הבנתי בלי קשר לבין אם הוא באמת זכר או נקבה, ואם הרעיון הוא באמת הכנה לקרב אז זה מתאים אולי עבור בנים או בנות פאם פטליות, אבל לדעתי לא לבחורות פשוטות שמעדיפות אותות באותיות ומילים במלמלות.
            אבל שוב כשיר אהבה זהו שיר חזק ומסעיר לקריאה.
            בנוסף, השיר יכול להיות גם שיר פניה של הכותב אל עצמו פנימה שרוצה להתקרב אל עצמו אך לא ללא קרב וזאת למה? כנראה בכדי שלא יהיה לאדם משעמם מחברת עצמו או משהו כזה.
            את הרעיון הזה דגתי בתוך עצמי כי כך אני מתקרבת אל עצמי. אינני רוצה מישהי שם בפנים שתגיד לי שהיא מבינה אותי, אני צריכה ויכוח, דיווח, קריאה בין השורות, סערות, מלחמות פנימיות, שלאחריהן אני יכולה להגיד לעצמי שמשהו נולד אחרי כל הלמות ולמות הרגילים, אבל…לכנות זאת בשם "לעשות אהבה" לאדם עם עצמו זה מאוד מקורי לתאור התאהבותו של האדם באדם שהוא מגלה בתוכו.

          • סיגל, לא חשבתי על זה, וכמובן מרתק לחשוב אם ואיך היחסים שלנו עם אחרים הם סוג של השלכה ליחסים שיש לנו עם עצמנו, או שמא ברבים, עצמינו, שבתוך קהל האני.
            חושב שיש בזה הרבה אמת.

            ומה יש פה באמת? למרות הדמיון שחשפת פה, ב"שיעורים מורכבים בעניין פשוט" חושב שהתכוונתי לשליטה ממש, "מלחמת המינים" או הזוגות בעיצומה.
            אבל כאן ניסיתי לדבר על משחק של גילוי וכיסוי, משחק של תשוקה. ונכון שבעולם הדימויים של השיר הזה הדברים מוקצנים, אבל השיר מבקש להניח הצידה את המלחמה ההיא, של השליטה וההתנהלות בתוך שיגרת הזוגיות והחיים, בתוך ה"מציאות" – למען האהבה והתשוקה.
            חושב שמתח, געגוע, שבירת שיגרה, דמיון והזרה הם חלק מהמשחק הזה, אבל בדיוק כמוך לא אוהב – וזה בלשון המעטה – משחקי כוח פאם פטאליים או מאצ'ואיסטיים.

            לעשות אהבה עם עצמך במובן העמוק של המלה הוא אנקת גבהים ממש :)

          • אמיר, אני מחייכת כאן, נזכרת בהמון שיחות קודמות שהיו לנו בנושא אותם מרכיבי המשחק. כמו תמיד ברוב הנושאים שעלו מתוך השירים מצאנו את עצמנו מסכימים עד כדי כך ששרירי הצוואר בכיוון הנהון הרבה יותר מפותחים אצלי מאלו שנדים לשלילה:)
            ובכל זאת, הזמן עובר ומאפשר בחינה מחדש של כל מיני טענות ואמונות ויש דברים חצובים בסלע שבהם אנחנו תמיד נהיה דומים כנראה, כמו סוג המשחקים שאיננו שייך למגרש המשחקים האישי, לעומת זאת לי יש שינוי בהשגותיי לגבי כל עניין הגעגוע,ומשחק הכסוי והגילוי. אלו תופסים בתוך קשרים קצרי טווח, בשלב מסויים הם יהפכו בעצמם לאיזשהי שיגרה של געגוע, וסקרנות כבר תהיה ב'עליה השלום', וכסוי גילוי יתאפשר אולי רק בעוד איזה בגד שיכסה איזה פריט לבוש מיוחד והזרה עלולה להפוך יום אחד בקצב כזה לממש זרות. אני חושבת שהמשחק הוא לשנות ולהשתנות ולשם כך כל כולי תומכת ביכולותיו של הדמיון שהוא בעיניי אינסופי ומתנה יקרה לכל מי שנחן בו. אני שונאת שיעמום למרות שרוב ימיי אני טובלת בו ואני בקלות יכולה לראות איך ההתענגות הראשונית על כל הקטע הזה של געגוע הופכת לשיגרת געגוע ולהתרגלות למרחק ולשם כך אני מאמינה שאת המרחק צריך לתבל באיזשהי דרך מחברת כדי שלא יהפוך לגוויעה. מה דעתך?

          • הנהון :)))
            בסך הכל כשמדברים קונקרטית זה באמת עניין של מידה. וגם געגוע אינו געגוע אלא דרך מידה של קשר ותקשורת, באופן כלשהו שמתאים לבני זוג.
            כדי להנות מסבל צריבתה של אש הגעגוע צריך להיות אמן ליבוי מדויק מאוד…

          • לא ולא:))) אין דבר כזה להנות מסבל צריבת הגעגוע, אין לדעתי דבר כזה הנאה מסבל נקודה. אני אשקר אם לא אודה שבעוצמות מסויימות (ברמות מאוד נמוכות) אני כן יכולה להתחבר למקום הסובל כאל סוג של הנאה, אבל כשאני מוצאת אותו בתוכי אני מתייחסת אליו כאל סוג של מחלה שיש לנגע. המידע שנמצא בתוכי לגבי סבל מדווח לי שזה משהו מהדברים שניתן להתמכר אליהם, וגם אם מתחילים במינון נמוך גם זה הופך להיות ברמת שיגרה, ואז מצריך הגדלת המינון, עד לכדי סבל ברמות שיש להתרחק משכאלו, ולשם כך, כלומר על מנת לא להגיע לשם, אסור לדעתי לקדש אפילו גרגר אמנותי של זה.
            ולגבי מידת הגעגוע שתתאים לבני הזוג. הבעיה מתחילה בדיוק במילה בני זוג. מדובר על קשר בין מינימום שני אנשים ושני אנשים הם שתי מידות, שני מינונים, שתי דרכים. כשאין געגוע אין את הבעיה הזאת ואז יש בעיות אחרות. אבל הרעיון ה'רומנטי' הזה של געגוע לא יכול להצליח לאורך זמן כי לשם כך נדרשים בני זוג ממש ממש מתואמים ברמות ובצרכים שלהם, וזה כבר חוזר לאגדות על אבירים וסוסים לבנים שהם בדיוק מה שנסיכות עם צמות זהובות ארוכות חולמות, וגם זה בתנאי שלאבירים אין העדפה של איזו נסיכה ג'יננג'ית עם אולר נינג'ות .

          • יש ויש :)))
            עונג וכאב נמצאים על סקאלה אחת. איש אינו רוצה כאב שיניים, למשל, אבל לא רק כאב כזה אלא גם הפחתה בעונג עילאי היא מידה של כאב.
            כפי שאפשר להתמכר לכאב אפשר גם להתמכר לעונג. "וצוף ינקתי עד להישבר חישב ליבי" כותב קיטס.
            וכפי שאפשר להתרגל לכאב אפשר גם להתרגל לעונג. המעבר ביניהם במידה סבירה שומר עלינו מהתקהות התחושה עצמה.
            החוכמה היא לא במשך אלא באיכות, וביכולת ליצור אותה: "אין בזמן אינסופי עונג רב מאשר בחולף", קובע אפיקורוס ושולח אותנו "למדוד את גבולות העונג". חומר למחשבה…

          • אמנם תכננתי לשתף אצל לבנה מושון בתובנה שיש לי כשהיא כתבה על הפשוט והמובן אבל זה מתאים גם לעניין גבולות העונג. אז ככה, יש נושאים לדעתי שבכדי להבין אותם חשוב להניח אותם על ציר זמן ולצידם את האדם, ולשים לב לכך שלצד העליות והירידות בעוצמות, ישנו אדם שמתפתח באיזשהו אופן גם הוא.
            בדרך כלל מכנים את זה התבגרות. אם בקידוש העונג עסקינן, ובחיפוש אחר עוצמותיו וגבולותיו אינני רואה את עצמי מזדהה היום עם אפיקורוס, לעומת סיגל צעירה יותר, שהייתה מזנקת לקצוות ומושכת את הגבולות כמה שיותר. למה אז כן והיום לא? כיוון שהדרך לכך מצריכה לדעתי ריבוי פרטנרים. מגיעים לשיא כלשהו ועוברים הלאה לשבור שיא חדש וכך הלאה צוברים חוויות ומגלים תגליות, ואז באה מעין סוג של התבגרות נדמה לי, ובמזל אם הוא טוב זוכים גם בפרטנר שהוא הכי קרוב לשיאים המוכרים, ואם ניתן אפילו שוברים קצת לשיא חדש. אבל כשנמצאים שם בפסגה מפסיקים לשאוף לעוד, פשוט שמחים על מה שיש, ואולי כמו שאתה אומר מתרגלים לאותו עונג, אבל ראיה בוגרת מאפשרת לדעתי התמדה בקשר, כיוון שקשר עם אדם איננו רק חיפושי עונג ובדיקת גבולות, יש בזה הרבה מעבר, וגם המקום שבו פעם תפשו ההתנסויות והחיפושים התחלף היום בהסתכלות עומק שונה, כזו שנהנית להתענג על אינטימיות, קרבה, חום וחברות. נשמעת סבתית? אני רק נשמעת. סביבי עדיין נשמעים הדי החברה הטוענת נגדי שהגיע הזמן שאתבגר.

          • סיגל, חושב שאפיקורוס היה מסכים איתך. מושג העונג שלו אינו מצטמצם בעונג החושני, והוא גם מתייחס לעונג כמשתנה תודעתי, כלומר כמשהו שאנחנו קולטים כאן ועכשיו במלואו, או קהים אליו. "הברכה הגדולה מכל תיווצר ותענג באותו הרגע עצמו".

          • נ.ב. בקשר ללשון זכר ולשון נקבה –
            לשון היא בסופו של דבר לשון, והשימושים המורכבים שמאפשרת העברית בלשונות הללו מסבכת את העניינים אבל גם מאפשרת מורכבויות שאיש לא היה משער אותן באנגלית. את כל הספר "שיר" כתבתי לנמען זכר, אבל האמת היא שהנמען שם הוא הרבה דברים – לפעמים אשה, לפעמים גבר, לפעמים הקורא, לפעמים אני, לפעמים השיר ולפעמים אלוהים, ולפעמים כמה מאלה יחד. באנגלית כל זה הפך כבמטה קסם ל-YOU אחד שהכיל הכל באופן אלגנטי. והוא הדין כמובן גם ב-I. נוח, אבל גם דל יותר.

          • חייבת לשאול שאלה בנוגע לכך מנקודת מבט שלי כקוראת. בעצם, כמו שזה לא משנה לכותב אם קוראים אותו אישה או גבר, האם יש באמת איזו משמעות לשימוש במן זכר או במן נקבה? הלוא אפשר אפילו לבחור בפניה לאל כאל נקבה אם רוצים. אם לכותב יש חשיבות אמיתית למי הוא פונה ובאיזו לשון אז אני מבינה, אבל אם זה נמצא בתוך הכשרון והיכולת ואין לכך משמעות בעלת חשיבות עליונה אם הנמען יהיה גבר או אישה אז למה בעצם להשתמש ביכולות פניה האלה? במקרים כאלה באמת אולי הכי נכון להשתמש בצורה האנגלית YOU באופן כזה שזה לא באמת משנה מי הנמען. בכל אופן אני חושבת שלי כקוראת לא ממש משנה מי הנמען של השיר למעט סקרנות טבעית שלא אמורה להשפיע על הבנת או הנאת קריאת השיר. ובסך הכל, בדרך כלל באמת מעט מאוד יודעים על נמען השיר, הפניה אל את או אל אתה לעולם ישארו מן נמענים כלשהם , מסויימים אצל הכותב, ולפעמים בעת הזדהות כלשהי הם נמענים פרטיים כלשהם אצל הקורא.

          • אבל זה כן שונה, לא? אם אכתוב לך כאן בלשון זכר פתאום, ותנסי לענות כזכר, זה ישנה משהו בחוויה, לא?

          • נדמה לי שיש הבדל בין כתיבה בתוך משחק לבין כתיבה אמיתית של שיר. אבל כדי לענות על שאלתך הישירה אני נאלץ להרים את הכפפה ולבדוק. לא?
            ראשית אני מאמין שאם תפנה אלי בלשון זכר בהתחלה זה יראה לי מוזר, אולי אף אהיה נבוך ולאחר מכן אכנס לדמות ואהיה זכר בכל עשר אצבעותיי. אבל זה תהליך שצריך לעבור, אי אפשר לחוות אותו בתגובה אחת או שתיים. לדעתי העלית פה רעיון נהדר למשחק חווייתי שיצריך פוסט משלו. אמנם אני עדיין בהמתנה סבלנית לסדנאת הנמרים שהבטחת אבל מכיוון שאני בעד כל משחק אני מוכן לכל משחק. האם רוח המשחק עדיין נושבת בך ובחברי הבלוגיה? (מגלה סוד: קודם כתבתי הכל בנקבה ואחר כך מחקתי את ההא:)
            יאללה שמח:))) ???

          • נכון, סיגל, לא נפתחה עדיין סדנת הנמרים (לא זוכר מה היא הייתה, אבל זה נשמע לגמרי מבטיח).
            ואיך נשחק את סדנת המיגדר הלא מגודר הזו?
            רגע חושב/ת :)

          • טוב, אז היה לנו נשף מסכות ואז זה היה קל. מי שכתב בלשון זכר נתן לעצמו כינוי תואם וזה היה קל. עכשיו זה כמו לעלות מדרגה. אני רואה שתי אפשרויות: האחת לכתוב תחת השם האמיתי ובתגובה לכתוב בלשון הפוך לשם והשניה לכתוב שירי אהבה לבני אותו המין שזה עבורי תמיד היה קל כי כבר כתבתי ואהבתי בנות במילים ואשמח לבחור לי 'אהובה' דמיונית או משהי מהבלוגיה ופשוט לפלרטט לה ת'צורה:))) ואם זה בשיר או בפרוזה בכל מקרה גם בתוך התגובות המגיבות אל הנכתב נמשיך להפוך את מיננו בתקווה שאותה שאלה שעניינה אותי תופיע בצורת תשובה. ואם כבר נשאלתי לאיך נשחק אהיה חצופה ואציע שמתוך אותו ספר "שיר" תבחר שיר נוסף שידגים את השימוש ויאתגר את הקוראים. בזמן שחשבתי אולי חשבת על משחק משלך, שונה או דומה, כך או כך כפי שאמרתי…לא משנה מה המשחק…העיקר לשחק. לא ככה?:)))
            ולסיום אאחל גם ליל מנוחה כי השעה ציוותה עלי: "סיגל או יהושוע או החתול של השכנים…הגיע זמן לישון!"

          • זה דורש מחשבה מעמיקה וחושב שמחר מחרתיים נכנס את מועצת המשחקים המלכותית, ויקום דבר :) אבל בינתיים, מבעד לערפילי המחשבה המצועפת גם אני אשמע בקול השעה והחתול… לילה טוב.

          • אין בעיה, אביא שיר מ"שיר" :) אבל זה עדיין לא משחק. חשבת על משהו?

          • אין בעיה, אביא שיר מ"שיר" :) אבל זה עדיין לא משחק. חשבת על משהו?

          • מקסים, סיגל. אבל למה הוא בועט לו בתחת? מלחמה ואהבה?
            לא נראה לי שהזוג הזה זקוק למלים. הם מדברים נפלא גם ככה :)

          • לאמיר,

            פרויד כבר כתב במאמר "עיקרון העונג" שעונג אפשר להפיק גם מכאב וגם מהנאה. לפחות תביא את דבריך בציטוט. היינו במרכאות כפולות.

            ועוד תהייה, אינך חושב שכדאי קודם כל להגיב לכל מי שהתייחס לפוסט הזה, ונתן דעתו עליו ואחר – כך להיכנס לויכוחים מויכוחים שונים?

            אתה הוא מגן האתיקה הלא כן?
            תחשוב על זה…..

            חוה
            ולא איני מתכוונת דווקא אלי, יש עוד.
            תגיב במכה על כולם ואחר-כך תנמק ותפרט. אנשים מחכים לתגובה שלך קודם לכל.

            מסתבר שיש כאלה והרבה שאתה חשוב להם.

            צ'אן…..

          • חוה, אפלטון אמר את זה הרבה לפני פרויד(והביא לדוגמה את העונג שמפיק אדם מאכילת עפר, וגם.. את העונג שמפיק השותף הפסיבי במשגל אנאלי) ואחריו דן בזה גם אריסטו.

          • משגל? אמיר
            בהקשר של מלחמה/אהבה למה הוא שייך
            לעיקרון העונג שבכאב?
            או בהנאה?

            אופס…….

            חוה

          • חוה, מדובר על הנזילות שבין עונג וכאב. לתפיסתם באופן רגיל אין בזה עונג, והשותף הפסיבי "נותן" לאקטיבי. אם הוא שואב עונג מזה, הרי זה לא 'טבעי', כמו ליהנות מאכילת עפר.
            אפיקורוס ניסה להבחין פה יותר, במובן של איזה עונג הוא בר קיימא ובונה וכו'.

          • מאוד יפה הריקוד הזה!!איזו התאמה!

          • לכן,
            בגלל המשחק הזה שהבאת כאן עם המילים, אנחנו נוטים היום להגיד על השפה שהיא מייצגת מציאות !!! (ולא משקפת).

            אגב, לא רוצה להיכנס בוויכוח ביניכם שהוא חמוד בפני עצמו.

            ההסתלבטות הזאת על השיר האם אינה יוצרת איזושהי רדוקציה של המשמעות שלו?

            בכל זאת הרי כתבת לא רוצה למות ואף חזרת – והשיר הרי די חזק בפני עצמו פוליטי/לא פוליטי?

            לא הייתי רוצה להשאיר אותו כחד איבר ולאבד לחלוטין את המשוואה של האהבה, המציאות והמלחמה גם בהקשרו הקצת קרבי.

            ואם זה בינך לבין עצמך – לא היה די טוב קצת לאבד את הדוחות על אותו מאקרוקוסמוס אלים/הלים המדיר כה שינה מעינינו.

            ועוד שאלה – עד היכן מותר לנו כקוראים להפליג לכת עם הפרשנויות שלנו עד שאנו יוצרים מציאויות חדשות לגמרי הרחוקות מרחק אלפי גלקסיות מן השיר עצמו.

            השיר קורא למשמעות הלא כן?
            חוה

          • חוה יקרה, אל חשש. את רואה שאני טורח בהחלט קודם כל להבהיר את כוונתי בשירים. השיר הוא מבחינתי דיאלוג.

            אבל משם והלאה הרעיונות האלה די מפרים וגם משעשעים, ואני לא חושש לרגע שהשיר יאבד משהו. הרי זה שם.

  12. שיר יפה ורגיש ושורותיו הראשונות כהמנון אוניברסלי לשלום בין עמים ובין אנשים

  13. ממש לא הפתעה
    היה ברור לי שנסראללה יתן בראש
    בהזדמנות הראשונה שתהיה לו !

  14. נראה שבכל דבר טוב שעושה טוב, מישהו מתחיל להלחם ולפעמים לא מפסיק.השיר שלך, בוא ,עם כל העצבות שבמסר שלו דווקא נתן לי שמחה גדולה אולי כי אני רואה שאתה לא מהמוותרים.ויש לנו עוד כמה במשחק הזה שהם לא מהמוותרים , והרבה מהם איכשהו מתקבצים פה ואני פתאום עולצת על הטוב שבין הרע.

    • תודה על העין האופטימית, שירית . האמת שלא חשבתי שהשיר פסימי, אלא יותר כמו הוראות הפעלה עצמית וזולתית שנחוצות למשחק הנדון :)

      • אני מבינה ממך שהשיר לא התכוון להיות פסימי, אבל מהמקום שאני קראתי אותו ראיתי פסימיות קלה עד בינונית. אני אנסה להסביר איפה היא נותנת את ביטוייה בשיר שלך.יש בשיר את הכותב ויש את זה שהכותב מדבר אליו .אותו אדם שאליו מתוקשר השיר , יכול להיות חבר למשחק שאין טיבו ידוע והשיר אינו מפרט ולך תדע מיהו.ולכן יש בשיר רמת סיכון גבוהה מאד,כי ההזמנה למשחק הזה יכולה לעלות למישהו בחייו,ככה אני רואה את זה.
        ויש בו, בשיר, קצת אימה חבוייה כמו בסרטים הנפלאים של היצ'קוק.אנל כמה טוב שיש אהבה.

        • שירית, נכון, השיר מעביר תחושה של סיכון, אבל הנמען יכול להיות דווקא מישהו מוכר היטב, אולי מוכר מדי.
          קצת אימה וסכנה יוצרים מידה של אי ודאות, מתח, סקרנות, אדרנלין… אם הכל היה בטוח לגמרי, לא היינו נרדמים?

  15. כמה נכון אהבה ולא מציאות, אולי בסוף השירה תנצח.

    • לאמיר,

      יפה לך בשחור.
      ויפה לך גם לקרוא שירה כמו איזה זמר רוק/פופ מול מקרופון – במקום להתראיין בלבן מול מנחה בוטה וצורחת.
      כי מן הקריאה גם עולה הקול וגם השקט.

      הדיאלוג בינך לבין עדי עסיס אותי אינו מפתיע.

      ביום שבו התקשורת מגיבה לאמנות – הגענו לימים טובים מכיוון שהאמנות הפכה להיות כל כך זרה לתרבות הצריכה מלאכותית שך מסכי פלזמה ענקיים, רמקולים שקוראים בצרחות ובקולי קולות.
      תעמולה, הפגנה ושטנה.

      ואז עומד משורר – הוא לא שר – הוא מקריא שיר ואם המילים צורבות מספיק את הסביבה לחיוב/שלילה וויס ורסאי האם לא נאמר דיינו.

      באמת מרוב דוחות וכוונים כבר לא יודעים מהיכן הכל התחיל ומאיזה צד הגיח מישהו – רק שבתוך האבק הנוראי הזה אפשר יהיה להגיד "אני לא רוצה למות"

      תאר לעצמך שיהודה עמיחי כתב לפני עשורים מספר
      "אני רוצה למות על מיטתי" (לא בשדה הקרב)
      ואתה בכלל אומר – שם – אני/אתה/הוא לא רוצה למות!!!!

      חוה

      • ועוד,

        הלכתי בעיקבות הקישורים שלך.

        הגעתי לקריאת המחזה "שבע ילדות יהודיות". עד עכשיו יש לי צמרמורות מקריאת המחזה. אין זה באמת משנה מאיזה צד הוא נכתב – המוטו הוא יהיה תדיר "אנחנו לא רוצים למות". ואולי הפעם ברבים.

        חושבת שהיה צריך אומץ רב, ובאמת ראייה רב -תרבותית ופלוראליסטית כדי להעלות את המחזה בפסטיבל.

        אגב, קריאה עצמית מאפשרת לי לערוך העמדה אישית דמיונית של המחזה מבלי לראות אותו _ כל בימוי בעצם הוא אינטרפרטציה.

        מה אומר אמיר, ומה אכביר מילים – המחזה, המשוררים המתראיינים אומרים את הכל בעצמם. רק שאני חייה באותו הדור שמצליב בין הפחד – העקיבה של הפחד, הזיכרון של הפחד והתוצאות של הפחד לבין המשך ההיסטוריה שיש בה הרבה פחד – שבה אנשים אחרים במדינות אחרות מגורשים מבתיהם חיים בפחד יומיומי.

        אבל נשאלת השאלה, הפוליטיקאים האין הם נועדים מעצם היותם פוליטיקאים לשמר את אש המלחמה? ואולי לא?

        מעניין, הרצל בספרו אלטנויילנד ראה את היהודים והערבים חיים בשלום.

        מה אומר? כל הכברת מילים תהיה מיותרת.
        חוה

        • חוה, את צודקת לגמרי ביחס למוטו של ההצגה. אבל אשר אליי – שימי לב שבשיר הדובר לא אומר שהוא לא רוצה למות, אלא שהוא כבר עייף מלמות שוב ושוב : "אין לי כבר כוח למות ולמות"

      • ממי, כפרה, אמיר

        כל כך רציתי כאן תגובה ואין,
        נאדה, כלום. ואני על סף בכי.

        אגב, במשכב זכר אני לא מבינה, גם לא ראיתי.
        חיים כהן השופט טען שמשכב זכר הוא מעניינו של צנעת הפרט ואין לרשויות כל דריסת רגל. זה היה מכיוון שעד לשנת 1963 היו שולחים גברים שקיימו יחחסי מין לכלא.

        טוב, זה היה הרבה אחרי אפלטון ואריסט.

        תגיד למה שכתבת המקבל – זה היה בכוח או בהסכמה, כי יש הרבה הבדל. מכיוון שאז אנחנו שואלים אם היתה כאן הטרדה מינית ואפילו אונס או לא.

        אגב, אתמול בכלל לא שמתי לב שמדובר על צד מקבל וצד נותן. חשבתי לתומי שמדובר במשגל רגיל, אתה יודע בין גבר לבין אישה.

        ועוד משהו, במילה יקרה, זוהי מחמאה או שאתה מתכוון לזה שאני מציקנית, ומדקדקת דקדוקי דקדוקים ואז צריך פשוט להשתיק אותי.

        אגב, אני צריכה לבדוק איפה המרס שלי ואיפה הונוס. כל המפה האסטרולוגית שלי השתנתה. פעם חשבו שהאופק הוא בטלה. אבל היום הוא זז לדגים וזה משנה את כל המיקום של הכוכבים. מה שכן אין לי אפילו מזל אחד במזלות האדמה. אתה יודע מה זה?
        כולם מרוכזים באש – הרוב והשאר באוויר וקצת במיים.

        אתה חושב שיש לי הנחה. או שלפי הפוסט החדש שפתחת אפשר להתגבר גם על המפה האסטרולוגית.

        בכל אופן, המשורר בשחור הוא די הברקה ואתה אפילו לא כתבת על זה דבר וחצי דבר.

        איזה באסה!!!!

        • חוה,
          באנגליה הייתה (בעצם עדיין יש) אופנת משוררים כזו – כולם בשחור. תמיד לפני שהייתי נוסע הייתי אורז בגדים שחורים להופעה…
          לגבי אפלטון – מדובר במין בהסכמה.
          ולגבי הכוכבים – מפה אסטרולוגית לא אמורה להשתנות, אבל בכל מקרה אלה רק הנתונים. מה שחשוב באמת הוא מה את עושה בהם.

          המשורר בשחור :)

          • למשורר בשחור
            תודה על ההתייחסות.
            אני אוהבת שחור, ואני אוהבת לבן.
            עד היום ראיתי אותך בחולצות לבנות, אלק, או היינו מחוייטות.
            בלקחת אויר ראיתי אותך בטי-שירטים למיניהם ושאר בגדי חולין.

            אז ככ, את המראה המחוייט אני מאוד אוהבת. כזה אתה יודע עם חולצה אפילו בבז' או בצבע עדין אחר, וגם עניבה. מראה נקי (מקווה) של גבר – אתה יודע אנשי בנקים, משרדים – עורכי דין ואח' מנכלים, סמנכלים ועוד.

            כמו שאמרתי לך זה מראה, שכאשר יש את הגוף הנכון והלוק הנכון הוא ממש אחלה. וככה פחות או יותר יצא לי לראות אותך בתמונות.

            ופתאום ראיתי אותך בשחור וזה הסתדר לי אחלה ונהדר (קצת מזכיר את שלום חנוך – שלום, אגב היה סקסי בטירוף)
            והשחור פשוט התלבש עליך בול, אבל ממש בול, עד שהלבן נראה קצת לא לענין.

            למה, תרשה לי להסביר – אני תופסת אצלך צדדים די בוהמיינים – השרשרת, ועוד כל מיני מאפיינים – השער המתולתל, ששזור כבר גוונים אפורים/לבנים, אפילו התלתלים והשירה כמובן.

            פתאום זה הסתדר לי נהדר.
            אגב, באנגליה – כל הנשים לובשות שחור בערבים כשהן יוצאות לפבים עם שרוול קצר ושאר נצנצים מאוד אלגנטיים (הם יודעים לבלות האנלים האלה – בטח אין להם את האל- יהוה/אלוהים – או איך שתקרא לו).

            אז זהו, זה התאים לך, זה נראה טוב, והעיקר זה נראה טבעי.

            לגבי אפלטון לא כל כך הבנתי – למה יש צד נותן וצד מקבל שכואב לו אם זה בהסכמה. אבל ושוב יש אבל גדול – אפלטון מעולם לא היה אהוב עלי – אני כבר מעדיפה את הוסרל, כל מיני פנמנולוגים – שיט עד שתפסתי מה זה בפילוסופיה, ואחרים. על – כך פנים אפלטון – לא מדבר אלי, כמו שתומס מור היום כבר לא מדבר אלי, כמו שהנסיך של מקיאוולי לא מדבר אלי.
            אבל אפלטון תמיד הוזכר, כי היתה איזו חובה להתייחס אליו.

            אגב, פילוסופיה למדתי דרך הספרות – כי הייתי חייבת.

            לגבי המפה האסטרולוגית – זה ברור לי. המארס שלי בסרטן – וזה מקום די נפול בשבילו – ובכל אופן אני שוחרת אלי קרב – שלא כמוך – אבל זו תכונה שהתפתחה אצלי. היא לא היתה קיימת.

            גם השמש שלי היא באריה והירח בדלי. עם הזמן למדתי להתחבר יותר אל הדלי ולא כל כך לפעול ממקומות של אגו כמו האריה.

            לגבי השאר לא אפרט כאן, רק אזכיר שהאגו של האריה מאוד הפריע לי בעבר – לי אישית, זה מאוד קשה לפעול כל הזמן ממקומות של אגו – עשיתי עבודה ודי הרגעתי אותו ועכשיו יותר קל.

            אני בהחלט מאמינה שאפשר לעבוד על מפות אסטרולוגיות.
            ואני מאמינה שהעיקר הוא ללמוד ולהמשיך להתפתח כל החיים.

            לגבי אלוהים – אני מגיבה כאן. המסה מבריקה, אבל מאז שיש כל כך הרבה פלגנות בעם והדרדרות של הממסד – אני חשה שגם הקשר קצת התרופפו.

            ועוד משהו האתוס של ה"למות" – כמו שאתה מציג אותו שמהדהד אצלנו בארץ מתחילת המאה – הוא רעיון חדשני באמת – זהו למות ארכני כזה שאינו מסתיים עם המון נקודות……. להמשך.
            כמו שכתבתי למותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת.
            יפה הרעיון.

            תודה על התגובה.
            חוה

    • חני, המציאות עוברת, שירה נשארת…

  16. סמיח אל קאסם איש המעלה. וכל מפעל של הושבת שני הצדדים אל שולחן אחד– הוא מבורך.

    הפסטיבל היה יפה ומאד פרו-פלסטיני.

  17. אמיר, צר לי לומר שאין בתגובות העוינות לפסטיבל שום דבר מדהים. מאז ומעולם, ספרות ושירה וכל מעשה אומנות המבטא שאיפה אישית, אנושית ואוניברסלית לחיות בלי איום של מלחמות
    (ובכוונה אינו אומר 'לחיות בשלום'- כי מטבע הלשון השחוק הזה שימש גם את גדולי שופכי הדם בהיסטוריה) ולא משמש שופר לאיזו אידאולוגיה חשובה מהחיים – היוו תמיד איום על נושאי דגל אותה אידאולוגיה.

    אשר לקברניטים עצמם שלכאורה אמורים להביא לביטוי מעשי את שאיפת אזרחיהם לחיות בלי איום מלחמות ולמעשה שאיפתם היא כוח ותהילה לעצמם, אלה יודעים היטב שלאורך ההיסטוריה, רק שלום שהושג בכוח מלחמה נשא בחובו זרעי תהילה למביאיו – בעודם בחיים.

    וכאשר רוב רובם של הפוליטיקאים משתעשעים ברעיון של עשיית שלום בדרכי שלום, עומדות אל מול עיניהם דוגמאות כמו יצחק רבין ואנוור סאדאת.
    וישמור אלוהים את אובמה המחויב להצדיק את פרס נובל לשלום שזכה בו

  18. בדיחה של הלוזר

    על התקדמות המו"מ בין ישראל והפלסטינים …:

    http://www.halooser.com/

  19. בדיחה של הלוזר

    על התקדמות המו"מ בין ישראל והפלסטינים …:

    http://www.halooser.com/

  20. תמי כץ לוריא

    אמיר
    מאד מאד יפה.

    וּכְבָר לֹא יִהְיֶה בָּרוּר

    מִי הַסּוֹכֵן הַכָּפוּל וּמַהִי סִבַּת הָרֶצַח

    וּמִי

    קָרַע

    אֶת לוּחַ הַמִּשְׂחָק-

    כמה מדויק וכואב

  21. מרוב ריגולים, ולימוד על דרכי האויב, נעשים דומים בסופו של דבר ומוכרים היטב. זה רעיון, לא חשבתי על זה…אבל זה הגיוני, כדי להתקרב לאיוב עליך לרגל אחריו.ומי שלא אוהבת לרגל?

    • טוב אלה הוראות הבימוי, לוסי…
      מלחמה ואהבה, מתח ותשוקה.
      חושב שמי שלא אוהבת לא תעלה באש, אבל אולי תזכה באהבה וחברות.

  22. יצירות אמנות בכלל, וספרות הפרט, היו מאז ומעולם שנואות על הפוליטיקאים, ובצדק.
    במיטבה, אמנות מגבילה את כוחם. בשיאה, היא עשויה למוטט את שלטונם.
    האמנות שנואה גם על התקשורת המסחרית — היא מצביעה על נחיתותה ההבעתית ורדידותה הנפשית.

    • מסכים עם כל מלה, גיורא, אבל שמת לב איך פוליטיקאים אוהבים לצטט שירה בנאומיהם, באזכרות ובעצרות?
      אמנות אינה שנואה עליהם בבית, אבל לא פעם מאיימת כתופעה של דיבור פומבי.
      למעשה היחס לאמנות יכול להיות מדד ליושרתם וכוונותיהם של אנשי ציבור.

  23. הַאהַבָה אֵלַיִךְ הִיא מִלְחָמָה בִּי,
    שֶׁאוֹמֶרֶת
    כִּי תְּהוֹם.
    שֶׁאוֹמֶרֶת
    כִּי אֵין לִי אוֹרֶךְ לְגַשֶׁר עַלֶיהָ.
    וְאַתְּ לֹא נִפְרֶשֶׂת מִצִידִי
    לֶאֱחוֹז בְּיַד קְצָרָה מִידַי.
    הָאָהבָה אֵלַיִיךְ טוֹבָה לַךְ,
    אַתְּ אוֹמֶרֶת.
    הִיא מִלְחָמָה בִּי
    נֵאֱבֶקֶת כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ
    בּוֹלַעַת חָלָקִים חַשׁוּבִים לִי-בִּי
    שֶׁאֵין לָהֶם מָקוֹם אֶצְלֵךְ
    אַתְּ אוֹמֶרֶת.
    וְאֵין לִי מָקוֹם אֶצְלִי יוֹתֵר,
    אנִי אוֹמֶרֶת,
    הַמִּלְחָמָה שֶׁמַתִישָׁה אוֹתִי יוֹם יוֹם
    לֶאֱהוֹב אֹתַּךְ כְּמוֹ שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת
    בְּשֶׁקֶט
    אנִי אוֹמֶרֶת,
    בַּשֶּׁקֶט
    אנִי אוֹמֶרֶת,

    שֶׁאֵין בִּי.

    • יפה וכואב, 'גם אני'. קשה עם האהבה הזו, כשהזולת הוא האחר. האחרות הזאת מסעירה ומושכת לעיתים, אבל לא פעם גם לא עונה על ציפיות וצרכים שלנו.

      אז כן להיות או לא להיות?
      השקט שלה הוא הרעש שלך, את אומרת.
      הלב שנלחם למען אחת בוגד באחרת.
      בני אדם, מה חבל, אינם כפיות :)

      • הַמִּלְחָמָה בְּהַבְטָחָה
        שֶׁנִתְּנָה עִם כָּ וָ נָ ה
        לְעוֹלָם אוֹתוֹ לֹא לַעֲזוֹב
        וְלֹא לַחֲדוֹל מִלְאֶהוֹב.

        וְקַל לְהִתְנַּעֵר מִמִלִּים שֶׁל אוֹתִיוֹת
        וְקַל לְהִתְנַּעֵר מִמִשְׁפָּטִים שֶׁל הַבְטָחוֹת
        אַךְ מָה שֶׁלֹא עוֹזֶב אֶת בִּגְדֵי הַנְּשָמָה
        וּמָה שֶׁמַכְתִּים בְּגַל שֶׁל אַשְמָה
        זֹאת אוֹתָה כָּ וָ נָ ה.

        וְנִסִּיתִי לִשְׁטוֹף בְּמַיִם
        הַכֶּתֶם לׁא
        יוֹרֵד
        לְחֲשִים וּתְפִילוֹת
        עַדַּיִן
        מוֹרֵד
        אָבֲקוׁת וּמְרַכְּכִים
        וְהוּא פָּשוּטנִדְבָּק.

        וּבְאוֹתוֹ הַזְּמָן בֵּינָתָיִים
        רַק
        יוֹצַא לִבִּי אֶלֶיהַ

        הַיּוֹדַעַתאֶת שֶׁאָמַרְתִי,וְתֵדַעאֶת שֶׁלֹא אוֹמַר.
        רַק לֹא לַצֶאתמִדָעָת זֹאתיוֹדָעָת.

        שְׂדֶה הַקְּרַב פּוֹעֵר פְּצָעִים
        עַד כִּי תִּתַּם מַעֲרָכָה
        וְיָדָהּ קְצָרָה
        לְעִיתִים מִתְאֲרֶכֶת

        אָבָל שֶׁקֶט

        אֶין לִי אֶין בִּי אֶין לִי
        אֶין לִי-בִּי
        וְכִי אֶיךְ יִהְיֶה?

  24. חזרתי לשיר, אמנם בלי משחק, אבל לשיר קוראים בוא, והנושא שלו מביא אותי לחזור לכאן להמשך דיון, אז באתי:)
    אז לא בהקשר שבו הוא נקרא בפסטיבל, אלא בהקשר של אהבה שהיא אחרת, ומשמרת את המשיכה והתשוקה. מתוך השיר נדמה היה לי שזה תאור של קשר, אולם במציאות אמיר, לדעתי זה שיר שיכול לתאר רק התחלות של קשרים.
    ההתעניינות הזאת בבן או בת הזוג, הלמידה את האחר, בין אם מתוך סקרנות או כריגול, לצרכי כיבוש סתמי או בדרך להתקרבות של אהבה היא רק בהתחלה. בקריאה הראשונה קראתי נעשה אהבה לא מציאות, והבנתי מתוך זה שהשיר פונה לאדם מוכר שעושים איתו ביחד מציאות ומרגישים מוות. קראתי בשיר נסיון לצאת מהמציאות הזאת ובקשה להתחיל לחיות.
    בהמשך הזמן הבנתי שכנראה המציאות והמוות הם התחושה טרם אותה הכרות וזאת מתאור הריגול, עמדות המשמר ומשתפי הפעולה ועבודת ההכנה שאליה מזמין השיר את הנמען.חושבת שזה חייב להיות שיר משלב מוקדם בהכרות.
    מאמינה שאין זה מן הנמנע להגיע לשלב של השגרה, אבל לא כל שיגרה חייבת להיות שגרע בכלל.לא מוות ולא מציאות שרוצים לברוח ממנה. באופן אישי אשתף, שלא מזמן בדקתי את הקטע הזה של התחלה, היה שם רצון לבדוק מהו הכוח המניע התחלה של קשר בין שניים, והממצאים לא מעודדים.
    לסיום, יפה לך שהללו (ההתחלות) מולידים בך שירים, לשם כך נצרכת מנה לא קטנה של התלהבות, כנראה שאני את הלהבה שלי מה"התחלות" כבר איבדתי. לא אוייב, ולא נעליים:)

    • סיגל, לא בטוח שחשבתי על התחלות. אולי להפך – על אסטרטגיה לשימור הראשוניות של ההתחלה גם בהמשך, כשהקשר מעמיק. כלומר, לשמור על מספיק סערה ואי בטחון בתוך ודאות היחד, לשמור על הזרה מספקת, על המתח המאפשר מסתורין, תשוקה וגעגוע – גם כשיש היכרות וההתלהבות עלולה להתחלף ביזיזות מנומנמת משהו.
      אבל הכל כמובן עניין של מידה – ובזה כל אחד מאיתנו שונה.

      • חושבת שאנחנו בהחלט שונים בראיה המקיפה של מערכת יחסים. אני לא בעד געגוע בקשר שטווחו ארוך. שהלא אם שניים רוצים להיות ביחד אז הם צריכים להיות ביחד בלי הסבל הזה של הגעגוע. כי זה לא משנה באיזה אופן הגעגוע יפתר… הוא יפתר. כלומר, דרך אחת היא להקטין את המרחק ולהיות ביחד בלי להתגעגע, ודרך שניה היא להתרגל לגעגוע ולהפסיק לחוות אותו, ואז נדמה לי שזה יוצר את ההיפך ופשוט מגדיל את המרחק.
        ולזה מתחברת ההזרה, אז באמת מפגישה לפגישה אין את החיבור המידי והטבעי שיש בין שניים שהדביק אותם הגעגוע ויש מפגש של שני זרים, שבסוף המוח שלהם, הם יודעים שהם חברים ונאהבים, אבל צריכים לעשות דרך להתקרב מחדש, וזה נראה לי מתיש ובזבוז זמן וההפך מהשיר שלך, כיוון שפגישה מחודשת עם מי שאוהבים צריכה להיות בעיניי התחברות מטורפת של שני קטבי המגנט שמצאו סוף סוף האחד את השני, אבל עם ההתרגלות לגעגוע וההזרה שנוגעת בזרות, זה לא מאפשר ולא משמר תשוקה.
        ומיסתורין זה מצחיק אותי. ראשית כי אני אוהבת מסתורין רק בסרטים, כמו גם שלדעתי זה משחק של הסתרה שאני לא אוהבת. זה ההיפך מכל מה שאני מאמינה בו בעצם, שזה פתיחות, שיתוף, ולדבר על הכל. אני רואה בקרבה סוג של התמזגות שבה האחד מכניס את האחר לכל פינה שבו, ואילו במסתורין אני רואה הרחקה, גדרות וחוצצים.
        בהתחלה זה אולי מתחבר לסקרנות בריאה ויצירת משיכה, אבל אם המסתורין לא נפתח ומתגלה בו פרח, אז הוא סתם אבק בעין בעיניי.
        לא. לא כך אני רואה הכרות מתמשכת, לדעתי זו אמורה לזרום לשני אפיקים חיוניים, האחד הוא לעומק והשני הוא להשקעה, בדיוק על מנת שזו לא תהפוך לה ליזיזות מנומנמת, אלא תמיד תגע בקצה. איך עושים את זה? משקיעים את כל הלב, את כל היצירתיות ואת כל הדמיון האפשריים, ובמקומות בהם אין את שלושת המרכיבים האלה או שהם לא מושקעים, סופו של קשר לדעוך ורק כוח האנרציה ואילוצים כאלה או אחרים (ילדים, נוחות וכו') משאירים זוגות לנמנם ביחד את חייהם.
        ברור לי לאור מה שכתבת ולאור מה שכתבתי שזו לא רק מידה, אלא ממש הבדלים משמעותיים באיך שאנשים מוצאים לעצמם את מי שמתאים להם, אבל ללא שיחה מקדימה על הנושא, כשכבר זוג מוצא את עצמו מחובר עם הלב ודברים שטובים ביניהם, ולפתע מתגלה הבדל באיך הם רואים את השלב שבו שומרים על הלהבה לאורך זמן, זה קשר שנידון לתסכול אם יתעקשו עליו, או לכאב אם יחליטו לפרום לב מלב. זה כבר מוביל לשיחות אחרות שהיו לנו כאן בפוסטים הראשונים, שמאוד חשוב בתחילת קשרים לעשות תאום ציפות ולראות שיש השקה בראיית הדברים החשובים, והבעיה היא שלא תמיד עושים את זה, או לא תמיד מודעים לכל השלבים שבקשר, או לחלופין תובנה אמונתית כלשהי עלולה להתחלף לאורך הזמן בתובנה אחרת שעלולה ליצור חיץ מצער.
        נו טוב, אני בטח נשמעת כותבת בנימה משביתת שמחות, אבל כמו שכתבתי בתגובה הראשונה על השיר: כשיר וכדעה אני אוהבת ומתחברת לרעיון ההזרה הגעגוע והמסתורין, אך במציאות אלו פשוט מתחברים אצלי לזרות, ריחוק והסתרה ועם הללו לא באמת הייתי רוצה לשתות כוס תה:)

        • סיגל, כתבתי את השיר הזה די מזמן.
          מסכים אתך שדרושה התאמה לא רק ב'מה' אלא גם ב'איך'. צריך המון יחד (גם ואולי בעיקר מבחינת האיכות) כדי להתגעגע כשאין.

          • באופן כללי אני די מסכימה איתך אבל יש לי כל מיני אבלים להוסיף אבל זה לא באמת משנה כי אי אפשר לדבר התאמה באמת. או שיש או שאין. ואם יש זה לא אומר שאפשר לנוח על הזרים של דפנה, כי עבודה ורצון משותף והשקעה ושיח חייבים להיות ערוצים פתוחים לאורך הדרך. תמיד.

          • ויש גם אפשרות שלישית:)
            http://www.hostpic.biz/uploads/f37a438d6c.jpg

          • מתגעגעים לג'ורג', מה? אין כמו שיטת הדוגרי :)

השאר תגובה ל טובה גרטנר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור