אמיר אור
נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות.
על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות.
אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן.
ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער".
אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.
גירסה 1
4. תמיד עשה כמיטב יכולתך: נכון!, אני פורחת ואפרח. ומה איתך זרע?.
3. אל תניח הנחות: (למרות שזה לא סוף העונה –אין הנחות ואין אנחות)
זרע תגיד, אנחנו מכירים, נכון?.
2. אל תיקח דבר באופן אישי: זרע, אתה שומע?, אמרתי לך שזה לא אישי!.
1. היה טהור בדיבורך: תגידי פרח, את באמת מתכוונת שזה הכל בגללו, כזה כאילו?..
הזכרון! – – –
וכמה חזק ועצום המקור אצל רבי נחמן מברסלב:
"אני זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף"
…אבל אני זוכר גם כן "כשהיה הנר דולק".
…אבל אני זוכר גם "כשהוליכו הגרעין לנטוע הפרי"…
ענה החמישי, שהיה יניק עוד יותר: אני זוכר גם "החכמים, שהם היו חושבים וממציאים את הגרעין". ענה הששי – – – שהוא זוכר גם "את הטעם של הפרי קדם שנכנס הטעם בתוך הפרי." ענה השביעי ואמר "שהוא זוכר גם את הריח של הפרי קדם שנכנס בפרי".
ענה השמיני ואמר, שהוא זוכר גם "המראה של הפרי קדם שנמשכה על הפרי". ואני (הינו זה הבעטליר העור שמספר כל זה) הייתי אז תינוק לגמרי, והייתי גם כן שם. ועניתי ואמרתי להם: אני זוכר כל אלו המעשיות, ואני זוכר "לאו כלום"!
זהו ידעתי שזה היה שבעה, אבל לא זכרתי איזה. סיפורים נוספים על בן הרב שהשתגע והתחיל לקרוא קוקוריקו, עד שהביאו רב, תלמיד חכם שידע להלך עימו על פי דרכו וירד עימו מתחת לשולחן, וכאשר שניים משתגעים, כבר לא צריך להשתגע. משהו עם הינדריק שזה תרנגול. ויש גם את הלב והמעיין.
אמרתי לך אמיר, שבסוף זה יוביל למשהו שמח בעזרת סייעתא ד'שמעיה/א.
נדמה לי שמישהו כאן רוצה להתפרק מן הפוסט "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"? האם במובן גרפן, גרוכן,….
אתה יודע, יש לי רעיון לכתיבה. במקום לכתוב על היוונית הקדומה, כדאי אולי לכתוב על התפתחות השפה בטלנובלה הקדומה, ואחר-כך העברית שהתפתחה לה.
שפה שקרמה…..
זו די העברית היום, כי מה לנו וללונדון וקרשנבאום, להישרדות ולבלוק. תן לנו איזו טלנובלה עסיסית שאפשר יהיה להשתגע.
אתה לא תקבל את ההצעה שלי…….. אבל בכל זאת, תחשוב כמה מטעמים יש בזה. אין בזה מין (רק מרומז) אבל כמה דרמה (בגרוש) וכמה אהבה, והסתבכויות על גבי הסתבכויות פלונטרים, שחמשת השלבים של אריסטו בטרגדיה היו מחווירים לעומת מה שקורה שם…. והשפה במקום חבל"ז… סוף הדרך!!!!
יוסי, שמח שנזכרת בסיפור הנפלא הזה, וגם הבאת ממנו כאן. חושב שאנחנו מדברים על אותו מישור, ושמח בתגובתך, אבל האמת שלא מהז' בעטלירס של ר' נחמן חצבתי את הזרע הזה. שהרי שם מדובר בזכרון הראשית, זיכרון המתקדם על ציר הזמן, ואילו כאן – בביטולו. הזיכרון חל על העתיד ועל העבר בשווה.
זרע הפרח הזה הוא בטח לא פרח הסיגל, אולי התכוונת לאלמוות הכסף או עכובית הגלגל אולי לעלקת חרוקה או לחומעה ורודה אבל בטח שבטח לא פרח הסיגל.
אבל כשיר שאומר כל כך הרבה בכל כך מעט זה כל כך יפה שמתחשק לזכור גם.
לזכור מה? מאז שכתבתי את התגובה כבר שכחתי:)
בכל אופן כנראה כשכתבת על פרח בתור מי ששמה מתנגן לה פרח וחתימתה היא ציור של פרח, סביר להניח שדברתי בתור פרח.
בתור סיגל האדם אני מבינה שאולי גם אנחנו יכולים לזכור קדימה ואחורה אבל מבחינתי לא באמת מעניין אותי מה ששכחתי, אנחנו בעצם בנויים ככה מלכתחילה כשכחנים גדולים אז למה לנו ללכת נגד עצמנו?
אוקיי אמיר, נניח שהכל שם. לא ברור לי לשם מה. לו הייתי זוכרת כאב לידה לפני שילדתי, אין צ'אנס שהייתי יולדת ואולי אסתכן ואומר שאין צ'אנס שאיזה אישה הייתה נכנסת ל"סרט" הזה. אז ברור לי שעוצבנו לשכוח וטוב שכך. אפילו אחרי שילדתי, זוכרת את הזעזוע מכמה שזה כואב עד שכאשר האחות בקבלה, ביום השחרור איחלה לי להתראות עניתי לה: "אין צ'אנס שנתראה, אני לא חוזרת הנה". היא חייכה וענתה שאני כן חוזרת כי לנשים יש זכרון של צב (אין לי מושג איזה זכרון יש לצב, אבל היא צדקה לגביי, כי חזרתי עוד ועוד. נכון שכבר ידעתי שיכאב לי, אבל ממש את הכאבים זכרתי רק בזמן הכאבים עצמם. וכשאתה כותב זוכר, ואני מבינה זיכרון, אני מבינה שלא מדובר בזכרון מהוּהַ של:" כן, אני זוכרת במעומעם שכאב לי" אלא ממש זכרון עם כל העוצמה שבו, ולכך התכוונתי. שזה לא רצוי לאנושות בכלל כי זה עלול להביא לסופה. (וזה רק מהדגמא הקטנה של זכרון עצב לידת הבנים, שלא לדבר על חייל ש"זוכר" שהוא "ילך" לקרב וימות או ראש ממשלה ש"זוכר" שהוא ישיר שיר לשלום וירצחו אותו).
סיגל, נכון. זו בדיוק הסיבה שאנחנו שוכחים. ובכל זאת זוכרים גם אם שכחנו, וזה שב ומבצבץ – ברגעים של היסח אי-הדעת.
שירית כתבה יפה ב"מן הנצח אל הזמן" על רמות שונות של הזיכרון. אפשר להוסיף ולומר שלא לחינם לא הכל נוכח במלוא חיותו מול עין התודעה, אלא נסתר ממנה ברמות שונות בדיוק בגלל טביעות הכאב שמותירים בנו החיים ומנגנוני ההגנה וההשכחה שלנו.
לא בלתי סביר שיש בזכרוננו גם דברים גרועים מצירי לידה.
ברור שיש. כאבי שיניים למשל. חסר לי רק לזכור כל החיים כמה שזה כואב וכמה שזה כאב וכמה שזה יכאב. ולחשוב שאין לאן לברוח מזה שאפילו "מכתב פרידה" לא יפריד ביני לבין השיניים. אמא'לה.
מסתבר שהזרע מוקף בעבר ועתיד, הוא לא מודאג, יש הווה….
הוא הזיכרון המחפש להביא עצמו לביטוי. בלי זה אין לו הצדקה להיות הוא.
הפרח נושא את הזרע שזוכר אותו כפרח, כמו בבושקה…עד להתחלה, אבל מי קודם למי?..:)
לפרח אין ברירה- הוא פורח כי "אלו הם חייו", כמו הזרע.
האם לאחד יש קיום בלי השני?
זה שיר זן. מה יהיה? כמו השתלה במוח, כל היום אזכור אותו…:)
ולמטה יש קישור לארבע ההסכמות, למה אמיר?
אמיר, אני זוכר את השיר הזה. קראתי אותו בעבר. במינימום סמלי לומר את מחזור החיים בטבע. זה יפה. הוא תמיד מזכיר לי, ופה אני כמובן חייב לצטט דבר בהקשרו, שיר של ריינר מרייה ריקלה בתרגומו של משה הנעמי הלוא הוא זינגר. רק שאצל רילקה בשיר הקצר קיימת באופן דומיננטי האמונה באלוהים, מה שלוקח את השיר למקום טיפה אחר. אני מצטט מתוך הזיכרון. לא קראתי את השיר שנים ואם למישהו יש הספר בבית, "באור חיפשוך מלאכים רבים", ספר נפלא, שיצא בזמורה-ביתן בשעתו, שיבדוק אם דייקתי: "אני מוצא אותך פה בדברים איתם אני הולך כאח/ אתה נשזף כזרע בזרעים ובגדולים אתה גדול כל כך/ זהו משחק מופלא של הכוחות העובדים כמשרתים בכול/ לגדול בזרע/ בגזעים לחדול/ ולתחייה לקום בצמרות". רני
המילה זרע – מקבילה למילה זרע
המילה זוכר מקבילה למילה זוכר
המילה את (מילת יחסות) מקבילה למילה את
המילה פרח מקבילה למילה פרחה
ואולם בין ה "זכר"
ל "יזכר"
נוספה בסל הכל י' אחרת
והאות י' הרי מסמנת את האלוהות בהתגלמותה.
לרבות כל מה שאמרתם כבר על ההוויה על התפתחותה מן העבר על העתיד ואל הנצח טמונה באות י' שהיא האלוהות כולה.
ועל זה נעמר "העולם נברא על קוצו של י'
נדמה לי לא?
והשיר אוחז את תמצית התהוותה הבריאה את הזיכוך הכי מינימלי שלה ממנו נברא העולם כולה דווקא אל הפריחה העתיד יפרח בלשון עתיד.
מקביל לעובדה שהשיר הוא מינימליסטי לחלוטין.
לא רק מעט האוחז את המרובה. אלא מעט האוחז את תמצית ההוויה על כל משמעויותיה. ההתחלה בזרע, הקיום, העבר, ההווה והעתיד בממשות המתפרשת אל מול העיניים והשיר באסוציאציות שלו מוביל אל הלידה מן המעט אל הזכרון על אפשרויות העתיד.
ואתה דברת על זכרון מקבילי, מרחבי, מתפתח, אוחז ונשמר הלא כן. יחד עם אופטימיות של העתיד שהכל עוד יפרח.
כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.!!!
מי שחיפשה פרדיגמה של הפועל להמחיש דברים בעברית הרי שנוצרת פרדיגמה בין פרח
ל………………………..יפרח
כמובן שאפשר גם לשחק עם המשמעויות של המילה פרח לבלב
פרח עזב לדרכו
ואז אנו מקבלים את אותה המחזוריות פרח פורח, ופרח יפרח לאחר שהאחרים כבר פרחו.
כי גם אם יש שלכת הפרחים עוד יפרחו.
טוב, השתמשתי בכוונה במילים הכי יפות שיש לי אפשר היה לומר לאחר שהפרח יבל יפרח פרח חדש. ואולם מכיוון שאין בשיר כל יזכור על של משהו שלילי אלא הוא עטוף במילים חיוביות לחלוטין של צמיחה אין סופית לא ראיתי מקום להכניס מילה שכזו ובהפלגה כמובן שמדובר על "נשמת כל חי"
כאשר קראתי פעם שניה את הדברים שכתבתי ראיתי שנפלו שגיאות בכתיבה שלי. מכיוו שרק התעוררתי ופתאום ראיתי את זה אנסה להסביר בשנית.
השיר עשוי משתי שורות מקבילות וזהות במילותיהן.
המילה הזרע בשורה הראשונה מקביל למילה זרע בשורה השניה
המילה זוכר מקבילה בשורה הראשונה למילה זוכר באותה הטיית פועל בשורה השניה.
המילה את אף היא מקבילה…..
והמילה פרח אף היא מקבילה בשתי השורות.
ההבדל היחידי הוא בהטיית הפועל פ.ר.ח.
בשורה הראשונה הטיית הפועל היא פרח
בשורה השנייה הטיית הפועל היא יפרח.
מה שנוסף היא האות י' אשר מסמנת את האלוהות.
גם בקיצור וגם בשם המפורש
י.ה.ו.ה.
בהקשר הזה אפשר להביא את סיפור הגולם על אודות המהר"ל מפרג שהכניס פתק עם אותיות האל המפורש ואזי קרם הגולם כוחות על אנושיים. להמחיש את הכוח הטוטאלי האבסולוטי של האל ה'.
בזה גלום כוחו של השיר גם השם המפורש מכיל את כל הזמנים, למעשה, בכוונתו של אמיר בפוסט הקודם, כאשר כתב שהאל שפך את ממשלתו לא על העולם והייתי מוסיפה לא רק על העולם אלא על הזמן.
מן הבחינה הזאת אכן מתחבר השיר אל הפוסט הקודם.
היבט נוסף שהעליתי הוא שאין בשיר כל מילה שיש בה איזה איזכור שלילי, חרף העובדה שאפשר לומר כי הוא גלום בו. השיר אינו אומר/כותב אותו.
שהרי אפשר להגיד שמדובר על תהליכי הפריון שקשורים לאמא אדמה, שהרי פרח שהוא פורח סופו לנבול, לקמול, ולכן השתמשתי במילה שלכת. בתהליך הבריאה אין הפסקה, כי בהתחדשות הזמנים והעיתים לאורך חילופי העונות יש פריחה, קמילה, ושוב התחדשות בפרחים שיפרחו בעתיד.
אלא, מאי השיר אינו מזכיר זאת. השפה/הלשון היא חיובית לחלוטין בבחינת ראיית החיובי שבעולם. הפרח פרח הוא פורח (אפשר אם חולם חסר בלשון הווה) והוא יפרח גם בעתיד.
מבחינה זאת יש תמצית (כמו בושם) של תמיסת פרחים שעברה זיכוך והיא מפיצה את בשמה ואת ריחה הטוב על היקום כולו.
מכאן שתפיסת השיר, כפי שרצה להציגה הכותב (אני מניחה) היא על רוח החיוב והאופטימיות. אין כאן כל מילה שהיא בעל גוון שלילי , אלא השיר צבוע כולה בצבעים חיוביים.
מבחינת פרדיגמה הרי שהפועל הוא שמתפתח ויוצר את הפרדימה הכוללת את ראיית הזמן, היקום, ההתהוות התמידית לעומק, לרוחב למרחק בתנועה אינסופית של הנצח במחזוריות הטבע המכילה גם את האדם.
ולזאת שהלינה על הזרע שאין בו ביצית, הרי למרות שהמילה פרח נוטה בעברית בלשון זכר היא מכילה את האישה, כי האישה היא הפרח ולאישה גם נותנים פרחים. וכמו שטען אמיר, שהתפיסה היהודית כי האישה נבראה מצידו של גבר היא חיובית בעיניו הרי שהשיר מאחד הן את הזכר והן את הנקבה.
אני מקווה שהפעם זה היה יותר נהיר.
כמובן שאפשר להכביר על הדברים כאן יותר על היופי שבפרח ובפריחה עצמה שצובע את העולם בצבעים אינסוגוונים, ואף מביא מזור לנפש ביופיו והוא גם הנפש. אבל איש איש בעולמו הפנימי יצבע את מילות השיר ואת היצירה האוחזת הן את האלוהי שבאדם והן את האלוהי שבבריאה/יצירה.
סליחה, ואני מתנצלת מראש על דברי.
אתמול כאשר נכנסתי לפוסט הקודם. חשבתי לעצמי בלב, אין לי ספק שהאיש כבר שוקד על פוסט וחדש.
זה היה אתמול, ובעוד אני מהרהרת ומגיבה, כי באמת הפוסט הקודם היה מעניין בעיני. אני עושה רענן במחשב וכבר אתמול צץ ועלה לו פוסט חדש.
ואז זה בלבל אותי נ ו ר א. מאוד (ואהבת את בנך את יקירך את יחידך בכל מאודך)
טוב, אז נניח שאני חוה (שמחפשת את אדם בגן העדן) הקדום, כדברי שלמה ארצי.
בין העבר לבין העתיד גלום גם ההווה. זה מה שנסיתי לומר. אם אתה רוצה אפשר להתייחס גם לפועל זכר בניקוד קמץ בעבר גם את הזוכר בחולם חסר – אבל אין זה מופיע בשיר. ולמה שאינו מופי בשיר בד"כ לא מתייחסים באנליזה.
אני התייחסתי רק מה שנמצא בשיר. ולכן מן העבר אל העתיד, כיוון שהוא גלום בו. אנחנו לא קופצים בקוונטים, כי עדיין לא עברנו את מהירות האור.
ובכן, דברת כל הזמן על הרמנוייטיקה של שירה כמו מצלולים, חזרות ומטאפורות. (לא אוהבת את המילה ניתוח שיר) וניסיתי לבדוק מה קורה בשיר. ההיבט הבולט כאן הוא היבט החזרה. ואגב, קשה היה לי להתייחס לשיר עדיין, כי לא הוצאתי אותו מן המדפסת, והוא אינו נמצא לנגד עיני. אבל כאשר התבוננתי בו בעיון זה מה שבלט לי באופן המיידי.
כאשר אני כותבת "יפה לך אמיר" זה לקוח מן התכנית של ליאור שליין בשעה 10 בלילה בערוץ 10. זהו ביטוי שאני מאוד אוהבת. הוא גם מחמיא וגם מצחיק כזה.
אבל ממש חיכיתי שתתפעל – טוב לא נורא העיקר שהתייחסת.
אגב, אתה מרבה לגבר על ביטול הזמנים. גם מבחינה תודעתית, רוחנית, פיזית ומטאפיזית אני כופרת בכך בעיקר. לא כל כך מסכימה עם זה. אני גורסת שיש דברים שנחרתים בזיכרון שלנו בעוצמות יותר חזקות, ויש כאלה שפחות, ויש כאלה שאנחנו קצת מדחיקים למרות שהם קיימים שם.
בוא נאמר את זה אחרת. אם הזיכרון של כל חיינו היה מציף אותנו באחת היינו פשוט מתמוטטים. איני חושבת שהנשמה האנושית יכולה להכיל את זה.
אגב, הבן שלי יצר איתי קשר והוא בסדר ואני אחלה, אז יום טוב לכולם.
הקריאה שקראת באמת יפה מאוד. העניין הקריטי עם הזוכר (קדימה ואחורה) הוא שהדבר עומד מטפורית ואולי מטפיסית ביחד לעולם ולנו.
"זיכרון גנטי" הוא זיכרון אך לא זיכרון במובן הנוכח בעין התודעה.
אבל כל דבר יכול להיות כזה, גם אם כרגע אינו.
אפשר לראות בדו טור הזה ביטוי שירי למה שעסקתי בו יותר בפרוטרוט ברשומה הקודמת.
פוטנציאל עתידי מעלה כרגע בדעתי, אסוציאטיבית, את ארבעת הגורמים או הסיבות של אריסטו – וביניהם הגורם הסיבתי והגורם תכליתי (= התכלית יוצרת את הסיבה, העץ את הצמיחה) – אבל כאן זה בעצם שונה:
לא מדובר בגרימה אלא בהכרה. הכרה שמעבר לזמן, שבה מכלול ההיתכנויות נוכח מול עין התודעה.
אמיר, בוודאי שזה מתקשר לפוסט הקודם, והרי ציינתי את הציטוט שלך שאלוהים שפך את ממשלתו על הזמן ולא על העולם, ומכאן, שמתוך איזו אי – מובנות ראשונית, המשכתי בחשיבה או נמשכתי בלשון המשך, המשכיות כפועל אל הפוסט הקודם שהיה מאוד חזק בעיני. וגם אמרתי לך שאפשר היה לנתח בו כל שורה ושורה.
נושא הפרדיגמה הופיע באנליזה גם בפוסט הקודם בהבחנה שבין מודוסים, לבין פראדיגמות של פעלים. מה אומר לך, לזכותך יאמר שאני מחדשת ימי כקדם, כי תמיד אהבתי את הדיונים האלה, והרי לא עסקתי מזה זמן רב בכל האמצעים הפואטיים. אבל האות י' היא אכן מאוד תכליתית ועדיין מטאפיזית בשיר הזה, וכאשר עליתי על זה זה היה גילוי מסעיר עבורי.
טוב, תראה, איתן (הבן שלי) מתקשר אלי כל שנייה, הוא רוצה שאבוא לבקר אותו. אז תשמח בשבילי. ראיתי את התגובה שלך ועניתי.
אופן הפרשנות הזו של השיר הופכת אותו למאוד מאוד מיוחד. את השיר, ואת הנדידה שלנו כאנשים להתעלות מעל המציאות שלנו כבני אדם באמצעות היצירה.
אני יודעת שכעת אתה תצתנע, ואין לי ספק שאתה כבר עובד על הפוסט הבא.
אגב, בספר איוב, אין מופיע תהליך הבריאה, אלא "ידידיו" של איוב מנסים לערער את אמותנו ותשובותיו של איוב אכן מסמנות את תשובתו של האל על גדולתו (פר
אמיר, בוודאי שזה מתקשר לפוסט הקודם, והרי ציינתי את הציטוט שלך שאלוהים שפך את ממשלתו על הזמן ולא על העולם, ומכאן, שמתוך איזו אי – מובנות ראשונית, המשכתי בחשיבה או נמשכתי בלשון המשך, המשכיות כפועל אל הפוסט הקודם שהיה מאוד חזק בעיני. וגם אמרתי לך שאפשר היה לנתח בו כל שורה ושורה.
נושא הפרדיגמה הופיע באנליזה גם בפוסט הקודם בהבחנה שבין מודוסים, לבין פראדיגמות של פעלים. מה אומר לך, לזכותך יאמר שאני מחדשת ימי כקדם, כי תמיד אהבתי את הדיונים האלה, והרי לא עסקתי מזה זמן רב בכל האמצעים הפואטיים. אבל האות י' היא אכן מאוד תכליתית ועדיין מטאפיזית בשיר הזה, וכאשר עליתי על זה זה היה גילוי מסעיר עבורי.
טוב, תראה, איתן (הבן שלי) מתקשר אלי כל שנייה, הוא רוצה שאבוא לבקר אותו. אז תשמח בשבילי. ראיתי את התגובה שלך ועניתי.
אופן הפרשנות הזו של השיר הופכת אותו למאוד מאוד מיוחד. את השיר, ואת הנדידה שלנו כאנשים להתעלות מעל המציאות שלנו כבני אדם באמצעות היצירה.
אני יודעת שכעת אתה תצתנע, ואין לי ספק שאתה כבר עובד על הפוסט הבא.
אגב, בספר איוב, אין מופיע תהליך הבריאה, אלא "ידידיו" של איוב מנסים לערער את אמותנו ותשובותיו של איוב אכן מסמנות את תשובתו של האל על גדולתו (פרקים שלמים ואדירים) וזה בהמשך לשירך בניגוד לאפרודיטה, לזאוס לדמטר, לפוסידון ואולי גם לקופידון? (אגב אני מתבלבלת בין האלים היוונים לרומאים שגנבו מן היוונים את אליהם – תקן אותי אם אני טועה) – האחראי הטוטאלי הבלעדי, היחידי לחילופי עונות השנה, לתנועת העננים בשמים, ולזו שבימים ובאוקיאנוסים לרבות שור הבר והתנין הוא האל ALL MIGHTY GOD/LORD ובהפלגה "מי מישיב הרוח ומוריד הטל"
ועכשיו אני אומרת לך, אויר אני צריכה אויר, כי חם לי.
יפה לך א מ י ר (צמרת העץ המחזיקה אף את העץ באשר הוא אילן).
יפה מה שאמרת "צמרת העץ המחזיקה אף את העץ באשר הוא אילן"
ואשר לאיוב – זוהי מין וריאציה עברית (לא, לא יהודית) לז'אנר של "התיאודיציה הבבלית" (שתרגמתיה בשעתה עם נתן וסרמן). יהוה, כמו בעל או הדד, עונה מתוך הסערה שהאדם הוא בעל תפיסה מוגבלת. הטקסט מופלא ביופיו.
ואם אתם דנים בוורדסוורת ובאפיסטמולוגיה. נדמה לי אבל נדמה לי מבחינת ביקורת הספרות שיש לעשות כאן את ההבחנה שאינה דתית דווקא.
וורדסוורת כמדומתני כתב בתקופת הגאונים, שהיתה זרם מאוד חשוב בשירה האנגלית ושבארצות נוספות. בהם המשורר נחשב לגאון היחיד והנשגב מעם שלו הקשר היחידי עם הבריאה ולו אף הכישרון לתאר אותה, כאשר בין נושאי היצירה היה בעיקר הטבע.
השיר שלך נכתב בעידן אחר לגמרי. את יכול לומר שבשל ההכרה האפיסטמולוגית שלנו כבני אדם, לרבות הידע של כל הזמנים שחלפו ואנחנו מודעים אליו ויודעים אותו, הרי שהשיר לך אוחז גם את התקופה הזו והיא נמצאת בסב- טקסט שלו, או יותר נכון במערכת האלוסיבית שלו. ואולם ההתבוננות שלנו כאן היא שונה, מכיוון שהתקדמנו בידע. שהרי על הנשגבות של פעם נוספת היפעה, שחרף היותינו בני חלוף, או ברי תמותה ואנו מאמינים/או מכירים/ ו/או היינו רוצים לדעת הרי עולם כמנהגו נוהג והטבע שנחרת בנו בתודעות שלנו הוא הממשיך את נצחיותינו כבני אדם בתהליך בלתי פוסק של חיים.
וכמובן אזי השיר אוחז גם בתקופה הקלאסית, בוודאי גם אריסטו, ולמעשה את כל מה שנכתב אתה וממנו והלאה.
זהו העניין של הקונטקסט, ההקשר, שנותן למעשה להבנייה של המילים כיצירה את תכנה ואת מגוון משמעויותיה תדיר על ציר הזמן המתקדם והנוכח.
איזו סימטריה מטורפת, ולו בגלל שהיא אינה מתקיימת לגבי האדם: אנחנו לא זוכרים את העתיד, רק את העבר. שתי השורות הללו טוענות שבמצב הפוטנציאלי, מצב 'הזרע', שבה על כנה הסימטריה בין העתיד לעבר, ושניהם אצורים בזיכרון באותה מידה.
רונן, חושב שלא רק במצב הפוטנציאלי. ושהזמן הוא יצירה אפיסטמולוגית אנושית.
האמירה כאן בשיר היא למעשה מטפורית-מטפיסית:
אנחנו קולטים את הזמן כנקודה על קו, כמו לראות עולם רק מבעד לחור מנעול.
אבל בממד הזמן כממד – הקו קיים בשלמותו. בממד של היתכנויות אפשריות, יש אולי אינסוף קוים כאלה.
חושב שמן הממדים האלה אנחנו יוצרים בתוך הזמן את יצירת האמנות הקרויה "חיינו" החד פעמיים 🙂
אוי, זה בכלל מעניין… מזכיר לי את 'בית מטבחיים חמש' של קורט וונגוט, שם מתוארת תרבות של חייזרים שעבורם הזמן הוא ממד כמו כל ממד אחר, והם חווים אותו לא כרצף אלא את כל האירועים בבת אחת.
השיר הקומפקטי הזה, אם הבנתי אותו נכון, מתאים להשקפת עולמך כפי שאני זוכרת אותה מחילופי-תגובות קודמים – וגם וורדסוורת' הזכור לטוב היה מוצא בו עניין (ושמא אין לומר "היה מוצא" – אלא "מצא", "ימצא", "מוצא" וכו', בכל נקודה על ציר המקום-זמן שבו הוא נמצא עכשיו 🙂
לאמיר –
האמת: תגובתי הנ"ל היתה חפה הפעם מכל עיסוק נוקדני בזמנים ומודוסים ואספקטים, ואפילו על חלונות לא חשבתי. כשכתבתי על "חילופי-תגובות קודמים" חשבתי על עניינים מטפיסיים לחלוטין שדיברנו עליהם פעם בקשר לפוסטים שהופיעו כאן מזמן: על מה שאנו זוכרים מלידתנו, על מה שאנחנו שוכחים בהדרגה מאז, ועל דברים אחרים מהסוג הזה, שאני (לבושתי כי רבה) לא לגמרי מאמינה בהם, אבל לא אחלום להתווכח עליהם 🙂
זכור אזכרם, עדה 🙂 ולא חושב שיש איזושהי בושת בעניין. למה להאמין?
חושב שיש שתי אפשרויות פעולה ביחס לאי ידיעה או אי ודאות בנושאם מסוים:
או שאתה חווה ובודק את פשר החוויה, או שאתה מוותר על ידיעה בנושא. אמונה היא אפשרות שלישית כמובן, אבל בעיניי היא בעצם האפשרות השנייה בעמידת ראש – מין מכסה על גבי אי הידיעה והספק.
העניין הוא למעשה כלי הבדיקה, כי אמונות שוללות או מחייבות פועלות כמין קביעת ממשות בעולמו של כל אדם, ולכן לא פעם גם כמחסום.
גיליתי מאוחר שהמאמר"השיגעון האלוהי"קשור ליחס בין התמסרות לשליטה…אך טוב מאוחר…רק בקצרה, המילה שיגעון לא פעם נתפסת כמה שאיני יכול להכיל בתוכי ובאמת כמה שאדם נטול תודעה הוא נוטה יותר להשתמש במילים "לא נורמאלי" סוג של הגנה התבצרות בעולמי הודאי ,הראיה המציאותית רק באפן חלקי פחד מהתבוננות על עצמי מבחוץ.{לענין המוגבלות קשה ליחס שיגעון לבעלי חיים.]ככל שנחשפים יותר לרבדי תודעה ,רבים השיגעון הוא מקור יצירתי ויותר מכך כפי שצינת התודעה הופכת לסביבה לעולם ולא רק להבזקים חולפים. לא פעם שיגעון נבחן ןמובחן על פי תפיסות חברתיות היסטוריות. הרצל חוזה המדינה נתפס כמשוגע משום שחרג ממהל היסטורי מוכר. מאד יפה, "גבולות ההבנה הלוגית". אתה מבעד לאפלטון מרמז על שיגעון אלוהי בהקשר של כמיהה מטאפיסית, בניגוד למטורף הקליני שדחפיו מובילים אותו כשהוא נטול שליטה לחלוטין ולא מכוון למטרה רוחנית כל שהיא.
עליזה, זה באמת לא שייך הנה, אבל הדברים רלבנטיים תמיד. אכן חושב שיש להבחין למה מתכוונים במלה "שיגעון" -האלוהי וה'קליני' לסוגיהם.
חוץ מהרצל, כמובן, כי הוא באמת היה משוגע גמור כשחשב שיהודים יחזיקו פה מדינה 🙂
זה רע בטעם טוב.
קצת דביק הזרע הזה לטעמי האישי ,
לא אהבתי כי הוא לא פורח.
קצת משוחד,
מי הבטיח שיזכור או שזכר שקטפתי אותו.
תמיד אהב לתלוש עלי כותרת ולשיר : זוכר שוכח זוכר שוכח זוכר .. תמיד ספר את העלים קודם שהתחיל, רצה שהפרח יזכור אותו. העמיד פנים שאינן ניתנות לשכחה.אבל הפרח מת.
רונית, זה אני שמסובך? 🙂 – "ומתעלה על זה רק אחד שדווקא לא רוצה אותך לשם היזכרות"?
מה יש לך איתו? זכר צדיק לברכה…
טוב ננסה:
תשמעי, ישבנו במזכירות איזה שעה ולא הצלחנו להיזכר. היא נתנה לי תזכורת מהירה, ואז, בום! חזר לי הזיכרון בבת אחת. מה זה נזכרנו! כל הלילה העלינו זכרונות מתוקים. מה שמזכיר לי עכשיו…
רוניתוש, ברור שלא ייתכן שתזכרי אחד כזה. זה נתון. הרי הוא לא רוצה שום היזכרות.
ולא כל דבר צריך להזקיר לנו. לא רק שאנחנו בדרך כלל עושים את זה לבד, אלא שאנחנו באופן טבעי פשוט מדיטטיביים יותר. בלי שום זיכרון, רק פראנאיאם.
אגב, אני לא יודעת אם זה קשור, אבל למדתי פעם קורס אצל לילי רתוק. זו שנשואה לבן של נתן יונתן, שצעיר ממנה בחמש עשרה שנה לפחות באוניברסיטת תל-אביב.
העיקר, לרונית וגם לאמיר – הטענה שלה היתה שנשים הדמיון/החשיבה שלהם שייכים לעולם המים או לעולם האוויר.
לעולם המים, כי האשה מתלחלחת/נרטבת. אוף כמה שאנחנו רטובות, כי יש גם את השליה שהיא עמוסה במים ובה מתרווחים גם הזרע וגם הביצית. אם מישהי פעם דברה על לידה, ראיתם פעם כמה מי שפיר יוצאים. אגב, למים האלה יש ריח של זרע בטונות. והכל נשפך החוצה. ובסוף מושכים כזה תינוק קטנצ'יק. לזה התכוונתם. זה מתאים גם לתהום הנשיה ואין שם אנחות. יש שם צרחות אבל היסטריות. (זה לסיגל) שאמרה שלא תחזור.
ולכן, דליה רביקוביץ כתבה "שני דגים ירדו למצולות הים לספר מה רבה אהבתם" מישהו זוכר איך זה לעשות את זה במים?
והאוויר – טוב זה שייך לעולם הציפורים/ציפורות.
מה שאומר שפרח יכול לצמוח במים ואז הוא נשי. אבל הפרח של אמיר בטח צומח עמוק בתוך האדמה. וגברים שטסים לשמיים הם קפיטליסטים/פאטריארכלים, כי הם תופסים את כל הספייס של האישה. (אורלי קסטל בלום)
תזכרו כמה שאתם רוצים, או תזקרו כמה שאתם רוצים.
anything you can do We can do better.
ובהקשר הזה "תבוא לשכב איתי כמו אדון"
"תבוא לשכב איתי כמו עבד"
"תבוא לשכב איתי כמו קפיטליסט"
יש עוד: כשתבוא לשכב איתי תלבש מדים של שוטר
אני אהיה העברין הקטן
תבוא לשכב איתי כמו אלוהים
והכי מעניין תשובה לזרע ולפרח – זה עץ, שלוקח את הפרח בגדול.
אז "לכל העצים סרטים בשערות…. ולכל העצים הסרטים החוורים ורדים…וכל העצים לבושים מלמלה וורודה קצת…."
"תת ההכרה נפתחת כמו מניפה" כל הזכויות שמורות ליונה וולך.
אגב, אם תפתחו את הספר באמת תראו שהרבה מדברים על ציפורים ועל הים.
אז עכשיו באמת מה לפרח אחד שזרעו נמצא באדמה, כאשר האישה שליטה על המים ועל האויר.
בראשית ברא אלהים(ה) את השמים ואת הארץ.
ומה זה זקור וזכור ושפוך (חתמך) אחד לעומת מה שאנחנו מסוגלות?
חוה, זה מעניין מאוד. היה פה דיון שלם אם השורות בשיר "מיטת אהבה" הן על הגבר או על האישה:
"דָּגִים שׂוֹחִים בְּשִׁפּוּלֵי הַבֶּטֶן –
כּוֹאֵב לָהֶם לִשְׂחוֹת –
אֲבָל הֵם לֹא יוֹדְעִים עַל זֶה
שׁוּמְכְּלוּם".
חושב שבכל אדם יש זכר ונקבה, וכולנו ובנפש כבר היינו גם זה וגם זה אולי בחיים אחרים. נראה לי שהשירים של וולך, שבאמת לא עצרה באדום, הם דוגמא מצוינת לזה.
לאמיר,
בסוף אני באמת אתאהב בך וירטואלית. ואז זה יהיה אסון אמיתי.
ההבחנה הזאת של לילי רתוק לוותה בהרבה דוגמאות, ולא רק אצל וולך, אלא גם אצל רביקוביץ. על אורלי קסטל בלום כתבתי מאמר שלם שפורסם בדימוי ונקרא "היסטריה הכרחית ולו רק בתוך השפה" ואכן, כמחאה דולי הולכת ומשמינה, בניגוד לדימוי של טוויגי, בפוסט אחר מישהי כתבה אתה אוהב אותי המון – נכון שאני לא שמנה. דולי גם נכנסת למזרקה הציבורית ומשתינה שם כמויות והיא יוצאת אכן נגד הגברים הטייסים.
תראה, באותו הקשר כתבה רחל לא פארתי שמך בעלילות גבורה, רק עץ נטעו ידי, רק שביל. גם כבר אז היתה זו מחאה על החיילים או על מיתוס הצבר יפה הבלורית והתואר שיצא למלחמה ושפך דם (אגב התמונה היא של יעקב זבתאי ז"ל) אלא האישה גם לה יש חלק בבניית הארץ על דרך החיוב על העץ שהיא נוטעת במו ידיה.
אם תשים לב להבחנה הזאת תראה שהיא קיימת אצל הרבה שירים של נשים אפילו "גאווה" של דליה רביקוביץ. אגב רציתי לצטט מהשיר תפילין שהיא מבקשת שיעביר לה את הרצועה על הדגדגן – אבל זה לא היה מן העניין.
אז ככה לקביעתך, אתה בוודאי מדבר על האנימה ועל האנימוס, או על היאן והינג, מקווה שכתבתי את זה נכון. בוודאי שלגברים יש חלק נשי והוא מאוד שייך לרגש וגם לנשמה.
אז ככה אמיר, אם בא לך לבכות, תבכה, זה בסדר. לא צריך לעצור את הדמעות. ולא רק בלילה עם התעלות הנפש, כאשר אתה רואה עץ עטוף טיפות מים כולו כמו היה עטור גבישים מזהירים. וגם אם כואב לך משהו. תבכה. כי ברור שגברים מרגישים, ולא פחות מנשים – יש לך את כל הלגיטימציה מבחינתי לפחות וגם מבחינת החברה. להרגיש, כמה שאתה רוצה, להתרגש, להתחבר לחלק הנשי שלך ואפילו לעשות את זה במים אם בא לך.
נהפוך הוא, גבר שמשחק מאצ'ו צריך לקלף לו כל כך הרבה מסיכות שזה מיגע, אבל גבר פתוח רגשית מכל בחינה – מה באמת יותר יפה מזה.
ולסיום. תגיד אבל תגיד, עשית את זה פעם במים, בלי לפחד מה יגידו, לשים ז… על כולם?
אתה הרי עשיר ברצינות, סליזיות, ועילוסים למיניהן. אתה יודע מה, עכשיו כשאני חושבת יש לך כישרון תיאטרלי לטנטי. אז דבר אלי, אנא דבר אלי ואל נא תחריש
הוי… א מ י ר….
משונה, משום מה זכרתי שהגבתי כאן כבר.
מעניין אופיו של הזיכרון הזה.
יש לי שיכרון שכתבתי משהו על חוסר הסימטריה הזה, על כך שבמציאות אנו זוכרים את העבר אבל לא את העתיד, וכמה אכזרי זה.
אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
מקסים ביותר, אמיר.
(מזכיר לי משהו שכתבתי פעם. שלך יותר יפה).
אני לא מבינה כלום.
בגלל שבשעות האלו אני על המחשב, לא מבינה.
לא שואלים למה התכוון המשורר.
אבל,
פתחתי את הפוסט, חיכיתי למשהו קטגורי, כזה חזק עם אמירה ועם נוכחות. אולי יש ואני מפספסת משהו?
ארוך התכוונתי…
גירסה 1
4. תמיד עשה כמיטב יכולתך: נכון!, אני פורחת ואפרח. ומה איתך זרע?.
3. אל תניח הנחות: (למרות שזה לא סוף העונה –אין הנחות ואין אנחות)
זרע תגיד, אנחנו מכירים, נכון?.
2. אל תיקח דבר באופן אישי: זרע, אתה שומע?, אמרתי לך שזה לא אישי!.
1. היה טהור בדיבורך: תגידי פרח, את באמת מתכוונת שזה הכל בגללו, כזה כאילו?..
אני לא בטוחה שזה באמת למה שהתכוון המשורר.
אבל, אהבתי, באמת שאהבתי.
ואולי אפשר גם פרח/ה או פר(י)חה,
שזה מה שיצא לה מן הזרע.
את חושבת גם שזה שהיא חכתה לו בחלון פרח ונעלם, אחרי שהוא הטמין את הזרע, כי אז באמת מן העולם שפרח, נהיה אסון די אולטימטיבי.
תזכור אמיר, זה לא אישי אולי קצת היתולי.
רק בבקשה לא רוצים להשתגע לא עוד א/הרמון אחד.
תלמה, תודה. ועכשיו שראית את שלי, לא תראי לי את שלך? 🙂
רָאֹה אַראה, אמיר :))
כל כך הרבה בכל כך מעט. אני כבר לא אשכח!
אני מפספסת משהו? לזרע יש זיכרון?
לא ידעתי.
מבקשת הסבר, נא במטותא…
בתוך הזרע טמון הד.נ.א הנשמתי של האדם העבר ההוה והעתיד. הוא שורש הדברים
וזה כמובן ברמת הנמשל
מה שייתכן עומד לנצח. מה שאפשרי – נוכחותו מתמדת.
הזכרון! – – –
וכמה חזק ועצום המקור אצל רבי נחמן מברסלב:
"אני זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף"
…אבל אני זוכר גם כן "כשהיה הנר דולק".
…אבל אני זוכר גם "כשהוליכו הגרעין לנטוע הפרי"…
ענה החמישי, שהיה יניק עוד יותר: אני זוכר גם "החכמים, שהם היו חושבים וממציאים את הגרעין". ענה הששי – – – שהוא זוכר גם "את הטעם של הפרי קדם שנכנס הטעם בתוך הפרי." ענה השביעי ואמר "שהוא זוכר גם את הריח של הפרי קדם שנכנס בפרי".
ענה השמיני ואמר, שהוא זוכר גם "המראה של הפרי קדם שנמשכה על הפרי". ואני (הינו זה הבעטליר העור שמספר כל זה) הייתי אז תינוק לגמרי, והייתי גם כן שם. ועניתי ואמרתי להם: אני זוכר כל אלו המעשיות, ואני זוכר "לאו כלום"!
וחביב אמרת אמיר:
הַזֶּרַע זוֹכֵר אֶת הַפֶּרַח שֶׁפָּרַח
הַזֶּרַע זוֹכֵר אֶת הַפֶּרַח שֶׁיִּפְרַח
איזו תגובה יפה יוסף ! מהו בדיוק המקור ,באיזה ספר של ברסלב מדובר?
סיפורו האדיר: שבעת הקבצנים
דווקא את הסיפור אני זוכרת. נדמה לי שזה קשור בגמדים.
זהו ידעתי שזה היה שבעה, אבל לא זכרתי איזה. סיפורים נוספים על בן הרב שהשתגע והתחיל לקרוא קוקוריקו, עד שהביאו רב, תלמיד חכם שידע להלך עימו על פי דרכו וירד עימו מתחת לשולחן, וכאשר שניים משתגעים, כבר לא צריך להשתגע. משהו עם הינדריק שזה תרנגול. ויש גם את הלב והמעיין.
אמרתי לך אמיר, שבסוף זה יוביל למשהו שמח בעזרת סייעתא ד'שמעיה/א.
נדמה לי שמישהו כאן רוצה להתפרק מן הפוסט "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"? האם במובן גרפן, גרוכן,….
אתה יודע, יש לי רעיון לכתיבה. במקום לכתוב על היוונית הקדומה, כדאי אולי לכתוב על התפתחות השפה בטלנובלה הקדומה, ואחר-כך העברית שהתפתחה לה.
שפה שקרמה…..
זו די העברית היום, כי מה לנו וללונדון וקרשנבאום, להישרדות ולבלוק. תן לנו איזו טלנובלה עסיסית שאפשר יהיה להשתגע.
אתה לא תקבל את ההצעה שלי…….. אבל בכל זאת, תחשוב כמה מטעמים יש בזה. אין בזה מין (רק מרומז) אבל כמה דרמה (בגרוש) וכמה אהבה, והסתבכויות על גבי הסתבכויות פלונטרים, שחמשת השלבים של אריסטו בטרגדיה היו מחווירים לעומת מה שקורה שם…. והשפה במקום חבל"ז… סוף הדרך!!!!
ש….ש….ש…
הס פן תעיר, כולם ישנים…..
יוסי, שמח שנזכרת בסיפור הנפלא הזה, וגם הבאת ממנו כאן. חושב שאנחנו מדברים על אותו מישור, ושמח בתגובתך, אבל האמת שלא מהז' בעטלירס של ר' נחמן חצבתי את הזרע הזה. שהרי שם מדובר בזכרון הראשית, זיכרון המתקדם על ציר הזמן, ואילו כאן – בביטולו. הזיכרון חל על העתיד ועל העבר בשווה.
זרע הפרח הזה הוא בטח לא פרח הסיגל, אולי התכוונת לאלמוות הכסף או עכובית הגלגל אולי לעלקת חרוקה או לחומעה ורודה אבל בטח שבטח לא פרח הסיגל.
אבל כשיר שאומר כל כך הרבה בכל כך מעט זה כל כך יפה שמתחשק לזכור גם.
לזכור מה, סיגל? 🙂
לזכור מה? מאז שכתבתי את התגובה כבר שכחתי:)
בכל אופן כנראה כשכתבת על פרח בתור מי ששמה מתנגן לה פרח וחתימתה היא ציור של פרח, סביר להניח שדברתי בתור פרח.
בתור סיגל האדם אני מבינה שאולי גם אנחנו יכולים לזכור קדימה ואחורה אבל מבחינתי לא באמת מעניין אותי מה ששכחתי, אנחנו בעצם בנויים ככה מלכתחילה כשכחנים גדולים אז למה לנו ללכת נגד עצמנו?
סיגל, בוודאי, זכות השכחה לא תופר.
ובכל זאת אנחנו זוכרים. גם מה ששכחנו 🙂
הכל שם.
אוקיי אמיר, נניח שהכל שם. לא ברור לי לשם מה. לו הייתי זוכרת כאב לידה לפני שילדתי, אין צ'אנס שהייתי יולדת ואולי אסתכן ואומר שאין צ'אנס שאיזה אישה הייתה נכנסת ל"סרט" הזה. אז ברור לי שעוצבנו לשכוח וטוב שכך. אפילו אחרי שילדתי, זוכרת את הזעזוע מכמה שזה כואב עד שכאשר האחות בקבלה, ביום השחרור איחלה לי להתראות עניתי לה: "אין צ'אנס שנתראה, אני לא חוזרת הנה". היא חייכה וענתה שאני כן חוזרת כי לנשים יש זכרון של צב (אין לי מושג איזה זכרון יש לצב, אבל היא צדקה לגביי, כי חזרתי עוד ועוד. נכון שכבר ידעתי שיכאב לי, אבל ממש את הכאבים זכרתי רק בזמן הכאבים עצמם. וכשאתה כותב זוכר, ואני מבינה זיכרון, אני מבינה שלא מדובר בזכרון מהוּהַ של:" כן, אני זוכרת במעומעם שכאב לי" אלא ממש זכרון עם כל העוצמה שבו, ולכך התכוונתי. שזה לא רצוי לאנושות בכלל כי זה עלול להביא לסופה. (וזה רק מהדגמא הקטנה של זכרון עצב לידת הבנים, שלא לדבר על חייל ש"זוכר" שהוא "ילך" לקרב וימות או ראש ממשלה ש"זוכר" שהוא ישיר שיר לשלום וירצחו אותו).
סיגל, נכון. זו בדיוק הסיבה שאנחנו שוכחים. ובכל זאת זוכרים גם אם שכחנו, וזה שב ומבצבץ – ברגעים של היסח אי-הדעת.
שירית כתבה יפה ב"מן הנצח אל הזמן" על רמות שונות של הזיכרון. אפשר להוסיף ולומר שלא לחינם לא הכל נוכח במלוא חיותו מול עין התודעה, אלא נסתר ממנה ברמות שונות בדיוק בגלל טביעות הכאב שמותירים בנו החיים ומנגנוני ההגנה וההשכחה שלנו.
לא בלתי סביר שיש בזכרוננו גם דברים גרועים מצירי לידה.
ברור שיש. כאבי שיניים למשל. חסר לי רק לזכור כל החיים כמה שזה כואב וכמה שזה כאב וכמה שזה יכאב. ולחשוב שאין לאן לברוח מזה שאפילו "מכתב פרידה" לא יפריד ביני לבין השיניים. אמא'לה.
צודקת, סיגל. שום "מכתב פרידה" לא יעזור פה. השיניים יכולות להישאר בפה אלפי שנים 🙂
אני רואה את השיר הזה כתמצית הכאב האנושי. אנחנו נאלצים להפרד בכאב מהורינו וכשזה קורה אנחנו הופכים להיות מודעים להיותנו אנחנו בני תמותה.
עמוס עוז כתב את זה יפה:
"אבא מת, עכשיו אני אבא"
גיורא, לקחת את זה למקום כואב, והעשרת את הקריאה. כמובן יש לחלוף גם צד כזה.
ויזכור הזרע את הפרח (?)
בהחלט. "ויזכור" מצד משך הזיכרון, וגם "זכר" – מבחינת שלמותו של הזיכרון 🙂
מסתבר שהזרע מוקף בעבר ועתיד, הוא לא מודאג, יש הווה….
הוא הזיכרון המחפש להביא עצמו לביטוי. בלי זה אין לו הצדקה להיות הוא.
הפרח נושא את הזרע שזוכר אותו כפרח, כמו בבושקה…עד להתחלה, אבל מי קודם למי?..:)
לפרח אין ברירה- הוא פורח כי "אלו הם חייו", כמו הזרע.
האם לאחד יש קיום בלי השני?
זה שיר זן. מה יהיה? כמו השתלה במוח, כל היום אזכור אותו…:)
ולמטה יש קישור לארבע ההסכמות, למה אמיר?
יום מיוחד.
רציתי להזכיר לך שאתה פרח..:)
תודה, תמי. זו אחת הסיבות שבגללן הבאתי את השיר הזה – על כל אשר בו – בימים אלה 🙂
נכון, תמי, בין אינסוף עבר לאינסוף עתיד ההווה הוא נקודת העוצמה והיופי.
וארבע ההסכמות? לא קשורות לרשומה כשלעצמה, רק תזכורת קבע לכולנו בינתיים 🙂
יפה, אמיר
אבל, רק הזרע זוכר?
והאדם, יציר הזרע?
גם הוא זוכר את ההורים, האות הואיהם ואולי יותר
ואינו שוכח את ילדיו, ונכדיו ואולי גם ניניו…
בברכה
מאטעלע
מאטעלע, בשיר הזה הוא זוכר את בניו עוד בטרם נולדו 🙂
וכל פריחה אחרת בחייו.
אמיר במעט כל כך מביא השיר הזה עבר הווה ועתיד הכרוכים בזכרון הדורות, בזכרון הגנטי, בהיות הכל בעצם אחד מה שהיה ומה שיהיה.
בעולם כל כך מתבטא פמיניסטית הגיע הזמן להזכיר את הזכר הזוכר ומעביר הלאה את הזכרון.
האגודה לשחרור הזרע 🙂
ומה עם הפרח, מירי? הוא לא זוכר את הזרע שהיה, את הזרע שיהיה?
ולאגודת הידידים – הרבה שחרור 🙂
תודה, חני
אמיר, אני זוכר את השיר הזה. קראתי אותו בעבר. במינימום סמלי לומר את מחזור החיים בטבע. זה יפה. הוא תמיד מזכיר לי, ופה אני כמובן חייב לצטט דבר בהקשרו, שיר של ריינר מרייה ריקלה בתרגומו של משה הנעמי הלוא הוא זינגר. רק שאצל רילקה בשיר הקצר קיימת באופן דומיננטי האמונה באלוהים, מה שלוקח את השיר למקום טיפה אחר. אני מצטט מתוך הזיכרון. לא קראתי את השיר שנים ואם למישהו יש הספר בבית, "באור חיפשוך מלאכים רבים", ספר נפלא, שיצא בזמורה-ביתן בשעתו, שיבדוק אם דייקתי: "אני מוצא אותך פה בדברים איתם אני הולך כאח/ אתה נשזף כזרע בזרעים ובגדולים אתה גדול כל כך/ זהו משחק מופלא של הכוחות העובדים כמשרתים בכול/ לגדול בזרע/ בגזעים לחדול/ ולתחייה לקום בצמרות". רני
איש יקר היה, ועדיין על מדפי ספר כתובות עבריות עתיקות שנתן לי. גם היה מתרגם מופלא, וחבל שלא שינס מותניו כראוי לתרגם לנו את רילקה המאוחר.
יפה השיר. ונכון. הרי הכול מתחיל בזרע.
(אגב, גם הביצית זוכרת.)
אנסה לומר איזה דבר חכמה שיוסיף על הנאמר.
נשיר עשוי משתי שורות מקבילות זהות לחלוטין בתכנן.
המילה זרע – מקבילה למילה זרע
המילה זוכר מקבילה למילה זוכר
המילה את (מילת יחסות) מקבילה למילה את
המילה פרח מקבילה למילה פרחה
ואולם בין ה "זכר"
ל "יזכר"
נוספה בסל הכל י' אחרת
והאות י' הרי מסמנת את האלוהות בהתגלמותה.
לרבות כל מה שאמרתם כבר על ההוויה על התפתחותה מן העבר על העתיד ואל הנצח טמונה באות י' שהיא האלוהות כולה.
ועל זה נעמר "העולם נברא על קוצו של י'
נדמה לי לא?
והשיר אוחז את תמצית התהוותה הבריאה את הזיכוך הכי מינימלי שלה ממנו נברא העולם כולה דווקא אל הפריחה העתיד יפרח בלשון עתיד.
מקביל לעובדה שהשיר הוא מינימליסטי לחלוטין.
לא רק מעט האוחז את המרובה. אלא מעט האוחז את תמצית ההוויה על כל משמעויותיה. ההתחלה בזרע, הקיום, העבר, ההווה והעתיד בממשות המתפרשת אל מול העיניים והשיר באסוציאציות שלו מוביל אל הלידה מן המעט אל הזכרון על אפשרויות העתיד.
ואתה דברת על זכרון מקבילי, מרחבי, מתפתח, אוחז ונשמר הלא כן. יחד עם אופטימיות של העתיד שהכל עוד יפרח.
כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.!!!
חוה
נ.ב.
מי שחיפשה פרדיגמה של הפועל להמחיש דברים בעברית הרי שנוצרת פרדיגמה בין פרח
ל………………………..יפרח
כמובן שאפשר גם לשחק עם המשמעויות של המילה פרח לבלב
פרח עזב לדרכו
ואז אנו מקבלים את אותה המחזוריות פרח פורח, ופרח יפרח לאחר שהאחרים כבר פרחו.
כי גם אם יש שלכת הפרחים עוד יפרחו.
טוב, השתמשתי בכוונה במילים הכי יפות שיש לי אפשר היה לומר לאחר שהפרח יבל יפרח פרח חדש. ואולם מכיוון שאין בשיר כל יזכור על של משהו שלילי אלא הוא עטוף במילים חיוביות לחלוטין של צמיחה אין סופית לא ראיתי מקום להכניס מילה שכזו ובהפלגה כמובן שמדובר על "נשמת כל חי"
יפה לך אמיר.
חוה,לא הבנתי עד הסוף למה הכוונה
תוכלי להסביר ביתר פירוט?
אני שואל ברצינות.השרשור שלך אסוציאטבי ולא מתחבר לי.
תודה.
כאשר קראתי פעם שניה את הדברים שכתבתי ראיתי שנפלו שגיאות בכתיבה שלי. מכיוו שרק התעוררתי ופתאום ראיתי את זה אנסה להסביר בשנית.
השיר עשוי משתי שורות מקבילות וזהות במילותיהן.
המילה הזרע בשורה הראשונה מקביל למילה זרע בשורה השניה
המילה זוכר מקבילה בשורה הראשונה למילה זוכר באותה הטיית פועל בשורה השניה.
המילה את אף היא מקבילה…..
והמילה פרח אף היא מקבילה בשתי השורות.
ההבדל היחידי הוא בהטיית הפועל פ.ר.ח.
בשורה הראשונה הטיית הפועל היא פרח
בשורה השנייה הטיית הפועל היא יפרח.
מה שנוסף היא האות י' אשר מסמנת את האלוהות.
גם בקיצור וגם בשם המפורש
י.ה.ו.ה.
בהקשר הזה אפשר להביא את סיפור הגולם על אודות המהר"ל מפרג שהכניס פתק עם אותיות האל המפורש ואזי קרם הגולם כוחות על אנושיים. להמחיש את הכוח הטוטאלי האבסולוטי של האל ה'.
בזה גלום כוחו של השיר גם השם המפורש מכיל את כל הזמנים, למעשה, בכוונתו של אמיר בפוסט הקודם, כאשר כתב שהאל שפך את ממשלתו לא על העולם והייתי מוסיפה לא רק על העולם אלא על הזמן.
מן הבחינה הזאת אכן מתחבר השיר אל הפוסט הקודם.
היבט נוסף שהעליתי הוא שאין בשיר כל מילה שיש בה איזה איזכור שלילי, חרף העובדה שאפשר לומר כי הוא גלום בו. השיר אינו אומר/כותב אותו.
שהרי אפשר להגיד שמדובר על תהליכי הפריון שקשורים לאמא אדמה, שהרי פרח שהוא פורח סופו לנבול, לקמול, ולכן השתמשתי במילה שלכת. בתהליך הבריאה אין הפסקה, כי בהתחדשות הזמנים והעיתים לאורך חילופי העונות יש פריחה, קמילה, ושוב התחדשות בפרחים שיפרחו בעתיד.
אלא, מאי השיר אינו מזכיר זאת. השפה/הלשון היא חיובית לחלוטין בבחינת ראיית החיובי שבעולם. הפרח פרח הוא פורח (אפשר אם חולם חסר בלשון הווה) והוא יפרח גם בעתיד.
מבחינה זאת יש תמצית (כמו בושם) של תמיסת פרחים שעברה זיכוך והיא מפיצה את בשמה ואת ריחה הטוב על היקום כולו.
מכאן שתפיסת השיר, כפי שרצה להציגה הכותב (אני מניחה) היא על רוח החיוב והאופטימיות. אין כאן כל מילה שהיא בעל גוון שלילי , אלא השיר צבוע כולה בצבעים חיוביים.
מבחינת פרדיגמה הרי שהפועל הוא שמתפתח ויוצר את הפרדימה הכוללת את ראיית הזמן, היקום, ההתהוות התמידית לעומק, לרוחב למרחק בתנועה אינסופית של הנצח במחזוריות הטבע המכילה גם את האדם.
ולזאת שהלינה על הזרע שאין בו ביצית, הרי למרות שהמילה פרח נוטה בעברית בלשון זכר היא מכילה את האישה, כי האישה היא הפרח ולאישה גם נותנים פרחים. וכמו שטען אמיר, שהתפיסה היהודית כי האישה נבראה מצידו של גבר היא חיובית בעיניו הרי שהשיר מאחד הן את הזכר והן את הנקבה.
אני מקווה שהפעם זה היה יותר נהיר.
כמובן שאפשר להכביר על הדברים כאן יותר על היופי שבפרח ובפריחה עצמה שצובע את העולם בצבעים אינסוגוונים, ואף מביא מזור לנפש ביופיו והוא גם הנפש. אבל איש איש בעולמו הפנימי יצבע את מילות השיר ואת היצירה האוחזת הן את האלוהי שבאדם והן את האלוהי שבבריאה/יצירה.
ושוב – ככל שאני כותבת
יפה לך אמיר.
בס"ד
לאמיר בע"ה
סליחה, ואני מתנצלת מראש על דברי.
אתמול כאשר נכנסתי לפוסט הקודם. חשבתי לעצמי בלב, אין לי ספק שהאיש כבר שוקד על פוסט וחדש.
זה היה אתמול, ובעוד אני מהרהרת ומגיבה, כי באמת הפוסט הקודם היה מעניין בעיני. אני עושה רענן במחשב וכבר אתמול צץ ועלה לו פוסט חדש.
ואז זה בלבל אותי נ ו ר א. מאוד (ואהבת את בנך את יקירך את יחידך בכל מאודך)
טוב, אז נניח שאני חוה (שמחפשת את אדם בגן העדן) הקדום, כדברי שלמה ארצי.
אנחנו מחכים לקריאה או בהיפוך
אייך?
יפה, חוה, ותודה. מה שנחוץ הוא להוסיף למשוואה את הפועל "זוכר".
חייב לומר שענייני שמות ההוויה לא עלו על דעתי, אבל אכן בעברית אין אות ותג פנויים מסימנים 🙂
נכון שלא נכנסתי ל"הזרע זוכר את הפרח שייבול" וכו', אבל כן, בעצם גם זה שם. הזיכרון הזה הוא מעבר לטוב ולרוע.
בין העבר לבין העתיד גלום גם ההווה. זה מה שנסיתי לומר. אם אתה רוצה אפשר להתייחס גם לפועל זכר בניקוד קמץ בעבר גם את הזוכר בחולם חסר – אבל אין זה מופיע בשיר. ולמה שאינו מופי בשיר בד"כ לא מתייחסים באנליזה.
אני התייחסתי רק מה שנמצא בשיר. ולכן מן העבר אל העתיד, כיוון שהוא גלום בו. אנחנו לא קופצים בקוונטים, כי עדיין לא עברנו את מהירות האור.
ובכן, דברת כל הזמן על הרמנוייטיקה של שירה כמו מצלולים, חזרות ומטאפורות. (לא אוהבת את המילה ניתוח שיר) וניסיתי לבדוק מה קורה בשיר. ההיבט הבולט כאן הוא היבט החזרה. ואגב, קשה היה לי להתייחס לשיר עדיין, כי לא הוצאתי אותו מן המדפסת, והוא אינו נמצא לנגד עיני. אבל כאשר התבוננתי בו בעיון זה מה שבלט לי באופן המיידי.
כאשר אני כותבת "יפה לך אמיר" זה לקוח מן התכנית של ליאור שליין בשעה 10 בלילה בערוץ 10. זהו ביטוי שאני מאוד אוהבת. הוא גם מחמיא וגם מצחיק כזה.
אבל ממש חיכיתי שתתפעל – טוב לא נורא העיקר שהתייחסת.
אגב, אתה מרבה לגבר על ביטול הזמנים. גם מבחינה תודעתית, רוחנית, פיזית ומטאפיזית אני כופרת בכך בעיקר. לא כל כך מסכימה עם זה. אני גורסת שיש דברים שנחרתים בזיכרון שלנו בעוצמות יותר חזקות, ויש כאלה שפחות, ויש כאלה שאנחנו קצת מדחיקים למרות שהם קיימים שם.
בוא נאמר את זה אחרת. אם הזיכרון של כל חיינו היה מציף אותנו באחת היינו פשוט מתמוטטים. איני חושבת שהנשמה האנושית יכולה להכיל את זה.
אגב, הבן שלי יצר איתי קשר והוא בסדר ואני אחלה, אז יום טוב לכולם.
יפה לך אמיר
ואגב, אתה צודק.
מצטערת חם לי בטירוף. יחד עם זאת טענתי בעניין ביטול הזמנים עדיין עומדת.
היי, ראית כמה אני חכמה, יפה ואופה?
יפה לך אמיר!!!!
הקריאה שקראת באמת יפה מאוד. העניין הקריטי עם הזוכר (קדימה ואחורה) הוא שהדבר עומד מטפורית ואולי מטפיסית ביחד לעולם ולנו.
"זיכרון גנטי" הוא זיכרון אך לא זיכרון במובן הנוכח בעין התודעה.
אבל כל דבר יכול להיות כזה, גם אם כרגע אינו.
אפשר לראות בדו טור הזה ביטוי שירי למה שעסקתי בו יותר בפרוטרוט ברשומה הקודמת.
פוטנציאל עתידי מעלה כרגע בדעתי, אסוציאטיבית, את ארבעת הגורמים או הסיבות של אריסטו – וביניהם הגורם הסיבתי והגורם תכליתי (= התכלית יוצרת את הסיבה, העץ את הצמיחה) – אבל כאן זה בעצם שונה:
לא מדובר בגרימה אלא בהכרה. הכרה שמעבר לזמן, שבה מכלול ההיתכנויות נוכח מול עין התודעה.
צ"ל "ביחס לעולם ולנו".
אמיר, בוודאי שזה מתקשר לפוסט הקודם, והרי ציינתי את הציטוט שלך שאלוהים שפך את ממשלתו על הזמן ולא על העולם, ומכאן, שמתוך איזו אי – מובנות ראשונית, המשכתי בחשיבה או נמשכתי בלשון המשך, המשכיות כפועל אל הפוסט הקודם שהיה מאוד חזק בעיני. וגם אמרתי לך שאפשר היה לנתח בו כל שורה ושורה.
נושא הפרדיגמה הופיע באנליזה גם בפוסט הקודם בהבחנה שבין מודוסים, לבין פראדיגמות של פעלים. מה אומר לך, לזכותך יאמר שאני מחדשת ימי כקדם, כי תמיד אהבתי את הדיונים האלה, והרי לא עסקתי מזה זמן רב בכל האמצעים הפואטיים. אבל האות י' היא אכן מאוד תכליתית ועדיין מטאפיזית בשיר הזה, וכאשר עליתי על זה זה היה גילוי מסעיר עבורי.
טוב, תראה, איתן (הבן שלי) מתקשר אלי כל שנייה, הוא רוצה שאבוא לבקר אותו. אז תשמח בשבילי. ראיתי את התגובה שלך ועניתי.
אופן הפרשנות הזו של השיר הופכת אותו למאוד מאוד מיוחד. את השיר, ואת הנדידה שלנו כאנשים להתעלות מעל המציאות שלנו כבני אדם באמצעות היצירה.
אני יודעת שכעת אתה תצתנע, ואין לי ספק שאתה כבר עובד על הפוסט הבא.
אגב, בספר איוב, אין מופיע תהליך הבריאה, אלא "ידידיו" של איוב מנסים לערער את אמותנו ותשובותיו של איוב אכן מסמנות את תשובתו של האל על גדולתו (פר
אמיר, בוודאי שזה מתקשר לפוסט הקודם, והרי ציינתי את הציטוט שלך שאלוהים שפך את ממשלתו על הזמן ולא על העולם, ומכאן, שמתוך איזו אי – מובנות ראשונית, המשכתי בחשיבה או נמשכתי בלשון המשך, המשכיות כפועל אל הפוסט הקודם שהיה מאוד חזק בעיני. וגם אמרתי לך שאפשר היה לנתח בו כל שורה ושורה.
נושא הפרדיגמה הופיע באנליזה גם בפוסט הקודם בהבחנה שבין מודוסים, לבין פראדיגמות של פעלים. מה אומר לך, לזכותך יאמר שאני מחדשת ימי כקדם, כי תמיד אהבתי את הדיונים האלה, והרי לא עסקתי מזה זמן רב בכל האמצעים הפואטיים. אבל האות י' היא אכן מאוד תכליתית ועדיין מטאפיזית בשיר הזה, וכאשר עליתי על זה זה היה גילוי מסעיר עבורי.
טוב, תראה, איתן (הבן שלי) מתקשר אלי כל שנייה, הוא רוצה שאבוא לבקר אותו. אז תשמח בשבילי. ראיתי את התגובה שלך ועניתי.
אופן הפרשנות הזו של השיר הופכת אותו למאוד מאוד מיוחד. את השיר, ואת הנדידה שלנו כאנשים להתעלות מעל המציאות שלנו כבני אדם באמצעות היצירה.
אני יודעת שכעת אתה תצתנע, ואין לי ספק שאתה כבר עובד על הפוסט הבא.
אגב, בספר איוב, אין מופיע תהליך הבריאה, אלא "ידידיו" של איוב מנסים לערער את אמותנו ותשובותיו של איוב אכן מסמנות את תשובתו של האל על גדולתו (פרקים שלמים ואדירים) וזה בהמשך לשירך בניגוד לאפרודיטה, לזאוס לדמטר, לפוסידון ואולי גם לקופידון? (אגב אני מתבלבלת בין האלים היוונים לרומאים שגנבו מן היוונים את אליהם – תקן אותי אם אני טועה) – האחראי הטוטאלי הבלעדי, היחידי לחילופי עונות השנה, לתנועת העננים בשמים, ולזו שבימים ובאוקיאנוסים לרבות שור הבר והתנין הוא האל ALL MIGHTY GOD/LORD ובהפלגה "מי מישיב הרוח ומוריד הטל"
ועכשיו אני אומרת לך, אויר אני צריכה אויר, כי חם לי.
יפה לך א מ י ר (צמרת העץ המחזיקה אף את העץ באשר הוא אילן).
יפה מה שאמרת "צמרת העץ המחזיקה אף את העץ באשר הוא אילן"
ואשר לאיוב – זוהי מין וריאציה עברית (לא, לא יהודית) לז'אנר של "התיאודיציה הבבלית" (שתרגמתיה בשעתה עם נתן וסרמן). יהוה, כמו בעל או הדד, עונה מתוך הסערה שהאדם הוא בעל תפיסה מוגבלת. הטקסט מופלא ביופיו.
מסכימה לכל מילה באשר לטקסט.
תודה על תוספת הידע.
עיין: תגובתי למטה/הבאה.
אגב, שכחתי את הלוייתן.
ואם אתם דנים בוורדסוורת ובאפיסטמולוגיה. נדמה לי אבל נדמה לי מבחינת ביקורת הספרות שיש לעשות כאן את ההבחנה שאינה דתית דווקא.
וורדסוורת כמדומתני כתב בתקופת הגאונים, שהיתה זרם מאוד חשוב בשירה האנגלית ושבארצות נוספות. בהם המשורר נחשב לגאון היחיד והנשגב מעם שלו הקשר היחידי עם הבריאה ולו אף הכישרון לתאר אותה, כאשר בין נושאי היצירה היה בעיקר הטבע.
השיר שלך נכתב בעידן אחר לגמרי. את יכול לומר שבשל ההכרה האפיסטמולוגית שלנו כבני אדם, לרבות הידע של כל הזמנים שחלפו ואנחנו מודעים אליו ויודעים אותו, הרי שהשיר לך אוחז גם את התקופה הזו והיא נמצאת בסב- טקסט שלו, או יותר נכון במערכת האלוסיבית שלו. ואולם ההתבוננות שלנו כאן היא שונה, מכיוון שהתקדמנו בידע. שהרי על הנשגבות של פעם נוספת היפעה, שחרף היותינו בני חלוף, או ברי תמותה ואנו מאמינים/או מכירים/ ו/או היינו רוצים לדעת הרי עולם כמנהגו נוהג והטבע שנחרת בנו בתודעות שלנו הוא הממשיך את נצחיותינו כבני אדם בתהליך בלתי פוסק של חיים.
וכמובן אזי השיר אוחז גם בתקופה הקלאסית, בוודאי גם אריסטו, ולמעשה את כל מה שנכתב אתה וממנו והלאה.
זהו העניין של הקונטקסט, ההקשר, שנותן למעשה להבנייה של המילים כיצירה את תכנה ואת מגוון משמעויותיה תדיר על ציר הזמן המתקדם והנוכח.
יעלה, אמנם לפרחים אין ביציות, רק עלי ושחלות, אבל בממלכת המטפורה – למה לא, גם הביצית.
גרעיני ומלא, היפה הוא שהזיכרון הוא לא רק לעבר אלא גם לעתיד.
ומי יזכור את הזרע? הפרח, הפרי
משום שהזרע דינו להתפורר עם הנביטה
תודה ויפה ראית, מוישלה, את הצעד הבא של השיר. הכל זוכר את הכל על כל מרחב קיום.
יופי
הפרח זוכר את הזרע שהתחיל
הפרח זוכר את הזרע שגמר
טוב, נו, יש לקוות שגם זה נכון. לא תמיד… 🙂
ולא נותרה כמיהה
למבט אישונים
עפעפיי הנמים
רק יחייכו
חיוך יפה, טימה, אבל האם הוא קשור לשיר שפרסמתי פה?
לזכור ולפרוח 🙂
תמציתי ויפה
בארץ יש את בנק הזרעים (של צמחים) אחד הגדולים בעולם (אם אינני טועה)
איזה זכרון ששם יש ! 🙂
ורק האבק הוא שליווה אותי ולא היה לי מלווה אחר. בגלל שבאה רוח והעיפה את כל הזרעים ואז הביציות נשארו עריריות ויתומות.
כל כך שביר הזרע הזה. תעשה לו פו…..
והוא נהיה אבק כלום.
לכו תחפשו את הפרחים….
ביטול הזמנים.. הצחקתם אותי אין דבר כזה.
כי אבק אדם אנחנו.
לא ידעתי שיש לנו כזה בנק זרע טייקוני, ריקי 🙂
לפרוח זו גם חוכמה, אבל הבונוס הוא בלזכור…
הזרע כהתחלה וסוף הכל, אינסופי במהותו, קסם פלאי.
ובדרך יש נבט…זוכר את הנבט שלי?
גם אני, אמיר, זכרתי כאן את הבעטלערס
של הרבי נחמן. מופלא מאד.
תודה, שולמית, והאמת שלא התכוונתי אליהם כלל פה (ולא למשמעות הסיפור) כפי שהסברתי למעלה, אבל הקבצנים האלה מקסימים ושמח שיוסי הביא אותם הנה.
ודאי זוכר, לוסי. גם הנבט – זוכר ויזכור 🙂
איזו סימטריה מטורפת, ולו בגלל שהיא אינה מתקיימת לגבי האדם: אנחנו לא זוכרים את העתיד, רק את העבר. שתי השורות הללו טוענות שבמצב הפוטנציאלי, מצב 'הזרע', שבה על כנה הסימטריה בין העתיד לעבר, ושניהם אצורים בזיכרון באותה מידה.
רונן, חושב שלא רק במצב הפוטנציאלי. ושהזמן הוא יצירה אפיסטמולוגית אנושית.
האמירה כאן בשיר היא למעשה מטפורית-מטפיסית:
אנחנו קולטים את הזמן כנקודה על קו, כמו לראות עולם רק מבעד לחור מנעול.
אבל בממד הזמן כממד – הקו קיים בשלמותו. בממד של היתכנויות אפשריות, יש אולי אינסוף קוים כאלה.
חושב שמן הממדים האלה אנחנו יוצרים בתוך הזמן את יצירת האמנות הקרויה "חיינו" החד פעמיים 🙂
אוי, זה בכלל מעניין… מזכיר לי את 'בית מטבחיים חמש' של קורט וונגוט, שם מתוארת תרבות של חייזרים שעבורם הזמן הוא ממד כמו כל ממד אחר, והם חווים אותו לא כרצף אלא את כל האירועים בבת אחת.
השיר הקומפקטי הזה, אם הבנתי אותו נכון, מתאים להשקפת עולמך כפי שאני זוכרת אותה מחילופי-תגובות קודמים – וגם וורדסוורת' הזכור לטוב היה מוצא בו עניין (ושמא אין לומר "היה מוצא" – אלא "מצא", "ימצא", "מוצא" וכו', בכל נקודה על ציר המקום-זמן שבו הוא נמצא עכשיו 🙂
אכן ואכן, עדה. ויש כמובן לקוות שורדסוורת' הזכור לטוב, "ימצא עניין" מבחינת משך הפעולה וגם "מצא עניין" מבחינת שלמות המציאה 🙂
לאמיר –
האמת: תגובתי הנ"ל היתה חפה הפעם מכל עיסוק נוקדני בזמנים ומודוסים ואספקטים, ואפילו על חלונות לא חשבתי. כשכתבתי על "חילופי-תגובות קודמים" חשבתי על עניינים מטפיסיים לחלוטין שדיברנו עליהם פעם בקשר לפוסטים שהופיעו כאן מזמן: על מה שאנו זוכרים מלידתנו, על מה שאנחנו שוכחים בהדרגה מאז, ועל דברים אחרים מהסוג הזה, שאני (לבושתי כי רבה) לא לגמרי מאמינה בהם, אבל לא אחלום להתווכח עליהם 🙂
זכור אזכרם, עדה 🙂 ולא חושב שיש איזושהי בושת בעניין. למה להאמין?
חושב שיש שתי אפשרויות פעולה ביחס לאי ידיעה או אי ודאות בנושאם מסוים:
או שאתה חווה ובודק את פשר החוויה, או שאתה מוותר על ידיעה בנושא. אמונה היא אפשרות שלישית כמובן, אבל בעיניי היא בעצם האפשרות השנייה בעמידת ראש – מין מכסה על גבי אי הידיעה והספק.
העניין הוא למעשה כלי הבדיקה, כי אמונות שוללות או מחייבות פועלות כמין קביעת ממשות בעולמו של כל אדם, ולכן לא פעם גם כמחסום.
לאמיר –
הצחיק אותי עניין עמידת הראש.
נראה לי שאפשר לומר, שבחרתי באפשרות השניה, אבל עם הרגליים על הקרקע: מה שבטוח בטוח.
גיליתי מאוחר שהמאמר"השיגעון האלוהי"קשור ליחס בין התמסרות לשליטה…אך טוב מאוחר…רק בקצרה, המילה שיגעון לא פעם נתפסת כמה שאיני יכול להכיל בתוכי ובאמת כמה שאדם נטול תודעה הוא נוטה יותר להשתמש במילים "לא נורמאלי" סוג של הגנה התבצרות בעולמי הודאי ,הראיה המציאותית רק באפן חלקי פחד מהתבוננות על עצמי מבחוץ.{לענין המוגבלות קשה ליחס שיגעון לבעלי חיים.]ככל שנחשפים יותר לרבדי תודעה ,רבים השיגעון הוא מקור יצירתי ויותר מכך כפי שצינת התודעה הופכת לסביבה לעולם ולא רק להבזקים חולפים. לא פעם שיגעון נבחן ןמובחן על פי תפיסות חברתיות היסטוריות. הרצל חוזה המדינה נתפס כמשוגע משום שחרג ממהל היסטורי מוכר. מאד יפה, "גבולות ההבנה הלוגית". אתה מבעד לאפלטון מרמז על שיגעון אלוהי בהקשר של כמיהה מטאפיסית, בניגוד למטורף הקליני שדחפיו מובילים אותו כשהוא נטול שליטה לחלוטין ולא מכוון למטרה רוחנית כל שהיא.
עליזה, זה באמת לא שייך הנה, אבל הדברים רלבנטיים תמיד. אכן חושב שיש להבחין למה מתכוונים במלה "שיגעון" -האלוהי וה'קליני' לסוגיהם.
חוץ מהרצל, כמובן, כי הוא באמת היה משוגע גמור כשחשב שיהודים יחזיקו פה מדינה 🙂
זכרון טוב לזכר הזה 🙂
המלה פתאם מתנגנת לי טוב ומוסיפה עוד פועל לאוסף הפעלים שמבטאים הזדווגות.
מעתה אמור: "פגשתי אותה אתמול, על הערב הראשון, כבר זכרתי אותה".
"מה שלום מיכל ?" "עלא כיפאק, נזכרנו יחד אתמול, היה פיצוץ".
זה בהחלט ייתן פירוש מחודש למשפט האלמותי "לכל ידידיי ומוקירי זכרי".
אמיר,
זוכר מי שזוכר אחרון:)
אהבתי, פשוט מתוחכם ומגלם סיפור .
לא היה לי כוח לקרוא כמה סיפורים עלו לבלוג בעקבות הזרע הזה.
זה זרע מזריע:)
שוש
זה רע בטעם טוב.
קצת דביק הזרע הזה לטעמי האישי ,
לא אהבתי כי הוא לא פורח.
קצת משוחד,
מי הבטיח שיזכור או שזכר שקטפתי אותו.
תמיד אהב לתלוש עלי כותרת ולשיר : זוכר שוכח זוכר שוכח זוכר .. תמיד ספר את העלים קודם שהתחיל, רצה שהפרח יזכור אותו. העמיד פנים שאינן ניתנות לשכחה.אבל הפרח מת.
זכר זה גם זכרות.
על משקל ילדות.
אפשר לשיר במקום או ילדותי
אויש זכרותי על כל הטיותיו
רע בטעם טוב? ודביק? 🙂
לא לגעת! ומי קטף את מי?
תודה, שוש, ולמה לא, נוסיף שלט: זהירות, זרע מזריע 🙂
🙂 רונית, בטוח עדיף ככה. הכי מעליב כשלא זוכרים כלום, לא?
מעליב כשהם זוכרים,
מעליב כשלא.
הכי מעליב כשהם רוצים רק לזכור, ומתעלה על זה רק אחד שדווקא לא רוצה אותך לשם היזכרות.
היה זכר אחד שהזכיר לי נשכחות.
אני השכחתי ממנו אנחות.
הייתי נוקטת בלשון זכר לגבי היזכרות,
ונקבה לגבי שיכחה, תהום נשיה מנשיות.
ככה זה? זכר והיזכרות, אישה ונשייה?
לפי המשוואה שלך גם שכחה זה מעליב, לא?
ויש כאלה שפשוט כבר לא סופרים או לא סופרות.
וזה לא הכי נורא. יש כאלה שכבר פשוט לא שם.
מניסיון, חושב שהכי מעליב כשלא זוכרים. נשייה מוחלטת 🙂
היו כאלה שהזכירו לי אנחות וגם כאלה שהשכיחו. מהסוג השני, בבקשה, כן, עוד.
וזה מה שחשוב באמת…
מה 'כפת לך אם איזו מסעודה לא זוכרת אותך ?
יש כאלה שרצוי שלא יזכרו.
אבל אני דיברתי על "זוכר" אותה כפועל אקטיבי שמסמל אקט מיני.
יש את השיר של נורית גלרון:
"הוא אוהב אותה, היא אוהבתותו.. וכ"ו"
הייתי משנה לשפה של היום:
"הוא זוכר אותה, היא זוכרתותו,
מה מחר יישאר ? ומי זו במיטתו ?"
ואיך היית משכתב להיום את:
"אני זוכר אותה, אני זוכר אותה מהמכולת. אני זוכר אותה, אני זוכר אותה קונה שם סולת".
במונחים שאני טבעתי עתה, זה שיר פורנוגרפי של ממש.
🙂
רונית, אני מסמיק!
ואיך להבין "מעליב כשהם זוכרים,
מעליב כשלא"?
אמירוש,
בטח מסמיק ..
חזור לתגובה הראשונה שלי,
שם מוסבר הכל.
נורא התלהבתי מ"זכרתי" כפועל נוסף שמסמל.
הסברתי ש:
מעליב כשהוא רוצה רק לזכור אותך,
ועוד יותר מעליב כשהוא לא רוצה אותך לשם היזכרות.
(זה פסק דין הוצאה להורג בערך).
אתה מבין רק דברים מסובכים כנראה 🙂
רונית, זה אני שמסובך? 🙂 – "ומתעלה על זה רק אחד שדווקא לא רוצה אותך לשם היזכרות"?
מה יש לך איתו? זכר צדיק לברכה…
טוב ננסה:
תשמעי, ישבנו במזכירות איזה שעה ולא הצלחנו להיזכר. היא נתנה לי תזכורת מהירה, ואז, בום! חזר לי הזיכרון בבת אחת. מה זה נזכרנו! כל הלילה העלינו זכרונות מתוקים. מה שמזכיר לי עכשיו…
:)))))))))
יצא לך טוב.
נכון שעליתי כאן על סטארט אפ ?
לגבי ההוא שלא רוצה אותך לשם היזכרות, לא קרה.
זה קטע כל כך לא אפשרי במוח הנשי, שהוא לא קורה פשוט,
ואם כן, אנחנו לא זוכרות את זה או לא יודעות מזה.
אבל אתה יודע, לגבי "זכר" וזכרון,
אני לא מוצאת שום קשר, מלבד משהו ביולוגי אולי של העברת הגנום, אותה עושה גם הנקבה.
רוב הגברים הרבה יותר שכחנים או לא יודעים מהתחלה מאשר הנשים 🙂
אז יאללה יאללה.
כל דבר צריך גם להזכיר/קיר לכם.
רוניתוש, ברור שלא ייתכן שתזכרי אחד כזה. זה נתון. הרי הוא לא רוצה שום היזכרות.
ולא כל דבר צריך להזקיר לנו. לא רק שאנחנו בדרך כלל עושים את זה לבד, אלא שאנחנו באופן טבעי פשוט מדיטטיביים יותר. בלי שום זיכרון, רק פראנאיאם.
אמירוש,
מרוב זיכרון,
שכחת לכתוב "/לרונית" בכותרת התגובה,
זה אומר שאתה כבר זוכר אותי באופן תת הכרתי ?
רוניתוש, נו באמת! בנאדם שכבר זוכר אותך אפילו באופן תת הכרתי עדיין צריך לכתוב הקדשות רשמיות?
רואה? קורה שזוכרים גם כששוכחים 🙂
אנחנו שוב מפריעים לכם בהתעלסות ?
בהיזכרות.
לך תיזכר… נראה לי שאתה זקוק לזה.
אתה מוזמן כמעט כל לילה אחרי 23:00 או 24:00 הולכים קטעים.
לפעמים אפילו היזכרויות.
אבל תצטייד באמצעי הגנה, כי מסוכן פה אש.
מסוכן זה לא מלה. אפשר לאבד ככה את הזיכרון.
אגב, אני לא יודעת אם זה קשור, אבל למדתי פעם קורס אצל לילי רתוק. זו שנשואה לבן של נתן יונתן, שצעיר ממנה בחמש עשרה שנה לפחות באוניברסיטת תל-אביב.
העיקר, לרונית וגם לאמיר – הטענה שלה היתה שנשים הדמיון/החשיבה שלהם שייכים לעולם המים או לעולם האוויר.
לעולם המים, כי האשה מתלחלחת/נרטבת. אוף כמה שאנחנו רטובות, כי יש גם את השליה שהיא עמוסה במים ובה מתרווחים גם הזרע וגם הביצית. אם מישהי פעם דברה על לידה, ראיתם פעם כמה מי שפיר יוצאים. אגב, למים האלה יש ריח של זרע בטונות. והכל נשפך החוצה. ובסוף מושכים כזה תינוק קטנצ'יק. לזה התכוונתם. זה מתאים גם לתהום הנשיה ואין שם אנחות. יש שם צרחות אבל היסטריות. (זה לסיגל) שאמרה שלא תחזור.
ולכן, דליה רביקוביץ כתבה "שני דגים ירדו למצולות הים לספר מה רבה אהבתם" מישהו זוכר איך זה לעשות את זה במים?
והאוויר – טוב זה שייך לעולם הציפורים/ציפורות.
מה שאומר שפרח יכול לצמוח במים ואז הוא נשי. אבל הפרח של אמיר בטח צומח עמוק בתוך האדמה. וגברים שטסים לשמיים הם קפיטליסטים/פאטריארכלים, כי הם תופסים את כל הספייס של האישה. (אורלי קסטל בלום)
תזכרו כמה שאתם רוצים, או תזקרו כמה שאתם רוצים.
anything you can do We can do better.
ובהקשר הזה "תבוא לשכב איתי כמו אדון"
"תבוא לשכב איתי כמו עבד"
"תבוא לשכב איתי כמו קפיטליסט"
יש עוד: כשתבוא לשכב איתי תלבש מדים של שוטר
אני אהיה העברין הקטן
תבוא לשכב איתי כמו אלוהים
והכי מעניין תשובה לזרע ולפרח – זה עץ, שלוקח את הפרח בגדול.
אז "לכל העצים סרטים בשערות…. ולכל העצים הסרטים החוורים ורדים…וכל העצים לבושים מלמלה וורודה קצת…."
"תת ההכרה נפתחת כמו מניפה" כל הזכויות שמורות ליונה וולך.
אגב, אם תפתחו את הספר באמת תראו שהרבה מדברים על ציפורים ועל הים.
אז עכשיו באמת מה לפרח אחד שזרעו נמצא באדמה, כאשר האישה שליטה על המים ועל האויר.
בראשית ברא אלהים(ה) את השמים ואת הארץ.
ומה זה זקור וזכור ושפוך (חתמך) אחד לעומת מה שאנחנו מסוגלות?
ואידך זיל גמור
חוה, זה מעניין מאוד. היה פה דיון שלם אם השורות בשיר "מיטת אהבה" הן על הגבר או על האישה:
"דָּגִים שׂוֹחִים בְּשִׁפּוּלֵי הַבֶּטֶן –
כּוֹאֵב לָהֶם לִשְׂחוֹת –
אֲבָל הֵם לֹא יוֹדְעִים עַל זֶה
שׁוּמְכְּלוּם".
חושב שבכל אדם יש זכר ונקבה, וכולנו ובנפש כבר היינו גם זה וגם זה אולי בחיים אחרים. נראה לי שהשירים של וולך, שבאמת לא עצרה באדום, הם דוגמא מצוינת לזה.
לאמיר,
בסוף אני באמת אתאהב בך וירטואלית. ואז זה יהיה אסון אמיתי.
ההבחנה הזאת של לילי רתוק לוותה בהרבה דוגמאות, ולא רק אצל וולך, אלא גם אצל רביקוביץ. על אורלי קסטל בלום כתבתי מאמר שלם שפורסם בדימוי ונקרא "היסטריה הכרחית ולו רק בתוך השפה" ואכן, כמחאה דולי הולכת ומשמינה, בניגוד לדימוי של טוויגי, בפוסט אחר מישהי כתבה אתה אוהב אותי המון – נכון שאני לא שמנה. דולי גם נכנסת למזרקה הציבורית ומשתינה שם כמויות והיא יוצאת אכן נגד הגברים הטייסים.
תראה, באותו הקשר כתבה רחל לא פארתי שמך בעלילות גבורה, רק עץ נטעו ידי, רק שביל. גם כבר אז היתה זו מחאה על החיילים או על מיתוס הצבר יפה הבלורית והתואר שיצא למלחמה ושפך דם (אגב התמונה היא של יעקב זבתאי ז"ל) אלא האישה גם לה יש חלק בבניית הארץ על דרך החיוב על העץ שהיא נוטעת במו ידיה.
אם תשים לב להבחנה הזאת תראה שהיא קיימת אצל הרבה שירים של נשים אפילו "גאווה" של דליה רביקוביץ. אגב רציתי לצטט מהשיר תפילין שהיא מבקשת שיעביר לה את הרצועה על הדגדגן – אבל זה לא היה מן העניין.
אז ככה לקביעתך, אתה בוודאי מדבר על האנימה ועל האנימוס, או על היאן והינג, מקווה שכתבתי את זה נכון. בוודאי שלגברים יש חלק נשי והוא מאוד שייך לרגש וגם לנשמה.
אז ככה אמיר, אם בא לך לבכות, תבכה, זה בסדר. לא צריך לעצור את הדמעות. ולא רק בלילה עם התעלות הנפש, כאשר אתה רואה עץ עטוף טיפות מים כולו כמו היה עטור גבישים מזהירים. וגם אם כואב לך משהו. תבכה. כי ברור שגברים מרגישים, ולא פחות מנשים – יש לך את כל הלגיטימציה מבחינתי לפחות וגם מבחינת החברה. להרגיש, כמה שאתה רוצה, להתרגש, להתחבר לחלק הנשי שלך ואפילו לעשות את זה במים אם בא לך.
נהפוך הוא, גבר שמשחק מאצ'ו צריך לקלף לו כל כך הרבה מסיכות שזה מיגע, אבל גבר פתוח רגשית מכל בחינה – מה באמת יותר יפה מזה.
ולסיום. תגיד אבל תגיד, עשית את זה פעם במים, בלי לפחד מה יגידו, לשים ז… על כולם?
אתה הרי עשיר ברצינות, סליזיות, ועילוסים למיניהן. אתה יודע מה, עכשיו כשאני חושבת יש לך כישרון תיאטרלי לטנטי. אז דבר אלי, אנא דבר אלי ואל נא תחריש
הוי… א מ י ר….
משונה, משום מה זכרתי שהגבתי כאן כבר.
מעניין אופיו של הזיכרון הזה.
יש לי שיכרון שכתבתי משהו על חוסר הסימטריה הזה, על כך שבמציאות אנו זוכרים את העבר אבל לא את העתיד, וכמה אכזרי זה.
ואולי סתם לא שמרתי את התגובה.
רונן, אכן בדיוק בענייני זיכרון עסקינן. הגב הגבת וגם עניתיך דבר 🙂 זה יותר למעלה.